סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew · 14/5/24

הספד לרוד ווריור הוק- 3 בנובמבר, 2003:

כשמייק הגסטרנד ממש חי כרוד ווריור הוק ב-1985, וחבר אמר שהוא חי מהר, הוא אמר שלעולם לא יראה את גיל 40 ממילא. לפעמים חושבים כך בגיל 28. אבל כשהגיע לגיל 40 הוא כבר היה די חולה, וחשב אחרת. לאחר התקף לב לפני שלוש שנים, הוא חזר בתשובה. חבריו האמינו שהיה כנה, גם אם הפרומוטרים לא האמינו לו. תמיד היה לו תנ"ך בתיק כשנסע. לצערו הוא כנראה איחר בהחלטה. יעברו שבועות, אולי חודשים, לפני דו"ח הנתיחה ושנדע ממה הוא מת ב-18 באוקטובר בגיל 46. הוא מת בשנתו, קצת לאחר שהלך לישון, כשרוב היום ארז כדי לעבור דירה בפלורידה. כנראה המוות הוא לא טבעי. התקף הלב שלו בקיץ 2000 נגרם מהתנפחות הלב- דבר שקשור לסטרואידים, ונפוץ בקרב מרימי משקולות. לואי ספיקולי ובריאן פילמן השתמשו בהורמוני גדילה וגם הם מתו מזה. המחלה נמצאת אצל אלו שמשתמשים בסטרואידים אנבוליים פחות מאלו שמקבלים אותם במרשם. אולי זה לא היה קשור לסטרואידים, אבל הוא השתמש בהם המון, והיו לו בעיות כליות וכבד. בשנות ה-80, הוא תמיד הכחיש את השימוש בסטרואידים. ככה זה היה. בשנות ה-90, כשהיה ברור שזה לא נכון, הוא הודה בזה אבל אמר שזה לא מסוכן ושזה לא קשור לבעיות הבריאות שלו, למרות שחבריו מ-1985 ידעו שהוא חושב אחרת. הוא כעס ב-1992 והלך לרדיו כשה-WWF החלו במבדקים. הוא נעלם מהר, וימיהם של הרוד ווריורס נגמרו. הוק עשה המון דברים אחרים שלא קשורים לכך, ולכן יש מספיק תחמושת כדי להכחיש. הוק השתמש יותר מכולם, אבל ברור לחלוטין שהיה להם איזה קשר למותו. כמו אנדרה הענק, הוק עשה עסקה עם השטן בשביל הקריירה. אצל אנדרה זה היה במקרה. הוק שיחק במשחק המסוכן מכולם עם מתאבקי שנות ה-80. והוא היה מברי המזל ומאלו שלא היה להם מזל. צריך לשאול אם זה היה שווה את זה. עם איך שניסה לשנות את חייו לאחרונה, הוא היה אומר שלא. הוק היה אחד מהכוכבים הגדולים, הכי כריזמטיים והכי מתוגמלים בשיאו בסוף שנות ה-80. הרוד ווריורס היו כל כך מוצלחים עד שהיו הצמד הכי מוצלח בתולדות התעשייה. הם נראו טוב, הקרינו הילה וידעו להתראיין. אנימל צעק את מה שצריך, אמר "ספר להם, הוק," והוק סיים עם קולו המעוות ואמר שהם אוכלים סכנה ומוות, שזה טוב להם ורע ליריבים, וכמובן, "או, וואט א ראש!".
רבים ממשתמשי הסטרואידים הכבדים חיו הרבה, אבל רבים אחרים מתים מהר. במחזור שלו במיניאפוליס ב-1976, מתו חוץ ממנו גם קורט הניג, ריק רוד, ובריידי בון שמת מתאונת דרכים כשהיה שופט ב-WCW. רק טום זינק נשאר. הניג והוק התחילו מזמן, כשהיה להם קרב היאבקות חובבים ששניהם טענו שזכו בו. כשהניג היה ב-AWA ועבד עם הרוד ווריורס שהיו גדולים יותר ממנו ולא מכרו לו, הוא צחק בטלוויזיה ואמר שאם היה יודע כמה יגדל, לא היה מרביץ להוק. הוק לא חיבב אותו. הוא חשב שהניג היה שחצן מבית ספר יריב שהתנהג ככה כי אביו היה לארי הניג. הפגישה השנייה שלהם הייתה שונה. באוגוסט 2000 באוסטרליה, הוק היה בבית החולים והניג נשאר איתו עשרה ימים עד שיכול היה לחזור. בפברואר, הניג מת, והוק פחד שזה יקרה לו. הוא אהב את אלביס וההיאבקות. כמו כל אנשי מיניאפוליס שהיו במכון ורצו להתאבק, האליל שלו היה סופרסטאר בילי גרהאם, אליו התקרב בסוף ימיו. המארק הכי גדול אז היה ג'סי ונטורה, שהיה מבוגר מהוק בשש שנים ואמר בברים שהוא אחיו הקטן של גרהאם. למען האמת, אשתו טרי הייתה מעריצת היאבקות והוא הכיר אותה ככה, כשהיה שומר סף.
כשהוק היה בתחילת שנות ה-20 שלו, ונטורה היה כוכב מקומי. הוק התאמן במכון שלו במיניאפוליס ורצה ממנו עצות להיאבקות. ונטורה אמר שלא יצליח, והוק נטר טינה מאז. בתחילת שנות ה-90, הוא עישן במרחב ציבורי והעיתונות דיווחה שזה היה ונטורה, אז ראש עיריית ברוקלין פארק. ונטורה התעצבן על זה. הוא כן היה זה שסיפר לו על אדי שארקי. הוק היה שומר סף עם ריק רוד, בארי דארסו וג'ו לורינייטיס, במועדון בשם סבתא בי, שנחשב אז לקשוח בעיר. אדי שארקי היה מתאבק מקומי שלא אהב את העסק. הוק כיסח שם בחור, ואמבולנס שבא לאסוף בחור שנדרס לקח את הבחור, כי הוא היה במצב רע יותר. שארקי היה מתאבק ג'וניור בשנות ה-60. הוא לא היה כוכב בגלל הגודל שלו, בדרך כלל שיא הקריירה שלו היה הפסדים לדני הודג'- אלוף הג'וניורים העולמי. שארקי אמר שוורן גאנייה התחיל עם אשתו. שארקי התעצבן ותקף את כולם במועדון של גאנייה, והוא הוחרם. בשנות ה-70 הוא אימן יותר מתאבקים במיניאפוליס, מה שעצבן את גאנייה, השליט המקומי, שחשב שהוא היחיד שיכול היה לאמן אנשים באזור. רק שניים הפכו לכוכבים- בוב באקלנד וג'סי ונטורה.ב-1982, מיניאפוליס בערה בגלל ההאלקמניה, לפני שווינס מקמהן יצר אותה. מתאבקי ה-AWA חיו טוב- רובם הרוויחו 75,000 דולר עד שש ספרות, ועבדו 10-15 תאריכים בחודש עם המון זמן פנוי. לפני כמה שנים, ניק בוקווינקל סירב לתואר ה-NWA כי היה לו טוב כאלוף AWA, והדברים היו די טובים. עבור הוק, רוד, לורינייטיס ודארסו, הם יכלו להרוויח שם כסף. הוק ממש רצה. הם פנו לגאנייה, אבל הוא היה מוכן לאמן רק את מי שהיה מתאים לו- כוכבים מדור שני או אנשים עם רקע מספורט אמיתי. שארקי אמר שהוא לא מעוניין כי גמר עם התחום. הוק אמר את זה לוונטורה, שאמר לו שעם קצת כסף הוא יהיה מעוניין. זה היה נכון, אבל הייתה בעיה. גאנייה שנא את שארקי וסירב לקבל את מי שאימן. באקלנד וונטורה עבדו ב-AWA כי הפכו לכוכבים- באקלנד כבר היה אלוף חובבים כמו שגאנייה אהב, והפך לכוכב באמרילו. ונטורה, שהיה דברן טוב כמו גרהאם, ההיל הכי מוצלח של גאנייה בשנות ה-70, הצליח באורגון. וונטורה היה צריך להסתיר את החלק של שארקי המון זמן. שארקי שלח את הוק לוונקובר כדי לעבוד בטריטוריה הגרועה כקראשר פון הייג הגרמני. הוא שרד שבועיים והחליט שמרחק גדול בלי שכר טוב לא כיף, פרש וחזר למיניאפוליס. כשהוק פרש, אולי אנדרסון, הבוקר של ג'ורג'יה, ראה את הסרט "רוד ווריור". שארקי הזמין את אנדרסון לראות את התלמידים שלו. הוא רצה מתאבק לתפקיד, ובחר בלורינייטיס החזק. הוא הגיע לג'ורג'יה ויצא אובר כמו מפלצת, אבל היה ירוק מדי. הוא נשלח לג'ים קרוקט לאחר שבוע, והגימיק בוטל כי הוא היה צריך עוד זמן בזירה. הוא עבד שם כג'ו לורין הג'ובר האופנוען, ותוך כמה שבועות פרש הביתה. קצת אחר כך, השתלט אולי על הארגון של ג'ים בארנט בטענה שהוא בזבז המון כסף. אולי פיטר כוכבים גדולים בארגון ורצה כוכבים זולים יותר. הבוקינג חוסל. לארגון לא היו אלופי זוגות חצי שנה לאחר שאפה וסיקה עזבו. דיברו על טורניר פיקטיבי על התארים הלאומיים שבו יזכו מאט בורן וארן אנדרסון- שכבר עבד כאחיו, אחיינו ובן דודו של אולי- הצמד של פול אלרינג, מרים משקולות לשעבר ממינסוטה שהרים 337 ק"ג. הוא קיבל פוש כפייס ב-AWA מול ונטורה בתחרויות הרמת משקולות, ויצא אובר יותר מהרגיל בלי הרבה יכולת כי ונטורה היה דברן טוב. ממנו אלרינג למד איך לדבר. הוא הגיע למיד סאות' כחקיין של גרהאם. הוא לא היה גבוה כמוהו ולא טוב בזירה, אבל היה עם גוף מרשים. הוא נפצע בברך והקריירה שלו נגמרה. הוא היה בחור נחמד שידע לתת פרומואים, אז אנדרסון הפך אותו למנג'ר. בורן נעצר שבוע לפני שזכה בתארים.
אנדרסון חזר למינסוטה, ושארקי הציע את רוד והוק. כשאנדרסון הגיע, הוא הצביע על לורינייטיס ואמר ששניהם יתחילו השבוע. רוד ודארסו כן הצליחו ככוכבים. אולי החליט שהם עדיין יהיו רוד ווריורס. הם הגיעו לאולפני TBS ביוני 1983 עם אלרינג, נכנסו עם "איירון מן" של בלק סבת', ואמרו שזכו בתארי הזוגות. אלרינג היה איתם פשוט כי אולי חיבב אותו ורצה שיעבוד, אבל הוא הבין בכסף והפך לסוכן האמיתי שלהם כשהפכו מהר לכוכבים, והשקיע את הכסף טוב. הם הצליחו מיד. המעריצים מעולם לא ראו אנשים כל כך מסוכנים שלא מכרו כלום וחיסלו את כולם בקרבות קצרים. הם השקיעו במכנסי זובז, שהפכו לפריטים של שחקני NFL, מתאבקים, מרימי משקולות ובכלל של הציבור הכללי. אלרינג הביא גם את ג'ייק רוברטס וקינג קונג באנדי, וכולם יחד היו לגיון האבדון- שם שנשאר עם הרוד ווריורס. ביל וואטס החליט שיצבעו את הפנים. אנדרסון קבע שיעשו סקוואשים בלי למכור כי היו ירוקים. הוא שם אותם מול הוורקרים הכי טובים והם תמיד ניצחו תוך פחות מחמש דקות, כולל את מר רסלינג 1 הפורש ו-2, והאחים ג'ק וג'רי בריסקו. הרעיון היה למנוע מהמעריצים לראות כמה הם היו ירוקים ועבד נהדר, הקהל פשוט חשב שהם ענקיים וחיסלו את האגדות. המגזינים שהשפיעו אז התאהבו בהם והם היו על שערים. בשנה הראשונה שלהם הם בדרך כלל הפסידו אבל כשדיווחו על התוצאות אמרו שניצחו. הגזימו בהרמת המשקולות שלהם- אנימל היה חזק, לא כמו וורלורד, והוק נראה חזק אבל לא היה בולט בזה. עם מגני הכתפיים מקוצים, צבע הפנים, המוזיקה, הפראות וזה שהוק הצליח לשבור רצועות עם הצוואר, הם היו לוהטים. כשעבדו עם הכוכבים, הם לא מכרו. הם חטפו סופלקס או פיילדרייבר ופשוט קמו. הוק טען ששרירי הכתפיים שלו מונעים ממנו למכור פיילדרייבר. הם הפכו להכי לוהטים בג'ורג'יה, אבל לארגון היו בעיות. כשהלכו לארגונים חיצוניים, הם הצליחו בגלל הסקוואשים והשערים. הרוד ווריורס היו בעייתיים מהר. טומי ריץ' היה כוכב ענק ב-TBS אז. היה טבעי שהוא ושותפים ילחמו מול הרוד ווריורס. אבל כשהם לא מכרו לריץ', הוא נקבר. את זה הפרומוטרים לא ראו- הרוד ווריורס הכניסו כסף, וגם כשלא, הקהל התלהב מהקרבות הקצרים שלהם כמו מעטים, והם היו טירונים. מאז אנדרה הענק לא היו כוכבים שנוצרו כל כך מהר.
בסוף הם הפכו את באנדי לפייס כדי שיביא שותפים מול הרוד ווריורס. היריבים הגדולים שלהם היו האחים סוייר. הבוקינג היה ממש גרוע, כי שבוע אחרי חג ההודיה, האחים ניצחו את הרוד ווריורס כל לילה באוהיו ובמישיגן. ביום שבת, לא אמרו כלום והרוד ווריורס עוד היו אלופים. בחג המולד הסויירים שוב ניצחו אותם באותן ערים. הם יצאו עם התארים, לא ידוע בגלל איזו עיר. באז סוייר פוטר ותוך חודש הרוד ווריורס הגיעו עם התארים שוב. במאי, באומני, הם הפסידו לבאנדי והכוכב במסכה- לימים אקס. היה ידוע שייסע ליפן אחרי הקרב, אז אמרו שהכוכב במסכה נפצע והתארים פונו. במאי 1984 הם ניצחו את ג'אנקיארד דוג וסוויט בראון שוגר וזכו שוב בתארים. ג'ורג'יה התפרקה, ווינס מקמהן ג'וניור רכש מניות ב-1984. הווריורס הרוויחו יפה בשאר הארגונים ונחשפו באטלנטה. הם ידעו שג'ורג'יה מתה, אז הם הפסידו את התארים לרון גארווין וג'רי אוטס ב-4 ביולי. זה היה הג'וב הנקי האחרון שלהם במשך שנים. ה-AWA, שבערה חצי שנה קודם בגלל הוגאן, גססה. הוגאן, ונטורה, דיוויד שולץ, ג'ין אוקרלנד, רוב המפיקים והשאר עזבו, בעיקר ל-WWF המתרחבת. הווריורס היו כביכול משיקגו, העיר החשובה של גאנייה, והיו ממיניאפוליס, הבית של גאנייה. הם היו כוכבים גדולים, והיה טבעי שיגיעו כדי למלא את החור. זה לא היה קל. הם רצו ששארקי יהיה שופט ומאמן. בגלל ההצלחה של החבורה המקורית, וגם של ניקיטה קולוף- שנפצע כשהתאמנו ובעיקר צפה, אבל אז הגיע לקרוקט ודאסטי רודס הפך אותו מיד לכוכב- שארקי הפך למאמן האלופים. רוב תלמידיו לא היו טובים, אבל בזמנו חשבו שמי שיש לו גוף טוב גם מתאבק טוב וקשוח, וזה עוד היה גדול להיות בשנות ה-80 מפלצת מנופחת. גאנייה הסכים, ואמנם הווריורס, סרג'נט סלוטר, ג'רי בלאקוול וברוזר ברודי לא הגיעו לרמה של הוגאן, אבל הטריטוריה החזיקה מעמד. שארקי, שגר כעת בפיליפינים, הודה לרוד ווריורס ואמר שהוק לקח אותו להמון ארוחות כתודה על כך. אבל לאחרונה הוא פקפק בזה שהכניס את רוד והוק לתחום בגלל בעיות הסמים.

YossihNew · 14/5/24

כמו עם הוגאן קודם, גאנייה הפך אותם להילים, אבל הקהל אהב אותם. אצל הוגאן הקהל לא שנא את הפייסים, פשוט עודד אותו יותר, וגאנייה עשה טרן מיד. היה לו קשה יותר לקבל את הרוד ווריורס, וכמעט שנה הוא חיפש פייסים שהקהל יעודד לפני שוויתר. הם הפכו את הפייסים שלו להילים גרועים. קראשר, ברון ואן רשקה, דיק דה ברוזר, הם כולם עוד נחשבו לאגדות קשוחות בעיני המעריצים. כשהווריורס ניצחו את קראשר והברון באוגוסט 1984 ולא מכרו כלום, ולא ברחו מהציפורן של הברון, הם הפכו לסתם זקנים ולא משכו קהל. זה קרה גם כשנלחמו מול הצמד הכי גדול ב-AWA- ניק בוקווינקל וריי סטיבנס, שנראו זקנים. הצמד הכי טוב של ורן, המעופפים, הבן שלו גרג וג'ים בראנזל, פשוט חטפו קריאות בוז כשהווריורס לא מכרו, וכולם צחקו על הפרשי הגודל. כנ"ל לארי וקורט הניג, למרות שהם מכרו ללארי, שגם בגיל מבוגר ופצוע בצוואר היה מכובד, ופעם נזף בהם שלא מכרו לג'רי בלאקוול. הפביולוס וואנס, סטן ליין וסטיב קירן, היו הצמד הפייסי ביותר במדינה, והם חטפו קריאות בוז והרוד ווריורס פשוט לא שיתפו פעולה, והם נאלצו לעזוב. גאנייה הפך את הווריורס לפייסים- או פשוט החליט שיהיו פייסים, ונתן לפביולוס פריבירדס להיות היריבים שלהם. זה היה טוב לעסקים, לא כמו שציפו. הפריבירדס שנאו את העבודה ועזבו מהר. הקרב הכי גדול היה בספטמבר 1985, כשניצחו את טרי גורדי ומייקל הייז בפסילה כדי לשמור על התארים, מול 21,000 איש ששילמו 280,000 דולר. סטן האנסן אמנם נלחם מול ריק מרטל, אבל היה ברור שווריורס-פריבירדס וריק פלייר-מגנום TA משכו את הקהל. הם גם הפכו לכוכבים ביפן. TV טוקיו שידרה תוכנית כל ליל שני- היאבקות עולמית, עם המון קרבות מצפון אמריקה וגם ממקסיקו. הם התמקדו ברוד ווריורס, ברודי, פלייר, הואן אריקים והפריבירדס. הרייטינג היה ענק, בעיקר אצל צעירים שלא היו בהכרח מעריצים. הרוד ווריורס היו הכי קלים להבנה ונהיו כוכבים- היו להם סקוואשים של 2 דקות והם כיסחו את כל הכוכבים, בלי פסיכולוגיה או ספוטים איטיים. הם נראו קשוחים יותר מכולם, ומעריצים שלא הייתה להם סבלנות לקרבות היפניים מתו עליהם. אלרינג הבין את זה וסידר שהוא, הוק ואנימל יחתמו עבור 10,000 דולר לשבוע אצל ג'ייאנט באבה- ב-1985 זה היה ענק. בלי שהתאבקו שם, הם הרוויחו כמו ברודי, האנסן, הפאנקים ואנדרה הענק אחרי שנים. באבה ערך את המופע הראשון בסומו הול במרץ 1985, והרוד ווריורס אתגרו את ג'מבו צורוטה וג'נצ'ירו טנריו על תארי הזוגות הבין לאומיים בקרב שתי הכרעות משלוש. הוק חיסל את צורוטה בהכרעה הראשונה. בהכרעה השנייה צורוטה הרים את הכתף בהצמדה כפולה. הוק מיד קם ותקף את השופט לפסילה. רוב הקהל האמיתי הבין שכשהווריורס לא עשו סקוואשים הם לא היו טובים, אבל הם היו אובר והקהל אהב את זה. באבה הבין איך להשתמש בהם- הם הגיעו לכמה ימים, כמה פעמים בשנה. הקרבות שלהם היו קצרים והם תמיד ניצחו. הם מילאו את הערים הקטנות ועבדו עם כל מתאבק, בעיקר עם ריקי צ'ושו הכוכב, ששיצף פעולה עם קילר חאן או אנימל האמאגוצ'י, שמכרו עד שצ'ושו נכנס והוריד את הווריורס עם הלריאט. השותף בדרך כלל עשה ג'וב לפאוורסלאם או לדאבל אימפקט- הדומסדיי דיבייס. האמאגוצ'י לקח באמפים נהדר וחאן הרשה להם לבצע עליו פרס סלאם שיצא אובר. אפילו מול הפאנקים הם ניצחו תוך פחות מארבע דקות. הם נלחמו על תארי הזוגות שוב ביוני 1986, בבודוקן, מול צ'ושו ויושיאקי יאטסו ונפסלו. שלושת הצמדים האלה נחשבו לטובים בעולם ולא ניצחו אחד את השני. הווריורס לא היו טובים כמוהם אבל הם היו אהודים. באבה לא חשף אותם ולא שם אותם בטורניר הזוגות כדי שלא יעשו ג'ובים. בהתחלה, ג'ובר נעל אותם באחיזה ועצר את המומנטום. הם התלוננן בפני באבה ואמרו שיפטר אותו או שיכסחו אותו. באבה הרגיע אותם והבהיר לכולם שצריך לעבוד איתם.
מותו של הוק התפרסם ביפן. שבועון ההיאבקות עצר את כתיבת המגזין ושינה את השער מקאזושי סאקוראבה לתמונה של הרוד ווריורס. מגזין אמריקנה גם שינה שער. כל ארגון גדול וכמה אינדיז בארה"ב הצדיעו לו, וגם ב-RAW וסמאקדאון. אמנם הם היו ב-AWA, אבל עבדו בכל מופע גדול של ה-NWA. הם לא עבדו בוורלד קלאס, כי פריץ ואן אריק הבין שפיוד של המשפחה מולם יכניס כסף, אבל אם הם לא ימכרו לילדים שלו זה יפגע בטריטוריה והם לא יעשו ג'וב ממילא. פריץ גם ידע שהאופנוענים יבואו ויצעקו בוז לבנים שלו, והוא לא רצה את זה. הפיוד הגדול היה אצל קרוקט- הם הפכו לגיבורים האמריקנים מול הרוסים, שכללו את חבריהם ממינסוטה- דארסו שהפך לקראשר חרושצ'וב, וניקיטה קולוף, שאמר שהיה יכול לזכות במדליית זהב בהיאבקות ואולימפיאדה אלמלא רוסיה החרימה את אולימפיאדת 1984. הוא היה "האחיין" של איבן קולוף, ההיל הרוסי המוביל בשנות ה-70. הקהל רצה לראות קרב, אבל איבן היה זה שלקח את רוב הבאמפים ועשה ג'ובים. הפיוד הזה היה בכל ארה"ב במופעים של פלייר, כשקרוקט עקף את וורלד קלאס, AWA ומיד סאות' כחלופה של אלו שלא אהבו את וינס. ב-1986, כפייסים בלי עוד הילים ב-AWA, הם פנו לברודי במלון. החלום היה פיוד של הווריורס מול ברודי ואלוף ה-AWA- סטן האנסן. זה לא קרה כי ברודי עזב את אול ג'פאן כשהם הגיעו, הוא הבין שהם לוהטים ממנו והרוויחו כמוהו, והיה סטיפי מולם. כעבור כמה ימים הוא הגיע לניו ג'פאן מול אנטוניו אינוקי, והצליח להשיג את ההיט שלו חזרה.
הווריורס רצו פיוד מול ברודי, אולי עם ג'ון נורד, תלמידו של ברודי. ברודי סירב לזה כי זה לא יעבוד והם לא הבינו למה. ברודי חיבב את הוק אבל ידע שהדבר יאכזב את כולם ויפגע בהם. אם הם ימכרו יותר מדי, הם יחוסלו. אם לא ימכרו לו, הוא יחוסל. ברודי עבד איתם פעם במופע של דון אואן, והשותף שלו עשה את הג'וב. הם הפסידו את תארי הזוגות לאחר מלא התערבויות לג'ימי גארווין וסטיב ריגל בספטמבר 1985 כדי שיוכלו לעבוד אצל קרוקט וחזרו מדי פעם. אבל קרוקט ובאבה שילמו יותר, ובלי פיוד מול ברודי לא היו להם יריבים. ב-1986, הטריטוריה גססה ולא נשארו להם יריבים, והם עזבו כשה-AWA לא התאוששה. רוד ווריורס-רוסים היה פיוד טוב ב-1985-86, לא רק אצל קרוקט אלא בכל ה-NWA. דאסטי רודס, הבוקר של קרוקט שהקהל התחיל לשנוא, החליט לשתף איתם פעולה כדי לקבל עידוד. וזה היה הגיוני. היו שלושה רוסים, גם אם זה לא היה הגיוני שיהיה איתם. הם היו בפיוד על תארי השלשות. בגביע קרוקט הראשון, בו 24 צמדים מכל העולם באו לניו אורלינס למופע של וואטס וקרוקט, הווריורס כיסחו את כולם עד הגמר- וואהו מקדניאל ומארק יאנגבלוד, בובי איטון ודניס קונדרי, ורוני גארווין ומגנום TA.
הם היו כל כך לוהטים, ורצו להפריד ביניהם. הרוב חשו שהוק יכול להיות כוכב יחידים ולאחר האלק הוגאן יהיה הפייס הכי לוהט בעסק. אבל הקסם לא היה שם. היה משהו חסר כשניסו אותם ככוכבי יחידים ב-1986. בגרייט אמריקן באש שניהם קיבלו קרב על התואר מול פלייר, ועשו סיומות דאסטי- מישהו הצמיד את פלייר לאחר שהשופט עולף, ושופט שני ספר את חילוף התואר, רק כדי שהשופט הראשון יגיד שהם זרקו את פלייר מעל החבל. פלייר-הוק הביא מעט יותר מ-10,000 איש, וגם אם 238,000 דולר היה שיא בפילדלפיה, זה אכזב. פלייר-אנימל בסינסינטי היה אסון עם 5,000 איש. הוחלט לא להפריד ביניהם. פלייר והוק גם נלחמו בינואר 1988, בקרב בו פלייר נפסל עם כיסא שהוק לא מכר, באירוע שחוסל בגלל הרויאל ראמבל הראשון ששודר בכבלים, מול 6,200 איש בלבד. סטארקייד 1986 היה המופע הכי גדול לא מה-WWF עד אז, שנבנה סביב רוד ווריורס-מידנייט אקספרס בקרב פיגום. הקרב נהנה כבר חודשים, אבל חודש לפני הקרב הוק שבר את הקרסול ביפן מסופלקס של צ'ושו. לא דיברו על כך בארה"ב, ואנימל ואלרינג עבדו במקומו. אבל הוא עלה על הפיגום ולקח סיכון, והם הכניסו 280,000 דולר. הוק היה עם פיוז קצר. ביל וואטס אמר שהוא לקח המון סטרואידים, הורמוני גדילה, ממריצים ומשככי כאבים. היה ברור שהם היו מאוד לא יציבים. הוק פעם אמר שהוא הזריק הורמון של קופים וכשקם בבוקר רצה להרוג אנשים.
היו מתאבקים שהתרחקו מהמעריצים ואחרים אהבו את זה, אבל הזהירו את המעריצים מלבקש חתימות מהוק. לפעמים הוא היה ממש נחמד, אבל לפעמים הוא הרביץ למעריצים. הוא שבר את האף לקן לוקאס, כוכב דרומי שבא לעשות לווריורס ג'וב. הוא לא אהב לחטוף ממנו ושבר לו את האף, וסילק אותו מהעסק. מקרה מפורסם היה עם רנדי סאבאג' ביפן, לאחר שסאבאג' ירד על אשתו של הוק, דייל, אותה הכיר לפני שהאלק הוגאן שידך ביניהם כשעבדה במכון כושר. יכול להיות שהתווכחו גם על פיצה. הוק תקף את סאבאג'. במופע של קיד רוק כעבור שנים, סאבאג' עילף את הוק, והחברה שלו ועוד אישה כיסחו את דייל. הוק אמר שסאבאג' לא עילף אותו אלא הרביץ לו ואנשים הפרידו ביניהם. הוא שקל לתבוע אותו בגלל מה שעשה לדייל. פעם איראני עם סכין חתך אותו בטוקיו. הוק גם הרביץ לאדי גאררו ביפן ב-1994 בעקבות ויכוח אם לוס גרינגוס לוקוס או האל רייזרס היו הצמד הטוב יותר. הוא כוסח בניו ג'פאן בידי 2 קולד סקורפיו שאיבד את העבודה שלו, למרות שהוק יזם את הקטטה כי ג'ובר לא אמור לכסח כוכב. הרוב האמינו שהוק היה מהקשוחים ביותר בעסק. זה נגמר כשדרוז שבר לו את האף בברול פור אול, שם אף אחד מהם לא ידע על קרב אמיתי. ביפן המוניטין היה הפוך. חבר שלו אמר שהוא היה ממש נחמד- כמו טרי פאנק והאלק הוגאן, כוכב גדול שלא היה צריך להתנהג ככזה. הוא אהב את יפן, וחגג, בניגוד לאמריקנים אחרים. זה היה הבית השני שלו. בשנות ה-90 הוא נהנה מזה אפילו עוד בגלל הפוליטיקה האמריקנית.
מחוץ להיאבקות, חייו היו די סוערים עד שהתחתן עם דייל. בשנות ה-80 הנישואין שלו היו אסון. בין לבין הוא יצא עם כמה נשים- ביניהן אלינור מונדייל, בתו של סגן הנשיא לשעבר וולטר. למען האמת הוא דיבר הרבה עם וולטר מונדייל, כי עבד בניו ג'פאן כחלק מההאל רייזרס, ומונדייל היה השגריר ביפן בממשל קלינטון. הוא אפילו יצא עם מיסי האייט, מה שפגע בו בגלל המוניטין שלה. הוא אמר שהייתה עם המון בחורים וגם הוא היה עם המון נשים אז מה ההבדל? אבל הם נפרדו באופן מכוער קצת לפני שהוגאן שידך אותו עם דייל. ב-1987, הרוד ווריורס שרפו את שיקגו, וג'ים קרוקט מילא שבע פעמים רצוף את האולם. הם החלו מו"מ עם מקמהן. פרט לפלייר, הם היו הכי חשובים אצל קרוקט. הם גם היו בשיא הקריירה שלהם מול ההילים הגדולים כמו הפור הורסמן והמידנייט אקספרס. קרוקט החליט לתת להם הצעה חסרת תקדים- 500,000 דולר לשנה לכל אחד, כסף יפני, ו-275,000 דולר לאלרינג, שלא היה מנג'ר טוב בכלל. קרוקט תכנן להרוויח מיליונים מהאירועים הרבעוניים, וכשלא הצליח להכניס כסף הוא די הפסיד כסף. וינס, שלא הציע להם כסף מובטח, כעס מאובדנם והחליט ליצור צמד משלו כמו הווריורס- דמולישן, אדי ודארסו. הוא גם לקח את פאוורס אוף פיין, וורלורד והברברי, גרסה גדולה יותר, חזקה יותר אך פחות מוכשרת וכריזמטית מהם, שהיו איתם בפיוד מול קרוקט. הם לא ממש הצליחו בכל מקום אחר, אבל פיוד המשקולות שלהם די הביא קהל טוב כשאנימל הותקף כשהרים משקולות. הוא שבר את ארובת העין וחזר עם מסכת הוקי. זאת הייתה הפעם הראשונה שנקמו על פציעה. הם בנו לסדרת קרבות פיגום, אבל וורלורד והברברי עזבו כי ידעו שיפסידו, ובגודלם חששו שיפצעו בברכיים מהבאמפים, כמו ג'ים קורנט בסטארקייד. אז הם הלכו ל-WWF ובהתחלה קיבלו פופ כשהגיעו עם התלבושות והתסרוקות והצבע של הרוד ווריורס, כי אנשים שלא עקבו אחרי קרוקט חשבו שאלו הווריורס, בשם חדש.

