סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew · 19/2/24

הניג היה אמור לזכות בתואר מהר בקרב חוזר, אבל זה לא קרה והוא שוב דיבר עם ה-WWF. הפעם הוא הלך. יש אגדה שטרי טיילור וקורט הניג, שהתחילו ביחד ביולי 1988, היו אמורים להפוך למר פרפקט ורד רוסטר. שניהם היו מהוורקרים הכי טובים בארה"ב, ואחד קיבל את הגימיק הטוב ולשני נהרסה הקריירה. זה לא נכון. שניהם ערכו בכורה באותו הזמן אבל לא ממש היו רעיונות לגביהם. בספטמבר, הניג ביקש מחבריו רעיונות לגימיק כי לא רצו את קורט הניג, המתאבק הנהדר. פול היימן, חברו מפעם, הציע שיהיה קורטיס מייהם. ואז הציעו את מר פרפקט.
לאחר הגימיק של איש מיליון הדולר לטד דיביאסי, הניג קיבל כמה סרטונים. הוא שיחק בכמה ענפי ספורט וכביכול הוא השיג 300 נקודות בבאולינג, ניצח במצב בלתי אפשרי בגולף, זרק מהמחצית לסל והכניס כל כדור ביליארד לחור. הוא כמובן גם זרק כדור פוטבול והצליח לתפוס אותו בעצמו בחצי השני של המגרש, ואמר שהוא האתלט המושלם. מר פרפקט נולד והיה מת מהר אם מתאבק חלש יותר היה נבחר. הניג היה הבחור הנכון. זוכרים את ההצלחה הראשונית קצת יותר מדי- הוא לא באמת קיבל תגובה בהתחלה. הוא היה אמור להיות היל, אבל הקהל די הסתקרן ממנו והוא לא עשה שום דבר שיגרום לקהל לשנוא אותו. המסלול לפסגה האט. הוא ניצח ג'וברים עם הפרפקט-פלקס או ההניג-פלקס. הוא אמר שהארלי רייס נתן לו את המהלך, אבל הוא קיבל את המהלך לפני קרב מול מיטסוהארו מיסאווה- אז טייגר מאסק- כאלוף ה-AWA ביפן ב-1988. זה היה במקום פינישר הגרזן שלו. רבים לא רצו שישתמש במהלך של קוניאקי קובאיאשי, אבל ב-WWF זאת לא הייתה בעיה. הוא ניצח את הבלו בלייזר בקרב מאכזב ברסלמניה 5 ואז קיבל את ברט הארט.
שניהם קיבלו פוש, אבל תמיד חשבו שהניג יהיה מול האלק הוגאן, גם אם זה יהיה אחר כך. אז הוא היה אמור לנצח. ברט היה מאוכזב כי התחיל לקבל פוש יחידים ורצו שהוא יפסיד. הניג לא רצה לנצח את ברט אז הם עבדו 20 דקות, וברט ביקש עוד 5 דקות. הניג סירב ואז תקף את ברט שנקם בו. הניג התעקש על זה כל לילה, כי חשב שזה הביא לו יותר היט מסתם ניצחון. זה הפך את ברט לכוכב יחידים מבוסס, ולבסוף נדמה היה שהניג מוכן לפיוד מול הוגאן. אבל זה לא התחיל כמו שצריך. הניג וברט נחשבו לוורקרים הטובים בארגון, וכשהפיוד התחיל, רבים דיברו על זה ורצו לצפות בקרב, כולל המתאבקים.
ברט אמר שהם הסריחו את האולם במשך 20 דקות, הקהל לא הגיב והם פישלו בספוטים. הם חזרו בראש מושפל לחדר ההלבשה והסתכלו אחד על השני. כל אחד חשב שהשני לא טוב מספיק. הלילה השני היה טוב יותר. כולם זוכרים את סאמרסלאם, אבל זה לא היה הקרב הטוב ביניהם. ברט זוכר קרב באנקורג' וקרב בסקרמנטו, שאחריו הוגאן חש שהניג מוכן לפיוד. במשך שנה הם נתנו את אותו הקרב עם אותם הספוטים, שהיה דומה לקרב שלהם בסאמרסלאם. מר פרפקט סחב את הוגאן לקרבות הכי טובים שלו כאלוף, אבל הפיוד לא הביא קהל. הם הביאו 11,500 איש למדיסון סקוור גארדן בינואר 1990. זה היה הקהל הכי קטן שבא לראות קרב אליפות של הוגאן עד אז. קרב של הוגאן וביפקייק מול מר פרפקט וג'יניוס הביא 13,800 איש. פרט לקרב של הוגאן מול הניג וג'יניוס שכמעט מילא את הלוס אנג'לס ספורטס ארינה, הפיוד אכזב. הפיוד של הניג מול אולטימייט ווריור הביא אפילו פחות קהל, למרות שהוא הצליח להוציא מווריור יותר מהרוב. לכן הוחלט שווריור לא טוב כאלוף. באוקטובר 1990, מופע בגארדן עם קרב אליפות בין יבשתית בין טקסס טורנדו לפרפקט הביא 5,500 איש. זה היה הקהל הכי גרוע מזה 21 שנים.
פרפקט נכשל כמיין איבנטר למרות שהיה המתאבק הכי טוב בארגון ונטען שאנשים חשבו שכולם נראו טובים מולו, אבל הוא לא הצליח לנצח את הפייסים הגדולים שלא מכרו לגדולים ממנו. ווריור, האלוף הבין יבשתי, הפך לאלוף עולם ברסלמניה 6 ונאלץ לפנות את התואר הבין יבשתי. פרפקט קיבל את בובי הינן כמנג'ר וניצח את טיטו סנטנה על התואר. לתקופה קצרה לאחר שהינן פרש פרפקט קיבל את ג'ון טולוס שהיה קואץ'. פרפקט הפסיד את התואר לטקסס טורנדו, אבל קרי ואן אריק נכשל והידרדר ופרפקט זכה בתואר שוב כעבור שלושה חודשים. הפיוד הגדול שלו היה מול ביג בוסמן, חברו הטוב. באותה התקופה היו תכניות כמה חודשים מראש, והארגון החליט שברט יהפוך למתאבק יחידים ויזכה בתואר הבין יבשתי בסאמרסלאם 1991. פרפקט סבל מפציעה שסיימה את הקריירה שלו כאחד הטובים ביותר.
כבר היו לו פציעות בברכיים והגב שלו נפגע מהבאמפים. הניג אמר שלא חטף נכון באמפ לטורנבאקל בסוף יוני, תשעה שבועות לפני הקרב. הוא שבר את עצם הזנב ונפרץ לו דיסק בגב. לא ידעו מתי יחזור. וינס, שגרם לדיינמייט קיד לקום מכיסא גלגלים כדי להפסיד את תארי הזוגות שלו, התעקש שהניג יפסיד את התואר בזירה כמו שהיה נהוג אז. הוא אמר שברט צריך לנצח ולא בכניעה, ושהניג יוכל לתת קרב של שתי דקות. אבל לאחר חודשיים מחוץ לזירה, הניג החליט לצאת ברעש. הקרב היה מדהים, הכי טוב מאז רנדי סאבאג'-ריקי סטימבוט ברסלמניה 3. פרפקט נכנע לברט תוך 18 דקות, והשארפשוטר הפך לאחיזה שניצחה גם את הכוכבים. ברט התחיל את הפוש שלו. לא היה ברור אם הניג יחזור. ייעצו לו ניתוח גב, והוא לא עבר את זה. הוא החליף את הינן- שהיו לו בעיות צוואר- כמנג'ר של ריק פלייר. כשלארגון היה חור בגלל שווריור ודייבי בוי סמית' פוטרו, הוא חזר כפייס מול ריק פלייר, כולל קרב בו המפסיד עוזב באחת המהדורות הראשונות של RAW, מיין איבנט ששם את RAW על המפה.
הניג התאבק בעשור לאחר מכן בכל מיני מקומות, וקיבל קצבת ביטוח גדולה מלוידס בלונדון בגלל שהפציעה גמרה לו את הקריירה. הוא פרש וחזר, התעבה קצת, אבל הקריב מהתנועה שלו. הוא היה 111 ק"ג או אפילו 121. הוא הבין את העסק של אביו, אבל ההיאבקות הזאת מתה והוא לא אהב את זה. אבל הוא הצליח להרוויח כסף יפה. הוא אסף את כספי הביטוח ועבד כמנג'ר ופרשן ב-WWF, ונשאר שחקן מרכזי. הוא החזיר את עצמו לתמונה לפיוד מול טריפל אייץ', בו היה אמור להפסיד, אבל עבר ל-WCW עבור 750,000 דולר לשנה. הוא לא ממש הראה את הכישרון שלו ולא היה אכפת לו כל כך. הוא זכה בתארי הזוגות ותואר ארה"ב שלא היו חשובים אז. הוא ניסה ליהנות אבל זאת הייתה האווירה שפגעה במוצר. למרות שהיה אמור להיות היל, הוא יצא אובר כפייס עם הווסט טקסס רדנקס, והשיר "ראפ איז קראפ". הדבר הגדול האחרון שעשה היה להפוך להיל הגדול ב-XWF ב-2001, וקרב אחד אחרון מול הוגאן. ה-WWF החליטו להחזיר את מר פרפקט ליום אחד נגד ה-XWF ונתנו לו להגיע למקום השלישי ברויאל ראמבל, מול סטיב אוסטין, טריפל אייץ' וקורט אנגל. הוא נראה שוב כמו מר פרפקט של פעם. הוא השיג חוזה וה-XWF נשארו עם הקלטות של בחור שלא היה שם יותר. זה היה בדיוק כמו שהיה לפני עשור. שבוע לאחר מכן כבר ויתרו עליו והוא לא עשה שום דבר חשוב ופוטר אחרי כמה חודשים. הוא הצליח להיות אחד מהטובים בשנות ה-80, ובשנות ה-90 הוא רימה את המערכת והרוויח כסף ובילה עם המשפחה שלו, אבל הסיום שלו היה נוראי. הוא הגיע ל-NWA TNA, לא ממש היה אכפת לו, וסיים את הריצה בקרב מוט נשכח מול דייוויד פלייר בו אפילו לא טיפס על המוט כדי לנצח תוך שתי דקות. אם היה יכול לבחור- זאת לא הייתה הדרך בה היה גומר את הקריירה.

YossihNew · 21/2/24

עוד הספד לקורט הניג- 24 בפברואר, 2003:

קורט הניג פעם צחק ואמר שיש לו פרסה בתחת מרוב שהוא היה בר מזל. חבריו, שנדהמו מכמה שהצליח במכונות הימורים והרוויח כסף ובילה עם משפחתו וחבריו בהיאבקות, נדהמו שהוא מת. בובי הינן, שהיה אבא שני עבורו, אמר שהוא נזכר במוות של ריי סטיבנס. הינן דיבר איתו רק בשבוע שעבר. סטיבנס התקשר אליו רק כדי להגיד לו לאסוף אותו, אבל סטיבנס דיבר עם הינן יום לפני שמת. הוא הכיר אותו 30 שנה וזה לא קרה. הניג התקשר והשאיר הודעה שהוא שואל לשלומו של הינן. הינן עבד ב-AWA בשנות ה-60 והכיר את קורט מגיל 10 בגלל אבא שלו. אחיו רנדי היה מתאבק חובב מצוין ולא רצה להתאבק. ג'סי הצעיר לא הצליח.
דון פריי, שעם ברוק לסנר התאמן אצל הניג ובראד רינגנס, אמר שקורט היה טוב מ-99% מהאנשים על הכוכב. הוא וריק פלייר היו הוורקרים הכי טובים. הנתיחה תיגמר בעוד חודשיים. טום זינק, השורד האחרון מהמחזור של הניג, הכיר אותו בתיכון. הוא הכיר את אשתו של הניג מכיתה ב'. הוא הזדעזע מזה שעכשיו היא אלמנה עם ארבעה ילדים.
זינק חשב שהניג התקשה בהתבגרות כי אביו ואחיו הגדול הפעילו עליו לחץ. לארי הניג נכח וגם ורן גאנייה הפכו לכוכבים בתיכון ההוא. הם היו אגדות מקומיות. שבעה אנשים מאותה התקופה הגיעו ל-WWF בתור הזהב שלהם. לארי שמר על המשפחה בבית כשהלך ל-WWWF כהיל ב-1973-74, מול פדרו מוראלס. ב-1975 הוא הבין שרק ורן גאנייה יוכל להיות הגיבור המקומי של ה-AWA. הוא החליט להעביר את המשפחה לאריזונה, שם ניסה להקים טריטוריה. קורט היה מתאבק חובב בינוני. הוא חזר למינסוטה ושיחק פוטבול והתאבק. הוא לא היה כוכב, אבל רבים אמרו שפרח מאוחר ביכולתו האתלטית. הוא היה מאוד תחרותי בגול, חצים וביליארד. כולם הניחו שהיה עילוי שלעולם לא התקשה בהיאבקות.
חברו הטוב, בריאן דקלארק, קפטן נבחרת הכדורגל, מת מעקיצת יתוש כשגמר תיכון. הוא היה מאורס לאחותה של אשתו. זינק אמר שלקח להניג שנים להתגבר על זה. ורן הביא את הניג לזירה ב-1980 לקרב מול בילי האוורד. הרעיון היה ליצור אנגל לפיוד בין לארי לאדריאן אדוניס, שהיה הבריון מול הצעיר. אבל כבר היו אב ובנו ב-AWA. הינן ידע מההתחלה שהניג מצוין. גם הוא טען שפלייר והניג הם שני המתאבקים הכי טובים ממינסוטה, וזה אומר המון. הוא היה זריז וטוב. רק ברי ווינדהאם ודאסטין רודס היו כמוהו.
הניג היה דומה לווינדהאם. מתאבק דור שני שאבא שלו לא היה וורקר טוב, אבל נחשב לקשוח. גבוה וזריז וממש מצוין. בסוף שנות ה-80 הם היו ברמה של פלייר, ריקי סטימבוט וטד דיביאסי, אבל צעירים מהם. היה נדמה שהם, שון מייקלס, ברט הארט וריק רוד ירשו אותם כמתאבקים הגדולים. אבל שניהם נפצעו לפני הפסגה. וכמה פעמים. שניהם חזרו, והמעריצים החדשים לא הכירו אותם. שניהם גם היו בווסט טקסס רדנקס עם קנדל ווינדהאם ובובי דאנקם ג'וניור המנוח. זה היה גימיק מידקארד שלא אמור היה לצאת אובר, ואם כבר- כהילים מול מאסטר פי והראפרים שלו. הניג שר את "I Hate Rap", והקהל שר איתם. הבוקינג היה רע- הניג היה בחיסרון ותמיד הצליח לנצח בחוכמתו את יריביו. מעריצי WCW העדיפו את הקאנטרי. השיר די התפרסם. ואז קברו את הכל וזה היה הסוף עבורם. ווינדהאם כתב בהלווייה שהניג נתן לו תקופה טובה. הוא תמיד יזכור את זה. הוא אמר שהם יצטרפו לריק רוד ובובי דאנקם ג'וניור בגן עדן, והם יצטרכו לשנות את השם עם כמה שיעשו שם בלגן. בהלווייה היו מאות מתאבקים, מעריצים ואנשים מהעסק.
הניג נשלח ללמוד בטריטוריות ב-1981. הוא היה ג'ובר ב-WWF, ובמדיסון סקוור גארדן, שם אביו היה המיין איבנטר לפני שמונה שנים. לאחר מכן הוא הלך לאורגון של דון אואן ב-1982, מקום מצוין ללמוד. הניג פגש את באדי רוז, כוכב גדול באורגון, ב-WWF. הוא הביא אותו איתו. רוז הוציא אותו אובר ונתן לו פיוד מולו. הניג עבד בעיקר כג'ובר, אבל ריפ אוליבר ומאט בורן היו בריונים כלפיו והוא הביא את אבא שלו לעזור לו. השניים זכו בתארי הזוגות. הוא חזר ל-WWF בסתיו 1982, והפעם הפך לג'ובר מוביל שהפסיד להילים גדולים. הוא נלחם מול טייגר מאסק ופגש את אדי גילברט. הוא חזר לפורטלנד במרץ 1983, ועבד כמיין איבנטר מול הילים כמו דיינמייט קיד, אז הוורקר הכי טוב במדינה. במאי 1983, הניג ניצח סופסוף את שייח' עלי חסן והפך לאלוף צפון מערב פסיפי, לארבעה חודשים לפני ההפסד לדיינמייט.
רוז הפך לפייס והניג הפך לשותפו. הניג עבד בטריטוריה עד 1984 וחזר ל-AWA. הוא הגיע לטורניר הזוגות ב-MSG של ניו ג'פאן, שם שיתף פעולה עם בובי דאנקם האב, אבא של שותפו לימים. שניהם היו ג'וברים, בטורניר ניצחו אנטוניו אינוקי והאלק הוגאן את דיק מורדוק ואדריאן אדוניס. לאחר מכן הניג נשלח לטורניר הזוגות של אול ג'פאן ב-1985, עם ניק בוקווינקל. בינואר 1987, הניג חזר לאול ג'פאן ככוכב ואלוף AWA עתידי. הוא הוצמד בידי ריקי צ'ושו שם. כשהניג זכה בתואר, צ'ושו כבר לא היה באול ג'פאן, וההגנה היחידה של הניג על התואר ביפן הייתה מול טייגר מאסק- מיטסוהארו מיסאווה- בינואר 1988.
הניג לא עבד ביפן לאחר מכן. באפריל 1990 הוא היה שם במופע של ה-WWF עם ריק מרטל מול ג'מבו צורוטה והמלך האקו. הוא עבד ב-SWF ב-1991 מול קרי ואן אריק בקרב שהקהל לא אהב. הוא גם עבד בטוקיו דום בינואר 2001, עם ווינדהאם ומייק רוטונדה. היה מתח בין הניג וגרג גאנייה. הניג היה וורקר טוב והפך לטוען לכתר וכוכב דור שני במקום גרג. גרג, ששקל 86 ק"ג והיה כוכב עם ג'ים בראנזל, נראה קטן מדי. הניג הפך להיל והצליח. כשהיה אלוף, הניג כעס על זה שריי סטיבנס עבד עליו בנוגע לסיום קרב מול גרג גאנייה, כי סטיבנס היה אליל שלו. בחג ההודיה 1987, קורט נלחם מול גרג עם לארי וורן שליוו אותם, ורק 1,800 איש הגיעו. ורן עילף את קורט בחפץ זר ועזר לגרג לזכות בתואר, אבל ההחלטה שונתה בתוכנית. רק השידור ב-ESPN ששילמו להם גרם להם לשרוד. חשוב לציין שהניג לא אהב את מר פרפקט. הינן אמר שהוא רצה להיות קאובוי. הוא מאוד אהב את הווסט טקסס רדנקס כי הוא באמת אהב שירי קאנטרי. זה היה קצת לא הגיוני כי היה ממינסוטה.
אבל מי יכול היה להיות מר פרפקט אם לא הוא? היו אז גימיקים הזויים. קמאלה לא באמת היה מאוגנדה והונקי טונק מן לא האמין שהיה אלביס. אבל האמינו שטד דיביאסי היה עשיר וקורט הניג היה אתלט מחונן. שון סטזיאק קיבל את הגימיק של "המושלם" ב-WCW כעבור עשור בגלל וינס רוסו ונכשל. הניג היה אמור להוציא אותו אובר, אבל היה ברור שזה לא הגימיק אלא האיש. הניג הוציא פייסים אובר בבאמפים טובים. הוא היה דומה לפלייר ואתלטי ממנו, אבל לא כריזמטי כמוהו. הניג ידע להפתיע רבים בספוטים. הניג אהב "לפשל" בזירה והקהל צחק עליו כי הוא אמר שהוא מושלם. הנפילה שלו עם הצוואר לחבלים נקראה "ההניג". הוא הוביל בזירה ותמיד חגג, וגם מתח מתאבקים. הוא גילח את הגבות לישנים, ושם חומר משלשל במקאות. הוא גזר להם בגדים והאשים אחרים. הוא קשר להם את התיקים לעמודים. צ'יף ג'יי סטרונגבו קרא לו "דני שובבני". כשאימן יפנים, הוא אמר שהמסורת האמריקנית היא לגלח את השיער בסוף מחנה האימונים. הוא שם את השיער של אחד התלמידים במכון של בראד רינגנס.
פריי אמר שפעם הצליח למתוח את הניג כששם לו במגפיים פרוסות גבינה עבשות. הניג ניסה לנקום בו אבל בטעות טיפל במגפיים של בריאן ג'ונסטון. פריי צחק ואמר שהניג החזיר לו על כך. ב-WCW, הוא שם דג מת בחליפה של מארק מאדן לפני נייטרו, והחליפה הסריחה כל הלילה. הינן אמר שהוא מאוד אהב לעבוד עם הניג בפריים טיים רסלינג, מה שהפך להיות RAW. הם ווינס מקמהן דיברו. הם נשארו חברים וחגגו בחגי מולד. הינן אפילו ליווה את הניג ב-XWF שם היה ההיל הראשי, למרות שפרש כבר מזמן.
פריי אמר שקורט ובראד לימדו אותו המון, והוא רצה להילחם מול הניג וחשש שיגרום לו להיראות טיפש. ניק בוקווינקל, שהפסיד את תואר ה-AWA להניג בגיל 52 ופרש, הכיר אותו כמתבגר ואפילו סייע לאשתו להשיג ביטוח חיים. הוא אמר שהוא לא יודע למה הניג מת. אבל שניהם היו מתאבקים מדור שני, ולארי היה כמו אבא שלו. הוא מסר תנחומים להורים.
בוקווינקל זוכר שכשהמתאבקים יצאו לשיט, הוא הביא סירת מירוצים וריי סטיבנס רצה לקחת אותה לסיבוב. קורט, בן 14, ביקש את הסירה לדייט עם חברה שלו ובוקווינקל הסכים. הטענה שלו הייתה שסטיבנס יתניע עד הסוף אבל משפחת הניג תטפל בה. קורט ורנדי החזירו את הסירה שלמה וקשרו אותה, ואף ניקו אותה. בוקווינקל אמר שזאת הסיבה. הוא גם זוכר את הקרבות ששמו את קורט על המפה. הוא היה בן 52 והם הקליטו תוכנית לשנה החדשה בקזינו שואובוט. הקרב היה בסדר וקורט פגע בעמוד והזדקק לעשרה תפרים. הוא דימם ממש וקצת נלחץ, אבל בוקווינקל הרגיע אותו. הוא נלחם במשך שעה כי הבין את העסק.
בוקווינקל עמד לפרוש ולהיות אייג'נט ב-WWF, והפסיד את התואר להניג, שהיה מעורב במו"מ עם וינס מקמהן כדי ללחוץ על ורן לתת לו את התואר. בוקווינקל אמר שהאלוף היה צריך להיות אלטי, ולהצליח להתאבק, להיות כריזמטי ולבדר. לקורט גם היה ייחוס, ולכן היה ברור שהוא יהיה האלוף. אבל הספינה טבעה. ה-AWA נגנבה בידי הוגאן ופלייר. הניג הצליח להביא קהל רק בממפיס, כי ג'רי לולר היה מולו בפיוד והביא קהל. הניג היה המתאבק הטוב במדינה אבל זה נגמר. לאחר פציעת גב ביוני 1991, הוא נאלץ להתאבק בטלוויזיה כי היה האלוף הבין יבשתי. היו חודשיים עד ההפסד לברט הארט. ה-WWF לא דאגו מפרסום כוזב בהאוס שואוז והניג לא הגיע להמון קרבות. כדי למנוע מהקהל להבין את זה, הוא הגיע להקלטות ליומיים. כאב לו מאוד והוא בקושי הצליח לבצע פרפקט פלקס. הוא ניצח בסקוואש בספירת חוץ. אפילו צילמו סקוואש לאחרי סאמרסלאם, והוא יצא בלי התואר שלו.

YossihNew · 21/2/24

בינואר 1990 הוא היה במיין איבנט של סאטרדיי נייט'ס מיין איבנט שהשיג 11.1% רייטינג- שיא לשעה הזאת. הוא וג'יניוס הפסידו להאלק הוגאן ואולטימייט ווריור. זה היה הקהל החמישי בגודלו שצפה בקרבבארה"ב, אבל הניג הציל את זה. באפריל 1990 הוא הפסיד להוגאן תוך שמונה דקות של קרב נוסחאי אבל טוב מהצפוי. הוא זכה בתואר הבין יבשתי באפריל 1990 בגמר טורניר מול טיטו סנטנה. הגמר צולם לפני חלק מקרבות הסיבוב הראשון. הוא היה אמור להפסיד לברוטוס ביפקייק בסאמרסלאם, אבל תאונת הסקי של ביפקייק ביום העצמאות גרמה לקרי ואן אריק, טקסס טורנדו, להחליף אותו. הניג ידע לגרום לאנשים להיראות טוב, אבל קרי איבד רגל בתאונת אופנוע והיה מסומם. הקרב הרע נמשך חמש דקות. הקרבות שלהם היו גרועים ופרפקט זכה שוב בתואר. פרפקט התחיל פיוד מול רודי פייפר. לאחר שהפסיד לברט, הניג עמד לפרוש. הוא התחיל להרוויח באמצעות הביטוח של לוידס של לונדון, וליווה את פלייר במקום הינן. כעבור שנה, אולטימייט ווריור ודייבי בוי סמית' פוטרו לפני סרבייבור סירייס 1992 בגלל הורמון גדילה. וינס קנה את שארית הביטוח של הניג והוא חזר להתאבק, כי העסקים ירדו. הכוכבים של וינס לא יכלו להיות מפלצות מנופחות יותר. בפריים טיים רסלינג עשו אנגל בו הינן ופרפקט התווכחו ופרפקט הסכים להיות עם רנדי סאבאג' מול פלייר ורייזור ראמון. הניג לא היה בכושר והיה די חלוד אבל הקרב היה די טוב. שון וברט, שהיו הקרב הפחות מושך, האפילו עליהם.
אף מתאבק לא עצבן את וינס יותר והתחמק מזה. הניג הלך לברים ואנשים רצו להרוג אותו, אבל אחר כך כולם צחקו איתו. ב-1993, הוא אמר שאם לא הייתה לו פציעת גב, הוא היה האלוף ולא ברט. הניג וסקוט הול התווכחו עם ברט, אבל אחר כך ברט והניג צחקו ביחד. הול, לעומת זאת, ריסק לברט את החלון במכונית. כמו חברו רוד, פרפקט היה וורקר טוב יותר כהיל. כשניצח את פלייר בקרב בו המפסיד עוזב, הוא התחיל להיות עבש, וירד בקארד כדי להוציא אובר את לקס לוגר, דיזל ולודוויג בורגה. הוא לא התאבק כמו עצמו. הוא עשה היל טרן על לקס לוגר ברסלמניה 10 כשעלה לו בקרב מול יוקוזונה, אבל שוב נפצע בגב. הוא שוב קיבל תשלום מקצבת נכות וגם כפרשן בסופרסטארס. ב-1996, הוא חזר כמנג'ר של האנטר הרסט הלמסלי כדי לעזור לו להתקדם. טריפל אייץ' היה הסנוב מגריניץ' שהביא דוגמנית אחרת כל שבוע. פרפקט איים לחזור וללמד אותו לקח. פרפקט גרם לו להפסיד לסטוקר- ברי ווינדהאם הקבור- ופרדי ג'ו פלויד- טרייסי סמות'רס הדרומי. בנו לקרב ולחזרה של פרפקט לזירה, כמו החזרה של מייקל ג'ורדן ל-NBA. ברט הארט דיבר עם WCW ורצו שוב להחזיר את הניג כפייס גדול ולשלם את הביטוח שלו. אבל מההתחלה, המטרה הייתה לעשות את הסוורב.
הלמסלי פצע את הניג בברך, ומארק מרו רצה לנקום בעבורו. אבל פרפקט תקף את מרו ועזר להלמסלי לזכות בתואר הבין יבשתי. ברט חזר והודיע שחתם ל-20 שנה ב-WWF. מול התחרות של הפוטבול והבייסבול, RAW השיגה 2.6% לעומת 3.2% לנייטרו, הכי צמוד מזה כמה שבועות- בעיקר לאחר ה-1.78% לעומת 3.2% שבוע קודם לכן, רייטינג שפל ל-RAW. אבל אז, כמו בריאן פילמן, מסתבר שעבדו על כולם. הניג עמד לקבל פיצוי גדול בין 150,000 ל-300,000 דולר מהביטוח. הוא היה צריך לחתום על זה שהוא נכה תמידית ולא להתאבק עוד. הוא לא אמר ל-WWF שהוא חוזר אבל נתן את הרושם. כמה ימים לפני כן הוא הודיע שזה לא יקרה. ה-WWF שלחו ללוידס מכתב לפתיחת ההסכם כי הניג יחזור אם ברט לא יגיע. לוידס הודיעו להניג שלא ישלמו לו כי הוא כנראה לא נכה. הארגון הפסיק לבטח מתאבקים והניג זעם, אז הוא דיבר עם אריק בישוף. הוא הבריז קצת מהקלטות ומופעים וג'רי מקדוויט אמר ש-WCW התעסקו להניג בחוזה, שהיה אמור לפוג רק במאי. הם חששו שהוא יערוך בכורה בנייטרו אבל הוא לא יכול היה לערוך בכורה עד מאי. הניג גם פנה לבישוף מיוזמתו. הוא הסכים לפתור את העניין עם וינס- הוא הציע לו חוזה לחמש שנים עבור 300,000 דולר, סכום גדול. וינס חש שזה טוב כי הוא הבטיח להניג יותר מהסכום שהיה אמור לקבל. הניג התאמן לחזרה, אבל בישוף הציע לו שלוש שנים בסכום גבוה יותר. הניג לא סיפר לווינס על זה. הוא הברי ממפגש חתימות, מארוחת היכל התהילה וסרבייבור סירייס.
הניג ערך בכורה ב-WCW כאתלט הגדול של מינסוטה והשותף של DDP. הוא לא כיבד אותו, הוא חשב ש-DDP היה חקיין וחשב שפייג' מארק אם הוא מתסרט קרבות. הוא היה אמור להחליף את ארן אנדרסון בפור הורסמן, ואנדרסון נתן ראיון נפלא בנושא. הניג בגד בהם בפול ברול 1997, כשטרק את דלת הוורגיימס על פניו של פלייר שעבר מתיחת פנים. ההורסמן לא נקמו, וזה היה הסוף של WCW בקרוליינה. הניג זכה בתואר ארה"ב מסטיב מקמייקל. הוא הפסיד אותו לפייג' בסטארקייד 1997, השיא של הארגון. בוקווינקל היה אייג'נט, וטען שקורט הופתע מהשינויים. בזמנו אנשים לקחו סטרואידים כדי ללכת למכון, ואז רצו לנמל ותפסו טיסה, הם התאבקו, לקחו מרגיעים כדי להירדם והתעוררו וחזרו על זה. אבל אי אפשר להמשיך עם זה. זינק אמר שאי אפשר היה להתאבק בקצב הזה בגילו.
פרט לרדנקס, הניג לא עשה משהו מיוחד ב-WCW והיה ב-nWo. בנובמבר 1999, עשו אנגל בו הוא היה בפיוד עם וינס רוסו ונאלץ לפרוש אם יפסיד בקרב. הוא ניצח קצת אבל אז הפסיד לבאגוול והקהל האמין שזה הסוף. הוא חזר למחרת היום ונעלם. הניג הפך לבחור חשוב ב-XWF ועבד כהיל מול באף באגוול השנוא ומול ואמפירו, ואז מול הוגאן. ה-WWF הודיעו שמר פרפקט יחזור חד פעמית לראמבל ב-2002. הניג היה אמור לחזור אחר כך ל-XWF ולעזור להם למכור את התוכנית שלהם. הוא נשאר ב-WWF וחתם לשלוש שנים. אבל מהר מאוד הוא ירד ברמה, ונעלם עוד לפני התקרית עם לסנר שעלתה לו בעבודה שלו. הוא סיים את הקריירה בכמה קרבות נשכחים ב-NWA TNA. הוא אמר שהוא הוריד את ברוק לסנר במטוס. הניג חשב שאם יגיד את זה מספיק, יחזירו אותו לקרב מול לסנר. זה לא קרה. הניג היה אהוד מאוד ורבים דיברו עליו. ב-NWA TNA פתחו את האירוע במחווה עבורו, וכריס האריס שהתחבר איתו, השתמש בפרפקט פלקס- לא הניג פלקס- כדי להצמיד את ריקי מורטון. ב-RAW, עשו סרטון עבורו עם קטעי מר פרפקט. כריס ג'ריקו ירק מסטיק והעיף אותו. רודי פייפר גם דיבר עליו בפורטלנד רסלינג. בהאוס שואו באורגון, באדי רוז ביקש דקה לדבר עליו אבל דיבר עשר דקות. גם OVW דיברו עליו. גם היו המון אנשים בהלווייה- ג'סי ונטורה שגילה באותו הבוקר שהוא מת ורץ מהמכון, המקמהנים, ברט הארט, גולדברג, משפחת גאנייה, ברוק לסנר, ריק סטיינר, ביג בוסמן, בריאן בלייר, סטיב קירן, ג'ים בראנזל, מאסה סאיטו, הנאסטי בויז, ברון פון ראשקה, הארלי רייס, אדי שארקי, ג'ון נורד, אוליבר האמפרדינק ואחרים. מתאבקים אחרים רצו להגיע אבל הלו"ז של WWE מנע מאנשי RAW להגיע, פרט לשון מייקלס שלא עובד בדרכים. לסנר היה הנציג היחיד.
בנוסף, תיקון- הקרב בו הניג והול זכו בתארי הזוגות של ה-AWA מג'ימי גארווין וסטיב ריגל התרחש, ונמשך 58 דקות. חשבו שיהיה תיקו. ריגל עזב ל-WWF ולכן הפסיד. לא היו מצלמות. דאסטי רודס אהב להגיד על חילופי תואר שלא קרו באלבקרקי. מי שנכח בקהל היה מנואל לוחאן- אז חבר קונגרס ולימים מזכיר הפנים אצל ג'ורג' בוש האב.

