סיכום אובזרבר- מאמרים

YossihNew · 8/9/23

צמצום תחום ההיאבקות פגע באובזרבר.

פתאום התחילו להיות מלא מאמרים שלא בענייני היום. אבל מאמרים היסטוריים מעניינים.

מעכשיו- יפורסם פה.

YossihNew · 8/9/23

מאמר על רסלמניה- 18 במרץ, 2002:

במשך 18 שנה, זה האירוע. רסלמניה היא חלק מהתרבות האמריקנית, הסופרבול של ההיאבקות, הפריחה של ה-WWF, ליברצ'ה, מייק טייסון, והאלק הוגאן מול אנדרה הענק. אבל פרט ל-1997, מדובר באירוע הכי גדול בצפון אמריקה. כאירוע- לא תמיד זה היה ברור. היו חריגים. רסלמניה 17 הייתה אחד מהאירועים הגדולים בארה"ב. היא נראתה גדולה והייתה טובה עוד יותר. ליותר מדי אנשים היה צריך להיות לילה רע כדי שזה ייכשל. גם היו אחרות- רסלמניה 10 כללה את שני הקרבות הכי גדולים עד אז- ברט-אואן ושון-רייזור. השאר לא היה חשוב, והמיין איבנט, בו ברט הארט זכה בתואר ה-WWF מיוקוזונה לא זכור, וזה האירוע השני בטיבו. רסלמניה 3 הכי זכורה, עם קהל גדול, המיין איבנט וריקי סטימבוט-רנדי סאבאג', קרב ששרד 15 שנה. רסלמניה 6 הייתה כשציפו למיין איבנט נוראי עם האלק הוגאן-אולטימייט ווריור, אבל זה היה מהמיין איבנטים הטובים דווקא, לפחות אז. זה דווקא לא החזיק מעמד טוב בצפייה מחודשת, אבל לא הוכתם בקרב חוזר… עד שמונה שנים לאחר מכן. וסטיב אוסטין המדמם מתעלף מהשארפשוטר של ברט הארט בקרב הכי טוב מכולם. אבל היו גם כישלונות- האסון בטוגה בלאס וגאס, בו הסיזר'ס פאלאס לא התמלא, וברט ויוקו נלחמו 9 דקות והוגאן ניצח אותו תוך חצי דקה. או טייקר-גונזלס לפני האירוע. או מורטון דאוני המנוח ורודי פייפר, עם בראדר לאב בטראמפ פלאזה בקטע שלא נגמר. או טייקר-סיד ב-1997, מיין איבנט שברט ואוסטין גנבו ממנו את ההצגה, ואנסנסורד ניצח אותם כעבור שבוע, יחד עם עוד חמישה אירועים אחרים.
מאז 1997, הארגון השתנה ורסלמניה הפכה לסופרבול. השינוי היה בגלל הבנייה ב-1998. וינס מקמהן עדיין לא היה היל ממש ושילמו 3.5 מיליון לטייסון. וינס לא הימר פעם ראשונה. וינס אמר שאם רסלמניה הראשונה הייתה נכשלת, לא הייתה WWF כי הם הימרו על הכל שם. לא ידוע אם זה נכון או לא, אבל באותה שנה ה-WWF פיגרו בתשלום לתחנות וההתרחבות הייתה קצת בעייתית. האלק הוגאן לא תמיד הצליח בשווקים החדשים, בעיקר באלו שהיה בהם ארגון חזק. אבל השידור של סאטרדיי נייט'ס מיין איבנט ב-NBC היה עוזר להם. רסלמניה נבנתה שישה שבועות קודם לכם בספיישל ב-MTV, עם הוגאן-רודי פייפר, בו פייפר ניסה לתקוף את סינדי לאופר ופגש את מיסטר טי, הכוכב הכי גדול במדינה שהציל אותה, כשהמאבטחים מפרידים ביניהם. זה הוביל להוגאן וטי מול פייפר ופול אורנדורף במופע במעגל סגור. היו אז אירועים בתשלום אבל זה היה חדש מדי, ולא הצליח עד רסלמניה 3.
ה-WWF קבעו 200 אולמות להקרנה. היה ידוע שפרט לכמה מקומות, ה-WWF לא היו מספיק חזקים בעצמם. כבר הקרינו בזמנו אירועים. באדי רוג'רס ופאט או'קונור עשו זאת ב-1961, אבל רק במקום אחד. קרב האיחוד של תואר ה-WWWF וה-NWA, בין ברונו סאמארטינו ולו ת'אז, היה אמור להיות משודר אבל המתאבקים סירבו לקרב הזה. בתחילת שנות ה-70, ג'ון טולוס נלחם מול פרד בלאסי ומיל מאסקאראס, ושידרו את זה באולמות מקומיים. ב-1972 זה נגמר כי העסקים היו בירידה. ב-1975, ברונו סאמארטינו וספירוס אריון היו בפיוד ענק, וה-WWWF פתחו אולם ליד המדיסון סקוור גארדן להקרנה, קונספט שהמשיך גם בקרבות של ברונו ושל סופרסטאר בילי גרהאם. בפעם הראשונה שהקרינו ביותר מעיר אחת, זה היה ב-1976, בקרב של מוחמד עלי ואנטוניו אינוקי, שנכשל ברוב המקומות. חוץ מעלי-אינוקי, שהיה שוט כי לא הסכימו על כלום, אנדרה נלחם מול צ'אק וופנר בעוד קרב של מתאגרף-מתאבק. הקרב של עלי היה ביפן ואנדרה באצטדיון שיי בניו יורק. גם היה אנדרקארד בכל מקום. ורן גאנייה נלחם מול ניק בוקווינקל בקרב של ה-AWA ששודר גם במערב. ה-WWWF ערכו מופע עם ברונו סאמארטינו חוזר מפציעת הצוואר השבור שלו מול סטן האנסן, בקרב לוהט. ערי ה-NWA שידרו קרב של ג'ק בריסקו ודורי פאנק ג'וניור באטלנטה. בטקסס, טרי פאנק הגן על תואר ה-NWA מול רוקי ג'ונסון. בסן חוזה פאט פטרסון נלחם מול מר פוג'י. הכוכבים המקומיים היו בערים שלהם, ואז היו המיין איבנטים. הפרומוטרים המקומיים טיפלו בבנייה, אבל זה לא הצליח מחוץ לצפון מזרח המדינה. אינוקי לא היה ידוע למרות שעלי היה כוכב ענק, והארגונים המקומיים לא רצו לבנות את אינוקי על פני הכוכבים שלהם. התקשורת צחקה עליהם.
הפעם הבאה הייתה בנובמבר 1983, בסטארקייד בגרינסבורו. ריק פלייר נשבר שיפרוש ב"פלייר פור דה גולד" אם לא יזכה בתואר מהארלי רייס, וזכה. גרינסבורו הייתה מלאה, אבל 17 אולמות אחרים, מהשווקים הגדולים של קרוקט בדרום, כולל סן חואן, לא ממש הצליחו. בסן חואן קרלוס קולון ניצח את עבדאללה הקצב. במאי 1984, פלייר הפסיד את התואר לקרי ואן אריק בטקסס, וזה שודר בסן אנטוניו בהצלחה מתונה. קרוקט ערך עוד סטארקייד באותן הערים ובפלורידה ב-1984. זה היה לפני רסלמניה. המפתח היה מיסטר טי. הוגאן היה כוכב היאבקות ענק, אבל לא פרץ מחוץ לזה. הוא ומיסטר טי קידמו את האירוע, והם הגיעו לתכניות הכי גדולות. היה באז ענק בגלל טי, לאופר ומוחמד עלי. זה היה יותר מרסלמניה 3, שהפכה ליותר זכורה. פייפר היה גזעני נגד מיסטר טי והניע את הקהל שחשב שהכל מזויף, אבל פייפר נוראי כיריב של טי. הוגאן הפך ליותר ויותר סלבריטאי כי היה ענק וכריזמטי יותר מהכוכב הגדול והקשוח. זה התחיל את הניצחון של וינס במלחמת ההיאבקות. המכירה מראש הייתה גרועה, ובשבוע האחרון ביטלו מקומות הקרנה ברחבי המדינה. אבל הם הצליחו, וכל השאר ניסו להצליח מול ה-WWF ולא הצליחו. אנשים פשוט לא קנו כרטיסים מראש, אבל קנו ברגע האחרון.
המופע השני היה יותר גדול. קרוקט ערך את סטארקייד בגרינסבורו קולוסיאום ובאומני באטלנטה. זה היה האירוע הכי מוצלח שלו עם ריק פלייר-דאסטי רודס, כשדאסטי זוכה בתואר אבל הפכו את ההחלטה בשידור. וינס קבע את רסלמניה בשלושה אולמות- ניו יורק, שיקגו ולוס אנג'לס, עם פייפר מול מיסטר טי בקרב אגרוף בניו יורק, באטל רויאל של שחקני פוטבול בשיקגו, והוגאן-באנדי בקרב כלוב על התואר בלוס אנג'לס. ויליאם פרי הביא המון עניין לאירוע, אבל הוא לא הצליח כמו הקודם. מיסטר טי היה פחות כוכב והקהל שנא אותו. פייפר התחיל להצחיק וטי היה גרוע והקהל רצה את פייפר. שיקגו הייתה חצי מלאה ולוס אנג'לס לא התמלאה. הוגאן-באנדי לא היה מדהים, והבאטל רויאל היה מעורב. הוא כן קיבל יח"צ כי אנדרה היה ענקי. רסלמניה 3 לא הייתה צריכה יח"צ. הוגאן-אנדרה היה גדול. זה שיא הנוכחות בצפון אמריקה- 78,000 איש, ו-8% ביירייט ו-441,000 איש שצפו בהקרנות עבור 5.2 מיליון דולר. את שיא הנוכחות ישברו, אבל השיאים האחרים יחזיקו לנצח, כמו הרייטינג של לו ת'אז וריקידוזאן ביפן. בשנתיים הבאות רסלמניה לא הייתה האירוע הכי נצפה באותו היום. קרוקט ואז טרנר שקנה אותו שידרו את קלאש אוף צ'מפיונס מולן, וריק פלייר נלחם מול סטינג וריקי סטימבוט. הוגאן ורנדי סאבאג' כן נתנו קרב טוב ברסלמניה 5 שממש הצליחה. הטכנולוגיה השתנתה, ויותר ויותר בתים התחילו לרכוש אירועים, כשההקרנות גססו. 175,000 מעריצים באו להקרנות, כנראה בגלל השידורים בחינם והאירועים בתשלום. רסלמניה 5, עם בנייה של שנה להוגאן-סאבאג', הביאה 650,000 רוכשים- שיא שנשאר תשע שנים. למרות שיותר בתים קיבלו יכולת לרכוש, האהדה ירדה. רסלמניה 4 הייתה טורניר על התואר שהוגאן החזיק בו מאז 1984 ונלקח ממנו בדפיקה ב-NBC, מול 33 מיליון איש ו-15.2% רייטינג. הוגאן ואנדרה שניהם נפסלו כי הוגאן יצא לחופש, וסאבאג' ניצח את דיביאסי בזכות הוגאן. למרות שסאבאג' היה מצוין וזה הוביל לרווח גדול, זאת לא הייתה התכנית. סאבאג' היה אמור להיות האלוף הבין יבשתי וטד דיביאסי אלוף העולם. הונקי סירב להפסיד לסאבאג' את התואר ב-NBC, אז עשו סיום דפיקה. דיביאסי בזמנו היה אמור להיות אלוף NWA וזה לא קרה, ואלוף UWF עד שהארגון נמכר. וגם תואר ה-WWF חמק ממנו. סאבאג' היה אלוף לשנה והפך להיל לקראת הקרב מול הוגאן, והקרב היה מיוחד. אישה הייתה באמצע, אבל אליזבת' לא הייתה גדולה יותר מהם. הוגאן זכה בתואר לעוד שנה.
ההצלחה בטורונטו להוגאן-ווריור, קרב הפייסים הראשון ברסלמניה, שהביא 61,864 איש ששילמו 3,490,857 דולר, גרם להם לחשוב שהם ישברו את השיא. אבל הביירייט ירד, ורק מייק טייסון החזיר אותם לכך, וההקרנות כבר ירדו ברמה. התכנית הייתה לשבור את השיא של רסלמניה 3. הודיעו שרסלמניה 7 תביא 100,000 איש לקולוסיאום הזיכרון של לוס אנג'לס. האלק הוגאן תומך באמריקה מול הבוגד הערבי- סרג'נט סלוטר. מלחמת המפרץ ב-1991 נוצלה והוגאן הלך לבסיסים צבאיים. ה-WWF חטפו על זה. בסוף, הם למדו לקח ולא כל פרסום היה פרסום טוב. בוב קוסטס שהיה אמור להגיע סירב להגיע בגלל האנגל, ולכן וינס כעס עליו בריאיון ביניהם. האירוע עבר ללוס אנג'לס ספורטס ארינה, כביכול בגלל איומי טרור. הרייטינג לספיישל לקראת האירוע היה 6.7%, חצי מהשנה שעברה. ה-WWF קיבלו רק עוד ספיישל אחד לפני ש-NBC ברחו מהם והעסקים היו בירידה. לא רק בגלל זה. רסלמניה הייתה בהוזר דום באינדיאנפוליס ב-1992. הוגאן אמר שיחליט על עתידו ואמרו שזה יהיה קרב פרישה כדי לפייס את המעריצים לאחר ששיקר לגבי סטרואידים בשידור חי. הוגאן נראה פחות מרשים וניצח את סיד ג'אסטיס בפסילה. זה לא היה הסיום- הארווי וויפלמן איחר בהתקפה על הוגאן וסיד יצא מהלגדרופ בקרב גרוע, שניצל בזכות ההפתעה של אולטימייט ווריור שחזר להחליף את הוגאן. הם מכרו 47,000 כרטיסים וחילקו המון בחינם. הוגאן נעלם לשנה והארגון נכנס לצרות. ריק פלייר דימם שם כשהפסיד את תואר ה-WWF לרנדי סאבאג' וכמעט פוטר. ברט הארט דימם כשזכה בתואר הבין יבשתי מרודי פייפר, שלא עשה ג'ובים במופע גדול עד אז. ברט אמר שמכה פתחה לו את הראש וכולם האמינו.

YossihNew · 8/9/23

ב-1993, ברט היה הכוכב הגדול. חצי מהמתאבקים נעלמו בגלל שערוריית הסטרואידים ופלייר עזב כי הרגיש שהוא כבר לא מיין איבנטר. וינס הרגיש, וזה היה די נכון, שפלייר היה מבוגר מדי. הוא לא היה האחרון שחשב כך ודי טעה. לאחר שווריור ודייבי בוי סמית', שהיו פייסים גדולים, ברט קיבל פוש כאלוף. הוגאן חזר לקרב תארי הזוגות, עם ברוטוס ביפקייק מול דיביאסי ו-IRS. הוא הפסיד בפסילה בקרב הכי חשוב באירוע. רסלמניה לא הביאה אפילו 16,000 איש באותו אירוע. ברט הפסיד ליוקוזונה שהפסיד להוגאן. הוגאן מעולם לא העביר את הלפיד לברט ולא משך קהל כאלוף. הוא הפסיד ליוקוזונה ונעלם לתשע שנים בקיץ. רסלמניה 10 חזרה למדיסון סקוור גארדן. העסקים היו רעים וזאת הייתה הרסלמניה הראשונה שמילאה את האולם באמת מזה כמה שנים. היו אמורים להכתיר הוגאן חדש וטוב יותר- לקס לוגר. אבל בראמבל, לוגר וברטשניהם ניצחו לקראת טורניר מול יוקוזונה, והקהל שינה הכל. הקהל היה בעד ברט. רסלמניה הייתה הלילה בו ברט הוצמד נקי בידי אואן בקרב הכי טוב עד אז. אחרי כמה קרבות נשכחים, כולל יוקו-לוגר שהסתיים בפסילה, מייקלס וראמון נתנו קרב סולם קלאסי. ברט זכה בתואר עם פייפר כשופט מול יוקוזונה, ושכחו מזה. ב-1995 היה שפל, ועוד היה גרוע יותר, ובנו סביב לורנס טיילור, אגדת NFL, עם כמה כוכבי NFL, כשרג'י ווייט וסטיב מקמייקל התאבקו אפילו ב-WCW. הקרב שלו מול באם באם ביגלו דחף את הקרב של דיזל מול שון מייקלס למקום שני, כמו היום. הביירייט היה רק קצת מעל קן שאמרוק-דן סאברן כעבור חמישה ימים.
הארגון יצא מהבוץ ב-1996 עם בנייה נהדרת של ברט ושון מייקלס עם שון כאלוף. הפעם ברט שקל פרישה ולעבור למשחק. הקרב היה קרב איירון מן, אז הובטחה להם שעה. ברט החליט שלא יהיו הכרעות כל הקרב. הקרב היה מהטובים ברסלמניה אבל לא הצליח בקהל- האולם היה שליש ריק ואנשים עזבו. באירוע זה נראה טוב יותר. ברט נעל שארפשוטר והזמן נגמר. הייתה הארכה ושון ניצח תוך שתי דקות. ברט עזב והיה קרב חוזר מוכן. זה קרה כמעט שנתיים אחר כך והיה הכי שנוי במחלוקת בתולדות הארגון. אולטימייט ווריור גם חזר, והיה יותר חשוב מהמיין איבנט. מתאבק צעיר הציע רעיון לקרב, אבל הכוכב התעלם ממנו ורצה סקוואש של דקה וחצי. האנטר הרסט הלמסלי הפך לאחד מהכוכבים הכי גדולים. ווריור שרד כמה חודשים ועזב. 1997 הייתה שיא ושפל. הם רצו את הקרב שהם בנו אליו- ברט, שסירב להצעה מ-WCW והובטח לו התואר, יזכה בתואר משון. עכשיו יש יותר היט. אבל ההפסד ברייטינג ל-WCW גרם ללחץ אצל וינס. הוא הלך לגדולים. הוא החליט שסייקו סיד יהיה האלוף למרות שלא משך כמו שחשבו, והוא יפסיד לאנדרטייקר. ברט ושון בכל זאת ילחמו. שון פתאום נפצע בברך וויתר על התואר במקום לעשות ג'ובים. ברט נלחם מול סטיב אוסטין בקרב חוזר מסרבייבור סירייס. אוסטין היה היל גדול אבל הקהל אהב אותו, ווינס וברט תכננו דאבל טרן. הקרב היה הכי טוב ברסלמניה ובוצע נהדר. אוסטין הפך לכוכב ושינה את הארגון. הוא היה מצליח גם בלי זה, אבל זה היה מהקרבות הכי חשובים ברסלמניה. הוא לא הצליח- לראשונה ובפעם היחידה, הם ירדו מתחת ל-1% ביירייט. היא השיגה 0.77%, ואנסנסורד שבוע אחר כך השיג יותר. היום המספר הזה היה נוראי גם לאירוע משני.
כעבור שנה, ברט הלך, סיד הלך ואוסטין הוביל. שון נפצע חודשיים קודם לכן כשנפל על ארון קבורה מול אנדרטייקר. הוא לא התאבק אבל הפסיד לאוסטין, והסיפור הגדול היה מייק טייסון. כמו ברסלמניה הראשונה, וינס הימר וזה הצליח. 730,000 רוכשים, פי שלושה מהשנה שעברה. אוסטין הצליח יותר מזה לבדו, אבל כאן טייסון, מושך קהל ענק שהושעה מאגרוף, הביא הכל. מיסטר טי הפך את האלק הוגאן לכוכב, וטייסון הפך את אוסטין לכוכב ענק. טייסון הצטרף ל-DX ובגד בהם, ואז עילף את שון, שנפל בפעם האחרונה כמתאבק. כעבור שנה, אוסטין לבד הביא 800,000 איש שרכשו. הוא נלחם מול הרוק. באותה התקופה רוק לא היה ברמתו, והקרב היה טוב אבל לא כמו בעתיד. האנדרקארד היה טוב מהממוצע. האירוע הכי גדול בהיסטוריה, אבל זה היה לזמן קצר. בשנה הבאה אוסטין נפצע בצוואר, ורוק וטריפל אייץ' היו הכוכבים. במקום קרב יחידים, עשו קרב מרובע בו המקמהנים ייצגו אותם, את מיק פולי ואת ביג שואו. טריפל אייץ' הפך להיל הראשון שניצח במיין איבנט באירוע רע. ועדיין, הם שברו את שיא ההזמנות עם 824,000 רוכשים, בלי סלבריטאים. אחרי שנים של סלבריטאים, המתאבקים הפכו לסלבריטאים. ויהיה קשה להתעלות על שנה שעברה. ה-WWF, עם אוסטין-רוק, קבעו שיא הכנסות עם 3,530,905 דולר באסטרודום. זה יישבר השנה. הם הביאו 950,000 רכישות, 67,925 איש הגיעו לצפות- שיא קהל בצפון אמריקה פרט לרסלמניה 3. הם הכניסו 1,111,343 דולר ממרצ'נדייז, כפול מהשיא של רסלמניה 3. הם הכניסו 42.59 מיליון בלילה, מעבר לשיא של 32.95 מיליון ב-2000. רסלמניה הראשונה הכניסה 4.5 מיליון, ו-3 הכניסה 10.13 מיליון. אבל האירוע היה האירוע הכי מדהים, בדיוק כמו שאמור היה להיות. לאחר ארבעה אירועים זה היה רגיל. אנגל-בנואה היה 4.25 כוכבים, וחשבו שזה יגנוב את ההצגה. צ'יינה-אייבורי היה נוראי. וינס ושיין נלחמו בקרב רחוב טוב מהרגיל, ואז קרב ה-TLC היה ענק. באטל רויאל שאיירון שיק ניצח בו כי לא יכול היה לקחת באמפ קרה, ואנדרטייקר וטריפל אייץ' נתנו קרב חזק. ואוסטין ניצח את הרוק והפך להיל, אבל הקהל אהב אותו. לרסלמניה 10 היו שני קרבות טובים, וכאן היו ארבעה- הרסלמניה הגדולה בכל הזמנים.