YossihNew · 14/5/24

הווריורס היו בוורגיימס הראשון ב-4 ביולי 1987, עם 13,500 איש ששילמו 250,000 דולר לווריורס, ניקיטה הפייס, רודס ואלרינג מול הפור הורסמן- פלייר, ארן אנדרסון, טולי בלאנשארד, לקס לוגר וג'יי ג'יי דילון- בקרב בו דילון חטף דומסדיי דיבייס שפצע לו את הכתף. המלך נראה מפחיד מאוד, אבל פרט לדילון והנרי גודווין ששבר את הצוואר כעבור עשור, לא היו מלא פציעות ממנו. הוורגיימס מילא את כל המדינה כשהווריורס נלחמו בהורסמן בגימיק החדש והמגניב. ההצלחה בשיקגו גרמה לכך שסטארקייד עבר לשם מגרינסבורו בנובמבר. הווריורס עמדו לאתגר את ארן וטולי על תארי הזוגות בהם עוד לא זכו. הקהל רצה חילוף תואר, ולאחר עוד חילוף דאסטי העיר נהרסה, ולא התאוששה במשך עשור. אפילו בפברואר 1989 עם פלייר-ריקי סטימבוט, והרוד ווריורס מול סטיב ויליאמס וקווין סאליבן, הם הביאו 5,111 איש וחילקו המון כרטיסים בחינם. בתארי הזוגות הבין לאומיים זכו הווריורס מצורוטה וטנריו במרץ 1987. הם שמרו עליהם מול צורוטה והירושי וואג'ימה ביוני. באוקטובר, הם נספרו בחוץ עם צ'ושו ויאטסו. כדי להראות עד כמה היה צריך להתאמץ כדי שיפסידו את התארים ביוני 1988, בקרב שאיחד בין תארי הזוגות לתארים הבין לאומיים, עד היום באול ג'פאן, זה מה שקרה. לילה קודם, צורוטה ויאטסו הפסידו נקי לווריורס כשאנימל הצמיד את יאטסו. למחרת היום, מול 11,800 איש, השתמשו בסיום אמריקני- השופט עף מהזירה בגלל הוק. שופט אחר בא כשהצמידו את צורוטה. אבל השופט המקורי פסל את הווריורס, וככה הם הפסידו. הם זכו בתארי הזוגות ב-NWA באוקטובר 1988 מבובי איטון וסטן ליין בדאבל טרן. בלאנשארד ואנדרסון עזבו את הארגון לטובת ה-WWF, ורודס חשב שהם יוכלו להיות האלופים ההילים החדשים מול סטינג ולקס לוגר, וגם מולו. הדאבל טרן בוצע נהדר, אבל הקהל סירב לשנוא את הווריורס. הארגון היה על סף מכירה, והפיוד מול סטינג ולוגר אכזב. הם הגיעו להסכם עם אול ג'פאן, טנריו החליף את רודס כאלוף השלשות איתם, כך שהתארים יוגנו בשני הארגונים. זה חיסל את היחסים של קרוקט עם אול ג'פאן והפך את אול ג'פאן לבדלניים. ויתרו על הטרן בפברואר. בקלאש אוף צ'מפיונס, הווריורס וטנריו עמדו להילחם מול סטינג, ג'אנקיארד דוג ומייקל הייז בקרב שישודר ביפן. סטינג התראיין מאחורי הקלעים וקווין סאליבן נעל את הצוות שלו בחדר ההלבשה. TBS החליטה שסטינג הוא הכוכב החדש ואסור היה לו לחטוף בוז. מי שקיבלו את הקרב היו סאליבן, מייק רוטונדה וסטיב ויליאמס, וסטינג וחבריו השתחררו ולקח להם זמן להגיע לזירה. ג'ייאנט באבה לא יכול היה להסביר שקרב לא נערך, בעיקר בטלוויזיה, בגלל שהדלת הייתה נעולה. הוא לא רצה יותר קשר לאמריקה.
הצמד הוצמד לראשונה מזה ארבע שנים באפריל 1989, כשהפסידו את התארים לוויליאמס ורוטונדה בקלאש. טדי לונג השופט הפך להיל וסירב לספור לווריורס, ואז ספר מהר הצמדה. בשנה הבאה, החוזה שלהם פג, העסקים בירידה והם לא היו לוהטים כמו 1987. נשארה להם חצי שנה, וג'ים הארד, המנהל, הציע להם 156,000 דולר לכל אחד. הם נעלבו בלשון המעטה. בהתחשב במצב הכלכלי וכוח המשיכה שלהם, היה ברור שיקצצו להם, למרות שהיה קשה להם להבין את זה. הארד רצה להפריד ביניהם ולעשות פיוד, כי זה היה האנגל היחיד שנשאר. זה נשמע טוב, אבל היה ברור שהקהל לא ירצה לראות את זה וזה יחסל אותם כשמישהו יעשה ג'וב. וזה היה הוק, אנימל תמיד סירב לעשות ג'וב. הארד לא הבין כמה זה אכזב כשהיו כוכבי יחידים. הם ביקשו שחרור ללכת ל-WWF. בדרך כלל לא היית מוותר על כוכבים כאלו באמצע מלחמה, אבל הארד רצה להפסיק לשלם להם 1.275 מיליון דולר לשנה כמו שקרוקט שילם, אז הם עברו ל-WWF, בתחילת הסוף. וינס לא רצה את אלרינג. כשאלרינג ראה שהוא מפריע, הוא החליט לוותר, מה שפגע בהם. שנית, בגלל שהם רשמו פטנט על הרוד ווריורס, וינס לא רצה את זה. הוא קרא להם לגיון האבדון. הם היו רגילים לזה שהם היו מיוחדים. הם יצאו אובר, אבל רק ברמת תארי הזוגות ולא עבדו עם המיין איבנטרים או הרוויחו כמו שהיו רגילים. אבל הם היו מאוד אהודים ווינס מיד שם אותם מול דמולישן בפיוד מאכזב. הם היו אהודים, אבל לא כמו ב-NWA. הם למדו לעבוד ולמכור, כמו גולדברג. הם השתפרו כוורקרים, אבל זה לא מה שרצו. אחרי שנים שהיו בלתי מנוצחים, סתם להיות הצמד המוביל היה ירידה. רבים חשבו שהיה עדיף שימכרו יותר ויעשו יותר ג'ובים ב-NWA, אבל לפחות ג'ובים נקיים היו מחסלים אותם. רק ביפן, שבקושי השמשו בהם, ואם הטריטוריות היו שורדות, הם היו יכולים להישאר מיוחדים. ועדיין זה היה חשוב כשניצחו את הנאסטי בויז בסאמרסלאם 1991 וזכו בתארי הזוגות. ההפסד בפברואר לטד דיביאסי ו-IRS היה מוזר. זה היה בהאוס שואו ולא תוכנן מראש, כי בסופ"ש הבא לא דיברו על כך בתוכניות. כסף בע"מ עדיין לא ערכו בכורה בטלוויזיה, ואף אחד לא ידע לפני שהתואר יחליף ידיים, למרות שידעו שכסף בע"מ יזכו בתארים לקראת קרב חוזר ברסלמניה. אז גם פרסמו קרבות ולא סתם החליפו, LOD עמדו להילחם מול ארת'קוויק וטייפון, אסונות הטבע. LOD גם קיבלו הבטחה שלא יצלמו את הקרב כדי להסכים לג'וב, ולמרות שהיו צלמים, הקרב לא שודר. הוק נפצע במותן וזה היה הקרב הראשון שלו מזה כמה שבועות. הם הסכימו להתערבות, אז שרי המדהימה, שאפילו לא ליוותה את דיביאסי ו-IRS, הסיחה את ארל הבנר כשטייפון פגע בהוק עם כיסא. בשאר השבוע הם יצאו כאלופים וניצחו את האסונות. הוק שמע לאחר מכן שנכשל במבדק סמים- זאת הייתה התקופה הזאת- והושעה לשישה שבועות, ולכן זה קרה. בלעדיו ברסלמניה, הארגון הפך את האסונות לפייסים לפיוד מול כסף בע"מ, והם לא היו ברסלמניה. סאמרסלאם היה באצטדיון וומבלי, ולאחר שניצחו את כסף בע"מ, שלא היו אלופים אבל עמדו לזכות בתארים מהאסונות ולהתחיל פיוד עם LOD, הוק נעלם. הוא כבר הצליח להימנע מהשעייה שנייה, על סטרואידים. הוק התעקש שהוא היה נקי והרופא האמין לו. הוק נעלם באנגליה והחמיץ את הטיסה הביתה, פרש ופוטר. אנימל היה בצמד עם קראש כמחליף, שלא שרד הרבה ולא יצא אובר. אנימל שבר את עצם הזנב ואמר שהוא נכה, אז קיבל כספי ביטוח מלוידס של לונדון.
הוק לא רצה לעבוד ב-WCW ובאבה לא רצה אותו. ב-WWF, הרוד ווריורס עבדו אצל SWS, הארגון של המיליארדר האצ'ירו טאנאקה, ששילם לווינס המון כסף על המתאבקים. במרץ 1991 הם, כרוד ווריורס, ניצחו את הוגאן וטנריו בטוקיו דום מול 36,000 מעריצים. באבה חש שבגלל שנתן להם לפרוץ, הם היו צריכים לסרב להגיע ליפן ולעבוד מולו. הוק שאל אם ניו ג'פאן מעוניינים. מאסה סאיטו, שהיה חבר שלו מה-AWA, הציע רעיון. אנימל גמר את הקריירה, אז אפשר משהו אחר. הם רצו לתת פוש לקאנסוקה סאסאקי עד לרמה של קייג'י מוטו, שיניה האשימוטו ומאסאהירו צ'ונו, ולא הצליחו. סאסאקי היה נמוך מאנימל אבל היה חזק כמוהו. הם רצו רוד ווריורס חדשים, ושסאסאקי יהיה פאוור ווריור היפני. הוק יעבוד ביפן ויהפוך לגיבור לאומי, כי פרט לאנטוניו אינוקי ובוב באקלנד לא היה צמד אמיתי של אמריקני ויפני, מאז ג'ייאנט באבה ודיסטרוייר בשנות ה-70. סאסאקי יהפוך לכוכב שריקי צ'ושו והירושי האסה רצו שיהיה כי יחליף את אנימל. הוק הסכים, ובנובמבר 1992, הרוד ווריורס החדשים ניצחו את צ'ושו והאסה תוך שלוש דקות. האסה חוסל ופונה באלונקה. הייתה בעיה אחת קטנה- אנימל זעם. הם היו כמו אחים וחזרו להיות חברים, אבל אז היו מסוכסכים. הוא שנא את זה. הוא לא חשב שהפרישה שלו רצינית. הוק אמר שלא ישתמש בשם של הרוד ווריורס, כי לאנימל גם היו זכויות עליו, ושכשאנימל יחזור, הם יבגדו בסאסאקי. זה לא קרה. הוק ישב בבר ביפן וחשב לעצמו על שיר הכניסה הבא שלו. הוא החליט שזה צריך להיות סולו של אוזי אוסבורן לאחר בלק סבת'. הוא שמע במועדון לילה את "הלרייזר" והחליט שזה מתאים, ובדצמבר 1992 ההאל רייזרס זכו בתארי הזוגות מסקוט נורטון וטוני הלם. הם גנבו את ההצגה מול האחים סטיינר ב-4 בינואר 1993, מול 53,500 איש, אבל גם הסטיינרים סירבו לג'וב וכולם נספרו בחוץ. הם ניצחו את הלם ורמבו מאוסטריה- יריב של הוק באוסטריה שם הוק היה אלוף עולם באירופה, לראשונה כוכב יחידים- הלם ובובי איטון, צ'ונו והאשימוטו ומוטו והאשימוטו.

YossihNew · 14/5/24

סאיטו אמר שבילי רובינסון היה הזר הראשון שעבד ביפן כפייס מלא. באבה ודיסטרוייר היו הצמד האמריקני-יפני המפורסם. הוק מכר המון ונתן לסאסאקי את החילוף. ככה שיחק עם אנימל, וסאסאקי יצא כוכב. הסטיינרים עברו ל-WWF, ולהאל רייזרס לא היו יריבים זרים. באוגוסט, בטורניר ה-G! שנמשך שבוע, שאלו מי יוכל לעצור את ההאל רייזרס. הם שמרו על התארים מול האקו והברברי, הנאסטי בויז וטנריו ואשורה הארה לפני שהפסידו לסקוט נורטון והרקולס הרננדז. הוק נשאר לבד כשסאסאקי נפצע והוצמד לבסוף. הקהל היה המום, הוא לא הפסיד נקי יותר משמונה שנים. בקרב חוזר כעבור שלושה לילות, הוק נפסל כשהשתמש בשרשרת של הרקולס. בסוף ספטמבר, 17,000 מעריצים באו לקרב של ההאל רייזרס מול הוגאן וגרייט מוטה בו הוגאן ניצח את סאסאקי. הוגאן רצה פיוד יחידים מול הוק אותו לא ניצח, שלא קרה. ההאל רייזרס זכו שוב בתארים ב-4 בינואר, 1994. במאי 1994, הם חזרו להילחם מול הסטיינרים, שעזבו את ה-WWF. מול 43,500, הסטיינרים הפסידו לראשונה ביפן כשסקוט הוצמד. בקרב חוזר מאכזב בספטמבר הוא שוב הפסיד. הם הפסידו למוטו והאסה בנובמבר 1994 כשהוק הוצמד. בספטמבר 1995 הם הפסידו להאשימוטו וג'ונג'י היראטה, והוק גם הוצמד. באפריל 1996 אנימל חזר ליפן והיה איתם בשלשה מול הסטיינרים וסקוט נורטון בטוקיו דום, מתחת להאשימוטו-נובוהיקו טאקאדה.
הרוד ווריורס חזרו ל-WCW, ל-WWF ולניו ג'פאן, על בסיס העבר שלהם. הוק ניסה לעבוד כיחיד ב-1995 ב-WCW, כי אנימל היה פצוע וההאל רייזרס מיצו, אבל לא הצליח. הפיוד הכי "זכור" שלו היה מול מאנאבו נאקאנישי- קורוסאווה, ששבר לו את הזרוע לפני שחזר ליפן. הקאמבק שלו לא היה מעניין. השיא האחרון שלהם היה עם המון קרבות על תארי הזוגות ב-WWF ב-1997-98, כשאתגרו את אואן הארט ודייבי בוי סמית' ואת הניו אייג' אאוטלוז על התארים. הם זכו בהם מהגודווינס והפסידו לאאוטלוז, אבל השיא היה במיין איבנט של קנדיין סטמפיד, מהמופעים הגדולים בארגון. הם, קן שאמרוק, סטיב אוסטין וגולדאסט הפסידו להארט פאונדיישן- ברט ואואן הארט, דייבי, בריאן פילמן וג'ים ניידהארט. דרוז נכנס לקבוצה אבל הרעיון היה להעלים את הוק שהיה במצב רע. לאחר האנגל בו הוק ניסה להתאבד והתנהג כמו מסומם, LOD 2000 של אנימל ודרוז לא עבד ואנימל נעלם כי היה קשה לעבוד איתם. הם עבדו באינדיז בארה"ב וביפן בשנים האחרונות. בבאטלארטס, אלכסנדר אוטסוקה ניצח את מרקו רואס ולאחר מכן התלהב מההגעה של הרוד ווריורס בנובמבר 1998. חשבו שסיפר בדיחה, אבל מבחינתו זה היה אמיתי. הוא נחשב לחשוב, אבל אהב למכור לרוד ווריורס. אבל היה ברור שהם לא היו אותו הדבר, והם הפכו לנוסטלגיה. הקרב החשוב האחרון שלהם שם היה במאי 1999, במופע זיכרון לג'ייאנט באבה. הם וג'וני אייס, אחיו של אנימל, ניצחו את קנטה קובאשי, ג'ון אקיאמה והאקושי מתחת למיטסוהארו מיסאווה-ויידר. ארגונים באוסטרליה וה-XWF השתמשו בהם כדי לנסות להצליח בארה"ב. הם קיבלו שני קרבות ניסיון ב-WWE השנה, אבל הראשון היה מול RVD וקיין ב-RAW על תארי הזוגות. הם מכרו, אבל הוק קם מיד לאחר הצ'וקסלאם ולא הציעו להם עסקה. הם עבדו פעמיים ב-TNA ולא חזרו. לראשונה מאז 1990, הם התאחדו עם אלרינג- הוא בגד בהם ב-1998 לטובת DOA- לחגיגות 20 שנה של הרוד ווריורס מול 1,064 מעריצים. הם עבדו ב-WJ והפסידו לתאומים שיין. רצו שטנריו, צ'ושו והרוד ווריורס יפסידו לחדשים, אבל זה כבר לא היה זה.
לא ידעו שהוק התנדב לתרום את הכבד שלו לגרהאם, שהיה עצוב על מותו. הכבד של הוק לא היה במצב טוב בכלל. הם הפכו לחברים טובים, ואשתו של גרהאם קראה לו "הוק שלנו". גרהאם כתב לאנימל שהוא לא ישאל שאלה שאף כומר, מטיף או רבי יכול לענות עליה- אז הוא מקבל שחברו הטוב נעלם. הוא לא יכול היה להסביר כמה הוק היה חשוב לו, הוא בלתי ניתן להחלפה. הוא נקבר מול 250 איש, כולל אנימל שהקריא את ההספד שלו ושל גרהאם, אלרינג, וינס מקמהן שנסע גם להלוויה של סטו הארט, לחתונה בניו יורק, ל-RAW, להלוויה של הוק בפלורידה, ולסמאקדאון מיד לאחר מכן באטלנטה, שון מייקלס, טד דיביאסי, ניקולאי וולקוף שאשתו שרה, סאסאקי, סטיב ויליאמס, הנרי גודווין, טרי טיילור, בריאן בלייר, טום וברוס פריצ'ארד, גנגרל, לונה ואשון, סקוט נורטון וגרג ולנטיין. האלק הוגאן וניילז הופיעו בהלוויה פרטית יום קודם, ותהיה עוד הלוויה. האגדה של הרוד ווריורס מעוררת המון שאלות. הם שינו את העסק- לא לטובה, אבל ההשפעה שלהם נעלמה. האם היו טובים לעסק? ג'ורג'יה נפלה איתם אבל עמדה ליפול. גם ה-AWA, למרות שהם פגעו במתאבקים וגם שמרו על הארגון. בטווח הארוך, הכל היה דומה. הם היו חלק ענק אצל קרוקט ב-1985-87, ואמנם נהיו עבשים, אבל זה כי הארגון לא יצר כוכבים חדשים. השכר שלהם לא היה שווה את זה לאחר החוזה הגדול, אבל לא באשמתם, וקרוקט לא קרא את ההצלחה שלו. הם עבדו עם הילים כמו ההורסמן והמידנייט אקספרס כך שחוסר המכירה לא פגע בארגון ואפילו עזר להם כשרבו על פלייר ועליהם. באול ג'פאן הם היו אטרקציות, ובאבה מעולם לא פגע בהם. באבה ופריץ ואן אריק שלא השתמש בהם, הבינו אותם הכי טוב. ב-WWF הם לא קיבלו בוקינג שעזר להם, וב-1992 גם לא פגעו בהם פרט למקרה בו הורידו להם את התארים, וזה היה מאכזב. ההאל רייזרס היו לוהטים בניו ג'פאן שצמחה, והקריירה של הוק התארכה. אבל קאנסוקה סאסאקי לא הפך לכוכב שרצו שיהיה. ובסוף היום, בעיותיו של הוק חיסלו אותו וניו ג'פאן לא יכלה להשתמש בו. הוא לא הצליח לשמור על מעמדו והקהל הבין. אבל הוא היה כוכב גדול ולא הפסיד למידקארדרים. היה עצוב בסוף שנות ה-90 שהרוד ווריורס הפכו לצמד נלעג. מיק פולי ירד על זה שהוק תמיד שאל אם שמעו את הפופ שלהם, שכבר לא היה גדול. בסוף, יחשבו שב-1983-88 הייתה התקופה הלוהטת ביותר שלהם, והם היו בשערי מגזינים. אבל בסוף, השאלה החשובה בהיאבקות, והיא לא קשורה לעסק, היא: זה שווה את זה?

YossihNew · 20/5/24

הספד לקראש הולי- 17 בנובמבר, 2003:

הסיפור נשמע דומה, אבל הוא קורה מספר מגוחך של פעמים, וכל כך מוכר ורק יותר טרגי. מייק לוקווד- או קראש הולי, מאד מייקי וארין או'גריידי- נמצא מת בידי המשטרה בביתו של סטיבן ריצ'ארדס. הם חיו יחד ארבעה חודשים לאחר שהולי עבר לשם כי נפרד מאשתו. ריצ'ארדס לא היה בבית והיה מודאג כי לא ענו לו בטלפון. הוא התקשר למשטרה שפרצה את הדלת ומצאה את קראש מת. עוד חוקרים את זה, והמשטרה לא פרסמה הרבה, כנראה הוא מת ממנת יתר של אלכוהול וכדורים, מה שלא יוכרע עד עוד שלושה חודשים. בן 32 היה במותו. הוא מת שבועות אחרי מותו של הוק, שגם עמד לעבור דירה. חבר שדיבר איתו אמר שקראש, שהתגרש בצורה מכוערת, עמד לטוס חזרה הביתה. הוא עבד ב-NWA TNA ועמד להגיע בינואר ל-NOAH, ואם הכל היה הולך טוב, הוא עמד להגיע לשם באופן קבוע. בין כל זה הוא הסכים לעבוד עם מייק מודסט, דונובן מורגן ופרנק מורדוק בניהול בית ספר להיאבקות. הוא היה באינדיז של צפון קליפורניה. הוא עמד לחזור לחברה הקודמת שלו, אם בתו.
קראש היה בחור מצחיק שדי גורש מבתי ספר להיאבקות כי היה קטן מדי, מה שמראה איך הכל השתנה ב-14 השנים האחרונות. הוא נולד באוגוסט 1971, בקליפורניה, ביום של הקרב של פרדי בלאסי-ג'ון טולוס. יש לו הכי הרבה כהונות עם אליפות ב-WWF: הוא היה 24 פעמים אלוף, 21 פעמים אלוף הארדקור, אלוף משקל כבד קל, אירופאי ואלוף זוגות עם בוב לאחר ניצחון על רוק ומנקיינד שסירב להתאבק). קראש הולי היה אלוף ההארדקור בשנת 2000 המוצלחת, בחוק 24/7. כשהאליפות החליפה ידיים כמה פעמים בכל האוס שואו, הוא צבר כהונות באביב וקיץ 2002 לפני שהתואר בוטל. הוא היה דמות קומית והתפתח מאוד בארבע שנותיו ב-WWE: הוא היה בדיחה של דרומיים, בן דודו המטורף של בוב הולי מאלבמה, שבדרך כלל חטף ממנו. הוא הלך בצורה מצחיקה וחשב שהוא שוקל 181 ק"ג, עם משקל. הוא היה אלוף ההארדקור שמתאבקים רדפו אחריו כדי להשיג את התואר. הקטע המפורסם היה שהמין סטריט פוסי רדפו אחריו בגן שעשועים. פרט למיק פולי הוא יהיה אלוף ההארדקור הכי זכור. מייק מודסט, דונובן מורגן ופרנק מורדוק אמרו שהוא היה מאוד לא אנוכי, ורק רצה עזרה. הסיפור דומה לזה של בריאן פילמן ולואי ספיקולי שמתו ב-1997-98. כמו פילמן, הוא היה קטן מדי והגיע לליגה הגדולה, אבל פילמן היה כוכב פוטבול. לוקווד קיבל עבודה ב-WWF לאחר קרב הניסיון המרשים שלו בינואר 1998, והיה מאוד קומי. הבעיות האישיות שלו ניצחו אותו וגרמו לפיטוריו ביוני. כמו ספיקולי, הוא היה מעריץ גדול. בסוף שנות ה-80 הוא התחפש לרנדי סאבאג'. העניין הוא שהיה צמחוני די נקי שהתאמן ושמר על כושר. הוא היה בגובה 1.70 מטר ושקל 79 ק"ג, ורצה לעשות גימיק של לפרקון כדי להצליח ב-WWF. הוא גם רצה להצליח ביפן והיה מתאבק טכני די טוב. רולנד אלכסנדר חשב שהגימיק טיפשי, אבל הוא למד מבטא אירי והתלבש בירוק. הוא רקד למוזיקה אירית וזרק ממתקים. הגימיק שלו היה טוב מאלו של ה-WWF אז, וגם העבודה שלו. אבל הגודל שלו הצליח רק באינדיז והוא נראה צעיר. היה לו מבנה גוף טוב, הוא אפילו לא הרים הרבה משקולות. הוא נראה כמו מתאבק תיכון במצב טוב.
הוא התאבק לאחר שסיים את התיכון. הוא התאמן אצל וודי פארמר, שסירב שיתאבק. הוא חש, ב-1989, שהוא לא יצליח בתחום. לוקווד המשיך לחזור והתעקש ופארמר אימן אותו להיות הוורקר הטוב שלו. לאחרונה, לוקווד אמר שמיי יאנג אימנה אותו כי היא התפרסמה יותר. יאנג עזרה קצת בבית הספר. הוא התאבק כג'וני פירסון בארגונים מקומיים. ב-1993 פארמר פרש וסגר את הארגון. לוקווד לא אהב את בית הספר של פול בראון ונפצע בכתף, מה שהשבית אותו. באוקטובר 1995 חזר לאלכסנדר, הפרומוטר היחיד שערך מופעים שם. אלכסנדר אמר לו להתחיל שוב להתאמן אצל מודסט, למרות שהיה מתקדם ממנו. תוך חמישה חודשים הוא חזר כארין או'גריידי, מהוורקרים הטובים בארגון. אז התחילה בעיית השתייה שלו. הקרבות הטכניים שלו היו מול מודסט בסגנון אול ג'פאן. מורגן עשה קרבות מעופפים ואילו ויק גריימס ניסה להעתיק את מיק פולי. אלכסנדר חש שהגודל שלו יגביל אותו להיות מתאבק מעופף ברמה נמוכה. לוקווד רצה להיות כריס בנואה. הפינישר שלו היה ספרינגבורד הוריקנראנה. אחד מחבריו הטובים היה ספייק דאדלי.
בהמלצת ספייק, הוא הגיע ל-ECW ב-1997. טאז התרשם מהעבודה שלו. היימן אהב אותו, הוא הזכיר לו את בנואה ודיינמייט קיד, אבל לא הצליח. הוא התחיל מהתחתית, ואמרו שהוא סירב לעשות דברים כמו לצבוע את הדוג'ו או סידור כיסאות. לא היה כסף לבחור חדש עד שהגיע למעמד חשוב, וכולם עשו מה שצריך. לוקווד חש שזה לא התפקיד שלו. הסגנון של ECW היה שונה ממה שלמד והוא לא רצה ללמוד מחדש את הספוטים. היו לו בעיות עם טאז, באבה ריי דאדלי ומייקי וויפרק שאימנו אותו. הוא השתכר והתעלף במשאית הזירה בנובמבר 1997 יום לפני קרב חושך בנובמבר טו ריממבר. הוא היה אמור לארגן את האולם באותו היום, וכולם זעמו. כשעבד והפסיד עם פול דיימונד לכריס צ'טי וספייק דאדלי, הוא עזב, אבל התנצל כדי שלא יהיה היט. חשו שהוא מוכשר, אפילו אלו שלא חיבבו אותו הודו בזה. אבל היו המון אנשי אינדי מוכשרים והוא פישל מהר. ההזדמנות השנייה הגיעה מהר. קלטת של ויק גריימס נשלחה לג'ים קורנט שבדק אז מתאבקים ל-WWF. ב-1997, ההארדקור התפרסם וגריימס נחשב לחקיין של מיק פולי שהתרסק דרך שולחנות. גריימס לא היה מנוסה, אבל הוא עשה דברים מאוד מגניבים וחשבו שצריך להחתים אותו לפני WCW. גריימס לא הצליח לצאת מהסגנון הזה ולא למד את היסודות, אבל הוא נחשב לכוכב עתידי. זה היה בגלל לוקווד- הקרב הכי טוב של גריימס היה ביולי 1997 מול או'גריידי. או'גריידי הקטן חטף כל מהלך ממנו. גריימס ניסה לדרוס אותו עם מכונית. גריימס היה אהוד באזור וקיבל קרב ניסיון בינואר 1998.
גריימס בחר באו'גריידי, יריבו הטוב. הוא היה אמור להוציא אותו אובר, אבל קרב הניסיון היה הכי טוב מזה המון זמן. הם נלחמו באותו קרב, בלי הספוטים של ההארדקור. הקהל לא הכיר אותם אבל הגיב יפה. ה-WWF התלהבו מזה ואמרו ששני האלמונים האלה הרשימו יותר מג'וני אייס, שהיה כוכב באול ג'פאן וקיבל קרבות ניסיון. או'גריידי הרשים וקיבל חוזה התפתחותי של 25,000 דולר לשנה. בלי זה, היה יכול להיות לו קרב ניסיון ב-WCW. הוא נפרד מהארגון הישן שלו, אבל לזמן מה לא התקדם. בחודשים הבאים הוא התאבק בצפון קליפורניה ולפעמים התאמן אצל דורי פאנק וטום פריצ'רד במחנה אימונים בסטמפורד. פאנק התלהב ממנו כי חש שיכול היה לעבוד יפה, גם עם ג'ייאנט סילבה. הוא גם הרשים רבים במשמעת האכילה שלו. הוא אכל ספגטי בלי רוטב ובלי בשר. הוא נאלץ להוסיף עוף ודגים, להרים משקולות, לקחת סטרואידים ועלה עד ל-89 ק"ג כשהגיע לרוסטר הראשי. לבסוף, כשהשתמשו ב-PPW בממפיס כטריטוריה התפתחותית, לוקווד נשלח לשם עם שון סטזיאק מלא הפוטנציאל, איי טריין, גריימס ורובי דיק. הוא היה ג'ובר ולא חיבב את זה. ואז הוא נשלח למקסיקו. הוא עבד בחלקים בלי תקשורת, במסכה, תחת השם "הרוח הירוקה". בזמנו הגיעו המון אנשים למופעים, והוא נלחם מול פימפלינה אסקרלטה והפסיק לו את המסכה.
הוא קיבל שיחה מברוס פריצ'רד שאמר לו להישאר שם עוד חודשיים-שלושה. הוא אמר שהוא לא מסוגל ולא אכפת לו אם יפטרו אותו. פריצ'רד אמר לו לבוא ל-RAW ולחמצן שיער כי הוא יהיה בן דודו המעצבן והמטורלל של בוב הולי. שני בני הדודים רבו אחד עם השני. קראש הולי חטף ולא קלט את זה. בוב חיבב אותו והגן עליו כדי שלא ימתחו אותו. הם הפכו לצמד קומי שאמר שהוא שוקל יותר ממתאבקי המשקל הכבד. מולי הולי הגיעה והעתיקה את קראש. הוא היה בן הדוד הקנאי, סטריאוטיפ דרומי וכעס עליה כשיצאה עם מולי הולי. לפעמים הוא היה רק קראש, ובפברואר 2000 זכה בתואר ההארדקור מטסט. זאת הייתה שנת שיא בעסק, והוא היה מידקארדר די מוצלח. ניסו להצמיד אותו ולגנוב את התואר שלו. קראש קיבל את סמואל ל. ג'קסון שיגן עליו מפני כל המתאבקים שניסו להצמיד אותו. לאחר חוק 24/7 הוא היה סתם עוד אחד ברוסטר. החגיגות לא עזרו לו, והוא הסתבך מזה שהיה שיכור כשהופיע ב-WWF ניו יורק. הוא גם היה במצב רע בכנס המעריצים של רסלמניה 18 וקידם את בית הספר שלו, ששרד תשעה חודשים. הוא נחשב לאדם שמתלונן, ולא השתמשו בו הרבה בשנתיים האחרונות. היו כמה שנים בהן הרוויח 100,000 דולר, אבל לאחרונה הוא התחיל לעבוד כמאבטח כדי להשלים הכנסה. הוא כמעט הצליח כשהיימן השתמש בו במחלקת המשקל הקל אבל זה לא עבד. הוא התחיל לשתף פעולה עם שאנון מור ומאט הארדי, והוא הצחיק כשקרא את האוטוביוגרפיה של ההארדיז הפוך.
הוא כעס כשפתאום התפקיד בוטל. נאמר שפיטרו אותו כי לא מצאו עבורו כלום. הוא החליט לפרוש ביוני ואמר שרצה לעזוב בעצמו. הוא התלונן בפני דיוויד לגאנה ובריאן גרוויץ, שלא חיבב כי לא הכיר היאבקות. לגאנה אמר לו לדבר עם וינס מקמהן. הוא הלך לגרוויץ שצרח עליו. גרוויץ אמר לג'ון לורינייטיס שלוקווד לא מקצועי. הוא פוטר קצת לאחר מכן. הוא נפרד מאשתו ניקי קצת לאחר מכן. הם היו פרודים אבל לא גרושים, אז יש לה זכויות לגופה. ההלוויה נערכה בצפון קרוליינה, ולא בקליפורניה שם ביקשו הוריו לערוך אותה. היא אמרה שהיא לא תגיד איך הוא מת. לוקווד עבד כמאד מייקי ב-TNA, והוא וג'רמי בוראש עשו סגמנטים מצחיקים בהם הוא כעס על שותפים לחדר, תחבורה, תוכניות והתעצבן. הוא רצה להיות קומי. הוא עשה ספלאש מהחבל התחתי, או קפץ על רגליו מהחבל העליון ואז ביצע ספלאש. הוא גם ירד על WWE, טריפל אייץ', מיק פולי, רולנד אלכסנדר ועוד. הוא נראה היה כמו מי שהאמין שלא יחזור. אחרים אמרו שהוא אהב את TNA, אבל לא השתמשו בו הרבה. ג'ימי יאנג ניסה לסדר לו עבודה באול ג'פאן. הוא שאל את מודסט ומורגן ואמרו לו לחכות, כי NOAH תציע לו בינואר. הוא עבד אצלם בחינם, אבל רק ביקש שתי בירות. בשבוע שעבר היה הקרב האחרון שלו. הוא היה במחנה אימונים של הארלי רייס, ריקי סטימבוט ולס תאצ'ר, ועבד בקרב האחרון כשסטימבוט שפט.