YossihNew · 5/3/24

הספד להירומיצ'י פויוקי- 7 באפריל, 2003:

מורשתו של הירומיצ'י פויוקי ביפן הייתה של מישהו שניסה לשנות את התעשייה לעתיד, למוצר יותר דומה ל-WWF, אבל זה לא היה נכון. הוא התפרסם יותר בקרב שלו מול הסרטן. הוא התפרסם כשותף של טושיאקי קאוואדה בסוף שנות ה-80 ועבר מ-SWS ל-WAR ל-FMW, שם היה בוקר, ואז הקים את WEW לאחר ששואיצ'י אראי התאבד. כל ארגון כיבד את פויוקי בשבועיים האחרונים ועשה לו טקסים. הוא נולד ב-1960 והתאמן לאחר התיכון, וערך בכורה במאי 1980 ב-IWE. הארגון נסגר כעבור שנה והוא עבר לאול ג'פאן בשם סמסון פויוקי. באבה שלח אותו ב-1984 למקסיקו, טקסס ופורטו ריקו, והוא הפך לריקי פויוקי על שם הגיבור שלו, ריקי צ'ושו. הוא חזר בסוף 1985, התחתן ב-1986 ונולדו לו בנות. הוא הפך לחבר של ג'נצ'ירו טנריו. הוא וקאוואדה היו הפוט לוס, הצמד הכי טוב בעולם. הם זכו בתארי הזוגות ב-1988 והפיוד הזכור שלהם היה מול דן קרופאט ודאג פורנאס, בקרבות ששמו אותם על המפה. פויוקי היה מרטי ג'נטי וכשהתפצלו ב-1990, חשבו שישאר במידקארד. השניים נלחמו אחד מול השני כשקאוואדה וטייגר מאסק ניצחו את פויוקי ויושיאקי יאטסו. באותו הלילה טייגר מאסק הוריד את המסכה ונחשף כמיטסוהארו מיסאווה, המחליף של טנרו, שעבר עבור 800,000 דולר לשנה ל-SWS.
פויוקי עבר עם טנריו, אבל SWS נסגרו ביוני 1992. טנריו הקים את WAR, ופויוקי נלחם מולו בקרב שיער בו הפסיד. פויוקי לא גילח את השיער אלא ג'ידו וג'אדו, והם הקימו את פויוקי גאן. טנריו החליט להקים תארי שלשות כמו שפעם החזיק עם הרוד ווריורס. פויוקי, ג'ידו וג'אדו זכו בתארים ב-1994. הם החזיקו בהם חמש פעמים בשנתיים הבאות. יוג'י אנג'ו היה שותף של פויוקי לקצת זמן והם נלחמו ב-4 בינואר, 1996, בקרב גרוע. פויוקי עבד באינדיז כהיל ואז הגיע ל-FMW. הוא השיג כוח בוקינג והתחיל יריבות מול אטסושי אוניטה שכולם שנאו. כולם האמינו שנמאס לאנשים מאוניטה. פויוקי הוציא אובר את שארק צושיה, מתאבקת, וטען שיפרוש אם לא ינצח את טרי פאנק. פאנק ניצח אותו אבל פויוקי המשיך להתאבק. הוא גם עבד באנגלים עם ליונס אסוקה וקיוקו אינוהו, מולה נלחם בקרב כלוב. הוא התחיל אנגל עם אוניטה ועשה פרודיה על DX וה-nWo.
פויוקי מכר את ההיאבקות כבידור עם נשים וקומדיה. שואיצ'י אראי הפך לווינס מקמהן, ואוניטה החליט להפסיד לפויוקי. פויוקי זכה בתואר מהיאבוסה ואז הפך לווינס רוסו. הוא עשה אנגל בו מאסאטו טאנאקה יפוטר אם יפסיד, והיאבוסה הוריד את המסכה והפך ל-H. פויוקי הביא כוכבי פורנו ושחקנים. הוא עשה פיוד מול ECW והפסיד לטאנאקה בקרב בו המפסיד עוזב ששון מייקלס שפט, אבל חזר עם ECW. הוא ואינוהו זכו בתארי הזוגות בפברואר 2000. באפריל 2000 הוא היד עעל פרישה אבל במאי זכה בתואר ומנע את הפרישה. הוא והיאבוסה נלחמו במשך שעה, קרב זכור, אבל היאבוסה נאלץ לצאת לניתוח. פויוקי הפך לפייס וקידם קרב בו אם ינצח הוא יפרוש ואם יפסיד יתגרש. כעבור חודש הוא חזר. הוא גם הפסיד בקרב פרישה באחד באפריל. הבוקינג של FMW לא התקבל והיאבוסה שבר את הצוואר שלו, מה שגרם לחוב של מיליון דולר והארגון נסגר בפברואר 2002. אראי התאבד במאי.
פויוקי חלה בסרטן המעי. הוא בקושי אכל או ישן. באפריל 2002 גילו לו סרטן. הוא הפסיד בקרב והשתחווה לקהל כי אמר שיש לו סרטן. כולם פקפקו, אבל מיטסוהארו מיסאווה קידם את האירוע ולכן נחשב לאמין. הוא עבר ניתוח להסרת הסרטן ויצא לטקס פרישה והקים את WEW. בנובמבר הסרטן הגיע לכבד שלו ואמרו שנשארה לו שנה. הוא החליט להיפרד בקרב במאי מול שיניה האשימוטו. הוא אמר את זה לציבור, ואז גילה שיש לו גידולים בכבד. בפברואר הסרטן התפשט יותר והוא נכנס לבית החולים. הוא שתה רק נוזלים והשתמש במשככי כאבים כדי להגיע לאנגל אחרון. האשימוטו אמר שאם פויוקי יגיע הוא ינצח.

YossihNew · 12/3/24

הספד לריי מנדוזה- 28 באפריל, 2003:

ריי מנדוזה, מעשרת הלוצ'דורים הגדולים ביותר בהיסטוריה, מת ב-11:30 בלילה ב-16 באפריל לאחר התקף לב בגיל 73. מנדוזה, ושני יריביו הגדולים, זה מתחילת הקריירה- גורי גאררו האבא של אדי והסבא של צ'אבו, ופארו אגוואיו מסופה, נחשבים למתאבקים הכי גדולים ללא מסכה במקסיקו. הוא היה חשוב מבחינה היסטורית, שני רק לאל סאנטו, בלו דימון, מיל מאסקאראס ואל סוליטאריו. הוא התאבק 50 שנה, ונולדו לו חמישה בנים מתאבקים. הוא היה שחקן מרכזי במלחמות הארגונים, והיה האלוף הכי מעוטר אז. בשנות ה-60, הוא היה שני רק לדני הודג' כמתאבק לא במשקל כבד הטוב בעולם. מייק טניי אמר שמעטים אמרו עליו דברים שליליים. אחרים שהתאבקו בזמנו אמרו שהוא מכובד כמו ריק פלייר או קורט אנגל. הוא נולד ב-1929, והיה מתאגרף, מתאבק טכני, ברולר ואהב לדמם. הוא היה קומישינר מחוזי בשנים האחרונות. הוא נכנס לדיכאון מאז שבנו ויליאנו 1 מת בינואר 2001 מהתקף לב. בנו התאבק החל מ-1969 יחד עם אחיו השני, לאחר שלא התקבל לאולימפיאדה, למרות חוסר רצונו של אביהם. ויליאנו 1 נעלם לאחר שויליאנו 2 מת ב-1989 (באותו תאריך כמו אביהם אגב), כנראה מהתאבדות שטויחה. גם היו לו בנות שמתו בגיל צעיר. אשתו מתה ב-1986 לאחר 42 שנות נישואין.
באפריל, מנדוזה פונה עם כשל כליות לבית החולים. כליה שלו הפסיקה לתפקד. דלקת הריאות שלו חזרה והוא חטף התקף לב ביום רביעי. ריי מנדוזה נקרא על שם המאמן שלו, ריי, ומנדוזה- שם נעוריה של אשתו איתה התחתן בגיל 15, כשנשר מהתיכון ועבד במאפיה. הוא היה איש גאה ורגיש, בטח מכירים אותו בתור הקומישינר בארינה מקסיקו או בתור האיש שבכה לאחר שוויליאנו 3 איבד את המסכה שלו בקרב המפורסם מול 20,000 איש במרץ 2000, מול אטלנטיס. ויליאנו 3 ניצח ב-45 קרבות מסכה וההפסד שלו הגיע לעיתונות ולעמודים הראשיים. זה קרב הלוצ'ה הגדול בעשור האחרון והיחיד שזכה בקרב השנה. כשמייק טניי ראיין אותו ל-WCW, הוא בכה כשדיבר על העסקים.
מנדוזה התפרסם בשנות ה-60 כאלוף ה-NWA למשקל כבד-קל. התואר נשלט בידי אמריקנים והגיע למקסיקו. מנדוזה ניצח את דורי דיקסון הג'מייקני והיה המקסיקני הראשון שזכה באליפות עולם אמריקנית, והיה גיבור למרות שהיה היל. התואר הפך לחשוב ביותר במדינה, והוא הגן עליו בטקסס ובקליפורניה. הוא גם היה אלוף משקל אמצעי, הראשון שהחזיק בתארי עולם של ה-NWA בשתי מחלקות בו זמנית. הוא היה כוכב קולנוע בין 1962 ל-1973, והמפורסם היה כששיחק את ויליאנו ב-1968 מול אל סאנטו. ככה בניו קיבלו את השם. בשנות ה-60, הוא הציג סגנון אמריקני לקהל הלטיני, ומייק לאבל השתמש בו ובמיל מאסקאראס כפייסים מובילים. בגובה 1.72 מטר ו-90 ק"ג, הוא היה מיין איבנטר בדרום קליפורניה, שם היה שותף של פרד בלאסי ומאסקאראס, ועוד כוכבים ממקסיקו. הוא היה בפיוד עם ג'ון טולוס, ההיל הגדול, וגם עם הצמדים הגדולים. הוא כבר לא היה בשיאו הפיזי אבל ברח מכל אחיזה, והשתמש בהכנעות אדירות. מאסקאראס ומנדוזה הפכו את לוס אנג'לס לשטח לוהט למתאבקים מדרום הגבול. הדגש על המקסיקנים גם הבריח את כל המעריצים פרט להיספנים, אבל גם בוקינג רע פגע בהם. מנדוזה זכה באליפות המאוחדת הלאומית מטולוס ב-1970 והפך לכוכב ביפן. במרץ 1971 הוכרז שטולוס הפסיד בספירה מהירה והתואר חזר אליו, כדי שיפסיד אותו לאנטוניו אינוקי.
ארגון ה-JWA הזמין אותו כאלוף המשקל הכבד-קל לליגה העולמית. פרט למאסקאראס מקסיקנים לא הוזמנו ובטח שלא לטורניר הזה. עבדאללה הקצב, גורילה מונסון, ג'ייאנט באבה ודיסטרוייר היו שם. הוא הפסיד ברוב הקרבות בגלל גודלו, ונפצע בברך. זה פגע במעמד של מקסיקו ביפן עד לסוף העשור. מנדוזה היה אחראי למהפכת האינדיז ב-1974 שהובילה להקמת UWA, ארגון לוהט. סלבדור לות'רות' סניור, שייסד את ההיאבקות במקסיקו בשנות ה-30, נתן לבנו סלבדור ג'וניור את הארגון, וגם לאחיינו, פאקו אלונזו. מנדוזה היה האלוף הכי חשוב במדינה ומאסקאראס נסע בעולם. הוא לא אהב את תנאי המחייה וזה ששלושת בניו שהתאבקו אז לא קיבלו פוש. הוא חשב שהמתאבקים לא מרוויחים מספיק בזמן טוב. הוא, בניו וחבריו פרשו מהארגון עם פרומוטר בשם פרנסיסקו פלורס, ויחד עם פרומוטרים אחרים הקימו את UWA. זה הוביל לשגשוג בתעשייה. מנדוזה העביר משם המון אנשי CMLL, וגם כוכבים זרים של ה-NWA וכוכבים צעירים. במשך עשרים שנה אליפות המשקל הכבד קל הייתה שלו והייתה הכי מושכת במדינה. הוא היה בסוף שנות ה-40 אבל הפך לאלוף UWA למשקל כבד קל, וזה נחשב לאליפות אמיתית. CMLL הכירה באלוף ה-NWA שלא בא למקסיקו, ו-UWA יצרה אליפות עולם ונתנה לתלמיד של מנדוזה- קאנק. קאנק זכה בתואר מלו ת'אז ומגן עליו עד היום. כוכבים זרים כמו אינוקי, האלק הוגאן, סטן האנסן, אואן הארט, יוקוזונה, באם באם ביגלו, באד ניוז אלן, ריקי צ'ושו, טאטסומי פוג'ינאמי, עבדאללה הקצב וביג ואן ויידר נלחמו עליה והיא הפכה לתואר החשוב. מנדוזה כבר עבד בקרבות שלשות עם בניו לקראת הפרישה.
באוגוסט 1978 אתגר את פוג'ינאמי על אליפות ה-WWWF לג'וניורים. האולם לקרב היה הלוהט במדינה. UWA ערכו שם שני מופעים בשבוע עם 10,000 איש. מיליון איש הגיעו כל השנה. קאנק היה כוכב ענק. מנדוזה היה עם בניו בפסגה, והיו שם מתאבקים שהפכו לכוכבים בארה"ב, מקסיקו וביפן. ב-1981 הוא נלחם בקרב הזכור האחרון שלו מול איש הקוף. UWA העתיקה גימיק של ניו ג'פאן והביאה אמן לחימה. מנדוזה ידע לדמם ודימם מהסנטר והזרועות. הוא ניצח בקרב, אבל במקסיקו הסגנון פחות הצליח. מנדוזה היה בפיודים עם עבדאללה ואגוואיו. באוקטובר 1982 הוא הכריז על סיבוב פרישה בגלל פציעות. הוא הביא קהל גדול בכל המדינה לקרבות פרידה, ובספטמבר 1983 פרש. הוא עבד כמאמן ושופט בקרבות חשובים. ב-1998 חזר להיות קומישינר כחלק מאנגלים. למרות שנשר מבית הספר הוא אהב לקרוא, אבל גם זה נפגע בגלל ההיאבקות. בניו, שהיו מתאבקים חובבים טובים, נאלצו להשיג תארים לפני הכניסה לתחום כדי שיוכלו להישאר עם משהו אם לא יצליחו. ויליאנו 4 הפך לעורך דין ואילו ויליאנו 5 רופא שיניים- אבל זה היה לפני 1983, כשהפכו למתאבקים. הכוכב הכי גדול היה ויליאנו 3 שהתחיל ב-1973.
בניגוד למתאבקים רבים שהצליחו, הוא לא רצה שילדיו ימשיכו אחריו. זאת הייתה בעיה רצינית כשאימן ילד שהזכיר אותו והפך לרינגו מנדוזה. הוא לא הרשה להם להשתמש בשם המשפחה והם כעסו שהוא לא עזר להם ונתן את השם למישהו אחר. רינגו, על שם רינגו סטאר, לא הוכרז כבנו, אבל רבים הניחו שכן. רבים אמרו לו בהלוויה שהם עצובים על מותו של אביו. הוא הפך לכוכב בשנות ה-80 והיום עוד פעיל. בהלוויה היו גם שלושת בניו החיים, כלתו לה אינפרנל, קאנק, סופר אסטרו, פיירות' ג'וניור, שוקר ועוד. מנדוזה היה ממוצא אצטקי וגדל במשפחה ענייה במקסיקו סיטי. הוא היה אתלט טוב ושחה, טיפס, שיחק בייסבול ורכב על אופניים. הוא התחיל להתאגרף כדי לשרוד את הרחוב אבל היה מספיק טוב כשב-1950 הפך למקצוען. הוא עבד במאפייה בלילות ואז התאמן במכון. הוא נלחם 20 פעמים והפסיד בטורניר כפפות הזהב.
הוא התחיל להתאבק בטעות. הוא היה אמור להתאגרף, אבל ישן יותר מדי והחמיץ את הטרמפ לקרב. המאמן שלו כעס וכולם סירבו להתאמן איתו. מתאבק הסכים להתאמן כדי לפגוע בו, ומנדוזה חטף. בתגובה הוא הרים משקולות והחליט להתאבק. הוא העריץ את בלק שאדו, ופרש מתפקידו כמפקח בריאות. הוא התאמן כמתאבק חובב ולמד הכנעות. ב-1953 הוא התאבק כשהיו לו שלושה ילדים. הוא התחיל בצפון מקסיקו, על הגבול עם טקסס. ב-1954-55 התאבק כגרגנטואה עד שהפסיד את המסכה. הוא התפרסם כהיל כריזמטי וב-1956 הגיע למקסיקו סיטי, לבאטל רויאל עם גאררו, סאנטו, גלינדו, דימון ובלק שאדו. הוא היה מתאבק טכני נהדר וכולם חשבו שהוא קשוח אז הוא שמר על הסדר. הוא היה נאמן במיוחד להיאבקות ותמיד הלך לברים כדי לטפל באנשים שאמרו שהיאבקות מזויפת. הוא למד שככה ההיאבקות קיבלה יח"צ טוב. אנשים שילמו כדי לראות אותו.
לאחר שהפסיד לגאררו את אליפות המשקל הכבד-קל, גאררו התחיל לערוך מופעים באל פאסו, שם גדלו ארבעת בניו שנכנסו לתחום. מנדוזה למד שם להתקוטט, והוא וגאררו היו המתאבקים הכי טובים במקסיקו. הוא הפך לפייס ב-1965. הוא וגלינדו ההילים נלחמו מול לגרדה ובניטו גלן. מנדוזה ניצח, וביולי 1965 ניצח את לגרדה בקרב שיער. לאחר מכן הוא ומאסקאראס הפכו לצמד הכי אהוד במדינה, והוא גם היה שותף של סאנטו. באוגוסט 1965, מנדוזה איבד את שיערו בקרב שהכניס המון כסף מול גווחרדו. הם הכניסו המון כסף בשנים הבאות. הוא זכה בתואר המשקל האמצעי ב-1967, אותו פינה כדי לזכות בתואר המשקל הכבד-קל לאחר שגאררו לא חזר למקסיקו להגן עליו. אל סוליטאריו, הכוכב הגדול השני בשנות ה-60 וה-70, התחיל בפיוד מולו. סוליטאריו הגיע כהיל ב-1966 והפך לכוכב גדול כשניצח את מנדוזה בקרב שיער מול מסכה ב-1968. הוא גם ניצח את גווחרדו כעבור שבועיים. מנדוזה היה מ-12 המתאבקים הראשונים שנכנסו להיכל התהילה של האובזרבר והיה MVP במקסיקו 4 פעמים. למרות שהיה מהמתאבקים הכי מרוויחים בזמנו, עם שמונה ילדים הוא לא יכול היה לקחת חופש. הלו"ז היה עמוס והזירה קשה, ולכן הם לקחו באמפים בגלגול ולא על הגב. בין זה וקרבות הרחוב שלו, הוא היה די תשוש והידיים שלו די עוותו. קראו לו צ'יף אצבעות מעוותות. הוא גם נפצע בגב ובברכיים.

YossihNew · 17/3/24

הספד למיס אליזבת'- 12 במאי, 2003:

אליזבת' המקסימה הייתה דמות היאבקות לא טיפוסית בענף. אבל מותה של אליזבת' הולת' היה טיפוסי באופן עצוב. הולט מתה בגיל 42 בבית חולים, לאחר שפונתה לשם בבוקר כשלא נשמה. המשטרה לא תקבע את סיבת המוות לעוד חודש, אבל זה לא רצח. מאמינים שהיא עוד קורבן למנת יתר, כמו רבים בדורה, אבל אולי לא. בן זוגה, לקס לוגר, נעצר באותו היום כי מצאו אצלו המון סמים בבית שלהם. לוגר שוחרר בערבות, ויש לו גם אישום על אלימות נגד אליזבת' ותאונת דרכים.
מבחוץ, נדמה היה שהיה להם הכל בזמן מסוים. קשה להבין מתי זה השתבש. אליזבת' הייתה אישה יפה ומתוקה, שהכוכבות שלה בשנות ה-80 לא עלתה לראשה. בשיאה, פרט לסייבל, היא הייתה האישה הכי אהודה בעסק מחוץ ליפן. בשיאה כאליזבת' הביישנית בין 1985 ל-1992, היא הייתה מודל לחיקוי וכולם אהבו אותה. לא תכננו את זה ולא ציפו שזה יצליח. ולמרות ההצלחה, אף אישה לא הגיעה לתפקיד דומה, כולל היא ב-WCW ב-1996. וינס ניסה את זה עם סייבל, אבל החליט למצוא תירוץ כל שבוע שתוריד בגדים כי היא הביאה רייטינג ושינתה הכל. לוגר היה אמור להיות הכוכב הכי גדול בתעשייה מהרגע שהופיע בפלורידה ב-1985, קצת אחרי שאליזבת' הגיעה ל-WWF. בגובה 1.93 מטר ומשקל 117 ק"ג, הוא היה מחונן גנטית והצליח לפתח מבנה גוף נהדר. אבל לא אהבו אותו, כי נכנס בגלל המראה שלו, ותמיד הרוויח כסף גדול למרות שלא עבד קשה. הוא די זלזל בתחום, ולא צפה בילדותו. בפעם הראשונה שהגיע זה היה בפלורידה, והוא אפילו זכה בתואר הדרומי מוואהו מקדניאל מהר מאוד. לאחר שנה, הוא חתם לכמה שנים עבור 500,000 דולר לשנה אצל ג'ים קרוקט. הוא נכנס לפור הורסמן כדי ללמוד איך להיות כוכב מריק פלייר. הוא היה אמור לזכות בתואר ממנו שלוש פעמים, אבל פלייר סירב פעמיים ובפעם השלישית עזב את הארגון. לוגר ניצח את ברי ווינדהאם על התואר במופע אגדי בכמה שהיה גרוע, והיה אלוף שמונה חודשים בתקופה גרועה. כשהפסיד את התואר בפברואר 1992, הוא די פרש. הוא אמר לקיפ פריי, סגן הנשיא, שהוא עומד לעבוד עבור 350,000 דולר לשנה אצל וינס מקמהן בפיתוח גוף. פחות כסף בלי נסיעות ובאמפים. עבור וינס, לוגר יביא את הקהל לליגת פיתוח הגוף שלו, וגם להביא את אלוף העולם של WCW. פריי שחרר אותו בטענה שלא יהיה חלק מהתוכניות של ההיאבקות, אבל לוגר כן הופיע בהן עד שאיימו בתביעה. לוגר חיכה ב-WBF כמנחה היל עד שהחוזה שלו פג.
הוא הגיע ל-WWF ב-1993, לאחר סוף ה-WBF ועזיבתה של אליזבת'. הוא הגיע כהיל של בובי הינן- נרקיסוס. הוא הפך לנרקיסיסט, כי ה-WWF היו צריכים ליצור דמות חדשה גם לכוכב ידוע. לוגר לא הצליח כצפוי כהיל, אבל כשווינס החליט שצריך להחליף את האלק הוגאן ככוכב גדול, לוגר, בלי סימנים להצלחה, נכנס לתפקיד שג'ים קרוקט רצה אותו בו- הוגאן הבא. הוא ירד מהדרכים ונסע באוטובוס הלקס אקספרס כל הקיץ, עטוי כוכבים ופסים, כגיבור אמריקני לאחר שהטיח את יוקוזונה הכבד כששאר הפייסים נכשלו. ההחלטה הייתה שלא יזכה בתואר עד רסלמניה. הוא ניצח את יוקוזונה בספירת חוץ בסאמרסלאם, אבל לא יצא אובר כצפוי. וינס פנה לג'רי ג'ארט וביקש ממנו ללמד את לוגר. לאחר חצי שעה הכריז ג'ארט שזה אבוד, כי לוגר לא רצה ללמוד מהלכים חדשים- הוא קיבל שכר גבוה ולא סיכן את גופו. ברסלמניה 10, הרעיון היה שיוקוזונה, לוגר וברט ילחמו על התואר, וברט הפך לאלוף. לוגר הפך לשותף של חברו, דייבי בוי סמית' המנוח, כבעלי הברית, לפני שעזב. לוגר צחק על מתאבקים קטנים שלמדו מהלכים חדשים ואמר שהוא למד רק את הבסיס בגלל המראה שלו, ושתמיד יהיה כוכב גדול מהם. אבל החיים שלהם יצאו משליטה בחודשים האחרונים. אליזבת' שוחררה מהעבודה שלה במחיר 156,000 דולר לשנה ב-WCW, ממש לפני הסגירה. היא עבדה בדלפק הקבלה של המכון של לוגר שפתח עם סטינג. עוד ב-1998 השניים הפכו לזוג כשהיו נשואים לאחרים. לא ידוע איך הגיעו לזה. אליזבת' הפסיקה לעבוד לפני חודשים. לוגר לא התאבק מאז סוף WCW ב-2001, ואליזבת' לא הופיעה במופע היאבקות יותר מזה, ובדצמבר 2002 הם הגיעו ל-WWA באירופה. היה ברור שהם לא בסדר.
לוגר שקל 138 ק"ג ולא זז. וינס מקמהן שנא את לוגר מאז שזה עזב אותו בלי אזהרה ב-1995, לאחר שעבד בהאוס שואו ואז הגיע לנייטרו הראשון, לפיוד המצופה מול האלק הוגאן. כולם ידעו שלוגר מדבר עם WCW, אבל הוא אמר לווינס שהוא נשאר. וינס רצה לתבוע, אבל ללוגר הייתה פרצה בחוזה, וזה מה שהכעיס אותו. כשווינס קנה את WCW הוא פיטר את לוגר. אבל לוגר תמיד ידע שווינס אוהב מבנה גוף, וחשב שווינס ירצה אותו. הוא גם לקח המון אנשים אחרים שעזבו בצורה רעה. אבל ה-WWF לא רצו אותו כי המוניטין שלו החמיר. בקרב האחרון שלו ב-WCW, בגריד, הוא ובאף באגוול כעסו מההפסד המתוכנן לשון או'הייר וצ'אק פאלומבו, אז פשוט נפלו והפסידו תוך 54 שניות. כשיותר אנשים חזרו ולוגר לא, הוא הבין שהקריירה שלו נגמרה. TNA רצו אותו כי הוא חשוב, אבל הוא סירב לאינדיז כי זה מתחת לכבודו. באותו סיבוב הופעות, הוא הזיע לא משנה כמה היה קר. הוא התנשם תוך דקה בגלל כל המשקל שלו. הוא בעיקר שרירים, אבל בלי מותניים קטנות יותר. יש לו בטן מהורמון גדילה, אבל עם המון קוביות. האיברים הפנימיים שלו גדלו מדי. הוא התלונן ואנשים לא סבלו אותו, פרט לכמה ותיקים שצחקו עליו. הוא חלה בדלקת ריאות והחמיץ כמה מופעים, ועדיין ניצח את סטינג בקרב נוראי על תואר WWA בסקוטלנד, כי היה הכוכב הכי גדול שיחזור. סטינג החליט לחזור אז הוחלט שלוגר בעייתי מדי, והוא התבקש להפסיד את התואר בשווייץ. אפילו לחבר שלו הוא סירב להפסיד נקי, אז הוסיפו את מאליס שיעשה ג'וב לסטינג בקרב האחרון של לוגר. אליזבת' אמנם קיבלה בוקינג אבל לא עזבה את המלון פרט לנסיעות. היא נראתה מנופחת והדאיגה רבים אבל אחרים היו במצב רע יותר.
לא ידוע מה היו הבעיות שלה. ב-WCW, אליזבת' התאהבה בכושר כמו לוגר. אם ללוגר היו בעיות סמים פרט למבנה הגוף שלו, אז הוא הסתיר את זה יפה. הוא מעולם לא נראה מנותק או משהו כזה, למרות שאפילו אנשים שבאו מ-ECW נדהמו כמה סמים היו שם. לאחר סגירת WCW, נפרד לוגר מאשתו פגי. החברים שלו ושל אליזבת' אמרו שהם תכננו להינשא, אבל הפסיקו להתאמן. כמה מתאבקים אמרו שלוגר התקשה עם הזקנה, עם הניתוק מהענף שלא אהב- זה שפשוט נתן לו כסף. הסימן הראשון לבעיות קרה לפני חודש, כשהמשטרה באה בגלל ריב שלהם. לאליזבת' היו פנסים, חבלות במצח ושפה פתוחה. היא אמרה שנפלה בגלל הכלב. המשטרה עצרה את לוגר והוא שוחרר בערבות. כעבור יומיים הוא נעצר על נהיגה בשכרות לאחר שפגע במכונית אחרת. הוא נראה מסומם ולא מצא את רישיון הנהיגה, והיה לו אקדח ברכב. אליזבת' נשלחה הביתה במונית. הרישיון של לוגר הושעה כי לא הגיע לבית המשפט.
לאחר המוות של אליזבת', למרות שהבהירו שהוא לא קשור, לוגר הואשם ב-14 סעיפים של אחזקה בסמים, ו-13 עבירות. מצאו אצלו מאות בקבוקי סטרואידים וטסטוסטרון, ודיאנבול- סטרואיד לא חוקי אפילו במרשם. כדורי קסנקס, ויקודין, סומס ועוד. הוא נעצר גם על מכירה של הורמון גדילה. אימא של אליזבת' ניתקה קשרים עם כל אנשי ההיאבקות בטענה שהענף הרג את בתה. לא תהיה הלוויה. גופתה נשלחה לקנטקי, אבל אולי הייתה הלוויה סודית כדי שאף אחד לא ידע. אליזבת' הייתה מקנטקי ובנעוריה התאהבה ברנדי סאבאג'. סאבאג' היה אלוף העולם המקומי של ICW. הוא היה מחונן בזירה בגלל יכולת הפסיכולוגיה שלו שלמד מאביו, והיה אתלט טוב אך קטן ובנוי היטב. אבל אביו אנג'לו פופו, שהיה מתאבק במערב התיכון וניהל את הארגון, ניהל ארגון סורר. כלומר הם פלשו לטריטוריות של ה-NWA. בשנות ה-50 ה-NWA נאלצו לחתום על ויתור על מונופול או על החרמת מתאבקים, אבל הם עשו את זה. פופו הביא את רנדי סאבאג' לרדת על הכוכבים של הארגונים של ג'ארט, וגם של ניק גולאס ורון פולר. המלחמה הייתה מלוכלכת ובוב רופ, שהיה מתאבק אולימפי, וסאבאג', אמרו שבניגוד לארגונים אחרים, הם לא מזויפים. הם ירדו על הצ'ופים של טוג'ו יאמאמוטו או על הטייטס של ג'רי לולר, והראו את ספר המחזור שלו. כשג'ארט הגיע ללואיביל ולקסינגטון, מתאבקי ICW הגיעו לעשות צרות. רוב המתאבקים של ג'ארט הביאו אקדחים כשנסעו ללואיביל. ביל דאנדי היה הפייס השני ללולר. סאבאג' צחק על גובהו הנמוך והציע המון כסף לקרב שוט שלו מול דאנדי, ג'ארט ויאמאמוטו. ג'ארט היה פייס מוביל, שדימם הרבה ונראה טוב וידע להביא סימפטיה, אבל היה קטן. יאמאמוטו היה קטן עוד יותר אבל כולם מכרו לו. פעם דאנדי שלף אקדח על סאבאג', וסאבאג' חטף ממנו והרביץ לו איתו, מה ששבר לו את הלסת. זה הביך את ג'ארט כי סאבאג' הפיץ את זה. סאבאג' היה מתאבק שמעטים היו כמוהו, אבל הארגונים לא נגעו בו. אליזבת' ראתה את העולם הזה כשנכנסה לתחום.