YossihNew · 15/9/23

מאמר על שוט בהיאבקות- 8 באפריל, 2002:

השאלה הכי גדולה בהיאבקות תמיד הייתה- אם זה היה אמיתי, מי ינצח? התשובה היא לא משהו שרוצים לדעת. בעולם הבידורי זה לא חשוב. זה מטופש כמו קרב בין סטיבל סיגל וז'אן קלוד ואן דאם. ותמיד לאנשים יש תשובה אבל לא מוכחת. היום יש תשובות. אגדות גדולות בהיאבקות היו נערצות בגלל הלגיטימיות שלהם. אבל זה לא באמת עזר להם לאהדה ולא באמת בדקו את כל זה. ותמיד יתווכחו על זה בהיאבקות- פעם השאלה הייתה אם לתת אלוף לגיטימי מאוד או מישהו שימכור כרטיסים. אבל תמיד שמו את התואר על הקשוח כדי להימנע מבגידה. התואר ימשוך את הקהל. אפילו ב-1963, לו ת'אז, שהיה אז חצי בפרישה, קיבל את הכהונה האחרונה שלו כאלוף ה-NWA כי ידעו שאם יכנס לזירה עם באדי רוג'רס בקרב של הכרעה אחת, רוג'רס לא יעשה כלום לת'אז. והוא היה בן 46.
ת'אז, אד לואיס, קארל גוטץ', דני הודג' וורן גאנייה היו קשוחים, והם שמרו על חשיבות תואר העולם. היום, יש הבדל בין הקשוח, למתאבק, למושך הקהל. והפרומוטרים, שדואגים לכסף, לא צריכים לדאוג לגבי קשיחות. מי שמשך קהל קיבל פוש, וזה כנראה צריך להיות ככה. אבל גם בשנות ה-80, ביל וואטס וגאנייה, שהיו קשוחים, רצו להציג את האתלטים הקשוחים. אדי גרהאם בפלורידה עשה משהו דומה. הם רצו ספורט אמיתי. וואטס אמר שאם מתאבק שלו יחטוף בקטטה אמיתית הוא יפוטר, כדי שלא יפקפקו בקשיחות שלו. רבים עוד מאמינים בזה היום.
הטריטוריות החזקות לקחו מתאבק חובב טוב, שיאכוף את הכללים של הפרומוטר. אם מישהו הגיע למשרד ורצה להיות מתאבק, האוכף היה זה שפצע אותו ולימד אותו כבוד. אנשים האמינו שאליפות העולם הייתה אמיתית. דני הודג', הירו מטסודה, בראד רינגנס, בילי רובינסון, ג'ין לאבל, הם פגעו באנשים. אם מישהו שרד את זה, הוא נכנס. זה היה טאף אינאף האמיתי. המון מזה היה זבל. יש קשוחים, יש מתאבקים טובים, ויש אנשים שמשכו קהל. הסגנון השתנה מאז. ואף אדם הוא לא סופרמן. כל הקשוחים האלה לא היו מצליחים היום, כשהמציאות שונה. ובשנות ה-20, גם למתאבקים הכי טובים היו שומרים. זה היה ההיגיון. לואיס, שהיה אלו, העולם והמתאבק המוביל, סירב לאתגרים בציבור. היה מעט להשיג והמון להפסיד. מי שחיסל אותם היו אנשים מומחים בהכנעות. הפרומוטר טוטס מונדט שלימים הקים את ה-WWWF עם וינס האב היה השומר. אבל לואיס היה המפורסם ביניהם, שאיים על מתאבקים שסירבו להילחם מולו מחשש לחייהם.
גם בשנות ה-70 באמרילו השקיעו במתאבקים אמיתיים. מר רסלינג היה כזה. ובסוף שנות ה-80, תחרויות הקשוחים הצליחו, ומתאבק גדול מאוד החליט להיכנס- הוא לא הרוויח הרבה כסף. בחור קשוח יותר אמר שזה יחשוף את העסק והציע למתאבק לנסות לנצח אותו לפני שינסה. בקושי נתנו למתאבקים גדולים להילחם במשהו רציני כדי לא לפגוע בהם. ואז המון מתאבקים עשו את זה. כנראה הקהל מגיב באופן לא הגיוני. בעשור האחרון אנשים מדברים יותר על זה- UFC נוצרה. ביפן זה ממש הצליח. בארה"ב המתאבקים כבר פחות למדו שוט. בתי ספר לימדו דברים אחרים. ביפן המנטליות עוד הייתה קיימת, אנטוניו אינוקי האמין שהמתאבקים צריכים לדעת את זה. בנוסף, הוא הצליח מול אלופי הספורט, בקרבות שבוימו כמובן. אקירה מאדה הצליח כשעבד מול קיקבוקסר. ההיאבקות היפנית הייתה טובה יותר.
כשה-UFC הוקמו, היו מתאבקים שנחשבו לקשוחים. האקו נחשב לקשוח ביותר. לא ידוע איך יהיה מול לוחמים. הוא קיבל המון פוש כי היה קשוח, אבל זה אף פעם לא הצליח. בזמנו אריק בישוף רצה להכניס אותו ל-UFC, והוא סירב. קרייג פיטמן ניסה אבל די נכשל. ה-UFC רצו מתאבק כמו ויידר או סקוט סטיינר, אבל זה לא קרה. המון לוחמי UFC הגיעו להיאבקות, בעיקר ביפן. דן סאברן, שהיה מתאבק גרוע ולא מתראיין טוב, הפך לכוכב גדול. קן שאמרוק הגיע ל-WWF ודי הצליח עם הפיוד שלו מול רוק. סאברן הפך לאלוף ה-NWA אבל רצו שיעזוב לאחר שהפסיד את שאמרוק. לאחר שזכה באולטימייט אולטימייט והענף התחיל להצליח, זה היה שונה. לודוויג בורגה ניסה להילחם, וג'רי פלין גם ניסה. רון ווטרמן הצליח ב-UFC אבל זה לא ישפיע על ההצלחה שלו. דון פריי כן מצליח ביפן. קנדו נאגאסאקי ידוע בתור בחור קשוח במדינה. לצערו הוא היה בן 40 כשנכנס ל-UFC ונכשל ממש. זה חיסל את המיתוס שלט כמו סטיב ויליאמס.
ביפן תמיד שאלו מי קשוח יותר. זה הניע את ההצלחה של UWF, שלתקופה קצרה היו הכי לוהטים בעולם ושינו את הענף ביפן. הכוכבים היו קשוחים- אקירה מאדה ונובוהיקו טאקאדה. הם היו כוכבי ניו ג'פאן שהצליחו לאחר שעברו לסגנון ריאליסטי. מאדה מעולם לא הסתכן בספורט אמיתי, אבל טאקאדה הגיע ל-PRIDE. המיתוס שלו נחשף ואנשי ה-MMA שנאו את זה, אבל הוא ביסס את PRIDE. המון אנשים שאלו אם יצליח מול ריקסון גרייסי. גם היום הוא לוחם אהוד למרות שלא ניצח. ב-1998 זה הגיע גם ל-WWF. ברט הארט שכנע את וינס מקמהן להביא את קן שאמרוק לאחר שזה סיים ב-UFC. הוא היה אמור לזכות בתואר IWGP משיניה האשימוטו בטוקיו דום. ברט חשב שפיוד שלו מול שאמרוק על האליפות יעזור. זה לא היה עובד. שאמרוק די הצליח והיה וורקר טוב אבל לא ממש. ודן סאברן גם חתם ונכשל בגלל המאבק של וינס רוסו וג'ים רוס. טנק אבוט חתם ב-WCW, והוא היה צבעוני, אבל לא היה בוקינג טוב והוא גם היה מתאבק כושל. דון פריי ובריאן ג'ונסטון חתמו בניו ג'פאן ופריי הצליח. ג'ונסטון די הצליח באנדרקארד לפני השבץ. אז ב-1998, ה-WWF יצרו את טורניר השוט, ברול פור אול. קרב אמיתי עם נקודות להורדות וכפפות גדולות. לא היו הכנעות. דני הודג' היה הקומישינר. סטיב ויליאמס היה אמור לזכות ולאיים על סטיב אוסטין, אלוף העולם.
אבל אף אחד לא יודע מה יקרה בספורט אמיתי. ויליאמס נפצע ברגל בקרב מול בארט גאן, וחטף. האיש שעם האקו נחשב לקשוח ביותר בהיאבקות, הושמד. זה היה רגע הזוי. התומכים שלו כמו טרי טיילור וג'ים קורנט זעמו. האנגל עם אוסטין חוסל. ויליאמס היה פצוע וכשחזר הפך לכלי במשחק בין רוס ורוסו. רוס הפסיד והוא פוטר. רוסו עזב ל-WCW, ואחד מהאנשים הראשונים שלקח היה ויליאמס. הוא הפך אותו לעוזר של אוקלהומה, הפרודיה על רוס שאד פררה שיחק. גאן זכה בטורניר, אבל בראדשו שהפסיד לו נחשב לקשוח האמיתי. ברסלמניה, ניסו להוכיח שהמתאבקים קשוחים. גאן נלחם מול באטרבין, מתאגרף דומה לקינג קונג באנדי ואוברייטד. היו בטוחים שבארט יצליח. אלו היו החוקים שלו. הוא חוסל תוך שניות. למזלו הוא הצליח ביפן. הברול פור אול זכה לתוצאות נוראיות והקשוחים חוסלו, ונפצעו מאוד. סאבי ווגה והנרי גודווין לא התאוששו מזה. מתאבקים צריכים להישאר בעולם הרגיל. מיסטר טי הבין את זה כשנלחם בקרב אגרוף מול רודי פייפר. הוא לא התאמן אצל ג'ו פרייז'ר והקרב היה אסון. טי היה כל כך רע עד שפייפר הפך לפייס. טי אמר שאם מתאגרף יהרוס אותו הוא יחוסל בתור קשוח. ביפן, זה נושא בעייתי. ניו ג'פאן יצאה משליטה השנה כשלוחמי PRIDE חיסלו את אנשי ניו ג'פאן. זאת אחת מהסיבות לירידה בקהל.
אבל יש תשובות מעורבות לגבי ההצלחה של מתאבקים בשוט. יושיהיסה יאמאמוטו לא הצליח ב-RINGS. בטורניר, הוא שרד 23 דקות מול ריקסון גרייסי, וזה הפך אותו לרציני. הוא לא הצליח בשוט אבל די מצליח. זה היה איום להילחם מול גרייסי אבל הוא הפך לכוכב. באם באם ביגלו היה היל מפלצתי. בין ברוזר ברודי לוויידר, הוא היה ההיל הזר המוביל. ביגלו לא מימש את הפוטנציאל שלו אבל הצליח. ב-1996, הוא נלחם מול קימו. קימו חיסל אותו והוא הפסיק להיות מפלצת. הוא קיבל 85,000 דולר, והפסיד הרבה יותר. קאזושי סאקוראבה היה ההצלחה הכי גדולה. הוא היה מתאבק טוב אבל קטן מכדי להיות כוכב. הוא למד הכנעות יפה. הוא הצליח מול קימו בתחילת הקריירה. הוא הגיע ל-UFC וניצח. הוא הגיע ל-PRIDE וניצח שם את ויטור בלפורד. הוא ניצח את רוילר, רויס, רנזו וראיין גרייסי. הוא הפך למתאבק השנה ביפן, ועדיין לא הצליח להשיג את המיתוס. נאויה אוגאווה היה ב-PRIDE, בלתי מנוצח, והפך לכוכב גדול. אבל סאקוראבה הוביל לכך שהארגונים התחילו לעבוד ביחד.
קאזויוקי פוג'יטה, שהיה מתאבק חובב, היה הפרויקט הראשון. נתנו לו ניצחונות קלים, ומארק קאר הפסיד לו. הוא הפך לגולדברג החדש וזכה בתואר. הוא לא מכר כרטיסים בהיאבקות אבל כן ב-PRIDE. הקרב שלו מול יוג'י נאגאטה הוכיח סגנון חדש. הוא גם הפסיד למירקו קרו קופ ושמר על עצמו. הוא הביא המון רייטינג. עכשיו הוא לא צריך להילחם בשוט. נאגאטה, הוורקר הכי טוב בניו ג'פאן, עם משהו קטן שחסר לו כדי להתקדם. רצו לתת לו אמינות. הוא נלחם מול קרו קופ במקום פוג'יטה. נאגאטה לא היה בכושר ולא היה יכול להתאמן. קרו קופ חיסל אותו ונאגאטה לא התאושש. טאדאו יטסודה הוא אלוף IWGP. הוא היה מתאבק משני בניו ג'פאן, ואיכשהו ניצח בקרב שוט. הקהל אהב את זה. הוא המשיך לנצח ובלי נאגאטה ופוג'יטה, הוא זכה בתואר. הקהל לא רצה את זה. הוא היה טוב כלוחם, אבל לא מתאים בזירה. הוא היה מבוגר ולא מעניין. טאקה מיצ'ינוקו ניסה פעם ונכשל, אבל הוא מעולם לא היה קשוח ולכן לאף אחד לא היה אכפת.
קיושי טאמורה הגיע ל-RINGS כלוחם מלהיב. הוא היה מתאבק שוט. הקרב שלו, שהיה וורק, נראה אמיתי. הוא היה קשוח. הוא נפצע יותר מדי והפך לגמור. נאוקי סאנו היה יריב גדול של ג'ושין לייגר ולא היה לוחם טוב, וחוסל בשוט. זה חיסל אותו ב-NOAH, אבל שם זה פחות משפיע מאשר בניו ג'פאן. קן שאמרוק עזב את ההיאבקות וחזר לשוט. רבים ב-WWF ניסו לשכנע אותו לא לעשות את זה. שאמרוק התחיל להפסיד ועכשיו הוא לא האיש הכי מסוכן בעולם. זה פגע בו מאוד ביפן. ה-WWF מצליחים ביפן ושאמרוק חוסל שם כשהתחיל לעבוד כמו מתאבק. הוא לא היה צריך להיות מתאבק טוב אלא לוחם. קורט אנגל שהיה מתאבק חובב רוצה לחזור לאולימפיאדה הבאה. הוא כמו שאמרוק- אין לו מה להרוויח והכל להפסיד. בלי מדליית זהב הוא יחוסל. המאבק שלו מול ברוק לסנר אולי גרם לו לחשוב פעמיים, כי הוא לא כמו שהיה. דון פריי רק שיפר את מעמדו וכשיחזור הוא יצליח. והכי מעניין- קנדו קאשין. כוכב ג'וניורים שלמד הכנעות. אינוקי ניסה שגם הוא יצליח. ראיין גרייסי נלחם מולו, וקאשין חוסל. גרייסי הפסיד אחר כך לסאקורבה שנקם עבור המתאבקים. זה פגע בקאשין. הוא חוסל. הוא לא השיג היט עם להביור. לא לקחו אותו ברצינות והוא הפך לג'ובר. ואז הם עשו קרב חוזר והוא אמר שיפרוש אם לא ינצח. זה היה מחסל אותו, אבל הפעם הוא התאמן. גרייסי לא הצליח, נפצע בצלע ופרש. קאשין חזר להיות רציני ואלוף הג'וניורים. לאחר שלא הצליח בשוט הוא עזב את ניו ג'פאן בגלל זה. המבוגרים היו אמיתיים אבל לא אמיתיים. המיתוס שלהם גדל. מתאבקים עם מוניטין לא יכולים ללכת לעשות שוט. אין מה להרוויח. ביפן, אם אתה לא כוכב וקשוח, אולי תוכל להצליח בשוט. אבל עם מזל ובלי יכולת, אנשים יבינו שאתה זיוף.

YossihNew · 11/10/23

מאמר על ארגונים חדשים באירועים- 17 ביוני, 2002:

להגיד שהארגון החדש של ג'ארט ספורט בידורי, NWA TNA, מהמרים, זה בלשון המעטה. הם עורכים בכורה ב-19 ביוני, אבל לא כל חברות הכבלים משדרות אותם. יש להם את דיירקטיוי, אבל זה אומר שבמקום 50 מיליון בתים, יש להם רק 35-40. זה מוריד בין 20% ל-30% מההכנסות שלהם וההוצאות נשארו זהות. והחליטו לא ממש לשדר את האירועים בקנדה מעבר לשבוע הראשון. קנדה היא שוק לוהט יותר, למרות שאולי כאן זה לא יקרה. היאבקות ובידור תמיד היו באירועים בתשלום, והיו מעט הצלחות. רק חמישה ארגונים שרדו בתחום- שניים כבר לא קיימים, אחד לא הרוויח מעולם ורביעי לא הרוויח חמש שנים. לכמה ארגונים הייתה הצלחה בהתחלה בלי חשיפה. TNA מקדמת את האירועים מ-9.95 דולר, אבל WCW ניסתה פעם בחודש לשדר את נייטרו פלוס בלי פרסומות עבור 3.95 דולר, וזה לא עבד. לא יפתיע אם בהתחלה הם יצליחו, אבל אלא אם הם מצוינים, יהיה מאוד מפחיד לחשוב על מה יקרה החל מהשבוע השלישי, זה יהיה כמו ה-XFL. האפשרות היא שאולי יהיו צופים קבועים. יש אנשי UFC שלא ראו את הארגון שנים כי הם לא יודעים מתי משודר. אבל אם TNA תצליח, יקרו שני דברים. קודם כל- וינס מקמהן יקפוץ לגנוב להם את הקונספט. ואז- את המתאבקים.
חוץ מה-WWF ו-WCW, ההצלחה הכי גדולה באירוע ראשון בתשלום הייתה של UWFi, שהשתלט על עולם ההיאבקות בסערה באוקטובר 1993, עם 95,000 רכישות למופע. הם פרסמו את עצמם כהיאבקות אמיתית, שקר גדול. חודש אחר כך UFC השיגו 80,000 רכישות. ה-UWFi היו מאוד אהודים, יותר מ-UFC- רויס גרייסי חנק אנשים והמעריצים ציפו לאגרופים. אבל בשלב הבא ה-UFC הצליחו. ה-UWFi לא היו אמיתיים. הם ניסו להיות ספורט, אבל UFC הוצגו כדבר הכי אלים שיש. ל-UWFi היה לו ת'אז, לא מישהו חשוב בתקשורת. ל-UFC היה ג'ים בראון, אגדת פוטבול שהתקשורת אהבה. ריקסון גרייסי שווק כדמות מיסטית שהסגנון שלו מנצח את כולם ורצו לראות מי ינצח אותו. UWFi לא שיווקו מתאבקים, וכשניסו לשווק את גארי אולברייט היה מאוחר מדי. לא דיברו עליהם מאז ההצלחה הראשונה, והאירוע השני באפריל השיג 25,000 רכישות. היה עוד אירוע אבל הארגון כבר חוסל, למרות שדן סאברן וקאזושי סאקוראבה הפכו למתאבקים מובילים. במרץ 1994, UFC הביאו 115,000 רכישות ואז 150,000 לאירוע הבא- שם גרייסי הצליח בקושי לנצח את קימו הצבעוני. ברגע שראו את גרייסי פגיע, האירועים הצליחו ביותר ורצו לראות אותו מתקרב לתבוסה. פרט ל-ECW ו-PRIDE, ה-UFC היו היחידים שהצליחו לשרוד בתחום האירועים. ECW, PRIDE ו-UFC ערכו שישה אירועים בלבד כל שנה. כש-ECW התחילה היא מכרה אירועים ב-19.95 דולר, ופול היימן ידע שגם אם יעלה את המחיר ל-29.95, הוא ירוויח יותר. תעשיית הכבלים לא חשבה את זה. ה-WWF העלו את המחירים של האירועים עוד ועוד, אבל הרכישות רק עלו. אז ECW הצליחה להעלות מחירים וההכנסה שלהם עלתה. גם רסלמניה במחיר גבוה והיא האירוע הכי נרכש כל שנה, פרט ל-1997. ECW השיגה בין 40,000 ל-100,000 רכישות לאירועים. היו להם אירועים רווחיים אבל הארגון לא הרוויח. פול היימן מאשים את אין דימנד, הם חייבים להם עוד מאות אלפי דולרים, ואם הם היו משלמים בזמן הוא היה יכול לשרוד ולהגיע להסכם שידור לפני שהארגון קרס. אין דימנד אמורה להיות מקור ההכנסה הראשי של משפחת ג'ארט, עם 250,000 דולר עלויות לשבוע. ל-ECW היו הכנסות מאירועים ומרצ'נדייז, וגם היה להם קצת שידורים. בשווקים עם נוכחות טלוויזיונית טובה הם הצליחו ממש טוב. ל-TNA אין את זה. היה להם את TNN בהתחלה וזה רק פגע ב-ECW, והכוכבים שלהם עזבו וההכנסות ירדו.
ה-UFC הגיעו לשיא של 240,000 עד 260,000 בין 1994 ל-1995, עם גרייסי, קן שאמרוק וסאברן. הביירייטס ירדו כי גרייסי עזב ברגע שהיו מגבלות זמן ואנשים נמנעו מההכנעות שלו. UFC הצליחה עם 150,000 רכישות עד שאמרוק-סאברן במאי 1996, שהקהל שנא. אחרי הצלחות גדולות, קרב רע אחד פגע בהם והם לא התאוששו. ב-1996-97 היו הבעיות, כשג'ון מקיין לחץ על חברות הכבלים לא לשדר אותם. בסוף שנת 2000 הם ירדו ל-15,000 רכישות ואז נמכרו. הם השיגו 80,000 למופע בספטמבר 2001, שהיה בעייתי בגלל אסון התאומים, קרב אגרוף ופציעה לוויטור בלפורט. הם לא התאוששו מזה. PRIDE מצליחה ממש, אבל למרות גרייסי ושאמרוק הם לא מצליחים ממש באירועים. הם משדרים אירועים רק כדי לתמוך במשחק הווידאו שלהם. ולהם יש מופעים ענקיים ביפן בניגוד ל-TNA. בגלל ש-UFC הצליחו עד 1997 בלי שידור, רבים חשבו שזה יצליח, אבל מאז כולם נכשלו. כבר חמש שנים זה לא עובד. UFC גם לא חושבת שזה יעבוד כי דיינה ווייט וג'ו סילבה רוצים שידור. אפילו עם אירועים טובים, זה לבד לא יעזור להם להצליח רק עם אירועים.
רשימת הכישלונות ארוכה יותר. אלו היו ארגונים חסרי סיכוי בגלל חוסר החשיפה, או שהעתיקו מוצר שכבר ניסו. יש חריגים מעטים- ארגונים זרים תמיד הצליחו בהתחלה אבל לא הצליחו לעשות עם זה כלום, כי הם לא הצליחו לשמור על עצמם בעיני הציבור ולנצל את המומנטום שלהם. ההבדל בין הארגון הזה וכל השאר זה האירועים השבועיים והמחיר הנמוך. מחיר לא חשוב, אבל אם לארגונים אחרים היו אירועים שבועיים אולי הם היו מצליחים להישאר בתודעה. אבל יכול להיות שזה לא נכון. ב-1991 ה-WWF ניסו לערוך אירוע שבוע אחרי אחד אחר. אנדרטייקר זכה בתואר מהאלק הוגאן, וזה היה חשוב אז. הרעיון היה לקדם אירוע אחר כך. זה לא הצליח ונכשל. בשנות ה-90, הם רצו לערוך אירועים שבועיים כל יום שבת, יותר גסים, אבל ויתרו על זה מהר. הם החליטו להפוך את זה לתכנית שבועית, שוטגאן סאטרדיי נייט, וזה נכשל תוך כמה חודשים. ארגון עם אירועים לא יצליח בלי התכניות לתמוך בו, אפילו עם קונספט טוב. אנשים לא יקנו אירועים כי הם כבר לא חשובים, והשוק היה רווי אז הכל כבר לא מעניין. UFC חשפה שמופע רע ראשון יהרוס אותך. ולא ידוע מה זה אומר שהאירועים שבועיים, אבל לפחות אנשים ידעו מתי להזמין בניגוד ל-UFC ול-PRIDE כי להם אין שידור שבועי. הבעיה היא שהם לא בונים קרבות גדולים, אלא עושים שעתיים עם מיליון רעיונות. זה נכשל ב-WCW, ונכשל גם באירועים ובקהל ולא רק ברייטינג. לבסוף זה היה אסון. אבל הם לא חייבים להביא מלא אנשים, הם חייבים להביא 50,000 איש. אבל האם מישהו ישלם את זה כל שבוע?
התקווה היא שזה יתבסס על הצלחת UFC. הם סומכים על קן שאמרוק, שמשך המון קהל באותה התקופה, וימשוך את הקהל. אבל זה היה לפני שבע שנים- זה היה כשמייבל היה אלוף ו-UFC נלחמו מול רסלמניה. יש המון מעריצים שהארגון רוצה למשוך, והם באמת התנתקו מהתחום. אבל הם לא הבינו למה WCW נכשלה. הם עשו דברים שידעו שיבריחו את הקהל ולהנהלה לא היה אכפת. המציאות היא שחצי מהקהל הלך לאיבוד בין ינואר 1999 לינואר 2001, אז צריך להימנע מדברים שנעשו אז. החצי השני עזב באפריל 2001, כש-TBS ו-TNT ביטלו את התכניות וסילקו את המעריצים הנאמנים ביותר שציפו למשהו. הם צפו ב-WWF כמה שבועות, לא אהבו וברחו. ברור שהסיכוי שלהם לא טוב, אבל לא הוגן לשפוט אותם לפני הבכורה. אבל רעיונות כמו הביג ג'ונסונס, מתאבקים שהיו עם בעיות עד שה-WWE לא השתמשו בהם, וורקרים עצלנים והמון אנגלים, יבריחו את הקהל שהם רוצים.