YossihNew · 25/5/24

הספד למונדוג ספוט- 8 בדצמבר, 2003:

ג'רי לולר היה אמור לחגוג יום הולדת ולערוך לילה נוסטלגי של ממפיס משנות ה-80 במיד סאות' קולוסיאום. אבל זה לא היה כיף כי לארי בוקר, שעבד כמיין איבנטר עשרים שנה, מת מהתקף לב בזמן קרב שפעם עזר להיאבקות. בוקר התפרסם כמונדוג ספוט, תפקיד שהשיג ב-1981 כשנתקל באלוף זוגות בהמלצת אנדרה הענק. הוא היה בן 51, והתאבק 28 שנה ועוד עבד באינדיז. ללא ידע של אף אחד פרט לאנשים הקרובים אליו, הוא היה סוכרתי כמה שנים. הייתה לו בטן מונדוג. הוא ירד מאוד במשקל מאז שהופיע במרץ ב-TNA אבל עוד היה גדול. המוות שלו מעלה שאלות לגבי רגולציה על היאבקות, כי בגילו ובמשקלו ובמצב שלו הוא התאבק.
הוא ושותפו, מונדוג פאפי לאב, נלחמו מול ריקי מורטון ורוברט גיבסון ועוד שני צמדים בקטטה. ספוט התמוטט וחשבו שהוא בסדר, אבל הוא התמוטט שוב. המתאבקים חשבו שהוא מוכר והפעם הוא לא הגיב. מורטון וגיבסון ניצחו והמאבטחים והפרמדיקים הגיעו. גיבסון הודיע שצריך לקרוא לאמבולנס. ג'רי לולר חש פלאשבקים לאואן הארט, שמת מולו. מונדוג פונה באלונקה ויצאו להפסקה. נאמר למעריצים מה קרה. רבים חשבו שהוא יהיה בסדר כי הוא עוד נשם. לקח חצי שעה עד שהאמבולנס הגיע והוא הוכרז כמת. האירוניה היא שהוא קידם את האירוע עם לולר. ג'ימי הארט ערך מופע בו קורט הניג מת, וגם מופע בו הוק נחשף כמת. הבן של בוקר היה בקהל. היה לו גם בן יותר בוגר בשם באבה, שלא מזכיר מי אבא שלו. בפיוד של המונדוגס-לולר וג'ף ג'ארט, הם רק צעקו "באבה".
לולר ובריאן כריסטופר נלחמו מול דאטץ' מאנטל ודאג גילברט כשג'קי פארגו וג'ימי הארט מלווים. לאחר הקרב הם קיבלו את החדשות והפרשן הודיע לקהל. בריאן כריסטופר אמר שהוא חש כמו במוות של אואן. הם יצאו וצלצלו בפעמון וכריסטופר אמר לכולם להתפלל למשפחה. את התוכנית בממפיס הקדישו לספוט ושידרו קרבות שלו. גם ג'ים קורנט ישדר קטעים של המונדוגס ב-OVW. המונדוגס לא ישתמשו בגימיק הזה יותר. הגימיק הזה היה מקרי אבל נשאר 20 שנה. וינס מקמהן הבן המציא את הרעיון של הכלב הבלונדיני. הביאו את לוני מיין לאתגר את פדרו מוראלס, והוא לווה בידי לו אלבנו, ב-1972. מיין כבר היה מאד דוג מיין, וב-WWWF הפכו אותו למונדוג. הוא היה כוכב ענק בקליפורניה ובמותו בתאונה ב-1978, היה האיש היחיד שהיה אלוף אמריקה כהיל בלוס אנג'לס וכפייס בסן פרנסיסקו- כשהתוכנית של לוס אנג'לס שודרה בסן פרנסיסקו, כשבסן פרנסיסקו היה יריב של פייפר ובלוס אנג'לס שותף שלו. הוא היה מתאבק ענק באורגון.
כעבור שלוש שנים, וינס האב הביא את אד ווייט ורנדי קולי לאלבנו, וקרא להם מונדוג קינג ורקס. הם ניצחו את ריק מרטל וטוני גארייה וזכו בתארי הזוגות. כעבור חודשיים ווייט נתפס בגבול עם סמים ולא חזר לארה"ב. אנדרה הענק, שווינס שלח לעבוד בטריטוריות, הכיר את בוקר והמליץ עליו כמחליף כי הוא נראה מתאים. היה לו קל לשחק את הגימיק ולהשמין. הוא הפך לספוט, אלוף הזוגות. הוא התחיל להתאבק ב-1975 ועבד בקרבות פתיחה במעט טריטוריות. הוא חמצן את שיערו ועבד עם וויין פריס- הונקי טונק מן- והם קיבלו פוש כשהפכו למפציצים הבלונדיניים, גימיק של פאט פטרסון וריי סטיבנס. הקרב האגדי שלהם היה ביוני 1979, קטטת דוכן המכירות בטופילו.
הוא פרץ לראשונה בגלל פוליטיקה. רוברט פולר היה בוקר אצל ג'רי ג'ארט והם הביאו 2,500 איש בשבוע, נוראי. פולר עזב או פוטר, ורוב המתאבקים עזבו איתו. ג'ארט נשאר עם ג'רי לולר וביל דאנדי ונאלץ לבנות מחדש. הוא החליט שבוקר ופריס ילוו בידי סרג'נט דני דייוויס- זה מ-OVW. פריס ודייוויס התראיינו. קשה לדעת מתי היאבקות ההארדקור נולדה. השיק ועבדאללה הקצב וביל קארי התקוטטו והשתמשו בחפצים. ממפיס הייתה שייכת לג'קי פארגו. אבל קטטה עד לדוכן המכירות עם אוכל לא נעשתה עד אז. זה שהם היו מכוסים בחרדל ודחפו אחד את השני למכונות הפופקורן היה הזוי. רבים העתיקו את זה. בממפיס עשו את זה כל כמה שנים. אדי גילברט ומורטון עשו את זה מול אטסושי אוניטה ומאסה פוצ'י ב-1981 ואנשים התלהבו מזה. זה הוביל ל-FMW ול-ECW. לכן הם עשו את הקרב הזה השבוע. הקרב הצליח ו-7,000 איש באו כל שבוע לקרבות החוזרים, לקטטות של ממפיס. הם נהיו אלופי הזוגות וניצחו את טרי גורדי ומייקל הייז- שאפילו הם היו אהובים יותר מהם- לולר ודאנדי, וטרי בולדר- האלק הוגאן- וטומי גילברט. גם הרוק'נרול אקספרס היו מעורבים. לאחר מכן עברו לנאשוויל ועבדו שם ב-1980 עבור ניק גולאס שהטריטוריה שלו גססה.
לפני כן, הוא היה ג'ובר בג'ורג'יה כזאת החלה להתפרסם במדינה. הוא בלט כי היה לו שיער טוב וזז יפה בזירה בניגוד לג'וברים אחרים. כאלופי זוגות, המונדוגס הפסידו בדרך כלל בפסילה. הם הפסידו בפסילה ביוני 1981 לטאטסומי פוג'ינאמי ויושיאקי יאטסו, וביולי השיגו תיקו עם מרטל וגארייה. בסתיו מר פוג'י ומר סאיטו החליפו אותם כצמד הילי אז הם עברו לפורטו ריקו, להיות שם אלופי הזוגות. הוא הצליח ב-1983, בפיוד מול סטן ליין וסטיב קירן- הפביולוס וואנס. הם היו הצמד הפייסי הכי לוהט אז, נשים אהבו אותם והסרטונים שלהם הציגו אותם כמאהבים. כדי שגברים יאהבו אותם הם היו בקטטות מול המונדוגס ושיפהארדרס. המונדוגס קרעו להם את הז'קט שפארגו נתן להם. הקרבות היו פרועים ופארגו- שהחליף את קירן שנפצע- נלחם מול המונדוגס של ג'ימי הארט שהחזיקו בעצמות. הטריטוריה בערה והם הביאו 7,500 איש כל שבוע, לפעמים יותר. זה היה שיא בלואיביל ובנאשוויל. הם הביאו לראשונה פחי זבל ולוחות עץ.
זה לכשעצמו היה מעניין. העסקים היו בשיא, ולולר חשב שג'ארט הרוויח כסף כי בנה בית חדש. הוא היה כוכב ולקח את לאנס ראסל הפרשן, השידור והמון מתאבקים איתו, כמו שג'ארט לקח מניק גולאס. בובי איטון אמר את זה לאשתו, הבת של דאנדי, הבוקר. ג'ארט שמע והתעמת עם לולר, והוחלט שלולר יהפוך לבוקר והם יחלקו בארגון. לולר הביא את המונדוגס והתחיל את הקטטות איתם. המונדוגס חזרו ל-WWF כשההתרחבות התחילה ווינס לקח כמה מתאבקים שיכול היה. הם לא קיבלו פוש. היה להם גימיק נחמד אז הם הפסידו לפייסים. ספוט נשאר כמתאבק יחידים, והיה ברסלינג קלאסיק. הוא היה אמור לעשות ג'וב לטרי פאנק, אבל ספוט הפתיע כשניצח את פאנק בספירת חוץ לאחר 17 שניות כשפאנק לא נכנס לזירה. הוא הפסיד לג'אנקיארד דוג. הוא הרוויח כסף, וחסך טוב. הוא התאבק באינדיז וערך כמה מופעים ככוכב בממפיס.
אבל השיא שלו היה כשהוא ושותפיו היו ההילים האחרונים שממש הצליחו בטריטוריה ישנה. הטריטוריות חוסלו בסוף 1991, פרט לזאת של ג'ארט, כי וינס ו-WCW לקחו את השידורים והארגונים הקטנים גססו. לג'ארט הייתה תוכנית בבוקר שבת שהתחנה שילמה עליה בגלל שהצליחה, והוא לא שילם הרבה. אבל הכתובת הייתה על הקיר לאחר 1991. בסוף השנה, ספוט הגיע לצמד עם ספייק. הם התקוטטו והשתמשו בכיסאות מול לולר וג'ף ג'ארט. הם חיסלו את הג'וברים. הג'וברים שנאו את זה. אם ראו שהם קיבלו מולם בוקינג הם ברחו. הפיוד הצליח, והמונדוגס חטפו מג'ארט ולולר, דיממו וחזרו. זה היה קשה והמון שותפים אחרים הגיעו- בן הדוד ג'וניור הגיע כמונדוג קוג'ו, היה מונדוג ספלאט ועוד. ממפיס הביאה יותר מ-1,000 איש רוב הזמן. כשהם הפסידו את תארי הזוגות ללולר וג'ארט בכלוב ביוני 1992, הקהל עלה ל-1,800. כשג'ארט סיכן את השיער שלו מול התארים ביולי, שוב הגיעו 1,800. לקרב החוזר הם הביאו 2,500. ל-WCW לא היה קהל טוב יותר, והפיוד זכה בפיוד השנה. רצו שנהג מונית יהיה המנג'ר שלהם, אבל ריצ'ארד לי שרצה להיות זמר קאנטרי החליט לעשות את זה בחינם. לאחר מכן הוא דרש תשלום. הוא אהב את העסק.
הוא היה יחסית מופנם ולא נראה בציבור בגלל הדמות שלו. הוא ניסה להתחבא במסעדות כי לא רצה לפגוע בגימיק שלו. הוא אימן מתאבקים וערך מופעים איתם. הוא כיסח אנשים כך שאלו שלא פרשו יהפכו למתאבקים. הוא עבד בעיקר בטנסי. הוא הותיר אחריו שבעה ילדים, חמישה בנים ושתי בנות. ג'ימי הארט אמר שאחרי המוות של הוק, השבץ של ברט הארט, בעיות הלב של ז'אק רוז'ו והפציעה של בריאן נובס, הצמדים שלו הולכים ונגמרים.

YossihNew · 28/5/24

הספד לוול- 15 בדצמבר, 2003:

במה שהפך לדפוס קבוע במקצוע, ג'רי טויט נמצא מת בחדרו במלון ביפן, לאחר שסיים את סיבוב ההופעות באול ג'פאן פרו רסלינג. הוא היה בן 36. זה מדהים איך זה קרה בשבועות האחרונים, ובכלל בשנים האחרונות, כל הסיפורים האלה. זאת בעיה בלי תשובה בגלל שאין רשות ואין פיקוח ואי אפשר לשבור את המעגל הזה. טויט היה עם בעיות סמים, והיה מכור להירואין וכמעט מת כשנכנס לגמילה ב-2001. הוא התאבק יום לפני כן בבודוקן הול. הוא התחיל שם בתחילת השנה והיה עם טאקה מיצ'ינוקו, די-לו בראון, בול ביוקנן, ג'מאל וג'סטין קרדיבל בקבוצה. אמרו שהוא התנקה בשנתיים האחרונות אבל הוא נפל שוב בזמן סיבוב ההופעות.
הוא התפרנס יפה מלו"ז חלקי, והצליח יותר טוב מכל זמן מאז שהתחיל ב-1991, פרט ל-WCW. הוא ניצח בקרב שלשות ואז הוא וחבריו הלכו למלון. זה היה בעיר במרחק שעתיים מטוקיו עם נמל תעופה. הוא טלפן ב-10 בבוקר לחברה שלו. הוא עמד לארוז לטיסה ב-3 בצהריים. לפי אול ג'פאן, כשבראון וביוקנן דפקו על הדלת באחת, כדי לנסוע, הוא לא ענה. הם ביקשו מההנהלה לפתוח את המלון ומצאו אותו מת, והתקשרו לאמבולנס. ב-1:45 קבעו שמת מהתקף לב. גופתו נשרפה כמעט מיד, אז לא ינתחו אותה. טויט נולד בדצמבר 1966 בניו ג'רזי, הוא פרץ די מאוחר בבית הספר של מייק שארפ. הוא היה חבר טוב של קרובר וסיימון דיימונד, שבילו איתו המון. קרובר, שהכיר אותו בתיכון, אמר שיהיה קשה להגיד עליו משהו רע. הם יצאו ונפגשו עם דיימונד ודון מארי, ארוסתו, והם לא דיברו על היאבקות.
טויט נודע בעיקר כוול, מאליס ב-TNA וג'יגאנטס. האלק הוגאן רצה לעבוד מולו בשנת 2000 כשרצו כוכבים חדשים. בנייטרו של חופשת האביב, הוא קיבל מולו קרב. קווין סאליבן נתן לו פוש כי הוגאן חיבב אותו. זה היה בין התקופות של רוסו. טויט היה בגובה 2.06 מטר ושקל 149 ק"ג, אבל לא היה מוכן לפוש הזה, בעיקר לאחר שסיד וישס עבד עליו ואמר לו להוריד חולצה בקרב. וול נראה נורא ולכן לבש חליפה. כשהקהל ראה את זה זה פגע בו, שלא לדבר על הצחוקים. הוגאן היה אמור לנצח אותו עם לגדרופ, אבל הוא החליט שאמנם הוא יקום מהצ'וקסלאם, אבל וול יקום מהלגדרופ. ואמפירו עזר להוגאן להעביר את וול דרך שולחן והוא קם גם מזה כדי להיות מפלצתי. אבל זה היה נוראי- הקרב היה מול וינס מקמהן ורוק מול ביג שואו ושיין מקמהן, כשטריפל אייץ' ומיק פולי שפטו ורוק אמר שיפרוש אם יפסיד. הרייטינג היה 7.56% לעומת 2.27%. הוא היה ידוע כחוגג ב-WCW אבל גם היה שקט ולא גרם לבעיות. הוא הגיע לארגון דרך באם באם ביגלו. ב-1999 הגיע כדי לנסות להפוך את אלכס רייט לכוכב כשהפך לברלין. ברלין היה גרמני שחצן שהאמין שהוא עליון וממש הצליח, כשאישה תרגמה אותו וטויט היה וול- חומת ברלין- שומר הראש שלו. קווין סאליבן יצר את זה. אבל הגימיק נכשל כשהתחיל להתאבק, בעיקר לאחר קרב גרוע מול ג'ים דאגן ופיוד גרוע מול באף באגוול. וול נפרד ממנו והפך לכוכב. הקריירה שלו רק הידרדרה. וינס רוסו ואריק בישוף בדיוק חזרו אז הפוש הזה נגמר. כעבור כמה שבועות כל התארים פונו והארגון התחיל מחדש. היה ברור שהוא שונא את בישוף ואת רוסו שחיסלו לו את הפוש ואת הארגון. הוא היה איש של סאליבן וזה נגמר. הוא גם קיבל פוש מוקדם מדי. הוא הצטרף למיזפיטס אין אקשן והפך לסרג'נט איי-וול, ועמד מאחורי ביל דאמוט, גנרל יו ג'י רקשן. כש-WCW נסגרה, הוא עבר ל-WWF. כשגילו שהוא מכור לסמים וכמעט מת ממנת יתר, הוא שוחרר ואמרו לו שיחזור אם יתנקה. גם דאגו כי היה לו תיק פלילי. הוא עבר גמילה וקיבל קרבות ניסיון שנכשלו. הארגון לא ממש רצה אותו, למרות שנראה אחרת.
הקרב החשוב הבא שלו היה בבכורה של NWA TNA ביוני 2002. הוא הפך למאליס והיה עם ג'ים מיטשל. השיער שלו היה ארוך והוא צבע אותו ונראה כמו אנדרטייקר, והיה די ענק, עד שלא ידעו שהוא וול. הוא וקן שאמרוק שרדו את הבאטל רויאל להכתרת אלוף ה-NWA. הם נלחמו וריקי סטימבוט שפט, ושאמרוק ניצח. טויט נראה כוכב, ובנו כמה שבועות לקרב חוזר. אבל הוא לא המשיך להיראות טוב. כשהתחילו בעיות והארגון הפסיק להטיס מתאבקים, הוא לא הגיע. מפעם לפעם השתמשו בו אבל אחרי אנגל פציעה לא משכנע שנועד לשלוח אותו ליפן, הוא לא חזר. הוא הגיע לאול ג'פאן שלאחר משבר כספי החליטה לשנות את עניין הזרים שלה. ועדיין זה היה משתלם להיות שם, והוא היה הזר הגדול שהפסיד לכוכבים. הוא היה בקרב האחרון של WWA בדצמבר 2002. זה היה עניין פוליטי. לקס לוגר זכה בתואר WWA מסטינג שלא התחייב לעוד מופעים. אבל לוגר היה כל כך נוראי עד שלא רצו אותו, וסטינג הסכים לחזור לסיבוב ההופעות הבא שלא קרה. לוגר סירב לעשות ג'וב בקרב יחידים אז מאליס נכנס לקרב וסטינג הצמיד אותו. טויט היה גרוש בלי ילדים, אבל הוא היה הסנדק של ילדיו של ביגלו. כשהתחיל להתאבק, שארפ קרא לו ביג ג'ון עם גימיק של חוטב עצים, עם גרזן וחולצת פלנל. קרובר אמר שהם נלחמו בבאטל רויאל, אז אחד מול השני ואז באינדיז.
לאחר שנה באינדיז, הוא פרש לכמה שנים. הוא חזר ב-1994, ועבד בצפון מזרח המדינה כהאל רייזר, עם צב עפנים, כמו הגימיק של ניו ג'פאן. הוא לבש שלד דינוזאור על כל כתף. בהשפעת חבריו מג'רזי, ביגלו ו-DDP, הוא עבר לאטלנטה ולמד בפאוור פלאנט. לאחר ה-WWF, הוא הופיע בהקלטות XWF. הוא קיבל פוש לקרב מול הוגאן כוול, כי WCW לא רשמו על זה פטנט. אבל הוגאן עזב וה-XWF לא המשיכה. הוא גם היה סנאף ב-XPW. באול ג'פאן, הקרב הגדול שלו היה מול קייג'י מוטו. הוא נפצע בברך לפני הקרב וצלע. הגודל שלו היה מטעה, כי הוא נראה במשקל 136 ק"ג וענקי, אבל הוא היה 122 ק"ג. אול ג'פאן תעשה לו טקס ב-2 בינואר, וטאקה מיצ'ינוקו גם יערוך לו טקס במופע הבא.

YossihNew · 3/8/24

הספד לג'ק טאני- 2 בפברואר, 2004:

ג'ק טאני, ששיחק את נשיא ה-WWF במשך עשור, אבל היה שחקן מפתח בעיר חשובה מאוד, מת מהתקף לב בשנתו בגיל 68. טאני בא ממשפחת היאבקות, שהאדם החזק בה היה דודו פרנק. פרנק טאני שלט באונטריו 44 שנה, ובאותו הזמן טורונטו הייתה מהערים הכי לוהטות בעולם. ג'ק, או ג'ון טאני ג'וניור, היה פרומוטר מדור שני. אביו, ג'ון האב, קנה את הטריטוריה מפרנק ב-1939 אבל מת כעבור שנה כשג'ק היה בגיל 4. ג'ון האב היה בן 32 ומת מהתקף לב בגלל עבודה מאומצת. ג'ק עבד אצל דודו החל מ-1952, במרחק קטן מהמייפל ליף גארדן שנודעו בפוסטר של אנדרה הענק מחוץ להם. הדוד שלו התחיל למכור לו מניות, וכשפרנק נפטר ב-1983 הפך ג'ק למנהל אחד מהארגונים המוצלחים בעולם. מאז יציאתו מהתחום הוא גר בפורט לודרדייל אבל כמה חודשים נסע לטורונטו כדי לבקר את נכדיו. הוא עמד לחזור לפלורידה כשחטף את ההתקף.
פרנק וג'ון טאני עבדו אצל ג'ק קורקורן, הפרומוטר המקומי, ב-1931. הם קנו את רוב המניות לאחר שקורקורן סבל מדלקת ריאות. פרנק היה בעלים חלקי בסנט לואיס עם סם מוצ'ניק, נשיא ה-NWA, וגם שותף של וינס מקמהן האב. פרנק ווינס נהגו לצאת לחופשות עם משפחותיהם יחד. פרט למונטריאול, ויותר מסנט לואיס, ההיאבקות הייתה מצוינת בתקשורת בטורונטו. עד שנות ה-70, העיתונים ממש דיברו על האירועים במייפל ליף גארדנס. הרוב היה בגלל שפרנק היה מאוד חביב, ובניגוד לפרומוטרים אחרים בילה עם העיתונאים ודיבר על זה שהכל מבוים. הוא הרוויח כסף אבל נהנה מאוד. כשמוצ'ניק שלח לו צ'קים עם אחוזים מהרווחים, הוא לא פדה אותם כמה חודשים, מה שעצבן את מוצ'ניק הדקדקן. עוד סיבה להצלחה הייתה המסורת, עם וויפר בילי ווטסון, הכוכב הגדול ביותר בשנות ה-50 בקנדה. ווטסון הפך לגיבור לאומי עם הטלוויזיה. הוא עבד המון בצדקה, והיה אהוד כמעט כמו אל סאנטו.
כשפרנק מת, טורונטו בערה כעיר החזקה ביותר של ג'ים קרוקט, בתקופה שהארגון היה בשיאו. הם עשו מופע בו ריקי סטימבוט וג'יי יאנגבלוד נשבעו להיפרד אם לא יזכו בתארים מסרג'נט סלוטר ודון קרנודל. הקרב מגרינסבורו שבועיים קודם מאוד מפורסם, אבל בטורונטו הם הביאו 18,000 איש לקרב כלוב, ורבים חושבים שהקרב בן 40 הדקות היה מהגדולים בעיר. קרוקט שלט בקרוליינה ווירג'יניה, אבל הפיוד של ריק פלייר וריקי סטימבוט גרם לכך שהעסק שגשג שוב. השיק הצליח בשנות ה-70 אבל הקרבות הקצרים שלו הרגו את העיר. העסק מת קצת אבל זה לא שסטימבוט ופלייר הצליחו לבד, כי ברונו סאמארטינו הגיע כאלוף לשם לאחר ששיק וטאני נפרדו. טאני הביא עם מתאבקי AWA ו-WWWF קהל של בין 6,000 ל-8,000 איש פעמיים בחודש. הוא היה מקושר לכל הפרומוטרים.
טאני שמע על פלייר מסם מוצ'ניק שאמר לו שזה הכוכב הבא. טאני הביא את פלייר וסטימבוט בנובמבר 1978, והם נתנו קרב אדיר מול 9,000 איש. טאני אמר שפלייר יוביל את העיר, והצליח להביא קרבות חלומות נוספים פרט לפלייר-סטימבוט. במרץ 1979, בוב באקלנד ואלוף ה-AWA ניק בוקווינקל נלחמו בקרב איחוד יחיד במינו שהסתיים בספירת חוץ. ביולי, באקלנד הגן על התואר מול פלייר- פעם ראשונה שפלייר נלחם על תואר ה-WWF לפני 1991. אבל כדי לשמור על סטימבוט ופלייר, פרנק הגיע להסכם עם ג'ים קרוקט וג'ורג' סקוט, שמתאבקי מיד אטלנטיק יחליפו את ה-AWA וה-WWF בעיר. טאני הסכים שקרוקט יקדם את האזור והוא השתמש בפחות ממתאבקים אחרים. הוא תמיד השתמש במתאבקים מקומיים כמו אנג'לו מוסקה, בילי ליונס ודיסטרוייר. הרוב חשבו שקרוקט קנה את הארגון, אבל רק סקוט קנה את הארגון. תוך כמה שנים, פלייר הביא בין 12,000 ל-14,000 איש והעסקים היו ממש חזקים גם כשלא הגיע. פלייר החל כהיל, והיה אהוד והפך לפייס מול גרג ולנטיין ורודי פייפר, וב-1983 לאחר שהארלי רייס זכה בתואר, הם נלחמו על התואר בחוץ. המופעים הביאו 20,000 איש בלי אנדרקארד. ג'ק השתיין אהב את פלייר, ורוב הזמן הם היו האחרונים שנשארו עומדים במסיבות שלאחר המופעים. ג'ק אפילו הוזמן לחתונה של פלייר.
כשפרנק מת, ג'ק השתלט על טורונטו עם בן דודו אדי, שלא ממש היה מעורב בתחום אבל ירש את אביו ועבד מאחורי הקלעים. ג'ק נסע בקדילק, לבש חליפות ועישן סיגר. זה הכין את הקרקע ל-14 חודשים מוזרים- קרוקט חש שטאני יעבור לווינס כמו סקוט, שעזב את קרוקט כדי להיות בוקר של וינס. הוא התחיל לא לשלוח לו מתאבקים. קרוקט הפסיק לשלוח את פלייר, סטימבוט והשאר. טאני הביא רק את ג'ימי וליאנט מול המתנקש. הקהל ירד. קרוקט שלח לו אנשים חלשים ומופע אחד הביא 1,200 איש, והם הרוויחו 8,000 דולר כשעלה להם 30,000 דולר לערוך מופע. טאני האמין שקרוקט ניסה להרוס אותו ולהשתלט על העיר. קרוקט לא סמך על טאני כי וינס האב עוד היה חי ופרנק ווינס היו חברים, אז ג'ק יבגוד בהם. וינס התחיל בהתרחבות, והציע לטאני הסכם, ואמר שבכל מקרה יגיע לטורונטו. טאני ידע שקרוקט לא יתן לו כלום, ואילו לווינס יש את האלק הוגאן, רודי פייפר, ג'ימי סנוקה ואחרים. במקסימום היה לו שידור כבלים ברחבי המדינה. בגלל שטאני יכול היה לתת לו שידור וקשרים, בעיקר עם דרישות התוכן בקנדה, וינס הרשה לטאני לשמור על בעלות בטורונטו ונתן לו אחוזים מהמופעים שם, פרט לקוויבק. טאני שלח את האנשים שלו לטפל במכירות. הוא לא היה אהוד בקרב האייג'נטס שכעסו שהרוויח מהטריטוריה הלוהטת.
ג'ק טאני החליט את מה שיכול היה להחליט. רבים כעסו עליו כי שנאו את וינס. טאני ידע שווינס יבגוד בו, אבל רצה להרוויח קודם. טאני היה הפרומוטר הראשון מה-NWA ששבר מבנה, כשווינס השתלט גם על ג'ורג'יה ועל סטמפיד. הוא השיג את TBS ושידור חזק בקנדה. בגלל דרישות התוכן, וינס היה צריך לצלם אצל טאני, והשתמש בכוכב המקומי שלו, מוסקה, כפרשן. בתמורה, וינס הפך את טאני לנשיא הארגון. טורונטו הייתה "העיר הקסומה" כי הוגאן ממש הצליח במייפל ליף גארדנס, יותר מפלייר ושיק. העסקים היו חזקים גם בלעדיו, וגם בקרבות גרועים. טאני איבד את ההשפעה שלו על השכר כששילם להוגאן ולפייפר 11,000 דולר על מיין איבנט, ווינס כעס כי הוא לא שילם דברים כאלה. טאני היה רגיל לזה שהמיין איבנטר קיבל המון כסף, כמו אלוף ה-NWA שקיבל 10% מההכנסות. הם לא היו נדיבים באנדרקארד כי הרגישו שמעט אנשים מוכרים כרטיסים.
באוגוסט 1986, הוגאן ואורנדורף, שהיה להם פיוד האוס שואוז לוהט לפני הימים של סטיב אוסטין, עמדו להביא קהל גדול. הם הציעו 35,000 כרטיסים. טאני היה בחופש, ונדהם לגלות שהכל נמכר. הוחלט למלא את כל האצטדיון ואפילו מכרו כמה כרטיסים פעמיים. למרות שהכניסו לראשונה מיליון דולר בצפון אמריקה, פרומוטרים רכשו מטאני זכויות קידום. הוא לא פרסם, אבל כולם ידעו על הביג איבנט. באותו הזמן בדרך כלל קנו כרטיסים ביום האירוע ולא מראש. הם הביאו 64,000 איש, להאוס שואו בשוק אחד, שיא. המון כעסו שמתאבקי הפתיחה קיבלו 800 דולר. אף מופע לא השיג יותר מ-38,622 של באדי רוג'רס-פאט או'קונור ב-1961. וינס אמר לטאני שהוא צריך לשבור את השיא, והוחלט שרסלמניה 3 תהיה בפונטיאק סילברדום. לאחר מכן ערכו את רסלמניה 6 בטורונטו, עם הכנסות של 3.49 מיליון דולר, שיא שנשבר ברסלמניה 17. אבל טורונטו הייתה עיר עשירה בהיסטוריה. פרנק היה הפרומוטר הראשון בקנדה שקיבל חשיפה בשנות ה-50, ובילי ווטסון הפך לגיבור לאומי. הוא היה כוכב עוד קודם לכן ונלחם מול כל ההילים, בעיקר ג'ין קיניסקי. ב-1956 ווטסון זכה בתואר ה-NWA מת'אז. בנובמבר 1957 גם דיק הוטון זכה שם בתואר. ות'אז זכה בתואר מבאדי רוג'רס ב-1963. ברונו סאמארטינו התבסס שם ככוכב, ות'אז ניצח את ברונו שנייה לפני שזה הפך לאלוף ה-WWWF. הוא גם ערך קרב שיער בין ווטסון לגורג'ס ג'ורג', ועוד קרב בו השיער של אשתו של ג'ורג' היה על הכף. ואז בא השיק, שלא נוצח במאה מיין איבנטים והביא 10,000 איש לכל מופע כמה שנים לפני שחיסל את העיר.
טאני נודע בשנות ה-80 כמו סטנלי בלקבורן מה-AWA. הוא החליט באופן הגיוני אבל היה קומי. ההחלטות המפורסמות שלו היו שפינה את תואר ה-WWF לאחר שאנדרה הענק ניצח את האלק הוגאן בזכות ארל הבנר שהחליף את אחיו דייב, כשאנדרה מכר את התואר לטד דיביאסי, מה שהביא את הטורניר ברסלמניה 4 בו סאבאג' זכה במקום דיביאסי. בדצמבר 1991 הוא פינ האת התואר לאחר שהוגאן זכה בתואר מאנדרטייקר לו הפסיד לפני שישה ימים. וינס החליט לערוך אירוע, לעשות אנגל ענקי עם ההפסד של הוגאן ולעשות קרב חוזר. טיוזדיי אין טקסס נכשל ולא ניסו את זה. טאני חטף כשפלייר חטף כיסא מהוגאן ונפל עליו, מה שמנע מטאני לראות את פול ברר עוזר לאנדרטייקר, אבל הוא כן ראה את טייקר זורק את האפר על טייקר, מה שהוביל לפינוי התואר ולראמבל 1992. לפעמים הוא יצא ממש טיפש, כמו בקרב של הוגאן-ווריור. הארגון רצה קרב חוזר שנה אחר כך, ורצה לדחות את הקרב החוזר של הוגאן, אז טאני הכריז מיד לאחר הקרב שלא יהיה קרב חוזר כי הקרב היה אלים. למרות שהיה בתוכניות עשור, לא הכירו במותו ב-RAW.
וינס קיבל את ההסכם שלו בקנדה והוציא את טאני מכל מקום פרט לאונטריו, אבל טאני הרוויח ממש יפה אצל וינס. אחרי שנפרד מסקוט כבוקר כי לא אהב את הוגאן, סקוט האמין שטאני דופק אותו. הוא תבע אותו, וטאני שילם לו סכום לא ידוע. סקוט השקיע המון בנדל"ן. אחרי רסלמניה 6, קרו כמה דברים שאיימו על טאני. מישהו- אד טאני כנראה, שננטש בהסכם- החליט לרשום פטנט על רסלמניה בקנדה. היה עיכוב במכירות הכרטיסים, ווינס שילם המון כסף. ה-WWF כעסו ולא רצו לערוך עוד אירוע בקנדה, ולא חזרו עד 1995. וינס אמר אז לטאני שיערוך מופעים בעצמו. ואז אן, אהובתו של ג'ק, נפטרה. בנוסף, שופט בשם מייק קלארק שטאני העסיק קיבל הצעה מטרי גארווין, וסירב לה. הוא פוטר בגלל זה. ב-1992, קלארק דיבר על הנושא. זה פגע בטאני כי חשו שהוא לא שולט בעובדים שלו.
לאחר מכן, טאני הפך לנשיא ה-WWF קנדה, והוא הרוויח פחות כסף. וינס לא שילם לו על המניות שרכש ממנו, אבל וינס היה מאוד נדיב איתו. טאני מאוד כעס מהפיטורין אבל הבין שהרוויח כסף. הוא נשאר בתפקיד עד 1995, כשווינס שחרר אותו והחליף אותו בגורילה מונסון כנשיא הארגון וקארל דמרקו ב-WWF קנדה. טאני נעלם אחר כך, וההספד שלו לא דיבר על היאבקות בכלל. המשפחה שלו זיהתה שהוא כועס, כי הוא עבד בתחום שישים שנה וזה נלקח ממנו. אחר כך, הוא ניתק קשר עם התעשייה ולא דיבר עליה שוב. בהלוויה לא דיברו בכלל על התחום. היחיד שהגיע לשם מהתחום היה ג'ובר משנות ה-70. טאני נחשב לאדם נחמד אם לא הרגזת אותו. הוא לא סלח למי שכן.
המשפחה שלטה באונטריו בעזרת ועדה אתלטית. המשפחה הקשתה לכולם לערוך מופעים באזור שלהם. התחושה שלהם הייתה שהשאר יבזו את המחוז. הם היו מיושנים ושנאו פרסום כוזב והברזות, כי זה פגע במותג שלהם. הם עזרו רק לפרומוטר אחר שעבד עבורם וערך מופעים בערים הקטנות. גם הוא פרש מהברית איתם לבסוף. טאני די סיים את חייו כשפוטר בידי וינס, והוחלף בקארל דמרקו, בן בריתו של ברט הארט. החלק האירוני היה שטאני התלונן להנהלה שברט ודמרקו מבלים יחד. הוא לא אהב את ברט, כי חשב שהוא מתאבק נהדר אבל לא ירוויח כסף. ברט היה האלוף וטאני חש שזה לא הגיוני שיבלה עם דמרקו. הוא נדהם שפוטר לטובתו, והאמין שברט לחץ על המינוי של חברו. המקורבים לברט אומרים שדמרקו הצליח ליצור קשרים עם מקורבים לווינס ואמר שיצליח יותר מטאני בקנדה, ווינס חיבב אותו, וגם את זה שהיה בן הברית של ברט.

YossihNew · 6/8/24

הספד לדון הגארטי, 9 בפברואר, 2004:

דון "הארד בוילד" הגארטי, שהצליח להפוך ממתאבק לשחקן, מת בביתו בקליפורניה בגיל 78. הבריאות שלו סבלה מאז ששבר את צווארו בתאונת דרכים ביוני, והוא חטף מאז כמה התקפי שבץ. הגארטי היה במצב טוב, והתאמן עד לתאונה שקרתה כשחזר מהמכון. הוא לא היה במצב טוב אחר כך והמוות היה צפוי. הגארטי היה יליד קליפורניה שאחרי קריירה ב-NFL, באמצעות קידום עצמי, הפך לאגדת היאבקות במינסוטה והצליח בהוליווד לאחר שסיים להתאבק.
הוא היה כוכב עם מראה ייחודי, אבל היה יותר מזוהה כדמות והתפרסם כפעלולן, ואפילו נכנס להיכל התהילה. הוא הופיע בהמון סרטים, כמו למשל הסרט של החבובות. ב-1969 שיחק עם קלינט איסטווד ב"המכורים לזהב" ועוד היה מתאבק פעיל. מעתה ואילך אמרו שהוא כוכב קולנוע. הקריירה שלו החלה להאט והוא הפסיק ב-1973. הוא גם הופיע כמתאבק בסרט שבוסס על גורג'ס ג'ורג' עם הנרי וינקלר, וסרט היאבקות בשם שור זועם. הוא שיחק ברמן בסרט של ורן גאנייה, בו דיק מורדוק ודאסטי רודס הצילו אותו. הוא הופיע בסדרות כמו ספינת האהבה, האלק האיום, האפי דייז ועוד, וגם בפרסומות. הוא הפך לכוכב מקומי כאטרקציה בשנות ה-50 כהיל ראשי במיניאפוליס. חושבים שהוא עזר מאוד לחזק את הטריטוריה החלשה. הוא משך קהל כשהטלוויזיה התחילה וזה נשאר כשוורן גאנייה קנה את הטריטוריה מהבעלים.
הוא היה אהוד בקרב חבריו כי התפרסם בהוליווד לאחר הקריירה, אבל נשאר חבר של כל מי שהתאבק איתו. הוא היה מאלו שעזרו למועדון אוזני הכרובית בתחילת שנות ה-70, כשמתאגרפים, מתאבקים ושחקנים התאספו שם. לבסוף זה הפך לאיחוד של מתאבקים מבוגרים בעיקר. בשנים האחרונות, זה הפך לכנס מעריצים של אותו הדור. הראש שלו היה קירח והיה לו שפם וגוף חזק. הוא שינה את שמו לדון הגארטי כשהפכו אותו להארד בוילד הגארטי. היה מדובר בשם שהיה קיים פעם אצל מתאבק. הוא נולד ב-1925, והיה כוכב פוטבול בתיכון שלו. אחרי התיכון הוא היה נחת במלחמת העולם השנייה וחזר לפוטבול לפני שלמד באוניברסיטה. היה לו גודל די טוב. הוא אמר שהוא האיש הכי גדול ב-NFL. הוא נבחר לגרין ביי פאקרס ב-1950 ושיחק שתי עונות, אבל לא בהרכב הפותח. הוא התחיל להתאבק במכללה בדנבר. הוא שיחק פוטבול מקומי וכמו רבים, הרוויח יותר כמתאבק ולכן עבר לתחום. אחר כך, הוא התאבק בשיקגו, שם הפך לדן ספארו. הוא היה אטרקציה במיניאפוליס מול לו ת'אז, בילי ווטסון ודיק הוטון. כשהארגון התחזק, במקום להיסגר בקיץ, הוחלט שהם יהיו פתוחים כל השנה.
אדי שארקי, שעבורו הגארטי היה גיבור, אמר שהיה גדול מהחיים. הם הפכו לחברים כשהכניס אותו לקרבות בחינם. רד בסטיאן אמר שהיה מדהים כמתאבק, והיה טוב מהרגע שהתחיל להתאבק. הייתה לו אנרגיה, והוא הביא המון קהל. הגארטי הצליח להביא יחסי ציבור, בעיקר בעיתונות, מה שהיה חשוב לפני הטלוויזיה. הגארטי הרים משקולות בבוקר, השתזף, נראה בקדילק שלו עם טבעת יהלום, ותמיד היה עם נשים יפות. המתאבקים לא הרוויחו הרבה והוא שילם הרבה כדי להיות עשיר. הוא שילם יותר שכירות על המכונית מאשר על הדירה. אבל אנשים רצו לראות את העשיר מפסיד, והוא הרוויח הרבה שיחסית לאותו הזמן, בתקופת מיתון, הוא היה די טוב. במיניאפוליס הוא החייה את העסקים. כשיצא למסעדות, כולם בהו בו, והוא וידא שכולם ישימו לב להתנהגות שלו.
הגימיק הכי טוב היה שהיו לו מספיק קשרים כדי להצטלם עם סלבריטאים, ולהראות את זה בטלוויזיה. הוא הצליח אפילו להצטלם עם ג'ון קנדי קצת לפני שקנדי הפך לנשיא. לאחר מכן הוא התחיל להראות את זה בטלוויזיה, והשם של ה-AWA התחיל להתפרסם כשמתאבקים התהדרו בקשרים למפורסמים. ביפן הוא אמר שהוא מתאבק אמריקני וחבר של הנשיא. השיא שלו היה בשנות ה-50 ורוב שנות ה-60, כולל אליפות זוגות במערב התיכון ודרום קליפורניה. במינסוטה, הוא היה ההיל הכי מוצלח עד קראשר בשנות ה-60. הוא היה אלוף הזוגות ב-NWA וב-AWA במערב התיכון, עם שותפים כמו בוב גייגל וג'ין קיניסקי. הוא וקיניסקי החלו צמד במרץ 1961. היה לו גם פיוד עם לן מונטנה שהיה שותף שלו ושבר רגל, וקידמו את זה שהוא היה עם שחקני פוטבול. קיניסקי היה כוכב קנדי, והם הפסידו לווילבור סניידר הקנדי וליאו נומליני, שהיה כוכב NFL. הגארטי וקיניסקי זכו שוב בתארים ב-1961 כשקיניסקי היה גם אלוף ה-AWA.
באוגוסט 1961, הגארטי התערב בקרב הכלוב של קיניסקי וורן גאנייה ובטעות עלה לו בתואר. זה הוביל לקרב טינה בו הגארטי ניצח את קיניסקי ובחר בגייגל כשותף. הם הפסידו לדייל לואיס ופאט קנדי בנובמבר. הוא אף היה אלוף ה-AWA במונטריאול מול קילר קוואלסקי. בסטיאן זכר אותו כחזק וקשוח, ואמר שפעם התאבק מול ורן גאנייה והם התחילו לעשות שוט אחד על השני. כולם צפו בזה, והגארטי יצא מכובד כי לא נכנע מול גאנייה, שנחשב לאחד מהמתאבקים הגדולים בדורו. הוא גם היה אלוף זוגות בקליפורניה עם אל שריף, הם ניצחו את פדרו מוראלס ולואיס הרננדז- אבא של ג'ינו. הוא גם היה אלוף ארצות הברית בהוואי. הגארטי הצליח ביפן ועשה אנגל בנוגע לחברות שלו עם קנדי. ביולי 1963 הוא ערך בכורה ונלחם מול ריקידוזאן בקרב שלשות. הוא נטש את שותפיו וחזר עם אלת בייסבול כדי לפגוע בברך של ריקידוזאן. זה התפרסם יותר מכל קרב.

YossihNew · 18/8/24

הספד להרקולס- 15 במרץ, 2004:

בקריירה שלו, הרקולס האדיר עבד בפסגה או קרוב לפסגה מול השמות הגדולים של אז. הוא נלחם מול כוכבים גדולים כמו האלק הוגאן, אולטימייט ווריור, טד דיביאסי, רנדי סאבאג', קייג'י מוטו, הרוד ווריורס, ג'ים דאגן, וואהו מקדניאל, ריקי סטימבוט, הרוק'נרול אקספרס ורבים אחרים. אבל בשנים האחרונות, הוא היה שם נשכח. אחרי שגמר את הקריירה באמצע שנות ה-90, הוא עבר בין עבודות בעשור האחרון. חבריו, לפחות החיים, עוד עבדו באינדיז בגלל התהילה שלהם, אבל לא רצו את הרקולס שכבר לא נראה ככה. מתאבקים חיים יותר בטמפה מאשר בכל מקום אחר בארה"ב, אבל מעטים ראו אותו. קצת לפני מותו, הוק נתקל בהרקולס ואמר שהזדקן ממש מאז שראה אותו. לא היו לו שיניים- הוא טען שאיבד אותן בתאונה- והוא השמין בגלל בעיה בבלוטת התריס, והתרחק מאיך שזכרו אותו. הוק אמר שהוא לא נראה בריא. והוא לבסוף לא התעורר ומת בשנתו. כנראה בגלל מחלת לב מוגדל. הוא היה בן 47, עם אישה, חמש בנות ובן, בין הגילים 11-25. הנתיחה עוד לא קרתה, אבל זה מאוד מוכר למי שעוקב אחרי התחום. הדרך הקרה להגיד את זה היא ששוב פעם, שילמו חשבונות. הוא חשש לבריאותו כי חבריו מתו, בעיקר הוק וקורט הניג ב-2003, והם היו צעירים יותר ממנו, והוא חי כמוהם. הוא לא קיבל התראה כבר שנים, אבל בדצמבר, לאחר המוות של הוק וראה כמה חברים שלו מהעבר מתו, הוא הלך להיבדק. הוא היה בסדר פרט לבלוטת התריס. התרופה גרמה לו לעלות במשקל מהר, והוא רצה לחזור למכון. הוא דיבר עם בנו במשך שעה, לאחר שלא ממש דיבר איתו. הוא תכנן לאכול עם בתו למחרת. אבל הוא לא הרגיש טוב בגלל התרופה ורצה לראות רופא. הם היו מלאים ולא יכלו לראות אותו, וקבעו לו פגישה לעוד ארבעה ימים.
כשהיה צעיר, לא דאג לבריאותו או למה שעשה לעצמו. אשתו דבי אמרה שהוא עשה דברים כדי לעבוד, ובזמנו היה לו"ז שמנע ממנו לראות רופא ולהיבדק. בתו ניקול אמרה שהיה אדם טוב. היא נולדה כשהתחיל להתאבק. הוא חי עבור אחרים ולא היה חומרי. הוא רק רצה לתת את המיטב. הוא תמיד עזר לאנשים ברחוב, לא התלונן על כלום ותמיד דאג לאחרים.
הרקולס בילה המון זמן עם אשתו ובנותיו בשנים האחרונות כדי לפצות על קריירת ההיאבקות שלו. ריימונד קונסטנטין נולד במאי 1956 בניו יורק. אמו מתה מסרטן בגיל 22 כשהיה בן שש. אביו היה מתאבק ומרים משקולות, והם עברו לטמפה כדי להתאחד עם חלק אחר במשפחה. אביו עבד במחלקת השריף והתחבר עם אדי גרהאם. ריי התאבק בתיכון אבל לא היה כוכב. מבנה הגוף שלו היה מפורסם- מותניים צרות וכתפיים רחבות, ואביו אימן אותו במשקולות בגיל 13. הוא החל לצאת עם אשתו בתיכון. הם היו בבתי ספר שונים אבל חגגו יום הולדת באותו תאריך, למרות שהייתה מבוגרת בשנתיים. היא אמרה שהיה שקט בניגוד לדמות שלו, ואהב להתאמן. הוא אמר שהוא לא אתלט טוב או מהיר, אבל טוב במשקולות. אחרי שסיים את התיכון ב-1974, הוא היה בחיל האוויר שלוש שנים, והם התחתנו ב-1976. כנער, הוא הציץ למכון בטמפה וראה את סופרסטאר בילי גרהאם, שהגיע לעיר לקרבות מול דאסטי רודס. הוא העריץ את השרירנים של פלורידה, גרהאם ובעיקר את דון מוראקו על כתפיו ושריריו הגדולים. גם ריי נולד עם גנטיקה טובה בשרירים והתאמן בעקבות מוראקו מגיל צעיר. אז באו הסטרואידים, והוא נודע בגלל הכתפיים המפחידות שלו, כמעט כמו גולדברג קטן. בשיאו שקל 127 ק"ג על 1.87 מטרים, למרות שהיה קצת מנופח. הוא בטח שקל 117 ק"ג בשיאו ב-WWF. הקשרים של אביו עם גרהאם, והזכייה בתחרויות משקולות, אפשרה לו להתאמן אצל הירו מטסודה. הוא החל להתאבק בפלורידה ב-1979, במופעים המקומיים, וב-1981 נשלח לסן אנטוניו, לקריירה המלאה שלו.
הוא עשה כמה דברים מעניינים בהיאבקות. הוא היה בקרב הראשון בסטארקייד הראשון, עם מסכה כמתנקש 2, כשג'ודי המילטון, המתנקש 1, עזר לו לנצח את רופוס ג'ונס ובאגסי מקגרו בנובמבר 1983. הוא היה המתאבק האחרון שפרדי בלאסי ליווה, כשבלאסי פרש ב-1985. הוא היה היריב הראשון ברסלמניה של אולטימייט ווריור ברסלמניה 4, שם הפסיד לו בקרב שנקבע כשהשניים עשו אנגל בו שניהם משכו בשרשרת שנשברה. הוא גם היה בשני הצמדים הכי מפורסמים בג'ורג'יה, אבל לא שם. הוא היה מתנקש עם פול ג'ונס, והורידו לו את המסכה כשהפסיד לג'ימי וליאנט בכל עיר בקרוליינה ב-1984 בסדרת "בוגי מן ג'ם". לאחר שגזרו לו את הזקן, וליאנט סיכן את השיער שלו מול המסכה של המתנקש. במרץ 1984, הגרינסבורו קולוסיאום כמעט התמלא עם 13,900 איש שבאו לראות תיקו של שעה בין ריק פלייר וריקי סטימבוט, שחזר מ"פרישה". הרקולס הפסיד ואיבד את המסכה, ועזב את האזור לאחר ההפסדים. לאחר מכן הפך למר רסלינג 2 החדש במיד סאות', כשמר רסלינג 2 המקורי עשה היל טרן ואמר שהוא רק מר רסלינג. הם עבדו יחד מול הרוק'נרול אקספרס. הרעיון היה לבנות לטרן, ושהרקולס יהפוך להיל גדול. לאחר שדאגן הוריד לו את המסכה, הוא היה המתאבק הראשון שהתרברב על סטרואידים בטלוויזיה, כי בראיון שלו לפני קרב מול דאגן, הוא הראה את ידיו ואמר שזה תוצאה של חמישה דיאנאבולים ביום. הוא התאבק 17 שנים בהמון מקומות. בתחילת שנות ה-80, מבנה הגוף שלו עוד היה נדיר, בעיקר כשעוד יכול היה לזוז. הוא הפך להרקולס הרננדז, ונחשב לכוכב עולה ב-1982 כשעבד אצל בוב גייגל בסנטרל סטייטס. הוא עבד בכמה מקומות בשלוש השנים הבאות ורק השתפר. בתוך הזירה, שיאו היה ב-1984, הוא היה מ-50 המתאבקים הגדולים בעולם כשעבד אצל ביל וואטס. לאחר תקופה קצרה בדאלאס, הוא חזר ככוכב לפלורידה, והבוקר וואהו מקדניאל הפך אותו להיל ראשי, כי הוא חיפש יריב חדש. הוא זכה בתואר פלורידה והתואר הדרומי. הוא רב עם וואהו, ואמנם ניצח בקטטה, מה שנתן לו מוניטין קשוח בעסק כי וואהו היה מבוגר ב-19 שנה אבל עדיין נחשב לבחור מאוד קשוח, אבל איבד את העבודה שלו. לא הפעם הראשונה שפוטר מטריטוריה. זה הוביל לפריצה הכי גדולה שלו, כי הוא חתם ב-WWF.
במשך שש שנים, הפך הרקולס מג'ובר למיין איבנטר, כמתאבק שלא ממש מימש את הפוטנציאל שלו. הלו"ז היה בלתי אפשרי, והסמים, הסטרואידים, סמי ההרגעה ומשככי הכאבים היו נפוצים אצל כל המתאבקים הגדולים אז. באותו הזמן, הוא כבר לא היה ייחודי עם הגוף שלו, אבל היה לו מבנה גוף נהדר והוא עדיין היה אחד מהחזקים בארגון. הוא גם לא היה ייחודי בזה שהתחיל להתמקד יותר במבנה הגוף שלו ולא ביכולת ההיאבקות שלו. הוא חגג יותר מכולם. הסטרואידים הורידו והעלו אותו.בהתחלה הוא היה מנומס, וזכרו אותו כבחור מצחיק, אבל כשהיה מדוכא הוא היה פראי. הדרכים חיסלו את הנישואין שלו והוא התגרש אז. הם התחתנו שוב ב-1991. פעם בסינסינטי, הוא שבר זכוכית עם צינור והביא אותו לזירה, וכמעט איבד את העבודה שלו. הוא העתיק משני מתאבקים שעוד לא הגיעו ל-WWF הלאומית, הוא דרך כמו דאגן ונבח כמו ברוזר ברודי, וסחב שרשרת לזירה בגימיק שלו. לאחר מכן הכל נעלם פרט לשרשרת, והוא ויתר על הדריכה כי דאגן הגיע. לאחר שבלאסי פרש מהדרכים, הוא עבר לקבוצה של בובי הינן. לאחר מכן, כשניסו להפוך אותו לפייס מוביל, עשו אנגל בו הינן מכר אותו לדיביאסי. הרקולס לא רצה שימכרו ויקנו אותו, אז הוא מרד, מה שהוביל לפיוד בו מחץ את וירג'יל, שומר הראש של דיביאסי, לפני קרבות מול דיביאסי. אבל הוא לא יצא אובר כפייס, הפסיד בקרבות ודי דשדש מאז. בריאן בלייר אמר שהיה מלאך, אבל היה בו שד שלא שלט. השניים היו באותו גיל, אבל בלייר התאבק בפלורידה כמה שנים לפניו, וכשפגש את הרקולס שניסה לפרוץ, כבר היה מתאבק. בלייר אמר שהוא היה בחור שיכול היה לעשות הכל עבורך. הדבר האחרון שעשה היה להיות חלק מצמד אנדרייטד בשם פאוור אנד גלורי, בליווי סליק. הוא היה הכוח, ושותפו פול רומה היה התהילה. הוא נראה טוב, היה לו גוף טוב והיה אתלט, אבל בגלל גובהו, ובגלל שהיה ג'ובר במשך שנים עד שהקהל קישר אותו ברמה הזאת, זה פגע בצמד שלא נחשב ברמה של הצמדים הגדולים באותו הזמן. הם נזכרו בגלל שהיה להם פינישר ממש מגניב ב-1991, פאוור אנד גלורי. הרקולס עשה סופרפלקס, עדיין מהלך מיוחד, ורומה עשה ספלאש ליריב מהחבל, גם משהו מיוחד. אבל עם כמה שהרשימו, זה לא הגיע לשום מקום, כי הם הפסידו ללגיון האבדון. הצמד התפרק, והרקולס שוב הפך לפייס, אבל הרעיון לתת לו פוש נגמר. כשהארגון נאלץ לבדוק לגבי סטרואידים, מבנה הגוף שלו, שהתמקד בהם כל כך הרבה, חוסל. הוא היה שם לנצח כפייס והיל, אבל בלי הגוף, הוא היה כלום. הוא הפך לג'ובר, ולבסוף שוחרר, קורבן של השינוי בעסקים של ה-WWF.