YossihNew · 17/3/24

אליזבת' גדלה בלי אבא ונמשכה לגברים דומיננטיים. היא לא נחשבה לאדם שלילי, אבל סיפור חייה היה מרתק. היא יצאה עם סאבאג', שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים, מיד לאחר שהתגרשה מעורך דין ממיאמי שעבורו התגיירה. אז היא עברה ללוגר, שהפך אותה למטורפת לכושר, עד ששניהם הידרדרו. ה-XWF רצו את אליזבת', אבל לוגר מנע ממנה לבוא כי לא ביקשו ממנו. כשפגשה את סאבאג', הוא היה נשוי למתאבקת דבי קומבס. היא הייתה די מלאה אז היא ירדה במשקל כדי להיות איתו. היא הפכה מהר לחלק מהעסקים המשפחתיים, מכרה תכניות ועזרה במשרד. ב-1983 היא הייתה המנחה היפה שהציגה סרטונים. אבל הארגון לא עמד באהדה לארגון של ג'ארט שהתחרה מולם. סאבאג' ואליזבת' נישאו בסוף 1984. אנג'לו פופו החליט שהוא וג'ארט צריכים להרוויח כסף, והם ביצעו אנגל בין ארגוני. סאבאג' הגיע "בלי הזמנה" לתוכנית של ממפיס, והוא ולולר נלחמו. הקהל שכל כך רצה לראות את זה היה מעל 8,000, שיא מזה שנים לארגון. בזמנו, ג'ורג' סקוט, הבוקר ל-WWF, ראה את סאבאג', והחליט להביא אותו עם פוש. וינס שאל כמה אנשים לפני כן. סאבאג' קיבל שיחה מג'ימי הארט שכבר הגיע ל-WWF, ואמר לו שהם מעוניינים בו. סאבאג' לא הרוויח כסף מהמופעים הקטנים.
בזמנו ההילים הגיעו כיריבים להאלק הוגאן. סאבאג' המוכשר נחשב לקטן מדי מול הוגאן, אבל למען האמת היה היריב הכי מוצלח שלו מההתחלה, שדי הצליחה. כל ההילים גם קיבלו מנג'ר היל, אבל לא סאבאג'. האנגל היה שכולם רבו עליו, והוא נראה יותר מיוחד מכל ההילים הגדולים אך הפחות אתלטיים. לאחר כמה שבועות, סאבאג' הפתיע כשהציג מלווה- אישה יפהפייה ודקיקה, שברונו סאמארטינו אמר שהיא בטח כוכבת קולנוע. אליזבת' הייתה אמורה להיות הילית- אישה יפה אבל כרישה עסקית. אליזבת' לא סללה דרך לנשים- היו מלוות לבאדי רוג'רס, גורג'ס ג'ורג' ושיק בשנות ה-50, אבל בשנות ה-60 וה-70 הנשים היו מתאבקות. היו חריגות, אבל הנשים נחשבו לעוזרות. מי שהתחילה את נושא הליווי הייתה סאנשיין של ג'ימי גארווין בטקסס. כל מה שקרה בדאלאס ב-1983 הצליח, וגם זה. קן מאנטל קבע שפרשס, אשתו של גארווין, תגיע, וסאנשיין הלכה לכריס אדמס. הפיוד הזה הצליח. פיוד המלוות של מאנטל תמיד הצליח בהתחלה. מלוות הופיעו בכל מקום- מיסי האייט, דארק ג'ורני, שרי מרטל ואז בייבי דול, המלווה של טולי בלאנשארד, שהתפרסמה בכל המדינה. ה-WWF גם רצו, ויצרו את הגדולה מכולן- לא האישה הטיפוסית והחושפנית, לא מישהי שעברה ממתאבק למתאבק.
הם מיד ויתרו על ההיליות. הקהל אהב את זה. סאבאג' ואליזבת' השתנו- היא הפכה לאישה יפה, אלגנטית אך עם הרגליים על הקרקע. היא הייתה הנסיכה דיאנה, כמו סופה הטרגי. סאבאג' היה החבר הקנאי, ההיל, האובססיבי והאלים, אירוני. באנגל מפורסם ג'ורג' סטיל התאהב בה. הקרבות לא הרשימו, אבל סטיל, הבחור המכוער שלא דיבר, והתאהב באישה, רק חיזק את הדמות. רוב הנשים היו מנפנפות אותו, אבל היא הייתה נחמדה והחבר שלה השתגע. גם מחוץ לזירה זה היה נכון- סאבאג' היה קנאי. הוא שלח רוד אייג'נט או שופט או איש מנהלה שסמך עליו כדי להשגיח עליה. הוא תקף מעריצים שניסו לגעת בה. מתאבקים מהדרג הנמוך פוטרו על זה. פרט להוגאן, סאבאג' ואליזבת' היו הכי אהודים בארגון לאחר 1985. הדמות שלה הייתה מוצלחת יותר מכל אישה אחרת. הוגאן היה גיבור העל שכולם נדהמו ממנו, אבל היא הייתה הכי אהודה. סאבאג' הפך לפייס כשהציל אותה, והם בילו שנה בפסגה כשסאבאג' היה אלוף ה-WWF בין 1988 ל-1989. סאבאג' היה אלוף פייס, לפני אנגל מוצלח. הוגאן נלחם עד לתיקו מול אנדרה הענק בטורניר האליפות, וסאבאג' ניצח בגמר את טד דיביאסי. הוגאן עזר לו והם הניפו את אליזבת'. הוגאן חגג עם אליזבת' ונגע לה בישבן, וסאבאג' הסתכל עליו, מה שהכין את הקרקע למיין איבנט כעבור שנה.
הוגאן חזר לאחר צילומי נו הולדס בארד, ואליזבת' איחדה אותו ואת סאבאג' כמגה פאוורס, בניגוד לסופר פאוורס של דאסטי רודס וניקיטה קולוף. עוד בנובמבר 1987, סאבאג' נלחם מול ברט הארט והונקי טונק מן וג'ים ניידהארט תקפו אותו. אליזבת' הביאה את הוגאן להציל אותו. בסאמרסלאם הראשון ב-1988, השניים נלחמו מול דיביאסי ואנדרה, וג'סי ונטורה היה השופט. הבנייה התבססה על אליזבת' האהודה. היא אמנם לבשה ביקיני בתמונה עם סאבאג', אבל תמיד הייתה לבושה יפה. היא הייתה מלכת הנשף הנחמדה. הרעיון היה שאם משהו יהיה רע, אליזבת', הנשק הסודי, תלבש ביקיני. או שהיא או שסאבאג' לא רצו, אבל כשההילים שלטו, היא הרימה את החצאית וההילים התהפנטו מהתחתון שלה. סאבאג' והוגאן לחצו ידיים וניצחו בקרב. ב-1989, סאבאג' התחיל להיות היל וקינא ביחסים של הוגאן ואליזבת'. בפברואר 1989, בספיישל בפריים טיים ב-NBC, זה קרה. הרייטינג היה 11.6%, מקום שני להיאבקות. המגה פאוורס, בקרב המרכזי השני שלהם, נלחמו מול ביג בוסמן היריב של הוגאן, ואקים, וואן מן גנג שחשב שהוא שחור ונלחם מול סאבאג'. הספוט החשוב היה כשאקים זרק את סאבאג' דרך החבלים אל אליזבת'. אליזבת' לקחה באמפ אדיר והתעלפה, והוגאן סחב אותה לאחורי הקלעים. סאבאג' חטף כשאליזבת' הייתה חסרת הכרה והוגאן התחנן בפני הרופאים להציל אותה. אליזבת' לא הייתה שחקנית והוגאן היה גרוע, וזה היה בשידור חי, אז כשחזרו מפרסומות הוגאן שאל מתי מתחילים, ואז מהר מאוד התחיל לבכות בהגזמה. אליזבת' התעוררה ואמרה לו ללכת לעזור לסאבאג'. הוגאן רץ לזירה, וסאבאג' חשב ששניהם נטשו אותו. הוא נתן להוגאן סטירה ונטש אותו לטובת הרופאים, כשהוגאן טיפל בהילים. הוגאן ניצח את אקים ואזק את בוסמן לסליק. סאבאג' הציל את המצב ואמר שהוגאן קינא באליפות ובאליזבת'. הוא תקף את הוגאן ואליזבת' ניסתה להגן עליו, אבל סאבאג' אמר לה לקום או שהוא ירביץ לה, והפך להיל. הוא תפס אותה וזרק אותה, ואז תקף את הוגאן עד שברוטוס ביפקייק ניסה להציל וחטף גם הוא.
הוגאן זכה בתואר ברסלמניה 5, בקרב שבגלל המחירים הגבוהים הכניס הכי הרבה עד אז בארה"ב. ליותר בתים היה חיבור לאירועים, ויותר מ-600,000 איש הזמינו אותו מול ספיישל של קלאש אוף צ'מפיונס. הם הכניסו 18.9 מיליון, שיא חדש. אליזבת' הייתה בפינה ניטרלית ותחליט עם מי היא בסוף הקרב. היא עוד ראתה את הטוב בסאבאג'. סאבאג' חטף באמפ אבל צעק עליה. אליזבת' מנעה מהוגאן לתקוף את סאבאג' וסאבאג' השתלט עליו, אבל היא מנעה ממנו להמשיך. סאבאג' אמר לה לעזוב והוגאן ניצח. אליזבת' ליוותה את הוגאן קצת אבל היא נעלמה לאחר מכן. ברגע מדהים, היא חזרה ברסלמניה 7. סאבאג' נלחם מול אולטימייט ווריור בקרב פרישה, מה שרצה לעשות כדי להקים איתה משפחה. סאבאג' לווה בידי שרי מרטל, אבל הוא יצא עם כובע לבן. הוא גנב את ההצגה כמו תמיד, גם כשחזר מניתוח באגודל. אליזבת' צפתה בו מהקהל, ולאחר ההפסד, שרי תקפה אותו. אליזבת' הצילה אותו והם התחבקו. אנשים בכו מזה. סאבאג', מקמהן ורודי פייפר היו פרשנים פייסים וברוב הקיץ וינס ופייפר הציעו לסאבאג' להציע נישואין. סאבאג' סירב אבל לבסוף הציע, וה"התאמה מגן עדן" סגרה את סאמרסלאם 1991. רוב הקהל עזב כי לא היה אכפת לו. המעריצות אהבו את זה והן בכו. לאחר מכן, אליזבת' פתחה מתנה ומתוכה יצא נחש, וסאבאג' חזר לפיוד עם ג'ייק רוברטס.
לאחר מכן האנגל האחרון שלה ב-WWF היה ברסלמניה 8. ריק פלייר היה האלוף ואמר שיצא עם אליזבת' לפני סאבאג'. הוא אמר שהייתה שלו לפני שהייתה של סאבאג'. הוא וקורט הניג אמרו שיראו תמונת עירום שלה ברסלמניה, אבל זה לא קרה ושכחו מזה. סאבאג' זכה בתואר והם שוב היו בפסגה. לא להרבה זמן. הקנאה של סאבאג' הייתה אגדית. הוא קנה לה ארוחה לכל יום שהיה בדרכים כדי שלא תעזוב את הבית. פעם, היא, סאבאג', דייבי בוי ודיאנה סמית' היו בבריכה במלון, ושני הומוסקסואלים באו והתלהבו ממנה. סאבאג' הסתכל עליה במבט מלוכלך. הוא קנה לה מכונית אבל אסור היה לה לנהוג בה כי לא רצה שישרקו לה. אליזבת' החליטה לעזוב אותו בקיץ, ועזבה את ה-WWF. זה גרם לפרידה בין הוגאן וסאבאג' עד שהם השלימו ב-WCW, אבל הטינה נשארה עד היום. סאבאג' אמר שהוגאן ואשתו לינדה שכנעו אותה לעזוב אותו, והיא באמת גרה קצת אצלם. היא עברה לגור עם עורך דין. היא ניתקה קשר עם כולם ועבדה כמוכרת בחנות בגדים, וכולם שכחו ממנה.
ב-1995, היא דיברה עם זיין ברסלוף, אחראי ההאוס שואוז של WCW, איתה היא, סאבאג' וג'ין אוקרלנד נסעו בימיהם ב-WWF. ברסלוף אמר לה להיפגש עם כמה אנשים. חשבו שהיא לא נראית מספיק צעירה בשביל העבודה. קווין סאליבן ניסה להחזיר את אשתו ננסי לארגון, ולא היה מקום ליותר מאישה אחת. למען האמת, רצו שננסי תלווה את סאבאג' כאליזבת' החדשה. אבל כעבור כמה שבועות אריק בישוף החליט שחזרה שלה תעזור לרייטינג, ושאפשר לעשות מזה אנגלים. היא חזרה בקלאש אוף צ'מפיונס בינואר 1996, לראשונה מזה ארבע שנים, והביאה 4.5%, אחת משלוש תוכניות ההיאבקות הכי נצפות ב-TBS עד אז. שוב התרברבו על מעבר של כוכב מה-WWF. אבל היא הייתה מבוגרת, וגם ההיאבקות השתנתה. היא לא בלטה יותר. היא עשתה אנגלים עם סאבאג', וזה היה לה קשה. היא בגדה בו לטובת ריק פלייר ואז אריק בישוף וה-nWo. פלייר-סאבאג' הזריק חיים להאוס שואוז לפני התפנית מאוחר יותר באותה השנה. חוץ מקרב בו הרסה סיום כי השתמשה בנעל שלה כנשק, וצחקו על זה, היא די נעלמה. היא התחתנה עם עורך הדין בדצמבר 1997, אבל היחסים שלה עם לוגר החלו אז. היא התחילה ללוות אותו. לעבוד עם בעלה לשעבר בטח הלחיץ אותה, וכשסאבאג' הביא את חברתו, גורג'ס ג'ורג', אליזבת' עברה ניתוחים. היא התגרשה באפריל 1999. היא עבדה בטלוויזיה ועבדה גם בחנות הבגדים. לוגר ואליזבת' רבו עם וינס רוסו. רוסו רצה את אליזבת' בתחתונים, משהו חדש, משהו שאנשים כמוהו רצו לראות. היא הייתה בת 4- ולוגר פסל את זה, וגם רעיונות שתתאבק. לוגר ואליזבת' נשלחו הביתה עם תשלום לקצת זמן. כשהחוזה שלה פג ממש לפני סגירת WCW, היא שוחררה, ולוגר עזב את אשתו בשבילה.

YossihNew · 26/3/24

הספד לפרדי בלאסי, חלק א'- 9 ביוני, 2003:

פרדי קנת' בלאסי נולד בפברואר 1918 בסנט לואיס. הוא תמיד אמר שהתאגרף כדי לקדם את עצמו כמתאבק, אבל זה לא היה נכון. הוא היה כוכב גדול בשנות ה-50, בעיקר בג'ורג'יה מול דון מקלארטי, אבל לא הצליח עד גיל 40 בדרום קליפורניה, והיה מושך קהל כזה גדול עד שהיה לו אחוז מהארגון בג'ורג'יה. תואר ה-AWA נוצר אז, אבל התואר השני מאחורי תואר ה-NWA היה התואר של WWA. בלאסי ניצח את אדוארד קרפנטייה ביוני 1961 בלוס אנג'לס. התואר הפך למספר 2 כשריקידוזאן, הכוכב הגדול ביפן, זכה בתואר והפסיד שוב לבלאסי ב-1962, ואז הוא זכה בתואר שוב ביפן. ביולי 1962, בלאסי זכה בתואר כשנשך את המצח של ריקידוזאן והקרב נעצר, ההפסד הראשון של ריקידוזאן מאז שהפך לכוכב ביפן. כמו לו ת'אז ודיסטרוייר, היחידים שניצחו אותו בעשור האחרון של הקריירה, גם בלאסיה הפך לאגדי ביפן בגלל זה. אבל הוא הצליח כל כך כ"ערפד" שהשחיז את שיניו ונשך מתאבקים, וגרם למוותשל שישה זקנים מהתקפי לב שצפו בו נושך את גרייט טוגו. כשהוציאו ביפן באמצע שנות ה-90 ספר על 1,000 המתאבקים הגדולים, בלאסי היה על הכריכה עם ברונו סאמארטינו, דיק דה ברוזר, אנטוניו אינוקי, אנדרה הענק, דיסטרוייר, פריץ ואן אריק, קארל גוטץ', האלק הוגאן, ברוזר ברודי, מיל מאסקאראס, לו ת'אז, ורן גאנייה, בובו ברזיל, האחים פאנק, ג'ייאנט באבה וריקידוזאן. מותו התפרסם ביפן יותר מהמוות של שיק, לו ת'אז או דייבי בוי סמית' שגם כיכבו שם.
אגדות גדולות כמו ניק בוקווינקל, ג'ייאנט באבה, דיק הוטון, פפר גומז, מיל מאסקאראס, קארל גוטץ', בובו ברזיל, פדרו מוראלס ואנטונינו רוקה הפסידו לבלאסי בלוס אנג'לס. מייק טניי, שגדל אז, אמר שחוץ מדיק בייר, הוא היה זה שגרם לו להעריץ היאבקות. בזמנו הוא היה הכי מפורסם באזור. הפרשן ג'ף וולטון שהכיר את בלאסי 40 שנה, אמר שבלאסי ידע פסיכולוגיה וכולם שנאו אותו והוא הותקף מלא. וולטון הקים את מועדון המעריצים של בלאסי ב-1961, וכשבלאסי פרש ב-1965 בגלל שהורידו לו כליה, וולטון התכתב איתו וידע שהוא רוצה לחזור להתאבק. הוא הלך לג'ולס סטרונגבו, הבוקר בדרום, ואמר לו להחזיר את בלאסי. בתמורה, בלאסי הביא אותו להיות פרשן. וולטון אמר שהוא לא היה מתאבק טוב אבל מצוין בכריזמה, ולא היה לו אגו. מה שטוב עבורו היה מה שטוב לעסק. הוא לא אהב את מייק לאבל מלוס אנג'לס, אבל אהב את השמש, הנסיעות הקצרות והחופים. אבל זה הסתיים לאחר שבאוגוסט 1971, נלחם מול ג'ון טולוס בקרב הגדול ביותר שלו.
וולטון אמר שתכננו את זה שנה וחצי מראש. בלאסי בחר בטולוס, כי טולוס היה שווה לו בפרומואים. הם הכניסו 142,158 דולר מכרטיסים, שיא. אבל שניהם כעסו על התשלום. בלאסי כעס ועבר ל-WWWF מול פדרו מוראלס. הוא חזר בשנתיים הבאות לקרבות מול טולוס שהצליחו אבל לא אותו הדבר. כשווינס מקמהן האב הציע לו ב-1973 להפוך למנג'ר, הוא עשה את זה ועבר לניו יורק, שם גר מאז. המקמהנים מתו על בלאסי כדמות. כשווינס האב נתן לבן שלו את הארגון, הוא אמר לו לטפל בבלאסי. בלאסי היה אלוף WWA ארבע פעמים עד שלוס אנג'לס חזרה ל-NWA ב-1968. ורן גאנייה עמד להיכנס לטריטוריה והיה עדיף שה-NWA יהיו בצד שלהם עם כל המתאבקים. בלאסי שלט בתואר אמריקה בין 1967 ל-1971, כשהפסיד לג'ון טולוס, לילה לפני שטולוס זרק עליו אבקה מעוורת בשידור, מה שהוביל לקרב ביניהם. השיאים בדרום קליפורניה היו 1961-64, ו-1967-72, בדרך כלל עם בלאסי. הוא גם מילא אולמות ב-1964 בפיוד מול ברונו סאמארטינו, ועם מוראלס בתחילת שנות ה-70. בלאסי תמיד לקח קרדיט על האיש שהשתמש בפרומואים כדי להפוך לכוכב הגדול מכולם- מוחמד עלי. עלי גדל בלואיביל והעריץ היאבקות, וכשזכה במדליית זהב ב-1960, הפרומואים שלו הובילו להצלחה אדירה.
עלי אמר שהעתיק מגורג'ס ג'ורג' כילד, שבזמנו היה הכוכב הכי גדול בטלוויזיה מבין המתאבקים. אבל ג'ורג' די נכשל בתקופה שעלי התחיל ללמוד. לא ידוע אם בלאסי עבד המון בלואיביל בשנות ה-50 אבל הוא עבד בכל הדרום, ואפילו נלחם מול לו ת'אז לפעמים. ב-1976, עלי ובלאסי נפגשו ובלאסי קידם את הקרב שלו מול אנטוניו אינוקי. בלאסי עוד נחשב אז לדברן הטוב ביותר בעסק והיה מפורסם ביפן במשך עשורים בגלל ריקידוזאן. עלי היה מאוד דומה לבלאסי. בלאסי אמר שעלי הבין שהוא התבלבל בינו ובין ג'ורג', אבל שנא את זה שעלי אמר שהעתיק מג'ורג'. בלאסי היה חבר של רג'יס פילבין 40 שנה, ופילבין תמיד אירח מתאבקים מה-WWE, למרות שקטי לי גיפורד שנאה את זה, בעיקר את ריק רוד. פילבין דיבר על בלאסי למחרת. הוא היה מנחה רדיו בסן דייגו, שם בלאסי קידם את הקרבות שלו ועשה אנגלים עם ארני לאד ודיסטרוייר. פילבין תמיד הזמין את בלאסי. בלאסי היה עם אשתו, מיאקו, צעירה ממנו ב-28 שנה. הוא אהב לדבר עליה ואמר שנשים הן כמו מכונית שצריך להחליף לדגם חדש. הוא אמר שמדובר בכוכבת קולנוע אדירה ביפן. בלאסי כעס שחשבו שקוראים לו בלאסמן. הוא אמר שתמיד קראו לו בלאסי וככה בכל המשפחה שלו. הוא אמנם מילא את האולימפיק אודיטוריום, אבל גם את הגארדן.
בלאסי הגיע לגארדן ביולי 1964, מול ברונו סאמארטינו. זה היה הקרב השלישי שלו בבניין והראשון מזה עשור, והיה אלוף WWA מוכר. באוגוסט ברונו והוא שוב מילאו. ב-1971 הוא הפך לאלוף החוף המערבי והניו יורקרים הכירו אותו כפייס מהשידורים של לוס אנג'לס. אבל בלאסי, הפייס מלוס אנג'לס שהיה עם המתאבקים הלטיניים הגדולים, היה גזעני מול פדרו מוראלס. זה נחשב בעיני רבים לפיוד חלומות גדול בין שני אלופים. זה הוביל לקרב בנובמבר 1972 שמילא את הגארדן כשהמון נאלצו לעזוב בלי כרטיס. בלאסי לא היה וורקר טוב אבל היה הדברן הכי טוב שיש. עברו כמה חודשים מאז הקרב שלו מול טולוס. מוראלס ניצח בקרב הראשון בגלל דם, אסור היה לו להפסיד בגלל מהומות, ובדצמבר השניים נלחמו בקרב מוות טקסני שנקרא קרב גלדיאטורים. מוראלס ניצח. במרץ 1973 שוב בלאסי הפסיד בגלל דם אבל בעיות הברכיים שלו גמרו אותו. בלאסי הציג את הזרוע השבורה שלו שם. הכריזו על קרב אליפות בתוכניות, מה שממש היה חריג. קרב כזה מעולם לא היה אמור להיות משודר. בלאסי הגיע עם גבס, מוראלס הסתובב ובלאסי חנק אותו כדי לבנות לקרב.
המיין איבנט האחרון של בלאסי שם קרה אחרי שהפסיק להתאבק- הוא וניקולאי וולקוף, הקליינט הראשון שלו, הפסידו לברונו וצ'יף ג'יי סטרונגבו ביוני 1974. בלאסי מילא את כל ששת המיין איבנטים שלו, ואף היל אחר לא עשה את זה, בעיקר בשתי תקופות שונות. טניי אמר שהוא לא היה מתאבק טוב אבל היה מצוין בפרומואים. הוא היה יותר טוב מבאדי רוג'רס. בלאסי לא היה גדול, הוא היה נמוך יחסית, ולא אתלטי. הוא היה שזוף ונראה כמו כוכב, והבין את הפסיכולוגיה. אבל הוא התרברב על היותו מלך הגברים, ולא עצר לנשום, כמו ג'ים קורנט אבל פחות מצחיק. בלאסי תמיד היה מרכז תשומת הלב. הוא שפך קרח על אנשים. הוא הביא נחשים ועכברים לרוקי ג'ונסון שפחד מהם. בלאסי פעם השתין על מטבעות כדי ששופט קמצן ירים אותם. בשנות ה-80, לאחר פציעות ברכיים ומותניים, הוא עבר לעבודה משרדית וקידם את האירועים ברדיו. הוא היה כל כך חשוב עד ששמו אותו בכמה סרטונים, כולל אחד בו ישב במרפסת וצפה במתאבקים החדשים. הוא הגיע לפלישה בכיסא גלגלים בגיל 83 כדי לנאום למתאבקי ה-WWF ראיון אחרון, כשסטיב אוסטין צפה. רבים כעסו שסטפני מקמהן אמרה שהיא מקווה שתמות. בלאסי הופיע באינבייז'ן אבל חזר ל-RAW רק לפני כמה שבועות כדי לפרסם את הספר שלו. הוא הוצג כאיש זקן וערמומי גם בכיסא הגלגלים, וטרי מינט וורנינג כמעט חיסלו אותו, אבל הדאדליז הצילו אותו. היה משהו לא טוב בסגמנט הזה. הכליה של בלאסי הזדהמה לאחר מכן והוא נאלץ לבטל הופעות ברדיו לגבי הספר.
ראשית הקריירה של בלאסי חסרת תיעוד. הוא התחיל ב-1935 בסנט לואיס ולא בשווקים הגדולים. במלחמת העולם גויס לצי, והתאבק בזמן הפנוי כמלח פרדי בלאסי. הוא הוכרז כמתאגרף לשעבר, כי הוא בעיקר השתמש באגרופים, חניקות ונשיכות. אמרו שהוא היה אלוף חובבים וזה לא נכון. הוא התאבק לראשונה בדרום קליפורניה ב-1944 כשהוצב קרוב. הוא זכה אז בתואר הראשון שלו. בלאסי קיבל פוש ב-1952 כפרד מקדניאלס. בילי מקדניאלס היה מתאבק בסנט לואיס שלא היה צבעוני כמו פרד. הוא וסטרונגבו- עם שמות דומים לשני האינדיאנים המפורסמים ביותר- שכנעו אותו לבוא כאח של בילי. ב-1952 בלאסי עבר לטנסי, קנטקי וטקסס, אבל הפעם הם היו האחים בלאסי. הוא נלחם מול טולוס לראשונה ב-1953 במיין איבנט. בלאסי היה בן 35 אבל אמר שהוא בן 22, כלומר, היה בן 4 כשהתאבק לראשונה. ההיאבקות המקומית שודרה במדינה והוא התפרסם. את הבכורה בגארדן ערך בנובמבר 1954, אבל הקהל הידרדר והוא עזב. הוא נלחם מול פאט או'קונור בקרב אליפות באפריל 1959. ב-1960, לאחר שהצליח כהיל בג'ורג'יה מול ריי גונקל, וגם מול פול אנדרסון העוצמתי והייסטאקס קלהון, הוא חזר לקליפורניה. הוא עבד בצפון מול סאמי סטימבוט ואז חזר לג'ורג'יה מול דון מקינטייר וג'וני ווייבר. ב-1961 חזר ללוס אנג'לס. הוא התחיל להעליב כל אחד בפרומואים וקיבל פוש ענק. כעבור חצי שנה ניצח את אדוארד קרפנטייה וזכה בתואר העולם, מול 13,200 איש ששילמו 40,169 דולר, שיא חדש באזור. ת'אז הפסיד לבלאסי ביולי והתואר זכה לאמינות. כעבור שבועיים הוא ניצח את דיק הוטון האלוף לשעבר, ואז את באבה. התואר גם הוגן בהוואי. בלאסי נתקל בדיק באייר בנאשוויל ב-1958, אבל ב-1962 הם הביאו קהל גדול בהונולולו והוא רצה להביא את באייר ללוס אנג'לס כפייס. סטרונגבו החליט להפוך אותו לדיסטרוייר. דיסטרוייר ניצח את בלאסי ביולי 1962 והפך לכוכב.