YossihNew · 25/10/23

יחס למיעוטים בהיאבקות מאת טוד מרטין- 29 ביולי, 2002:

היחס למיעוטים בהיאבקות מקצועית הוא נושא שדי זלזלו בו. יחס שלילי לאפרו אמריקנים, היספנים, אסייתים, נשים, גייז וכל מיעוט אחר היה קיים במשך עשורים. עד היום. אבל רבים לא מאמינים שיש אפליה בהיאבקות. כמו בחברה שלנו, האפליה הוחלפה בתחומים רבים בדעה קדומה מוסווית. רבים מאמינים שהייתה אפליה מוחלטת ב-WCW, בין הדמויות שהוצגו מול המסך ואיך שהעובדים התנהגו מאחורי הקלעים. אבל התחושה היא של-WWE יש יחס יותר טוב למיעוטים. אולי זה בגלל שהרוק הצליח. רבים לא מאמינים שה-WWE מפלים בכלל. לכן, טוד מרטין החליט להסתכל על היחס של ה-WWE בנושא החתמת מיעוטים. מעטים מבני המיעוטים עלו מהטריטוריה ההתפתחותית, אבל לא ידוע מי אשם בכל. ה-WWE יכולים להעריך רק את אלו שמצטרפים לעסק. אם מישהו לא מנסה לפרוץ לעסק, אפשר להאשים את ה-WWE ואת היחס של שאר הארגונים בעבר למניעת הרצון שלהם להצטרף, אבל שום דבר שקיים כרגע.
אבל אפשר לשפוט את מי ה-WWE רוצים ברוסטר לפי מי ששכרו ולא שכרו מ-WCW. מאז 1998, מתאבקי WCW זרמו אל ה-WWE. אז נבדקו מי שעברו מ-WCW ל-WWE, לפי מוצא. רק מתאבקים, לא מנג'רים ולא מלוות. מתאבקים שהופיעו בשני קרבות או יותר באירועי WCW מאז 1998. ל-WCW היו 111 אנשים שיכלו לעבור, לא כולל פצועים, מתים, פורשים או כאלו שלא רצו. WCW מלכתחילה לא הייתה מגוונת. בין אלו שקיבלו מספיק פוש כדי להתאבק בשני אירועים, 76% היו לבנים. 13% היספנים, 6% אפרו-אמריקנים ו-5% אסייתיים. אבל אלו שהגיעו ל-WWE היו עוד פחות מגוונים.
מתוך 34 מתאבקי WCW שהגיעו ל-WWE, הלבנים היו 29, אחד אפרו-אמריקני, שלושה היספניים ואסייתי אחד. מבין 14 מתאבקי WCW שהגיעו לטריטוריה ההתפתחותית, 11 לבנים, אחד שחור, שניים אסייתיים. מתוך 48 מתאבקים שעברו מ-WCW ל-WWE לאחרונה, המיעוטים היחידים היו בוקר טי, אדי גאררו, צ'אבו גאררו ג'וניור, ריי מיסטריו ג'וניור, האקו, אליקס סקיפר, קאז היאשי וג'ימי יאנג. חצי מתוכם פוטרו כבר. 38% מהלבנים קיבלו הזדמנות ברוסטר הראשי, אבל רק 14% מהאפרו-אמריקנים, 21% מהלטינים ו-25% מהאסייתים. 85% מהמתאבקים שקיבלו הזדמנות ברוסטר הראשי היו לבנים ו-79% מהטריטוריה ההתפתחותית הם לבנים. אפשר לתרץ ויש תירוצים הגיוניים. ל-WWE מלכתחילה אין הרבה מיעוטים לבחור מהם. קשה למצוא מישהו שבאמת מגיע לו להיות ב-WWE ולא נמצא, אולי חוץ מקונאן. אבל יש גם טרנדים- ה-WWE נתנו הזדמנות לבאף באגוול- וורקר כריזמטי וגרוע, ולא לארנסט מילר שגם הוא וורקר כריזמטי וגרוע. ה-WWE נתנו הזדמנות למתאבקים הקומיים גולדאסט ושון סטזיאק, לא נורמן סמיילי. הוראס הוגאן קיבל חוזה התפתחותי בזכות קשרים ולא סטיבי ריי. באופן ספציפי אי אפשר להאשים את ה-WWE, אבל כל החתמה בעייתית מ-WCW הייתה של מישהו לבן- פאבליק אנמי, סקוט הול, קרוניק, באגוול ואוון קרייג'ס.
יש גם את הלוצ'דורים. אין תירוץ לכך שמכל ההיספנים המוכשרים ב-WCW, ה-WWE לקחו מעט. ואלו האנשים הכי בהירים והכי אמריקנים. ה-WWE כמובן צריכים דוברי אנגלית לסטוריליין, אבל הם גם נתנו פוש למתאבקים שבקושי מדברים, כמו סאטורן, מלנקו, טאג'ירי, לסנר וקיין. הגודל לא משכנע. ה-WWE הביאו את קראש הולי וספייק דאדלי ונתנו להם פוש. לה פארקה גדול מהם. WCW נסחבה ב-1996-98, התקופה הכי טובה שלהם, בידי אנדרקארד מלא בצעירים מוכשרים עם קרבות טובים. ה-WWE לקחו את כל הלבנים משם, ולא את סייקוזיס, חובנטוד גאררה, לה פארקה, סילבר קינג ואחרים. קונאן הוא מהדברנים הכי טובים בעסק, ויש לו מעריצים, והוא לא קיבל הזדמנות. הבעיות הפוליטיות איתו היו לפני עשור, ואילו הול, נאש, הוגאן בישוף ורוסו חזרו. כמובן שהחלטות יחידות יכולות להיות ניתנות להצדקה, ידוע את מי הם כן הביאו. אולי יש מנכ"לית או מנכ"ל שחור, אבל 99% מהם מנכ"לים לבנים, ולכן בוקר טי לא משנה את המאפיין של מי שמקבל פוש. וקשה לא לפקפק בארגון שקידם את סאבה סימבה, סליק ואקים בשנות ה-90, והפך את אדי גאררו ובוקר טי לסטריאוטיפים. הוא היה בצמד בשם אבוני אקספריינס, ואז הובילו אותו לזירה בשרשראות והוא הפך ל-GI ברו. עכשיו הוא טיפש אהוב שמדבר בסלנג. האם הדמות שלו עדיפה על העבר? אפילו WCW לא הציגו את גאררו בצורה פוגענית כל כך, כשאפילו ג'ים רוס הלא סובלני אמר שהדמות הזאת מחזירה היספנים 25 שנים אחורה. אם הדמות הזאת הייתה בסיטקום הוא היה מבוטל. רק בגלל שהיאבקות היא בדיחה, זה לא אומר שצריך שהמתאבק הכי כהה ברוסטר יהיה זה שגונב מכוניות.
זה לא אומר שה-WWE גזענים. זה לא ממש נכון, אבל קשה לא להאמין לנתונים האלה. ה-WWE מאמינים במה שדמות מסוימת יכולה להשיג או לא. ולכן אוכלוסייה אחת מקבלת דמות אחת, עם סטריאוטיפים כמו בוקר טי או טאג'ירי. מכיוון שהם נכשלו בלהפוך מתאבקים לאובר בשנים האחרונות, לא הוגן להגיד שהם לא קיבלו פוש בגלל הגזע. אבל אנשים לא מקבלים הזדמנויות בכלל על בסיס הגזע כי ה-WWE שכרו רק לבנים בין המתאבקים המבוססים בחמש השנים האחרונות. נקווה שזה ישתנה, אבל ל-WWE מגיעה ביקורת על היחס שלה למתאבקים בני מיעוטים ולאיך שהיא שוכרת מתאבקים.
הערת העורך: הכתבה מרתקת בכמה רמות. מחקר יפה על הנושאים והערכה יפה. אבל יש סיבות חשובות למידע הזה. יש הסברים לחלק מהתחומים, אבל רובם סגנוניים ולא גזעניים. ה-WWF לקחו מתאבקים מקסיקניים לסופראסטרוס כי WCW הצליחו עם המקסיקנים באנדרקארד. סופראסטרוס הייתה אמורה להיות ארגון הלוויין של ה-WWE בדרום מערב המדינה ולא הצליחה. הקהל היה מת בקרבות הלוצ'ה, בניגוד למעריצי WCW שתמיד העדיפו יותר היאבקות ולכן קרבות של וורקרים טובים ללא פוש יצאו אובר יותר ב-WCW. אבל בגלל זה הם לא רצו לוצ'דורים בניגוד ל-WCW. ובגלל הבדלי הקהל, הם צדקו. סילבר קינג די טוב, אבל ה-WWE לא היו יודעים מה לעשות איתו, כי הם או הקהל שלהם לא מבינים לוצ'ה. חובנטוד גאררה, בגלל שהוא קומי, היה בעייתי אם לא היו לוקחים אותו. אבל לא היום. בנוגע לבאגוול-מילר, באגוול היה מוכר כוורקר ממוצע כי פעם היה די טוב, והיה לו לוק טוב וגישה רעה. שיין מקמהן מאוד רצה אותו, אבל הוא לא שרד כי גילו שזה לא באשמת לוגר שהוא לא התנהג טוב. מילר לא היה אפילו וורקר ממוצע והארגון לא רצה אותו. סטזיאק היה גבוה עם גוף טוב, והגיע במקור מה-WWF בכלל. גם גולדאסט שלהם, בניגוד לסמיילי, אז לא עניין של עור. ה-WWE שקלו להביא את סטיבי ריי, אבל הרעיון להביא בחור נוראי בן 44 לטריטוריה ההתפתחותית הוא נוראי. לא נוראי יותר מבריאן אדמס. ההחתמות הללו היו בגלל שהם חשבו שאנשים היו טובים ממה שהיו כמו פאבליק אנמי או באגוול. או סיכון שלא התממש כמו הול, או טובה במקרה של באגוול או קרוניק שהגיעו בגלל אנדרטייקר. קרייג'ס נכנס כי הם השיגו אותו בזול- בטח שאפשר לטעון משהו לגבי סמיילי, אבל קרייג'ס צעיר יותר. בטח שיש היסטוריה של סטריאוטיפים, זה עוד קורה עם אדי ואפילו עם בוקר. כן, ל-WWE יש אמונה מה דמויות מסוימות יכולות להשיג ולא משנה כמה טאג'ירי יהיה לוהט, הוא לא יילקח ברצינות. אבל אפשר לטעון את זה גם על טאז, אולי זה קשור לגובה. הם אכן משתמשים בגזע לקומדיה וזה בעייתי. והם גם כותבים כדי לבדר אנשים שהם מאוד גזעניים. זאת לא הגנה, אבל זאת הסיבה.

YossihNew · 30/10/23

הקדמה להיכל התהילה, 26 באוגוסט, 2002:

בשבוע הבא נכניס לאובזרבר את חברי היכל התהילה החדשים. אז כל ההצבעות נספרו, והשנה זה מספר שיא מאנשים בתעשייה, היסטוריונים, כתבים ומתאבקי העבר. המתאבקים מחולקים לפי צפון אמריקה, מקסיקו ויפן. צריך להשיג 60% מהקולות באזור שלך וזה קשה. דייב מסביר על הקולות שלו. כל ההצבעות חסויות, כדי שלא ידעו מי הצביע למי ומי בכלל מצביע. אולי יהיו אנשים שיחשפו את עצמם. כדי להשתתף, מתאבק חייב להיות בן 35 או להתאבק 15 שנה. מי שאינו מתאבק יכול להשתתף אם הוא בן 35. אם השגת פחות מ-10% מהקולות, אתה לא תחזור לפחות לעוד שנה, ותחזור רק אם הדברים ישתנו. אפשר להצביע לעשרה מתאבקים במקסימום, והשנה פול היימן וג'סי ונטורה היו לא-מתאבקים שמועמדים, והם לא נחשבים בעשרת המועמדים. היימן מועמד על תפקידו כפרומוטר וג'סי על היותו פרשן. רק ג'ים רוס נכנס להיכל התהילה ככה בתור פרשן. אז נדבר על כולם:
פול היימן מועמד לראשונה. אי אפשר להכחיש את ההצלחה שלו ב-ECW. מתאבקים רבים לא היו מצליחים בלעדיו. אבל למרות הכל, בהשוואה לפרומוטרים האחרים הוא לא ראוי. רובם שרדו יותר והרוויחו עשורים. היימן מעולם לא הצליח כמותם. היסאשי שינמה לא שרד הרבה, אבל כבוקר היה אחראי על הארגון הכי מוצלח אז. ביל וואטס לא שרד יותר מהיימן, אבל הוא הצליח להרוויח מאוד בטריטוריה שלו עד הסוף. אפשר לטעון שהיימן התחרה מול אנשים יותר מרשימים. הפרומוטרים המקומיים היו מונופול וגם וואטס נכשל מול מתחרים. אם היימן יצליח ליצור עוד תקופה טובה ב-WWE, אז כן. הוא יצירתי מאוד. אבל כרגע לא, כי בעוד שהוא די הצליח במצב קשה, כאיש עסקים הוא נכשל. לכן הוא לא ייכנס, אבל רק כרגע. ג'סי ונטורה- זה תלוי אם כמתאבק שהצליח והפך למושל הוא צריך להיכנס. והוא גם פרסם את תפקיד הפרשן ההיל. הוא היה חשוב בהצלחה של ה-WWF בשנות ה-80. הם היו מצליחים בלעדיו. הוא השיג מעט קולות בשנה שעברה אז הוא לא יהיה חזק. אבל דייב הצביע לו כי הפך לדמות חשובה, גם כמושל. אם יכתבו על האטיטיוד, שני הסיפורים החשובים יהיו המוות של אואן והיבחרו של ונטורה. עכשיו מתאבקים: ארן אנדרסון השיג 25% בשנה שעברה. האנשים בתעשייה אוהבים אותו והוא ידע לתת פרומואים. אבל מעולם לא משך קהל בעצמו וההורסמן לא היו עד כדי כך גדולים- קרוקט נכשל שם. מתאבק טוב, לא בהיכל התהילה. ג'ין ואולי אנדרסון כמעט הודחו בשנה שעברה, הם צמד חשוב אבל בשיאם לא היו הכי טובים בעולם. לא טוענים בכלל.
אטלנטיס- כוכב מקסיקני לראשונה. היה מצוין בסוף שנות ה-80 ונוצר בגלל מהפכת הטלוויזיה במקסיקו סיטי. הוא היה מיין איבנטר יותר מעשור כי להט בתקופה הנכונה, כמו אוקטגון. פרט לקרב אגדי מול ויליאנו 3, ופיוד עם אל דאנדי לפני עשור, לא מגיע לו. בוב באקלנד- השיג 32% בשנה שעברה. מועמד מעניין ודייב בחר בו. הוא היה מהכוכבים הכי גדולים כשהיה אלוף. היו לו קרבות טובים והוא היה אהוד עד השנה האחרונה. הוא גם הכניס המון במדיסון סקוור גארדן, יחד עם ברונו סאמארטינו. סאמארטינו הופיע יותר ממנו ולכן נכנס. באקלנד יכול היה לתת קרבות טובים, אבל בלי הכהונה שלו הוא לא עשה כלום. הקאמבק שלו היה קומי והוא הזדקן ונראה רע. כריס בנואה השיג 46% בשנה שעברה. הוא החמיץ את רוב השנה אז השנה לא. רבים לא יצביעו לו כשהוא פעיל. הוא וורקר מצוין ולכן זכה לקול. הוא מהכי טובים ב-13 השנים האחרונות. זה ראוי למישהו שהוא מועמד גם אם לא כיכב מעולם או היה מיין איבנטר קבוע. בנוסף הוא היחיד שעבד בכל הסגנונות האפשריים. קרלוס קולון הפתיע בשנה שעברה עם 42%. הוא שרד המון זמן בבית שלו. הוא היה כוכב גדול באמצע שנות ה-70 ומשך יותר מ-20 שנה. בשיאו הוא הרוויח המון כסף. הוא היה כוכב מאוד גדול בטלוויזיה. אבל הוא לא וורקר טוב ולא יצא מהתחום שלו. אולי הוא היה מצליח אלמלא תקרית ברוזר ברודי. פורטו ריקו היא טריטוריה זרה למרות שהיא בארה"ב והיא לא עומדת בפני עצמה. אז לא, למרות שהוא מעורר מחשבה. אולטימו דראגון מועמד לראשונה- יש לו סיכוי. היה מצוין בזירה, כוכב במקסיקו ונחשב לוורקר מעולה אבל לא משך קהל. היה כוכב ביפן וקידם את סגנון הלוצ'ה שם. הגיע לארה"ב עם קרבות טובים, החזיק בעשרה תארים. אבל אז לאף אחד לא היה אכפת מתארים. ניתוח המרפק שלו דפק לו את הקריירה והוא הפך למאמן. הוא מנהל שני ארגונים שונים ביפן ובמקסיקו, כולל טוריומון. גבולי, כי כפרומוטר לא יודעים. כמתאבק כן, אבל הוא לא היה הכוכב. הוא חשוב מאוד ביפן. בעוד שנתיים אולי. ואולי ייכנס גם השנה. אבל השנה יהיה לו קשה עם קנטה קובאשי ומאנאמי טויוטה.
הפביולוס פריבירדס השיגו 48% בשנה שעברה לפני מותו של טרי גורי. זה יעלה, אבל הם לא יעברו את המינימום. נתון לוויכוח. הם השתמשו בשירי כניסה, ושינו את העסק. הם משכו קהל אבל בעיקר מול יריבים טובים כמו JYD וקרי ואן אריק והם לא נכנסים. גורדי היה ביגמן מצוין בגיל צעיר, הייז היה דברן מעולה, אבל כשהם התפרקו זה נגמר. גורדי גמר לעצמו את הקריירה. באדי רוברטס היה וורקר טוב אבל כלום בלעדיהם. הם שרדו בין 1979 ל-1986, בעיקר בדאלאס ב-1984-85 שם ההפקה שודרגה, וגם במיד סאות'. גבולי, בעיקר כשיש כל כך מעט צמדים. גראן האמאדה וורקר גדול שלושה עשורים. הוא השיג 49%. אבל הוא מעולם לא היה הטוב בעולם. מעטים הצליחו לשנות את הסגנון כמוהו. הוא לא היה כוכב פרט ל-UWA, אז לא. וולק האן השיג 15% בשנה שעברה אז כנראה לא יצליח. היה מדהים בזמנו ומשך קהל ב-RINGS מול אקירה מאדה. אבל RINGS מתה, ודייב מחליט שכן. אואן הארט- אם לא היה מת, האם היו שוקלים? יודעים מה התשובה. אולי הוא דמות חשובה, אבל הוא השיג 32% מהקולות ואהוד בקרב המתאבקים. הירושי האסה השיג 47% בשנה שעברה. הוא גבולי. כמתאבק היה מצוין, לא כוכב גדול אבל הכי טוב בניו ג'פאן פרט לג'ושין לייגר. אבל הוא לא שרד מספיק בפסגה. כעוזר בוקר הוא תמיד הפסיד לאנשים. ניו ג'פאן הייתה דגם מושלם, ולאחר שעזב הם התמוטטו. הוא היה חשוב במעברים של מוטו, קוג'ימה וקאשין לאול ג'פאן.

YossihNew · 30/10/23

קנטה קובאשי- בטוח לחלוטין. אין שום סיבה שלא. בשנות ה-90 הוא היה הטוב ביותר וב-1993-94 היה טוב מכולם. או לפחות קרוב לכך. הקריירה שלו הסתיימה בגלל הברכיים, אבל הוא היה שם עשור ומשך קהל כשרק מיסאווה מעליו. הוא נתן קרבות מצוינים. הוא מועמד לראשונה וכנראה יצליח. אג'ה קונג השיגה 29% בשנה שעברה. הילית נהדרת בתקופה טובה להיאבקות נשים יפנית, אולי, אבל משהו חסר. היא לא וורקרית כמו בול נאקאנו, והיא העתיקה את דאפ מטסומוטו. אם בוחרים בה או במאנאמי טויוטה, טויוטה עדיפה. וואהו מקדניאל- השיג 52% בשנה שעברה, הכי הרבה מאלו שלא נכנסו. עם המוות שלו, הוא יכול להיבחר. דייב כן תמך בזה גם בשנה שעברה. הוא היה כוכב המון זמן והביא פיודים גדולים מול ריק פלייר, בילי גרהאם וג'וני ולנטיין. פרט לקובאשי, יש לו הכי הרבה סיכוי, אבל זה לא בטוח. עבור הוותיקים הוא ברור, אבל הוא גמר את הקריירה כמוביל לפני 15 שנה. שון מייקלס השיג 47% בשנה שעברה. הוא דפק את הקאמבק שלו והמוניטין שלו פגע בו. הוא מאוד שנוי במחלוקת כי לכולם ברור שהוא צריך להיכנס, אבל יש לו מתנגדים וזה מונע ממנו. הוא הוביל רק חמש שנים, ובתקופה רעה, אבל היה מתאבק מעולה עוד כשהיה ברוקרס. מי שגדל עליו ולא ראה את יפן אהב אותו. שון מעולם לא היה הכי טוב בעולם, אבל וורקרים רבים היום גדלו עליו כמו על ריק פלייר לפניו. הקריירה שלו הסתיימה כשהכל התחמם. הרוקרס היו צמד מצוין בתקופה אדירה כמו 1989, ושון הפך לכוכב ענק. ב-1996 הקהל עלה והוא שלט שם. אבל הוא פינה תארים ולא רצה להוציא אובר את סטיב אוסטין למרות שעזב. הוא מאוד לא מקצועי, וברט הארט שנא אותו. כולנו זוכרים מה קרה ביניהם. זה שעזב את רסלמניה 13 פגע בה. וינס רצה שטייקר וסיד יהיו המיין איבנטים ולא הוא וברט, אבל העזיבה שלו קידמה את אוסטין. שון לא יקבל תמיכה בקרב המתאבקים וזה ימנע ממנו להיכנס, אבל הוא טוב ואי אפשר לא להכניס אותו. המידנייט אקספרס מועמדים לראשונה. הם לא ישיגו תמיכה כי גם הרוק'נרול אקספרס לא. האמת שעברו 15 שנה מאז שהגיעו, והם היו הצמד הכי טוב בתקופתם. לא היה צמד הילי טוב כמוהם. הם לא היו מיין איבנטרים קבועים, אבל הובילו. ואף אחד לא היה ברמה שלהם מאז. הם לא היו ברמה של האנשים מאז, אבל זה שאף אחד לא היה טוב מהם כצמד גורם לך לחשוב.
גורילה מונסון- אגדי בעסק. השיג 24% בשנה שעברה. לא כמתאבק. אולי צריך להעביר אותו קטגוריה, הוא התפרסם בעבודה מאחורי הקלעים לבסוף. פביולוס מולה השיגה 35% בשנה שעברה, הייתה בתחום 30 שנה. אבל היאבקות נשים הייתה גרועה אז, ובירידה. היא לא כמו המתאבקות שבפנים והן אתלטיות ממנה. מצד שני יש אנשים שנכנסו לשם בלי הרבה כישרון, אבל הם משכו קהל. מולה היא כמו סקיי לו לו. הייתה מפורסמת, כמו שהוא היה מפורסם כגמד. והם היו אטרקציות. אבל לא משכו קהל. פדרו מוראלס השיג 19% בשנה שעברה. כוכב ענק בקליפורניה בשנות ה-60 כמעופף, והיה בשיא ב-1971-73 כאלוף WWF, אבל פרט לגארדן הוא לא משך במקומות אחרים וחזרו לברונו. לא הצליח לאחר מכן פרט לזכייה בתואר הבין יבשתי. לא. דיק מורדוק השיג 33% אבל הצליח יותר בעבר. הוא גבולי, ואנשים שוכחים ממנו. וורקר טוב ומוביל 20 שנה. במצב רוח רע היה מסריח. דמות אגדית. לא צריך לטעון נגדו, אבל דייב לא בחר בו. מורדוק הוא סוג של הקו המפריד בין כוכב גדול וחבר היכל התהילה. בלו פנת'ר חזר לאחר שנדחה. מתאבק די טוב כשרצה, אבל הוא יריב גדול. הוא גרם ליריבים להיראות טוב. ועדיין לא עשה הרבה פרט לפיוד מול ארט באר. מאמן טוב. כמו מורדוק- עובד טוב עם כריזמה, לא כוכב.
הרוק'נרול אקספרס השיגו 22% בשנה שעברה. כצמד הם יצרו את הפייסים הצעירים בשנות ה-80 והצליחו במיד סאות' ואצל קרוקט. הם עזרו ל-SMW לשרוד קצת זמן וכולם העתיקו מהם, אבל הפביולוס וואנס היו אלו שגרמו לזה, למרות שרוק'נרול היו החשובים מחוץ לטנסי. הם לא נחשבו לטובים בזמנם. הם מהמעטים שהיו יכולים לשרוד היום כי ריקי מורטון היה וורקר מצוין. צמד טוב ללמוד מהם פסיכולוגיה, בטוח צמדים לומדים מהם ב-OVW, אבל לא. סייג'י סאקאגוצ'י השיג 32% בשנה שעברה. הוא היה התלמיד של אינוקי לפני טאטסומי פוג'ינאמי. הוא היה נשיא הארגון של ניו ג'פאן בתקופה הכי מוצלחת שלהם. אבל ריקי צ'ושו היה זה שהחליט. כמתאבק הוא לא היה טוב, פשוט מאוד גבוה ועם רקע בג'ודו. הוא היה חזק אבל לא היו לו קרבות זכורים. ג'ימי סנוקה השיג 29% בשנה שעברה. הוא היה מהפכני בצפון מזרח המדינה עם הקפיצות שלו בטריטוריה שלא התבססה על זה. הספלאש שלו היה לוהט באורגון ובניו יורק. הוא היה כוכב ביפן אבל כשותף של ברוזר ברודי. העניין הוא התזמון והסמים- אם סנוקה היה בא לניו יורק חמש שנים קודם הוא היה שורד יותר. בלי האלק הוגאן, סנוקה או קרי ואן אריק היו מקבלים את הפוש ושניהם היו נהרסים. סנוקה היה פייס אהוד לשנתיים וכולם זוכרים אותו. הפיודים שלו מול ריי סטיבנס ודון מוראקו היו נהדרים. אבל הוא הרס את עצמו. הוא גם נפגע מהסמים וגם מהסגנון. גם היה חזק בקרוליינה עם באדי רוג'רס מול ריק פלייר. השפיע על המון. לא, אבל הוא קרוב. ווילבור סניידר השיג 14% בשנה שעברה. הכוכב הכי גדול משנות ה-60 שלא שם. יש כוכבים גדולים אחריו שלא נכנסו- סטינג למשל, שאמנם לא משך קהל באופן קבוע אבל משך קהל והיה הכי גדול לא ב-WWF. זה לא קשור לסטינג, אבל סטינג היה נכנס אם היה בא בעשור אחר. מאנאמי טויוטה- לראשונה מועמדת. חייבת להיכנס על עבודה- האישה היחידה שזכתה בפרס המתאבק המדהים ונתנה קרבות טובים. מתאבקת נהדרת גם היום. הייתה וורקרית טובה כבר בגיל 18, אפילו יותר משון מייקלס רק פחות כריזמטית. יותר מקצועית ממנו. מעולם לא משכה מספיק קהל, אבל מי שראה אותה חייב להצביע לה. גם הובילה את התחום. עם סיכוי חזק להצליח.
אנדרטייקר- השיג 50%, פרט לוואהו הכי הרבה למי שלא נכנס. כמו שון, נתון לוויכוח. אם היה בא בעידן אחר, היה נכנס. הוא היה בפסגה עשור וקשה לשרוד ככה, כי היו פחות ארגונים. כמובן שלא ידוע אם זה היה טוב, כי הוא היה כוכב גדול רק כי היה כוכב גדול. לפעמים משך טוב, ולפעמים מול אוסטין, וגם לפעמים לא, כשהיה מול יוקוזונה וסיד. אתלטי, אבל לא היה וורקר מדהים. דייב בחר בו כי קשה לשרוד עשור בפסגה, והוא כוכב גדול יותר ממורדוק והוביל מספיק מופעים, גם עם עוד מתאבק מולו. אבל נתון לוויכוח. שון נכנס כמתאבק, אבל טייקר יותר אהוד. יהיה לו קשה להיכנס השנה כי הדעה עליו לא השתנתה. אחרון- ויליאנו 3, שהשיג 40% בפעם הראשונה בשנה שעברה. שרד המון והוביל בשיאו. איבד את המסכה בקרב קלאסי, אבל הוא לא כוכב גדול. אולטימו דראגון גרם לך להרגיש שאתה רואה משהו מיוחד, כמו אל סאנטו ופארו אגוואיו. ויליאנו היה וורקר טוב ב-UWA, אבל בשנות ה-90 לא מהכוכבים הגדולים. אז לא.