YossihNew · 18/8/24

היו לו כמה קרבות גדולים ב-WWF, הגדול היה בנובמבר 1986, כשנלחם מול האלק הוגאן על תואר ה-WWF בסאטרדיי נייט'ס מיין איבנט, מול 16,000 איש. הרקולס הרים את הוגאן בבאקברייקר וחשב שנכנע וזכה בתואר, אבל הוגאן עשה האלקינג אפ. הרייטינג היה 9.7%. הוא גם היה במיין איבנט וזכה בבאטל רויאל בתוכנית של פברואר 1987 בדטרויט, עם 11.6% רייטינג, הרייטינג הכי גבוה בתולדות הטלוויזיה לתוכנית בין 23:30 ל-1 בלילה. הבאטל רויאל התבסס על הוגאן ואנדרה הענק, מעט יותר מחודש לפני הקרב שלהם ברסלמניה 3, אבל הם הודחו. הוא קיבל קרב אליפות בין יבשתית מול סטימבוט באירוע של מאי 1987, ונפסל אחרי שש דקות, עם רייטינג של 9.5%. בפברואר 1989, באירוע הפריים טיים הגדול בו הוגאן וסאבאג' נפרדו ובנו לקרב ברסלמניה, הוא היה בקרב השני- מול דיביאסי, שבעבר היה איתו אלוף זוגות במיד סאות', והפסיד. אשתו אמרה שלא חשב שהיה כוכב אלא דם רגיל. כשיצא, הוא לא היה שחצן ועם גישה. היא זכרה שהיה איש טוב, אבל היה לו קשה עם המתאבקים כי הם לא ידעו מה לעשות איתו. הרקולס וסטימבוט גם התאבקו ברסלמניה 2, באחד מהקרבות הטובים באירוע. הוא התאבק מול בילי ג'ק היינס ברסלמניה 3 בקרב הפול נלסון, שהסתיים בספירה כפולה. הרקולס תקף את היינס עם השרשרת לפני הקרב. בפאוור אנד גלורי, הוא הפסיד ללגיון האבדון ברסלמניה 7 תוך דקה.
הוא עבר ל-WCW כשוואטס ניהל וזכר אותו מהטריטוריה. הוא שוב לבש מסכה והפך לסופר אינביידר, של הארלי רייס. אבל הוא הלך מהר. הדבר הגדול האחרון שעשה היה בניו ג'פאן. הוא הגיע במרץ 1993 וכעבור כמה חודשים קיבל פוש. הוא וסקוט נורטון הפכו לג'וראסיק פאוורס, לפי המלצת מטסודה. בטורניר ה-G-1 באוגוסט, הם ניצחו את ההאל רייזרס וזכו בתארי הזוגות. הם שמרו עליהם כעבור שלושה ימים, וגם ניצחו את קייג'י מוטו והירושי האסה. בדצמבר 1993, הם ניצחו את הנאסטי בויז, אז אלופי WCW לזוגות. הם הפסידו את התארים להאל רייזרס ב-4 בינואר, 1994, מול 48,000 איש. אבל הוא לא הרשים ממש אז. בסוף 1994, פוטר והקריירה שלו די נגמרה. הוא אהב לעבוד ביפן, למרות הסגנון הקשה. הוא נהנה כי יכול היה להתאבק ולבלות עם ילדיו. הוא אמר לחברים בשנים הבאות שהוא דיבר עם ג'ימי הארט והאלק הוגאן ואמרו לו לחכות להזדמנות ב-WCW, שהשתמשה בכוכבים משנות ה-80, אבל זה לא קרה. הוא עבד בכמה עבודות בעשור האחרון כשארגוני האינדיז לא רצו אותו. הוא מכר מכוניות, עבד בבנייה וגם נסע במשאית בשר. הוא שמר במועדון בטמפה, ואפילו טיפל במכוניות באוניברסיטה. מתאבקים רבים היו עצובים עבורו. הוא ירד במשקל, ואז עם התרופה השמין.
אשתו אמרה שהוא לא התרגל לחיים אחרי ההיאבקות כי זה מה שידע. הוא היה אבוד ולא היה מוכן לחיים. בתו אמרה שתמיד דיבר על הימים שלו בדרכים והחברים שלו. בן הדוד לוק, שהכיר אותו המון זמן, ופרנצ'י מרטין, היו מהחברים הקרובים שלו. לוק דיבר איתו כל חודש, והם נלחמו בקיץ 2002. הוא גם עמד להביא אותו לקרב בקיץ. לוק עבד בתור ג'ין לואיס, חבר של הרננדז בקבוצה של אוליבר המפרדניק.
הרקולס היה כל כך חזק עד שיום אחד, כמה מתאבקי סנטרל סטייטס כמו לוק, טרי גארווין ואחרים הגיעו למופע והזמינו אחראי על הרמת משקולות. הרקולס ארגן ניסיון לשבור את שיא המדינה בהרמת משקולות. בלי הרבה חימום, הוא הרים 219 ק"ג עם הפסקה של שתי שניות, ושבר את השיא. הוא הרוויח מעט כסף אז, אבל עבד באופן קבוע והיה אלוף זוגות וטלוויזיה. לקנזס סיטי עבר מסן אנטוניו, שם עבד כריי הרננדז, כדי שלא יבלבלו בינו ובין מני פרננדז. הבוקר באק רובלי חשב שיש לו פוטנציאל ונתן לו פוש בקנזס סיטי כהרקולס ריי הרננדז. ב-1982 הוא היה בפיוד עם מתאבק דור שני שהיה אמור להצליח ולא הצליח- מארק יאנגבלוד. הוא עבר לקרוליינה, שם למד מג'ודי המילטון. הוא לא נראה טוב בתור מתנקש, אבל היה וורקר נהדר, והמילטון ששקל 136 ק"ג ולא היה בשיאו היה הדברן. הם התאבקו מול וליאנט המוגבל בזירה ובאגסי מקגרו, אז הוא סחב את העניינים.
האנגל שהיה אמור לעשות אותו כוכב במיד סאות' היה הפיוד עם מר רסלינג 2 לאחר הפרידה, כמו הפיוד בין שני מר רסלינג בג'ורג'יה לפני עשור שהצליח. זה נכשל. מר רסלינג 2 לא אהב את זה ופשוט עזב לאחר שהפסיד להרקולס פעם אחת. ג'ים קורנט הביא את הרקולס כשומר ראש, כי הרדים את ג'ים דאגן עם מגבת מרדימה לאחר שוונדי ריכטר, שנייה לפני הספיישל שהפך אותה לאלופת נשים, הסיחה את דעתו. דאגן הוריד את המסכה להרקולס מיד והם נלחמו, וגם הוא הביא את הפנטסטיקס- בובי פולטון וטומי רוג'רס- כשהרקולס הביא את המידנייט אקספרס. לאחר שקורנט והאקספרס עזבו לדאלאס, הרננדז קיבל את סקנדור אכבר. הוא הפך לשיח' הרקולס, כמו הדמות של שיח' ג'רי בלקוול ב-AWA, כשוואטס אמר שאמריקני לבוש כמו ערבי הוא בוגד. בפרומו הראשון, כשאכבר דיבר על שליטה בהיאבקות, הרקולס שאל איפה ההרמון שלו. הרננדז וסטיב ויליאמס נלחמו מול רוק'נרול אקספרס, אבל לבסוף הרקולס ודיביאסי היו אלו שזכו בתארים בדצמבר 1984. בחג המולד שלושה שבועות אחר כך, רוק'נרול זכו בתארים. הוא התחיל פיוד מול קינג פרסונס, אבל עזב את הטריטוריה לטובת דאלאס, כשהיינס עזב אותה. בלי היינס, לסאנשיין לא נשאר מישהו שילחם מול ריפ אוליבר של קורנט. הרקולס עבד במקומו בטריטוריה שדאגן לא עבד בה, והשתמש בטקטיקות שלמד בתור היריב של דאגן, אז מהפייסים המובילים. זה לא שרד כי עבר מהר לפלורידה, הבית שלו, כהיל ראשי, והוא היה בדרכים המון זמן והיה מוכן למקום.

YossihNew · 1/9/24

הספד לגרייט גוליית'- 26 באפריל, 2004:

בהיסטוריה המודרנית של ההיאבקות, אין שני מתאבקים שהיו יותר מקושרים לאיך שהציג אותם הכרוז הכי גדול בתולדות האגרוף וההיאבקות, ג'ימי לנון מלוס אנג'לס. השורה "הם אומרים שהם מניו מקסיקו, לא מקסיקו" הוציאה אובר את בלק גורדמן וגרייט גוליית' לבדה. לנון די שנא את זה, הוא היה איש לבן זקן שהמקסיקנים אהבו כי ביטא את השמות יפה וידע ספרדית, והוא אמר שהם באו מניו מקסיקו, כאילו כולם ידעו שהם בעצם ממקסיקו. זה כל מה שהיה צריך כדי שהקהל ישנא את אלו שבגדו במורשת. הקרבות היו נהדרים. כדי להשיג עוד היט, הוא התעקש לקרוא לעצמו אל גראן גוליית', כדי להשתמש בשם ספרדי כשאמר שהוא אמריקני. אבל לדבר על לנון ועל עיר המגורים יהיה להתעלם מהזירה. ה-G&G בויז, לוס דיאבלוז רוחוס והרד דווילס היו מהצמדים הגדולים בכל הזמנים. הם הקדימו את זמנם בשנים, היו לוצ'דורים עם פסיכולוגיה אמריקנית. לוצ'דורים רבים נקראו מכונות משומנות אבל הם היו כאלה- הם עבדו מהר יותר מכולם, אגרסיביים והיריבים אהבו לעבוד איתם כי הפייסים נראו מולם נהדרים בקאמבק.
יחד עם פרד בלאסי, ג'ון טולוס ומיל מאסקאראס, הם שלטו בהיאבקות באודיטוריום האולימפי ששודרה בכל רביעי ברשת הספרדית בתחילת שנות ה-70. הם היו אלופי הזוגות ההילים, שגרמו לפייסים המקסיקנים לצאת כוכבים. בשיאם, הם היו הילים צעירים וחצופים, אבל שניהם לא היו צעירים והתאבקו המון במקסיקו לפני ארה"ב. הם היו בני 34 ו-36 כשהפכו לצמד הלוהט ב-1970. גרייט גוליית' מת השבוע מהתקף לב בגיל 69. אמנם השם אומר שהוא ענק אבל הוא היה רק 1.77 מטר ו-104 ק"ג. הוא פשוט היה מהמתאבקים הגדולים במקסיקו. הצמד הצליח בתקופת הפריחה של דרום קליפורניה. הם היו צמד כבר ב-1967. גורדמן החל להתאבק ב-1952, בגיל 16. הוא היה בלק דימון והתאבק עם שותף כלוס הרמנוז דיאבלו. השותף הפך לאנג'ל בלנקו. הוא הפך לבלק גורדמן, דמות מסרט של פרנקנשטיין, והיה בצמד עם סבא של חובנטוד גאררה. הוא נחשב לכוכב ענק. ב-1966 הוא הפך לאלוף הלאומי במשקל כבד.
גורדמן בא לקליפורניה ב-1968 והיה להיט כשותף הפייס של פפר גומז. הם זכו בתארי הזוגות מפול ג'ונס ונלסון רויאל. הוא ופרד בלאסי היו בפיוד והוא עשה היל טרן על גומז, ואז הוא התחיל להגיד שהוא מניו מקסיקו והתחיל פיוד עם מיל מאסקאראס. ב-1968 גוליית' הגיע כאלוף המקסיקני ההיל, אבל הגיע באופן מלא רק ב-1970. הוא החל כפייס מול גרייט קאבוקי על תואר הטלוויזיה, אבל לא היה מיוחד כי היה מתאבק זוטר שניסה ללמוד סגנון אמריקני. הוא הפך להיל ולא הלך לשום מקום. הם הפכו לצמד אחר כך, ולבשו טייטס שחורים ואדומים וז'קטים. הם זכו בתארי הזוגות הראשונים שלהם בדצמבר מרוקי ג'ונסון וארל מיינארד. גוליית' הכין את התלבושות ותפר אותן. גורדמן היה בצמד עם בול ראמוס, שהיה בריון נגד המקסיקנים, אבל הוא רצה לעבוד עם שותף מהיר יותר. הם עבדו מול מאסקאראס ומנדוזה והפכו לפייסים כשעזרו למקסיקנים.
הם התחילו את רוב הקרבות שלהם בצורה טכנית והפכו לאלימים יותר ויותר. גוליית' נשך את היריבים עד שדיממו, מה שהתחיל פיוד עם פרדי בלאסי. ב-1971, בלאסי הודה בספרדית לכל המעריצים והחל ללבוש סומבררו שקיבל במתנה ממעריצים מקסיקנים. גורדמן וגוליית' קרעו אותו. הם התאבקו אצל מייק לאבל, וגם ביפן, מקסיקו וטקסס. יש מעט וידאו שלהם, אבל בקלטת של אנדרה הענק יש קרב שלהם מולו. אפשר לראות שגם בשנות ה-40 שלהם הם היו מעל כולם. בשיאם הם טסו ליוסטון וסן אנטוניו. לעתים קרובות, הם עבדו במיין איבנט מעל מתאבקי טקסס הדי מוכשרים. הם בדרך כלל הפסידו למיל מאסקאראס ולשותף שלו- חוזה לות'ריו, אל סאנטו, דוס קאראס או צ'אבו גאררו האב. ב-1973 הם עבדו בפסגה בשלוש טריטוריות והיו אלופים בדרום קליפורניה, מערב טקסס ובטקסס.
טרי פאנק ראה אותם בקליפורניה והביא אותם לטריטוריית אמרילו. הם היו הילים נהדרים שלא חששו משום דבר, ההילים המקסיקנים הראשונים. רבים חשבו שהמקסיקנים אקרובטים, אבל הם היו מתאבקים נהדרים וזה פתח דלתות. בלוס אנג'לס, הם הצליחו כפייסים וכהילים באותו השבוע. מול פייסים הקהל שנא אותם, אבל הם יצאו אובר גם כפייסים. הם זכו בתארי הזוגות באוגוסט 1971, במופע עם הפיוד של פרדי בלאסי-ג'ון טולוס, שם 25,817 איש שילמו 142,158 דולר, מה ששבר שיאים להיאבקות. מעט לאחר מכן הם נפרדו. הם עשו קרבות מלאים בדם. זה מוזר כי הם נפרדו ושיתפו פעולה עם היריבים שלהם. היה להם גם קרב בו המנצח ישלוט בחוזה של המפסיד. גורדמן היה הכוכב אבל גוליית' היה הוורקר. גורדמן דיבר והביא קהל לקרבות מול בלאסי ומאסקאראס עוד לפני הצמד. הוא גם היה אלוף יחידים.
באותו הזמן הם הצליחו ביפן כש-NTV הקליטה קרב של ג'ייאנט באבה וסייג'י סאקאגוצ'י מול הפאנקים באודיטוריום. אף אחד מהם לא עבד בטריטוריה, וקרב כלוב בין גורדמן וגוליית' משך את הקהל. גורדמן תמיד ניצח וקיבל פוש, אבל גוליית' היה זה שרימה וניצח בקרב, וזכה בחוזה של גורדמן. גורדמן לא רצה להתאבק מול חבריו, ואם כבר אז טכנית. גוליית' ציווה עליו להיות מלוכלך. הרעיון היה לבנות לקרב נקמה. אבל לאחר כמה חודשים הם חזרו להיות הילים כי גורדמן היה טוב בפרומואים. הם הגיעו ליפן ב-1971, אבל לא הצליחו כי בלאסי, איבן קולוף ודני הודג' היו הכוכבים. ב-1972 הם כבר היו מיין איבנטרים. ב-1976 הם הצליחו מאוד. גוליית' גם הצליח מול טאטסומי פוג'ינאמי על תואר הג'וניורים של ה-WWF. באפריל 1978 הוא הפסיד לפוג'ינאמי.
השניים היו מומחים בקרב הכלוב של בלאסי- כלוב רגיל בגובה 2.5 מטר, מה שלימים יהפוך לקרב כלוב בריחה בו צריך לצאת מהכלוב. כשאחד מהם היה בקרב כלוב, הפייס והוא ישבו על הכלוב והחליפו מכות, עד שאחד מהם יפול לזירה. זה היה באמפ ענק, והנפילה של גוליית' מהכלוב מול ויקטור ריברה פרסמה את התוכנית. בסוף 1972, הם הגיעו למדיסון סקוור גארדן. בדצמבר 1972, מתחת לפדרו מוראלס-ריי סטיבנס ומאסקאראס-דון ג'רדין, גוליית' ערך בכורה. ב-1973, פרט לכך שהיו אלופי זוגות, גוליית' וריברה התאבקו בגארדן. אבל ב-1974 דרום קליפורניה סבלה כי בלאסי עזב, ומאסקאראס הפך לכוכב ולא הגיע הרבה. המתאבקים היו בירידה ותקופת השיא נגמרה. הם המשיכו בסנטרל סטייטס, בטקסס ובג'ורג'יה, אבל הטריטוריה מתה. הם אהבו להתאבק שם בגלל הנסיעות הקצרות ומזג האוויר הטוב. גוליית' לא רצה לעזוב, הוא גידל שם את המשפחה שלו. אבל הכל נהיה עבש- הם תמיד עשו פייס טרן לגורדמן ואז הם חזרו לצמד, אבל הפיוד הזה נשחק. ארגונים רבים רצו אותם והם לא רצו. הם הצליחו, אבל לא ממש. ב-1976 הם עבדו אצל ג'ים בארנט בג'ורג'יה, אבל למרות שהיו אלופים זה לא הצליח.
גוליית' הגיע לארה"ב כשהוא יודע רק לוצ'ה. הוא היה המהיר ביותר להסתגל מכל המקסיקנים, אבל הוא וגורדמן שמרו על הסגנון, שהצליח בדרום קליפורניה ובטקסס. בג'ורג'יה לא, הם היו שונים משאר המתאבקים, עבדו מהר מדי והתקוטטו. הם לא שרדו הרבה, נשלחו לקנזס סיטי ולא אהבו את זה. הם היו הילים בדרום קליפורניה אבל גם פייסים מול באדי רוברטס וג'רי בראון, ההוליווד בלונדס, ופייסים מול צמד מקסיקני של תאומים בשם השדים התאומים שעשו את טכניקת החילוף. ב-1979, גורדמן עזב את קליפורניה סופית. גוליית' לא רצה את הנסיעות ורצה להרוויח מעט כסף ולעשות ג'ובים. הבוקרים לא ממש השתמשו בו. פעם, בסוף הטריטוריה, הוא טיפל במפלצת- שהיה בחור בתלבושת פרנקנשטיין. זה היה סוף עצוב לבחור שהיה כוכב. גורדמן חזר ב-1982 והם זכו בתארים שוב כפייסים, מאדריאן סטריט וטימותי פלאוורס.
לאחר 1982, כשהארגון חוסל, גוליית' התאבק באינדיז ואימן המון מתאבקים. הוא הקים את ארגון WIN, שניסה להביא לוצ'ה ליברה, אבל הפסיד כסף. הוא חטף התקף לב בתחילת שנות ה-90 ופרש קצת, אבל חזר והקים את ארגוני גוליית', עם התלמידים שלו. ב-1995 הוא נלחם מול תלמיד שלו וסגר את הארגון, ועבר ללאס וגאס עם בנו הבכור, כדי לבלות עם הנכדים. הוא נולד ביוני 1934, הילד ה-11 של משפחה ענייה. הוא אהב היאבקות ועבד כנהג מונית כשגיסו פגש את גורילה ראמוס וסידר לו להתאמן אצלו. ראמוס היה מתאגרף ומתאבק. הוא נבנה ככוכב לקרבות אליפות, ובזמנו הכוכבים עבדו בקרבות מבוימים ללא ידיעתם. היריב ידע מתי להפסיד. אז אמרו לראמוס להפסיד, והוא גילה שזה מושחת. הוא הפך לפרומוטר, וכיסח את גוליית', שחזר לאחר מכן והתחיל ללמוד. כשמתאבק לא הגיע, הוא החליף אותו והפך לאל קוטקס. הוא גם היה הנהג של ראמוס.
הוא לא הגיע לפסגה במהירות. הוא היה ג'ובר בשנות ה-60 שעבד במקסיקו עם המון שמות. הוא הפך לגוליית' וב-1966 הפך קצת לכוכב. בסוף 1967 הוא הפך לכוכב כשנהיה אלוף המשקל הכבד. הוא הצליח והיה איש יחסית גדול שידע להתאבק. ב-1968 הגיע לארה"ב כאלוף. בשנות ה-70, מפעם לפעם, מתאבקים מקסיקנים רבים חזרו מארה"ב ועבדו במקסיקו. גורדמן וגוליית' היו ביניהם.

YossihNew · 10/9/24

הספד לפפר גומז- 24 במאי, 2004:

לכל חלק במדינה יש אנגל שכולם ראו, בגלל התזמון או המתאבקים, ולא שכחו גם עשורים. בלוס אנג'לס, זה ג'ון טולוס זורק אבקה לעיניים של פרדי בלאסי. בפלורידה זה הפייס טרן של דאסטי רודס או כשאדי גרהאם דרך על התותבות של בוריס מלנקו. ב-WWF, רסלמניה 1 או 3, או אפילו הטרן של לארי זביסקו על ברונו סאמארטינו. אין שאלה לגבי צפון קליפורניה- 1962, פפר גומז היה בטריטוריה אחרי שנים ככוכב גדול בטקסס. הוא היה האיש עם בטן הברזל. הוא הוציא את הגימיק ממש אובר. מעריצים הרביצו לו והוא לא מכר. מתאבקים קפצו עליו מסולם עם הרגליים. מתאבקים חלשים עשו את זה כמה שבועות מאמצע הסולם. ריי סטיבנס, הכוכב הכי גדול באזור, ואז המתאבק הכי חדשני, התחיל לצחוק על אלו שקפצו מהאמצע בחולשה, ואמר שיקפוץ מראש הסולם בניגוד לכולם. זה קרה בשידור חי מהאולפנים ביום שישי. סטיבנס קפץ מהסולם, כנראה מגובה 2.5 מטר, עם הרגליים על הבטן של גומז. גומז לא מכר. סטיבנס ביקש עוד ניסיון, והפעם קפץ עם הני דרופ שלו, בומבס אוויי, על הגרון. גומז, שידע למכור כמעט עד המוות, הקיא דם לתדהמת הקהל שלא ראה כזה דבר. לא ידעו שקילר קוואלסקי וגומז עשו אנגל דומה בשיקגו לפני כמה שנים, ובבוסטון, ושדיוק קאומוקה עשה את זה בטקסס. גומז עשה את זה בהמון טריטוריות, ומשום מה זה אף פעם לא עבד ככה, ונשאר חלק מהתרבות. גומז נפצע ממש, ואמרו שנפגע במיתרי הקול ואולי לא יוכל לדבר ולהתאבק. הוא עזב את הטריטוריה וחזר לטקסס. כאן האגדה והמציאות מתערבבות.
גומז, כמו רבים שניסו לזכור, תמיד אמר שכשחזר, הקרב ביניהם בקאו פאלאס שבר שיא של אלביס פרסלי לקהל בבניין. אפילו של ות'אז-ליאו נומליני מילא את האולם והם התפרסמו, אף אירוע בצפון קליפורניה עד האטיטיוד לא הביא כל כך הרבה קהל. זה היה קהל שיא שבא לראות היאבקות בקליפורניה עד אז. 17,130 איש, שיא ששרד 35 שנה עד לראמבל 1998, כששון מייקלס שבר את הגב מול אנדרטייקר, והביא 18,542 איש. קונאן-ג'ייק רוברטס-סיאן קאראס בלוס אנג'לס הביא 16,742 ועוד כמה אנשים שהתגנבו. העניין הוא שהאולם אולי לא יכול להכיל כל כך הרבה, אבל זה שיא מאוד גדול לאולם וגם מקום רביעי במדינה. לפניו פרד בלאסי-ג'ון טולוס בלוס אנג'לס 1971, ת'אז-ברון ליאונה ב-1952, וג'ים לונדוס-מן מאונטיין דין ב-1934. השיא המודרני לקהל בקליפורניה הוא באוקטובר 2000, להאוס שואו של טריפל אייץ' וריקישי-קורט אנגל וקיין, שהביא 16,985 איש. רוי שיר שלט בקאו פאלאס 20 שנה, והבאטל רויאל השנתי היה מהאירועים הכי גדולים בעולם ההיאבקות, אבל הוא מעולם לא הכניס עוד 65,000 דולר. גודל ההכנסות רומז לזה שהגיעו 2,500 איש נוספים. גומז אמר שמחלקת כיבוי האש כעסה עליהם מרוב קהל, מה שלא ירשו אותו היום. הוא אמר שהביאו 50,000 איש. במציאות, זה היה ב-1962, לפני הקרבות שלהם.
פפר גומז התאבק 30 שנה כמתאבק, ובעצם התפרסם בפיתוח גוף, אבל עד מותו בגיל 77, זאת הייתה החרטה שלו. הוא האמין שיכול היה לשבור את השיא של באדי רוג'רס-פאט או'קונור מ-1961, 38,622 איש, ואז הוא היה הופך לאגדה. היריב הכי מפורסם שלו לקח את ההזדמנות הזאת. סטיבנס, שהיה אגדי בקרב המתאבקים יותר מהמעריצים, היה פזיז. הוא שבר את הקרסול שלו ביולי 1962 בתחרות מירוץ כשגומז חזר. סטיבנס נעדר לשלושה חודשים, וגומז ניסה לפצוע בחור שחזר מפציעה. זה היה יכול לשבור את השיאים של צפון קליפורניה. רוי שיר, שנלחץ מהפציעה, החלט לשים את תואר ארה"ב על גומז בטענה שניצח את פרד בלאסי על התואר הפנוי. התמונה של גומז כאלוף הייתה אייקונית. הוא הביא קהל גדול להגנה הראשונה שלו, אבל עד אוקטובר, לאחר קרבות מול השיק או ואלדו ואן אריק, הקהל ירד. כשסטיבנס חזר, שיר לא רצה מופע באצטדיון בחורף וחשש שכוח האנגל נעלם. אבל גומז מילא את האולם ב-15,450 מעריצים לקרב הראשון שלהם בנובמבר. זה הסתיים בתיקו והם נפרדו עד ינואר 1963, כשסטיבנס זכה בתואר מול 16,473 מעריצים. כעבור חודש גומז ניסה לזכות בתואר ושם הם הביאו 17,130 איש, ומחלקת כיבוי האש סירבה להרשות להם לעשות את זה. אלפים נאלצו לחזור כשלא מצאו מקום. השניים המשיכו למשוך קהל לאחר מכן, ובמשך חמש שנים בצפון קליפורניה, אבל הקסם נעלם. גומז כעס שסטיבנס נפצע מחוץ לזירה, אבל שיר אמר שיבנו לקרב חוזר כשיחזור. הוא רק כעס כששיר לא קבע קרב באצטדיון ב-1963.
אפילו כשסטיבנס מת ב-1996, גומז כעס עליו ואמר שלא שכח שסטיבנס נפצע פעמיים מחוץ לזירה בזמן שעשה פיוד מולו, ושסטיבנס הרוויח מלא כסף בתור המתאבק המוביל בסן פרנסיסקו, השוק המוביל בארה"ב, כמעט כמו אלוף ה-NWA, ואז בזבז את הכל ונשאר מרושש. גומז אמר שהוא התאבק מול כל מיני אנשים: ת'אז, ורן גאנייה, קוואלסקי, דון ליאו ג'ונתן, ברוזר, אדוארד קרפנטייה, וילבור סניידר, פאט או'קונור, אבל סטיבנס היה ההיל הכי טוב שעבד איתו. הוא לא חיבב אותו אבל אהב את הקרבות. ניק בוקווינקל קרא לכלב שלו פפר על שמו. הוא היה בתיכון כשנפגשו בלוס אנג'לס- מקסיקני צעיר ובנוי היטב עם אש. מאוחר יותר הוא וסניידר היו אלופי זוגות כשסטיבנס וגומז היו בפיוד. היה נהדר אז בטריטוריה, שיר היה כמו תנין זקן אבל בוקר נהדר, ומי שרצה ללמוד לעבוד נסע לסן פרנסיסקו. גומז חלה כבר שנים בכליות, וחיכה להשתלה, אבל בגלל הגיל שלו ויתרו עליו שנים. בנובמבר 1999 השיג כליה מאישה בת 32 שמתה.
בתו החורגת אמרה שחשה שהוא לא ישיג את הכליה. השנה הראשונה הייתה קשה, הגוף דחה את הכליה. היו לו בעיות בלב והוא היה בבית החולים, אבל אחרי שנה מצבו השתפר. בסתיו 2001, הוא ואשתו בוני באו למופע מלך האינדיז, האירוע האחרון שראה, והוא היה במצב טוב במיוחד. הבעיות היו דיברטיקוליטיס, והוא עבר ניתוח בישבן. הוא דימם בישבן, והתעורר באפריל עם דם במיטה והובהל לבית החולים. הוא לא חזר הביתה. לאחר הניתוח, הוא חווה כשל בכליה שחזרה לעבוד. אבל הצואה החלה לדלוף לבטן, והוא חטף זיהום. הוא עבר עוד ניתוחים והאנטיביוטיקה לא הצליחה. לאחר הניתוח באפריל הוא לא ממש תקשר. נכד שלו מת מסיבות עלומות, וגם הכלב ששלו. הוא חטף דלקת ריאות. המשפחה החליטה לפני שבוע לנתק אותו ממכונת ההנשמה, והוא מת למחרת בבוקר. חוזה גומז ג'וניור נולד באפריל 1927, אח תאום. הוא היה בן של שרברב, ולא פרסם את זה כמו דאסטי.אבא שלו רצה שיהפוך לשרברב והוא לא רצה. הוא השתמש בכלים כדי להרים משקולות, הוא שם בלוקים על הצינורות של אביו. הוא גם היה אתלט בתיכון ושיחק פוטבול. הוא היה בצי לאחר שגמר ללמוד ושיחק פוטבול בלוס אנג'לס ופיתח גוף בסנטה מוניקה.
בחוף הים שם הוא כונה פפר. הוא התחבר עם אנשים כמו שון קונרי, ובילה עם סטיב ריבס בים. בעצם באותה תקופה היה כבר קשר בין מפתחי גוף ומתאבקים. ג'ו ויידר, גורו פיתוח הגוף, גם כתב על היאבקות. כשהחל להתאבק בטקסס, למרות שאמרו שהחל בצפון מערב המדינה, היה לו מבנה גוף נהדר לפני הסטרואידים. אמרו שהיה מר קליפורניה לשנת 1949, אבל זה לא נכון. הוא היה ידוע בעולם פיתוח הגוף וכתבו עליו המון, אז לא היה מקצוע של הרמת משקולות. הוא הגיע למקומות גבוהים בתחרויות פיתוח הגוף והרים משקולות, והוא דיגמן על החוף. הוא הגיע למקום רביעי בתחרות מר אמריקה ב-1951. היה לו מזג חם, הוא נקרא "הוט פפר" בידי מפתחי הגוף. המגזינים התייחסו אליו כאחד ממפתחי הגוף שהצליח כמתאבק. היו לו שרירי בטן נהדרים וכתפיים וירכיים חזקות. כשראה היאבקות, הוא ראה שיוכל להרוויח כסף ממבנה גופו. רבים ניסו אז להתאבק והיו מפתחי גוף. הוא היה המוצלח. הוא החל להתאבק בינואר 1953 באל פאסו. הכוכב הגדול היה מיגל "בלקי" גוזמן, לאחר שאנטונינו רוקה עבר לניו יורק בלי אזהרה. בדרום טקסס, ההיספנים היו אחוז גבוה מהקהל ולכן שלטו בתחום, גם אם היו קטנים יותר מההילים. גוזמן וריטו רומרו היו כוכבים ענקיים. ראו בגומז משהו מיוחד- הוא היה קטן אבל נראה נהדר ודי מפורסם. הוא ידע גם אנגלית וגם ספרדית. אמרו שהוא התלמיד של גוזמן והוא הצליח. הוא כיכב בצפון מערב המדינה. הוא חזר לטקסס ומשך המון קהל, והיה במיין איבנטים עם כל הגדולים- ת'אז, רוג'רס, ווטסון, ג'ין קיניסקי, פריץ ואן אריק, ג'ונתן, ויילד ביל קורי, שיק, ביל וואטס, טולוס, ספוטניק מונרו, ג'וני ולנטיין ואחרים. הוא שלט בכל מקום, אבל יוסטון של מוריס סיגל הייתה שלו.
מקיץ 1955, כשנכנס למיין איבנט, עד סוף 1957, היו רק שישה מופעים ביוסטון שלא היה במיין איבנט, די מדהים לזה שערכו שם מופעים שבועיים והיו מתאבקים מכל המדינה. הוא לא הפסיד הרבה, פרט להפסד של תואר טקסס כדי לרדוף אחריו, או לת'אז, ואפילו אז רק אחרי סדרה של תיקו ופסילות. בסוף 1955, הוא היה בארבעה קרבות מול ת'אז, וגם בערים גדולות אחרות. השיא שלו ביוסטון ב-1956 היה עם מופע אחד בלבד שלא הוביל, וזה כלל קרב אליפות NWA של ווטסון ות'אז, והוא הפסיד רק חמש פעמים. כשחזר לסיגל בשנות ה-60, הוא תמיד היה אגדה חוזרת, כמו בקרב על תואר ה-NWA במאי 1962 מול רוג'רס, כשכביכול סיים את הקריירה בסן פרנסיסקו. אבל הוא הופיע באופן נדיר מאז, כי שיר שידר בימי שישי, כשסיגל ערך מופעים. לאחר שגומז עזב ב-1961 והעסקים הדרדרו, הביאו מתאבק חדש בשם פפה גונזלס, כדי לבלבל את הקהל ולעשות מה שביל וואטס ניסה לעשות לאחר שג'אנקיארד דוג עזב. גונזלס הוזנק למיין איבנט כאלוף טקסס, אבל אחרי כמה שבועות זה נכשל. בקרבות הראשונים שלו ביוסטון הוא התאבק שעה וחצי מול אלוף הג'וניורים אד פרנסיס במאי 1955, הקרב שהפך אותו לכוכב. הם הצליחו והוא מיד זכה בתואר טקסס באוגוסט. הוא אתגר כל אלוף NWA: ת'אז, ווטסון, דיק הוטון, או'קונור ורוג'רס. הפיוד שלו מול ת'אז בין 1955-57 היה ענק בטקסס, עם המון קרבות של שעה במדינה, ובמרץ 1957, תיקו של שעה וחצי. גומז ניצח את ת'אז בספירת חוץ בספטמבר 1956, כשווטסון היה אלוף. ב-1957, החונק לואיס הגיע לטריטוריה, הוא היה המנג''ר של ת'אז והתחיל ללוות את גומז. הרעיון היה שהוא יהפוך את גומז לת'אז החדש, לאלוף העולם ההיספני הראשון. לואיס עזר לו לזכות בתואר טקסס בפברואר 1957. התיקו של שעה וחצי היה נדיר. לואיס גם ליווה את גומז לקרב חוזר באפריל מול ת'אז. האתלטים המקסיקנים החלו לעבוד באופן לאומי בגללו. פפר גומז הפך את רד בסטיאן לכוכב בתיקו של חצי שעה. במרץ 1960, הוא בא למונטריאול רק בגלל הפרסום שלו, ועבד במיין איבנט מול ת'אז, מעל קרב האליפות של רוג'רס-רוקה. הפיוד הגדול ביוסטון היה כשדיוק קיאומוקה, איש מהוואי ששיחק יפני זורק מלח לאחר מלחמת העולם, עבר את כולם עם ציפורן הבטן. גומז פשוט לא מכר לו. זה בנה לאנגל הסולם שמכר המון קהל, לא כמו בסן פרנסיסקו. האנגל הגדול הראשון של שיר בטלוויזיה היה דומה, כשמישהו לא מכר לאחיזה המשתקת של היפני.