YossihNew · 26/3/24

בלאסי מילא את האודיטוריום וגם היה הסיבה להישרדות של הארגון בשתי מלחמות קשות. הראשונה הייתה בסוף 1961. ג'וני דויל היה השותף של ג'ים בארנט שסידר לרוי שיר קשרים בטלוויזיה. תוכנית בפריים טיים ביום שישי במשך שעתיים, וריי סטיבנס, הפכו את סן פרנסיסקו לעיר הלוהטת במדינה. דויל החליט להביא את זה גם ללוס אנג'לס. הארגון של ג'ין לאבל קבע מופע יום קודם לכן. בלאסי הביא 12,138 לארגון של לאבל ודויל הביא רק 4,000 עם מיטב הכוכבים. כעבור שלושה שבועות בלאסי-רוקה הביא 8,660 וסטיבנס ובובו ברזיל הביאו 3,500. דויל פרש. ב-1969, גאנייה קיבל שידור בדרום קליפורניה והחליט להגיע לאולם החדש, מול דיק דה ברוזר שמשך קהל. לאבל חילק המון כרטיסים בהנחה והביא את דורי פאנק ג'וניור לקרב מול בלאסי. גאנייה הביא רק 2,000 איש וברח. סטרונגבו רצה לפלוש לטריטוריה של ה-AWA עם המוצר שלו, אבל גאנייה הצליח למנוע מהם להשיג שם שידור. בסוף 1965, הקריירה של בלאסי הייתה על הכף. לאחר סיבוב הופעות יפני בו הפסיד לטויונובורי, הוא הרגיש כאב בטיסה חזור. כשנחת בהוואי הוא נכנס לניתוח אבנים בכליות. הרופא פגע לו בצינור השתן, והוא לקח חופש של שלושה חודשים. הוא חזר לג'ורג'יה בלי תיאבון ולא בכושר. חשבו שהוא מזדקן, אבל לא. בנובמבר רופא אמר לו שהכבד שלו התנפח והכליה שלו התייבשה, וצריך להסיר אותה. הוא ירד במשקל לאחר הניתוח והקריירה שלו כמעט נגמרה. וולטון קרא את זה בעיתון והיה בטוח שהקריירה של בלאסי נגמרה.
וולטון אמר שהוא התכתב איתו ויש לו מכתבים. בלאסי לא היה ביחסים טובים עם ריי גונקל מג'ורג'יה, אז לא היה לו תפקיד משרדי והוא לראשונה עזב את התחום כדי למכור מכוניות. בלאסי אמר לוולטון להמשיך עם מועדון המעריצים- הוא יחזור להתאבק. בלאסי לא נהנה מהמכוניות, ורצה לחזור לעסק. בלאסי אמר לו לשכנע את סטרונגבו לתת לו עוד הזדמנות. וולטון פנה לסטרונגבו שאמר לו שבלאסי יתקשר אליו. באוגוסט 1967, שנתיים לאחר הניתוח, שפט בלאסי קרב של מייק דיביאסי- אביו החורג של טד- על תואר WWA. בלאסי דפק את המאתגר מארק לוין, ולמחרת היום נלחם 20 שניות. כעבור שבועיים הוא זכה בתואר מלוין. הפייס טרן שלו התחיל במרץ 1969 כי הקהל עודד אותו מול השיק, מה שהוביל לקרב כלוב בלאסי- כזה שצריך לברוח בו בניגוד ל-WWWF. השיק לא עשה ג'ובים, אז בלאסי נאלץ לטפס מהכלוב. ב-WWWF העדיפו לצאת מהדלת. שיק עזב ובלאסי חזר להיות היל ושותף של דון קרסון כמפציצים הבלונדיניים, כמו פאט פטרסון וריי סטיבנס, מה שלא הצליח. באפריל 1970 הם נפרדו, ובלאסי עבד כהיל מול רוקי ג'ונסון. השיק חזר ביולי ואז הפייס טרן חזר. כדי שבלאסי יצא אובר עם הלטינים, הוא הפך לחבר של מיל מאסקאראס מול צמד שאמר שהוא מניו מקסיקו. בלאסי היה פייס 13 חודשים ואז די התחיל להיעלם, אבל חושבים שהיה פייס לנצח מרוב שזה הצליח. דרום קליפורניה בערה איתו, הוא הפסיד לדורי פאנק פעמיים בקרבות אליפות NWA ב-1969-70. הוא גם חזר לאטלנטה וזכה בתואר ג'ורג'יה.
ב-1971, בלאסי היה בפיוד עם דאטץ' סאבאג' מאורגון, ואז הוריד את המסכה לדאג גילברט. הוא וקינג'י שיבויה החליפו את התואר ואז היה האנגל עם טולוס. טולוס יצא אובר כל כך מאנגל האבקה עד שכל שבועיים הם נאלצו לסלק קהל מחוסר מקום. בלאסי הלך לבית החולים בשביל ניתוח בברך לקראת סיבוב הופעות ביפן ודרום קוריאה. מיל מאסקאראס אתגר את טולוס לקרב בשם בלאסי, והארגון ערך הקרנות של הקרב באולמות קולנוע, אז במאי 1971 היה האירוע הגדול הראשון הזה. כעבור כמה חודשים חזר בלאסי לאודיטוריום והבריח את טולוס, ועשו את זה בכל הערים הקטנות- בלאסי הגיע וטולוס ברח. הוא הגיע בכותונת משוגעים עם משטרה כדי להגן על טולוס. בתוכנית האחרון לפני הקרב הוא נאזק לעמוד הזירה, וטולוס תקף אותו. נזהרו שבלאסי לא יגע בטולוס עד הקרב המצופה. טולוס היה האלוף כל הזמן הזה, ובלאסי כיסח אותו וסירב להצמיד אותו עד שטולוס לא יכול היה להמשיך. בצפון מזרח המדינה בתחילת 1972, מול מוראלס, שוב הברכיים הטרידו אותו. קילר קוואלסקי פצע אותו באולפנים, ובלאסי עבר עוד ניתוח ברך. הוא חזר להתאבק בהוואי כעבור חודשיים ואז ניצח את קוואלסקי, ונשאר בהוואי ויפן בשאר הקריירה. בלאסי חזר בסוף השנה לקראת הבאטל רויאל. טולוס היה פייס אז בלאסי חזר לפיוד מול דיסטרוייר. רובן סוארז, כוכב מקסיקני קטן הפך למחסל הענקים ונאלץ לחזור הביתה בגלל מקרה חירום משפחתי. בלאסי החליט להחליף אותו בבאטל רויאל ולתרום את 11,000 הדולרים בהם יזכה לסוארז ולמשפחתו הענייה. הוא רב עם דיסטרוייר והיה ברור שהעימות ביניהם יהיה עצום. הם שודרו אז ברשת ספרדית, שהייתה עם חשיפה יותר גדולה מכל תוכנית אחרת. בלאסי היה בצמד עם המון מקסיקנים ודיבר עבור המעריצים. בלאסי הפך לבלונדיני הזהוב בעיני המקסיקנים ויצא אובר, והמקסיקנים יצאו אובר עם האמריקאים. כעבור שנים, מחסום השפה מנע מהמקסיקנים לצאת אובר מעבר לדמוגרפיה שלהם. בינואר 1973, השנה האחרונה שלו כמתאבק, בלאסי הדיח את דיסטרוייר, אבל דיסטרוייר חזר והדיח אותו. הוא עלה למשפחת סוארז בכסף.
מוזר שבלאסי עזר למשפחה של מישהו בסטוריליין, כי ההיאבקות עלתה לו במשפחה. יש לו יחסים רק עם ילד אחד שלו ושאר המשפחה שלו התנתקה ממנו. וולטון אמר שהמשפחה שלו הייתה היאבקות, וכולם היו בני משפחה שלו. בלאסי ודיסטרוייר עשו פיוד קצר, ובלאסי חזר ל-WWWF. טולוס היה פייס והוכרז שהם הגיעו להסכם פיצויים לגבי פציעת העין של בלאסי. בלאסי סלח לטולוס וגם המעריצים. אבל טולוס לא הצליח כפייס כמו בלאסי וחזר להיות היל לאחר שאיבד את שיערו והשתגע, באנגל אלים שהפך אותו לטולוס המטורף. בלאסי חזר וניצח את טולוס, אבל הפסיד בקרב על התואר. הוא הגיע לסיבוב ההופעות האחרון ביפן בו היה כוכב, והפסיד בפסילה על נשיכות. הוא שוב היה בהוואי והפסיד לבילי רובינסון בשתי הכרעות רצופות. כשכוכב כמו בלאסי יכול היה להפסיד בקרב כל כך גרוע בשתי הכרעות רצופות, היה ברור שהוא גמור. בפברואר 1974 הוא היה בן 56, והוועדה האתלטית של קליפורניה לא נתנה לו להתאבק יותר. הברכיים שלו היו גמורות וגם המותניים. הוא חזר לקרב המפסיד עוזב את העיר מול טולוס בלוס אנג'לס, וכבר התחיל ללוות את ניקולאי וולקוף מול ברונו סאמארטינו ב-WWWF. הוא הפסיד ועזב את האזור, בקרב הגדול האחרון שלו. הוא חזר פעם בשנה במשך שבע שנים כשטולוס קרא לו, וחשב שיוכל לשחזר את הפיוד הגדול שלהם. בקרב האחרון שלו ב-1980, בלאסי ניצח את טולוס בגיל 62 בכלוב, אבל הארגון של לאבל לא הביא מעריצים. בשבוע הבא נדבר על הפרק הזכור בקריירה שלו- מנג'ר ב-WWWF, ועוד מהיריבים שלו ומה הם חשבו עליו.

YossihNew · 28/3/24

החיים של פרד בלאסי- 16 ביוני, 2003:

לפי פרדי בלאסי, הפרומואים נולדו כדי להרוויח כסף. אין שום סיבה אחרת. מי שעושה פרומו מסיבה אחרת זאת הסיבה הלא נכונה. רבים אומרים שבלאסי היה הטוב ביותר ביכולת שלו לגרום לאנשים לרכוש כרטיסים באמצעות הפרומואים. גם בשנות ה-50, הפרומוטרים אמרו שלמתאבק המושלם תהיה הטכניקה של פאט או'קונור, הלוק והפסיכולוגיה של באדי רוג'רס, והדיבור של בלאסי. אל האפט שהיה פרומוטר באוהיו, אמר לדיסטרוייר לצפות בשלושתם וללמוד מהם. דיסטרוייר היה יריב אגדי של בלאסי.
בלאסי הפך לאגדי בדרום בשנות ה-50 בלהלהיב קהל ולגרום לו לחזור, כשהתאבק כל שבוע מול אותם יריבים וגרם לקהל לחזור. הדרכים שלו היו טובות ומסוכנות, כי הקהל אפילו ניסה לדקור אותו. בתחילת שנות ה-60, הוא התפוצץ בלוס אנג'לס כשכל יום רביעי שידרו קרבות שלו מהאולימפיק אודיטוריום. השמות הגדולים בהוליווד, מאלביס פרסלי עד מוחמד עלי, צפו בו. בשיאו, לא רק שמילא את האודיטוריום כל שישי, אלא גם את ההקלטות, שכללו סקוואשים וקרב בונוס שלו. ג'וני לג'נד אמר שאלביס, שגר בשנות ה-60 באזור, אהב את בלאסי. אלביס צפה בו מתאבק כל יום רביעי ואז הביא בנות להתאבק בו.
לג'נד צילם את הראיונות של בלאסי בין 1961 ל-1964, ואלו עותקים מאוד נדירים. הוא הוציא אותם מתישהו, וב-1975 גם הפיק את השיר של בלאסי, ואת הסרט של אנדי קאופמן- ארוחת בוקר עם בלאסי. דוקטור דמנטו, מנחה רדיו, גם אהב את בלאסי ולא האמין לתגובות שלו בקאמבקים ואיך שהמקסיקניות אהבו אותו. רוב התעשייה ברחה מהתחום, אבל דמנטו ממש התלהב מהתחום. אחות של לג'נד, לימים חברה של קאופמן, הביאה לדמנטו את התקליט. קאופמן העריץ את בלאסי והתקשר אליו תמיד. בלאסי הכיר היאבקות וקצת פורנו. הוא לא ידע אם קאופמן היה כוכב או מטורף, ולג'נד אמר לו שהוא היה שניהם.
קאופמן ניסה להשתמש בקשר שלו עם בלאסי כדי לעשות אנגל במדיסון סקוור גארדן אבל וינס מקמהן האב סירב. ביל אפטר קישר בין קאופמן לג'רי לולר. לג'נד החליט לעשות סרט עם קאופמן ובלאסי, וקאופמן חשש כי בדיוק סיים סרט כושל. אבל הוא התלהב לגמרי מהרעיון. הם צילמו ב-1982 סרט בעלות של 1,000 דולר, אבל הסרט לא הצליח כי קאופמן ירד מגדולתו ולא רצו היאבקות. רובין ויליאמס אהב את הסרט. קאופמן גסס מסרטן וזה היה סוף הדרך שלו. בלאסי הוזכר בשיר "איש על הירח". אף אחד לא יודע ממי מוחמד עלי העתיק- בלאסי או גורג'ס ג'ורג'. מסתבר שההשראה להתראיין כמו מתאבק לא באה מזה שצפה בהיאבקות בלואיביל, אלא לאחר שזכה במדליית הזהב לאגרוף באולימפיאדת 1960.
עלי כתב בספר שלו שהיה ברדיו עם גורג'ס ג'ורג', והוא לא התראיין מספיק חזק. ג'ורג' צרח שיחסל את היריב שלו ויקרע לו את הזרוע ויגזור את השיער אם ינוצח אבל זה לא יקרה כי הוא הכי טוב שיש. עלי אמר שהוא חייב לראות את הקרב לא משנה מה, וזה הצליח. הוא החליט שהוא לא צריך להתבייש ולגרום לאנשים לבוא לראות אותו. מסתבר שהעיר והשנה לא עזרו לאף אחד- הראיון נשמע כמו ראיון של בלאסי, אבל ג'ורג' גם היה מוכר. וביוני 1961 היה אירוע גדול בלאס וגאס בו המיין איבנט היה… בלאסי-ג'ורג', בקרב האחרון של ג'ורג'. ב-1976, בלאסי ועלי קידמו את הקרב מול אנטוניו אינוקי, ועלי אמר שטעה כשדיבר על ג'ורג' כי חיקה את בלאסי. בלאסי לא זכר ראיון כזה ברדיו, ועלי אמר שאמר גורג'ס ג'ורג' כי היה מוכר כמו האלק הוגאן. הוא לא רצה להסביר מי הבחור. כעבור שנים הוא חזר לדבר על ג'ורג', ובלאסי כעס. מייק טניי מאמין שבלאסי צריך לקבל יותר קרדיט כי הוציא גם שותפים וגם יריבים אובר. טניי אמר שיש לבלאסי המון יריבים גדולים, והם לא הצליחו לפני לוס אנג'לס. הוא גם משך עם כוכבים גדולים. אבל רבים שהפכו לאגדות הרוויחו מהפיוד מולו, כי הצליח לגרום להם להיראות כמושכי קהל גם אם לא משכו.
ג'ון טולוס היה היריב הכי גדול שלו בגלל האנגל של אבקת העיוורון. הוא ואחיו כריס היו צמד מפורסם- היוונים הזהובים- בסוף שנות ה-50, אבל הקריירה שלהם הידרדרה. הם הרוויחו כסף בכל מיני מקומות, וכריס חזר הביתה. ג'ון ניסה להצליח כמתאבק יחידים. ב-1970 הוא לא ידע לאן ימשיך. הוא היה בן 40, ונסע לדרום קליפורניה כדי להצליח שם. הוא הסתכל בעיתון וראה את בלאסי ובובו ברזיל. אמרו שהטריטוריה בסדר. בלאסי הכיר את טולוס מפעם, ואמר לו לבוא לעבוד אצלם.
בלאסי וטולוס היו בפיוד על תואר אמריקה בסוף 1970. התואר החליף את תואר WWA כשהם הצטרפו ל-NWA ב-1968. הם מילאו כמה מופעים באודיטוריום, עם קרב כלוב וקרב אלונקה. טולוס הביא נחש לזירה פעם- נחש שהפחיד את בלאסי. כוכבי הקולנוע שישבו שם ברחו. בלאסי חשש שהנחש יחנוק את טולוס. הבעלים של הנחש הביא אקדח למקרה הזה. בלאסי אמר שכולם חנונים עם צוואר עיפרון, וטולוס אמר שהשם שלו מילה נרדפת להיאבקות. הפרומוטר מייק לאבל חשב שיש רק 10,000 איש שיבואו לראות מופעים, ובלאסי הביא קהל יותר גדול מזה. לאבל שנא את זה שהם צריכים לסלק לקוחות כי אין מקום והחליט להקרין ברחבי המדינה את הקרבות. הפעם הראשונה שזה קרה לא קרתה עם בלאסי- במאי 1971, מיל מאסקאראס ניסה לנקום בטולוס על זה שעיוור את בלאסי. טולוס גם מילא את האולם מול פיטר מאיביה ואחרים שניסו לנקום. אבל בלאסי חזר ושבר שיאים לקרב מול טולוס. לאחר מכן בלאסי כעס מהתשלום והחליט לעבור לניו יורק, אבל הפסיד לפני כן לטולוס. הקהל לא ידע ומילא את האודיטוריום והאולמות. טולוס שמח שבלאסי חי עד גיל 85 למרות הכל. הוא אמר שבלאסי היה חבר טוב, ושרד בעיקר בגלל אשתו מיאקו. בלאסי אמר שבעיות הבריאות היו קשות אבל הוא שמח לחיות עם מיאקו.
לוס אנג'לס, אמר טולוס, הייתה השיא שלו. ה-WWE ישברו יום אחד את השיא שלו בקליפורניה. טולוס אמר שהוא מצטער שהוא ובלאסי נלחמו רק פעמיים. זה כמו הפיוד של בובו ברזיל והשיק, אבל הם התאבקו אלפי פעמים במשך עשורים. טולוס יצא אובר חזק ועבד בטריטוריות אחרות, לא עם בלאסי. הוא עבד בניו יורק מול ברונו סאמארטינו ובלי אנגל הם הביאו 19,000 איש. הוא גם הצליח בטקסס עם חוזה לות'ריו. לצערו, את בלאסי לא הביאו לעוד פיוד מולו. הוא גם מתחרט שלא צילמו את הקרבות, האנגלים והראיונות. לג'נד אמר שבדצמבר 1980, בלאסי היה בן 62 ומייק לאבל לא בא למופע באודיטוריום, ולג'נד צילם את קרב הכלוב של בלאסי ואל מדיקו מול טולוס וויקטור ריברה. בלאסי תמיד נשך, תקע אצבעות וחנק, ולג'נד אמר שראה את הקלטת שוב. הוא אמר שהקהל היה די טוב ואהב את בלאסי, והוא יצא מהכלוב שנייה לפני טולוס. הוא ראה את הקרב יום לפני שבלאסי מת. בלאסי חזר ב-1972 לאחר ניתוח ברך, אבל טולוס היה פייס מול קילר קוואלסקי והם לא הצליחו.
טולוס זכר שהקהל הידרדר בחצי כי הקהל לא רצה אותו בתור פייס. הוא הצליח לתת פרומואים טובים בתור היל, אבל בלאסי הצליח כפייס וגם כמנג'ר. לאחר שבלאסי ירד מהדרכים ובובי הינן ניסה להאט, טולוס הגיע ל-WWF. הוא הפך למאמן של מר פרפקט, אבל חוץ מלשרוק במשרוקית טולוס ידע רק לדבר על עצמו, ווינס אמר שזה לא עובד. טולוס הצטער שבלאסי עבר לניו יורק ב-1971, ובעיקר כשעזב ב-1973 סופית, אבל פדרו מוראלס, שהיה כוכב ואלוף ה-WWWF, שמח שיבוא. מוראלס התאבק בצפון מזרח המדינה כג'ובר מפורטו ריקו, בגיל 20, ב-1964 כשבלאסי הגיע לפיוד מול ברונו סאמארטינו. הוא בא כל שלושה שבועות, ובלאסי אמר לו שהוא טוב מאדוארד קרפנטייה וצריך להצליח בקליפורניה. הוא אמר לו לא ללכת לדורי פאנק האב באמרילו, כדי שיעזור לו להרוויח כסף. מוראלס כיכב בקליפורניה חמש שנים והיה מתאבק לוהט. התמונות שלו ככוכב הפכו אותו גם לכוכב מעבר לים ביפן. מוראלס עזב את קליפורניה כי הונולולו הייתה צריכה פייס מוביל לאחר שהפייס שלה מת מהתקף לב. גורילה מונסון, שהתאבק מולו בקליפורניה, אמר לו שברונו פורש והם רוצים אותו אלוף. מוראלס אמר שהוא חייב לבלאסי את הקריירה. הוא התלהב לראות אותו שוב כי היה איש טוב וידע שיכניסו כסף. הם מילאו את כל הטריטוריות. מוראלס עמד להיות מושך הקהל הגדול ביותר בגארדן אז. הוא מילא שישה מתוך שבעה מופעים לאחר ששבחמש השנים הקודמות מילאו רק שלוש פעמים. אבל למרות שכולם זוכרים את הקרב מול ברונו באצטדיון שיי ב-1972, הפיוד הכי לוהט היה מול בלאסי בסוף 1971, שם הם לראשונה הכניסו מעל 110,000 דולר. תוך שלושה חודשים, בלאסי בן ה-53 שבר את השיא למופע חיצוני ומופע פנימי בארה"ב.
היית מניח שהחשיפה של בלאסי בתוכנית של קליפורניה הייתה מפנה את הקהל נגד מוראלס, אבל בלאסי ידע להתראיין. מוראלס אמר שבלאסי היה מדהים וכולם אהבו אותו, הספרדים אהבו אותו כי הוא גרם להם להרגיש טוב. גם המקסיקנים. אבל מוראלס זוכר קרבות אחרים ולאו דווקא את הקרבות בגארדן. הוא בעיקר זוכר את סן פרנסיסקו, בולטימור ובוסטון. ב-1967 הם היו בקאו פאלאס בסן פרנסיסקו כשבלאסי חזר מפרישה לאחר שאיבד את הכליה שלו. בלאסי הפך לסוכן מכירות של מכוניות שניסה לנצל את מעמדו, הוא אמר שאף סוחר לא יוכל לנצח אותו כי לא יעז, אבל הגירושין וההוצאות הרפואיות שלו הרסו אותו. מוראלס היה אז בסן פרנסיסקו, אלוף זוגות עם פפר גומז, והם וציקלון היו הפייסים מול בלאסי, ריי סטיבנס ופאט פטרסון. הוא הציע לבלאסי כסף בתקופה קשה אבל בלאסי אמר לו שהוא יסתדר. בינואר 1972 הם נלחמו בבוסטון, ומעריץ זרק בקבוק שפגע לבלאסי בראש. בלאסי דימם וסיים את הקרב. המעריצים, בעיקר בג'ורג'יה בשנות ה-50 וה-60, ואיימו עליו. אבל הפציעה הגדולה באה לאחר שפרש- ב-1985, כשליווה את איירון שיק וניקולאי וולקוף והפך לאייתוללה פרדי בלאסי, כמו ג'רי בלקוול עם עדנאן אל קייסי. מעריץ זרק לו ביצה לעין והוא כמעט התעוור. בלאסי תמיד חש שהמטרה הייתה לעצבן את המעריצים, גם בגיל 70. כשמוראלס חזר ל-WWF כאלוף בין יבשתי בשנות ה-80, הקהל עמד לתקוף את בלאסי במהלך קרב מול קליינט שלו.