YossihNew · 2/11/23

היכל התהילה, 2 בספטמבר, 2002:

אז קנטה קובאשי שבר את השיא בטקס היכל התהילה- מתוך 83 קולות, הוא השיג 81 קולות ביפן, או 98%. פרט לרוק כשיתמודד ב-2007, ועם כל המתנגדים שיש למועמדים האמריקניים, אין מישהו שיהיה בחירה אוטומטית בזמן הקרוב. חמישה אנשים הצטרפו להיכל- שלושה נבחרו ושניים כדמויות היסטוריות מהעבר. מי שעברו בקלות ישר בפעם הראשונה שהתמודדו היו קובאשי ומאנאמי טויוטה. מי שנכנס בקלות גם הוא וואהו מקדניאל שהתמודד המון פעמים, ובשנה שעברה היו חסרים לו שמונה קולות. הוא היה עוד חי והשיג הכי הרבה מכל האמריקנים אבל לא נבחר. המוות של יריבו ג'וני ולנטיין הביא בו עניין מחודש, ומותו פקח עוד עיניים ואפשר לו להיכנס. אבל הוא תמיד היה מספיק חזק בשביל להיות מועמד.
עוד נכנסו הם ג'ק קורלי שהיה פרומוטר מוביל בזמנו, ומרטין "פארמר" בורנס שהיה מתאבק מוביל בתחילת המאה. אולטימו דראגון שהתמודד השנה לראשונה היה רחוק ארבעה קולות מהכניסה. הוא היה כוכב גדול במקסיקו והתאבק ב-WCW אבל היה מועמד יפני. הוא היה דמות חשובה ביפן בשנות ה-90 והוביל לסגנון הלוצ'ה ליברה, וגם אימן והיה פרומוטר. הוא השתמש באסאי מונסולט לפני כולם והצליח יותר מרבים, אבל לא היה כוכב בארה"ב וביפן למרות שנחשב לאחד מהטובים. הקריירה שלו נעצרה בגיל 32 בגלל ניתוח מרפק ולכן הוא נאלץ לפרוש. ב-1999 ג'ושין לייגר השיג 95% מהקולות בהתמודדות הראשונה שלו, וקובאשי שבר את זה. בשיאו הוא היה הכי טוב בהיסטוריה, והיה בחירה קלה. הקריירה שלו ברמה הזאת הסתיימה לפני כמה שנים, בעיקר בגלל כל ניתוח הברך שעבר. טויוטה בת 31 והיא הצעירה ביותר בהיכל, עוד שיא שיהיה קשה לשחזר- כדי לעשות את זה צריך להתחיל את הקריירה בגיל 16 וזה בלתי אפשרי. צ'יגוסה נאגאיו הייתה בת 32 כשצורפה ב-1997.
הפביולוס פריבירדס היו חסרים שבעה קולות, שנה לאחר מותו של טרי גורדי. כריס בנואה היה פצוע כל השנה אבל שיפר את מעמדו מ-46% ל-51%, המתאבק האמריקני הפעיל שהשיג הכי הרבה קולות. שון מייקלס שוב היה שנוי במחלוקת וחסרים לו עשרה קולות השנה. טובים מהצפוי- בלו פנת'ר שהיה המוביל במקסיקו ובוב באקלנד. פנת'ר התמודד השנה לאחר שלא קיבל תמיכה לפני כמה שנים בניסיון הראשון. באקלנד תמיד קיבל קולות אבל לא התקרב, אבל מבחינת יכולת בגארדן הוא שני רק לברונו, ועלה מ-32% ל-49%. אם מסתכלים על קטגוריות, הירושי האסה הצליח בקרב מתאבקים ותיקים וכתבים, לא אצל היסטוריונים. הוא לא היה כוכב, פרט לתקופה בצמד, והוא עזב כדי להיות חבר בדיאט היפני. הוא היה עוזר בוקר בתקופה טובה והפסיד בחוסר אנוכיות, מה שיצר סביבה טובה והוא היה דוגמה. דראגון השיג 60% בקרב מתאבקים פעילים ו-56% בקרב כתבים, אבל פחות בקרב מתאבקים ותיקים והיסטוריונים.
בנואה השיג 58% אצל כתבים אבל חלש אצל ההיסטוריונים. הוא הצליח בקרב המתאבקים, והצליח מאוד גם אצל הוותיקים, שכנראה אוהבים את הסגנון שלו. אחרים הצליחו יותר אצל המתאבקים הפעילים- רבים מרגישים שעד שבנואה לא יוכיח את עצמו בפסגה הוא לא יכנס. שון היה חזק אצל הפעילים, בניגוד לשנה שעברה כי הוא שינה את המוניטין שלו, אבל הוא עדיין לא הצליח להשיג מספיק אלא רק 60%. הוא השיג 56% אצל הכתבים. אצל ההיסטוריונים הוא השיג פחות והוותיקים בכלל שנאו אותו, מה שמראה שזה בגלל חוסר המקצוענות שלו. אנדרטייקר הצליח אצל הכתבים והפעילים אבל פחות אצל היסטוריונים והוותיקים. מקדניאל הצליח בכל קבוצה, ו-91% מהוותיקים הצביעו לו- שם תמיד אהבו אותו- אבל לא אצל פעילים. הפריבירדס השיגו 67% אצל כתבים ו-70% אצל פעילים, אבל 11% בלבד בקרב הוותיקים. כנראה שההיסטוריונים לא אהבו אותם כי JYD וקרי ואן אריק, הפיודים הגדולים שלהם, גם לא בפנים. הפריבירדס כנראה הצליחו אצל אלו שגדלו עליהם. יש את עניין הוותק אבל הם היו מהפכנים. באקלנד נכשל בקרב כתבים והצליח בקרב הוותיקים. אם מסתכלים על שנות ה-90, שון הוא היחיד מ-15 המתאבקים הגדולים פרט לרוק שלא נכנס. מבחינת הכי מדהימים- הוא, בנואה, ריי מיסטריו ושינג'ירו אוטאני לא בפנים והם לא היו מיין איבנטרים. הוא הוביל שלושה מופעים עם ביירייט של 1% ויותר, אבל סטינג ולוגר מעליו והם לא מועמדים, אבל לא היו טובים כמוהו. הוא היה אחד מהמתאבקים הכי טובים שלא באול ג'פאן. בשנה הבאה אין מועמדים בטוחים. דראגון, אם ימשיך, יוכל להצליח. שון כמתאבק יוכל להצליח יותר מכולם. אם בנואה ישיג שנה טובה הוא יוכל להיכנס בלי מועמדים בולטים. הפריבירדס אולי ישפרו את מעמדם אבל בדרך כלל הוותיקים מאבדים קולות וגורדי מת השנה אז זה ייעלם. באקלנד נדיר כי הוא הופך ליותר מרשים מבחינת משיכת קהל. בנוגע לחדשים שיוכלו להיכנס, ב-2004 טריפל אייץ', קורט אנגל וקאזושי סאקוראבה יהיו מועמדים.
מרטין "פארמר" בורנס היה דמות היסטורית חשובה באומנויות הלחימה, גם 60 שנה אחרי מותו. יש המון אגדות על היאבקות במאה ה-19. בורנס אימן את הצוואר שלו נהדר ותלו אותו כל הזמן והוא לא נפצע גם בגיל 50. הוא היה במשקל קל אבל הפך למתאבק במשקל כבד. ב-1897 הוא זכה בתואר מאוון "החונק" לואיס. כנראה שבזמנו ההיאבקות גם הייתה וורק. המתאבקים היו חייבים לעבוד על המהמרים. ב-1899 פגש את פרנק גוטץ' המתגר והסיפור טען שגוטץ' שרד מולו 11 דקות, והוא התרשם והחליט לאמן אותו. אחרים אומרים שגוטץ' שרד רבע שעה. בורנס ליווה את גוטץ' והפך את הספורט לספורט ענק. הם שלטו בתחום ורבים למדו מבורנס. גם לו ת'אז. בורנס מת ב-1937, שמונה שנים לאחר פרישתו.
ג'ק קורלי נולד ב-1876. הוא היה הפרומוטר הרציני הראשון. הוא קידם קרב של פרנק גוטץ' ופרד בל ב-1907, וגם את הקרב של גוטץ'-ג'ורג' הקנשמידט ב-1911. הגיעו 28,757 איש. לאחר שטקס ריקרד העיף אותו מהאגרוף, קורלי החל לערוך מופעים בגארדן בין 1915-1937. הוא היה הראשון שהכיר בהצמדות. בזמנו עשו המון סיומות מגבלת זמן, שפגעו במוצר ובקהל. קורלי עבר ליותר קרבות של הכרעה אחת ונתן לשופטים להכריע במקרה של מגבלת זמן. קורלי לקח את ג'ו סטצ'ר ואד "החונק" לואיס לצפון מזרח המדינה. הוא גם קבע את הקרב של סטצ'ר מול ארל קדוק ב-1920 ששבר שיא בגארדן שהחזיק עד לתקופה של ברונו.
קורלי השיג שליטה על תואר העולם מהחבורה של לואיס, טוטס מונדט ובילי סנדאו ב-1925. לואיס היה האלוף והעסקים הידרדרו. הוא הביא את וויין מון, כוכב פוטבול, והפסיד לו את התואר לקראת קרב חוזר. החבורה רצתה שסטניסלוס זביסקו, מתאבק אגדי ומבוגר שהיה יריב של גוטץ', יפסיד למון. זביסקו כבר עשה ג'ובים אבל הוא היה בן בריתו של קורלי, וקורלי לא רצה לאבד שליטה על התואר. זביסקו גרם למון להיכנע בקלות וקורלי שלט בתואר. לואיס ניצח את מון וכמה ועדות סירבו להכיר בזביסקו כאלוף. זביסקו הפסיד לסטצ'ר וקורלי שלט בתחום שלוש שנים עם אליפות העולם. סטצ'ר השתגע מרוב שחיקה והחליט להפסיד ללואיס ב-1928, בקרב שכולם חשבו שיהיה שוטבין היריבים. אנשים באו מכל המדינה והופתעו שזה היה וורק, לא שהם שמו לב לכך. בין 1930-1932 קורלי חווה הצלחה עם ג'ים לונדוס במדיסון סקוור גארדן. אבל המאבקים עם טוטס מונדט גרמו לכך שלונדוס עזב בלי להפסיד את התואר. כולם קברו אותו, לואיס היה זקן והעסקים ירדו. לונדוס נאלץ לחזור אבל הקבירה שלו חיסלה את העסקים. ב-1934, ניו יורק חוסלה ומונדט עזב ללוס אנג'לס. קורלי עבד עם פול באוזר מבוסטון ויצר את דנו או'מהוני לאירים, שהצליח לשלוט שם, אבל גם הוא היה קורבן לשוט ובגידה. תואר העולם היה מבולגן לגמרי וכולם הכירו באלופי עולם שלהם. קורלי מת ב-1937.

YossihNew · 2/11/23

קנטה קובאשי למד כבוד בדרך ייחודית מג'ייאנט באבה. לאחר לימודי ג'ודו ורוגבי, הוא התחיל לפתח גוף כדי להיות מתאבק. הוא בחר ללמוד באול ג'פאן בגיל 20. הוא התחיל כמשרת של הוותיקים. בדצמבר 1987, כולם שמו לב שיש לו גישה טובה, ושיהיה כוכב גדול. הם לא ידעו עד כמה. בפברואר הוא ערך בכורה. באבה החליט שהמתאבק עם הכי הרבה פוטנציאל מאז ג'מבו צורוטה יקבל יחס אחר- הוא הפסיד 63 פעמים. ביום הולדתו ה-22 הוא ובאבה נלחמו מול קודו פויוקי וטושיאקי קאוואדה, והוא הפסיד אבל היה נהדר. הציבור החליט לתמוך בו. הוא לא ניצח עד מאי 1989. הוא הפך לטירון השנה ובאפריל 1990 הוא וטייגר מאסק- מיטסוהארו מיסאווה- ניצחו את דאג פורנאס ודן קרופאט וזכו בתארי הזוגות. מיסאווה עבר למיין איבנט וקובאשי זכה בתארים עם ג'וני אייס ואז עם טסויושי קיקוצ'י. קובאשי היה המתאבק הכי טוב בשנות ה-90. בשמונה מהשנים האלו הוא היה בעשרת המתאבקים המובילים לפרס מתאבק השנה, וזכה ב-1996. ארבע פעמים היה בשלושת הגדולים. הוא הגיע שש פעמים לשלושת הגדולים בפרס המתאבק המדהים, וניצח ב-1993-94. הוא היה שבע פעמים בעשרת הצמדים הגדולים עם שלושה שותפים, וזכה עם מיסאווה ב-1995 ועם ג'ון אקיאמה ב-1999. היו לו 16 קרבות מעשרת הקרבות של השנה, רק מתחת למיסאווה. הוא זכה שלוש פעמים- הוא וקיקוצ'י מול קרופאט ולאפון ב-1992 וקרבות עם מיסאווה ב-1998-99. קרב שלישי שלהם הגיע למקום שני ב-1997.
אבל הוא חיסל את הברכיים שלו עוד בתחילת שנות ה-20 מרוב קפיצות. הוא היה מתאבק שנתן את כולו. זה עזר למעריצים אבל לא עומד במבחן הזמן. לא היה אף אחד כמוהו, אבל הברכיים שלו כבר ברמה של בן 80 והוא צל של עצמו בגיל 35. הוא הצליח בפברואר 2001 לתת קרב אחד טוב אחרון. לאחר הניתוחים שלו הוא לא לקח חופשות ולא אמור להתאבק יותר. הוא יצטרך להחליף ברכיים ואולי כיסא גלגלים. ב-1993 הוא כבר היה צריך לוותר על המונסולט אבל זה לקח שנים. הוא שני רק למיסאווה. הוא, מיסאווה וטושיאקי קאוואדה גרמו לנפילה של הארגון. הקהל התרגל לכאלו קרבות טובים והיה בלתי אפשרי להגיע לרמה הזאת. קובאשי ומיסאווה זכו בטורניר הזוגות בין 1993-95, וקובאשי זכה גם עם ג'ון אקיאמה ב-1998 כשג'ייאנט באבה פרש. ביולי 1996 הוא זכה בכתר המשולש כשניצח את אקירה טאו והפסיד כעבור חצי שנה למיסאווה. ביוני 1998 ניצח את קאוואדה והיה אלוף ארבעה חודשים לפני שמיסאווה זכה שוב. בפברואר 2000 ניצח את ויידר ואז נטש ל-NOAH בקיץ. אקיאמה ניצח את מיסאווה וקובאשי בתחילת NOAH כדי להחליף אותם. בדצמבר 2000 הוא שוב הפסיד לאקיאמה בקרב השנה האחרון שלו. הוא עבר ניתוחי ברכיים, חזר בפברואר 2001 וגנב את ההצגה בקרב זוגות, אבל שוב נפצע. הוא כלום לעומת מה שהיה.
וואהו מקדניאל היה אחד מהאתלטים הכי צבעוניים שהיו, וצורף ארבעה חודשים לאחר מותו. הוא וארני לאד היו כוכבי פוטבול ענקיים שהפכו לכוכבי היאבקות. מקדניאל משך קהל עוד בגיל 47 מול ריק פלייר על תואר ה-NWA. הוא היה אינדיאני גאה ואהוד מאוד, אבל קצת היה היל בסוף מול פלייר, מגנום TA וריקי סטימבוט. הוא הוביל כל טריטוריה מול ג'וני ולנטיין, פלייר, ניק בוקווינקל, דורי פאנק ג'וניור ובילי גרהאם. הוא היה אגדה מקומית בטקסס ככוכב פוטבול ונחשב לצבעוני, אבל זה היה תזמון.
המשחק הכי טוב שלו היה בפעם הראשונה ששיחק בניו יורק ג'טס, עם "וואהו" על התלבושת כשהקהל צעק את שמו בכל תאקל. הוא הצליח מאוד בניו יורק, והיו סיפורים רבים על הדברים שעשה בזמנו הפנוי, מה שפרסם אותו. הוא לא ממש הצליח בפוטבול אבל הוא מאוד התפרסם והיה מוכר מאוד. כשהתאבק אצל דורי פאנק האב באמרילו, הוא הפך מכוכב פוטבול אינדיאני לכוכב היאבקות רציני שגם שיחק פוטבול. הוא היה אהוד אצלו, אצל אדי גרהאם וורן גאנייה, שאהבו שחקני פוטבול וספורט אמיתי. בזמנו זה היה חשוב. דון איגל היה פייס אינדיאני מוצלח אבל מקדניאל היה הכי מצליח.
הוא הצליח בטקסס ובעיקר ביוסטון אצל פול בוץ', ואז בקרוליינה שם הפך את הארגון האזורי של ג'ים קרוקט האב לאחד מהגדולים במדינה, אצל הבן שלו. הוא היה אמור להצליח גם בניו יורק, אבל התווכח עם וינס האב ולא השתמשו בו שוב. עד לאנגל בסוף הקריירה שלו בו העביר את הלפיד לטטנקה. מקדניאל היה אלוף בכל מקום ונלחם מול ג'ין קיניסקי, האחים פאנק, ג'ק בריסקו, הארלי רייס וריק פלייר. הוא משך קהל יפה במשך 20 שנה. הקטטות, השתייה והנשים פרסמו אותו. הוא אהב לשתות ולא להרים משקולות אבל הייתה לו סיבולת. יש סיפורים מדהימים עליו.
הוא שיחק ביוסטון, דנוור, ניו יורק ומיאמי. הוא נבחר בדראפט. ההיאבקות לקחה אותו לכל שאר המקומות. ההיל תמיד כיסח אותו עד שדימם, ואז מקדניאל התחיל קאמבק עם צ'ופים לחזה, מה שפלייר למד. בזמנו הוא היה אלוף ארה"ב, אלוף זוגות, אלוף מיד אטלנטיק וגם אלוף בטקסס ובג'ורג'יה. התקופה החזקה שלו הייתה 1976-77, בפיוד מול פלייר בקרוליינה. הם תמיד הביאו לפחות 7,000 מעריצים. בסוף ימיו, הוא נאלץ לבלוע את הגאווה. הוא התאבק כדי להתפרנס ולא היה דומה לעצמו, בעיקר לאחר המון גירושין. הוא התאבק ב-1996 ואז סבל מבעיות בלב. בשש השנים הבאות הוא עבר בעיות בכליות ובלב, וגם סוכרת, עד שחטף שבץ. הוא מת באפריל.
מאנאמי טויוטה היא סיפור על אתלטית נהדרת בלי רקע אתלטי. היא נולדה ב-1971 בעיר ענייה. היא הייתה מתבגרת בתקופה של הקראש גלז, אבל לא הייתה בספורט בניגוד לחברותיה, שרצו להשיג עבודה באוסקה. היא חלמה להיות מתאבקת וכוכבת פופ, והצליחה בחצי הראשון. כשהקראש גלז נחלשו, היה קשה להגיע לאול ג'פאן כי אלפי נשים נבחנו. בגיל 15, טויוטה נבחרה על פני נשים אחרות שיהפכו לכוכבות. זה מוביל לתיאוריה מעניינת. בשיא של ההיאבקות, רבים רוצים להיות מתאבקים ולכן אפשר לקבל אתלט נהדר. אחר כך, יש שיא של רמת עבודה. טויוטה נחשבה בתחילת שנות ה-90 למתאבקת הטובה בעולם. הרגליים שלה היו מדהימות והיא הייתה אתלטית עם דרופקיקס. היא הפכה למומחית במיסיל דרופקיק, וידעה לבצע אחת מכל פינה. היא השתמשה בדרופקיק לרצפה. היא נתנה קרבות מדהימים של חצי שעה והקהל השתגע. באחד מהם השופט היה מזיע מרוב ספירות. היא הייתה במיין איבנט בגיל 18, לאחר הפרישה של הקראש גלז, וכבשה את הקהל בעבודה שלה במשך עשור.
היא לא הייתה כריזמטית, אבל הייתה מתאבקת ברמה אחרת. הקרבות שלה מחזיקים מעמד עדיין. כעבור שנים, כששוק הנדל"ן הוביל כמעט לסגירת הארגון בגלל שאנשי אול ג'פאן וומן היו חייבים כספים, טויוטה עבדה כמעט כל השבוע בלי שממש משלמים לה. בדרך כלל נשים נשחקות אחרי חמש-שש שנים. היא כרגע בשנה ה-16 שלה ועוד מדהימה. היא זכתה בתואר WWWA ארבע פעמים, כולל בשנה שעברה. היא הפסידה אותה בפעם האחרונה לפני חודש, כשהארגון איבד את השידור שלו לאחר 25 שנה. היא עזבה את AJW כשהקהל מתחנן שתישאר. אבל היא עברה לגיאה, שם המתאבקות הגדולות והלו"ז הקל. טויוטה הגיעה ארבע פעמים לעשרת המתאבקים הגדולים של השנה, ואפילו למקום שלישי- שיא לנשים. ב-1995 היא זכתה בפרס המתאבק המדהים, וגם הגיע עוד שלוש פעמים למקום שני, גם חסר תקדים. רק קובאשי ומיסאווה היו מעליה. היא זכתה בקרב השנה ב-1993, וגם הקרב שלה ב-1995 מול קיוקו אינוהו זכה.