YossihNew · 10/9/24

גומז המציא את גימיק בטן הפלדה בגלל פיתוח הגוף שלו. אפילו כשהשמין הבטן הייתה קשיחה. באותו הזמן הוא עשה 500 כפיפות בטן כדי לשמור עליה. המון אמרו שזאת הצגה, אבל זה היה אמיתי. גומז שמע בתחילת שנות ה-60 שסיגל רוצה שיהיה אלוף NWA אבל הפרומוטרים התנגדו לכך. גומז חש שהם לא רצו מקסיקני, אבל האמת היא שהוא לא היה כוכב בסנט לואיס וטורונטו, הערים החשובות, והיה נמוך. הוא היה וורקר טוב בנעוריו, אבל הוא לא היה כמו או'קונור, רוג'רס, סטיבנס, קיניסקי ודיסטרוייר. הוא היה כוכב בשיקגו והיה אהוב הילדים באזור ובפיוד עם קילר קוואלסקי. בקרבות מול מאד דוג ואשון, חשבו שזה לא יעבוד, אבל העובדה שואשון היה נמוך יותר לא עניינה אף אחד בקרב. גומז ידע להתעופף אבל זה פגע בו, כי התאבק המון. עוד ב-1971 הברכיים שלו נפגעו, והוא המשיך להתאבק עד 1982. החיים שלו אחרי לא היו רעים- הוא היה ידוען והיה מוכר כמנהל מסעדת דגים בסן פרנסיסקו. הוא עבד שם עד 1993, ואז פרש לגינון ולטיפול בנכדיו. המתאבקים אכלו שם והוא תמיד חשב שזאת מסעדה טובה. וואטס זוכר את הארוחות שם עד היום. הוא הפך למזוהה עם המסעדה, ולקוחות רבים דיברו איתו על הקרבות שלו.
הוא אהב להיות ידוען במקום הזה, ונהנה שזיהו אותו, אבל העבודה הרגה לו את הברכיים. ברך אחת הוחלפה ב-1987 והשנייה ב-1992. כל פעם זיהו אותו, הוא נהנה מזה וראו את זה. לפני שהתחתן עם אשתו, בתו החורגת אהבה אותו, את הייסטאקס קלהון, ריי סטיבנס ופאט פטרסון. בסוף שנות ה-80, כשדייב היה בתוכנית הספורט האהודה ביותר באזור, כל פעם דיברו על האנגל הזה. היה מוזר איך כולם זכרו זאת. כל שיחה תמיד דיברה על מסעדת הדגים שלו. ביום העצמאות 1996, הוא הלך לחוף עם חברים וכולם דיברו על היאבקות. ואז על האנגל, שכולם הכירו, למרות שלא נולדו כשזה קרה. האנגל הזה הפך לחלק מהתרבות בסן פרנסיסקו. שלושת השמות הכי מדוברים בבית של דייב הם האלק הוגאן, רוק וגומז, יותר מסטיבנס ופטרסון, כי הקהילה ההיספנית נאמנה להיאבקות. סטיבנס היה הכוכב הגדול שניצח את גומז, גומז ניצח פעם אחת וזכה לפופ ענק. הוא היה ידוע בסיום הקרבות שלו- הוא זרק בחור לחבלים והרביץ לו בבטן. הוא תפס את הרגליים שלו וקפץ על החזה. הוא תפס את הרגליים והצמיד אותו. גומז הבטיח לכולם בקרב מול סטיבנס שיש לו הפתעה. לאחר שקפץ עליו, הוא ביצע את הסנטון על סטיבנס. בשנות ה-60, גומז היה בעיקר בצמדים, עם שותף היספני כמו חוזה לות'ריו, פדרו מוראלס או ויקטור ריברה, במקום השני כאלופי זוגות. בשווקים ההיספנים הוא משך קהל ונלחם מול הילים. למרות שמוראלס התאבק ביותר טריטוריות ושלט במדיסון סקוור גארדן כאלוף WWWF, הקרבות החשובים שלו היו קרבות שלשות שלו מול סטיבנס, פטרסון ופרדי בלאסי ב-1967. סטיבנס ופטרסון נחשבו אז לצמד הכי גדול בביזנס. מוראלס וגומז גם זכו בתארי הזוגות בצפון מערב המדינה.
מוראלס היה אז בן 23-24, ולמד ממנו המון. הם התראו בפעם האחרונה באירוע של WCW, כשהוא בא לראות אותו ואת בובי הינן. מוראלס אומר שגומז טען שהיה השותף הטוב ביותר שלו. הוא התאבק בלוס אנג'לס אצל מייק לאבל וג'ולס סטרונגבו, ששלח אותו לסן פרנסיסקו לקאו פאלאס. הוא היה בשתי הטריטוריות, ורוי שיר היה צריך שותף לגומז מול פטרסון וסטיבנס. הקרבות היו מצוינים כי כולם היו אתלטים נהדרים. מוראלס היה צעיר והתאבק שבעה ימים בשבוע במיין איבנטים עם האנשים הכי טובים במדינה. חוץ מסטיבנס, הוא קושר גם לקינג'י שיבוייה, גם הוא מהוואי שהפך להיל יפני. שיבויה זרק מלח בעיניים והשתמש במכות קראטה לגרון. גומז מכר נהדר וגם ההיסטוריה של פציעות הגרון שלו עזרה למהלך. למרות שהיו בפיוד בקליפורניה, הם עבדו כבר ב-1955 יחד, והיו חברים טובים. סטיבנס ופטרסון היו הצמד האגדי באותה התקופה, אבל הם היו בין 1965-69. גומז והשותפים שלו נלחמו מול שיבויה ו"בני דודיו" במשך עשור. גומז גם אתגר את שיבויה על תואר ארה"ב בין 1964-68. ביל וואטס אמר שפגש את גומז ב-1963, כשרק החל. הוא היה אלוף ארה"ב בין 1966-67. הוא אמר שגומז היה כוכב גדול ונראה כזה. הוא הרשים אותו ביותר. הם עבדו הרבה ביחד, וגם גרו אחד ליד השני. וואטס סיפר שפפר חזר פעם מאוסטרליה, והוא היה בקרב חוטבי עצים. המון לא אהבו את הקרב הזה, כי במקום להתקלח וללכת הביתה הם חזרו לזירה.
אז זה היה קרב זוגות של וואטס ושותף מול סטיבנס ופטרסון. גומז לא שם לב לקרב. וואטס נכנס במגפיים הכבדים שלו לקרב ופגע בגומז בטעות עם המגף בסנטר. הוא נפל והקאובוי לא שם לב. גומז ניסה לקום ואז וואטס דרך לו בטעות על האצבע ושבר אותה. גומז היה 13 פעמים אלוף טקסס, שיא, אבל הצליח יותר בסן פרנסיסקו. הוא גר שם 40 שנה. אבל הוא התחרט מהתזמון- הוא משך קהל למוריס סיגל והם היו קרובים. ב-1964 הוא היה אלוף בטקסס ובקליפורניה, אבל בסן פרנסיסקו הנסיעות היו קצרות והיה יותר כסף. סיגל מת בדצמבר 1966 והוא עבד בקליפורניה ואוסטרליה של ג'ים בארנט, שאמר שגומז היה דומה לאדי גאררו. גומז הרגיש שסיגל אהב אותו ואם היה נשאר בטקסס, הוא היה הבעלים ביוסטון ולא פול בוטץ'. גומז לא היה מצליח כמו בוטץ', שהיה יד ימינו של סיגל והפרשן שלו שנים. בסוף שנות ה-70, ניסה גומז לערוך מופעים בלאס וגאס עם אשתו והפסיק אחרי כמה מופעים, כי הכסף הלך לשיר כעמלת בוקינג. גומז לא אהב את בוטץ' וחזר לטקסס פעם אחת אחרונה. לאחר מותו של סיגל, מיל מאסקאראס וחוזה לות'ריו החליפו את גומז ככוכב ההיספני ובוטץ' לא השתמש בו לאחר קיץ 1971. הוא גם שנא את ניק גולאס כמו רוב הפרומוטרים. ב-1974 הוא בא לטנסי ואחרי כמה צ'קים ברח משם. גומז עזב את קליפורניה ל-AWA ב-1969. הוא היה שותף של רד בסטיאן מול מאד דוג והקצב ואשון על תארי הזוגות. בינואר 1971, לארי הניג ולארס אנדרסון עשו אנגל בו פצעו אותו. אגב, לארי הניג היה "פריטי בוי", כינוי של בובי הינן, שנאלץ למצוא כינוי חדש- "המוח". הרקולס קורטז הציל את בסטיאן והפך לשותף שלו. בוקווינקל אמר שבמיניאפוליס לא היו היספנים, וגומז לא יצא אובר ממש. היו לו המון פציעות.
גומז חזר לריצה אחרונה של חצי שנה בטקסס, ולא היה בה קסם. הוא היה במיין איבנטים מול קוואלסקי וטורו טנקה, אבל הוא די ניצח ג'וברים. הקרב האחרון שלו היה הפסד לטנקה. ככה היה בטקסס- בפעם הראשונה אתה כוכב ענק, ובפעם השנייה אתה כינור שני. בפעם השלישית אתה כלום. גומז היה גמור כי ביקשו שיבוא אבל הוא לא היה בפסגה. הוא כעס על בוטץ' ואמר שהוא רוצה להרוויח כסף בסן פרנסיסקו. בסן פרנסיסקו הוא חוסל כשפאט פטרסון נתן לו את הבומבס אוויי על הרגל בנובמבר 1969 בבאטל רויאל ושבר לו את הרגל. זה היה חודש לאחר שהוא וסטינס יצרו צמד וזכו בתארי הזוגות. פטרסון, השותף של סטיבנס ואז יריבו, נשבע להשמיד לו את השותפים. גם דיברו על זה כשקידמו את הבאטל רויאל כקרב המסוןכ בהיאבקות והמון אנשים בקרב הוכרזו כפצועים.
אבל בבית הספר, כולם דיברו על החזרה של גומז, למרות שנעלם למשך שנה. היו לו ספוטים מצחיקם כמו זה שהיריב הרביץ לו בבטן והיד שלו כאבה. או שגומז עצר יריב, אמר לו להסתכל למעלה והוא הרביץ לו בבטן. לאחר שסיים בטקסס, החלו להגיד שפפר גומז התאושש מהרגל השבורה שלו והוא עומד לנקום בפטרסון. הוא עוד נחשב לצעיר, למרות שהיה בן 44. זאת הייתה חזרה של בחור מוכר, והוא אמר שנפצע במשך שנתיים ורק חשב על פאט פטרסון. הוא ורוקי ג'ונסון ניצחו את פטרסון ובילי גרהאם וזכו בתארי הזוגות. גומז לא שבר לפטרסון את הרגל אבל הוא וג'ונסון הביאו קהל שחור והיספני בתקופה חזקה לטריטוריה. אחד מהספוטים שלהם היה שכשניסו לגרום להם להתנגש, הראש של ג'ונסון פגע לגומז בבטן- ג'ונסון היה עם הראש הכי קשוח בביזנס, שני רק לחותנו, פיטר מאיביה שלפעמים שיתף איתם פעולה. הם לא מכרו. גומז מכר נהדר ורוקי נתן דרופקיקס מדהימים ואגרופים נהדרים, בקאמבק מעולה. גרהאם אמר שגומז היה סבלני כלפי חוסר הניסיון שלו. גומז התאבק עוד עשור ובגלל המעמד שלו תמיד שמרו עליו. הפרומוטרים לא יכלו לקבור כוכב במעמדו, גם אם לא היה בשיאו. בגלל הפציעות והגיל, הוא לא התאבק כמו הוורקרים הנהדרים בצפון קליפורניה. גומז המשיך להרים משקולות כל הקריירה, ונאלץ לעצור רק בגלל הכליות שלו ב-1994. הוא בא מתקופה לפני הסמים, למרות שבסוף הקריירה שלו זה התגבר. בלי סמים, בגיל 40, הוא שמר על הגודל אבל הבטן שלא גדלה. היא הייתה קשיחה, אבל הוא לא יכול היה לרזות. בימים ההם, רצו לתת פוש רק למתאבקים החזקים. בסן פרנסיסקו לא ידעו שגומז היה מרים משקולות וכוכב פיתוח גוף. הוא עבד בהמון קרבות זוגות ומכר לקראת הכניסה של שותפו. הוא עוד היה כוכב באינדיאנפוליס, שם התאבק מול בובי הינן או הבלקג'קס. הוא אפילו היה אלוף דרומי בפלורידה אבל זאת הייתה טריטוריה מהירה והכהונה שלו הייתה קצרה. יריבו, קאומוקה, היה הבעלים של פלורידה. הוא היה הפייס מספר 3 מאחורי דיק דה ברוזר ווילבור סניידר, והיה אלוף חמישה חודשים. הוא וסניידר היו אלופים בטקסס ב-1960 וגם הצליחו בסן פרנסיסקו.
הינן הודה על הזכות לעבוד איתו, ואמר שהוא היה איש טוב. הוא אהב לצחוק על כמה שהיה נמוך ולמתוח אותו. הוא אמר שהוא תכנן לו ספוטס, והסגנון שלו היה בין ריי סטיבנס ללורד ליטלברוק. הינן שם ספר טלפונים על מושב הנוסע וכשגומז שאל למה, הינן אמר לו שזה כדי שיראה דרך החלון. לפעמים הינן ביקש במסעדות כיסא גבוה לגומז. הינן אמר שנתן לו לשמור על הבת שלו כשהיו שכנים והוא אכל אצלו המון, כי השכונה הייתה מלאה בסמארקים. היא לא היה נשוי אלא גרוש. פעם ביום העצמאות, גומז וביל מילר נלחמו מול הינן ורנה גולה. היה גשם וחשבו שאף אחד לא יגיע. הם נסעו יחד, למרות שזה היה בעייתי, והזירה הייתה מלאה בבוץ. הינן ביקש לקחת באמפ בבוץ וגומז ביקש שלא ילכלך אותו. כמובן שהינן משך אותו והפיל אותו לבוץ. מילר, שהיה קשוח, הזהיר את הינן לא ללכלך אותו. כמובן שזה סיים את הקרב. ברוזר היה די קמצן, אינדיאנפוליס הצליחה בתחילת שנות ה-70 עם הכוכבים הגדולים כשגומז הגיע. אבל בסוף תקופתו, כמו קנזס, היו שם בעיקר אנשים שהתחילו את הקריירה או גמרו אותה. ברוזר שלט גם בחלק משיקגו, והצליח גם לסדר לאנשים עבודה בסנט לואיס, אז שם התשלום היה טוב. ברוזר ניסה לדחוף לסם מוצ'ניק את גומז, אבל מוצ'ניק סירב כי היה קטן, עבר את השיא ולא אהב את הבטן שלו.

YossihNew · 10/9/24

גומז בא לאינדיאנפוליס לאחר שעזב את סן פרנסיסקו ב-1974. הוא היה גבוה בקארד, עם סניידר כאלוף זוגות, ובקרבות מול ברון ואן רשקה, קים דוק וקרבות מוות מקסיקני- רצועה- עם הינן. הוא פעם רצה לעבור לפלורידה. במרץ 1975 הוא, ברוזר וברונו סאמארטינו נלחמו מול הלגיונרים הצרפתים ואוקס בייקר, וגומז "נפצע" בהכרעה הראשונה ועזב. בייקר היה אלוף WWA ועבד בטריטוריות אחרות ורצה לעזוב. קראשר עזב את ורן גאנייה כמו כל שנה והיה אמור להיות השותף של ברוזר, אז רצו להביא מתאבק אחר שיזכה בתואר. המתאבק לא הגיע וברוזר לא השתמש בו יותר. ברוזר וסניידר התקשרו לגומז שעזב את פלורידה ועבד כפייס המוביל בנוקסוויל בדרום מזרח המדינה. ביקשו שיחזור לטריטוריה, אז הוא הפסיד את התואר אחרי חודש ובאוקטובר 1975 חזר לאינדיאנפוליס. הוא התחיל מיד פיוד מול בייקר ונפסל בנובמבר בקרב ביניהם. בסוף החודש, כשהחל להשתמש בסליפר, הוא זכה בתואר. היריבים שלו היו ביג ג'ון סטאד בתחילת הקריירה, שניהם ממש לא ידעו לזוז, בייקר, שהיה היל מעולה אבל נורא, והחונק במסכה שהיה ג'רי וליאנט וזכה בתואר ביולי. הם היו בפיוד ולאחר קרב בו גומז סיכן 2,000 דולר מול המסכה, הוא הפסיד. הוא לא הפך לג'ובר בסן פרנסיסקו אבל היה יותר מתאבק חלש שניצח. ב-1977 הוא ופטרסון זכו בתארי הזוגות מהווליאנטס שעזבו כי הכסף לא היה כמו פעם. הם ניסו לחזור לנוסחה משנות ה-60, גומז ואלברטו מדריל היו אלופי הזוגות, אל מדריל שנא את גומז ועזב. בוב רופ, הבוקר החדש, הפסיק לתת לגומז פוש.
אז הוא התחתן עם אשתו השנייה, בוני. בהתחלה, הוא ואנדרה הענק- הוא תמיד היה שותף של קלהון, אנדרה וכריס טיילור כדי לגרום להם להיראות כמו מפלצות ולמכור לפני שהם עשו קאמבק- היו צמד. פפר ובוני רצו להתחתן אבל אנדרה לא נכנס למכונית. הם לא יכלו להכעיס אותו אז דחו את החתונה ליוני. הם נפגשו כשעבדה כמלצרית במסעדה והכירו שנים לפני. היו לו ארבע בנות ובן אחד מהנישואין הראשונים. לה היו שלוש בנות ובן אחד. הוא קיבל את הילדים שלה. הבת החורגת שלו אמרה שהוא היה אבא שלהם, היא כבר הייתה מבוגרת ועם בן משלה, אבל הבן שלה היה מעריץ של גומז. חוץ מהסולם וסטיבנס, הוא לא ממש סיפר לילדים על הקריירה, אלא שהיה מפתח גוף ואגדה בטקסס. באביב 1978, רודי פייפר הצליח בסן פרנסיסקו כשהגיע מלוס אנג'לס, והוא ניצח את גומז נקי בבכורה שלו בקאו פאלאס. הקהל נדהם. פייפר מיד התחיל פיוד מול מונדוג מיין, אלוף ארצות הברית. שיר ניסה לחזור על שנות ה-60, כשגומז היה בצמד עם מדריל או מנדו גאררו, אבל זה לא אבד והטריטוריה איבדה מעצמה. המתאבקים שהכירו את גומז והעריצו אותו, ראו שמדריל, מהוורקרים הצעירים הנהדרים שהפכו לעצלנים בסוף, אמר שהוא צריך לסחוב אותו. הוא ושיר הסתכסכו כשכבר היה בן 50. הבאטל רויאל הגיע ושיר התקשר לגומז שחשב שיהיה בקרב. אבל שיר ביקש שישפוט. גומז זעם כי אמר שנשארו לו חמש שנים. הוא חזר לאינדיאנפוליס, הטריטוריה המתה, והוא וסניידר עוד היו בפיוד עם הווליאנטס. אבל הוא שנא להיות רחוק ממשפחתו והוא כבר היה ממורמר. הוא טס הביתה לראות את משפחתו וגנבו לו את המטען, והוא החליט לחזור לקליפורניה ולא לעזוב.
הוא לא רצה לשלם עוד 150 דולר כדי להתלבש כמו כוכב. הכסף לא היה שם ואשתו אמרה לו שהשוד היה סימן לשחרר. הוא לא חזר ולא עזב את צפון קליפורניה כדי להתאבק במשרה מלאה. הוא עדיין התאבק כמה שנים. לאחר ששיר סגר, אנטוני ליאונה, שעזב את התחום כדי למכור פיצה, חזר לתחום. למרות שאלו היו שנות ה-80, הוא היה אולד סקול ולא חשב שצריך טלוויזיה מקומית כדי לקדם את התחום. אם יביא כוכבים גדולים וקרבות גדולים, הקהל ישמע על זה ויבוא. הוא השתמש בשאריות של שיר, כולל גומז, והביא שמות גדולים ממיניאפוליס ומתאבקים צעירים מהאזור. הוא לא הצליח. גומז פרש ב-1982 כשליאונה סגר. גומז עבד ביפן פעם אחת, בטורניר האלופים של 1969 שאנטוניו אינוקי ניצח. בובו ברזיל, גורילה מונסון וכריס מרקוף היו הכוכבים הזרים, וכולם התמקדו בבכורה של סייג'י סאקאגוצ'י, שהחל את הקריירה בארה"ב. גומז היה די ג'ובר. הוא גם עשה את אנגל הסולם בכמה טריטוריות, כמו בלוס אנג'לס עם באדי אוסטין בסוף שנות ה-60. הוא גם היה השותף הראשון של בלק גורדמן בדרום קליפורניה. אפילו הסיעו מכונית על הבטן שלו כדי לגייס כסף לבית חולים לילדים. הוא אהב לעשות את זה כדי לצאת אובר בטריטוריות, אבל המתאבקים הבינו איך לנסוע מהר ואילו במקרה הזה, עצרו יותר מדי זמן וזה היה לא נוח.

YossihNew · 23/10/24

הספד לדוקטור ואגנר- 20 בספטמבר, 2004:

דוקטור ואגנר המקורי, אגדת לוצ'ה ליברה במשך עשרים שנה ואבא של שניים מהכוכבים הגדולים ביותר, מת ב-12 בספטמבר לאחר התקף לב יומיים קודם לכן. הוא היה בן 68. ואגנר ואנחל בלנקו, שנקראו הגל הלבן, שיחקו רופאים מרושעים במסכות ותלבושות לבנות בין 1966 ל-1986. ויקטור מנואל גונזלס ריברה, יחד עם בלנקו, היו הילים ומתאבקים טכניים נהדרים, לא שונים מהבנים שלו- דוקטור ואגנר ג'וניור וסילבר קינג, שהפך לבלק טייגר השלישי, שכיכבו במקסיקו מאז אמצע שנות ה-80. דוקטור ואגנר ג'וניור לקח את הצחוק והקול הצרודים ואת המאפיינים הפיזיים של אביו. הוא גם היה בצמד עם בלנקו ג'וניור כגל הלבן החדש.
מה שעצוב זה שכמה שבועות אחרי הבכורה של ג'וניור באפריל 1986, חייו של האב נעצרו לחלוטין. הבכורה של בנו התרחשה יום אחרי מותו של חברו הטוב, אל סוליטאריו, שחטף התקף לב בזירה ומת בגיל 39. כעבור שלושה שבועות, ואגנר, בלנקו, מאנו נגרה, סולאר וג'ונגלה נגרה עברו תאונת דרכים בדרך למופע. בלנקו, מחבריו הטובים של ואגנר, מת, ורגלו הימנית של ואגנר נפצעה. הוא היה נכה וסבל מבעיות בריאות. האחרים המשיכו בקריירה. הקרב הכי מפורסם שלו היה בדצמבר 1985, כשהפסיד את המסכה לסוליטאריו והם קבעו שיא נוכחות במונטריי למופע בחוץ.
זה לא היה נכון בכל העולם, אבל במקסיקו, סוליטאריו נחשב בשיאו לגדול ממיל מאסקאראס, שני רק לסאנטו ובלו דימון ככוכב הגדול בתולדות מקסיקו. סוליטאריו היה אלביס המקסיקני, המתאבק הכי מגניב אז, אהוב על הנשים ומעולה בזירה, פייס ראשי שנסע והיה בפיוד עם ואגנר ובלנקו. הם נודעו, עם אלפונסו דאנטס, כקשוחים שידעו לעבוד, וכשטירונים רצו לפרוץ, הם כיסחו אותם בזירה. היום הם היו בלתי מקצועיים, ודאנטס נחשב לבריון בקרב המתאבקים, וזה היה חריג יחסית לדברים שקרו אז בארה"ב, אבל זה נחשב לטקס חניכה. הם היו צריכים לסלק את אלו שלא היו קשוחים מספיק בתחום, וללמד את אלו שכן, שצריך להרוויח את הדרך. הוא התמרמר לאחר התאונה, כי איבד את הקריירה ואת חברו. כשמתאבקים פגשו אותו ודיברו איתו על היאבקות מודרנית, הוא ירד על כולם, בעיקר על אלו שבאו אחריו והפכו לכוכבים כמו פארו אגוואיו, כי בניגוד אליו ולמתאבקים של תקופתו, הם לא היו מתאבקים. הוא הפתיע רופאים שאמרו שיהיה מרותק לכיסא גלגלים, כי הצליח ללכת עם מקל הליכה. ביוני 1995, חלקו לו כבוד בטקס בארינה מקסיקו.
הוא נולד באפריל 1936, אבל שיקר ואמר שנולד ב-1941 כשהתחיל את הקריירה ב-1961. הוא עבר לגוודלחרה ב-1960 והתאמן אצל דיאבלו ולסקו, המאמן הכי מוצלח בהיסטוריה. הוא התאבק בשם מני ריברה, ביולי 1961. הוא העריץ מילדות והרים משקולות. בשנות ה-60 וה-70, לפני הסטרואידים, הוא היה שרירן בגובה 1.72 מטר ומשקל 95 ק"ג. הוא היה די גדול יחסית לאותה התקופה במקסיקו ושמר על מבנה הגוף גם בשנות ה-40 שלו. הוא לבש מסכה כשהתאבק בטוראון, ביתו לאחר מכן, ב-1963. הוא ובלנקו הפכו לצמד מובי במקסיקו ב-1966, והם הוסיפו את גראן מרקוס, שהיה המוצלח מביניהם בארה"ב כאלוף טקסס למשקל כבד בשנות ה-70. קרב המסכה שלו בדצמבר 1985 מול אל סוליטאריו היה מהגדולים בזמנו.
מותו קרה כמה ימים לפני אחד מהקרבות הגדולים של בנו, קרב מרובע בו המפסיד מאבד את המסכה, מול רייו דה חליסקו ג'וניור, קאנק ויוניברסו 2000, לציון 71 שנים ל-CMLL. קאנק וואגנר נכנסו לקרב כי רייו ויוניברסו לא רצו להפסיד. קאנק כנראה יפסיד, אבל אם זה ואגנר ג'וניור, ישנו את זה כי המופע יוקדש לאביו. ואגנר התאבק כמעט תמיד במקסיקו. הוא ובלנקו רצו להגיע ללוס אנג'לס כשמיל מאסקאראס וריי מנדוזה הביאו את הקהל הלטיני. הם היו מפורסמים במקסיקו, יותר מבלק גורדמן וגוליית', והארגון במשך שנים דיבר עליהם בתוכניה כאנשים שבאים. הם הגיעו קצת ב-1974 לפיוד מול ג'ון טולוס ומר קליפורניה- סלבדור לות'ריו, אחיו הקטן של חוזה עם מסכה. הם היו אלופי זוגות ליום אחד כשניצחו את פורקצ'ופ קאש ומנואל סוטו. למחרת היום, בשידור חי, הם הפסידו את התארים למן מאונטיין מייק ובוטצ'ר ברניגן. בפברואר 1980 עבד פעם אחת ביפן, בעיקר כדי להילחם מול דוס קאראס בקרב לוצ'ה שעדיין זכור.
שיא הקריירה שלו היה 17 חודשים כאלוף המשקל הכבד-קל של ה-NWA, אז התואר החשוב במדינה. כשריי מנדוזה עזב את CMLL לאחר ששלט בתואר, ואגנר זכה בתואר בספטמבר 1974. בפברואר 1976 הפסיד לרובי רובלקבה הנשי. הוא גם היה אלוף זוגות לאומי עם בלנקו והיה אלוף לאומי למשקל כבד-קל שלוש פעמים. הוא זכה בתואר במרץ 1973, ופינה אותו כעבור שנה וחצי כשזכה באליפות העולם. לאחר שהפסיד את התואר, חזר לתואר המקסיקני באפריל 1976. את זה הפסיד לקאנק בינואר 1978. בנובמבר 1979 זכה בתואר ל-19 ימים. הוא ואל הלציון ניצחו את לוס גמלוס דיאבלוס והורידו להם את המסכות.
המוות שלו היה הסיפור החשוב בעיתונות, וההלוויה הייתה מרגשת. הגיעו מלא מתאבקים, וגם אל היחו דל סאנטו ומיל מאסקאראס שהגיעו בלי מסכה, ללא שהציבור ידע את זה. דוקטור ואגנר ג'וניור אמר שאביו היה חייל של החיים, אדם נפלא וגלדיאטור שנתן מעצמו ללוצ'ה. הוא אמר שהיה איש שלם ותמיד ידע לייעץ להם. ביום האחרון של חייו הוא המשיך לייעץ לו. הוא תמיד היה כזה ומת בשקט, והמשיך לייעץ לכל אחד מחברי המשפחה גם ביומו האחרון, ולכן ואגנר ג'וניור חש רגוע.
סילבר קינג- בלק טייגר אמור להיות יפני ולכן הוא לא אמר שזה הוא- אמר שאביו היה אליל, והוא העריץ אותו והצליח בזכותו. הוא נהנה מהקריירה שלו ומהחשיבות שלו. גראן מרקוס האב אמר שהייתה להם מערכת יחסים טובה, למרות שבהתחלה היא לא הייתה טובה, אבל הם התחברו ונשארו חברים עד יומו האחרון. הוא היחיד מהדור הזה שעוד חי. הוא אמר שהם נטו להיתקל ברחוב ולדבר שעות. זה מוזר שהוא הראשון שהלך.