YossihNew · 28/3/24

בלאסי איים שיבעט למעריצים במפשעה. ב-1972, שיא הקריירה שלו, בלאסי היה פצוע בברכיים. מוראלס זוכר את הקרב בפברואר 1972 מול בלאסי שציין 54 שנים. בלאסי היה זקוק לניתוח בברכיים וזה היה הקרב האחרון ביניהם לפני אותו ניתוח. אף אחד לא חשב שיעבור את זה, אבל מוראלס כן. בילי גרהאם הגיע ללוס אנג'לס בלי ניסיון חוץ מתקופה קצרה בקלגרי ב-1970. בלאסי היה הבוקר ובנה את גרהאם כאלוף הורדת הידיים. לאחר מכן הוא התחיל להילחם מול מורידי ידיים אמיתיים. גרהאם זוכר שבלאסי היה כמו ברונו של קליפורניה. הקהל השתגע, למרות שבלאסי לא היה שרירי ומבוגר. הוא ניצח אותו כמובן כי כל הקהל האמין בו. ההילים תקפו את בלאסי וגרהאם קיבל קרב קטן איתו, כי היה טירון. בלאסי כמובן חיסל אותו, והקהל השתגע. גרהאם אמר שבלאסי קילל כמו מלח והוציא מלא קללות, אבל וינס מקמהן ג'וניור ממש אהב את זה. בלאסי גם התחיל את הקריירה של ארני לאד. בזמנו בלאסי הביא את לאד כשותף שלו, כשזה היה כוכב פוטבול בקליפורניה. בלאסי בגד בלאד לאחר כמה חודשים והם התחילו פיוד. דיק באייר היה פייס כמתאבק מכללות, והכיר את בלאסי מ-1955. הם אהבו לבלות במועדוני חשפנות. בלאסי טס כאלוף WWA להונולולו כדי להילחם מולו ב-1962. באייר היה קשור לשחקני פוטבול ופרסמו את הקרב באמצע משחק. בלאסי תקף את באייר והקרב מילא את האולם. בלוס אנג'לס בלאסי רצה את באייר בתור פייס. לאחר מכן הוא ראה שהוא גם יודע לשחק היל. באייר הפך לדיסטורוייר וביוני 1962 הם מילאו את האודיטוריום. ביולי דיסטרוייר זכה בתואר, שבלאסי זכה בו יומיים קודם לכן לאחר שנשך את ריקידוזאן והקרב נעצר בגלל דימום. כולם דיברו על האיש במסכה שניצח את בלאסי. הוא הפך לכוכב ענק ביפן וריקידוזאן החליט שדיסטרוייר ינצח אותו ביפן במאי 1963. הם השיגו רייטינג של 67%, מהתוכניות הכי נצפות שהיו שם, ו-80 מיליון איש צפו בקרב.
בלאסי היה גדול בקליפורניה אבל גם ביפן. כולם הספידו אותו שם, הוא היה מוכר בקרב המבוגרים. הראו את הקרבות שלו מאפריל 1962 ומיולי 1962. באפריל, בלאסי קיבל קרב אליפות מול ריקידוזאן. לו ת'אז היה הכוכב, אבל כולם התלהבו מהערפד שנשך את יריביו. בלאסי ירד מהמטוס והשחיז את שיניו, והוא קידם את הקרב. הצופים לא ידעו אנגלית אבל בלאסי היה נהדר ויצא היל טוב. תוך כמה ימים האולם התמלא. כשארנולד סקאלנד שפט, ריקידוזאן שמר על התואר. כעבור ארבעה ימים בשידור חי, שישה זקנים חטפו התקף לב מרוב הנשיכות של בלאסי. הוא הפך לשם חובה בכל בית אבל ההיאבקות כמעט הורחקה מהטלוויזיה, רק האהדה הצילה אותה. על ילדים נאסר לצפות כשבלאסי היה בשידור, והוא הפך לדמות אגדית. הוא עקף את לו ת'אז אבל הפסיד לו ולריקידוזאן. הוא כן ניצח את אנטוניו אינוקי וטויונובורי. ב-1965 הוא חזר ואף ניצח את ג'ייאנט באבה בטורניר, והפסיד לטויונובורי. לוס אנג'לס הייתה טריטוריה ענקית, אבל חוץ מהאולימפיק אודיטוריום, היא הייתה די חלשה. בלאסי היה נהדר שם, הוא לא נסע יותר משעתיים מהבית, יכול היה להשתזף בחוף ולקרוא ספרי פורנו, ואז להתאבק עם שיער טוב. גם בבית החולים הוא שמח שהשיער נראה טוב. בשנות ה-70 הוא כבר לא היה בחוף כי לא יכול היה מרוב פרסום, והעדיף להשתזף בבריכה במלון. הוא היה בבית בשעות רגילות ומבחינת איכות חיים, רק הוואי הייתה טריטוריה עדיפה, אבל שם לא שילמו טוב, אבל היו שם שלושה מופעים בשבוע וחוף נהדר. בנוסף, בלאסי ירד על סמואים בהוואי ולכן הכנופיות שלהם ניסו להוריד אותו. הבגידות המפורסמות בשנות ה-60 כללו את בלאסי ב-1963, מול חבריו הטובים. בלאסי טען שזה היה במאי 1963 אבל דיסטרוייר לא בטוח שזה היה הקרב עם בלאסי. הוא עזב את לוס אנג'לס לאורגון והיה אמור לאבד את המסכה, אבל הוא אמר שהוא ישים מגבת על הראש ויברח משם למכונית ויסע לפורטלנד. הוא לא הרוויח כסף בלי המסכה, ולא רצה לוותר על הכוכבות שלו. אבל בנו במשך שנה את דיסטרוייר ורצו שיעשה את זה. האמת שהוא עזב ליפן, ובלאסי ניצח אותו בספירת חוץ. דיסטרוייר כיסה את פניו וברח, וג'ולס סטרונגבו אמר לכולם שזה דיק באייר. אבל דיסטרוייר הפך לכוכב כזה עד שלאחר שסיים ביפן הוא חזר, וסירב לאבד את המסכה. ביוני 1963, דיסטרוייר נלחם בקרב חוזר, תקע את הראש בעמוד הזירה ופונה. באוגוסט 1963, הפסיד בלאסי את התואר לברקט רייט. זאת הייתה הפעם הראשונה ששחור החזיק בתואר עולם חשוב. המון מעריצים שחורים תמכו בו, ורייט התנפח. הוא אמר שהוא לא מתכוון להפסיד. כולם חששו, אז רייט בגד בקרפנטייה ושמר על התואר. הוא היה מתאגרף אמיתי, וזה היה מפחיד.
בלאסי אמר שהצלעות שלו היו שבורות כשמייק לאבל אמר לו שיש בעיה. אחרים אומרים ששבוע לפני הקרב, לבלאסי היה אפנדיציט, והם התחננו בפניו שיחזור כי היה היחיד שרייט יסכים להפסיד לו. בלאסי אמר שהוא חולה אז צריך להתאבק בקרב קצר, אבל רייט בגד בו שם וסירב לשתף פעולה. בלאסי אמר שחטף ממנו וזעם בגלל מצבו. כעבור שלושה ימים, רייט נכנס לזירה ובמקום בלאסי חיכה לו ג'ין לאבל. רייט היה גדול ממנו אבל לאבל היה אלוף ג'ודו, ורייט פשוט הסתובב וברח עם התואר. כעבור יומיים אמרו שהוא ויתר על התואר בקרב מול קרפנטייה. לאבל היה אלוף הג'ודו ונחשב לאחד מהקשוחים. אף אחד לא זוכר שהוא הפסיד במשהו. הוא התאבק כג'ובר כי היה קטן ולא מרשים, אבל הייתה סיבה לכך. הוא היה מצוין בג'ודו ומרושע. אם קשוחים אמרו שהיאבקות מזויפת, אז הארגון לקח מהם מאות דולרים כדי להילחם מול לאבל. הם חשבו שהוא לוזר שמפסיד. כמובן שהמציאות הייתה שונה, כי הוא היה מצוין בהכנעות.
ההיאבקות ממש הצליחה אז ובלאסי הופיע בהמון תוכניות, אבל הקרבות לא קיבלו כיסוי עיתונאי פרט לפסקת התוצאות. הסיפור שרייט ברח ולא הפסיד את התואר דלף, וזה חיסל את הטריטוריה לקצת זמן. בינואר 1964 בלאסי זכה בתואר מקרפנטייה והקהל היה מלא. הוא ודיק דה ברוזר גם מילאו את האולם, אבל הצ'ק שלו ירד, והוא חש שהם מרגישים שהוא אוהב אותם ולא יעזוב, ולוקחים אותו כמובן מאליו. אז הוא החליט לעזוב לצפון מזרח המדינה לפיוד מול ברונו. הוא הפסיד לברוזר באפריל 1964 ועבד שם, וגם באטלנטה ומיניאפוליס. במאי הוא "נפצע בברך" בקרב מול ברוזר, וביוני הוא הפסיד בקרב בו המפסיד עוזב את העיר. הוא כבר היה בתוכניות של וינס מקמהן, שם המליץ למוראלס לעבור לקליפורניה. ביוני 1964 הוא הגיע כאלוף החוף המערבי ונלחם מול ברונו מול 12,000 איש בניו ג'רזי. הוא ניצח בספירת חוץ והם מילאו פעמיים את הגארדן. הוא לא היה אלוף WWA, אבל המגזינים איחרו בשלושה חודשים אז לא ידעו שהוא לא אלוף. קרב האלופים הוביל לעסקים טובים אז- תואר ה-AWA עוד לא נחשב לגדול. לאחר אוקטובר, במקום לרדת בקארד, עזב בלאסי חזרה לדרום קליפורניה כדי לחיות כמו שרצה. עברו שנים לפני שרייט חזר, והוא לא השתנה. הוא הגיע כפייס נוקם מול ארני לאד ב-1972, ניסו למחזר את בלאסי-טולוס כשטולוס הפייס. לאד פצע את טולוס בגרון וגרם לו להקיא דם. מתאבקים ניסו לנקום עבור לאד, ורייט הגיע. רייט סירב לג'וב ועשו סיום פסילה. בסוף 1973, בלאסי הגיע ל-WWWF כמנג'ר של ניקולאי וולקוף. זה היה מדהים כי היה כוכב גדול, יותר מוולקוף. הוא היה יותר מעשור מנג'ר שהביא מאתגרים לברונו, בוב באקלנד והאלק הוגאן, וגם ליווה את איירון שיק לארבעה שבועות כאלוף. לא היו שם החופים של קליפורניה, אבל היה קל להיות מנג'ר, והוא השתזף בדרך כלל בימים חמים בחצר שלו. המנג'רים דיברו עבור המתאבקים ובנו את הקליינט שלהם כמי שייקח את התואר, אבל הם נכשלו. תמיד הביאו הילים חדשים לבלאסי, לו אלבנו וגרנד וויזארד. אלבנו קיבל את הצמדים, ובלאסי את הזרים. המנג'רים התערבו בקרבות בהקלטות אבל לא לקחו באמפים. לאחר 1974, בניגוד לאלבנו, בלאסי אפילו לא נכנס לזירה. הוא התאבק רק בקליפורניה כשטולוס ביקש ממנו לחזור. הוא גם היה מנג'ר ביפן- בהתחלה של אדריאן אדוניס, ואז של האלק הוגאן. דיק מורדוק וג'סי ונטורה לא אהבו את זה כי יצאו אובר בעצמם. בלאסי נתן לוונטורה להתראיין, אבל הם לא הסתדרו כי ונטורה לא הקשיב להוראות. הוגאן, בניגוד אליו, כן נתן לבלאסי להתראיין בשבילו בין 1979-80, כולל בתקופה מול אנדרה הענק.
בלאסי לימד את הוגאן איך להסתדר ביפן ואיך להתנהג כמו כוכב גדול שלא צריך לשלם על כלום, ועוד לפני שכיכב בארה"ב, הפך הוגאן לכוכב במעמד של סטן האנסן, טרי פאנק, ברוזר ברודי ואנדרה כזר מוביל במדינה. בלאסי נתן לאדוניס ולהוגאן מעמד טוב ביפן, כי בהתחלה לא הכירו אותם, אבל כולם ידעו על בלאסי. דיסטרוייר אמר שבלאסי משך קהל בלאס וגאס בגלל שהצליח בסנט לואיס, והמיין איבנטרים באו להקליט ולא שילמו כלום מרוב שהיו כוכבים. נורא כעסו שרודי פייפר, ג'ימי הארט ובובי הינן באו, כי הם לקחו באמפים והיו יותר פעילים מהמנג'רים האחרים. בלאסי ואלבנו היו מבוגרים. בלאסי אמר להינן ואלבנו שהעבודה שלהם טובה- מורידים לבחור את הז'קט והולכים משם. אבל הארט והינן רצו ללוות. בלאסי, בגיל 70, התקשה לנסוע עם הפציעות שלו, ובעיקר לעשות יותר משאר המנג'רים האחרים. הוא פרש לעבודה משרדית. הצעירים שלא גדלו כמעריצים ראו את האיש המבוגר הזה הולך במגדלי טיטאן ולא ידעו מה הוא עושה. אבל וינס והעובדים שגדלו כמעריצים נתנו לו לעשות מה שרצה. הוא היה הקשר האחרון לסבא של וינס, ג'ס. בניגוד לג'רי גרהאם, עוד גיבור של וינס, בלאסי לא היה שיכור שתמיד פקפקו בהזדמנויות שלו. בלאסי הפך למין סבא לילדים של וינס, במקום לנכדים שלו. מקמהן פרסם מאוד את המוות של בלאסי ואמר שהוא בייב רות' של ההיאבקות. היו פחות משלושים אנשים בהלוויה של בלאסי, בעיקר מתאבקים. היו שם משפחת מקמהן וכותב האוטוביוגרפיה שלו. הוא נקבר בז'קט שלו והייתה לו חולצת WWE עליו. וינס הספיד אותו ובכה. כוכבי ההיאבקות הגדולים שם היו דיסטרוייר, באקלנד, טום פריצ'ארד ואפה אנואי שווינס הזמין. האוורד סטרן אמר שהמוות של בלאסי לא פורסם מספיק ואמר שאהב אותו. המגישה שאיתו חשבה שמדובר בבלאסי. טולוס אמר שפרד בלאסי יהה מצחיק ותמך בחבריו. הוא היה גבר שבגברים.

YossihNew · 2/4/24

הספד לזיין ברסלוף- 30 ביוני, 2003:

זיין ברסלוף, שהכיר בערך את כולם, ושינה לפני 20 שנה את הדרך בה מקדמים אירועים חיים בהיאבקות, מת השבוע, בגיל 57, לאחר חמישה שבועות בתרדמת לאחר תאונת דרכים. ברסלוף היה בתאונה לפני חודש, הוא נסע למשהו עסקי והמכונית שלו סטטה מהדרך ונפלה מהר. מסוק חילוץ חילץ אותו ונתנו לו סיכוי של אחוז לשרוד את היום. הוא לא התאושש, וחטף שבץ והתקף לב, אבל כולם נדהמו שהוא שרד חמישה שבועות. ניתקו אותו ממכשירי החייאה וחשבו שישרוד כמה שעות, אבל הוא שרד שבועיים לפני שהמערכות שלו כשלו.
ברסלוף היה ידוע כזיין המטורף שקידם קונצרטי רוק, וב-1985 הצטרף ל-WWF וערך האוס שואוז בשווקים כמו שיקגו, לוס אנג'לס, סיאטל וסן דייגו. הוא שלט ברוב המערב התיכון והמערב פרט לצפון קליפורניה. הוא היה מהפרומוטרים המקומיים שהארגון השתמש בהתרחבות הראשונה, והערים שלו השיגו קהל מעל הממוצע. הוא תמך בווינס מקמהן במאבק על המערב התיכון מול ורן גאנייה, והיה ידוע בגישה לוחמנית מאוד ועזר לווינס לדפוק את גאנייה ואת ג'ים קרוקט, ובתורו- לדפוק את וינס עבור אריק בישוף. הוא היה פרומוטר של רוק משיקגו. הוא העריץ היאבקות בתקופה של באדי רוג'רס ופאט או'קונור. חקירה של מחלקת המשפטים גרמה לו לעזוב לדנוור ושם הוא הכיר את וינס מקמהן וערך שם מופעים. הוא התרחב לערים אחרות. הקשרים שלו עם תקליטנים גדולים בתחנות רדיו עזרו לו בקידום המופעים. הוא גם עסק בהוקי והכיר המון אנשים בתעשייה, כולל כאלו בלאס וגאס.
ב-1982, ברסלוף הגיע לאוקלנד ריידרס והמציא המון שיטות שיווקיות. הוא היה די חלוץ בזה, והאמין למשל בכיסאות לחברי מועדון. הוא אהב להתרחב למקומות נוספים וליזום תהליכי התנדבות. 34,000 כרטיסים נמכרו במזג אוויר נורא בשיקגו. הוא תמיד רצה להיכנס להיאבקות, אבל ורן גאנייה שלט במערב התיכון. כשווינס מקמהן התרחב ב-1984, ברסלוף היה מחוסר עבודה כי ה-USFL פשטו רגל, ווינס פנה לקהל צעיר. ברסלוף הגיע למסקנה שהוא יוכל להיות טוב מה-WWF, אבל הם לא ראו את זה בהתחלה. אד כהן, סגן הנשיא לענייני אולמות, טען שהם לא קיבלו תאריכים בדנוור קולוסיאום. זיין תמיד רצה להיות פרומוטר וסירבו לו. כשחיפשו אולמות הקרנה לרסלמניה, הם לא השיגו אולם בדנוור. זיין ביקש הזדמנות, וכהן סיפר לו על המצב. תוך חמש דקות הוא הצליח להשיג להם בוקינג.
ההיאבקות כללה ראיונות שעודדו אנשים לקנות כרטיסים. הפרומוטרים לא עשו שום דבר אחר. אולי איזה DJ קידם אותם, ולסם מוצ'ניק היו קשרים אחרים. ברסלוף עבד עם תחנות הרוק וחילק למאזינים כרטיסים בניגוד לתפיסה המסורתית, ומתאבקים התראיינו בתחנות. רבים לא אהבו את זה, אבל ג'ימי הארט ו-DDP, שבאו מתחומי הלהקות ומועדוני הלילה, אהבו. זיין תמיד טיפל במתאבקים שעזרו לו והתחבר עם המתאבקים. הוא קידם את רסלמניה 2 בשיקגו ובלוס אנג'לס, וגם את רסלמניה 3- האירוע הכי מוצלח מבחינת קהל בצפון אמריקה. הוא קידם את רסלמניה 7 ורסלמניה 9. הוא עבר לדטרויט קצת לפני רסלמניה 3. ב-1993-94, הוא ערך שני אירועים של UFC בדנוור.
אבל למרות שהוא הצליח, כהן נזכר גם באירועים שלא יכלו להצליח. פעם היה להם אירוע באוקלהומה, הטריטוריה של ביל וואטס שם אף אחד לא רצה את ה-WWF. סוכנות הכרטיסים סירבה למכור כרטיסים אז זיין ביקר בהמון חנויות כדי למכור שם כרטיסים וצעק במגפון שהם באים לעיר. הוא עבד קשה במיוחד באירועים המאתגרים. ברסלוף היה מהאנשים הכי משפיעים בתעשייה שאף אחד לא הכיר, כי הוא היה מאחורי הקלעים. האלק הוגאן היה הרוס, כי זיין היה מקור מידע חשוב במעגל שלו, של ג'ימי הארט וג'ין אוקרלנד. הוא היה מלא בגישה למידע פנימי.
אוקרלנד אמר שאם חיפש חדשות, הוא הלך לברסלוף כדי שיספר לו על הכיוון. גם לאחר WCW הוא ידע מה קורה. אשתו אמרה שזה היה סיוט כי היה ברור שהוא עומד למות. ברסלוף תמיד עבד ותמיד דיבר עם אנשים בשיחות קצרות. גם חבריו הקרובים רק דיברו איתו בטלפון. הוא עבד מוקדם ביום, התעמל כשקרא על היאבקות וחזר הביתה לצפות באירועי ספורט עליהם הימר. וינס מקמהן העריך את ברסלוף ורצה ששיין ילמד ממנו איך לערוך אירועים, אבל זה לא קרה כי ברסלוף היה מקושר להמון אנשים שווינס לא אהב.

YossihNew · 2/4/24

ברסלוף השפיע הכי הרבה ב-WCW, שם היה בן בריתו של אריק בישוף. הוא הגיע לשם ב-1993, מה שהיה מוזר כי זה היה עסק גוסס חסר עתיד. ג'ים בארנט ורוב גרנר ניסו להשיג מישהו אחר לתפקיד אחר, והוא בכלל לא רצה עבודה בארגון מולו נלחם, גם בתקופה של ג'ים קרוקט וגם אצל טד טרנר. הוא די אמלל אותם בעשור הקודם. אבל הוא נתקל בהם ודיבר. בוב דו, שהיה אחראי על WCW וראה ש-WCW במצב רע, הציע לברסלוף המון כסף ואת ההזדמנות לערוך מופעים בכל המדינה, עם השפעה גבוהה יותר מב-WWF, שם לא החליט הרבה. אבל WCW בכלל לא ערכו מופעים חיים. בישוף לא הכיר את ברסלוף ואמר שההאוס שואוז הן העבר וההיאבקות צריכה להיות כלי טלוויזיוני. הוא מכחיש את זה היום, ואחרים אמרו שהוא פשוט לא רצה להפסיד כסף על המופעים. בישוף הציע למי שלא מבין לעזוב. הפרומוטר שנפגע מההחתמה החדשה היה גרי ג'וסטר, אבל הם דווקא עבדו טוב ביחד. ג'וסטר עבד במשרד וברסלוף הלא רשמי טיפל בעבודת השטח.
בישוף אמר שדו הביא את זיין ואמר שהוא ישנה הכל. הוא לא הרגיש טוב לגבי האירועים החיים ולא רצה קשר, ובכלל לא ידע שיגיע עד שהגיע לפגישה ב-CNN עם מכנסי ברמודה וכפכפים. הם התרחקו בחודשים הראשונים. אבל ברסלוף דווקא תמך בבישוף והם התחילו לעבוד ביחד. הוא חולל מהפכה בתחום הזה, הם התחילו לערוך מופעים רק במקומות המוצלחים, והצד הזה הפך להיות רווחי. ברסלוף ובישוף התקרבו, אבל ההאוס שואוז בדרום מזרח המדינה לא ממש הצליחו פרט לתקופה של הוגאן-פלייר. ב-1996, ברסלוף שכנע את בישוף לשנות את המצב. הם ערכו לו"ז מופעים מלא, והפיוד בין ריק פלייר ורנדי סאבאג' על תואר WCW ואליזבת', והאהדה לנייטרו עזר למצב. הקהל עלה ל-3,800 למופע, אז הצלחה גדולה לאחר המיתון הגדול. זה היה הכי טוב מאז קיץ 1990, כשפלייר רדף אחרי סטינג. בלי זה, הם לא היו עורכים מופעים חיים. נייטרו התמלאה וההאוס שואוז הצליחו.
ג'וסטר אמר שבישוף שנא האוס שואוז כי התקופה הזאת נגמרה והם בטלוויזיה, אבל זיין השפיע עליו בנושא. ב-1998, הארגון הכניס 43 מיליון דולר מהאוס שואוז, והכרטיסים נמכרו ביום הראשון שיצאו למכירה. ברסלוף יצר מודל שגם WWE העתיקו, כמו שלמד ממוזיקת רוק. בישוף אמר שהיו לו רעיונות גדולים, אבל לא תמיד הבינו את זה. הוא דיבר איתו המון והם היו חברים טובים. ברסלוף תמיד ידע להגיד אם הרעיונות גרועים או טובים.
בהיאבקות בדרך כלל רוב הכרטיסים נרכשו מאוחר, אפילו ביום האירוע, אבל ברסלוף קידם את יום המכירה ורוב הכרטיסים נמכרים מראש. הארגון ידע אם האירוע יצליח והיום WWE יודעים אם לבטל מופעים גרועים. בתקופה ההיא, לקח להם פחות משעה למכור את כל הכרטיסים, בעיקר בשווקים חדשים. ג'וסטר אמר שאירוע המכירה הפך לאירוע בפני עצמו. ברסלוף גם היה חבר טוב של הוגאן מימיהם ב-WWF. הוגאן צילם את התוכנית שלו לאחר שעזב את ה-WWF והתאבק בניו ג'פאן, וברסלוף ופלייר היו מאחורי ההחתמה שלו. הוגאן רצה להקים ארגון משלו. ג'ימי הארט טען שברסלוף ופלייר שכנעו את בישוף להציע להוגאן הצעה נדיבה, עם רבע מההכנסות של הארגון על אירועים- לפעמים יותר ממיליון דולר, כדי שיהפוך את מצב הארגון. בישוף אמר שזה לא בדיוק היה ככה, אבל הוא מכר את זה לביל שו שפתח את פנקס הצ'קים של טד טרנר ונתן להוגאן חוזה חסר תקדים. הוגאן הצטרף בקיץ 1994, וההצלחה באירועים הובילה לפתיחת הצ'קים, ולהצלחה ראשונית. הוגאן לא הזיז את הרייטינג, אבל כולם ידעו שאיתו, ההיאבקות כבר לא בן חורג של הארגון של טרנר.
ברסלוף שמע על כל החלטה של בישוף, והשפיע בעיקר על שינויים בנייטרו ועל ההחתמות של רנדי סאבאג' ורודי פייפר, ועל ההצעות לברט הארט ב-1996-97. הוא גם היה זה שלחץ על בישוף להביא את דניס רודמן, שהיה אמור להגיע לרסלמניה 13 עם גולדאסט, והחתים אותו לחוזה של כמה מיליוני דולרים שהביא המון פרסום. הוא גם ניסה לגנוב את מייק טייסון מה-WWF דרך קשרי האגרוף שלו לאחר ששמע שטייסון יגיע לרסלמניה, אבל הוא חש ש-3.5 מיליון דולר לטייסון זה יותר מדי. ברסלוף הגיע ל-WCW לאחר שמונה חודשים של האוס שואוז נוראיים. ההכנסות בשיא היו 62,000 דולר, וזה היה לסטארקייד של ריק פלייר מסכן את הקריירה בשארלוט מול ויידר. האוס שואוז הכניסו 10,000 דולר כשהקהל היה בין 370 ל-825 איש. ברסלוף הביא את הרעיונות מה-WWF לשיווק אירועים באזור המקומי, ובחודש הראשון הקהל קפץ פי שלושה מ-640 ל-2,040. הוא גם הקים את מחלקת המשקל הקל לאחר שראה את גביע הג'וניורים, וקידם את זה לבישוף. בישוף אמר ששמע את זה מיפן. ביוני 1996, ברסלוף שבר את השיא של הגרייט אמריקן באש להכנסות, כשהכניס 193,456 דולר על האוס שואו. בשנים הבאות הוא הצליח יותר.
ברסלוף הרוויח לפי ההאוס שואוז, וב-1998 הרוויח יותר מ-2 מיליון. בשיא מלחמות ליל שני, ברסלוף תמיד דיבר עם בישוף בטלפון והסביר לו מה קורה ב-RAW ובדק איך נייטרו נראית. בישוף יכול היה לדעת מה קורה. בפברואר ובמרץ 1998, הצליחה WCW למלא 20 אולמות להאוס שואוז- חסר תקדים. השיא היה 41,412 איש ששילמו 906,330 דולר בג'ורג'יה דום. רבים יגידו שזה בגלל הוגאן-ביל גולדברג, אבל 20,000 כרטיסים נמכרו לפני הקארד. הוגאן, שידע איך זה יראה, התנדב להוציא את גולדברג אובר בקרב חושך כי אנשים של טרנר יהיו שם ויאמינו שהוא הביא את הקהל. לאחר שהיה ברור שהמופע יהיה מלא, הוגאן הסכים להפסיד גם בטלוויזיה לגולדברג, במחשבה שהוא יוכל לקבל את הניצחון אחר כך. מייק טניי כועס שלא דיברו על ברסלוף. הוא אומר שהוא היה בולדוזר ועבד קשה, והשפיע על WCW. הקריירה של טניי התחילה בגללו. הוא פרשן באירוע "כשעולמות מתנגשים" של AAA ב-1994, כי אף אחד לא הכיר את המתאבקים, וטניי מהקו החם הבין בנושא כי גר באזור כשערכו אירועים. לאנס ראסל אמר שטניי היה מהפרשנים הכי טובים ששמע, אבל זה לא שינה כי לא דיברו על האירוע.
למרות ש-WCW ערכה את האירוע, פרט לג'וסטר שהיה אחראי עליו, וברסלוף, שצפה בו, כנראה אף אחד לא ראה את האירוע. האירוע הצליח מבחינת קהל והיט, בתקופה בה הארגונים לא הצליחו, והם לא הבינו את המוצר הזה. ברסלוף חשב שאפשר להכניס את זה למיינסטרים האמריקני, ותמך בטניי כפרשן. טניי אמר בציבור שהוא חייב לבישוף, אבל זיין ברסלוף היה זה ששכנע את בישוף לשים אותו בנייטרו.
אבל גם בשיא הארגון, היה ברור שהוא קורס. ברסלוף ראה את המספרים כל יום וקיבל תגובות מהקהל, והבין שההברזות יוכלו לפגוע בהם. הוא גם ידע שה-WWF הפכו ללוהטים, אבל לא הקשיבו לו. גם לאחר השיא של הארגון, הם ערכו שלושה אירועי נייטרו בין דצמבר 1998 לינואר 1999, שהביאו 29,000 אנשים ו-800,000 דולר. אבל בישוף זעם שהם לא הגיעו למיליון. הנייטרו האחרון- בג'ורג'יה דום- הכניס הכנסות שיא למופע שאינו מה-WWF, הוא הכניס 930,735 דולר, בגלל התחושה המיוחדת במופע הקודם שם. קווין נאש הפסיד שם למכת אצבע של האלק הוגאן, שמונה ימים לאחר שסיים את רצף הניצחונות של גולדברג. אממנם זה פשטני לטעון שבגלל זה הם קרסו, אבל זה כן היה חשוב. באביב, אחרי הפיוד המוצלח האחרון של הוגאן-פלייר והדאבל טרן הקטלני, הכל קרס. ברסלוף כעס שהארגון לוקח את הקהל כמובן מאליו והקהל זעם על סיומות הדפיקה והקטעים מאחורי הקלעים. כל מופע חוזר פשוט ירד, והארגון סירב לבצע את זה. כולם הגנו על עצמם ובישוף חוסל. ברסלוף היה אחד מהאנשים שחקרו בביקורת פנימית של הארגון והסתבר שהיו חייבים לו כסף, והוא גם התנגד לווינס רוסו. הסגנון של רוסו הרס את ההאוס שואוז בלי קארדים, או שהקארדים היו חסרי תועלת בגלל הטרנים. הקהל ירד לרמה מסוכנת. בישוף אמר שעוד לפני ספטמבר 1999 הייתה בעיה וזה היה קשה לברסלוף מרוב שאנשים החמיצו אירועים. הוא חי את העסק וכשהמתאבקים לא עזרו, הקהל לא שמח. ברסלוף ידע שהם צריכים לעבוד קשה כפליים כדי להחזיר את הקהל או שהם לא יחזרו. להמון לא היה אכפת.
לאחר סגירת WCW, סירב ברסלוף לעבוד ב-XWF. חברו, מייק לימה, מת מהתקף לב. הוא ניסה לחזור ל-UFC ול-WWF, אבל סירבו לו. ה-WWF שנאו אותו בגלל שנלחם מולם. הוא ניסה לערוך מופעי אגרוף ואף מופע של PRIDE, אבל חש שזה לא יצליח במדינה. אנשים מ-PRIDE הביעו את צערם. הוא ערך גם משחק פוטבול של שחקני עבר וקידם סיבוב הופעות של טוני הוק. הוא רצה לערוך סיבוב הופעות עם מיק פולי, בובי הינן, טניי ודייב. הוא תמיד חיפש כוכבים חדשים ורצה לדעת מה הדבר הגדול הבא. הוא רצה להכניס את בוב סאפ לקרבות אגרוף, במחשבה שהוא יוכל להרוויח המון כסף מזה. אף אחד עם קשרים לתחום לא היה בהלוויה. מייק טניי הזכיר אותו באתר של NWA TNA והתעצבן שלא דיברו עליו. ג'ין אוקרלנד ינסה להזכיר אותו בקונפידנשל.