YossihNew · 12/11/23

לארי מטיסיק על בוקינג של סנט לואיס- 23 בספטמבר, 2002:

סנט לואיס נודעה ברבים כ"עיר הקסם של ההיאבקות", בעיקר בין 1959 ל-1983. יותר מתמיד, העיר בה גדלתי ולמדתי את העסק המוזר הזה אגדית גם היום. גורמים רבים, כולל מורי ורבי האגדי, סם מוצ'ניק, אחראיים לכך.
כשאנשים מדברים על הבוקינג השמרני והישיר, חברים, זה היה פשוט. כל כך פשוט עד שזה נראה שקשה לתפוס.
הבוקינג היה מבוסס על ספורט, בגלל הרקע של סם בבייסבול. בדיוק כמו שהקרדינלס לפעמים ניצחו את הקאבס, והקאבס לפעמים ניצחו את הקרדינלס. יכולת הופעה ודמויות אמינות ולגיטימיות גם היו חשובות, כי זאת הייתה היאבקות ולא דרשה בכנסייה.
פעם בכמה זמן, פריץ ואן אריק ניצח את ג'וני ולנטיין. פעם בכמה זמן, ולנטיין ניצח את ואן אריק. מבחינת הכוכבים הגדולים, הענקים תמיד החליפו ניצחונות. הקהל לא ידע מה יקרה, חוץ מזה שרוב הזמן, הם יראו סיום נקי באמצע הזירה.
מוצ'ניק קבע את הפילוסופיה עם בוקרים כמו בילי דארנל ובובי מנגוף בשנות ה-50, בובי ברונס בשנות ה-60, פאט או'קונור בשנות ה-70 והייתי בר מזל מספיק כדי להשפיע לקראת סוף תקופתו של סם.
ראיתי את המופע הראשון שלי ב-1959 וסם שכר אותי בכיתה י' באוקטובר 1963. איזו הזדמנות זאת הייתה לספוג ידע וניסיון מסם וביל לונגסון הפראי. וכל השיחות שבאו מאנשים כמו פרנק טאני, אדי גרהאם, וואלי קרבו, פול בוטץ' ואפילו וינס מקמהן האב שהתקשרו לסם.
הנה זה, בלי רומנטיקה, סגנון סנט לואיס.
קודם, ביטחון. האמנו במוצר שלנו ובפילוסופיה שלנו. מעולם לא נלחצנו מקהל רע אחד, או רייטינג רע אחד. אף אחד לא מצמץ. אם הרעיון המרכזי חזק והקהל הנכון נמצא, הקהל יבוא, לעתים קרובות יותר מאשר לא. הפתעות בסדר בתוך המסגרת, אבל לא לעשות משהו שיחסל את היסודות.
שנית, עקביות. לא עשינו בוקינג כדי להרשים בוקרים אחרים, או כמו ב-2002, כתבנו כדי להרשים את הכותבים. הרעיון היה ונשאר להרוויח כסף, לא להראות למישהו אחר עד כמה אתה יצירתי, או עד כמה תוכל לשחק את המשחק הפוליטי. הקהל צריך להבין כל מה שקורה. יכול להיות בלגן, אבל לא עד שירדים את הקהל. הבסיס צריך להיות נכון, ואל תעשה בוקינג כדי להרשים אחרים שמאכילים לך את האגו.
שלישית, תכנון לטווח ארוך ובפירוט. אם השגנו את אלוף העולם שבע פעמים בשנה (הגרסה שלנו לאירועים היום), חשבנו מי צריך לאתגר אותו ומתי הוא צריך להיות חם. עשינו בוקינג לאחור. חשבנו איך המאתגר יגיע למעמד הזה וגם נתיבים הגיוניים במסעו לפסגה. תמיד זכרנו שקרב התואר הגדול בינואר יוביל לפברואר וצריך להכין קרב תואר אחר. התכנון לא נגמר והפרטים היו קריטיים.
רביעית, להגן על תואר העולם בכל מחיר. בלי לחשוף את האלוף יותר מדי. כל פעם שראית את האלוף, זה היה מיוחד. להימנע מסיומות גרועות. לכבד את כל האלופים לשעבר. להפוך את התואר המוזהב לגביע הקדוש של היאבקות.
לזכור להגן על המפסיד לאחר מכן. זה לא אומר "להחזיר לו את ההיט" כשיתקוף את הבחור שניצח אותו. זה מבטל ניצחונות והפסדים. זה זול, קל וחסר תועלת אם לא עושים אותו מעט. להגן על המפסיד אומר שלאחר הפסד בקרב אליפות, אתה מנצח כוכב גדול. הסטוריליין הוא ניצחונות והפסדים. דורי פאנק ניצח את ג'ק בריסקו, ג'ק בריסקו ניצח את הארלי רייס, רייס ניצח את דורי. נוכל להמשיך באופן מוצלח לנצח, כל עוד נמשיך להוסיף מתאבקים חדשים בפסגה.
אל תעשה בוקינג כדי "לצאת מזה" או לנסות קרב שיגן על שני המתאבקים. סם שנא לשמוע על המונחים האלה. כשהוא קבע קרב במשרד, הוא קבע מיד תוצאה כחלק מהתכנון לטווח הארוך. ניצחונות והפסדים שינו אז ועדיין משנים. המעריצים רוצים להאמין בעולמנו הקטן לכמה שעות לשבוע, אז אל תעליבו אותם. וגם, אם למתאבק יש קרב נהדר עם סיום נקי, להפסיד לא פוגע באף אחד.
אנגלים נעשו כדי ליצור ביקוש למיין איבנט. לא הכרזנו על קרב, ואז התחלנו לצלם אנגלים לקרב. זה הפוך. פעם, כשטד דיביאסי הצמיד את רייס (אז אלוף העולם) בקרב זוגות בטלוויזיה, שמנו את טד בקרב יחידים בקארד הבא לפני שהכרזנו על קרב התואר. האימפקט היה גדול יותר.
סם תמיד רצה ליבה גמישה של שישה-שמונה מתאבקים שיכניסו כסף, בעיקר נגד אלוף העולם. הרשימה השתנתה, ואהבנו להוסיף בחור חדש למעגל. שימו לב איך בסנט לואיס דורי פאנק ג'וניור, ג'ק בריסקו, דייוויד ואן אריק, טד דיביאסי ובוב באקלנד התבססו לראשונה ככוכבים גדולים.
בנייה שונה לאנשים שונים. ג'ק בריסקו יצא אובר כשהפסיד בקרבות גדולים לג'ין קיניסקי ובלקג'ק לנזה. לבסוף, כשניצח אותם, הקהל חגג את הניצחון שלו. אחרים, כמו ברוזר ברודי, יצאו אובר מיד. לקח המון זמן להארלי רייס להרוויח את הכבוד של המעריצים. באופן נכון, הכוכבים החדשים אפילו לא "החליפו" את הכוכבים המבוססים. הם פשוט הצטרפו לאליטה.
המעריצים הנאמנים, לפי סם, תמיד יהיו שם אם נתגמל אותם על כספם. הטריק היה תמיד להביא את הקהל המזדמן, עורכי דין, רופאים או נהגי משאיות, שלא הלכו להיאבקות יותר משלוש או ארבע פעמים לשנה, ושיתעניינו במופעים הגדולים. לכן, הבנייה לקרב הייתה צריכה להיות הגיונית כדי שכולם יהיו מעוניינים. החוק היה לא להעליב את האינטליגנציה של אף אחד.
כולם שואלים "האם זה יעבוד היום?" היינו פרומוטרים של היאבקות שהפיקו תכניות טלוויזיה נצפות מאוד. לא היינו מפיקי טלוויזיה שניסו למכור היאבקות. מה שאמרתי היה קצה הקרחון. הבנת הסגנון בזירה השתנתה, וההפקה השתפרה, אבל הבסיס נשאר דומה.
לפיכך, כן, הסגנון של סנט לואיס יצליח. אבל הוא יצטרך כמה תנאים: 1) מספיק חשיפה טלוויזיונית כדי לחנך את המעריצים והצופים, 2) כיסים עמוקים, כי יהיו מהמורות בדרך עד שהמתאבקים והקונספט החדש יצא אובר, 3) מתאבקים נכונים, כי סנט לואיס עבדה בגלל שבורכה במתאבקים הנכונים בזמן הנכון.
הנוסחה שלנו הייתה פשוטה. אבל פשוט זה לא קל.
לארי מטיסיק

YossihNew · 5/12/23

סיכום הספרים של הוגאן ופייפר, 9 בדצמבר, 2002:

האלק הוגאן ורודי פייפר היו חברים, אויבים, יריבים, שותפים לריקוד ובזמנו שניים מהגורמים החשובים שהובילו להתרחבות ב-1984 של ה-WWF. היו להם קרבות זכורים. רסלמניה 1. וור טו סטל דה סקור. וגם אייג' אין דה קייג' ב-WCW. ושוב הם מתחרים, כששניהם מוציאים אוטוביוגרפיות ויוצאים לקדם אותן. עבור רבים, פייפר שוב אנדרדוג. כשווינס מקמהן החליט להתרחב ב-1984, שני השחקנים הכי חשובים היו הוגאן, הפייס הלוהט ב-AWA, ופייפר- הפייס הלוהט של ג'ים קרוקט שיכול היה גם להיות מנג'ר היל- כזה שאבא של וינס השתמש בו כדי להביא מאתגרים לאלוף הפייסי, מה שבנה את הטריטוריה. המנג'רים הישנים של וינס האב נגמרו- גראנד וויזארד מת, פרדי בלאסי היה בן 70 וגם לו אלבנו הזדקן. בובי הינן וג'ימי הארט עוד לא הגיעו. פייפר היה חזק בדרום קליפורניה, אורגון, ג'ורג'יה וקרוליינה והיה כוכב ענק, אבל הוא שקל 95 ק"ג, 104 עם סטרואידים. הוא היה רזה מדי עבור וינס כאלוף היל, בעיקר לעומת המפלצות שנלחמו מול הוגאן, ששקל אז 145 ק"ג. אבל פייפר יצא אובר במיין איבנטים, בעיקר לאחר פיודים מול ג'ימי סנוקה ולאחר שזה נכנס לגמילה, טונגה קיד. הפיוד בין הוגאן לפייפר הוביל לקרבות שמשכו קהל, אבל זה לא היה פיוד רציני כי פייפר סירב להפסיד להוגאן או למישהו מחשש להפוך לסתם היל ב-WWF- כזה שתהיה לו ריצה טובה, יפסיד להוגאן ויוחלף. פייפר היה מתאבק מושך קהל והצליח להתחמק עם זה כשאחרים היו מפוטרים. הוגאן היה פייס מוביל בין 1984 ל-1993, ולפעמים יצא לצלם סרטים ואף לשנת שבתון לאחר שערוריית הסטרואידים. פייפר היה היל במשך שנתיים, אבל נשאר יחסית עד 1996. ב-1984-85 היו השנים החשובות בהיאבקות. הטריטוריות הישנות, שחוסלו בידי הכבלים, חוסלו. וינס מקמהן שינה הכל כשהביא את סינדי לאופר, כוכבת רוק ענקית, ומיסטר טי, הכוכב הכי כריזמטי אז, והוגאן ופייפר גיבו אותם.
זה הוביל לוור טו סטל דה סקור בפברואר 1985 בגארדן, שיא היאבקות בכבלים- 9.1% ב-MTV, מספר שלא יישבר. מיסטר טי, ופול אורנדורף שהצטרף, הצילו את ההימור של וינס על רסלמניה הראשונה שהוקרנה ביותר מ-130 אולמות. והם כיכבו במאי 1985 בסאטרדיי נייט'ס מיין איבנט הראשון ב-NBC. הם הביאו 8.8% והספיישלים נשארו לשש שנים, ואז הרייטינג ירד והארגונים נעלמו. וינס והוגאן תמיד היו אלו שיצרו את ההיאבקות, ופייפר כעס שהוא לא ברשימה, אבל הם, מיסטר טי ולאופר היו אלו שעשו הכל. מישהו עמד להפוך לארגון לאומי, והטריטוריות עמדו למות. אם וינס לא היה מנסה, מישהו אחר היה עושה. אולי ג'ים קרוקט ג'וניור- ביל וואטס קיבל שידור אצל טד טרנר רק כי טרנר כעס על וינס. קרוקט היה מצליח לשלוט אם היה עומד בעלויות. ורן גאנייה עם הוגאן היה מנסה, אבל היו שם מלא מבוגרים והרעיונות של גאנייה לא היו עוזרים לו מחוץ לטריטוריה שלו, עם מתאבקים זריזים יותר. הוא גם לא היה מהמר כמו וינס, ולא היה מצליח. אולי מישהו מבחו.- אדי איינהורן שניסה את זה באמצע שנות ה-70 עם ה-IWA. אבל הם תמיד נכשלו בהיאבקות. במרץ 1985, היו כמה דברים ברורים. וינס היה על הגל. MTV רצו אותו, וגם NBC כי הם רצו את מיסטר טי בעוד תכנית, והוגאן ופייפר הפכו לסלבריטאים. שבוע לפני רסלמניה, כולם פחדו. הגארדן היה מלא כבר שבועות, אבל לפני האירועים בתשלום הם קבעו 200 אולמות להקרנת האירוע. שבוע קודם, ברוב המקומות לא קנו כלום, בעיקר בשווקים של מתחרים חזקים. הם ביטלו הקרנות וכולם צחקו, בטענה שווינס בחוב לתחנות כי שילם מלא כסף כדי לקנות את השידור המקומי, שמעולם לא הכניס לתחנות. בלי רסלמניה, האמינו שהכל יקרוס. אפילו וינס אמר את זה. אבל זה לא מדויק. הוא תמיד יכול היה להשיג מימון, כי NBC רצו אותו. עם המומנטום שלו, הם עמדו להצליח בגדול וזה לא היה שונה ממה שהיה בסוף. אבל אז היריבים שלו חשבו כך, והם קיוו שרסלמניה תיכשל. אבל זאת הייתה מהמורה זמנית. TBS כבר עמדה לסלק אותו וכולם היו בטוחים שזה יחסל את וינס והטריטוריות ישרדו.
אבל אחרי שבוע של קידום, קנו מלא כרטיסים. 400,000 איש ב-130 מקומות רכשו כרטיסים- אמרו שמיליון ב-200 מקומות- וההצלחה הייתה אדירה. זה היה היום שקבע את העתיד לתעשייה. כשפייפר והוגאן הוציאו ספרים, רבים דיברו. אמרו שפייפר יהיה כנה יותר כי הוגאן לא כנה, וגם ה-WWE חוששים מהספרים. היה זעם בקרב הכותבים ובעיקר בקרב הוגאן. רבים אמרו שלעולם לא יהיה עוד ספר טוב, כי ה-WWE פרנואידים. אבל הוגאן כנראה יצליח יותר. הוא היה כוכב גדול יותר וקיבל קידום מ-WWE. פייפר היה גדול כמו הוגאן, אבל הוגאן שרד יותר. הספר של הוגאן אכזב כי ה-WWE ותכניות שונות קידמו אותו. הוא הגיע למקום 13 בניו יורק טיימס, אבל זה נמוך יותר משל קורט אנגל או מהספר על רסלמניה שאכזבו. הספר גם מאחורי בובי הינן ו"סקס, שקרים ונעילות ראש". פייפר גם לא ממש הצליח.
הוגאן ווינס הסתכסכו לפני יצאת הספר, אבל הוגאן מנסה לאחות את הכל. הם לא הסכימו כי הוגאן רוצה לנצח את הכוכבים ווינס חושב שהוא צריך להוציא אותם אובר. הוגאן גם כעס מעריכת הספר. בטח אי אפשר להאשים את הוגאן על מה שלא נכתב ומה שכן נכתב. אבל מסתבר שבכל זאת היו כמה אי דיוקים אצל הוגאן. הוא גם לא העמיק בכלום- הוא היה זה שיצר את התחום וסחב אותו ולא הודה בכישלונותיו, חוץ מזה שלא הודה באמת לגבי סטרואידים אצל ארסניו הול. הוא לא דיבר על קריסת WCW, והאשים את וינס רוסו וביל בוטץ' כשהגן על אריק בישוף ועל עצמו, שהכניסו את הארגון למצב רע שהיה צריך את רוסו. הוגאן העריך את רוסו נכון, אבל WCW התמוטטה עוד לפני, וחלק מהסיבות הן שהוגאן קיבל פוש אחרי שהפסיק למשוך קהל. הוא אמר שהשנתיים אצל רוסו היו מהגרועות בקריירה שלו, אבל כשרוסו הגיע הוגאן ישר עשה אנגל פרישה כששכב עבור סטינג. כשחזר רוסו כבר נעלם. זה היה הביירייט הגדול האחרון של הארגון. כשרוסו ובישוף חזרו הוגאן שרד שלושה חודשים לפני באש אט דה ביץ', שרבים דיברו עליו אבל חיסל את הביירייטס. אז הוגאן עבד חודשיים אצל רוסו שכנראה הרגישו כמו שנתיים. הוגאן ניסה להיות נחמד לכולם ואפילו אמר שג'יי לנו היה אתלט טוב. הוא היה הסלבריטאי הכי לא אתלטי שהגיע, והם חששו ממנו אז שכרו את קווין יובנקס לעשות את הכל במקומו. הוא ירד על מיסטר טי שכולם שנאו, ג'סי ונטורה- מה שהוביל לריצה שלו לנשיאות שהייתה מביכה- דניס רודמן, כנראה כי השיג יותר כסף מהוגאן, ורנדי סאבאג', אבל זה נערך. פייפר די הודה בבעיות שלו ובבעיות של העסק אבל לא הסתכל על זה לעומק. הוא רוצה שהענף ישתפר ואמר שהוא רוצה שהם יתאגדו כמו שטרי פאנק וברט הארט רצו.
הוגאן לא ממש נשמע כאילו הוא אכפתי, ולא הזכיר את התאונה של ברוטוס ביפקייק שכמעט הרגה אותו. אבל הספר הזה נערך. הוגאן בקושי הזכיר את בילי גרהאם ממנו למד הכל, ואמר שהוא ודאסטי רודס היו המתאבקים הנערצים עליו ושהתקשר בזמנו לגרהאם לטעון שיש לו ידיים יותר גדולות משלו. הוגאן לא ממש דיבר על סטרואידים ואמר שאם היה יודע על הסכנות לא היה משתמש בהם. הוא גם אמר שווינס האב אסר עליו ללבוש חולצה צבועה כי הקהל צעק עליו את השם של גרהאם. פייפר היה קצת לא מדויק, אבל הודה שהיה שם כשבעיות הסמים התחילו. הוא לא ממש מדבר על זה כמו דיינמייט קיד, וחוץ ממה שאמר על וינס רוסו, הספר נגמר ברסלמניה 8 כשהפסיד לברט הארט וקורט הניג החליף אותו כפרשן. הוא קצת מזכיר את הפיוד מול גולדאסט ב-1996 ולא את WCW. שניהם סיפרו על רסלמניה מנקודות מבט שונות. הם אמרו שכולם שנאו את מיסטר טי כי חשבו שהוא קשוח בניגוד למתאבקים, וכולם רצו להוריד אותו. דייוויד שולץ ניסה ופוטר על זה. הוגאן אמר שניסה למנוע ממיסטר טי להבריז ולהבטיח שיגיע לאירוע. פייפר אמר שרב עם וינס כי לא רצה לעשות ג'וב למיסטר טי ולבסוף פול אורנדורף עשה את זה. מיסטר טי לא יוצא טוב, ושניהם אומרים שטי עמד להבריז, מה שכמעט גרם לאסון. הוגאן לא נתן לו לעזוב והקרב התרחש. טי היה יותר חשוב לפייפר, כי הם נלחמו ברסלמניה 2. הציבור שנא את טי בקרב מולו. אפילו שפייפר התנהג כגזען, הקהל התחיל לעודד אותו בקרב האגרוף הגרוע ביניהם ופייפר הפך לפייס. הוגאן היה אמור להיות הפייס הראשי, אבל פייפר היה אהוד בדיוק כמוהו. פייפר ידע שלא יצליח לקבל את המקום הזה, ולכן כעבור שנה החליט לפרוש כדי לגנוב קצת תשומת לב מרסלמניה 3 ומהוגאן-אנדרה הענק. הוא לא התכוון לפרוש אלא רק לקחת חופש. הוא הפך להיות שחקן, והופיע ב"הם חיים". הוא חזר, אבל לא היה כוכב כמו שהיה קודם. גם לא הייתה מחלוקת איפה הוא ואיפה הוגאן.

YossihNew · 5/12/23

הספר של פייפר לא נכתב על ידו ולא בידי ה-WWE. זה די מבדר אבל לא ממש הולך לשום מקום. הוא לא מעמיק. פייפר די יצא מדעתו, והוא בר מזל שהוא חי. הוא הבין שיש מחלה בהיאבקות ויודע שהוא הושפע מזה. הוא שיבח את וינס מקמהן אבל גם ביקר אותו. הוא האשים אותו בזה שלא הוציא אותו, בניגוד להוגאן, מלהעיד במשפט של ג'ורג' זהוריאן. זה לא בגלל וינס. השופט החליט להוציא את הוגאן משם וזה היה שנוי במחלוקת כי זה היה מביך. השופט חש שיש מספיק מתאבקים שיעידו אותו הדבר. וינס לא בחר. פייפר גם אמר שהוא חתם לשלוש שנים להחליף את ג'סי ונטורה, וידע שיוכל להחליף אותו. פייפר היה כוכב והרייטינג של פריים טיים רסלינג עלה מול NFL. אבל קורט הניג החליף אותו פעם אחת, עשה אנגל וזה היה הסוף. פייפר אומר שהיה 33 שנים בעסק, אחרים יגידו ש-27. הוא התלונן על זה שמיק פולי פעם קרא לו מריר אצל לארי קינג והוגאן ניסה לנפנף אותו. פייפר לא כיבד את הוגאן אבל כן את פולי. פייפר לא אהב את הבאמפים של פולי בהאל אין א סאל. מצד שני, פולי וברונו סאמארטינו הגיעו להשקת הספר. כמובן שיש הגזמות, כמו כל המתאבקים מפעם. הם אמרו שהם נאלצו לעשות שוט בקרבות וזה לא קרה, שתמיד היו מופעים מלאים וכמעט מהומות. כוכבים רבים האמינו בזה. פייפר אמר איך כמתיחה הוא החליף משקל על משקולות של הפרומוטר אל טומקו, ואיך בילי גרהאם והרקולס קורטז גילו ותקפו אותו. הבעיה היא שהוא התחיל להתאבק אצל טומקו ב-1973 וקורטז מת בתאונת דרכים ב-1971. למען האמת, הוא לא עבד ביחד עם גרהאם בטריטוריה.
פייפר גם אמר שהוא קיבל את השם שלו באחד מהמופעים האלה, אבל המאמן שלו אמר שהמציא את השם כי התאמן בחמת חלילים. פייפר אמר שאת השם קיבל ב-AWA בקרב מול לארי הניג. פייפר גם סיפר דברים בשנות ה-70. דברים שאת חלקם אי אפשר לאמת. הוא אמר שפרומוטר מסנט לואיס ירד על שחור. סם מוצ'ניק שלט בסנט לואיס ואין סיכוי שדיבר ככה, אבל אולי זה מישהו מהבעלים האחרים. פייפר גם עזב את וויניפג לטובת סנט לואיס ב-1974, ופאט או'קונור הבוקר קרא לו רוני פייפר.
מוצ'ניק חשב שיש לו כריזמה יחסית לג'ובר אבל הוא רזה מדי. הוא שלח אותו לטקסס ולפריץ ואן אריק. מהר מאוד הוא עבר לליאו גריבלדי בדרום קליפורניה, אבל לא ב-1973, ב-1975. פייפר יצא אובר בעיקר בגלל העלבות גזעניות- בלוס אנג'לס הוא לעג לצ'אבו גאררו ולמיסטר טי ב-WWF. עד היום באד ניוז בראון כועס על זה שפייפר יצא חצי שחור בקרב שלהם ברסלמניה. לוס אנג'לס הייתה טריטוריה לוהטת מאז שנות ה-20, אבל ב-1974 מיל מאסקאראס הפסיק לבוא ופרד בלאסי הפך למנג'ר ב-WWWF. כשתכנית הפריים טיים בוטלה, הם שודרו רק ברשת ספרדית. פייפר היה בפיוד עם האחים צ'אבו, מנדו והקטור גאררו, וגם עם האבא גורי. הוא גולח בקרבות שיער והפסיד בקרב בו המפסיד עוזב, וחזר כקנדי במסכה. הם אוששו את הטריטוריה ופייפר הפך למוכר כדברן. בשיאם, 8,000 איש באו אליהם. פייפר היה ההיל האחרון שהצליח שם על בסיס שבועי. הוא גם אמר שהיה עם גימיק של מהפנט. בזמנו הפכו אותו למנג'ר של ג'בה רוק, שהיה ג'וני רודז מחקה את השיק. פייפר חטף המון בתור מנג'ר ואז הפך למתאבק ולהיל הראשי. הוא גם אמר שהוא יכול לרפא אנשים ושהיפנט את אדריאן אדוניס להפסיק לעשן. ההיפנוזה הפכה לנשק שלו והוא עשה את זה מאחורי גבו של השופט כשגרם למתאבקים לשכב על המזרן. בזמנו הוא גם דרך פסק זמן במהלך הכנעה. הוא אמר שפגש את אנדי קאופמן, מונדוג מיין ומוחמד עלי.
מיין זאת דוגמה לטיפשות בעסק. ב-1978 הם היו בפיוד בסן פרנסיסקו. הם היו שותפים בלוס אנג'לס. התכנית בלוס אנג'לס שודרה גם בסן פרנסיסקו. כולם ידעו על הטעות, פרט לרוי שיר, הפרומוטר שנמאס לו. זה חיסל את הטריטוריה. מיין מת בתאונת דרכים ופייפר אמר שהוא שקל לפרוש אבל גילה שהוא חולה בשחמת הכבד. האמת שהוא אכל זכוכית כי ככה הוא הוציא את עצמו אובר כמשוגע. הוא גם סיפר על טד האיום, דב ההיאבקות, ושפעם מרחו לו דבש על התחת. קילר קוואלסקי סיפר את זה, וכנראה שמדובר במתיחה שעשו כמה פעמים. הוא גם אמר שבלאסי שם לו נייר טואלט בחמת החלילים במדיסון סקוור גארדן, מה שהרס את הבכורה שלו. בלאסי מכחיש את זה- פייפר טען שהיה אז בלוס אנג'לס ונשלח לקרב אחד בגארדן. אבל הוא הופיע שם רק אחרי שעזב את קליפורניה והיה באורגון. דון אואן תמיד אמר שפייפר טס ל-WWF. פייפר ערך בכורה בגארדן בינואר 1979 מול ג'ובר, שלימים יראיין אותו וישאל אם ניצח אי פעם בקרב. בקרב השלישי שלו הוא היה מול רודז, ברח ממנו ואז ניצח אותו. ג'וברים בקושי תקפו אז, ורבים טענו שזה היה שוט כי רודז קשוח ולא התייחסו ככה להילים.
פייפר הגיע מאורגון כהיל הגדול בסוף 1978 ובאמת הייתה בעיה בחמת החלילים שלו. פייפר נחשב אז לרזה מדי ולא קיבל פוש. באורגון הוא הפך לפייס והתחיל פיוד עם באדי רוז והיה בצמד עם ריק מרטל. הוא השתפר בדיבור והביא את הטריטוריה לשיאה. אבל זה היה השונה אז. בלוס אנג'לס הטריטוריה הייתה מתה, ובעיקר הביאה מקסיקנים. באורגון, הטריטוריה לא התפרסמה בחוץ. מה שהיה חשוב היה ה-WWF, פלורידה, ה-AWA, קרוליינה, ג'ורג'יה, סנט לואיס ואולי טקסס. המגזינים בעיקר כתבו על מה שקרה שם ורק שם היית כוכב. פייפר לא היה כוכב גדול כשהגיע לקרוליינה אבל קיבל פוש מיד. הוא עבד עם ריק פלייר, וואהו מקדניאל, ג'ק בריסקו. הוא הגיע לאטלנטה והתפרסם. הוא היה אמור להיות מנג'ר. זה לא בגלל שהיה רזה- שם הרוב היו קטנים. אטלנטה שודרה בכל המדינה אבל לא ממש הביאה קהל. פייפר פרשן עם גורדון סולי. זאת הייתה הפעם הראשונה באמת שהשתמשו בפרשן היל בקנה מידה גדול. פייפר אמר שג'ים בארנט רצה שילך אבל הרייטינג עלה. ריק פלייר ודאסטי רודס גם עזרו. הרייטינג עלה מ-5.1% ל-6.6% ולראשונה יותר ממיליון צופים צפו כל שבוע. פייפר אמר שחתם על 5,000 דולר לשבוע אבל רק אנדרה הרוויח ככה, ובטח לא על פרשנות. הוא בטח קיבל 5,000 לחודש. הארגון הפר את החוזה כי לא יכול היה להרשות לעצמו את זה. פייפר ירד על הפייסים אבל בעיקר שנא את בוב ארמסטרונג. במקום 4,000 איש הגיעו לקרב שלהם 12,000. אבל פייפר הגזים קצת באורך הפיוד ביניהם. בארנט רצה שאולי אנדרסון ישמור על פייפר חזק. אבל אנדרסון אהב את ארמסטרונג שהיה קבוע ופייפר בא מבחוץ. ארמסטרונג ניצח אותו נקי. זה קצת הוריד ממנו. פייפר פוטר כי איחר להאוס שואו כשהוא וטומי ריץ' הלכו לאיבוד. פייפר גם אמר שריץ' די היה מסומם ועבר המון תאונות.
אבל עוד חולשה היא חוסר בדיקה של דברים. הוא לא אמר את השם הנכון של איירון שיק. הוא אמר שריק פלייר היה אמור להפסיד את התואר לג'ק וננו בסנטה דומינגו, אבל זאת הייתה החלטה ברגע האחרון כי חששו שירצחו את פלייר. פלייר עזב עם התואר. פייפר גם כעס שנים שלא האמינו לו כמה היה מסוכן בסנטה דומינגו. הוא אמר שסטארקייד 1983 נבנה סביבו, פלייר, הארלי רייס וגרג ולנטיין. פלייר-רייס היה מיין איבנט, אבל הקרב השני בגודלו היה ריקי סטימבוט וג'יי יאנגבלוד-ג'ק וג'רי בריסקו. הקרב של ולנטיין ופייפר עם קולר הכלבים התפרסם ומשך גם. פייפר עזב קצת אחר כך. הוא שיבח מאוד את פלייר ואמר שכשהיה כוכב צעיר במערב ופלייר היה כוכב צעיר במזרח, זה היה באותו הזמן. הם הפכו לחברים, פייפר היה בחתונה של פלייר ואפילו אכלו ביחד בחג ההודיה השבוע. פייפר לא חזר לקרוקט אלא הגיע כמנג'ר של דייוויד שולץ ב-WWF בסנט לואיס. הוא היה בחור מיוחד. הוא פעם עזב את הארגון מיד אחרי רסלמניה 2 כדי לדון בחוזה שלו, בתקופה לוהטת. הוא סירב לעשות ג'ובים וויתרו לו. כשווינס התרחב, הוא סירב לעבוד באורגון ובקרוליינה, שם משך את הקהל. הוא לא רצה לפגוע בדון אואן ובג'ים קרוקט ג'וניור, אבל נאלץ לוותר על זה. מיד לאחר רסלמניה, כשהיה היל ענק, אואן עשה תוכנית ליום השנה ופייפר עבד שם מול באדי רוז, לצד פלייר. הוא עבד כבוקר אצל אואן ועזר לתקופה הלוהטת האחרונה שלו. הפרק הכי מעניין היה לגבי מותם של המתאבקים. הוא אמר שהמקצוע טרגי ושזה יכול היה להיות גם הוא. אבל הוא לא דיבר על הקשר. הוא אמר שהוא היה טיפש כשרצה שמכונית תדרוס אותו בקרב שלו ברסלמניה 12 מול גולדאסט, הקרב החשוב האחרון שלו שם. הספר דווקא די טוב. הוא בעיקר למעריצים מבוגרים, שיאהבו אותו כי הוא מדבר על שנות ה-70 וה-80 ועל מה שקרה שם. הוא דיבר על תקופות שרבים חשבו שישכח מהן. המעריצים החדשים יתאכזבו כי הוא לא מדבר על השנים האחרונות או על WCW, וחבל כי דעתו חזקה. פרט לחוזה שלו באטלנטה הוא לא דיבר על כסף, אבל חבל כי זה היה מעניין לדעת כמה הרוויח ברסלמניה ולמה עזב את ה-WWF. וגם את זה שפוטר בגלל המותן שלו. המותן שלו הייתה מלאכותית עוד לפני שהגיע ל-WCW. פייפר אמר שהוא רק עשה ג'וב לברט הארט ב-WWF, אבל הוא עשה גם ג'ובים לריק רוד ופלייר. להוגאן הוא לא עשה עד ל-WCW, והוגאן עשה לו ג'וב קודם. אבל הוא דיבר על אמצע שנות ה-80, שם הכל השתנה, בפירוט רב. הספר לא ממש ממוקד, ויש מעט הוגאן ווינס. נדבר על הוגאן תוך שבועיים.