YossihNew · 24/10/24

הספד לג'ים בארנט, חלק א'- 27 בספטמבר, 2004:

ג'ים בארנט, החוליה האחרונה לתחילת ההיאבקות בטלוויזיה, ובמשך 55 שנה, אחד מהאנשים המשפיעים ביותר בתעשייה, מת בגיל 80. הוא וסם מוצ'ניק נחשבו לאנשים הכי חזקים בתור הזהב של ה-NWA, למרות שבארנט לא היה חבר רשמי עד 1969, ובמשך שנים, פרומוטרים לא רצו אותו בפגישות. יחד עם וינס מקמהן האב ואדי גרהאם, הם היו האנשים הכי משפיעים בקרב הפרומוטרים בשנות ה-60 וה-70. הוא היה חלק מהעסקאות והשינויים הכי גדולים בתעשיית ההיאבקות. הוא היה דמות מקסימה, ופרט לסטו הארט, האיש הכי מפחיד בתעשייה עם קולו הנשי. הוא היה חבר של מפורסמים, כמו רוד הדסון, ליברצ'ה, פוליטיקאים כמו אנדרו יאנג השגריר לאו"ם, מיינרד ג'קסון כראש עיריית אטלנטה, מושלי ג'ורג'יה כמו ג'ורג' באסבי וג'ימי קרטר, אתלטים, וחבר קרוב של טד טרנר בתחום. הוא היה, בשיאו, האיש הכי מקושר בתחום, וגם מחוצה לו, בגלל האהבה שלו לרכילות וידע. הוא שילם אלפי דולרים בחודש על חשבונות טלפון. בארנט היה שונה מרבים כי הבין איך לתמרן אחרים, והרוב אהבו לדבר. בעולם היאבקות קר בו כולם דיברו על העסקים, הוא תמיד דיבר על המשפחות של המתאבקים, הפוליטיקאים והסלבריטאים. היה קל שתוריד את המגננות ותדבר איתו, אבל הוא אהב להפיץ את זה ויכול היה לשלוט באנשים אחד מול השני ולתווך ביניהם. הוא היה מאוד דומה לאנשים כמו טוטס מונדט, המניפולטור הגדול לפני הטלוויזיה, וינס מקמהן, פול היימן וזיין ברסלוף. הוא חי כאיש עשיר, עם חליפות יקרות, מסעדות יפות, והשפעה עם מתנות לפוליטיקאים, מנהלי תחנות טלוויזיה, מנהלי אולמות וכל מי שיכול היה לעזור לו, אבל הוא היה חסר כל לבסוף. כששלט באטלנטה, נסע בעיר ברולס רויס עם נהג, רכש שני בתים יקרים והוריד את הקיר כדי לאחד ביניהם, הייתה לו עוזרת אישית, נהג ושף. הוא גם אהב לצפות בקרבות המדממים של טומי ריץ' ובאז סוייר, ולהיות בגלריות ולהרחיב את אוסף האומנות שלו, או להיות מנוי לתזמורת של אטלנטה, או לטוס לניו יורק לראות הצגות בברודוויי. הוא היה הבוקר של אלוף ה-NWA העולמי ובוועדה שקבעה את האלוף, אחד מהאנשים החזקים בתחום. באותו הזמן, הוא היה חבר במועצה הלאומית לאומנויות של הנשיא ג'ימי קרטר. בארנט התרברב שב-1972, כשהיה בטקס ההשבעה של ריצ'רד ניקסון, הוא ישב בשורה הרביעית, כשמאחוריו עמדו ג'ון וויין ובוב הופ.
הדיכוטומיה היא שהאיש החלוש והנחמד הזה שהיה הכי לא מאיים בתעשייה, היה הכריש הכי אלים. במלחמת היאבקות, הוא אמר שהכל חוקי באהבה ומלחמה. זה לא מקרי שכשה-NWA נלחמו על ג'ורג'יה, אדי גרהאם קבע שבארנט ישלוט שם וילחם מול אן גונקל. הבעיה הייתה שגונקל הייתה אהובה בתקשורת כי בעלה מת והיא ניהלה ארגון מול גברים חסרי לב שניסו לקחת ממנה את הארגון של בעלה. אבל בארנט שלט במצב מאחורי הקלעים בצורה אגדית, שילם למנהלי אולמות על חכירה בלעדית ולוועדות כדי למנוע מפרומוטרים זרים להתחרות, וכל טריק שיש ואחרים שלא היו בספר. בארנט היה מאחורי הקלעים, אז האגדה אמרה שכל דבר רע שקרה לאויביו קרה בגללו, כי היו לו קשרים בכל מקום, וגם אם לא, הוא אמר שהיו לו. אף אחד לא יודע מה נכון, והתגובה שלו כששאלו אותו תמיד הייתה "אני מכחיש הכל". היסטוריית היאבקות גדולה מתה איתו השבוע, כי הוא, וורן גאנייה, שזיכרונו נעלם, הם האחרונים מהענקים ששלטו בתעשייה בזמנים טובים ורעים, יחד עם וינס האב, פרנק טאני, מוצ'ניק וגרהאם. הוא היה מקסים, וחתך לך את הגרון בלי לחשוב פעמיים, אבל היה עצוב מזה שג'ים וילסון ואולי אנדרסון הפכו אותו לרע המוביל. הוא הואשם בכל- מהטרדה הומוסקסואלית, להיותו הרמאי הגדול בספורט, לתשלום בהכנסות ממופעים בלי מס כמו רבים אחרים. הוא לא קרא את זה, כי ראייתו הידרדרה והוא היה צריך זכוכית מגדלת כדי לקרוא את הניו יורק טיימס במלואו יום-יום. הוא קרא את זה כל יום, ולכן יכול היה לדבר עם אנשים על כל נושא, חדשות, פוליטיקה, ספורט או בידור. כשלא קרא את האותיות הקטנות, הוא הצליח שיקראו את זה עבורו. זה פגע בו שאנשים שהכירו אותו קראו את הספרים. בגלל מה שעשה, הוא זכה לקרדיט גדול יותר ממה שהגיע לו, ואפילו אמרו שהעביר את אליפות ה-NWA בגלל טובות מיניות, משהו מפוקפק. וילסון טען שבארנט התחיל איתו באוסטרליה ושכשסירב, הקריירה שלו צנחה, והוא לא קיבל קרב אליפות. אבל כשזה כביכול קרה ב-1973, הוא התאבק כבר שנים ולא היה כוכב. חשבו שיהיה, ככוכב פוטבול מכללות ושחקן NFL, וריי גונקל אמר למוצ'ניק בתחילת הקריירה שלו שהוא יוכל להיות אלוף בגלל הכישרון שלו. אבל ב-1973 הוא בכלל לא היה מועמד. בארנט אמר שרומן עם וילסון זה כמו לרצות רומן עם פביולוס מולה. בארנט היה הומו בעסק הומופובי, אבל הוא היה מכובד כי ידע איך להרוויח כסף. הוא היה צבעוני במיניות כמו בכל דבר, אבל התעקש שלא ערבב את זה עם העסק. אבל כשווילסון ניסה להתחרות בו באומני, אין ספק שבארנט עשה הכל כדי לחסל את התחרות. אבל עם פרומוטרים גייז אחרים, ולפעמים זה היה נכון, מי שלא הצליח האמין שאחרים עלו לפסגה בגלל טובות מיניות כי זה תירוץ קל. כשהצליח, בארנט היה עם הומוסקסואלים עשירים ששילמו לאתלטים ממכללות לעשות להם טובות מיניות, כמו בסצנת פיתוח הגוף בדרום קליפורניה. הוא היה מעורב ביותר הצלחות במקומות שונים מכל פרומוטר מודרני פרט לווינס מקמהן. תמיד אמרו שהשיג את תואר ה-NWA לטומי ריץ', כי ריץ' נחשב לכל כך מוזר כאלוף בדיעבד. אבל כשזה קרה, ריץ' היה מהמתאבקים הלוהטים בביזנס, ורצו אותו אלוף כי אמנם הארלי רייס היה וורקר מדהים, אבל ב-1981 רצו מישהו חדש.
ריץ' היה בין כמה אנשים, כולל טד דיביאסי וריק פלייר, ששקלו שיהיה אלוף לטווח ארוך. מי שמשך הכי הרבה אז היה דאסטי רודס, אבל חשו שאין לו את המראה והיכולת להיות אלוף, והוא תמיד נחשב לבחור לטווח קצר שהיה צריך להיות אלוף כי היה כוכב גדול, אבל לא לשמור עליו המון זמן. בארנט לא רצה את ריץ', כי לא רצה שיעזוב את הטריטוריה שבה היה הכוכב הפייסי הגדול, והוא עזר ל-GCW לחדור לשווקים חדשים. הוא הצליח להביא לריץ' את האמינות שבאליפות, באפריל 1981 כשריץ' ניצח את רייס באוגוסטה החלשה, כי קיווה שזה יעזור לעסקים, וזה לא עזר. רייס זכה בתואר כעבור ארבעה ימים בקרב שלא צולם. בארנט התנגד לטד דיביאסי כי חש שלא יביא קהל. יחד עם ג'ים קרוקט, הוא היה זה שהשיג את הקולות הדרושים, כולל וינס האב שלא השתמש באלוף ה-NWA אבל היה משבעת הקובעים, והיה מהמקורבים ביותר לבארנט ב-NWA, כדי שריק פלייר יהיה האלוף. פלייר היה אהוב על בארנט, כי פלייר תמיד, גם אם עבד אצל קרוקט בימי שישי, טס לג'ורג'יה בבוקר שבת על בסיס כמעט קבוע כי רצה חשיפה לאומית. בארנט אמר שפלייר הוא מחמשת המתאבקים הגדולים אי פעם. הוא עבד ב-WWE במותו, אבל זאת דוגמה לצד טוב של וינס שהוא לא מציג לציבור. וינס נתן לאיש זקן שעבד עם אביו עבודה, כי בארנט היה צריך את הכסף והיה צריך את העסק. בארנט צפה עד מותו. הוא צפה ב-RAW ובסמאקדאון ותמיד אמר לג'ראלד בריסקו מה חשב. הוא לא השפיע, אבל לקח את העבודה ברצינות, ושוחח על זה עם המון אנשים, כולל בריאן אלברז שהחשיב לנכד שלא היה לו.
בארנט התחיל את הקריירה בהיאבקות כעוזר של פרד קולר, הפרומוטר משיקגו, כשקולר, שהתוכנית שלו שודרה ברשת דומונט, היה הפרומוטר החזק במדינה. המערכת הייתה שונה, היו פרומוטרים בכל מקום שערכו מופעים שבועיים. המתאבקים של קולר היו כוכבים, מושכי הקהל הגדולים במדינה. הוא נתן אותם לפרומוטרים ובתמורה קיבל אחוזים. הרשת נסגרה ב-1955 וההיאבקות איבדה את התוכניות ברשת. אבל בארנט היה צעיר בן 31, שעבד במשרד והבין היטב איך לנצל את הטלוויזיה לצרכיו. הפרומוטרים הוותיקים באו מתקופה אחרת, ולא הבינו את העוצמה שלה, וחשבו שתשלום לעיתונים היה הפרסום הכי טוב. בארנט עזב את קולר כדי לבנות טריטוריה עם ג'וני דויל, שהרעיון היה שהם יקליטו תוכנית וישדרו אותה בשווקים שונים בתחנות המקומיות, וירוויחו כסף מהאירועים בשווקים. בשנות ה-80, וינס הבן אמר שהמציא את זה. הוא היה חלוץ ביצירת כוכבים עם קרבות סקוואש בטלוויזיה, והשתמש בטלוויזיה כדי לקדם קרבות באירועים החיים. הוא המציא את ההיאבקות באולפנים, אבל זה לא היה מבריק, כי פשוט לא יכול היה להביא משאית שתצלם מופע באולם כשהיה צריך שידור, אז הוא עשה את זה באולפן וקיצץ בעלויות, וזה היה טוב לקרבות סקוואש, כדי לא לתת בחינם את המוצר שאנשים שילמו עליו. המוצר הזה היה אהוד עד שנות ה-80 והיה מוסד בשיא ימי הטריטוריות. זה קיים עד היום בממפיס. כשהוא מבין את הפוטנציאל הכלכלי בתחום, הוא הפרומוטר הראשון ששילם לתחנות, או באופן קבוע או כשותפים בהאוס שואוז עם אחוזים. כדי להתרחב לדטרויט, הוא שילם המון כסף על זמן אוויר. כשהצליח שם, זה קבע תקדים מסוכן. מוצ'ניק התנגד לזה כשזה קרה, וכעס מאוד, עד לשנות ה-70, שבארנט פגע במבנה הכלכלי בהסכם הזה. זה היה בלתי נמנע שזה יקרה, אבל מוצ'ניק חש שאנשי הטלוויזיה הבינו. ברגע שהבינו שהפרומוטרים רצו תוכניות והיו מוכנים לשלם עבור שעה, כולם נאלצו לשלם. בשנות ה-80 ועד עכשיו, העלויות הללו חיסלו את מיד סאות', ג'ים קרוקט, ECW ו-SMW, אבל גם דברים אחרים, והתשדירים שינו את הכלכלה יותר מכל החלטה של בארנט.
ההסכמים היו שונים בכל המדינה, והרייטינג של ההיאבקות, אחרי שבארנט חתם בדטרויט היה גבוה, אבל לא ממש שילמו על טלוויזיה, זה התבטא בשנות ה-80 כשווינס הבן התרחב ואחרים היו חייבים לשלם, אבל אז, התחנות קיבלו אחוז קטן מההאוס שואוז. מוצ'ניק בדרך כלל תמך בבארנט, כי הם היו דומים. שניהם היו אנשי יחסי ציבור והפרומוטרים החזקים אז. הם לא התאבקו. הם היו חכמים יותר מרוב התעשייה, והיו מאוד מקושרים בכל מיני מקומות, אבל מוצ'ניק בעיקר היה מקושר לפוליטיקאים ואנשי ספורט, ובארנט לסלבריטאים ועשירים. בשנות ה-50, רוב הפרומוטרים הוותיקים לא רצו את בארנט בפגישות של ה-NWA. מוצ'ניק חש שהיה מהחכמים בתעשייה, בעיקר בטלוויזיה החדשה. מוצ'ניק הכניס את בארנט לפגישות, והוא צבר עוצמה והיה מעורב בהחלטות חשובות. הוא היה בפגישות החשובות עם ת'אז ומוצ'ניק כשת'אז ויתר על תואר ה-NWA. אפילו אז, בגלל נטייתו, הוא לא היה חבר ב-NWA. בארנט היה בטריטוריה הכי חזקה בסוף שנות ה-50, לה קרא ה-AWA, לא זאת של גאנייה, כי שם הצליח עם התוכניות. הוא שלט בדטרויט, אינדיאנפוליס ודנוור. הוא היה זה שהשיג שידור בסן פרנסיסקו ושלח לשם את רוי שיר. בין 1964-1973, ערך מופעים באוסטרליה, בתור הזהב במדינה הזאת. הוא ראה את הכתובת על הקיר- הייתה לו שנה בעייתית, וצרות במס. זה, לצד שינוי בחוקי הבעלות לאזרחים זרים, שידע שיפגעו בארגון שלו, גרמו לכך שהוא והגזבר ג'ים אוטס, חבר מהקולג' בשנות ה-40, רכשו 38% מהמניות בג'ורג'יה עבור 268,000 דולר. הוא גם השיג 20% מפלורידה בתמורה לחלק מהמניות בג'ורג'יה שעברו לגרהאם. בגלל הקרבה שלהם, ובגלל האומני עם 16,500 המושבים והאודיטוריום העירוני עם 5,100 באטלנטה, שהיה מלא, אטלנטה הפכה לעיר הכי לוהטת בדרום מזרח המדינה. לפלורידה היו יותר ערים ומתאבקים, אבל אטלנטה קיבלה את מתאבקי ג'ורג'יה וכוכבי פלורידה, כולל הפרשן גורדון סולי. בארנט לא אהב את סולי כמו הרוב, כי הפרשנים הרגילים היו מקומיים שקיבלו כסף על כלום, וסולי טס וקיבל את התשלום הגבוה בעסק, אבל גרהאם התעקש וסולי הפך לאהוב.

YossihNew · 24/10/24

בארנט אהב להישאר בצללים, ולא אמרו שהוא פרומוטר, בג'ורג'יה אמרו שמדובר בפול ג'ונס. בשנים הבאות, רבים אמרו שהיה האיש הכי חזק בתעשייה. הוא לא רצה את נשיאות ה-NWA וגם הם לא רצו אותו כי עם כמה שהיה חזק, הייתה עליו סטיגמה כהומוסקסואל, והוא לא רצה את אור הזרקורים. אבל הוא היה הגזבר, שלט בכסף, ועשה בוקינג לאלוף לאחר שמוצ'ניק עזב את התפקיד בוועידה של ה-NWA ב-1975. זה שינה את התעשייה- מוצ'ניק השיג 3% מההכנסות כבוקר של האלוף, כמו מיין איבנט בערים, ועמלת בוקינג על הקרבות. הוא גם היה מאוד בררן לגבי שימוש באלוף. הוא התנגד לשימוש באלוף שבוע שלם, או בערים קטנות מתחת לכבודו. הוא רצה סיומות שישמרו על האלוף חזק. סיומות דפיקה קרו, וגם תיקו של שעה, בעיקר בכהונות של דורי פאנק וג'ק בריסקו, אבל בנו קרבות חוזרים. האלוף נאלץ לשמור על האמינות של התואר, לפי מוצ'ניק. בארנט החליף אותו, בלי עמלת בוקינג, כי אהב את העוצמה בתפקיד. הפרומוטרים יותר אהבו אותו כי נתן להם לעשות מה שרצו, ושכנע את טרי פאנק, הארלי רייס ופלייר לעבוד בלו"ז מטורף. הוא והנשיאים לא דאגו לבוקינג של האלוף בטריטוריות, מה שגרם לתקופה בה סיומות דפיקה הפכו לנפוצות, והאלוף ניצח פחות ופחות. הוא שלט בג'ורג'יה, שבגלל התחנה של טד טרנר, הפכה לתוכנית ההיאבקות הנצפית במדינה. התחנה של טרנר, שהחלה באטלנטה, שידרה שעתיים של היאבקות בשש בערב כל יום שבת, שצולמו באולפנים בבוקר עם גורדון סולי, ותוכנית המיטב ביום ראשון. אלו היו התוכניות הראשונות שהראו כוח לכבלים. למען האמת, כל שעה הייתה שייכת ל-NWA ולאן גונקל. כשהארגון של אן התפרק, בארנט קנה אותה, מה שהיה שנוי במחלוקת כי הפסידה כסף ועמדה לפשוט רגל. בארנט רכש אותה כדי להימנע מלהיות רשום בתביעה נגד המונופול שאן הגישה, וכדי לפייס את טרנר שהיה קרוב אליה. היחסים עם טרנר גרמו לבארנט להיות חשוב בעיצוב התעשייה. בין 1974, כשהגיע, עד ל-1979, הארגון, למרות העליות והירידות, הצליח והרוויח לפעמים 1.5 מיליון דולר לשנה. בארנט לא היה הבוקר, אבל ידע לזהות מתאבקים שיכניסו כסף. הוא גם ידע להביא בוקרים חזקים, כמו ג'רי ג'ארט, ביל וואטס ואולי אנדרסון בימי התהילה. הארלי רייס וטום רנסטו לא הצליחו. רנסטו היה סיפור מעניין. הוא היה הבוקר האחרון של אן, וכמו שאמרו על וינס רוסו שחיסל את WCW, טענו שבארנט שילם לו כדי לחסל אותה. בארנט הכחיש. כשאן סגרה, היה הזוי שרנסטו הפך לבוקר אחרי שהיה גרוע בתחרות. בארנט אמר שאן התעקשה שייתן לו עבודה. הרשת עברה ללוויין ב-1976, וכמה חברות כבלים בדרום מזרח המדינה שידרו אותה. עם הצמיחה, ב-1979, הייתה חדירה לאומית, והתוכנית הכי נצפית הייתה תוכנית ההיאבקות, מהראשונות בכבלים שצפו בה מיליון איש כל שבוע. התעשייה כבר לא ראתה את הכבלים כבדיחה, כמו כשטרנר קנה לוויין ושידר את התחנה שלו בכל הכבלים ברחבי המדינה.
היה לחץ מבעלי המניות, בגלל הירידות בג'ורג'יה, העלויות וההפסדים של הארגון ב-1980. אולי האשים את סגנון החיים של בארנט. בארנט האשים את העלייה בעלויות ובעיקר הכלכלה באטלנטה. בשנים הטובות, הם שכרו את האודיטוריום בן 5,100 המושבים ב-500 דולר, ולא הפסידו. אטלנטה סחבה את הארגון כשוק הגדול. הם בנו למופעים ענקיים עם מתאבקים מפלורידה ומקרוליינה באומני שהיה עם 16,500 מושבים, ודרש הכנסות של 25,000 דולר כדי להחזיר את ההשקעה. בתקופות הרעות, האומני הפסיד כסף לכל השבוע. כשהאודיטוריום נסגר, הם עברו לאומני באופן שבועי, וזה לא היה מיוחד והעיר הרווחית ביותר הפסידה כסף. אם הארגון לא היה מתרחב למישיגן, אוהיו ומערב וירג'יניה, מה שהיה שנוי במחלוקת, הם היו מפסידים יותר. זה היה חלק מהטריטוריה של השיק, והוא קיבל אחוזים, אבל אחרי סכסוך עם בארנט הוא עף מה-NWA כי הפר את החוקים ועבד באינדיז על תואר עולמי מתחרה. ההצלחה בערים מתות הובילה לרצון של בעלי המניות, בעיקר האחים בריסקו, להתרחב לכל הארץ, אבל בארנט סירב לריב עם הפרומוטרים. בארנט תמיד האמין שהיאבקות מונעת מכוכבים, ועם כמה שאתה למטה, רק תמצא כוכב או שניים ותרוויח כסף. כשהעסקים ירדו, הוא ראה מתאבק צעיר ויפה עם יכולת מיקרופון טובה אצל קרוקט, רודי פייפר, וחשב שישנה את המצב. הוא הביא את פייפר כפרשן אורח עם סולי. הוא היה בחור מצחיק וחביב, אבל עם השבועות הפך ליותר היל. בדרך כלל חושבים שמי שהמציא את הפרשן ההיל הוא ג'סי ונטורה ב-WWF, אבל פייפר היה זה שגרם לווינס להאמין בזה. הרייטינג הרקיע שחקים, ב-1981 הם השיגו 6.6%, ובימי ראשון, עם ראיונות וקרבות ששודרו כבר, הם השיגו כמו התוכנית הראשית. לראשונה, הם השיגו יותר משני מיליון צופים כל שבוע. המתח נבנה בין פייפר ובוב ארמסטרונג. במשך חודשים רצו לראות אותם נלחמים. ארמסטרונג ידע לדבר, וירד על פייפר שראיין אותו. הם הביאו 4,000 איש כל שבוע לאטלנטה והפסידו כסף. אחרי קטטה ענקית בתוכנית, קבעו קרב. הם מכרו מלא כרטיסים והשיגו 12,000 מעריצים ששילמו 60,000 דולר. בארנט לא היה שם ונתן לאולי לעשות בוקינג, וביקש משהו: שפייפר ינצח מהר וישיג היט. אולי חש שארמסטרונג מתאבק בטריטוריה ופייפר מקרוקט ורק במופעים הגדולים, ולכן עשו פסילה כפולה. העסקים ירדו תוך שבוע. אולי זה היה קורה, אבל במשך 20 שנה, בארנט אמר שזה מראה כמה דופקים אדם אם לא מנצח בזמן הנכון, בעיקר כי ארמסטרונג היה מידקארדר שלא משך קהל. אולי לא פקפק בהמון החלטות בספר שלו, אבל הודה שבמקרה הזה בארנט די צדק.
המתאבקים הפכו לכוכבים ענקיים במדינה, והיה פוטנציאל להתרחב לשווקים חדשים, כמה שנים לפני וינס. אם הייתה שאלה על הפוטנציאל, אוהיו, מישיגן ומערב וירג'יניה, בלי השידור המקומי אלא רק עם התחנה, הם עשו עסקים טובים. הוא היה נשיא הארגון עד שאולי העיף אותו ב-1982 כי שילם יותר מדי על סגנון החיים שלו והארגון הפסיד כסף. זה לקח המון זמן כי כולם חשבו שבארנט עשיר, אבל הסתבר שזה לא נכון. ב-1984, בארנט נקם באולי כי הוא היה זה ששכנע את בעלי המניות לבגוד בו ולמכור את רוב הארגון לווינס מקמהן בשבת השחורה, כשה-WWF השתלטו על ה-NWA ב-TBS. הוא גם תיווך בין וינס וג'ים קרוקט כשקרוקט רכש את השידור, מה ששינה את הכל. הוא גם תיווך ב-1988 בין קרוקט המרושש לטד טרנר, מה שהקים את WCW. כשג'ים הארד שלט בתחום, בגלל הקשרים לסנט לואיס, הוא רצה את לארי מטיסיק כבוקר, ובארנט שכנע אותו לא לעבוד שם. גם בסוף 2002, כשטרנר רצה להקים ארגון היאבקות, הוא שלח את ביל שו לבארנט. שאלו אותו לגבי זה, והוא אמר שהעלויות אדירות והם יפסידו 50 מיליון רק מהקמה. טרנר היה שוקל את זה, אבל אחרי שאיבד מהונו בגלל המיזוג של AOL טיים וורנר, הוא לא רצה. בגלל הסעיף במכירת WCW לווינס, אסור לו עד 2006. ג'רי ג'ארט, שהיה בוקר והתחיל אצל בארנט, כמו ביל וואטס ואולי, נפגש עם בארנט ב-2002 כדי לסדר שטרנר יממן את TNA. טרנר סירב לכך לאחר מצגת. כשה-WWE ויתרו על ג'ון סינה כי הוא לא יכול היה לעבוד ולצאת אובר, בארנט אמר שהוא נראה כמו כוכב. הוא לא היה חזק, וסינה לא הצליח רק בזכותו, אבל בארנט תמך בו. רבים אמרו שבארנט מזהה כוכבים, ורבים טענו שזה הומו זקן שבוחר בצעירים מושכים. הוא התלונן שסינה לבש אפודות ותלבושות בייסבול כי זה הסתיר את הגוף שלו.
אחרי שעף מג'ורג'יה בידי אנדרסון ב-1982, וינס מקמהן האב החתים אותו, כשווינס הבן התרחב. בארנט היה מעורב בטלוויזיה והכיר את רוב האנשים החזקים בתעשייה. הוא הכיר מנהלי תחנות ואחראי תוכן בכל מקום, והיה בן ברית חשוב לווינס כסגן נשיא, האיש השני בעוצמתו אז. בארנט אמר שווינס האב אמר לו לתקן את הטעויות של הבן. הוא היה המתנקש האישי שלו. הוא הכיר את כולם, והיה לו המון מידע, ועד 1987 שלט בתשלומים, ודיבר על 750,000 דולר שנתן להאלק הוגאן ואנדרה הענק על רסלמניה 3, ו-250,000 לריקי סטימבוט ורנדי סאבאג'. כשטד טרנר נכנס לתחום בסוף 1984, וכעס שהרייטינג בתחנה שלו ירד ל-WWF, הוא הסכים עם ביל וואטס שישדר את מיד סאות' ויעזור לו להתרחב, ויעזור לו מחוץ לטריטוריה. עם טרנר כספונסר לחזון של וואטס, זה היה יכול להתחרות יותר טוב מול וינס מאשר דאסטי רודס שהרס את קרוקט, למרות שלקרוקט היו מתאבקים טובים. אבל לפני ההסכם, לפני שטרנר העיף את וינס מהתחנה, וינס מכר את השידור לקרוקט תמורת מיליון דולר, ואמר לו שייחנק. טרנר קיבל את ההיאבקות שרצה ואיבד עניין בכניסה לתחום. וואטס עף מהתחום, וכעבור שלוש שנים, קרוקט כמעט פשט רגל, ומכר לטרנר תמורת תשעה מיליון דולר כדי שטרנר ישמור על תוכניות ההיאבקות, אבל זה היה אסון. וינס פיטר את בארנט ב-1987 מסיבות עלומות. בארנט ניסה להתאבד עם סמים. פאט פטרסון מצא אותו. אחרים אמרו שהוא לא רצה למות והוא עשה את זה כדי להשיג את העבודה. בארנט לא דיבר על זה. וינס לא העסיק אותו אבל קרוקט כן.
קרוקט אמר שבארנט לא עובד אלא בעל ברית, כשהתרחב. בארנט נשאר חזק ב-WCW אצל הארד וחלק מוועדת הבוקינג. הוא לא תרם הרבה אבל תמיד קידם מתאבקים טובים כמו בריאן פילמן. פעם, המידנייט אקספרס פצעו לפילמן את הגרון ורצו להגיד שזאת החולשה שלו כי עבר ניתוחים בגרון כילד. בארנט פסל את האנגל בטענה שפילמן קטן ואסור לו להראות חולשה, ושהמידנייט אקספרס לא יהיו אלו שפצעו אותו כי הם לא היו בתוכניות לטווח ארוך. אריק בישוף פיטר את בארנט, בוב דו ודון סנדיפר באותו היום ב-1995. הרוב בתחום, שראו איך בארנט חי, האמינו שהיה מולטי מיליונר, אבל הוא לא חסך. הוא בזבז הכל, וכשביל בוטץ' וגרי ג'וסטר הלכו לבישוף ב-1999 וביקשו ממנו לעזור לבחור שעיצב את העסקים, הוא הפך אותו לצייד כישרונות. הוא טס ברחבי המדינה לאינדיז וחיפש מתאבקים. רק נתנו לו מה לעשות, אבל קווין סאליבן תמיד העריך אותו ואת יכולתו לזהות מתאבקים. הוא זיהה את מייקל מודסט וכריסטופר דניאלס, אבל הארגון נסגר והם לא עשו איתם כלום. הוא היה צריך כסף, וכשה-WWE ערכו מופע באטלנטה בקיץ 2002, הוא נפגש עם וינס. כל משפחת מקמהן התייחסה אליו יפה והוא היה גאה שבגיל 78 שוב הייתה לו עבודה. לאחרונה, בריאותו הידרדרה. היה לו שבץ והוא חלה בסרטן. זה לא הטריד אותו, כי הוא אמר שלא נמאס לו מכימותרפיה, אלא רק מהבעיות בעיניים כי לא יכול היה לקרוא. שבועיים לפני מותו, נפל בדירה, שבר את היד והיה צריך החלפת כתף. הוא לא התאושש בגלל הגיל והסרטן. הוא הפסיק לענות לטלפון, והוא תמיד אהב לדבר. הוא חלה בדלקת ריאות ומת.