YossihNew · 11/5/24

הספד לסטו הארט- 27 באוקטובר, 2003:

מותו של סטו הארט בגיל 88 מביא המון זכרונות. חייו היו היאבקות, וזה הפך אותו לאגדה אמיתית במערב הפרוע בקנדה. הוא לא היה מתאבק מושך קהל באופן בין לאומי, או פרומוטר מוביל שהביא המון קהל, אבל הוא השפיע על תולדות העסק בתוך הזירה ומחוצה לה יותר מהמון אנשים אחרים. מותם של לו ת'אז ופרדי בלאסי בשנה וחצי האחרונות השאיר את הארט כאחרון מהדמויות ההיסטוריות הגדולות הגדולות מהחיים שידעו על העסק לפחות מאז תחילת המאה הקודמת. הוא מת השבוע בבית החולים בקלגרי, שם היה שבועיים. זה קרה שבוע לאחר שבנו ברט שמע שסטו כנראה לא יוכל לחזור הביתה כי הסוכרת והמחלות שלו יגרמו לצורך בהשגחה תמידית עליו. הוא גם חטף דלקת ריאות לאחר זיהום במרפק כשנפל. רוב המשפחה שמעה יום לפני שכנראה נשארו לו כמה שעות ובאו לבקר. הוא אולי חטף שבץ ביום או היומיים האחרוים. הוא מת ב-2:25 בצהריים כשברט, גרושתו ג'ולי ונכדתו ג'ני ניידהארט היו לצידו. רוס, בנו, אמר שארבע השנים האחרונות השפיעו עליו יותר מכל- בעיקר המוות של אואן ואשתו הלן, והתביעה בנושא אואן. מצבו של סטו הידרדר בשנים האחרונות, והוא אושפז המון בגלל דלקות ריאות, ורותק לכיסא גלגלים כי ברכיו היו פצועות. גם היו לו בעיות פרוסטטה והוא התחיל לסבול מאלצהיימר.
אובדן אואן היה נורא עבור סטו, כי אואן היה קשור לאביו ואהב למתוח אותו. אואן היה מצוין במתיחות ולמד ממנו הכל. הוא אהב להתקשר לאביו ולעבוד עליו בטלפון. סטו, שהיה די חירש, תמיד כעס כשגילה שאואן הוא זה שמדבר. סטו קיבל את אות מסדר קנדה ב-2001, הוא המתאבק היחיד שקיבל את זה, ולא הבין למה. הוא היה אחת מהדמויות הכי אגדיות בהיאבקות, וזה היה בגלל שהיה חביב מאוד, למרות שלפעמים מפחיד במיוחד. הוא צורף להיכל התהילה של האובזרבר עם הקמתו, כי בלעדיו, התעשייה הייתה שונה היום וקשה למדוד את ההשפעה שלו. לא היו פריץ ואן אריק, ווילבור סניידר, ג'ו בלנשארד או ג'ין קיניסקי, שכולם התחילו ככוכבי פוטבול בקנדה והפכו לפרומוטרים חשובים וכוכבים. לא היה סופרסטאר בילי גרהאם, שהיה דמות חשובה כי אחריו באו האלק הוגאן, ג'סי ונטורה והמון אחרים שחשבו שלהיות מפתח גוף שמתאבק זה מגניב. בילי רובינסון לא היה בא לצפון אמריקה. דיינמייט קיד לא היה מגיע לצפון אמריקה- אולי היה מתאבק ביפן מול טייגר מאסק, כי סאטורו סאיאמה עבד באנגליה. דיינמייט אותר בקלגרי והגיע כיריב לטאטסומי פוג'ינאמי במקור. אם לא היה בא, אולי הם היו נתקלים אחד בשני באנגליה וכמו רולרבול מארק רוקו, בלק טייגר, הם היו נלחמים בתקופה החשובה של הג'וניורים ביפן. אבל מארק רוקו מעולם לא הגיע לצפון אמריקה. אז בלי סטו, לא היו בריטיש בולדוגס ששינו את ההיאבקות ב-WWF. ה-WWF לא היו מצליחים באנגליה מההתחלה בלי דייבי בוי סמית'. לא היו ברט ואואן. סילבסטר ריטר היה מתאבק, אבל ג'ייק רוברטס לא היה מגלה אותו והופך אותו לג'אנקיארד דוג. כריס בנואה היה במקצוע אחר, כי צפה בדיינמייט קיד כילד באדמונטון ונכנס לתחום אצל משפחת הארט. בריאן פילמן לא היה מתאבק, אבל הוא ודייבי היו חיים. סגנון ההיאבקות היה שונה. הוא גם שיחק תפקיד גדול בקריירה של ז'אק רוז'ו ג'וניור, ריק מרטל, גרג ולנטיין, לארי הניג, ניק בוקווינקל, ג'ייק רוברטס, אולי אנדרסון, ג'וני ולנטיין, מאד דוג ואשון, ג'ורג' וסנדי סקוט, ג'ין אנדרסון ואחרים. סטיוארט אדוארד הארט נולד במאי 1915 בססקטון, העיר בה בנו ברט זכה בתואר ה-WWF לראשונה באוקטובר 1992 מריק פלייר. סטו היה מתבגר כשראה קרב עם ג'ק טיילור בקלגרי. טיילור היה פרנק גוטץ' הקנדי, גיבור היאבקות לאומי בשנות ה-20 והאליל של סטו. טיילור וגוטץ' היו דומים, הם התאמנו אצל פארמר בורנס, אבל טיילור לא הפך לכוכב בארה"ב. טיילור היה המורה של הארט, כמו שלואיס החונק היה ללו ת'אז. הוא כבר התחיל בהיאבקות חובבים והתאמן אצל השוטרז הוותיקים בשיעורים אלימים. הוא עונה בהכנעות עד שלמד להגן על עצמו. לדעתו, זה שהוא עינה אנשים, גם ממשפחתו, עם האחיזות, היה כדי לבנות כבוד. מי ששמע על זה ב"להתאבק עם צללים" חשב שזאת פגיעה בילדיו, ברט ואואן, שהוא כמעט פצע. ברט הלך לבית הספר עם עיניים מדממות כי אביו נעל אותו באחיזות. אואן אמר שפחד ממנו. ההצגה של סטו בסרט הייתה מבהילה, כי האב החמור והאוהב היה מפחיד במיוחד.
לדעתו של סטו, הוא הכין אותם להיאבקות חובבים, ושניהם אכן זכו בתיכון באליפות והצליחו במכללה. אבל שניהם היו טובים בתחום ולא חיבבו אותו, ועשו את זה רק למען אביהם. סטו רצה לזכות במדליית זהב, ולא הצליח בגלל מלחמת העולם השנייה. הוא העביר את זה לבניו, אבל הם לא רצו להמשיך בתחום. סטו למד גם לא להראות רגש בציבור. ברט אמר שהוא ואואן לא נהנו מהיאבקות החובבים למרות שהצליחו, ובאותם ימים החובבים שנאו את המקצוענים. הם תמיד רצו להגן על ההיאבקות המקצועית. שניהם אהבו פוטבול, אבל בהיאבקות הקשה לא קיבלו קרדיט. זה עזר להם כאתלטים אבל בניגוד לאביהם הם לא אהבו את זה. רוס אמר שאבא שלהם היה נפלא, אבל במכון הכושר זה היה שונה. הוא לימד אנשים וחשב שאין מקום לרכות. אחרים פגעו באנשים בקרבות וצחקו על זה, אבל סטו היה עדין מחוץ למכון. סטו עבר חוויות שמעטים שחיו אחריו יכלו לשאת. הוא גדל עני. כמתבגר, אביו איבד את החווה ונעצר כי סירב לעזוב את הרכוש. אמו לקחה את סטו ושתי אחיותיו לאדמונטון, והם חיו באוהל בחורף הקנדי המקפיא. הם הרוויחו מחליבת פרות, וסטו הגיע למרכז הנוצרי כבן 14 ולמד היאבקות. לדעתו, הוא הרוויח את ההצלחה ולימד אנשים לא להתלונן ולהיות גברים. הוא נכנס לתחום המקצועי ב-1946, לאחר שלא רצה לחכות לאולימפיאדה ב-1948. הוא התחתן מהר. בין 1950-1965, הוא ואשתו הלן הולידו 12 ילדים, והפעילו ארגון היאבקות אגדי. לא בגלל הכסף שאנשים לא הרוויחו, אלא בגלל החוויות.
פעם זה היה כבוד להגיד ששרדת את קלגרי. זה אמר שלא ברחת מהנסיעות הארוכות, התשלום הקטן מהערים באמצע שום מקום, על גבול המדבר הארקטי, הסגנון הקשה, ונסיעות באוטובוסים מקרטעים עם מתיחות אכזריות. המרכז היה סטו, וילדיו שרצו ברחבי הבית ובאולם בכל ליל שישי. ההיאבקות לא הייתה עסק, היא יותר מדרך חיים. היא הייתה החיים. סטו אהב להתאבק על המזרן ולספר סיפורים על היאבקות ומתאבקים. סטו הפעיל את הטריטוריה יותר מ-50 שנה, עם עליות וירידות, אישיות ומקצועיות. העסקים השפיעו על אשתו, שניהלה את העסק מהקומה העליונה, ושנאה כשהפסידו כסף. אפילו שהתקרב לפשיטת רגל כמה פעמים, סטו תמיד החזיק מעמד ולא ויתר עד לזמן קצר ב-1984, שלא נמשך הרבה. ואז היו הטרגדיות, כמו מות בנו דין בגיל 36 ב-1990, הנכד מאט אניס בגיל 13 ב-1996, התלמיד בריאן פילמן בגיל 35 ב-1997- כמו כריס בנואה, הוא היה בן נוסף עבורו- ואואן בגיל 34 ב-1999, בטרגדיה בה נפל מהתקרה באירוע של ה-WWF. לאחר מכן, באו ברצף מהיר מותם של הלן, הפרשן אד וויילן ב-2001, והחתן לשעבר דייבי בוי סמית' בגיל 39 ב-2002. הקריירה של ברט הסתיימה בגלל זעזועי מוח בסוף 1999, וביולי 2002 הוא חטף שבץ וחששו שלא ילך שוב. המוות של אואן היה הכי נורא, כי זה גרם לוויכוח בקרב הילדים לגבי וינס מקמהן והכלה מרת'ה בתביעה מכוערת. סטו לא לקח צד, ולא כעס לגבי וינס כי זאת הייתה תאונה נוראית. אבל הוא אמר לילדים שלווינס הייתה צריכה להיות איזושהי אחריות בנושא. זה גרם לכך שיהיה באמצע. חלק מהאחים רצו שיגיע להסכם בנושא התביעה, יישאר ביחסים טובים עם וינס, כי הם צריכים את וינס כדי להיכנס לתחום. אחרים רצו שימשיך בתביעה. זה פגע בסטו כי הוא היה החוליה החלשה- היה ברור שיסכים להסכם, מה שהיה פוגע בתביעה. סטו לא חשב לקבל כסף ממות בנו, זה לא התאים לו. הוא חשב שווינס חייב לו כסף שהיה אמור לשלם לו מקניית הטריטוריה ב-1984. הלן תמכה בתביעה, וסטו תמך בה כדי לעזור להלן. ברוס בן ה-53, שהיה הבוקר של סטמפיד בתקופות בולטות אך לא מצליחות, ועדיין עורך מופעים, אמר שרק המוות של אואן בקושי שבר את התדמית של סטו. הוא אמר שזאת הייתה הפעם היחידה שראה אותו בוכה, אבל הוא לא אמר כלום.
ברט אמר שסטו לא נסדק תחת לחץ. שבוע לפני ההלוויה הוא היה בשליטה, אבל הוא לא התגבר על זה ולא היה אותו הדבר. סטו הודה שבכה, אבל רק כשלא ראו אותו, כי כגבר אסור היה לו להראות את זה. הוא הזדקן, אבל סטו לא תמיד הבין את ההווה. הוא היה נהדר לגבי העבר. הוא ידע לחלוטין לספר על מקרים מלפני 40 או 50 שנה והלן התפעלה מזכרונו. למתאבקים שלמדו ממנו, הסיפורים של סטו היו קשר להיסטוריה שלא קיימת, והוא היה האיש הכי מפחיד בהיאבקות עם המבטא שלו. הקריירה של פילמן התחילה בקלגרי כשעף מליגת הפוטבול הקנדית בגלל פציעת קרסול. המאמן שלו מהסינסינטי בנגלס, קים וודס, שהיה דמות אב עבורו, שמע על משפחת הארט האגדית שלימדה היאבקות ושילם על זה. פילמן הפך לתלמיד מצטיין, ובגלל יכולתו האתלטית הפך לכוכב מההתחלה. לאחר שעזב את הטריטוריה, הוא התקשר לסטו כדי לשמוע סיפורים ועצות, סיפורים שרק סטו, ת'אז ואף אחד אחר ידע עליהם. הוא אהב את הסיפורים. בני משפחה רבים היו בטלוויזיה, אבל סטו, בניגוד לכל פרומוטר, תמיד שם את מספר הטלפון שלו בספר הטלפונים, ודיבר עם המון מעריצים שהתקשרו.
חייו עברו כמה שלבים. כמתבגר, הוא היה עני וזלזלו בו. זה פגע מאוד בסטו והוא שרד את העינויים שעבר וחזר לעוד מכות, ורצה להפוך לכוכב בהיאבקות ובפוטבול. הוא תמך באימוני משקולות בניגוד לרוב האתלטים של אותה התקופה, וכשפרץ לתחום הוא היה אתלט שרירי ויפה ב-1946 בניו יורק. בשנות ה-50, הוא הפך לפרומוטר ומתאבק מפחיד, שהיה ידוע בכך שתקף את אלו שרצו להיכנס לתחום. הוא הראה להם, ביכולות שלו, שזה לא עסק לחולמים, אלא רק לאתלטים קשוחים אמיתיים. הרוב ברחו בצרחות ונעלמו. בשנות ה-60, הוא עוד היה מסוכן, אבל הילדים שלו חטפו כי הזמנים היו קשים. הם היו משפחה בבית של משפחת אדמס עם קדילקים מקולקלים. בהיאבקות, סיפרו עליהם המון בדיחות בשנות ה-70 וה-80. ברט אמר שאנשים שמעו סיפורים על סטו, וסטו עלה על הציפיות ממנו. בית הארט, עם הילדים והחיות שרצו בו, ואפילו כמה אנשים שסטו הכניס או אנשים בלי מזל, היה אגדי בתולדות העיר וההיאבקות. הילדים המבוגרים, בעיקר סמית', נחשבו למטורפים. לכולם היה מקום חם לילד הצעיר, אואן. בשנות ה-90, כשסטו יצא מהתחום, הכל השתנה. בגלל ההצלחה של ברט, וחתניו דייבי בוי סמית' וג'ים ניידהארט, הם הפכו למשפחה מפורסמת מבית מפורסם. באמצע העשור הם הפכו למשפחת אצולה קנדית, בעיקר במערב המדינה. דיאנה הייתה מלכת יופי שנשואה לדייבי בוי סמית', והשאר היו מתאבקים או נשותיהם. סטו היה האב הקשוח ששני בניו שלטו בעולם, והאחרים לימדו היאבקות. משפחת הארט היו המשפחה הכי ידועה מקלגרי בשנות ה-90, לאחר כל הירידות על האב כמזויף. בהיאבקות, קלגרי פתאום הייתה מיוחדת- העיר ממנה יצאו המתאבקים הטכניים האמיתיים. עד היום היא נחשבת למיוחדת בקרב המעריצים. ב-1987, צ'יגוסה נאגאיו, המתאבקת הכי אהודה, רצתה לדעת לא על הוליווד, ניו יורק, הונולולו או סן פרנסיסקו. היא רצתה לדעת על קלגרי. עבורה זה היה גן עדן להיאבקות, אולם בו ערכו קרבות כל ליל שישי, ואנשים אמיתיים נלחמו בסגנון הכי מהיר בצפון אמריקה.

YossihNew · 11/5/24

בגלל שברט ואואן התפרסמו והמשפחה איתם, בעיקר בקנדה, הפך סטו לגרסה קנדית של קייסי סטנגל- מנג'ר בייסבול אגדי. הוא היה מתקופה קודמת שחי המון זמן, ואנשים דמיינו מה קרה במרתף שלו יותר משחשבו עליו כעל מתאבק רציני. הוא פגש את הקשוחים בעולם במרתף, ובגלל זה היה מהמומחים האמיתיים לגבי קשיחות המתאבקים. הוא אהב לשמוע על עימותים, הוא סיפר את זה לכולם, כמו כשג'ים בראונינג סירב להוציא אובר את ג'ים לונדוס. בראונינג היה מתאבק ממש טוב, כי לואיס החונק אמר שלו ת'אז לא יכול היה לנצח אותו, ויש מעט אנשים שהיו כאלה. טוטס מונדט, הפרומוטר, כיבה את האורות, וכמה אנשים תקפו את בראונינג, ומזה הוא נפגע בכליות ומת לבסוף. או כשסטן הולק חיסל את רוקי מרציאנו, אלוף האגרוף הגדול בכל הזמנים, מה שהוכיח שהמתאבקים קשוחים. או כשדיק הוטון, שנחשב לבלתי ניתן לעצירה והיה המתאבק במשקל כבד הכי טוב בארה"ב לפני שהפך למקצוען, נרדם ושרפו לו את הרגל. הוטון רץ אל שופט קשוח שעשה את זה ונחנק באחיזת גיליוטינה. סטו אמר שכולם פחדו מהוטון, אבל לא אחרי הפעם הזאת. או כשקארל גוטץ' לא הצליח לנעול את אריק האדום בהכנעה בקטטה לכמה דקות, וגוטץ' הפך לצנוע. סטו אהב גם לספר על האלק הוגאן וורן גאנייה, עוד דמות קשוחה מתקופתו. הוגאן היה בן 27 וגאנייה בן 57, והוגאן היה גדול יותר. אבל גאנייה ניסה להוכיח שמתאבק אמיתי תמיד ינצח מרים משקולות. הוא רץ, והוגאן התכופף והצליח לנעול אותו בגיליוטינה. הסיפור הפך את הוגאן בעיני סטו לבחור רציני, ולא למישהו שהצליח בגלל מראה. ברוס שמע את הסיפורים ולא ידע אם הם נכונים, אבל זה היה מבדר. סטו, שהתאמן עם כולם, הזכיר את ג'ורג' גורדיינקו, רוב רייט ולות'ר גודול כקשוחים, ואמר שג'ורג' טרגוס שאימן את לו ת'אז הוא הטוב ביותר. כשהיה נוסטלגי, הוא אמר שג'ק טיילור היה הקשוח מכולם. גודול היה זה שלא הצליח לעמוד בפניו, כי הוא ברח מהאחיזות שלו. בסיפור מצחיק, סטו צעק שהוא שמע את הטלפון ושהוא צריך לענות לשיחה. לטענת אחרים, גודול אמר לסטו שהוא יאלץ לחכות. רוס לא זוכר סיפור שמישהו התגבר על אביו. סטו גם העריך את קארל גוטץ' ואת לו ת'אז, אבל חש שת'אז לא בגודל המתאים. ת'אז לא חשב הרבה על סטו, לטענתו סטו נעל אנשים ללא אימונים באחיזות, אבל לא את המתאבקים החשובים. אמנם סטו ומשפחתו העריכו את ת'אז, אבל אחרים חשו שת'אז פוגע בסטו הלגיטימי. ברוס אמר שאביו כיבד שוטרז. הוא דיבר על ריקי טסאר, שבגימיק של רקדן בלט היה די קשוח. הוא גם כיבד את דורי פאנק סניור ובוב גייגל, ואהב את קורט אנגל וברוק לסנר כשנפגשו בשנה שעברה. הוא חשב שהם התקווה האחרונה של העסק, והכיוון הנכון עבורו.
סטו היה אגדי בזה שגרם לשחקני פוטבול, מרימי משקולות וקשוחי קלגרי לצרוח כשנעל אותם באחיזות והילדים שלו הקשיבו, אבל הוא לא השתמש בזה בזירה. לא אמרו שסטו פגע במישהו בזירה. אף אחד לא זכר שסטו היה אלים מחוץ למכון הכושר, והיו מעט מקרים בתוכו. ב-1974, ברט היה מתאבק תיכון. מר היטו, שגר בקלגרי, הגיע כמתאבק יפני בגיל 25. ברט הוריד אותו, והוא לא אהב את זה והתחיל לתקוף ולנשוך אותו. סטו בן ה-59 תקף אותו ומתח אותו במהירות ובאלימות. עוד מצב קרה בסוף שנות ה-50, יחד עם אדם שהרוויח עבור סטו המון כסף- ארצ'י "הרומס" גולדי. הוא היה בתחילת שנות ה-20, מאלברטה, והיה מעריץ חזק. הוא היה כמו גולדברג של אותה התקופה, ואמר שהוא יכול לנצח את כולם. הוא תקף את ההילים של סטו, וסטו הזמין אותו לביתו כדי לראות מה הוא מסוגל לעשות. סטו ניסה ללמד את גולדי לא להפגין חוסר כבוד וחשב שייעלם, בעיקר לאחר שפגע במופע. גולדי יצא מהבית לאחר ההשפלה. כעבור חצי שנה, הוא חזר ואמר שהוא רוצה ללמוד להתאבק. הוא הפך להיל אמין ואפילו משפחת הארט חוותה ממנו סיוטים בפיוד מול סטו בשנות ה-60, והוא נחשב באלברטה למה שהשיק נחשב בדטרויט.
ברט אמר שסטו לימד את כולם להעריך היאבקות. הוא אהב את השוט, ואם היה מתעורר ב-4 לפנות בוקר ושמע ששני חשפנים רוצים להתאבק, הוא רץ לטפל בהם. ברוס אמר שהוא אהב וורקרים אמיתיים- הארלי רייס, פאט או'קונור, ריי סטיבנס, הפאנקים ורד בסטיאן. הוא אהב את אלו שזזו בזירה או הניעו את הקהל כמו הרומס ועבדאללה. הוא גם אהב מפתחי גוף. סטו אימן את טום מגי, טד ארסידי וביל קאזמאייר, שלא ממש הצליחו בתחום. אחר היה וויין קולמן, אלוף פיתוח גוף שהיה מאוד חזק שפגש את סטו. שנה לאחר המפגש עם סטו הוא הפך לאחיו הצעיר של דוקטור ג'רי גרהאם, סופרסטאר בילי. גרהאם נסע ארבעה ימים מפיניקס לקלגרי, והגיע לסטו. סטו שם את כל המשקולות שלו מהצינוק, ואמר לו להרים. גרהאם הרים וזרועותיו התנפחו. ברט אמר שאביו חשב שגרהאם היה הדג הכי גדול שתפס. גרהאם לא הכיר את הסיפורים ונתן לסטו לבדוק את ראשו ולחנוק אותו. הוא כמעט שבר לו את הצוואר. גרהאם שאל אם הוא באמת רוצה את זה.
היום זה נשמע סדיסטי, וכן, סטו נהנה מזה וצחק על זה. בזמנו זה קרה כשהוא התחיל. זה לא היה חריג, אבל סטו לפעמים עשה את זה בהפתעה. ב"להתאבק עם צללים" זה נראה מוזר אם לא הכרת אותו. הוא חשב שאם כמעט שבר אנשים והם לא חזרו, הם לא נועדו לעסק. הוא אימן את גרהאם ובאנגל הראשון שלו אמר לו לתקוף את בוב לואק, שחקן הפוטבול שהביא את גרהאם, לפני קרב מול אנג'לו מוסקה. גרהאם לא ידע שזה וורק, והוא אמר לו שהוא לא יכול כי הקרב התחיל. סטו תפס אותו בצוואר ואמר לו לעשות מה שהוא אומר לו כי הוא הבוס. סטו צחק ש"בילי גרהאם, סופרסטאר" הצליח ואז קיבל חבילה, סט טלוויזיה מגרהאם כתודה על תחילת דרכו.
בסוף שנות ה-90, מתאבקים מדור שלישי כמו TJ וילסון מניו ג'פאן שגדל במשפחה וגר שם, והנכדים שלו מאט וטדי הארט, והארי סמית', היו מתבגרים ועשו קרבות זוגות והתאמנו עם דייבי ושאר המשפחה בעקבות אבותיהם ודודיהם. הנכדה, נטי ניידהארט, גם מתאבקת. לאחר מותו של אואן ופילוג המשפחה, ומותו של דייבי, המשפחה השתוללה. אשתו של ברוס ברחה עם דייבי, וכולם התווכחו על ה-WWE. דיאנה הוציאה את המשפחה נוראית בספר שלה, שירד מהמדפים לאחר תביעה מצד מרת'ה, והספר יצא אחרי שהלן מתה. ב-2002, הספר של מרת'ה הפך לרב מכר בקנדה, ופרט לברט וקית', רוב המשפחה יצאה נוראי, והיא כעסה בגלל היחס כלפיה בתביעה, שנועדה למען הילדים שלה. בשנה שעברה יצא על סטו ספר. בסוף, סטו המפחיד והחזק הפך לכלי משחק שניסה לשמור על כל משפחתו. המכה הקשה ביותר הייתה עם מותה של הלן בנובמבר 2001, בגיל 77 לאחר חמישה שבועות בבית החולים. היא חטפה התקפים ונכנסה לתרדמת, ומתה מכשל בכליות ובכבד. זה היה אחרי 55 שנים ביחד, 53 מתוכן בנישואין. סטו התאבק בניו יורק אצל טוטס מונדט. ג'ס מקמהן, הסבא של וינס, גם ערך מופעים, ובעיקר אגרוף. הוא התחיל לבלות עם כמה מתאבקים, ביניהם פול בוטץ', לימים פרומוטר ביוסטון. בוטץ' היה מציל בחוף בלונג איילנד. סטו התאמן בבקרים ובצהריים השתזף. בוטץ' אמר לו לבוא לחוף שו כדי להציג אותו בפני הארי סמית', אתלט אולימפי, ושותפו לחדר בעבר של ג'ים ת'ורפ- האתלט הכי גדול שהיה אז. בוטץ' אמר לחבריו שלסמית' יש חמש בנות מלכות יופי. בוטץ' הציג את סטו בפני הלן סמית', וסטו התקרב להארי שתמיד רצה בן. הלן שנאה את התחום, תמיד, למרות שהשפיע על שאר חייה. היא דיברה על כך שהיה עדיף אם אף בן משפחה לא היה בתחום. בשנות ה-90 היא חיבבה את התחום, כי היא וסטו נסעו לאירועים כדי לראות את הבנים וקיבלו יחס טוב. היא גם אהבה את הבדיחות של ג'רי לולר על הזקנה שלה. ברט לא אהב את הבדיחות עד ששמע מאימא שלו שהיא אוהבת אותן.
סטו והלן התחתנו ב-1 בינואר 1947, בסופת שלגים, ומאז, אמרה הלן, היה שלג. הוא עבר למונטנה כדי להמשיך להתאבק, והלן גרה עם המתאבקים, שושנה בין החוחים. הטריטוריה הזאת כללה את כל מערב קנדה, וסטו התחיל לעזור לפרומוטרים בבוקינג ובמופעים, כולל בעירו אדמונטון. הם היו קלונדייק רסלינג, עד לשנות ה-80. העסקים ב-1951 היו חזקים והוא קנה את הזכויות להיאבקות בקלגרי עבור 50,000 דולר. סטו היה חבר של אב של מי שהפך לימים לבכיר באלברטה. הארגון הפך לביג טיים רסלינג, ויילדקאט רסלינג, וב-1967 לסטמפיד, השם המוכר. העסקים הצליחו בהתחלה, והמתאבקים הגדולים משיקגו, לוס אנג'לס וטורנטו הגיעו. הם התרחבו לאלברטה, קולומביה הבריטית, וושינגטון ומונטנה, והמתאבקים טסו. העסקים השתפרו יותר כשהשיגו שידור ב-1957 וסם מנקר הפך לבוקר. סטו אהב למתוח אנשים חדשים, בטענה שיש אישה שגרה בחווה ואהבה לטפל במתאבקים, אבל הייתה נשואה ובעלה לא בעיר. הם מצאו אישה יפה, מתאבק פגש אותה ובדיוק כשזה עמד לקרות, הבעל נכנס עם אקדח ומישהו היה מנסה לעצור אותו. הבעל היה "יורה" והמתאבק היה מורח על עצמו קטשופ. סטו היה אומר לבחור לברוח, ולפעמים הם ברחו רחוק. הקורבן הגדול היה אנטוניו הגדול, שנלחץ מהכל ואנשים צחקו עליו במשך עשורים. בשנות ה-50, המשפחה הייתה עשירה, מהיאבקות ומהשקעות בנדל"ן שפרח אז. השמות הגדולים הגיעו לטריטוריה, וגם אלו מהטריטוריה בטורונטו של פרנק טאני. הטיסות היו שונות מהנסיעות האגדיות של הטריטוריה. וזה הסתיים בפתאומיות. זה מדהים לחשוב על כך- מייק דיביאסי, אביו המאמץ של טד, נתן פרומו לפרשן ארני רות'- לימים גראנד וויזארד אצל וינס מקמהן- ואמר שאם מוח היה דינמיט, אנשי קלגרי לא היו יכולים לקנח את האף. זה היה מעבר לגבול ב-1963, והערוץ ביטל את התוכנית.
בלי שידור, העסקים קרסו. היה לסטו בית מלא בילדים והוא התקשה להתפרנס, ולממן עסק מפסיד כסף ובגדים לילדיו. ברט, שבקושי זכר את התקופה, זכר המון בגדים מיד שנייה ושצחקו על הבגדים שלם בבית הספר. הם מכרו את רוב האדמה שרכשו ומשכנו את הבית פעם שנייה ושלישית. תוך שנה סטו מכעט פשט רגל. הוא השקיע כסף בסניף בוונקובר, והם השיגו שידור. סטו הטיס את המתאבקים לערים שלו כדי לקדם את המופעים שלו. הקהל מאדמונטון וקלגרי לא רצה את זה כי רצו את הוורקרים שלהם. זה היה כישלון פיננסי, וב-1964 ו-1965 הם נסגרו במשך כמה חודשים כשניסו להתאפס, והמתאבקים חיפשו עבודה במקום אחר. לאחר הלוואה, הארגון נפתח מחדש, ובינואר 1966 והטריטוריה התחזקה כשאד וויילן השיג שידור לוויילד קאט רסלינג, עם סוויט דדי סיקי ודייוויד רוהל. בשנות ה-70 הייתה פריחה, ודורי פאנק, אלוף ה-NWA, הגיע הרבה. זה התחיל בטעות ב-1969. דורי הגיע לשבועיים, והרעיון היה שיפגוש שבוע אחד את ארצ'י גולדי ואחר כך את בילי רובינסון. שבוע לפני כן רובינסון וגולדי היו אמורים לעשות סיום שנוי במחלוקת בקרב על התואר האמריקני, וזה יוביל לקרבות של שניהם. אבל הרומס כעס שרובינסון לא שיתף פעולה ותקף אותו בזמן הקרב, ולכן פרש. רובינסון קיבל קרבות שבועיים רצוף, וזכה בתואר הצפון אמריקני. הרומס היה היל מפחיד, והרעיון שהיפרוש גרם לאנשים לחשוב שרובינסון קשוח. הוא ופאנק התאבקו במשך שעה, בקצב שאף אחד לא ראה. דורי אמר שהקרבות שלו מול ריבונסון היו מהקשים בקריירה. כעבור שבוע הם הביאו 7,500 איש, מהקהלים הגדולים שלהם. רובינסון נחשב למתאבק האמין ביותר בעולם, ומשך המון קהל לפיוד מול עבדאללה הקצב. בנוסף, סטו חזר להתאבק מול הרומס בכל עיר. רובינסון, שנחשב למתאבק הטוב בעולם אז, היה להיט ביפן אבל לא מוכר בצפון אמריקה. סטו היה היחיד בצפון אמריקה עם קשרים לאנגליה כי אהב את הקשוחים בכל העולם. האמריקנים שביקרו שם הכירו את רובינסון, שהיה אלוף IWA, אבל הוא לא היה מוכר באמריקה. רובינסון היה מתאבק בלתי מנוצח ומדהים, אבל לא מכר כרטיסים. הארט הביא אותו והוא הפך למתאבק מוביל בזכות כישרונו, וורן גאנייה הפך אותו גם לכוכב בשנות ה-70.