YossihNew · 9/12/23

סיכום הספר של האלק הוגאן- 16 בדצמבר, 2002:

הספר "הוליווד האלק הוגאן" קל לקריאה, ומי שלא מכיר את הוגאן יחשוב שזה טוב. אבל אנשים צוחקים על כמה שהוגאן משקר שם. זה העולם שהאלק הוגאן רוצה שנאמין בו, וגם וינס מקמהן נכנס לשם כי לינדה רצתה שיהללו אותם יותר. אבל המון יאהבו את הספר כי הוגאן מצוין במניפולציה. העסק תמיד קשור לזה, ופרט לאנטוניו אינוקי או ג'סי ונטורה אף אחד לא הצליח כמוהו. הספר של הוגאן לוקח את השקרים לרמה אחרת. אם לא יודעים כלום אוהבים את זה, אבל אם כן, הסיפורים מגוחכים. הכניסו המון "בראדר" לספר, ודייב בקושי הצליח לקרוא אותו. הוגאן רוצה שיזכרו שני דברים בקריירה שלו- אנדרה הענק ב-1987, השיא שלו, והחזרה שלו ב-2002 מול רוק. הקרב עם אנדרה היה אחד מהקרבות הגדולים בכל הזמנים אבל הוא זייף את הסיפור. זה שהעריץ את אנדרה כי הוא היה הכוכב כשהוגאן פרץ, היה כמו זה שברט העריץ את הוגאן כי השיג תגובות וקהל כשברט היה ג'ובר. אז הוגאן רצה להגדיל את אנדרה.
הוא היה הבחור שמכר לטרי "האלק" בולדר מכה מחפץ זר, משהו שבקושי עשה אז, מה שהוביל לקרב של 20,000 איש ב-1979. האולם הזה הכיל רק 6,000 איש. ג'ים בארנט שמע על זה ולקח אותו לאטלנטה וקרא לו סטרלינג גולדן. אולי אנדרסון לא אהב אותו ולא חשב שהוא אתלט טוב, והוא התחבר עם ג'ובר אחר, ברט הארט. אנדרה עזר להוגאן עם האנגל גם ב-WWF, והוגאן נתן לו באדי סלאם והשתמש בחפץ זר במגן היד שלו. האנגל הזה הוביל לחשיפה של הוגאן בשאר המדינה והוא עבד בלוס אנג'לס, יפן וגם בניו אורלינס- מול 26,000 איש שבאו לראות את ג'אנקיארד דוג-מייקל הייז. יותר הצחיק מה שזכר מהקרב מול רוק שקרה לאחרונה. הוא אמר שהוא ווינס הבינו שהקהל יעודד אותו ולכן הם רצו שרוק יקבל עידוד, ובזכות הקרב הוא גרם לקהל לאהוב את רוק. זה לא מה שקרה. הוא גם אמר שעבד עם 39 מעלות חום, והוא היה חולה אבל זה מגוחך, צלע שבורה- יש שלא מאמינים לזה- ושטס לטמפה ברגע האחרון כדי שיביא את התלבושת האדומה והצהובה שלו לאירוע. זה נכון, ווינס החליט לבסוף שעדיף לשמור את זה אחר כך. הוגאן דווקא היה כנה לגבי השנים האחרונות. הוא כן דיבר על באש אט דה ביץ' 2000- הוא אמר שלו ולווינס רוסו היו בעיות לגבי הסיום, אבל הסטוריליין בו ג'ף ג'ארט שכב עבורו והוא לעג לרוסו היה מתוכנן. רבים האמינו שהכל היה שוט. הוגאן הודה שעל זה הם הסכימו, והוא חשב שרוסו יחוסל והוא ובישוף יחזרו לשלוט. אבל הוגאן הגיש תביעה נגד רוסו שנתן נגדו פרומו לא מאושר, כי סירב לעשות ג'וב לג'ארט. הוא אמר שעמדו להכתיר אלוף חדש ואז הוא היה חוזר בהאלווין האבוק לקרב איחוד. אבל לא תוכנן טורניר, בוקר טי היה אמור לזכות בתואר תמיד.
הוגאן מאוד רדוד לגבי קריסת WCW. הוא אפילו אומר שהוציא את בילי קידמן אובר וקברו אותו אחר כך. הוא הפסיד לו אבל התייחס אליו כמו בדיחה וכיסח אותו לאחר הקרב. קידמן נפגע והפיוד היה נוראי כי הוא היה היל. הוגאן כעס כי אמרו שקידמן הוא העתיד והוא היה קטן ולכן ירד עליו ואמר שלא יביא קהל. הוגאן אמר שזה סתם משחק כדי לבנות פיוד ביניהם, ורוסו החליט להפוך את זה לאנגל. הוא אמר שעבד בבנק בטמפה וראה שמתאבקים מרוויחים המון כסף ב-1971. אבל הוא אמר שהם הרוויחו 12,000 דולר לשבוע, ואז רק אלופי עולם הרוויחו סכומים כאלו. הוגאן בזמנו סיפר שראה שהם הרוויחו 2,000 דולר לשבוע וזה גם היה מגוחך. הוא גם אמר שלא הרוויח יותר מ-125 דולר לשבוע בשנותיו הראשונות באלבמה, ג'ורג'יה וטנסי. הוא עבד מול אנדרה באלבמה וג'רי לולר בטנסי, אז זה מגוחך. בממפיס אנשים הרוויחו ב-1978 50 דולר ללילה בתחתית. וטרי בולדר היה השותף והיריב של לולר, אז הוא הרוויח לשבוע בין 500 ל-1,000 דולר. באלבמה הג'וברים קיבלו בין 40 ל-50 דולר לשבוע. הוא אמר שאחרי כמה שנים הוא פרש בגלל השכר וב-1979 העמיס מטען ברציפים בטמפה. ואז טרי פאנק התקשר אליו ואמר שהפרומוטר מניו יורק, וינס מקמהן האב, רצה לפגוש אותו. הוא לא רצה. למחרת היום פאנק אמר לו לבוא למשרד והוא, אדי ומייק גרהאם וג'ק וג'רי בריסקו אמרו לו לפגוש את וינס. הוא הסכים אבל לא רצה להתאבק.
מה הבעיה? הוגאן עבר מסטרלינג גולדן באטלנטה להאלק הוגאן ב-WWF ב-1979 בלי פער של חצי שנה של עבודה ברציפים. הוא אולי עבד שם קצת אבל הוא ממש לא נעלם ופאנק לא זוכר פגישה גדולה כזאת. כנראה מקמהן שמע על הוגאן באטלנטה בזכות פאנק, כי גם כשהוגאן היה שלומיאל כטרי בולדר באלבמה, ידעו שיהיה כוכב כי כל פרומוטר, בעיקר בניו יורק, היה רוצה אותו ככוכב בגלל המראה שלו. לכן לא הגיוני שהוגאן אמר שווינס רצה לצבוע לו את השיער לאדום. הוא אמר שגם היה בממפיס כשג'רי לולר עשה אנגל עם אנדי קאופמן באפריל 1982, אבל אז הוא כבר היה ב-AWA ולא בטנסי, ולא חזר פרט לקרב מול לולר ב-1981. הוא גם אמר שעבד אצל ג'ארט בשיקגו ונפגש עם קאופמן, אבל שיקגו הייתה של ורן גאנייה, לא של ג'ארט. הוא לא ממש דיבר על יפן, שם הפך לכוכב ולמד איך לעבוד כמו אינוקי. שם גם למד על מרצ'נדייז, כי היפנים היו מתקדמים בנושא. אבל זה ספר לאמריקנים. ביפן זה היה אחרת. אבל הוא לא דיבר על האנגל בו הוגאן עילף אותו ביוני 1983 בגמר טורניר אליפות IWGP, שהגיע לעמוד הראשון בעיתונים. ושנה אחר כך אינוקי ניצח אותו בספירת חוץ. הוגאן סירב להוציא את אינוקי אובר כי הוא היה אלוף ה-WWF ווינס לא רצה שישדרו את זה ארגונים אחרים. ריקי צ'ושו עילף את שניהם ואינוקי הצליח לחזור לזירה. הקהל התפרע למרות שאינוקי ניצח וניו ג'פאן הורחקה מהבניין לכמה חודשים.
עוד משהו מפתיע, כולם יודעים שהוגאן עוצב בצלמו של סופרסטאר בילי גרהאם, והוא לא דיבר עליו, או על זה שגרהאם כעס כששיקר אצל ארסניו הול על סטרואידים. הוא אמר שהיה ההיל המוביל ב-WWF בהתחלה. האמת שהוא לא היה במיין איבנטים בגארדן, אבל בפילדלפיה הוא היה מול בוב באקלנד ובשווקים הקטנים מול אנדרה. עוד דמיון פרוע היה כשהגיע ליפן ב-1980. הוא אמר שהיה אמור להילחם 20 דקות מול ריקי צ'ושו, ופרד בלאסי אמר לו לבצע שוט. הוא דאג כי צ'ושו ייצג את יפן באולימפיאדה- האמת שאת קוריאה אבל בקטנה- ושעילף את צ'ושו תוך כמה דקות. ב-DVD שלו הוא אמר שטאטסומי פוג'ינאמי, שהיה מקצועי במיוחד, ניסה לפגוע בו ולגנוב את תואר ה-WWF ממנו אבל שהתגבר עליו וזכה בכבוד של אנדרה. זה מגוחך. אבל בלאסי כן היה שם- לא שנתיים כמו שהוגאן אמר אבל לכמה סיבובי הופעות- כי היה כוכב ענק ביפן.
הוא הגיע ליפן מול ג'ובר וניצח אותו תוך שתי דקות. הקרב הראשון שלו בטלוויזיה היה ניצחון מול סטרונג קוביאשי. אם היה נלחם מול צ'ושו זה היה לקראת אינוקי, ובטח היה מנצח אותו נקי כמו שקרה במציאות. הוגאן היה בלתי מנוצח עד הג'וב לאינוקי בנובמבר, ועשה ג'ובים רק לאינוקי וסטן האנסן, וזה כולל פיוד מול אנדרה. אז לא ביקשו ממנו לעשות תיקו מול צ'ושו. צ'ושו היה אלוף זוגות אבל רק בסוף 1982 קיבל פוש. ואם מתאבק זר היה פוגע במתאבק יפני, הוא לא היה חוזר. הוגאן שמע על אקירה מאדה שבעט לצ'ושו בפנים ב-1987, הושעה ועזב את ניו ג'פאן, והחליט להכניס את עצמו. הוא אמר שביפן מתאבקים ניסו לנשוך לו את האוזניים והאצבעות. אין מקרים כאלו ביפן, אולי הוא חשב על איוונדר הוליפילד או על מר רסלינג. הוא הפריז במידת הנעליים של אנדרה ואמר שהזמין את כל התפריט ואכל ארוחת ערב במשך שמונה-עשר שעות. יש סיפורים כאלו על אנדרה, אבל אם זה נכון אז איך הוא יצא להתאבק? הוא אמר שאנדרה שתה 400 ליטר בירה ב-50 דקות. אנדרה פעם שתה מאה בקבוקים ונרדם במלון, ובמקום להרים אותו כיסו אותו וחשבו שזה רהיט. הוגאן גם הפריז בגובה ובמשקל של אנדרה בקרב שלהם ברסלמניה. אנדרה מעולם לא ממש נמדד כדי לא לפגוע במיתוס שלו ותמיד לבש פלטפורמות. הוא גם אמר שהוא ואנדרה מילאו את אצטדיון שיי ב-1980 עם 55,000 מעריצים, בלי קשר לברונו סאמארטינו-לארי זביסקו.
הוגאן אמר שהיה אכפת רק ממנו ומאנדרה, אבל אצטדיו שיי לא היה מלא. 35,771 איש שילמו 541,730 דולר, שיא חדש בצפון אמריקה, וניפחו את המספר כדי לטעון שהם שברו את השיא של פאט או'קונור-באדי רוג'רס ב-1961. בנוגע לקהל, ב-1980 כולם ידעו מה העניין. ברונו-זביסקו היה הפיוד הכי מקודם בהיסטוריה, והוגאן-אנדרה לא היה במיקום גבוה. אמנם טוני אטלס-קן פטארה על התואר הבין יבשתי היה חשוב פחות ממנו, אבל זה היה בערך ברמה של בוב באקלנד ופדרו מוראלס מול הסמואים על תארי הזוגות. ובנוסף, ברונו-זביסקו היה פיוד מוצלח בהאוס שואוז ומילא כל אולם שלושה חודשים ברצף. הוגאן-אנדרה משכו חצי מזה. גם הסיפור לגבי התפקיד ברוקי לא אמיתי. חוץ מזה שהתייעצו עם פאנק, האנשים של סטלון רצו מתאבק ספציפי ודיברו עם ביל אפטר. אפטר המליץ על הוגאן או על גרהאם. הוגאן נבחר לזה.
האגדה היא שוורן גאנייה היה טיפש, לא שם את התואר על הוגאן ולכן הוא עזב והכל השתנה. הוגאן היה המתאבק הכי מושך קהל אז, 8,000 אנשים הגיעו למופעים בלעדיו ו-16,000 למופעים איתו. הוגאן אמר שהוא סירב לתואר שגאנייה הציע לו, כי רצה אחוזים מהכסף היפני. האמת שתואר ה-AWA היה שווה המון בחו"ל, וגאנייה מכר קרבות תואר לג'ייאנט באבה ולפרומוטרים אחרים. בוודאי שהוא רצה את הזכות לשווק את האלוף ביפן היוקרתית, אבל הוגאן הרוויח ביפן יותר מבארה"ב ולא היה צריך את התואר.גם בלי זה, המצב היה נשאר דומה ואף גרוע מכך. כשהוגאן עזב את גאנייה לפחות לא היה לו התואר. אם היה האלוף, הוא היה עוזב איתו בלי התראה. גאנייה הבין שהוגאן לא יחזור ופרסם אותו לעוד מופע אחד בכל שוק כדי לסחוט כסף ממופעים בהם הוגאן לא היה. הוגאן אמר שהמציא את רעיון המרצ'נדייז. בזמנו כבר עשו את זה, בעיקר ביפן, שם הוגאן גילה את זה, כמו מוזיקות כניסה. הוגאן אמר שרצו לפצוע אותו תמיד והיה תחת לחץ. עכשיו הוא הפך להיות לו ת'אז, האלוף ששומר על עצמו. הוגאן חתם ב-WWF וקיבל את התואר, והתאבק רק מול מתאבקי WWF שהיה ברור שלא יסכנו את עצמם ויפגעו בפרת המזומנים. הוגאן התאבק רק ביפן וב-SWS מאז, שחתמו על הסכמים עם וינס. הוגאן הכיר את כולם ומקסימום התאבק מול קאנק במקסיקו בסוף 1984. והגנו עליו תמיד- אפילו כשהארלי רייס היה מרושש והגיע ל-WWF כעובד למופת, לקח המון זמן עד שהוגאן סמך עליו כדי שיעבוד איתו. ואחרי 1985 הוא עזב את יפן.
הסיפור שבוב באקלנד לא רצה להפסיד לו את התואר הגיוני. פרסמו שבאקלנד יקבל קרב אליפות מול שיק שבועיים לקראת הקרב של הוגאן-שיק. וינס האב רצה את הקרב החוזר אבל הבן הבטיח להוגאן את התואר ושכנע את אביו להסכים. הוא גם אמר ששיק סיפר לו שגאנייה הציע לו 100,000 דולר כדי לשבור לו את הרגל, וזה אמנם נשמע מטופש אבל דיברו על זה כבר אז. פרומוטרים אזוריים רצו לפגוע מאוד בווינס אז. הוגאן אמר שהוא החליט להשתמש במוזיקה של "עין הנמר" והווינסים לא רצו. וינס הבן מאוד תמך בכניסות, הרי הוא תמיד שידר קרבות באול אמריקן רסלינג של הואן אריקים, הפריבירדס וג'אנקיארד דוג שהשתמשו במוזיקה והוא ידע שזה העתיד, כי כבר הבינו את זה. הפריבירדס בטנסי ולירוי בראון בלוס אנג'לס היו הראשונים להשתמש במוזיקה. ב-1984 רוב הכוכבים קיבלו מוזיקה, פרט ל-WWF שהייתה די מאחור. הוא גם טען שסינדי לאופר נכנסה לתחום בגללו כי הוא היה שכן של דייוויד וולף וחתם על הסכם. הקשר היה לו אלבנו- ששיחק את אבא של לאופר בסרטון שלה, שיצא כשהוגאן היה ב-AWA. ואז המיתוס של רסלמניה 3. אנדרה הענק פרש מהיאבקות בגלל בעיות בגב וניתוח באנגליה ב-1987. הוא הוציא אובר את קאנק במקסיקו ב-1984, וב-1986 הפסיד לאינוקי ביפן. הוא היה צריך את זה גם בארה"ב. הוגאן אמר שלא ידע את הסוף עד הרגע האחרון.