YossihNew · 26/10/24

הספד לג'ים בארנט, חלק ב'- 4 באוקטובר, 2004:

אם תשאלו מישהו בארה"ב מהו תור הזהב בהיאבקות, הם בדרך כלל יגידו את ההיאבקות עליה גדלו כילדים. אם תשאל אנשים מעל גיל 35 באוסטרליה, התשובה תהיה זהה- 1964-74 כשג'ים בארנט ניהל את וורלד צ'מפיונשיפ רסלינג. זה היה ארגון שהמתאבקים טענו שהקדים את זמנו ב-20 שנה. אמרו שבארנט רצה לשלוט בכל המדינה, אבל לא הצליח לו בארה"ב, אז הוא נסע לאוסטרליה. זה היה מהלך נועז, כי הוא היה מבוסס בארה"ב אז. זה גם הוביל למוניטין של בארנט כפרומוטר שהבין איך להצליח בטריטוריה, אבל אחד שחש כשהמצב חלש, ועזב למקום אחר. זה נאמר בידי פרומוטרים שהסתכלו על ההצלחות שלו במקומות רבים, אבל חשו שזאת לא הצלחה לטווח ארוך- כמו כמה עשורים- בחלק מהמדינה. לאוסטרליה הייתה היסטוריה של היאבקות. בתקופה בקריירה שלהם, רוב הכוכבים הבין לאומיים, כמו ג'ים לונדוס, לו ת'אז, גורג'ס ג'ורג' והחונק לואיס עבדו שם. דיק לין, הפרומוטר הקודם, היה עם מוניטין נורא כמו הקודמים לפניו.
הסיפור של וורלד צ'מפיונשיפ רסלינג התחיל כשג'וני דויל, שותפו העסקי של בארנט בארה"ב, שמע מחבר ותיק שעבר לאוסטרליה שיש שם קרקע פורייה להצלחה בגלל הטלוויזיה. דויל היה פרומוטר בקליפורניה כשהקרבות בלוס אנג'לס שודרו ברוב המדינה. הוא קבע את התאריכים של גורג'ס ג'ורג' כשהיה בשיאו והכוכב הגדול בטלוויזיה, כמו שבארנט שלט בטלוויזיה בשיקגו. בארנט ודויל בחנו את הקרקע ב-1964, והחליטו לעזוב את ארה"ב. הם מכרו את הטריטוריות לאנשים שונים. ורן גאנייה, ששלט במיניאפוליס, הצליח להוסיף עיר חודשית חזקה ל-AWA, דנוור. השיק רכש את מישיגן ואוהיו ב-50,000 דולר, וכפי שאמר בארנט, שילם כל אגורה בתשלומים של 10,000. השיק כעס על בארנט אחר כך כי שילם לו בעצמו על הטריטוריה, אבל כששיק הרס את הטריטוריה, בארנט החייה אותה עם מתאבקי ג'ורג'יה, אבל לא נתן לו כסף פרט לסיבוב הופעות אחד. אינדיאנפוליס הייתה אחרת- שנה קודם לכן, כשהאוס שואו עם באטל רויאל הביא אולם מלא, הכוכבים הגדולים של בארנט בעיר, וילבור סניידר ודיק דה ברוזר, החליטו לפעול. הם עזבו את האולם והלכו לסוויטה של בארנט במלון. הם אמרו שאו שיכניס אותם כשותפים, או שהם יחזרו לאולם, ילכו והקהל יראה שהם שם, ואז יעזבו, ויבריזו מהמופע הגדול ביותר מזה המון זמן. למרות שמשחקי כוח היו חלק מהיאבקות, בארנט אמר שככה לא התנהגו אליו, והוא חש שאין לו ברירה אלא להכניס אותם, למרות שלא שילמו לו. את הטריטוריה הוא לא מכר. כשעזב את המדינה, השלושה היו שותפים, אבל ברגע שעזב לא ראה אגורה מזה, ולא חזר לעיר, שסניידר וברוזר שלטו בה עד הגסיסה האיטית בשנות ה-80, והסגירה ב-1989. בארנט נודע בשליטה מאחורי הקלעים, אבל אנשים חזקים איימו עליו, בעיקר צעקנים כמו גרהאם וביל וואטס, כי בארנט לא אהב להתעמת. המפתח היה הטלוויזיה. בארנט השיג את ערוץ 9 הלאומי בצהריים בימי שבת וראשון עבור WCW. התחנה שידרה כבר היאבקות ונכשלה ב-1962. זה הצליח בטלוויזיה, לא בקופות, למרות שהביאו כוכבים זרים כמו גורג'ס ג'ורג' בסוף הקריירה. לא הייתה תחרות בשידור, והטלוויזיה, לא רק בהיאבקות אלא בכלל, לא התפתחה שם כמו בארה"ב, אז תוכנית היאבקות של בארנט עם דמויות, כוכבים ואלימות יכלה ללכוד את הציבור. עם 28,000 דולר ממשקיעים, חצי מחברו ג'ים אוטס, הוא השיג את טרנס אוסטרליה איירליינס כספונסרים- הוא טען שיש לו חלק מהחברה- וסיפק לו ולמתאבקים שלו טיסות בחינם או בהנחה ברחבי המדינה. WCW המקורית נולדה באוקטובר 1964 במופע בסידני. קילר קוואלסקי הגיע כאלוף העולם למשקל כבד, והרעיון היה שיפסיד לדומיניק דנוצ'י, כעבור שבועיים במלבורן, כדי לנצל את האוכלוסייה האיטלקית באוסטרליה. דנוצ'י הפך לכוכב הפייס הראשון של בארנט בשידור, וריי סטיבנס הגיע מסן פרנסיסקו כדי לשחזר את הפיוד שלהם משם, והשאר היה היסטוריה.
המתאבקים גרו בסידני, וערכו האוס שואו כל יום שישי, וצילמו תוכנית בשבת בבוקר. הם טסו למלבורן להאוס שואו ביום שבת, ולהקלטה בבוקר ראשון. הם טסו לפרת', מערב אוסטרליה בכל יום שני, אדלייד בשלישי, בריסביין או ניוקאסל ברביעי, והקליטו תוכנית נפרדת לבריסביין בחמישי, וחזרו לסידני ביום שישי. דורי פאנק, שהיה שם בתחילת דרכו ודרכה של הטריטוריה, אמר שזה הקדים את זמנו. כל יום קמת, שמת חליפה ועניבה ועלית על המטוס. הטריטוריה הכי מחלקה ראשונה שעבד בה. אוטס אמר שג'ים הרוויח המון אבל גם בזבז המון. בארנט בדרך כלל השתמש בשמונה מתאבקים זרים שהתחלפו, ונשארו כמה שבועות, ואחרים נשארו חצי שנה עד שנה ומעלה. המיין איבנטרים יכלו להישאר כמה שרצו, או כל עוד משכו קהל. האנדרקארד היה מקומי. הם רצו להביא קהלים שונים, האוסטרלים, היוונים והאיטלקים, עם פייסים שייצגו כל אחד. עבור הילים, הוא הביא את הכוכבים הכי גדולים בארה"ב, כי לפגוע במעריצים היה אוניברסלי, והוא האמין שבהיאבקות שלטו הכוכבים. מהגרים יוונים ואיטלקים רבים היו מדור ראשון או שני.
הכוכב הפייס הכי גדול של בארנט היה ספירוס אריון, יליד אתונה, שהיה מתאבק מצוין בשנות ה-60, וב-1975 היה היריב הלוהט של ברונו סאמארטינו לאחר שבגד בו ובצ'יף ג'יי סטרונגבו, מה שהוביל לראשונה לזה שהמדיסון סקוור גארדן התמלא ופתחו את הפלט פורום להקרנה. דנוצ'י היה הפייס הגדול הראשון, וכדי למשוך את האיטלקים בנוסף הוא נתן פוש למריו מילאנו, שעוד גר במדינה ונחשב לקשר לימי התהילה. הם הצליחו למשוך בכך שדיברו באנגלית וגם בשפתם, וכך נקשרו לקהל. לורד ג'ונתן בויד- לימים חבר ברויאל קנגרוס והשיפהארדרס- ביל דאנדי, ג'ורג' ברנס ורון מילר ולארי או'דיי היו האוסטרלים המקומיים. בארנט שילם לרוב הצוות הזר 800 דולר לשבוע, כמו מיין איבנטרים בטריטוריות חזקות בארה"ב, והארגון שילם יותר הוצאות כמו מלונות חמישה כוכבים. הכוכבים המקומיים שנאו את הזרים, שהתייחסו אליהם ושילמו להם, וגם נתנו להם פוש, יותר מהמקומיים. בזמנו יכולת לקנות שעון רולקס מזהב בהונג קונג ב-300 דולר. כוכבים גדולים הרוויחו 1,000 דולר לשבוע שהמתאבקים הכי גדולים בארה"ב הרוויחו. ב-1966, שילם בארנט לחברה של מקמהן 15,000 דולר תמורת שלושה שבועות של ברונו סאמארטינו, שהצליח שם. בארנט גם נודע בכך ששילם מה שהבטיח לך, אבל לא תמיד, כי לג'ים וילסון, שהיה שם בסוף התקופה ובירידה העסקית, הובטחו 800 דולר לשבוע, אבל הוא קיבל 700, ולטענתו המתאבקים האוסטרלים מתחתיו גם התלוננו שלא שילמו להם. ועדיין, כל המי ומי בשנות ה-60 היו אלופי IWA העולמיים אצל בארנט. חוץ מהאלופים המקוריים קוואלסקי, דנוצ'י וסטיבנס, היו גם טורו טאנאקה, מארק לווין, ברקט רייט, עדנאן אל קייסי בתור בילי וייט וולף האינדיאני, המלך קרטיס איוקאה, סאמארטינו, גורילה מונסון, ספוילר דון ג'רדין, בילי רובינסון וסטן סטזיאק. עוד אחרים שעבדו שם כטוענים היו ג'ק בריסקו, הארלי רייס, פפר גומז, לארי הניג, ג'ורג' סקוט, רד בסטיאן, פאט פטרסון, המתנקשים, דון ליאו ג'ונתן, ואלדו ואן אריק, קארל גוטץ', דיק מורדוק, דאסטי רודס, בובו ברזיל, ג'ון טולוס, טייגק ג'יט סינג וג'ימי גולדן. כשהמתאבקים הגיעו מארה"ב, הם נלקחו בידי אחד מהכוכבים לחייט איטלקי עבור חליפות. בארנט התעקש שיתלבשו כמו כוכבים כל הזמן, והם לא יכלו לשתות על המטוס, למרות שנטען שהם פיצו על כך בשאר הזמן, כי זאת הייתה חופשה בתשלום גבוה במדינה זרה בה כולם היו סלבריטאים.
הוא גם אהב להלהיב את כולם. פעם בשבוע, לפני הקרבות, הוא אסף את כולם לפני המופע ואמר לכולם מה הכיוון בבוקינג ואיך כולם חלק מזה. הוא אמר שהארגון הוא לא כמה אנשים בחופשה בתשלום, אלא יחידה שעובדת למטרה. הוא דיבר על המתאבקים שבאים, ומה שאנשים חשבו עליהם, וחיפש רעיונות להוציא אותם אובר. לדוגמה, בתחילת התקופה, ב-1965, הוא רצה להביא את הרקולס קורטז, איש ספרדי חזק שלא ידע להתאבק, אבל יצא אובר בטריטוריות עם הגימיק. לא רצו לעבוד איתו, אבל סטיבנס התנדב להוציא אותו אובר. באותו הזמן, בארנט החליט להביא את מיטסו אראקאווה, שהתאבק עבורו במיניאפוליס והפך להיל ענק בסן פרנסיסקו, ואפילו מילא את הקאו פאלאס. הרעיון היה לעשות כמו בארה"ב, כשיתן מכות קראטה לקרשים, מה שהרשים בשנות ה-60. בשידור חי, הם הכינו את זה. כפי שברור לכולנו, דווקא אז הוא לא הצליח. הוא ניסה שלוש פעמים, הקרשים לא נשברו, ולבסוף, היד שלו דיממה. מתאבקים רבים צחקו, ובארנט התעצבן. הוא כעס שהאנגל נכשל ושכולם צחקו, כי לדעתו הם היו צוות, ואם אראקאווה היה יוצא אובר כהיל יפני רצחני, כולם היו מרוויחים כסף. בארנט השתמש באראקאווה כאלוף הילי כגשר בין דנוצ'י וקורטז. טרי פאנק אמר שזה היה מרכז העסקים, יפן לא התחרתה בזה, כי כל המתאבקים הטובים בארה"ב נלקחו לאוסטרליה. בארנט הצליח כל כך באוסטרליה, עד שב-1969, כששותפו דויל מת, הוא הפך לחבר NWA רשמי. ב-1974, כשחזר לנהל את ג'ורג'יה, הוא נבחר להיות אחד משבעת הפרומוטרים שקבעו מי אלוף העולם. כשמוצ'ניק הודח בפגישה בסוף 1975, והוחלט שטרי פאנק יהיה זה שיחליף את ג'ק בריסקו, והוא גבר על הארלי רייס על חודו של קול, הרוב אומרים שזה היה תחילת הסוף של ה-NWA. מוצ'ניק היה היחיד שהסתכל על העסק כולו והשאר דאגו לעצמם, ופגעו בעצמם כי רוב הפרומוטרים תכננו לטווח ארוך רק למרחק של כמה שבועות. פריץ ואן אריק, שהיה זה שהכריע עבור פאנק- כשהבטיחו לרייס את הכהונה הבאה- נבחר להיות נשיא, ובארנט נבחר ברוב של 17 מול 9 לסגן הנשיא, מה שחשף שעוד היו לו אויבים. הוא קיבל את עבודת הבוקר של האלוף, כי היה מוכן לעבודה השחורה של טיפול בפרומוטרים המקומיים ובאלוף, בלי עמלת בוקינג. באותו הזמן, הרוב תמכו בחילוף, לא רק כדי לחסוך את עמלת הבוקינג על האלוף, אלא כי אף אחד לא היה לוחץ עליהם לא להשתמש באלוף בערים קטנות, או היה מתלונן על סיומות בהן האלוף לא ניצח. לאחר שחזר ל-NWA, הוא המשיך עם תואר ה-IWA כתואר הראשי עד לסוף 1971. ב-1972, שם על אריון את התואר האוסטרלי, לפני שהביא את אלוף ה-NWA. הוא סופסוף הצליח להביא את אלוף ה-NWA לסיבוב הופעות, וזה היה אמור להיות ג'ק בריסקו, שבדיוק היה אמור לזכות בתואר במרץ 1973. זה לא קרה, כי דורי פאנק נפצע כמה ימים לפני. בריסקו הגיע לאוסטרליה בכל מקרה, והפסיד לאריון, עד שהגיע כאלוף עולם בהמשך השנה ונלחם מול אריון במשך שעה, מה שהיה ענק אז באוסטרליה.
בזמנים שונים, בארנט שידר גם בניו זילנד, הונג קונג ומלזיה וערך שם מופעים. הוא היה אחד מאלו שהביאו את נבחרת הרולר גיימס של לוס אנג'לס לאוסטרליה לאחר שהם הפכו ללהיט ענק, מה שהוביל להקמת נבחרת מקומית שנלחמה מול הילים מארה"ב. כמה מהמחליקים האלה כיכבו בארה"ב. ב-1973, העסקים החלו ליפול, והדברים השתנו. בארנט נאלץ לחפות על התנהגות המתאבקים שלו, ושימוש בסמים יצא משליטה. הממשלה החדשה, בהובלת מפלגת הלייבור, עלתה. בארנט היה מקושר פוליטית, אבל תמך במפלגה הלא נכונה בבחירות. מפלגת הלייבור רצתה להחזיר שליטה בעסקים למקומיים.

YossihNew · 26/10/24

בארנט קיבל הטבות מס מהממשלה הקודמת, שרצתה שמשקיעים זרים יעזרו לכלכלה. עכשיו, ארגונים שאזרחים זרים החזיקו בהם היו צריכים לקחת שותפים אוסטרליים. בנוסף, 51% מהעובדים היו צריכים להיות אזרחים, והמתאבקים האוסטרלים לא משכו כמו הזרים המנוסים, וזה פגע בעסקים. הטבות המס נלקחו, והאמריקנים שעבדו שילמו יותר מסים, אז לא הרוויחו כמו בעבר. היו גם שמועות שלבארנט בעצמו יש בעיות מס. הטריטוריה, שהתחילה עם וורקרים טובים, ואז נפתחה כעבור כמה שנים למרחצי דמים של הבוקר מארק לוין והמלך קרטיס איוקאה, הרגישה את ההשפעות של הקרבות. פול דמרקו, שסיים ריצה חזקה בסן פרנסיסקו, הגיע כבוקר, השתגע ועזב. אוטס, שהחזיר לעצמו את ההשקעה במהירות, אמר שבארנט נשאר יותר מדי זמן, וכשעזב, הדברים כבר לא היו טובים.
זה היה הזמן לעזוב, ואדי גרהאם רצה שינהל את ג'ורג'יה, בגלל שהוא היה מנוסה במלחמות היאבקות והיה צריך שחקן מלוכלך לקרב מלוכלך. אבל בנוגע לפוליטיקה בברית, גם בסוף שנות ה-70, שתי הקבוצות היו הקבוצה של וינס מקמהן האב, מייק לאבל ואדי גרהאם, ושאר הברית, והבעיה הייתה ביפן. יפן הייתה הטריטוריה החזקה אז, וניו ג'פאן רבה עם אול ג'פאן. אול ג'פאן, של ג'ייאנט באבה, נתמכה בידי ה-NWA, אז היו לה קשרים למתאבקים האמריקנים המבוססים, וניו ג'פאן נאלצה להשתמש במתאבקים סוררים בהתחלה. אבל בגלל האהדה לאינוקי והבוקינג היצירתי, ניו ג'פאן הייתה האהודה מהשתיים. עם כסף בבוקינג למתאבקים שם, מקמהן האב, לאבל וגרהאם רצו שניו ג'פאן תצטרף ל-NWA, וזה קרה ב-1976, למרות שווינס כבר עבד איתם, ושלח את אנדרה הענק לקרבות גדולים מול אינוקי שנים קודם לכן. למרות שבארנט היה מקורב למקמהן וגרהאם, הוא תמך בשאר הברית, ובגלל שקבע בוקינג לאלוף, היה לו הכוח. כמובן, זה היה בלתי אפשרי ב-1976, כי טרי פאנק היה האלוף והבוקר הזר של אול ג'פאן, ולא הסכים לעבוד בניו ג'פאן. הארלי רייס גם היה קשור לאול ג'פאן, וקיבל 25,000 דולר על הפסד התואר לבאבה. זה גם היה קשור לזה שדאסטי רודס לא קיבל ריצה ארוכה כאלוף NWA, כי היה עם ניו ג'פאן וה-NWA תמכו באול ג'פאן ולשם שלחו את האלוף. זאת לא הייתה הסיבה היחידה, כי התחושה הייתה שדאסטי, מושך הקהל הגדול בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, לא צריך להיות האלוף בגלל שלא היה וורקר טוב, כי העדיפו אלוף שיודע גם להיות היל, ובגלל שלא נראה מתאים לתפקיד בגלל מבנה גופו. באבה התייחס יפה לבארנט כל פעם כשבא ליפן, והעיתונות היפנית התנהגה כאילו זה מיוחד כשבארנט ישב ליד הזירה לקרב גדול. העניינים החשובים היו הבעיות ביפן בין ג'ייאנט באבה ואנטוניו אינוקי. אלופי ה-NWA לא עבדו בניו ג'פאן עד שלס ת'ורנטון הביא את תואר הג'וניורים לשם ב-1982. זה לא היה תואר חשוב בארה"ב, והוא הפסיד בסיבוב ההופעות הראשון. מקמהן לא יכול היה לשלוח את האלוף שלו, ברונו סאמארטינו, כי ברונו סירב להתחרות בבאבה, וניו ג'פאן לא השיגה גם את אלוף ה-NWA.
טרי פאנק, שהיה אלוף ה-NWA הראשון כשבארנט החליף את מוצ'ניק כבוקר, אמר שעשה לו בוקינג מצוין. אם הוא היה צריך להיות בבית בימי ראשון, הוא ניסה לטפל בזה. הוא נתן לו המון תאריכים, בגלל ההחלטה שלו. פאנק רצה להרוויח כמה כסף שאפשר ולעזוב, אבל לא ידעו את זה אז. אלופים שעבדו איתו אמרו שהיה האיש שאליו פרומוטרים פנו כשרצו את האלוף, ואליו פנו אלופים שלא היו מרוצים מהמקומות והתאריכים. הרעיון היה שהאלוף יקבל שבוע חופש כל חודש, אבל זה לא קרה ככה. בארנט התקשר לאלוף- פאנק, רייס או פלייר- ושכנע אותו לוותר על שבוע החופש "לטובת הצוות". הוא גם אמר את זה כששלח אותם למקומות מסוכנים מחוץ לארה"ב- למשל WWC, שבשיאה שילמה טוב, אבל הסכנה בפורטו ריקו וברפובליקה הדומיניקנית תועדה בספר של ריק פלייר והוא לא אהב את זה- או לטריטוריות חלשות שם לא הרוויחו כסף. בארנט המשיך לשמור על קשר עם אוסטרליה. אבל כשסולק מג'ורג'יה, הוא לא חשב על פתיחת WCW מחדש באוסטרליה, כי האהדה ירדה אחרי שעזב, אצל טוני קולוני, לארי או'דיי ורון מילר האוסטרלי. אוסטרליה התייבשה כשוק, והמתאבקים הזרים היו בעיקר כאלו שלא השיגו עבודה בשום מקום. הבוקר היה גרייט מפיסטו, והוא היה ההיל הראשי. באגסי מקגרו ואד ויסקוסקי היו שמות גדולים ורצו להגיע, וגם איקואה חזר. ב-1978, אחרי שסיים עם ה-WWWF והוחרם בארה"ב לאחר סכסוך עם גורילה מונסון שהיה בוקר, ברוזר ברודי נסע לאוסטרליה כדי לעבוד, ושם פגש את אשתו, שעבדה במלון בו המתאבקים היו. אבל הארגון גסס. בשנים הרעות, מילר היה בפסגה כאלוף. המוות התרחש כשערוץ 9 ביטל את התוכנית ב-1978 אחרי 14 שנה, וניסיון להביא את אנדרה הענק כשותף של מילר נכשל. מילר ואו'דיי עזבו לניו זילנד, שוק חזק יותר אז, אבל גם זה נסגר ב-1983.
הארגון ששלט אז במדיסון סקוור גארדן, של טוטס מונדט, פדרו מרטינז וצ'ארלי ג'ונסטון, ויתר על האולם לאחר שפחות מ-10,000 איש באו במרץ 1953 לראות את לו ת'אז-ארגנטינה רוקה ובאדי רוג'רס-ג'וני ולנטיין. הגארדן היה גדול בתחילת ימי ההיאבקות, ועוד בשיא השפל הגדול ג'ים לונדוס מילא אותו, אבל בסוף שנות ה-30 הקהל היה בין 2,500 ל-7,000 איש, וטקס ריקרד, שניהל אותו, לא עזר לאירועים שם, ולא היו מופעים בין 1938 ל-1949. יותר מארגון אחד ניסה להשתמש בו כשההיאבקות שודרה ברשתות הגדולות. גורג'ס ג'ורג' נכשל שם, אבל העסקים השתנו כשרוקה הפך לכוכב. קולר ובארנט היו עם שידור חזק, אז כשפתחו את הגארדן החדש ב-1953, הם החליטו לנסות אותו. הרעיון היה שמתאבקי שיקגו יהיו המובילים, ובתחתית יהיו מתאבקים מהחוף המזרחי. המופע הראשון שלהם באוקטובר 1953 הביא 15,581 לקרב של ורן גאנייה, אלוף ארה"ב לטלוויזיה והכוכב הגדול, מול מייטי אטלס. הם הצליחו עם גאנייה, רוקה והאנס שמידט עד אביב 1955, כשרק פעמיים הביאו פחות מ-10,000. בארנט היה כוח מאוד גדול בביזנס אז, כי עשה בוקינג לשלושה אצל פרומוטרים מקומיים, והם היו כוכבים גדולים, אז הוא קיבל אחוזים נכבדים מההכנסות. כוח המשיכה שלהם היה כזה עד שכולם רצו אותם, והם הרוויחו 100,000 דולר ויותר לשנה, סכום עצום לאתלטים. לאחר ביטול התוכנית ומופע במאי 1955 של גאנייה-רוקה ופאט או'קונור-שמידט הביא 7,500 איש, הם עזבו את הגארדן. בלי עוד שידורים, בארנט וקולר הסתכסכו ובארנט הקים טריטוריה משלו עם שידור מקומי, ושלט באזור הכי גדול במדינה. אחרים ניסו את הגארדן ונכשלו. כשווינס מקמהן האב, הפרומוטר בוושינגטון הבירה, השיג שידור בימי חמישי בניו יורק בסוף 1956, הוא נכנס, וב-1957, כשרוקה היה הכוכב שלו, הוא מילא את הבניין. הנוסחה של הבוקינג עבדה, וכבר 48 שנה למשפחה יש מונופול על האולם הכי יוקרתי בהיאבקות אמריקנית. בתחילת שנות ה-50, כשקולר ובארנט שידרו את התוכנית בכל המדינה, פרומוטרים מקומיים חששו שהטלוויזיה תהרוס את העסק. הקהל החי במועדוני האגרוף ירד כששידרו קרבות בליל שישי בשנות ה-50. ההיאבקות, שגילתה את קרבות הסקוואש, צמחה בתחילת העשור. אבל כמו היום, התקופה הגדולה הובילה לתקופה בה המדינה הייתה בצרות. תמיד היו חריגים, בסוף שנות ה-50 רוקה עוד הצליח בצפון מזרח המדינה. רוג'רס הצליח בשיקגו ובכל מקום כמעט. אבל גם בסוף 1961, כשג'ו מלקיוויץ' שלט בצפון קליפורניה, הוא ופרומוטרים מבוגרים ממש לא רצו שידור, וחשבו שזה אמנם יוביל לעלייה קצרה בעניין, אבל יהרוס את הטריטוריה. אבל פרומוטרים רבים השיגו שידור מקומי והעלו את העסקים. זה אפשר לרוי שיר, שבארנט הביא, לרמוס אותו במלחמה בסן פרנסיסקו. הוא מילא את הקאו פאלאס במופע הראשון שלו. כעבור 20 שנה, כשבארנט לא הצליח לסלק את גאנייה מסן פרנסיסקו, כי שיר לא רצה תחרות ושכח איך השיג את הטריטוריה, הוא החליט להוריד את הממסד. שיר נתן תצהיר לטובת ג'ים וילסון, ואמר שה-NWA אמרו לו לא להשתמש בו כי סירב לעשות ג'ובים, וזה היה חרם לא חוקי. הוא גם אמר שווילסון סירב ליחסים עם בארנט, מה שפגע לו בקריירה, וטען שטומי ריץ' השיג את תואר ה-NWA כי שכב עם בארנט. זאת הייתה עדות חזקה לטובת וילסון, למרות ששיר דיבר על משהו שלא ידע ופשוט דיבר על רכילות. בארנט הגיע להסכם עם וילסון, והסתבר שהוא לא טחון בכלל, ואילו וילסון קיבל מעט ממה שציפה לו.
אף אחד ב-NWA לא האמין שהקריירה של וילסון לא הצליחה כי סירב לבארנט, כי המוניטין שלו היה של אתלט טוב אבל מתאבק רע ולא כריזמטי. וילסון לא היה מתאבק טוב, והעובדה שאנשים האמינו לבארנט, שגם היה רמאי, אמרה שווילסון היה אויב העסקים. היו אנשים קרובים לפסגה שאמרו שהתערבו על הבתים שלהם שאין כלום בסיפור על ריץ', כי הוא היה לוהט כבר כמה שנים לפני הזכייה והפרומוטרים רצו להביא אותו כאטרקציה למופעים שלהם. החברים של בארנט אמרו שהיה צבעוני, אבל לא התחיל עם מתאבקים, למרות שהיו שערערו על כך, ומתאבק צעיר ב-WWF פנה לברט הארט ורודי פייפר ושאל אותם איך לטפל בטרי גארווין, שרצה להביא גם את בארנט לעניין כדי לתת לבחור פוש. אחרים חשו שבגלל שהיה בצללים, הוא אמנם לא מישהו שתרצה להילחם נגדו, אבל יש עליו המון רכילות. במקצוע כזה, רבים יתרצו שבגלל שהיה הומו לא הצליחו. אבל להגיד שזה לא יכול לקרות בעסק הזה זה נאיביות. ברט הארט, שעבד אצלו בג'ורג'יה וב-WWE, אמר שהיה לו מוניטין רע. מוצ'ניק, שהיה מקורב לבארנט, אבל נאמן לאן גונקל כי היה חבר של ריי, השתגע מהקרב באטלנטה, וחשש שיגישו תביעה נגד מונופולים על ה-NWA, כי החבורה הדרומית ובארנט לא הפסיקו לקחת את הקרב לרמה אחרת, למרות שעמדו לנצח. מישהו שעבד איתו עשורים אמר שבתור הומו נשי וקטן, זה היה נס כמה הצליח בתחום. המון מהכוח שלו היה כי הצליח לשכנע את כולם שהוא מקושר ומולטי מיליונר. הביזנס היה מלא בדעות קדומות, והוא לא היה אתלט או ממשפחה גדולה. זה היה בגלל יכולתו לזהות מתאבקים וחוכמתו.
ההיאבקות חזרה להיות אהודה בשנות ה-80 בגלל שידורי ה-WWF, ובמהלך השנים, היו סיבובי הופעות מוצלחים, בעיקר באוגוסט 2002 במלבורן, מול 56,732 איש. WCW גם עשו סיבוב הופעות מוצלח מבחינת מעריצים אבל הפסידו כסף בגלל הסכמים רעים כשגססו בשנת 2000. אומרים שהיסודות לעניין בהיאבקות הונחו בתקופת בארנט, וחזרו כשהקהל ראה שוב מוצר טוב בטלוויזיה. כששאלו אותו ב-1983 למה לא ניסה לשחזר את ההצלחה, הוא אמר שתקופה יצירתית כזאת באה פעם בחיים. הוא ואוטס היו חברים מאז שלמדו באוניברסיטת שיקגו ב-1948. הם עבדו יחד בעיתון בית ספרי ובעיתונים מקומיים. אוטס אמר שבארנט היה פרומוטר גם אז, וניהל באופן עסקי את העיתונים. בארנט לא גדל כמעריץ, אבל התחיל לצפות בקרבות של פרד קולר בטלוויזיה, כשג'ק בריקהאוס היה הפרשן. בארנט אהב את זה, הלך לקולר וחתם אצלו, בלי רקע.

סיכום אובזרבר- הספדים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member