YossihNew · 11/5/24

לפני דיינמייט קיד, סטו הביא מתאבקים בריטים מדהימים בזכות גורדינקו שהביא לו קשרים, כולל לס ת'ורנטון. ברט אמר שהיו להם בקהל כורים וחוטבי עצים שרצו סגנון מציאותי. וכולם אהבו את הקרבות. קרבות גרועים לא הצליחו, והם לא הצליחו בגלל הדיבור. זה היה קשור לאמינות. יפן, קלגרי, אמרילו ופורטלנד נחשבו לטריטוריות האמינות. דאסטי רודס הצליח בפלורידה, אבל ברט טען שהקהל שלהם לא יאהב אותו. כשדאסטי רודס היה אלוף NWA, סטו החליט להביא דווקא את ניק בוקווינקל מה-AWA למופעים. בסוף שנות ה-70, כמו ברוב צפון אמריקה, העסקים התקשו. בסטמפיד זה בא ב-1975, כשמארק לוין, המלך קרטיס איוקאה וביג באד ג'ון הגיעו. הם באו מאוסטרליה, שם הצליחו בקרבות אלימים. וויילן שנא את זה, התלונן על זה באוויר, ובאמצע צילומים התלונן על ההיאבקות ועזב. הפרשנים החדשים לא הבינו כלום, והדם, החפצים הזרים והפינויים באלונקות התישו את הטריטוריה. כשהשלושה עזבו, נשארו רק ריפר קולינס ואנימל האמאגוצ'י מבחינת מתאבקים בולטים. הבריאות של הלן נפגעה מהעסקים, וסטו עמד למכור ב-1977. היא רצתה והוא לא. ההסכם נפל וסטו החליט להמשיך. וויילן חזר, ואיתו ארצ'י הרומס ב-1978, והקנגרוז המלכותיים, צמד אוסטרלי- ג'ונתן בויד ונורמן פרדריק צ'ארלס השלישי. בויד נחשב לאיש פרומואים נהדר, והדברים השתפרו. סטמפיד שינתה את התחום בצפון אמריקה. ברוס הארט התאבק באנגליה ב-1978 ופגש את דיינמייט קיד. טום בילינגטון היה בן 19 ושקל 74 ק"ג, והיה הוורקר הכי טוב בעולם. סטו, שאהב ביגמנים, היה סקפטי. דיינמייט עשה דברים שאף אחד לא ידע לעשות בצפון אמריקה, והחשיפה בקנדה הביאה אותו ליפן. הארגון נתן לו לככב במחלקת המשקל האמצעי, והוא הפך לאלוף עולם כשנלסון רויאל, אלוף הג'וניורים, סירב להפסיד לו כמוסכם. התואר אפשר לברט, ברוס ודייבי בוי, וגם לדני דייוויס, היום מאמן ב-WWE, לככב. ברוס אמר שאבא שלו לא שמח לראות את דיינמייט הקטן, אבל כשדיינמייט יצא אובר הוא הסכים לתת פוש למתאבקים קטנים, וגם וויילן אהב את זה. דיינמייט נחשב לאחד ממושכי הקהל הגדולים בסטמפיד, והוורקר הכי טוב בטריטוריה.
סטמפיד הביאה המון סגנונות- אירופאי, יפני, דרומי עם הונקי טונק וויין פריס ודיוויד שולץ, וקנדי ישן. המתאבקים יכלו להתאבק בכל מקום בעולם ולהכיר את הסגנון. אואן וכריס בנואה הצליחו בכל הסגנונות. המון גדולים מיפן התחילו אז- נובוהיקו טאקאדה, הירו סאיטו, קוברה, טושיאקי קאוואדה וסאני טו ריברס שהתאבק כאינדיאני. השיא היה כשבאד ניוז אלן הגיע כהיל. אחרי אנגל שנוי במחלוקת עם הרומס שהפך לפייס, הדברים נפלו במהירות. הקרב בדצמבר 1983 כלל את ברט, דייבי בוי וטו ריברס מול אלן, הרומס וג'ף גולדי- ילד צעיר מקנזס שאמרו שהוא הבן של הרומס. הרעיון היה לפצוע את ג'ף, וארצ'י יהפוך לפייס לפיוד הבריונים מול באד ניוז שחיסל את הפייסים הקטנים. אלן השתמש במזלג ומטף כדי להוריד את סמית' וטו ריברס. קרי בראון הוריד את ברט, ואלן נתן לג'ף פיילדרייבר על הרצפה, כאילו פצע את הצוואר שלו וגמר לו את הקריירה. הרומס נתן פרומו אדיר בו הפך לפייס ונשבע לנקמה. אבל האנגל הגדול הפך לאסון- מהומה פרצה בקהל, מעריצה נפצעה בקרסול ודרכו עליה. וויילן, שפרשן, אמר שהוא נגעל כי שנא דם, והיה המון דם. עם פציעת המעריצה, המהומה, ה"פציעה" והעזיבה של וויילן, זה הגיע לחדשות המקומיות. התוצאה הייתה שקלגרי אסרה על מופעים לחצי שנה, וסטו הלך לשמורה אינדיאנית, מה שחיסל את העסקים. סטו החזיר את מנקר לפרשן, אבל הוא היה מבוגר מדי כדי לשאת את הקרבות המהירים ולא זכר את המתאבקים הצעירים. הרייטינג ירד והעסקים ירדו. מנקר הרוויח לסטו המון כסף כפרשן ובוקר בעבר. הבריאות של הלן, מכל ההפסדים, שוב הידרדרה. שוב הייתה תקווה- היה שידור בוונקובר, הטריטוריה של ג'ין קיניסקי, והסגנון הצליח להביא קהל לשם. ברוס הארט היה בטוח שעכשיו הכל ישתנה בטריטוריה. וינס מקמהן התחיל אז להתרחב בארה"ב ובקנדה. אפילו עם הסגנון המעולה והמתאבקים המעופפים, לא היה סיכוי שהם יצליחו להתחרות עם ההפקה ועם האלק הוגאן. וינס בא לסטו, ובמקום לחסל אותו כמו כל פרומוטר אחר, הציע לו עסקה- הוא יקנה את סטמפיד תמורת מיליון דולר, סכום מדהים, בהתחשב בזה ששילם על ג'ורג'יה בין 675,000 ל-750,000 וזה עם שידור לאומי. הרעיון היה שישלם לו 100,000 דולר כל שנה, וסטו יקבל 10% מההכנסות של ההאוס שואוז בקלגרי ואדמונטון. הוא קיבל את השידור של סטו במערב קנדה. סטו בן ה-69 היה מבוגר מדי לקרב, והבין שלא יכול היה לנצח. הוא רק רצה דבר אחד- לתת עבודה לשלושת המתאבקים המוכשרים שלו, הבן ברט, החתן דייבי, ודיינמייט.
סטו קיבל רק את התשלום הראשון. אמרו שברוס, שלא קיבל עבודה, פתח ארגון באזור, ווינס ראה זאת כהפרה של ההסכם. ברוס, הבוקר של סטמפיד, לא ידע על המכירה עד שקרא את זה בדרך למופע. המתאבקים שאלו שאלות עד שסטו הגיע והודיע להם שהארגון נסגר. המעריצים במערב קנדה, שהתרגלו לסגנון של סטמפיד, דחו את ה-WWF בהתחלה והם לא הצליחו. האלק הוגאן הביא קהל, אבל רוב המופעים לא הצליחו וה-WWF לא חזרו לאזור. כעבור שנה, וינס אמר לסטו שלא ישלם לו עוד ושהוא יכול לפתוח מחדש. לווינס היה את הכוכב שלו ואת השידורים המוכרים, והוא היה ארגון מבוסס. סטו נאלץ להתחיל מההתחלה, כארגון משני עם המעריצים השרופים, בערים הקטנות שה-WWF לא היו בהם. סטו לא רצה לתבוע מחשש שזה יפגע בקריירות של דיינמייט, דייבי, ברט והחתן ג'ים ניידהארט שקיבל עבודה. סטמפיד הזאת, בין אוקטובר 1985 לדצמבר 1989, הייתה הכי מוכרת בעולם, בגלל הכוכב הגדול שלה- בנו הצעיר של סטו, אואן. סטמפיד נודעה אז בקנדה כי שודרה ב-TSN. הארגון התקשה כשברוס, קית' וכריס בנואה בן ה-18 שבדיוק סיים תיכון באדמונטון, הפכו לכוכבים. אואן היה תלמיד באוניברסיטת קלגרי ובדיוק הגיע למקום השני בהיאבקות חובבים. המכללה ויתרה על היאבקות ואואן איבד את המלגה. הוא התאמן מאז הילדות כמתאבק, וכבר נסע לאנגליה בקיץ ללא ידיעת המכללה, והתאבק במשך 40 דקות מול מרטי ג'ונס. עם מעט קרבות, בעיקר עם מסכה כשמתאבק לא הגיע, הוא היה מדהים. ברוס שכנע אותו לבוא, כי לארגון היה חסר פייס מוביל. בגלל הזריזות והמהלכים שלו, שלמד מטייגר מאסק, הפך אואן למתאבק המוביל בעולם. בריאן פילמן, ג'וני סמית' והירושי האסה גם ערכו בכורה, וקאיצ'י יאמאדה, לימים ג'ושין לייגר, הגיע, שיניה האשימטוו הפך להאשים קאן וקאנסוקה סאסאקי היה בנקיי סאסאקי. היה ברור למי שצפה שזה המקום של כוכבי העתיד. הפיוד של אואן וגיסו בן בסרב מול הווייטקונג אקספרס- האסה ופומיהירו ניקורה שהיה מוכשר ממנו אבל חטף התקף לב במהלך הפיוד- הביא סגנון של ספוטים במשך 45 דקות ו-60 דקות בכל מערב קנדה. אואן הפך לכוכב ביפן, כי האסה מאוד אהב אותו כשהגיע ליפן עם הכישרון מקנדה, ומיד קיבל פוש למחלקת הג'וניורים.

YossihNew · 11/5/24

הטריטוריה לפעמים הצליחה, כשברט או דייבי הגיעו, או בסוף פיוד גדול של אואן, או בשיא של קארל מופט כג'ייסון האיום, אבל סטו הפסיד כסף. כשאואן עזב ל-WWF כבלו בלייזר, העסקים ירדו. דיינמייט ודייבי פרשו מה-WWF ב-1988 לאחר שז'אק רוז'ו הרביץ לדיינמייט, והיה ניסיון להציל את הטריטוריה עם דיינמייט וג'וני סמית' מול דייבי וכריס בנואה, וזה לא עבד כי וויילן התנגד לפרידת הבולדוגס וערך כל דבר עם היט או דם בתוכנית. רבים חשבו שוויילן הרג את הטריטוריה, אבל סטו ידע שוויילן מכובד באזור. הוא חשב שמדובר בפרשן הכי טוב בעסק, כי העליות והירידות הקבילו לזה שוויילן מכר את המוצר להמונים. דיינמייט כבר היה פצוע בגב, והוא וסמית' הרוויחו בעיקר ביפן אז הם לא היו הרבה. אואן לא אהב את ה-WWF וחזר, אבל זה היה הסוף. הצ'קים חזרו והמתאבקים רצו לבנק כל הזמן כדי לפדות, כי רק הראשונים היו משיגים כסף. כשהם מרוששים, הלן ממש חלתה. סטו שמע מהרופא של הלן שעליהם לסגור את העסק. בניגוד לעבר, כשחשב שתהיה תקומה, הוא הבין שכשכל הטריטוריות גוססות, זה לא אפשרי יותר. בין המתאבקים שהגיעו אז היו הטירונים "קאובוי" כריס ג'ריקו ולאנס סטורם, וקונאן. ברט אמר שהם הפסידו הון וסטו פשוט לא רצה לוותר. בנואה אמר באתר של WWE שכשגדל הוא רצה לעבוד אצל סטו. סטו אהב אנשים שעבדו קשה וראה את זה בבנואה, והזמין אותו לבוא לאחר סיום הלימודים. הוא התחיל להתאמן בגיל 17 וגר בבית הארט כמו בן משפחה. סטו דיבר עם בנואה ופילמן על לחסוך כסף ואיך להתנהג בחדר ההלבשה. בנואה אמר שלא היה מתאבק אלמלא סטו היה מלמד אותו איך להתנהג ואיך להתאבק.
בנואה התאמן עם ברוס ומר היטו- שדי אימן את האנשים בסוף שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80, אבל ירד לצינוק עם סטו המון. סטו גרם לו לסבול אבל לא ממש פצע אותו. סטו התחיל להתאבק ב-1929, וגם היה שחקן פוטבול טוב, שחלם להתאבק באולימפיאדה. ב-1938 התחיל להתאמן בסגנון ההכנעות של המקצוענים. הוא היה אלוף מערב קנדה ב-1938 והעפיל למשחקים של האימפריה, אבל לאדמונטון לא היה כסף לשלוח אותו לאוסטרליה. בין 1937-39 הוא שיחק פוטבול בליגה הקנדית. אמו, אליזבת', מתה מסוכרת ב-1939, כי היא סירבה לתת לכולם לדעת כמה חלתה כי לא היה להם כסף. סטו בקושי דיבר על זה, כי הוא ידע שהיה ניתן להימנע מכך. הוא עזר למאמן באוניברסיטת אלברטה והרוויח 75 דולר לשנה, והתאמן בציוד פרימיטיבי ואכל עוד יותר נורא, עם בשר, ביצים חיות, שמן נבט חיטה ושמן כבד דגים, כדי לבנות שרירים. הוא חי נקי כל חייו. רוס אמר שסטו תיעב עישון וסמים ורצה את זה גם אצלם. הוא לא נתן להם לאכול ג'אנק פוד, או ללעוס מסטיק או לאכול ממתקים. הוא התרכך אחר כך.
ב-1939, סטו הגיע למקום שני באליפות ההיאבקות הקנדית במונטריאול. לאחר מות אמו, הוא עבר לעיירה קטנה ועבד במכרות. הוא לא הרוויח הרבה וגר בעיקר באוהל בחורף, אבל לפחות היו לו שק שינה ותנור. עם כמה שהיה טוב בהיאבקות, הוא היה באמצע שום מקום ולא התאמן, ורק התאבק בשלגים ועשה כמה שכיבות סמיכה וסקוואטים, וגם עבד פיזית. הוא נשלח לוונקובר וזכה באליפות הלאומית, כך שהעפיל לאולימפיאדה. אבל לאחר מכן, לפני שהתאמן לזה, מלחמת העולם השנייה גרמה לביטול האולימפיאדה. לא ידעו אם תהיה אולימפיאדה גם ב-1944. הוא היה בצי, והמשיך להתאמן, וליבו נשבר כשגם האולימפיאדה הבאה בוטלה. הוא שוחרר ב-1946, ותפס טרמפים לניו יורק כדי למצוא את טוטס מונדט. כשמונדט גילה שהשרירן הזה היה אלוף ההיאבקות לחובבים בקנדה, והתאמן אצל ג'ק טיילור, הוא שכר אותו. הוא לא היה כוכב אבל קיבל פוש, ובשנים הראשונות שלו כמתאבק היה לו קרב אליפות עולם עם ת'אז. סטו התאבק עד 1960 ונלחם מול כל שם גדול. אפילו שהיה הכי אהוד באזור כי כל המעריצים ידעו כמה הוא קשוח, הוא לא נתן לעצמו פוש ופיתח צעירים. הוא היה הכוכב הטריטוריאלי הכי גדול שלא זכה באליפות יחידים, ורק זכה באליפות זוגות אחת בשנות ה-50. הוועדה האתלטית בקלגרי החליטה שפרומוטר לא יוכל להתאבק. הייתה לו משפחה גדולה, הלן טיפלה בחשבונות וסטו הכין אוכל ולקח את הילדים לבית הספר והפסיק לנסוע לרוב המופעים. סטו היה די חסר פחד, ופעם התאבק מול נמר, ואפילו לא חשב כמה זה טיפשי. כעבור שנים, הוועדה הרשתה לו להתאבק. זה הוביל לפיוד ב-1969 מול ארצ'י הרומס. כעבור כמה שנים, עבדאללה הקצב שכנע אותו להשתמש בסמית' באנגל. סטו לא אהב להשתמש בבנים שלו, אבל כולם הפכו להיות מתאבקים. סטו תקף את עבדאללה, שתקף אותו, וסמית' התערב. עבדאללה פתח לו את הראש, והפיוד מילא אולמות שלושה שבועות.
סטו עבד גם מול קרטיס איוקאה. באוקטובר 1983, הוא וברט נלחמו מול הרומס ו-JR פולי, ששבר לסטו את הצלעות בבעיטה. הוא התאבק אחר כך רק עוד פעם אחת, ב-1986 בגיל 71, כשהוא וקית' נלחמו מול הונקי טונק וויין פריס ו-JR פולי. וויילן, שהכיר את כל הסיפורים, קידם את סטו כאיש הכי קשוח במערב קנדה. כמובן שסטו יכול היה להיכנס לרגע ושכולם ימכרו לו, אבל זה לא הסגנון שלו. הוא ניסה להעתיק את הסגנון של כולם, ואפילו לקח באמפ מעל החבל. הוא המשיך להתאמן ולמתוח אנשים עד לגיל 77. במאי 1993, הוא קרע את השריר הארבע ראשי ונפצע בברך כשנכנס לזירה בסלאמבורי 1993 לטקס האגדות. הוא עבר ניתוח אבל לא ממש התאושש, והיה די נכה ובקושי הלך. זה בטח הרג אותו אבל הוא לא התלונן. ברט אמר שמזלו שהיה לו אב אהוב כמוהו. הוא חי עד גיל 88, ועד לפני ארבע שנים היו לו חיים טובים ומעניינים. זה לא קרה להמון אנשים. אבל ברט היה רוצה להיות כמוהו עם כל החוויות. באפריל, סטו היה באסיפת מועדון אוזני הכרובית בלאס וגאס עם בני משפחה. הוא היה כבד שמיעה ולא ממש הבין מה הולך. כולם ידעו שזאת הפעם האחרונה שלו, כי הוא לא יכול היה לנסוע יותר. אבל פניו הוארו כשראה אגדות כמו מאד דוג ואשון ודון ליאו ג'ונתן. בחדר מלא עם המון אנשים מפורסמים, סטו היה הענק ביניהם.

YossihNew · 12/5/24

הספד להוק- 27 באוקטובר, 2003:

לפני הקאצ'פרייזים, היה קאצ'פרייז שהוק אהב להגיד בכל ראיון, לאחר ששותפו אנימל סיים לדבר ואמר "ספר להם, הוק", הוא ענה "או, וואט א ראש!". בדרכים רבות ועצובות, מייק הגסטרנד, רוד ווריור הוק, סימל את ההיאבקות בשנות ה-80. זה לא סיפור חדש, ולמרות זאת קשה לעכל. כסף גדול בגיל צעיר. סגנון פרוע עם המון סמים. והמון בעיות בריאות. הוק מת מהתקף לב בגיל 46 במגוריו בפלורידה, ולא יהיה ידוע למה בדיוק עד לנתיחה בעוד כמה חודשים. הייתה לו היסטוריה של בעיות לב. הוא ואשתו דייל ארזו ארגזים לקראת מעבר דירה למחרת היום והוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. ב-8:30 בערב הוא הלך לישון ואמר לה להעיר אותו אחר כך כדי שיחזור לעבוד. ב-1:30 לפנות בוקר היא הלכה למיטה והוא היה קר. מאמינים שנפטר מעט אחרי שישן.
הרוד ווריורס היו, מבחינה בין לאומית, הצמד הכי מוצלח בתולדות ההיאבקות. פרט לדוסקים, שגרמו להיאבקות זוגות להיות אהודה במערב התיכון, והפביולוס קנגרוס, שהיו אלופי זוגות בכל העולם, הם הצמד היחיד בהיכל התהילה של האובזרבר. הם לא היו הצמד הכי טוב בזירה, בתקופה שבה היו צמדים מעולים, הם לא היו מדויקים כמו מידנייט אקספרס, ולא עשו הרבה כמו הרוקרס, בריטיש בולדוגס ורוק'נרול אקספרס, אבל היה ברור מי האטרקציה הגדולה. הם היו היחידים בהיסטוריה שהיו אלופי זוגות ב-AWA, ב-NWA, ב-WWF ובאול ג'פאן, ובשיאם נחשבו לבלתי ניתנים להריסה. כדי להראות כמה היה חשוב לנצח אותם, ביולי 1989, באומני, הם עשו ג'וב לצוות הסמואים- סאמו ופאטו, או ריקישי, בהאוס שואו כי סאמו השתמש בטלפון הנייד של פול אי. דנג'רוסלי, וזה היה הסיפור הכי מוביל אז באובזרבר. כולם היו המומים, זה היה הכי קרוב לג'וב אמיתי שהם עשו מאז 1984- הם הפסידו את תארי הזוגות של ה-NWA בספירה מהירה, וכשהפסידו את תארי ה-AWA לזוגות לאחר שעמדו לעזוב את הארגון, חצי מהעולם התערב. באחד מהקרבות הגדולים שלהם במרץ 1991, בטוקיו דום, הם ניצחו בספירת חוץ את האלק הוגאן וג'נצ'ירו טנריו בקרב חלומות, מול 46,000 איש. הם היו צמד של שני גולדברגים, אבל ידעו יותר טוב את הגימיק, קיבלו בוקינג טוב יותר ומשכו יותר קהל. למעריץ חדש יהיה קשה להבין כמה הם היו גדולים בשיא ביפן. המוות של הוק הגיע לעמוד הראשי בטוקיו ספורטס, יותר מאליפות הבייסבול היפנית, וזה יותר מכל סיקור של מוות בשנים האחרונות, כולל לו ת'אז ופרדי בלאסי. הוק נולד בינואר 1957, וקיבל את השם "דה הוק" כי במשקל 124 ק"ג כשמעטים היו בגודל הזה, הוא קפץ מהחבלים עם קלוזליינים ושולדרבלוקס. בגלל הראיונות שלו, והקול העמוק שגרם לו להיראות מעוות, הוא היה הכריזמטי. מתאבקים צעירים העתיקו את הראיונות שלו בכל העולם, והצמד שלו היה מלא בחיקויים. מתאבקים אמריקניים התנפחו בסטרואידים וצבעו פרצופים כדי לנסות להעתיק אותם. הבולטים מביניהם היו של ריק באסמן מלוס אנג'לס שרצה גרסה פייסית שלהם, פאוור טים USA- סטינג ואולטימייט ווריור.
השותף של הוק, ג'ו לורינייטיס- אחיו של ג'ון- היה אנימל, ששקל 136 ק"ג. כשהגיעו לג'ורג'יה לראשונה ביוני 1983, כאלופי הזוגות הלאומיים במקום ארן אנדרסון ומאט בורן שטופחו לתפקיד עם פול אלרינג, כי בורן נעצר ונאלץ לעזוב, הם הפכו לסנסציה. שניהם היו חלק משומרי סף בבר במינסוטה ואדי שארקי איתר אותם. הוק התאגרף קצת ולא ממש התאבק, פרט לכמה קרבות בוונקובר בגימיק של גרמני. הוא פרש די מהר. שארקי אימן ב-1982 את ניקיטה קולוף, בארי דארסו- סמאש- וריק רוד. הוא רצה שהוק ורוד יהיו צמד. אנימל התאבק קצת בג'ורג'יה כרוד ווריור אבל היה ירוק ממש ולא שרד. אולי אנדרסון טס לשם והחליט שאנימל והוק יהיו ביחד, וכשהגיעו לאטלנטה, ביל וואטס המציא את צבע הפנים. קרבות הסקוואש שלהם היו מהירים ונפיצים- הם רצו לזירה וחיסלו את הג'וברים הקטנים בצורה שלא ראו בטלוויזיה. מי שעזר להצלחה שלהם היה ג'ובר במשקל 74 ק"ג בשם מייק ג'קסון, שהיה קטן וגרם להם להיראות גדולים, וגרם להם להיראות טוב כוורקרים. ג'קסון היה כל שבוע עם שותף אחר באולפני TBS וחוסל. בזמנו מעטים השתמשו בפרס סלאמס, כמו טוני אטלס ובוטץ' ריד. הם עשו את זה כמה פעמים, ובמקום להפיל את היריב על הגב זרקו אותו על הבטן. זה היה הרסני. הם לא מכרו שום דבר ליריבים שלהם, ניצחו במהירות, ואפילו באולמות ניצחו לאחר חמש או שש דקות, אז הם עבדו מהר. לא היו להם קרבות, אלא הרס. פרט להוגאן, ואולי קרי ואן אריק, הם השיגו את הפופים הכי גדולים אז. למרות שהיו ממיניאפוליס, אמרו שהם משיקגו ואהבו אותם שם. ה-AWA הייתה חזקה איתם בשיקגו, וכשעברו לקרוקט, זאת הייתה הסיבה בגללה השיגו המון קהל. למען האמת, הירידה של קרוקט בשיקגו, ממנה WCW לא התאוששה עד הפריחה לאחר עשור, הייתה בסטארקייד 1987, בשיקגו, כשהקהל ציפה שרוד ווריורס יזכו בתארים מארן אנדרסון וטולי בלאנשארד, ולמרות שהם הצמידו, הפכו את זה לסיום בפסילה. הקהל התעצבן ולא חזר.
הוגאן וקרי, שהיו הכי לוהטים אז, היו בחורים מגניבים ונקיים. הרוד ווריורס היו הפוכים- הסיוט של כולם, שני אופנוענים ענקיים שלא היה אכפת להם מכלום, והיו מפחידים כי נדמה היה שאף אחד לא יכול היה לעצור אותם. היו להם קוצים בשיער, שריון עם קוצים וצבע פנים. באופן טבעי, זה הפך אותם לאהודים, בעיקר כשהמעריצים התלהבו מחוסר המכירה. הם צחקו על מי שהרביץ להם, גם מתאבקים גדולים. המון פייסים, אפילו גיבורים מקומיים כמו ג'רי לולר ואוסטין איידול בממפיס, שנאו לעבוד איתם בגלל זה, כי הקהל אהב אותם. הם קמו מסופלקסים ופיילדרייברים בקלות. בשנות ה-80 הם לא משכו כמו הוגאן ולא היו ידועים כמוהו, אבל לקהל השתיין שאז ראה היאבקות הם היו אהודים. לאחר שווינס מקמהן רכש את ג'ורג'יה ב-1984, הם עבדו אצל ה-AWA וקרוקט, וגם במופעים הגדולים בכל טריטוריה. חוץ מאלופי העולם, הם היו האטרקציה הכי טובה מאז אנדרה הענק. אבל כמוהו, היה עדיף להם כאטרקציות. הייתה להם בעיה- הם לא מכרו ועבדו כהילים, אז רוב הפייסים בטריטוריה חוסלו מולם. כשהקהל הפך אותם לפייסים בשיא של קרוקט, הם לא הפסידו. היו עסקים טובים בהתחלה מול הרוסים- ניקיטה קולוף וקראשר חרושצ'וב, והמורה שלהם איבן קולוף- או הפור הורסמן, אבל היה קשה לעשות להם בוקינג. הם עשו היל טרן לפיוד חלומות מול סטינג ולקס לוגר, והקהל לא רצה את זה, והיה קשה לפייסים להילחם מול הילים שלא מפסידים.
הם הצליחו פיננסית מגיל צעיר, וחתמו על חוזה מאוד יוקרתי באותה תקופה עם ג'ים קרוקט. הובטח לכל אחד מהם חצי מיליון דולר לשנה, ופול אלרינג הפך למנג'ר הרווחי ביותר בהיאבקות עם 275,000 דולר לשנה, כי קרוקט לא רצה לאבד אותם ל-WWF. הם הצליחו יפה בשנות ה-80 עם קו ביגוד למרימי משקולות. המכנסיים היו די אהודים אצלם כמה שנים, אבל כל טריטוריה של הרוד ווריורס בסוף ירדה. ביפן, הם התפרסמו מתוכנית "ההיאבקות העולמית" ששידרה קלטות של קרבות מהטריטוריות בארה"ב. רוב הקרבות היו באולמות, והיפנים שילמו לפרומוטרים עמלה. המפיקים בנו את התוכנית סביב ריק פלייר, ברוזר ברודי, קרי ואן אריק ורוד ווריורס. האחרים עבדו הרבה ביפן, אבל הם היו בטלוויזיה כל שבוע ורצו לראות אותם, אז ג'ייאנט באבה שילם להם 10,000 דולר לשבוע כשהביא אותם ב-1985 והקהל אהב אותם. באבה לא נתן להם להפסיד שנים, ואפילו עשה סיומת פסילה כשהגיע הזמן שלהם להפסיד את התארים ביוני 1988. הם היו הצמד המוביל ב-WWF כשעברו, אבל הדברים היו שונים והייחוד נעלם. ה-WWF הפכו אותם ללגיון האבדון- שם שהשתמשו בו בתחילת הקריירה, כי היה להם את אולטימייט ווריור. הם פנו לילדים ודיברו על הדומרס הקטנים באופן מוזר. ול-WWF היה את דמולישן, משיבוטי רוד ווריורס, וגם היה להם את פאוורס אוף פיין- וורלורד והברברי, שהורידו את הייחוד שלהם.הוק עזב את ה-WWF ב-1992 בגלל שערוריית הסמים וניסיון לקדם את אנימל וקראש כ-LOD החדשים לא עבד. אנימל תבע את לוידס של לונדון בגלל פציעת גב, ולא התאבק כמה שנים. הוק התאבק בניו ג'פאן עם קאנסוקה סאסאקי. הם התאחדו ב-WCW וב-WWF, וגם בניו ג'פאן, אבל באמצע שנות ה-90 הקסם נגמר.
הבעיות של הוק התחילו בסוף שנות ה-80 כשהוועדה האתלטית של ניו יורק חשפה קצב לב בעייתי. הוא לקח תרופות ונעלם לזמן קצר. ככל שהשנים עברו, הסגנון שלו הוביל לעוד בעיות. הוא אמר לוואטס שלקח מנת יתר שמונה פעמים. וינס רוסו ניסה אנגל בנוגע להתמכרות שלו לסמים ולאלכוהול כשהציג אותו כשיכור, כולל קטע בו הוא נפל מהמסך. הרעיון היה שהוק ייעלם, ואנימל ודארן דרוזדוב יהפכו ל-LOD 2000, שגם לא עבד. הוק ואנימל הלכו אחר כך. לאחרונה הוא שילם את המחיר על ההצלחה שלו, וחטף התקף לב לפני שלוש שנים באוסטרליה, וגם עוד מחלות כמו הפטיטיס C. הוא התנדב לתרום חלק מהכבד שלו לבילי גרהאם, אבל זה לא קרה כי הכבד שלו גם היה במצב נורא. הרוד ווריורס חזרו בתשובה, והופיעו במופעים של טד דיביאסי כשהם התקרבו לגרהאם. הוק התלונן על כאבי ראש לאחר מכת כיסא מגרג ולנטיין לפני כמה שבועות. ה-WWE נתנו להם קרבות ניסיון, וסירבו להחזיר אותם, והם הופיעו ב-TNA לפני כמה חודשים. הם עבדו ב-WJ עבור 85,000 דולר לשנה, והארגון הזה קרס. הוק היה אמור להגיע למופע בליל מותו, ולא הופיע, כשניסו לאתר אותו ללא הצלחה. הוק נשרף ב-20 באוקטובר וההלווייה תקרה ב-28 בכנסייה המתודיסטית.