YossihNew · 9/12/23

ב-1982 הוגאן החליף את אנדרה כמושך הקהל הגדול בארה"ב, וב-1984 היה מספר אחת ופייפר מספר 2. אנדרה היה אטרקציה שלא ממש משכה קהל. ב-1987, היה ברור שהוגאן ינצח את אנדרה. השאלה הייתה אם אנדרה ישרוד את הקרב בגלל מצבו הפיזי. לטענת הוגאן רק לילה לפני וינס החליט את הסיום. אנדרה לא התאבק שמונה חודשים אחר כך, ברור שהיה מפסיד נקי. הוגאן אמר שהוא הציע יום לפני כן את הסלאם. נכון, זה היה היסטורי, אבל אנדרה תמיד נתן לכוכבים לתת לו סלאם כי זה היה הספוט. גם ריקי צ'ושו וטאטסומי פוג'ינאמי עשו את זה. הוגאן אמר שהסלאם שלו היה מיוחד. הוא גם דיבר על הסילברדום שהם מילאו, ושכמה שבועות קודם לכן הפרומוטר המקומי המליץ לבטל הכל כי הרולינג סטונס יערכו שם מופע שבוע קודם והאפיפיור שבוע אחרי, אז האירוע יהיה צפוף. האמת שהם מכרו חודשיים מראש. אז לא קנו מראש אלא בעיקר באותו היום, והייתה דאגה. אבל תוך כמה שעות הם מכרו 22,000 כרטיסים, ובכמה ימים 40,000. שבועיים לפני נמכרו כבר 60,000 כרטיסים. היה ברור מההתחלה שהם שברו את השיאים.
לא הייתה סכנת ביטול. הרולינג סטונס היו שם כמה חודשים לפני כן, והאפיפיור הגיע לפני רסלמניה לאירוע בחינם. אבל הוא הביא 88,000 איש כי אצלו לא הייתה במה או זירה. הם רצו לשבור את השיא אז הם אמרו שהגיעו 93,173 איש. לאחר מכן הוא דיבר על התכנית המצוירת שלו ששודרה בין ספטמבר 1985 ליוני 1987. הוא אמר שהיו בעיות מאחורי הקלעים. וינס היה נוקשה לגבי סמים, והמון מתאבקים שם נתפסו על סמים. לאחר שג'ים דאגן ואיירון שיק נתפסו נוסעים ביחד כשהם בפיוד עם קנאביס במכונית, וינס התחיל לבדוק קוקאין. הוא בדק את זה ביולי 1987, חודש אחרי שהתוכנית בוטלה. לא היה מקרה של מתאבק שנכנס לשם ובוטל בגלל סמים. רק ב-1991 החלו המבדקים הרציניים.
הוגאן אמר שהיו ארבעה או חמישה אנשים שפרשו, מתו או לא עברו מבדקים. על המבדקים דיברנו, ואף אחד לא מת מאז ריק מקגרו, שמת ב-1984, לפני הסדרה. הוגאן אמר שהוא היה הכוכב הכי גדול בשנות ה-80. הוא אפילו לא היה האתלט הכי גדול בהשוואה למייקל ג'ורדן, מוחמד עלי ומייק טייסון, שלא לדבר על סילבסטר סטלון. הוא אמר שהרוויח כסף בכל סרט, אבל וינס מקמהן אמר שהוגאן לא החזיר לו כסף על ההפסדים של נו הולדס בארד. הוא הודה שלא רצה לעשות ג'וב לאולטימייט ווריור ברסלמניה 6, כי הוא לא יכול היה לסחוב את הארגון. הוגאן עמד לצלם סרט ווינס רצה ליצור כוכב חדש. כמו מול רוק ומול סטינג, הוגאן הפסיד בקרב וגנב את הלפיד. הוא גם אמר שלא ידע שיזכה בתואר מסרג'נט סלוטר. עוד בינואר ידעו שווריור נכשל וסלוטר יזכה בתואר ויפסיד להוגאן. הוגאן אמר שהמציא את הרעיון להפוך את סלוטר לבוגד אחרי שגילה שיזכה בתואר. סלוטר הפך להיל עוד לפני שהוגאן חזר ועוד לפני שידעו שווריור לא מצליח.
בנוגע לרסלמניה 7, שהייתה אמורה להיות בלוס אנג'לס קולוסיאום ולהביא 100,000 איש, היא עברה לאולם של 16,000. העובדה שגם את זה הם לא מילאו וחילקו כרטיסים בחינם שבוע לפני, לא מנעה מהוגאן לתמוך בהסבר של וינס: שמסיבות ביטחון הם העבירו את האירוע אולם. הוא אמר שווינס דאג לגבי העניין וזה לא קשור למכירות המאכזבות. הוגאן טען שהשתמש בסטרואידים ב-1975, אבל זה היה שנתיים לפני שנכנס לתחום והוא אמר שלא ידע שהם מזיקים. בשנים האלה עוד הגזימו עם הנזק מהם. הוא אמר שכולם כעסו עליו אבל לא על אחרים, למרות שהם הודו בשימוש והוגאן הכחיש וגם הם חטפו. הוגאן אמר שהוא היה הכי מוכר ולכן חיסלו אותו. הוא אמר שלא היה צריך לשקר אצל ארסניו הול אבל הוא גם שיקר בעוד מקומות. ואז הוא אמר שמי שמשתמש בסמים כדי לגדול הוא טיפש כי זה לא בריא. ומה לגבי רסלמניה 9? הוגאן אמר שהמציא את הרעיון שיעביר את הלפיד לברט- יוקוזונה יזכה בתואר והוגאן יזכה בו, ואז יפסיד באירוע הבא לברט ויעזוב. וינס הסכים.
הוא אמר שברט התעמת איתו במלך הזירה לפני ההפסד ליוקו, כי הוא לא היה מוכן להפסיד לו ואמר שווינס סיפר לו שהוגאן לא חושב שהוא כוכב כמוהו. הוגאן אמר שכינס אותו ואת וינס ווינס הכחיש שאמר לברט את זה. העניין הוא שמיד לאחר רסלמניה, ברט התחיל לקדם קרב מול הוגאן. ואז רמזו לקרבות שעמדו לקרות. היה ידוע שבסאמרסלאם ברט יזכה בתואר. הם גם הצטלמו לפרסם את סאמרסלאם עם התואר. אם הוגאן אמר לווינס שיפסיד את התואר ליוקו, למה הצטלמו ככה? הוא גם דיבר על ההתראה של העזיבה וזה היה מוזר. וינס לא היה נותן לו את התואר כדי שיעזוב תוך חודשיים. רק לאחר שהפסיד ליוקו הוא הודיע שיעזוב כדי לא להפסיד לברט כמתוכנן. הוגאן אמר שההפסד ליוקו היה הקרב האחרון שלו, אבל הוא התאבק עוד חודשיים באירופה מול יוקו, ולא עשה ג'ובים. בנוסף הוא אמר לאחר שעזב שברט קטן מדי כדי להיות אלוף וכעס שביקשו ממנו להפסיד לו.
הוגאן אמר שהתאבק מול ריק פלייר ב-1983, אבל הם לא התאבקו עד 1991. הוא אמר שבמקום 1,500 ו-2,000 איש WCW השיגה איתו 15,000 ו-20,000 איש, ושהרייטינג עלה מאוד. בחצי השנה הראשונה של 1994, בלי הוגאן, היו 1,493 איש באירוע. בחצי השני, איתו, הם עלו ל-1,747, אבל הוגאן לא ממש עבד שם. במופעים שלו היו 3,000 כי הוא משך קהל. הרייטינג ירד מ-2.17% ל-2.07%, וב-1995 ירד ל-2.05%. היה מדהים כמה לא העלה את הרייטינג, למרות שאת הביירייטס הוא הרים לרמות שלא נראו שנים. העלייה הייתה בדצמבר 1995, וזה היה בגלל פלייר-רנדי סאבאג' לאחר שאליזבת' בגדה בסאבאג'. נייטרו בספטמבר 1995 סייעה לעסקים ורק בינואר 1997, הרבה אחרי ה-nWo, לארגון היה חודש של 5,000 איש לאירוע. הרייטינג עלה עם ה-nWo, אבל גם עם המתאבקים המהירים שלא נראו בארה"ב וההארכה לשעתיים עם קרבות גדולים במקום סקוואשים. השידור השבועי הפך לדומה להאוס שואוז- היו מעטים ששידרו אז את ההאוס שואוז וגם זה לא ממש. הוא אמר שהוא רצה להפוך להיל, ושהציע את זה לווינס שסירב. הקהל כבר שנא את הוגאן בנייטרו, למרות שהיה פייס. היה ברור שזה נגמר ואריק בישוף נאלץ לשכנע אותו לבצע את זה.
הוא דיבר על המופע המפורסם באצטדיון וומבלי שם היה אמור לפגוש ילד ממייק-א-וויש לפני הקרב, אבל לא ראה אותו בקהל והסתבר שמת לפני הקרב. הוגאן עזב את ה-WWF ברסלמניה 8 באנגל הפרישה הראשון שלו, וחזר רק שנה אחר כך. הוא לא היה בסאמרסלאם 1992, והוא דיבר על כתיבת שיר על המושב הריק ושהרווחים הלכו למשפחה של הילד שמת. והיה מדהים איך שדיבר על דניס רודמן- שרצה להיות מתאבק ופגש אותו כשהוא רצה להיכנס. ואז בריאן נובס כיסח אותו, והם החליטו לתת לו הזדמנות בבאש אט דה ביץ' ב-1997. אבל רודמן ליווה את הוגאן שנתיים קודם לכן, אז הם נפגשו קודם לכן כי הוא התחנף אליו כל השבוע. הוא היה ידוען לוהט והם היו במשבר אז הם התחננו בפניו. הוגאן גם אמר פעם שהוא ובישוף שכנעו את רודמן להרוויח המון כסף כמתאבק. החוזה הזה הבטיח לו 750,000 דולר ורבע מההכנסות מעל שלושה מיליון דולר לקרב הראשון שלו, ו-1.5 מיליון על הקרב השני עם רארל מלון, והוא הרוויח 2.25 מיליון דולר- אז כנראה הוא לא התחנן.
עברו שנתיים בין ההגעה של רודמן לקרב שלו. הוגאן רומז שזה קרה כמה חודשים אחרי הפגישה ביניהם. הוא גם אמר שרודמן החמיץ אימונים של השיקגו בולס כדי להתאמן לקרב, אבל האמת שהוא החמיץ אימון אחד בשביל נייטרו, שהפך לסיפור גדול כי הוא יכול היה להגיע לאימון לפני אבל פשוט נרדם קודם בלי קשר להיאבקות. הוגאן אמר שרודמן היה גרוע באימונים אבל טוב בקרב. הוא היה כריזמטי והקרב הראשון היה טוב כי הייתה תקשורת. הוגאן חיבר את עצמו לרודמן כדי שכולם יצלמו אותו. עכשיו הוא כעס על רודמן ונשבע לא לעשות איתו עסקים, ושהוא ויתר לו שנה אחר כך. הוא הוציא אובר את קארל מלון. מלון היה גרוע בזירה אבל המתאבקים כיבדו אותו כי הוא התאמן קשה. רודמן נעלם יום קודם לכן וחגג בלילה. הוגאן אמר שהם היו אמורים להיות אצל האוורד סטרן ושהוא סחב את רודמן לשם ושהוא סירב לדבר. האמת שסטרן לא כיבד את הוגאן ודיבר רק עם רודמן, כשהוגאן ניסה לדבר. הוגאן אמר שרודמן החמיץ כמה מהלכים אבל היה בסדר בקרב. האמת שהוא נרדם במהלך הקרב למרות הניסיונות של DDP ומלון להציל הכל. הפרק הכי מביך היה על הריצה לנשיאות. ונטורה נבחר למושל מינסוטה ב-1998 ועקף את הוגאן ומקמהן ככוכב הגדול. הוגאן הכריז שיפרוש מהיאבקות וירוץ לנשיאות. זה היה אנגל והיה ידוע שקווין נאש יזכה בתואר והוגאן יזכה ממנו לאחר שיקברו את גולדברג. הוגאן אמר שהילדים שלו סירבו לקיצוץ בשכר בתור נשיא ושינסו להרוג אותו. הוגאן, שנתן ל-AWA הכל והרס אותה, ונתן ל-WWF הכל והרס אותה, עמד לרצוח גם את השידורים אצל טרנר.
הוגאן האשים את המוות של WCW בזה שקווין נאש וסקוט הול לא רצו להתאבק, ורצו יותר דיבורים. הוא אמר שנאש הביא חברים שלו לארגון- כמו הוראס הוגאן, ג'ון טנטה וברוטוס ביפקייק? - ושבישוף נכנס לדיכאון וביקש עצה. הרייטינג ירד אז הוגאן הציע שגולדברג יהיה האלוף. ה-WWF חזרו אז עם סטיב אוסטין, אבל בין אפריל ליולי 1998 המצב היה שווה. ה-WWF העלו את הרייטינג אבל לא על חשבון WCW. ביולי 1998, התקופה הנוראית, היו ל-WCW בממוצע 10,359 איש במופע ו-4.61% ברייטינג. הירידה החלה לאחר שהוגאן זכה שוב בתואר, ליתר דיוק במרץ 1999, כשפלייר הפך להיל והתוכניות נהיו גרועות. האהדה ירדה בסוף 1998 והכל התחיל לפני, כי הארגון לא התכונן לעתיד, אבל רק במרץ 1999 התחילה הירידה. הוגאן אמר שהם הפסידו אבל בעצם הם הרוויחו 55 מיליון דולר. ה-WWF הפכו ללוהטים אבל WCW עוד הייתה טובה. הוגאן אמר שהתשובה הייתה שיפסיד לגולדברג- מטופש, כי הם ויתרו על 7 מיליון דולר בהזמנות אירועים אז.

YossihNew · 9/12/23

גולדברג סמך על הוגאן ועל נאש והם אמרו לו שהוא צריך להפסיד לאחד מהם. הוגאן עשה את הג'וב במחשבה שיעשו קרב חוזר באירוע. הקרב הזה היה יכול להיות טוב, אבל הוא סירב להפסיד וידעו שאסור שהוגאן ינצח, למרות שהם עשו דבר מטומטם. נאש שכנע את גולדברג להפסיד לו. הוגאן אמר שכולם השתגעו על הקרב אבל בשאר ארה"ב זה לא קרה, כי המספרים לא השתנו- זה דווקא טוב- ושגולדברג היה אלוף בעייתי. הוא כעס שגולדברג לא הפסיד לו ואמר שלעבוד איתו היה סיוט. אבל גולדברג לא קודם כאלוף.
גולדברג זכה בתואר אבל האירוע הבא היה גולדברג-הניג והוגאן ורודמן מול מלון ופייג'. הגיוני, כי הם השיגו 600,000 רכישות לאירוע, שני רק לסטארקייד 1997, אבל היה עדיף שגולדברג היה שם ולא פייג', כדי לקבל פרסום כמו שהוגאן קיבל ממיסטר טי. פייג' היה חבר של בישוף. באוגוסט גולדברג נכנס לבאטל רויאל וניצח את הענק, מה שחיסל את הפיוד שלהם לפני שהתחיל, והוגאן היה מול ג'יי לנו, אכזבה אדירה. גולדברג לא עבד בספטמבר והוגאן היה במיין איבנט. באוקטובר גולדברג-פייג' היה מיין איבנט אבל הוגאן-ווריור פורסם. הוגאן-גולדברג היה משיג יותר. בנובמבר, הוגאן פרש וגולדברג נדפק. כשהארגון התפרק, הוגאן לא דיבר על זה. הוא לא דיבר על הפייס טרן שלו או על הפינגרפוק. זה כאילו גולדברג נכשל ואז בישוף פוטר ורוסו ופררה החליפו אותו.
הוא דיבר על האלווין האבוק 1999, ועל זה שרוסו הציע שהוגאן יוותר לסטינג בקרב ביניהם, הביירייט הגדול האחרון. הוגאן אמר שכמה שבועות לאחר מכן בישוף התחנן בפניו לחזור, אבל זה לקח ארבעה חודשים ובישוף לא היה בסיפור. הוגאן אמר שהשנתיים עם רוסו היו גיהנום, אבל הוא עבד איתו חודשיים. הוא דיבר על ברט הארט באופן מוזר. ברט עבד בשנות ה-80 ולכן תמיד יעריץ את וינס הפרומוטר והוגאן מושך הקהל. אבל בין 1993 ל-1997 ברט הפך לכוכב ענק. הוגאן נחשב למישהו שעבר זמנו שחי על אדי דלק משנות ה-80. ברט ירד על הוגאן ועל ריק פלייר שהתאבקו מעבר לשיא, ולא ידע שיגיע ל-WCW ויצטרך אותם. אבל הוא כן. היה ברור שזה ידפוק אותו. כמה שבועות לפני השבץ, ברט התראיין לרדיו ונשאל אם הוגאן חיבל לו בקריירה. ברט אמר שהוא מקווה שלא כי הם חברים.
הוגאן גם דיבר על ההלווייה של אואן. הוא אמר שהוא היה האחרון לעזוב ודיבר עם סטו וברט הרבה אחרי שבני המשפחה עזבו. הוא לא דיבר ממש עם ברט והלך מוקדם. הם כן דיברו בהלווייה של דייבי בוי סמית'. הוגאן אמר שקיבל פקסים שברט מלכלך עליו בעיתונות והוא לא הבין את זה. האמת שברט דיבר על הוגאן פעם אחת לאחר המוות של אואן ולא בצורה שלילית. ביוני, ברט הקדיש להוגאן טור שלם כמה שבועות לפני השבץ שלו כי שאלו אותו עליו באובזרבר לייב. זה נגע לשיחה שלהם בהלווייה של דייבי.
ברט אמר שהוגאן גיבור לכל ההאלקמניאקס וגם למתאבקים, כולם הודו לו על הקהל שהביא ועל זה שהביא להם את השכר, ושגרם להיאבקות להיות מכובדת. הוא אמר שהוגאן הוא אלכסנדר מוקדון של ההיאבקות ושניסה להתנהג כמוהו בציבור. הוגאן לכלך על ברט המון. בקונפידנשל הוא אמר ש-WCW קרסה בגלל החוזה של ברט שהובטח לו המון כסף למרות שלא משך קהל- אבל הוגאן הרוויח יותר. כשנשאל לגבי זה שקבר את ברט, הוגאן אמר שברט ירד עליו שנים בעיתונות אפילו שידע שהוא תמיד היה אמור להפסיד ליוקו ולא לו. הוגאן אמר באותו הראיון שכשבישוף שאל אותו אם להחתים את ברט ב-1997, הוא אמר לו לשלם לברט כל אגורה כי יהיה שווה את זה.
הוגאן גם אמר שבזכותו וינס רכש את WCW. אחרי שג'יימי קלנר ביטל את התוכניות, לא היו קונים לארגון. בישוף שאל את הוגאן אם יוכל לגייס 5 מיליון דולר עבור הארגון והוגאן אמר שלא, ואמר לווינס מקמהן שיוכל להשיג לו את הארגון עבור 3 מיליון. וינס לא הבין למה והוגאן התחנן בפניו לרכוש את WCW עבור הסטוריליין ווינס עשה את זה. זה מגוחך- התוכניות בוטלו במרץ 2001. וינס רצה לרכוש את WCW עוד בנובמבר, אבל ויאקום לא הרשתה לו לשדר ברשתות אחרות בגלל הבלעדיות. וינס דיבר עוד הרבה לפני הביטולים. הוכרז בינואר שפיוז'נט רוכשת את הארגון אבל זה היה מוקדם. ה-WWE אמרו בפברואר שבועות לפני הביטול, שסטו סניידר, המנכ"ל שלהם, שמע מבראד סיגל שהארגון לא יימכר לבישוף. הכל הלך חלק, אבל המון הרגישו שקרה כאן משהו רקוב. כמו בספר של הוגאן. בכל אופן, חג המולד אכזב מבחינת הספרים אבל הוגאן מכר הכי הרבה מבחינת ספרי היאבקות.

YossihNew · 27/2/24

מאמר על אליפות ה-WWE ותולדותיה- 17 במרץ, 2003:

רוב האנשים שמדברים על התואר הכי חשוב בעסקים בדרך כלל מדברים על תואר ה-NWA, התואר הכי חשוב מסוף שנות ה-40 עד להשמדת הארגון באמצע שנות ה-80 בגלל ה-WWF. מהיום שהאלק הוגאן זכה בתואר ה-WWF ווינס מקמהן התחיל התרחבות, תואר ה-WWF היה החשוב. הוא יישאר כך גם בעתיד. לקראת רסלמניה, נדבר על התואר לפני 1974. ה-WWWF התחילו ב-1962, או לפני כן. תואר ה-NWA לא היה מוכר בכל העולם והיו ארגונים אחרים, אבל הוא לא היה של ארגון. מועצה החליטה על האלוף והאלוף נסע בכל צפון אמריקה ומעבר לים בארגונים שונים. לו ת'אז, הנציג האולטימטיבי לאליפות, היה אלוף נצחי. למרות הבעיות, ת'אז מעולם לא איבד תמיכה, עד עזיבתו ב-1957. הוא בחר בדיק הוטון, אלוף NCAA ומתאבק אולימפי, ולא כריזמטי, כיורש. ההנהלה לא רצתה את זה. ת'אז חשב שהוטון הוא הטוב בעסק והיורש שלו. ההנהלה רצתה את באדי רוג'רס, מושך הקהל הגדול שת'אז שנא ולא הוציא אובר. ת'אז הפסיד להוטון ועבד מעבר לים כאלוף בינלאומי. הברית התפוררה. הוטון לא משך קהל והוא לא קיבל בוקינג בניו יורק ובשיקגו. הוא הפסיד לפאט או'קונור, וורקר מצוין ודרו טוב. בזמנו נוצרו שני תארים חדשים- תואר WWA בלוס אנג'לס שריקידוזאן ויפן הכירו בו, ותואר ה-AWA ממיניאפוליס עבור ורן גאנייה. בשיקגו, אדוארד קרפנטייה זכה בתואר ה-NWA מת'אז ב-1957. ת'אז היה צריך להילחם ביפן וה-NWA לא הבינו את הכסף באלוף ביפן. הם רצו אלוף שיישאר. אבל ת'אז לא חזר להכרעה השלישית, וגם קרפנטייה היה בעייתי. אדי קווין ממונטריאול רצה שישאר בטריטוריה שלו. הוא פרש מהברית ות'אז פשוט חזר להיות אלוף. קרפנטייה הפסיד בלוס אנג'לס ובאומהה. או'קונור הפסיד את התואר לרוג'רס ביוני 1961 בקרב אגדי מול 38,622 איש, שיא חדש. ניסו להחזיר את הכוח לברית.
בזמנו כמה ארגונים רצו את מדיסון סקוור גארדן. ת'אז לא הצליח שם. ארגנטינה רוקה הביא את הקהל האיטלקי והפורטו ריקני. אל האפט מאוהיו וקווין נכשלו ב-1955. בנובמבר 1956, וינסנט ג'יימס מקמהן מוושינגטון DC השיג שידור בפריים טיים בחמישי. הוא הביא את רוקה מול דיק דה ברוזר. גם מהומה בנובמבר 1957 בה הוועדה האתלטית מנעה מילדים בני 14 ומטה להגיע למופעים עד שנות ה-80, העסקים היו חזקים. ה-NWA לא היו קשורים. רוקה ומיגל פרז חיסלו את ההילים, בעיקר את רוג'רס. ת'אז התנגד לזה, אבל סם מוצ'ניק, נשיא ה-NWA והאיש החזק, שם את התואר על רוג'רס. התחושה הייתה שזה הפך את מקמהן, הפרומוטר החזק עם השידור בניו יורק ושיקגו, ורוג'רס הגדול שלו, לאנשים חזקים מדי. אבל מוצ'ניק רצה אלוף חשוב בניו יורק. הבעיה עם רוג'רס הייתה שמקמהן שלט בו, לא כמו ב-1957. הפרומוטרים חששו וזה התאמת. הם לא הצליחו להשיג את רוג'רס, שמקמהן רצה לשמור עליו. גם היו לו בעיות לב והלו"ז שלו הצטמצם, אפילו עבור מקמהן. רוג'רס היה פעם הוורקר הכי גדול בתעשייה אבל כבר לא היה כזה. למקמהן נמאס משאר הברית ותכנן לפרוש עם רוג'רס. מוצ'ניק החזיר את ת'אז מפרישה כדי שיזכה בתואר וינצח את רוג'רס, וידפוק את וינס ואת שותפו השנוא טוטס מונדט. רוג'רס היה אמור להפסיד לת'אז ב-1962, אבל הוא נפצע לפני כל קרב. בפעם הראשונה מול קארל גוטץ' וביל מילר, ששברו לו את היד. בפעם השנייה הוא שבר קרסול מול קילר קוואלסקי, שזה שניצח רק בהכרעה אחת גרמה לזה שלא נחשב לאלוף. קוואלסקי היה אלוף לקצת זמן. רוג'רס חזר בינואר 1963 וניצח את קוואלסקי. כעבור שלושה ימים הוא הגיע לטורונטו. מוצ'ניק אמר שאם רוג'רס לא יפסיד, הוא יתרום את הערבות שלו, בשווי 25,000 דולר, לצדקה. הקרב היה הכרעה אחת ות'אז היה קשוח. רוג'רס חשש ואמר שת'אז לחש לו שאפשר לעשות את זה בדרך הקלה או הקשה. כשנשאל למה לא חיכה להזדמנות להרביץ לת'אז בשביל מקמהן, הוא שאל אם הוא השתגע.
מקמהן זעם מזה ופרש מהברית. ת'אז לא משך אצלו קהל בניגוד לרוג'רס. הם העמידו פנים שהחילוף לא קרה- מקמהן ביקש מהמגזינים להתעלם מזה. אחד דיווח וזכה לכעסו. וינס אמר שזה היה קרב של הכרעה אחת ולכן לא נחשב, אבל הוא עצמו עבר לקרבות של הכרעה אחת. הוא הכריז על טורניר בריו דה ז'נרו בו רוג'רס ניצח את רוקה וזכה בתואר ה-WWWF. ת'אז ניצח את רוג'רס בטורונטו וגם את ברונו סאמארטינו, כי מוצ'ניק ידע שזה יוכיח את העליונות שלו. סאמארטינו נשבע שלא ידע אז שיהפוך לאלוף אבל אחרים פקפקו. במאי 1963, סאמארטינו ניצח את רוג'רס תוך 48 שניות וזכה בתואר. רוג'רס נשבע שהיו לו בעיות לב וגררו אותו מבית החולים. הוא עבד בקרבות זוגות או קרבות יחידים קצרים והיה חולה. ברונו אמר שהוועדות לא היו מכניסות את רוג'רס לזירה אם כן. ברונו ווינס היו שותפים עסקיים, וברונו האמין שווינס חיבל לו בקריירה. וינס העדיף את ברונו האהוד כאלוף. רוג'רס נעלם. בנו לקרב חוזר באצטדי בניו ג'רזי, אבל רוג'רס הוחלף בגורילה מונסון. הוא חזר רק כעבור 20 שנה כמנג'ר של ג'ימי סנוקה בגלל בעיות הלב שלו. הוא מת ב-1992 מבעיות לב. ברונו היה מרים משקולות שגדל באיטליה והאיש החזק בעולם. הוא לא משך רק את האיטלקים. הוא היה אייקון בצפון מזרח המדינה. הוא הרים את הייסטאקס קלהון, משהו שאף אחד לא עשה.
ברונו לא מילא את הגארדן 60 פעמים, אבל הוא היה הכוכב הכי גדול אז. הוא ווינס השתמשו בשיטה פשוטה- ההילים מול ברונו. היל חלש הפסיד ישר. היל טוב יותר ניצח בפסילה בהתחלה ואז הפסיד נקי. כוכבים ממש גדולים ניצחו בפסילה ובספירת חוץ ואז הפסידו בקרב השלישי. זאת הייתה הנוסחה 20 שנה, עד שפאט פטרסון בא מול בוב באקלנד ב-1979 וקיבל ארבעה קרבות. ברונו מילא אולמות מול קילר קוואלסקי, גורילה מונסון, פרד בלאסי פעמיים, ואלדו ואן אריק, וביל וואטס פעמיים. וואטס בגד בברונו וזה הפך למשהו שה-WWWF עשו הרבה. אחרים אמרו שזה צפוי אבל זה עבד. רבים אמרו שת'אז ואחריו ג'ין קיניסקי הוא האלוף האמיתי. רבים פקפקו בקיניסקי כי ברונו ניצח אותו כבר. הוא הביא את הקהל הכי גדול, אבל עבד באולמות שהיה קל למשוך בהם קהל. המופעים היו כל חודש ולא כל שבוע כמו אזורים קטנים. הוא גם התאבק רק מול הילים, לא מול כולם כמו כוכבים גדולים. אבל רצו לעשות קרב איחוד עם אלוף ה-NWA. הרעיון היה לשכור אולמות שיקרינו את קרב המאה. הרגישו שיכניסו כסף מזה. הסכימו שברונו צריך לצאת אובר, אבל ברונו סירב לעבוד בלו"ז הקטלני, ות'אז סירב לעשות ג'וב עבור לא פחות מ-100,000 דולר. ברונו עוד שלט בצפון מזרח המדינה, גארדן, פיטסבורג, בולטימור, וושינגטון, פילדלפיה ופרובידנס. הוא גם הגן על התואר בטורונטו. בוסטון עברה אליו גם ב-1965. ג'ים בארנט גם שלח אותו לאוסטרליה עבור 15,000 דולר לשבוע והוא הצליח שם. גם בפורטו ריקו.
בוסטון שגשגה וברונו תמיד הצליח בפנסילבניה, אבל ניו יורק קצת נשחקה. לאחר שברונו ניצח את וואטס, וכל מי שהיה אחריו לא נחשב אמין מספיק. אפילו הקרב מול מונסון לא מילא את הגארדן. נאמר שהם התאבקו שעה וחצי אבל בעצם התאבקו 40 דקות. ברונו התאבק שעה מול ג'ייאנט באבה ביפן, אבל הוא אתגר את באבה על התואר הבינלאומי. גם היה להם ב-1968 עוד קרב של שעה. הוא גם הפסיד בספירת חוץ לריי סטיבנס בסן פרנסיסקו, וסטיבנס הוכרז כאלוף, אבל זה לא היה מחוץ לסן פרנסיסקו. ב-1969 היה השפל. וינס איבד את השידור בשוק, ורבים ייעצו לו לעזוב את ניו יורק היקרה לטובת השווקים האחרים. אבל הוא זכה לבלעדיות בגארדן כל עוד הגיע כל חודש, ושם היו ההכנסות הגדולות. אביו, ג'ס, ערך שם מופעי היאבקות, וזה מה שהתחיל את הכל במשפחה. ביוני 1969, הגיעו רק 5,527 איש לקרב של ג'ורג' סטיל. החזרה לטלוויזיה, גם בשעה מאוחרת בתחנה גרועה, החזירה את העסקים. ברונו שבר את השיאים מול קראשר ורדו, מתאבק לא מוכר, כש-20,225 איש באו לראות אותו עבור 85,716 דולר.
המצב ב-1970 פרח, אבל ברונו היה שחוק מהלו"ז ונפצע. הוא המשיך להתאבק. ב-1968 הוא נפצע בגב והפסיק עם השולדר באקברייקר. הוא רצה לעבוד בלו"ז מוגבל, ובינואר 1971 הפסיד את התואר מול קהל שיא ששילם 85,554 דולר, ואיבן קולוף ניצח אותו. אף אחד לא שכח את זה. התגובה הייתה מתה וברונו היה בטוח שהתחרש כי לא שמע כלום. כולם בכו. זה תרם לאגדה שלו יותר מכל הניצחונות והיה רגע זכור. הוחלט שמסיבות ביטחון, לא יעניקו לקולוף את התואר. קולוף התאבק 30 שנה והיה ממונטריאול עד שהתחיל לשחק רוסי. הוא היה נמוך וחזק, ושנה קודם לכן נלחם בפיוד נחמד מול ברונו שהביא קהל גדול ב-1970 שהחזיר את כמות הקהלים הגדולה. בעשור הבא הוא התפרסם כזה שניצח את ברונו. הוא יכול היה להצליח כאלוף אבל לא תכננו את זה ככה. רוקה ופרז הביאו קהלים גדולים והיה להם שידור בתחנה בספרדית, אז מקמהן החליט להביא את פדרו מוראלס מפורטו ריקו. הוא היה ג'ובר שנתיים קודם לכן והפך לכוכב ענק בקליפורניה. למקמהן לא היה זמן לבנות אלוף חדש לאחר שברונו רצה לפרוש. פדרו הגיע ל-WWWF כאלוף ארצות הברית בדצמבר 1970. כבר בפברואר התרחש קרב אליפות, שלושה שבועות לאחר הזכייה של קולוף. קולוף נעל את מוראלס בפול נלסון ומוראלס בעט בטורנבאקלס. נדמה היה שזאת הצמדה כפולה, אבל הקהל התלהב כי פדרו הפך לאלוף. קולוף גרם להלם בענף והם הכניסו 86,885 דולר. אבל ההחלטה הייתה להעיף אותו כדי שההיט שלו לא ימנע מאחרים לצאת אובר. הוא עבר ל-AWA מול ורן גאנייה ונשאר כוכב גדול במשך 20 שנה. אצל ג'ים קרוקט הוא הציג את אחיינו, ניקיטה. הוא גר בקרוליינה ואפילו חזר מפרישה כמה פעמים השנה.