YossihNew · 14/5/24

הספד לרוד ווריור הוק- 3 בנובמבר, 2003:

כשמייק הגסטרנד ממש חי כרוד ווריור הוק ב-1985, וחבר אמר שהוא חי מהר, הוא אמר שלעולם לא יראה את גיל 40 ממילא. לפעמים חושבים כך בגיל 28. אבל כשהגיע לגיל 40 הוא כבר היה די חולה, וחשב אחרת. לאחר התקף לב לפני שלוש שנים, הוא חזר בתשובה. חבריו האמינו שהיה כנה, גם אם הפרומוטרים לא האמינו לו. תמיד היה לו תנ"ך בתיק כשנסע. לצערו הוא כנראה איחר בהחלטה. יעברו שבועות, אולי חודשים, לפני דו"ח הנתיחה ושנדע ממה הוא מת ב-18 באוקטובר בגיל 46. הוא מת בשנתו, קצת לאחר שהלך לישון, כשרוב היום ארז כדי לעבור דירה בפלורידה. כנראה המוות הוא לא טבעי. התקף הלב שלו בקיץ 2000 נגרם מהתנפחות הלב- דבר שקשור לסטרואידים, ונפוץ בקרב מרימי משקולות. לואי ספיקולי ובריאן פילמן השתמשו בהורמוני גדילה וגם הם מתו מזה. המחלה נמצאת אצל אלו שמשתמשים בסטרואידים אנבוליים פחות מאלו שמקבלים אותם במרשם. אולי זה לא היה קשור לסטרואידים, אבל הוא השתמש בהם המון, והיו לו בעיות כליות וכבד. בשנות ה-80, הוא תמיד הכחיש את השימוש בסטרואידים. ככה זה היה. בשנות ה-90, כשהיה ברור שזה לא נכון, הוא הודה בזה אבל אמר שזה לא מסוכן ושזה לא קשור לבעיות הבריאות שלו, למרות שחבריו מ-1985 ידעו שהוא חושב אחרת. הוא כעס ב-1992 והלך לרדיו כשה-WWF החלו במבדקים. הוא נעלם מהר, וימיהם של הרוד ווריורס נגמרו. הוק עשה המון דברים אחרים שלא קשורים לכך, ולכן יש מספיק תחמושת כדי להכחיש. הוק השתמש יותר מכולם, אבל ברור לחלוטין שהיה להם איזה קשר למותו. כמו אנדרה הענק, הוק עשה עסקה עם השטן בשביל הקריירה. אצל אנדרה זה היה במקרה. הוק שיחק במשחק המסוכן מכולם עם מתאבקי שנות ה-80. והוא היה מברי המזל ומאלו שלא היה להם מזל. צריך לשאול אם זה היה שווה את זה. עם איך שניסה לשנות את חייו לאחרונה, הוא היה אומר שלא. הוק היה אחד מהכוכבים הגדולים, הכי כריזמטיים והכי מתוגמלים בשיאו בסוף שנות ה-80. הרוד ווריורס היו כל כך מוצלחים עד שהיו הצמד הכי מוצלח בתולדות התעשייה. הם נראו טוב, הקרינו הילה וידעו להתראיין. אנימל צעק את מה שצריך, אמר "ספר להם, הוק," והוק סיים עם קולו המעוות ואמר שהם אוכלים סכנה ומוות, שזה טוב להם ורע ליריבים, וכמובן, "או, וואט א ראש!".
רבים ממשתמשי הסטרואידים הכבדים חיו הרבה, אבל רבים אחרים מתים מהר. במחזור שלו במיניאפוליס ב-1976, מתו חוץ ממנו גם קורט הניג, ריק רוד, ובריידי בון שמת מתאונת דרכים כשהיה שופט ב-WCW. רק טום זינק נשאר. הניג והוק התחילו מזמן, כשהיה להם קרב היאבקות חובבים ששניהם טענו שזכו בו. כשהניג היה ב-AWA ועבד עם הרוד ווריורס שהיו גדולים יותר ממנו ולא מכרו לו, הוא צחק בטלוויזיה ואמר שאם היה יודע כמה יגדל, לא היה מרביץ להוק. הוק לא חיבב אותו. הוא חשב שהניג היה שחצן מבית ספר יריב שהתנהג ככה כי אביו היה לארי הניג. הפגישה השנייה שלהם הייתה שונה. באוגוסט 2000 באוסטרליה, הוק היה בבית החולים והניג נשאר איתו עשרה ימים עד שיכול היה לחזור. בפברואר, הניג מת, והוק פחד שזה יקרה לו. הוא אהב את אלביס וההיאבקות. כמו כל אנשי מיניאפוליס שהיו במכון ורצו להתאבק, האליל שלו היה סופרסטאר בילי גרהאם, אליו התקרב בסוף ימיו. המארק הכי גדול אז היה ג'סי ונטורה, שהיה מבוגר מהוק בשש שנים ואמר בברים שהוא אחיו הקטן של גרהאם. למען האמת, אשתו טרי הייתה מעריצת היאבקות והוא הכיר אותה ככה, כשהיה שומר סף.
כשהוק היה בתחילת שנות ה-20 שלו, ונטורה היה כוכב מקומי. הוק התאמן במכון שלו במיניאפוליס ורצה ממנו עצות להיאבקות. ונטורה אמר שלא יצליח, והוק נטר טינה מאז. בתחילת שנות ה-90, הוא עישן במרחב ציבורי והעיתונות דיווחה שזה היה ונטורה, אז ראש עיריית ברוקלין פארק. ונטורה התעצבן על זה. הוא כן היה זה שסיפר לו על אדי שארקי. הוק היה שומר סף עם ריק רוד, בארי דארסו וג'ו לורינייטיס, במועדון בשם סבתא בי, שנחשב אז לקשוח בעיר. אדי שארקי היה מתאבק מקומי שלא אהב את העסק. הוק כיסח שם בחור, ואמבולנס שבא לאסוף בחור שנדרס לקח את הבחור, כי הוא היה במצב רע יותר. שארקי היה מתאבק ג'וניור בשנות ה-60. הוא לא היה כוכב בגלל הגודל שלו, בדרך כלל שיא הקריירה שלו היה הפסדים לדני הודג'- אלוף הג'וניורים העולמי. שארקי אמר שוורן גאנייה התחיל עם אשתו. שארקי התעצבן ותקף את כולם במועדון של גאנייה, והוא הוחרם. בשנות ה-70 הוא אימן יותר מתאבקים במיניאפוליס, מה שעצבן את גאנייה, השליט המקומי, שחשב שהוא היחיד שיכול היה לאמן אנשים באזור. רק שניים הפכו לכוכבים- בוב באקלנד וג'סי ונטורה.ב-1982, מיניאפוליס בערה בגלל ההאלקמניה, לפני שווינס מקמהן יצר אותה. מתאבקי ה-AWA חיו טוב- רובם הרוויחו 75,000 דולר עד שש ספרות, ועבדו 10-15 תאריכים בחודש עם המון זמן פנוי. לפני כמה שנים, ניק בוקווינקל סירב לתואר ה-NWA כי היה לו טוב כאלוף AWA, והדברים היו די טובים. עבור הוק, רוד, לורינייטיס ודארסו, הם יכלו להרוויח שם כסף. הוק ממש רצה. הם פנו לגאנייה, אבל הוא היה מוכן לאמן רק את מי שהיה מתאים לו- כוכבים מדור שני או אנשים עם רקע מספורט אמיתי. שארקי אמר שהוא לא מעוניין כי גמר עם התחום. הוק אמר את זה לוונטורה, שאמר לו שעם קצת כסף הוא יהיה מעוניין. זה היה נכון, אבל הייתה בעיה. גאנייה שנא את שארקי וסירב לקבל את מי שאימן. באקלנד וונטורה עבדו ב-AWA כי הפכו לכוכבים- באקלנד כבר היה אלוף חובבים כמו שגאנייה אהב, והפך לכוכב באמרילו. ונטורה, שהיה דברן טוב כמו גרהאם, ההיל הכי מוצלח של גאנייה בשנות ה-70, הצליח באורגון. וונטורה היה צריך להסתיר את החלק של שארקי המון זמן. שארקי שלח את הוק לוונקובר כדי לעבוד בטריטוריה הגרועה כקראשר פון הייג הגרמני. הוא שרד שבועיים והחליט שמרחק גדול בלי שכר טוב לא כיף, פרש וחזר למיניאפוליס. כשהוק פרש, אולי אנדרסון, הבוקר של ג'ורג'יה, ראה את הסרט "רוד ווריור". שארקי הזמין את אנדרסון לראות את התלמידים שלו. הוא רצה מתאבק לתפקיד, ובחר בלורינייטיס החזק. הוא הגיע לג'ורג'יה ויצא אובר כמו מפלצת, אבל היה ירוק מדי. הוא נשלח לג'ים קרוקט לאחר שבוע, והגימיק בוטל כי הוא היה צריך עוד זמן בזירה. הוא עבד שם כג'ו לורין הג'ובר האופנוען, ותוך כמה שבועות פרש הביתה. קצת אחר כך, השתלט אולי על הארגון של ג'ים בארנט בטענה שהוא בזבז המון כסף. אולי פיטר כוכבים גדולים בארגון ורצה כוכבים זולים יותר. הבוקינג חוסל. לארגון לא היו אלופי זוגות חצי שנה לאחר שאפה וסיקה עזבו. דיברו על טורניר פיקטיבי על התארים הלאומיים שבו יזכו מאט בורן וארן אנדרסון- שכבר עבד כאחיו, אחיינו ובן דודו של אולי- הצמד של פול אלרינג, מרים משקולות לשעבר ממינסוטה שהרים 337 ק"ג. הוא קיבל פוש כפייס ב-AWA מול ונטורה בתחרויות הרמת משקולות, ויצא אובר יותר מהרגיל בלי הרבה יכולת כי ונטורה היה דברן טוב. ממנו אלרינג למד איך לדבר. הוא הגיע למיד סאות' כחקיין של גרהאם. הוא לא היה גבוה כמוהו ולא טוב בזירה, אבל היה עם גוף מרשים. הוא נפצע בברך והקריירה שלו נגמרה. הוא היה בחור נחמד שידע לתת פרומואים, אז אנדרסון הפך אותו למנג'ר. בורן נעצר שבוע לפני שזכה בתארים.
אנדרסון חזר למינסוטה, ושארקי הציע את רוד והוק. כשאנדרסון הגיע, הוא הצביע על לורינייטיס ואמר ששניהם יתחילו השבוע. רוד ודארסו כן הצליחו ככוכבים. אולי החליט שהם עדיין יהיו רוד ווריורס. הם הגיעו לאולפני TBS ביוני 1983 עם אלרינג, נכנסו עם "איירון מן" של בלק סבת', ואמרו שזכו בתארי הזוגות. אלרינג היה איתם פשוט כי אולי חיבב אותו ורצה שיעבוד, אבל הוא הבין בכסף והפך לסוכן האמיתי שלהם כשהפכו מהר לכוכבים, והשקיע את הכסף טוב. הם הצליחו מיד. המעריצים מעולם לא ראו אנשים כל כך מסוכנים שלא מכרו כלום וחיסלו את כולם בקרבות קצרים. הם השקיעו במכנסי זובז, שהפכו לפריטים של שחקני NFL, מתאבקים, מרימי משקולות ובכלל של הציבור הכללי. אלרינג הביא גם את ג'ייק רוברטס וקינג קונג באנדי, וכולם יחד היו לגיון האבדון- שם שנשאר עם הרוד ווריורס. ביל וואטס החליט שיצבעו את הפנים. אנדרסון קבע שיעשו סקוואשים בלי למכור כי היו ירוקים. הוא שם אותם מול הוורקרים הכי טובים והם תמיד ניצחו תוך פחות מחמש דקות, כולל את מר רסלינג 1 הפורש ו-2, והאחים ג'ק וג'רי בריסקו. הרעיון היה למנוע מהמעריצים לראות כמה הם היו ירוקים ועבד נהדר, הקהל פשוט חשב שהם ענקיים וחיסלו את האגדות. המגזינים שהשפיעו אז התאהבו בהם והם היו על שערים. בשנה הראשונה שלהם הם בדרך כלל הפסידו אבל כשדיווחו על התוצאות אמרו שניצחו. הגזימו בהרמת המשקולות שלהם- אנימל היה חזק, לא כמו וורלורד, והוק נראה חזק אבל לא היה בולט בזה. עם מגני הכתפיים מקוצים, צבע הפנים, המוזיקה, הפראות וזה שהוק הצליח לשבור רצועות עם הצוואר, הם היו לוהטים. כשעבדו עם הכוכבים, הם לא מכרו. הם חטפו סופלקס או פיילדרייבר ופשוט קמו. הוק טען ששרירי הכתפיים שלו מונעים ממנו למכור פיילדרייבר. הם הפכו להכי לוהטים בג'ורג'יה, אבל לארגון היו בעיות. כשהלכו לארגונים חיצוניים, הם הצליחו בגלל הסקוואשים והשערים. הרוד ווריורס היו בעייתיים מהר. טומי ריץ' היה כוכב ענק ב-TBS אז. היה טבעי שהוא ושותפים ילחמו מול הרוד ווריורס. אבל כשהם לא מכרו לריץ', הוא נקבר. את זה הפרומוטרים לא ראו- הרוד ווריורס הכניסו כסף, וגם כשלא, הקהל התלהב מהקרבות הקצרים שלהם כמו מעטים, והם היו טירונים. מאז אנדרה הענק לא היו כוכבים שנוצרו כל כך מהר.
בסוף הם הפכו את באנדי לפייס כדי שיביא שותפים מול הרוד ווריורס. היריבים הגדולים שלהם היו האחים סוייר. הבוקינג היה ממש גרוע, כי שבוע אחרי חג ההודיה, האחים ניצחו את הרוד ווריורס כל לילה באוהיו ובמישיגן. ביום שבת, לא אמרו כלום והרוד ווריורס עוד היו אלופים. בחג המולד הסויירים שוב ניצחו אותם באותן ערים. הם יצאו עם התארים, לא ידוע בגלל איזו עיר. באז סוייר פוטר ותוך חודש הרוד ווריורס הגיעו עם התארים שוב. במאי, באומני, הם הפסידו לבאנדי והכוכב במסכה- לימים אקס. היה ידוע שייסע ליפן אחרי הקרב, אז אמרו שהכוכב במסכה נפצע והתארים פונו. במאי 1984 הם ניצחו את ג'אנקיארד דוג וסוויט בראון שוגר וזכו שוב בתארים. ג'ורג'יה התפרקה, ווינס מקמהן ג'וניור רכש מניות ב-1984. הווריורס הרוויחו יפה בשאר הארגונים ונחשפו באטלנטה. הם ידעו שג'ורג'יה מתה, אז הם הפסידו את התארים לרון גארווין וג'רי אוטס ב-4 ביולי. זה היה הג'וב הנקי האחרון שלהם במשך שנים. ה-AWA, שבערה חצי שנה קודם בגלל הוגאן, גססה. הוגאן, ונטורה, דיוויד שולץ, ג'ין אוקרלנד, רוב המפיקים והשאר עזבו, בעיקר ל-WWF המתרחבת. הווריורס היו כביכול משיקגו, העיר החשובה של גאנייה, והיו ממיניאפוליס, הבית של גאנייה. הם היו כוכבים גדולים, והיה טבעי שיגיעו כדי למלא את החור. זה לא היה קל. הם רצו ששארקי יהיה שופט ומאמן. בגלל ההצלחה של החבורה המקורית, וגם של ניקיטה קולוף- שנפצע כשהתאמנו ובעיקר צפה, אבל אז הגיע לקרוקט ודאסטי רודס הפך אותו מיד לכוכב- שארקי הפך למאמן האלופים. רוב תלמידיו לא היו טובים, אבל בזמנו חשבו שמי שיש לו גוף טוב גם מתאבק טוב וקשוח, וזה עוד היה גדול להיות בשנות ה-80 מפלצת מנופחת. גאנייה הסכים, ואמנם הווריורס, סרג'נט סלוטר, ג'רי בלאקוול וברוזר ברודי לא הגיעו לרמה של הוגאן, אבל הטריטוריה החזיקה מעמד. שארקי, שגר כעת בפיליפינים, הודה לרוד ווריורס ואמר שהוק לקח אותו להמון ארוחות כתודה על כך. אבל לאחרונה הוא פקפק בזה שהכניס את רוד והוק לתחום בגלל בעיות הסמים.

YossihNew · 14/5/24

כמו עם הוגאן קודם, גאנייה הפך אותם להילים, אבל הקהל אהב אותם. אצל הוגאן הקהל לא שנא את הפייסים, פשוט עודד אותו יותר, וגאנייה עשה טרן מיד. היה לו קשה יותר לקבל את הרוד ווריורס, וכמעט שנה הוא חיפש פייסים שהקהל יעודד לפני שוויתר. הם הפכו את הפייסים שלו להילים גרועים. קראשר, ברון ואן רשקה, דיק דה ברוזר, הם כולם עוד נחשבו לאגדות קשוחות בעיני המעריצים. כשהווריורס ניצחו את קראשר והברון באוגוסט 1984 ולא מכרו כלום, ולא ברחו מהציפורן של הברון, הם הפכו לסתם זקנים ולא משכו קהל. זה קרה גם כשנלחמו מול הצמד הכי גדול ב-AWA- ניק בוקווינקל וריי סטיבנס, שנראו זקנים. הצמד הכי טוב של ורן, המעופפים, הבן שלו גרג וג'ים בראנזל, פשוט חטפו קריאות בוז כשהווריורס לא מכרו, וכולם צחקו על הפרשי הגודל. כנ"ל לארי וקורט הניג, למרות שהם מכרו ללארי, שגם בגיל מבוגר ופצוע בצוואר היה מכובד, ופעם נזף בהם שלא מכרו לג'רי בלאקוול. הפביולוס וואנס, סטן ליין וסטיב קירן, היו הצמד הפייסי ביותר במדינה, והם חטפו קריאות בוז והרוד ווריורס פשוט לא שיתפו פעולה, והם נאלצו לעזוב. גאנייה הפך את הווריורס לפייסים- או פשוט החליט שיהיו פייסים, ונתן לפביולוס פריבירדס להיות היריבים שלהם. זה היה טוב לעסקים, לא כמו שציפו. הפריבירדס שנאו את העבודה ועזבו מהר. הקרב הכי גדול היה בספטמבר 1985, כשניצחו את טרי גורדי ומייקל הייז בפסילה כדי לשמור על התארים, מול 21,000 איש ששילמו 280,000 דולר. סטן האנסן אמנם נלחם מול ריק מרטל, אבל היה ברור שווריורס-פריבירדס וריק פלייר-מגנום TA משכו את הקהל. הם גם הפכו לכוכבים ביפן. TV טוקיו שידרה תוכנית כל ליל שני- היאבקות עולמית, עם המון קרבות מצפון אמריקה וגם ממקסיקו. הם התמקדו ברוד ווריורס, ברודי, פלייר, הואן אריקים והפריבירדס. הרייטינג היה ענק, בעיקר אצל צעירים שלא היו בהכרח מעריצים. הרוד ווריורס היו הכי קלים להבנה ונהיו כוכבים- היו להם סקוואשים של 2 דקות והם כיסחו את כל הכוכבים, בלי פסיכולוגיה או ספוטים איטיים. הם נראו קשוחים יותר מכולם, ומעריצים שלא הייתה להם סבלנות לקרבות היפניים מתו עליהם. אלרינג הבין את זה וסידר שהוא, הוק ואנימל יחתמו עבור 10,000 דולר לשבוע אצל ג'ייאנט באבה- ב-1985 זה היה ענק. בלי שהתאבקו שם, הם הרוויחו כמו ברודי, האנסן, הפאנקים ואנדרה הענק אחרי שנים. באבה ערך את המופע הראשון בסומו הול במרץ 1985, והרוד ווריורס אתגרו את ג'מבו צורוטה וג'נצ'ירו טנריו על תארי הזוגות הבין לאומיים בקרב שתי הכרעות משלוש. הוק חיסל את צורוטה בהכרעה הראשונה. בהכרעה השנייה צורוטה הרים את הכתף בהצמדה כפולה. הוק מיד קם ותקף את השופט לפסילה. רוב הקהל האמיתי הבין שכשהווריורס לא עשו סקוואשים הם לא היו טובים, אבל הם היו אובר והקהל אהב את זה. באבה הבין איך להשתמש בהם- הם הגיעו לכמה ימים, כמה פעמים בשנה. הקרבות שלהם היו קצרים והם תמיד ניצחו. הם מילאו את הערים הקטנות ועבדו עם כל מתאבק, בעיקר עם ריקי צ'ושו הכוכב, ששיצף פעולה עם קילר חאן או אנימל האמאגוצ'י, שמכרו עד שצ'ושו נכנס והוריד את הווריורס עם הלריאט. השותף בדרך כלל עשה ג'וב לפאוורסלאם או לדאבל אימפקט- הדומסדיי דיבייס. האמאגוצ'י לקח באמפים נהדר וחאן הרשה להם לבצע עליו פרס סלאם שיצא אובר. אפילו מול הפאנקים הם ניצחו תוך פחות מארבע דקות. הם נלחמו על תארי הזוגות שוב ביוני 1986, בבודוקן, מול צ'ושו ויושיאקי יאטסו ונפסלו. שלושת הצמדים האלה נחשבו לטובים בעולם ולא ניצחו אחד את השני. הווריורס לא היו טובים כמוהם אבל הם היו אהודים. באבה לא חשף אותם ולא שם אותם בטורניר הזוגות כדי שלא יעשו ג'ובים. בהתחלה, ג'ובר נעל אותם באחיזה ועצר את המומנטום. הם התלוננן בפני באבה ואמרו שיפטר אותו או שיכסחו אותו. באבה הרגיע אותם והבהיר לכולם שצריך לעבוד איתם.
מותו של הוק התפרסם ביפן. שבועון ההיאבקות עצר את כתיבת המגזין ושינה את השער מקאזושי סאקוראבה לתמונה של הרוד ווריורס. מגזין אמריקנה גם שינה שער. כל ארגון גדול וכמה אינדיז בארה"ב הצדיעו לו, וגם ב-RAW וסמאקדאון. אמנם הם היו ב-AWA, אבל עבדו בכל מופע גדול של ה-NWA. הם לא עבדו בוורלד קלאס, כי פריץ ואן אריק הבין שפיוד של המשפחה מולם יכניס כסף, אבל אם הם לא ימכרו לילדים שלו זה יפגע בטריטוריה והם לא יעשו ג'וב ממילא. פריץ גם ידע שהאופנוענים יבואו ויצעקו בוז לבנים שלו, והוא לא רצה את זה. הפיוד הגדול היה אצל קרוקט- הם הפכו לגיבורים האמריקנים מול הרוסים, שכללו את חבריהם ממינסוטה- דארסו שהפך לקראשר חרושצ'וב, וניקיטה קולוף, שאמר שהיה יכול לזכות במדליית זהב בהיאבקות ואולימפיאדה אלמלא רוסיה החרימה את אולימפיאדת 1984. הוא היה "האחיין" של איבן קולוף, ההיל הרוסי המוביל בשנות ה-70. הקהל רצה לראות קרב, אבל איבן היה זה שלקח את רוב הבאמפים ועשה ג'ובים. הפיוד הזה היה בכל ארה"ב במופעים של פלייר, כשקרוקט עקף את וורלד קלאס, AWA ומיד סאות' כחלופה של אלו שלא אהבו את וינס. ב-1986, כפייסים בלי עוד הילים ב-AWA, הם פנו לברודי במלון. החלום היה פיוד של הווריורס מול ברודי ואלוף ה-AWA- סטן האנסן. זה לא קרה כי ברודי עזב את אול ג'פאן כשהם הגיעו, הוא הבין שהם לוהטים ממנו והרוויחו כמוהו, והיה סטיפי מולם. כעבור כמה ימים הוא הגיע לניו ג'פאן מול אנטוניו אינוקי, והצליח להשיג את ההיט שלו חזרה.
הווריורס רצו פיוד מול ברודי, אולי עם ג'ון נורד, תלמידו של ברודי. ברודי סירב לזה כי זה לא יעבוד והם לא הבינו למה. ברודי חיבב את הוק אבל ידע שהדבר יאכזב את כולם ויפגע בהם. אם הם ימכרו יותר מדי, הם יחוסלו. אם לא ימכרו לו, הוא יחוסל. ברודי עבד איתם פעם במופע של דון אואן, והשותף שלו עשה את הג'וב. הם הפסידו את תארי הזוגות לאחר מלא התערבויות לג'ימי גארווין וסטיב ריגל בספטמבר 1985 כדי שיוכלו לעבוד אצל קרוקט וחזרו מדי פעם. אבל קרוקט ובאבה שילמו יותר, ובלי פיוד מול ברודי לא היו להם יריבים. ב-1986, הטריטוריה גססה ולא נשארו להם יריבים, והם עזבו כשה-AWA לא התאוששה. רוד ווריורס-רוסים היה פיוד טוב ב-1985-86, לא רק אצל קרוקט אלא בכל ה-NWA. דאסטי רודס, הבוקר של קרוקט שהקהל התחיל לשנוא, החליט לשתף איתם פעולה כדי לקבל עידוד. וזה היה הגיוני. היו שלושה רוסים, גם אם זה לא היה הגיוני שיהיה איתם. הם היו בפיוד על תארי השלשות. בגביע קרוקט הראשון, בו 24 צמדים מכל העולם באו לניו אורלינס למופע של וואטס וקרוקט, הווריורס כיסחו את כולם עד הגמר- וואהו מקדניאל ומארק יאנגבלוד, בובי איטון ודניס קונדרי, ורוני גארווין ומגנום TA.
הם היו כל כך לוהטים, ורצו להפריד ביניהם. הרוב חשו שהוק יכול להיות כוכב יחידים ולאחר האלק הוגאן יהיה הפייס הכי לוהט בעסק. אבל הקסם לא היה שם. היה משהו חסר כשניסו אותם ככוכבי יחידים ב-1986. בגרייט אמריקן באש שניהם קיבלו קרב על התואר מול פלייר, ועשו סיומות דאסטי- מישהו הצמיד את פלייר לאחר שהשופט עולף, ושופט שני ספר את חילוף התואר, רק כדי שהשופט הראשון יגיד שהם זרקו את פלייר מעל החבל. פלייר-הוק הביא מעט יותר מ-10,000 איש, וגם אם 238,000 דולר היה שיא בפילדלפיה, זה אכזב. פלייר-אנימל בסינסינטי היה אסון עם 5,000 איש. הוחלט לא להפריד ביניהם. פלייר והוק גם נלחמו בינואר 1988, בקרב בו פלייר נפסל עם כיסא שהוק לא מכר, באירוע שחוסל בגלל הרויאל ראמבל הראשון ששודר בכבלים, מול 6,200 איש בלבד. סטארקייד 1986 היה המופע הכי גדול לא מה-WWF עד אז, שנבנה סביב רוד ווריורס-מידנייט אקספרס בקרב פיגום. הקרב נהנה כבר חודשים, אבל חודש לפני הקרב הוק שבר את הקרסול ביפן מסופלקס של צ'ושו. לא דיברו על כך בארה"ב, ואנימל ואלרינג עבדו במקומו. אבל הוא עלה על הפיגום ולקח סיכון, והם הכניסו 280,000 דולר. הוק היה עם פיוז קצר. ביל וואטס אמר שהוא לקח המון סטרואידים, הורמוני גדילה, ממריצים ומשככי כאבים. היה ברור שהם היו מאוד לא יציבים. הוק פעם אמר שהוא הזריק הורמון של קופים וכשקם בבוקר רצה להרוג אנשים.
היו מתאבקים שהתרחקו מהמעריצים ואחרים אהבו את זה, אבל הזהירו את המעריצים מלבקש חתימות מהוק. לפעמים הוא היה ממש נחמד, אבל לפעמים הוא הרביץ למעריצים. הוא שבר את האף לקן לוקאס, כוכב דרומי שבא לעשות לווריורס ג'וב. הוא לא אהב לחטוף ממנו ושבר לו את האף, וסילק אותו מהעסק. מקרה מפורסם היה עם רנדי סאבאג' ביפן, לאחר שסאבאג' ירד על אשתו של הוק, דייל, אותה הכיר לפני שהאלק הוגאן שידך ביניהם כשעבדה במכון כושר. יכול להיות שהתווכחו גם על פיצה. הוק תקף את סאבאג'. במופע של קיד רוק כעבור שנים, סאבאג' עילף את הוק, והחברה שלו ועוד אישה כיסחו את דייל. הוק אמר שסאבאג' לא עילף אותו אלא הרביץ לו ואנשים הפרידו ביניהם. הוא שקל לתבוע אותו בגלל מה שעשה לדייל. פעם איראני עם סכין חתך אותו בטוקיו. הוק גם הרביץ לאדי גאררו ביפן ב-1994 בעקבות ויכוח אם לוס גרינגוס לוקוס או האל רייזרס היו הצמד הטוב יותר. הוא כוסח בניו ג'פאן בידי 2 קולד סקורפיו שאיבד את העבודה שלו, למרות שהוק יזם את הקטטה כי ג'ובר לא אמור לכסח כוכב. הרוב האמינו שהוק היה מהקשוחים ביותר בעסק. זה נגמר כשדרוז שבר לו את האף בברול פור אול, שם אף אחד מהם לא ידע על קרב אמיתי. ביפן המוניטין היה הפוך. חבר שלו אמר שהוא היה ממש נחמד- כמו טרי פאנק והאלק הוגאן, כוכב גדול שלא היה צריך להתנהג ככזה. הוא אהב את יפן, וחגג, בניגוד לאמריקנים אחרים. זה היה הבית השני שלו. בשנות ה-90 הוא נהנה מזה אפילו עוד בגלל הפוליטיקה האמריקנית.
מחוץ להיאבקות, חייו היו די סוערים עד שהתחתן עם דייל. בשנות ה-80 הנישואין שלו היו אסון. בין לבין הוא יצא עם כמה נשים- ביניהן אלינור מונדייל, בתו של סגן הנשיא לשעבר וולטר. למען האמת הוא דיבר הרבה עם וולטר מונדייל, כי עבד בניו ג'פאן כחלק מההאל רייזרס, ומונדייל היה השגריר ביפן בממשל קלינטון. הוא אפילו יצא עם מיסי האייט, מה שפגע בו בגלל המוניטין שלה. הוא אמר שהייתה עם המון בחורים וגם הוא היה עם המון נשים אז מה ההבדל? אבל הם נפרדו באופן מכוער קצת לפני שהוגאן שידך אותו עם דייל. ב-1987, הרוד ווריורס שרפו את שיקגו, וג'ים קרוקט מילא שבע פעמים רצוף את האולם. הם החלו מו"מ עם מקמהן. פרט לפלייר, הם היו הכי חשובים אצל קרוקט. הם גם היו בשיא הקריירה שלהם מול ההילים הגדולים כמו הפור הורסמן והמידנייט אקספרס. קרוקט החליט לתת להם הצעה חסרת תקדים- 500,000 דולר לשנה לכל אחד, כסף יפני, ו-275,000 דולר לאלרינג, שלא היה מנג'ר טוב בכלל. קרוקט תכנן להרוויח מיליונים מהאירועים הרבעוניים, וכשלא הצליח להכניס כסף הוא די הפסיד כסף. וינס, שלא הציע להם כסף מובטח, כעס מאובדנם והחליט ליצור צמד משלו כמו הווריורס- דמולישן, אדי ודארסו. הוא גם לקח את פאוורס אוף פיין, וורלורד והברברי, גרסה גדולה יותר, חזקה יותר אך פחות מוכשרת וכריזמטית מהם, שהיו איתם בפיוד מול קרוקט. הם לא ממש הצליחו בכל מקום אחר, אבל פיוד המשקולות שלהם די הביא קהל טוב כשאנימל הותקף כשהרים משקולות. הוא שבר את ארובת העין וחזר עם מסכת הוקי. זאת הייתה הפעם הראשונה שנקמו על פציעה. הם בנו לסדרת קרבות פיגום, אבל וורלורד והברברי עזבו כי ידעו שיפסידו, ובגודלם חששו שיפצעו בברכיים מהבאמפים, כמו ג'ים קורנט בסטארקייד. אז הם הלכו ל-WWF ובהתחלה קיבלו פופ כשהגיעו עם התלבושות והתסרוקות והצבע של הרוד ווריורס, כי אנשים שלא עקבו אחרי קרוקט חשבו שאלו הווריורס, בשם חדש.

סיכום אובזרבר- הספדים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member