YossihNew · 27/2/24

המבחן הגדול היה בחודש הבא. ברונו גם עבד מול גיטו מונגול במופע הבא, כי עבד רק במופעים בפיטסבורג ודי פרש. פדרו מוראלס נאלץ להצליח לבד. הוא הצליח ביותר בניו יורק, הפורטו ריקנים רצו לראות אותו מנצח את ההילים בגארדן. הם היו פרועים יותר מהאיטלקים ומעריצי הספורט של ברונו. האטמוספירה הייתה מסוכנת והם זרקו בטריות וחפצים על ההילים. מוראלס לא היה וורקר טוב, הוא כבר לא התעופף באוויר ובעיקר מכר לפני שהחזיר ליריב. אבל ההיט היה מצוין. הנוסחה השתנתה. ברונו הפסיד בפסילה כדי לבנות לקרבות חוזרים, אבל מוראלס ניצח תמיד כי חששו ממהומות. מעולם לא הרימו את היד של היריב. גם לא כשמוראלס הפסיד את התואר.
בסדרה, ההיל הפסיד בגלל דימום, מה שגרם לקרב חוזר בקרב מוות טקסני. או שההיל הפסיד בפסילה. מוראלס זכה בתואר בלילה בו שני אנשים ערכו בכורה. בוב ווינדהאם היה טירון ב-AWA וראה את בלקג'ק לאנזה הגדול כטופ היל. הוא החליט לגדל שפם ולשים כובע קאובוי, והפך לבלקג'ק מוליגן. חשוב ממנו- הבכורה של ארני רות' בתור גראנד וויזארד, שהיה הדובר של השיק בדטרויט. כל חודש, הוויזארד או לו אלבנו הביאו היל למוראלס. מוראלס ומוליגן מכרו כרטיסים בשווי 88,865 דולר. מחירי הכרטיסים עלו ביולי 1971 והם הכניסו 103,485 דולר, שיא חדשף לקרב של מוראלס וגורילה מונסון מול לוק גרהאם וטרזן טיילר על תארי הזוגות, שהסתיים בפסילה. מוליגן, שנדקר ונפצע בקרב מול מוראלס, בקושי עבד, אז ברונו חיסל אותו תוך דקה. מוראלס מילא את הגארדן בקלות, ההיאבקות הייתה בפריחה וטריטוריות רבות עברו את שנות הזהב בתחילת שנות ה-70. אבל הנוסחה של מוראלס לא עבדה טוב בשאר הערים בהשוואה לברונו. באוגוסט 1971, לראשונה מוראלס לא ממש ניצח. סטן סטזיאק מקוויבק נלחם מולו ושניהם דיממו. המכירות היו חלשות, אבל קרב המוות הטקסני כעבור חודשיים הכניס 104,456 דולר ומוראלס ניצח. לאחר מכן פרד בלאסי שבר את השיא עם מוראלס פעמיים רצוף. בלאסי היה בן 53, אבל היה מוכר ביותר והיה גם יריב של ברונו. הוא היה כוכב גדול בטריטוריה של לוס אנג'לס ששודרה גם בניו יורק. שם הוא היה פייס, אבל הקהל בא והם היו צריכים לסלק המון מעריצים מחוסר מקום. הקרבות היו קצרים בגלל הגיל של בלאסי.
מקמהן ומוצ'ניק השלימו ב-1972. שניהם היו פוליטיקאים והשלימו מהר מאוד. מקמהן תמיד היה בוועידות של ה-NWA גם כשלא היה חבר. אבל אף חבר NWA לא יוכל היה להכיר באלוף עולם אחר, ומוראלס הפך סתם לאלוף WWWF. דורי פאנק ג'וניור היה האלוף הכי מכניס מזה המון זמן ומוראלס התקשה מחוץ לניו יורק ופילדלפיה, ורבים טענו שמקמהן ירצה את פאנק ג'וניור. אבל מעריצים בצפון מזרח המדינה לא ממש הכירו את אלוף ה-NWA עד שהארלי רייס הגיע ב-1980. וינס מעולם לא השתמש באלוף ה-NWA, אבל הוא היה מאוד מכובד והיה משבעת האנשים שהחליטו מי יהיה האלוף. אלוף שלא השתמש בו. מקמהן התעסק בנוסחה פעם אחת. בספטמבר 1972 פדרו וברונו הפכו לצמד, והיה ברור לאן זה הולך. הקהל רצה קרב חלומות, אבל אצל מקמהן זה לא עבד. החשש היה שברונו, שהיה אהוד יותר ממוראלס, יפגע בו מבחינת אהדת הקהל. ברונו היה המתאבק הכי אהוד במדינה, ופדרו היה מקום חמישי בלא אהודים- כשהשיק וקולוף שניצח את ברונו היו בפסגה. אבל מוראלס תמיד היה אהוד. הקהל המבוגר לא ראה את פדרו ככוכב כמו ברונו או כריזמטי כמוהו. הרעיון היה שהם ילחמו על תארי הזוגות, ופרופסור טורו טאנאקה ומר פוג'י זרקו עליהם מלח. שני האנשים העיוורים הרביצו אחד לשני ואז הם ראו. והם המשיכו בקרב עד שהפרידו ביניהם, ואף אחד לא חשב שזה יקרה. ברונו אמר שהוא חיכה שיציעו לו קרב אליפות ועכשיו הוא דורש את זה. קרב המאה התרחש ב-30 בספטמבר באצטדיון שיי, בלילה קר וגשום. זה לא היה כישלון, אבל מקמהן צדק- הקהל רצה את הקרב, והוא היה מפורסם יותר מכל קרב בגארדן. אבל הקהל היה 22,508 איש, ששילמו 140,923 דולר. מעט יותר ממה שמוראלס הביא בגארדן בקרבות פחות חשובים. עם בלאסי הוא ממש מילא אולמות ושבר שיאים. וברונו זכה לקריאות בוז. הם נלחמו יותר משעה והקרב היה די שונה. רבים חשבו שזה קלאסי אבל אחרים חשבו שזה משעמם.
מוראלס המשיך למלא תמיד את ניו יורק, אבל בוסטון, וושינגטון, בולטימור וערים אחרות החלו לרדת. פיטסוברג כבר בקושי הייתה שלו כי ברונו הגיע לשם ותמיד משך קהל. בספטמבר 1973, מקמהן ביקש מברונו לחזור להיות אלוף. בגיל 38 הוא אהב את הלו"ז שלו- הוא עבד בכל העולם בתנאים שלו ועבור כסף טוב, אז סירב. מקמהן הציע לו 6% מההכנסות, לעבוד רק במופעים הגדולים, ו-5% בגארדן. ברונו עבד 10-15 תאריכים חשובים והרוויח בין 5,000 ל-10,000 דולר בשבוע טוב, יותר טוב מהתקופה הראשונה שלו ועם פחות עבודה בחצי. אלוף ה-NWA ואנדרה הענק הרוויחו כמות דומה, אבל הם עבדו לו"ז מטורף בכל העולם, וברונו הרוויח את זה מלו"ז חלקי בצפון מזרח המדינה. הוא חזר כעבור חודש. סטזיאק חזר בקיץ 1973 וחוץ מברונו היה היחיד שהשיג תיקו מול מוראלס. הקרב הראשון שלהם שוב לא מילא את הקהל, אבל הם נלחמו עד לתיקו מקבלת זמן. במקום 53 דקות זה היה 37 דקות. בקרב מוות טקסני ללא מגבלת זמן, מוראלס ניצח את סטזיאק באוקטובר. זה היה האולם המלא האחרון שלו כאלוף. מחוץ לניו יורק, הוא לא הביא קהל מול סטזיאק ולארי הניג. בנובמבר 1973 מוראלס הביא את הקהל הכי חלש בגארדן מזה שנה וחצי, וניצח את הניג בגלל שהאחרון דימם, כמו תמיד לקרבות חוזרים. חוץ מזה, בחודש הבא ברונו עמד לחזור לראשונה מאז ינואר לקרב מול סטזיאק, וגם ג'ון טולוס מקליפורניה עמד לחזור לאחר עשור לקרב מול ויקטור ריברה, שגם היה אהוד בניו יורק לפני שעבר לקליפורניה לפיוד המכניס מול טולוס.
הכל היה סודי. בדצמבר 1973, בפילדלפיה, מוראלס נלחם מול סטזיאק. כולם חשבו שהתואר יחליף ידיים רק בניו יורק, אבל 4,500 איש לא ידעו שתהיה היסטוריה. הם גם לא ידעו את זה לאחר מכן. כמו הזכייה של מוראלס, סטזיאק השתמש בפול נלסון ומוראלס בעט בטורנבאקלס. הם נפלו ונדמה היה שמוראלס שמר על התואר. לא הרימו יד לאף אחד, והפרשן אמר מילים שאז לא הבינו: "בואו נשמע עידוד לאלוף הגדול, פדרו מוראלס". מקמהן חשש ממהומה. הקהל היה בטוח שפדרו שוב ניצח. באותו שבוע שום דבר לא קרה באיטיות- שמעו על חילוף תואר. מעטים ידעו עד שכעבור שלושה ימים סטזיאק יצא להקלטות עם האליפות. הוא היה אלוף בצפון מערב המדינה ובטקסס כהיל ואדון מכת הלב, אבל הוא לא התאים לאלוף, והיה במקום הנכון ובזמן הנכון. בניגוד לקולוף, סטזיאק לא הרוויח מהזכייה בתואר. הוא התאבק בעיקר באורגון עד 1982, הפך לפרשן ומת ב-1997. מוראלס נשאר קצת עד שעזב לסן פרנסיסקו ושכחו מזה. הוא נשאר מידקארדר ולא היה כוכב כמו פעם, כשהוא ופפר גומז מילאו אולמות מול ריי סטיבנס ופאט פטרסון. מוראלס לא היה אגדי כמו ברונו. הוא התאבק בכמה מקומות והיה כוכב בפורטו ריקו. לאחר שלוש שנים של הכנסות גבוהות, הוא אפילו לא הצליח כמו קולוף, למרות שקולוף היה היל רוסי וגם וורקר טוב יותר. לאחר שעבד כג'ובר אצל ג'ים קרוקט, הוא חזר ב-1980 והפך לאלוף בין יבשתי. הוא היה בתחילת ההתרחבות של וינס ג'וניור, אבל בתחילת שנות ה-40 שלו עבד בקרבות נמוכים לפני שפרש ב-1987. סטזיאק הופיע בקרבות סקוואש בהתחלה עם התואר ואז בלי, והיו שהבינו את זה שהוא אלוף לשבוע. בניו יורק, הכריז וינס האב על החילוף. מוראלס ילחם עדיין מול הניג. ברונו יצא לראיון ווינס אמר לו שפתאום הקרב שלו הפך לקרב אליפות.
בשבירת קייפייב גדולה, ב-5 בדצמבר, בהקלטות בלוס אנג'לס לעוד שבועיים, הכריז השדרן שב-14 בינואר, ברונו יגן על התואר שלו בגארדן מול דון ליאו ג'ונתן. אבל אף אחד בגארדן לא ידע מה אמרו בלוס אנג'לס. ברונו ניצח את סטזיאק מול קהל מלא בקרב פשוט. הקהל צעק "ברונו" במשך 12 דקות לאחר מכן. העסקים בצפון מזרח המדינה עמדו להתרומם.

YossihNew · 29/2/24

מאמר על אליפות ה-WWE ותולדותיה, חלק ב'- 24 במרץ, 2003:

בין 1974-1983, ל-WWWF היו שלושה אלופים שונים שכולם הצליחו. ברונו סאמארטינו, סופרסטאר בילי גרהאם, ובוב באקלנד. כאן נוצר היסוד של הארגון, ווינס מקמהן ג'וניור קנה את המניה של אביו הזקן בארגון לקראת שינוי עולם ההיאבקות. אבל ב-1974 הכל היה שונה, והעולם הזה היה במשבר. בין 1970-1973 שברו שיאים, ומאיזו סיבה, הכל נחלש בעשור לאחר מכן. לפלורידה הייתה תקופה טובה עם דאסטי רודס, וג'ורג'יה וקרוליינה נשארו חזקות. אבל אלו החריגים. ה-AWA הצליחו, אבל פחות מתחילת שנות ה-70. קליפורניה התחילה נהדר, ומתה בסוף העשור. סטמפיד רסלינג עמדה למות עד שלפתע נתנה פוש למתאבקים קטנים ועשתה דברים חדשים. דטרויט וטורונטו נשרפו בגלל האש של השיק. באמרילו כולם גססו ושאר טקסס חיה, אבל לא כמו פעם. ולא רק היאבקות- רולר דרבי היו בשיאם ב-1971-72, וב-1974 נעלמו.
ל-WWF לא היו בעיות בשנות ה-70- זאת הייתה תקופת זהב לארגון, עם פיודים אגדיים וקהל שובר שיאים, ויצירת כוכבים. וינס האב וסאמארטינו המציאו את הנוסחה בשנות ה-60, והחשש של הפורטו ריקנים נעלם כשפדרו מוראלס עזב, אז הבוקינג השתפר. פסילה, ספירת חוץ או עצירה בגלל דימום, ואז קרב מוו טקסני. אם הפיוד עבד במדיסון סקוור גארדן, הם המשיכו בשווקים האחרים. המיין איבנטים נקבעו שמונה חודשים מראש. הארגון התחזק יותר מתמיד בגלל כמה סיבות- יותר מתאבקים, כולל פייסים שמשכו קהל. מיל מאסקאראס, שהיה סאמארטינו ההיספני וכוכב סרטים במקסיקו, היה צבעוני, נראה טוב ואף אחד לא ראה סגנון כמוהו. ביל אפטר חיבב אותו והעצים אותו. אבל הוא שנא למכור, וכולם שנאו אותו, ולא ביקשו ממנו להפסיד. דאסטי רודס בא מפלורידה והיה משלושת המתאבקים הכי מכניסים. גם היאבקות מפלורידה שודרה בניו יורק, ורודס היה נוצץ וצבעוני. ואנדרה הענק, שנסע בעולם ב-1974, אבל וינס האב תמיד השיג אותו כשהיה צריך. המרכיבים האחרים היו אולמות חדשים- הקפיטל סנטר במרילנד ליד וושינגטון היה מצוין לברונו. הספקטרום בפילדלפיה הביא אולם של 18,000 איש לאזור איטלקי. ופיטסבורג הייתה העיר שלו, והם גם התרחבו בניו יורק. ואף אחד לא היה חזק כמוהו בבוסטון. ניו הייבן, פרובידנס והרטפורד גם היו נהדרים. ברונו לא משך רק בטורונטו ובנסאו קולוסיאום.
ברונו השתפר בראיונות כילד המהגר שחי בעוני, עבד קשה והפך לכוכב, אבל נשאר נציג הקהל. הוא היה בן 40 והשתנה- הוא ירד במשקל, התאמן ונשאר חזק. הוא לא היה החזק בעולם אבל הקהל ראה אותו ככזה והאמין שיוכל לנצח אנשים כמו גרהאם או את קן פטארה, שהיה חזק ביותר. אבל הוא התאבק בקרבות ארוכים יותר. הוא בעיקר הרביץ ובעט, אבל האמינו בקאמבקים שלו. בגדול, הקידום השתנה והמאתגרים שלו היו טובים יותר. לו אלבנו וגראנד וויזארד הביאו כל חודש מישהו חדש, ואליהם הצטרף פרד בלאסי. בלאסי היה בן 55 ולא השיג רישיון להתאבק. הוא עוד משך קהל עם הראיונות שלו אבל לא ממש יכול היה להתאבק. ברונו הגן על התואר בגארדן לראשונה בינואר 1974 מול דון ליאו ג'ונתן, ענק שהיה ביגמן זריז והשתמש במהלכים שאפילו הקטנים לא השתמשו בהם. זה היה ניצחון גדול לברונו.
בלאסי עזב את קליפורניה והגיע אז עם ניקולאי וולקוף. וולקוף היה גדול, חזק ולא זז הרבה. הוא הביא קהל כביפו מונגול מול ברונו, אבל הפך ממונגולי לרוסי. ברונו מילא איתו את הגארדן בשני קרבות ואז עם צ'יף ג'יי סטרונגבו מול וולקוף ובלאסי. וויזארד הביא את קילר קוואלסקי. ג'ון טולוס הגיע מלוס אנג'לס אבל הוא לא היה גדול מספיק ולכן נכשל. האחים ואליאנט גם הצליחו, ואת השנה סיים ברונו בפיוד מול בובי דאנקם. זה הוביל לקרב הכי גדול של ברונו עד אז- 20,225 איש בגארדן לא הספיק, והם שמו גם 4,000 איש נוספים בפלט פורום ליד. ספירוס אריון מיוון הגיע בסוף שנות ה-60 והיה השותף של ברונו. הם היו אלופי זוגות, ואריון עבר לאוסטרליה והפך לכוכב. אבל אוסטרליה הייתה במשבר והוא חזר כפייס. הוא היה מתאבק אירופאי ברמה אחרת. הקהל חשב שברונו אלוהים ולכן לא שינה מה עשה. ה-WWWF היו מונופול אצלם והכוכבים שלהם יצאו טובים. הקהל אמנם ראה דברים טובים יותר בשידורים מפלורידה וקליפורניה, אבל לראות את ברונו בגארדן היה הדבר האמיתי.
אריון היה שונה. הוא היה מתאבק מרשים ובגד בסטרונגבו. ברונו נשאר ניטרלי עד שאריון חיסל את התלמיד שלו, לארי זביסקו. ברונו נתן ראיונות מצוינים ואריון הרשים פיזית, אז הם מילאו אולמות במשך חודשים- שיא הארגון עד אז. בקרב המוות הטקסני אריון שם יד על החבל, והם חזרו לקרב מוות יווני- קרב הכנעות, שברונו הצליח לנצח. וואלדו ואן אריק הגיע ואמרו שברונו פצוע ביד לאחר שהקרב נעצר בגלל הדימום של ברונו. נגד הרופאים, ברונו ניצח אותו תוך ארבע דקות בקרב בו יד אחת לא פעלה. לאחר פיוד קיץ מול ג'ורג' סטיל שכלל 46 דקות נוראיות כשסטיל ברח, הגיע עוד פיוד גדול.
קולוף לא הופיע בצפון מזרח המדינה מאז שהפסיד למוראלס, וחזר עם אלבנו באוקטובר 1975. זה היה רצף ארוך של מילוי של הגארדן, ותקופה חדשה וטובה לארגון. הוא רזה גם כן, ואמרו שהוא נשאר חזק אבל בכושר טוב יותר. הוא גם ככה היה טוב בזירה. ברונו לא הצמיד את קולוף מעולם פרט לקרב אחד שלא ממש ראו, אז כולם חיכו. ואז הגיע מישהו שעמד להביא קהל כמו ברונו- גרהאם. לאחר שתי סיומות פסילה מול קולו, ברונו נלחם מולו בקרב הכלוב הראשון בגארדן בדצמבר. ברונו חיסל את קולוף המדמם ויצא מהדלת, ונקם על חמש שנים קודם לכן. מוקדם יותר, גרהאם ערך בכורה בגארדן וניצח את דומיניק דנוצ'י, חברו של ברונו, תוך תשע שניות. ואז הכריזו שבחודש הבא, גרהאם ילחם מול ברונו. גרהאם וקולוף היו חברים מימיהם ב-AWA. הם היו כמו אדריאן אדוניס וג'סי ונטורה. קולוף היה העובד, וגרהאם הביא את הקהל עם הדיבורים והשרירים. בנוסף הגיע ארני לאד, כוכב ה-NFL לשעבר, שהיה היל מצוין. העסקים שגשגו, והשלושה הלכו לווינס ואמרו שמכיוון שכולם מיין איבנטרים, מגיע להם לקבל תשלומים שווים ברמת מיין איבנט או שיעזבו. אי אפשר היה לסרב לזה, אבל אולי זה הוביל למה שלא קרה.
קולוף לא הוצמד נקי עד לאפריל, כשברונו ניצח אותו בקרב שרשרת רוסית, משהו חדש. קרב הכלוב עם קולוף והקרב הראשון מול גרהאם, שניצח בספירת חוץ בינואר 1976, מילאו את האולם. ברונו ניצח את גרהאם בפברואר 1976 ומילא גם את הפלט פורום. אחר כך הגיע לאד, וקרב זוגות כשברונו ובן דודו טוני פריסי ניצחו את קולוף וגרהאם בפעם השביעית ברצף שמילאו את הגארדן. באפריל הגיע סטן "הלריאט" האנסן מטקסס. האנסן, בן 28, לא היה אז כוכב. הוא היה גדול יותר ממה שיהיה ביפן, עם שיער מחומצן וראיונות טובים. רצו שיהיה כוכב, והצליחו מעבר לכל דמיון.
הקרב הראשון הביא רק 17,493 איש, אבל זה הפך לקרב אגדי. תוך שמונה דקות, האנסן נתן לברונו באדי סלאם והפיל אותו על הראש. ברונו מכר את זה לכמה דקות, אבל המעריצים הבינו שמשהו לא בסדר. הוא דימם, עשה קאמבק, האנסן מכר והקרב נעצר בגלל הדימום של ברונו כמו תמיד. ברונו אפילו תקף את האנסן לאחר הקרב. אבל הוא שבר את הצוואר. הרופא שלו אמר לו לפרוש והכל נעצר. הצוואר השבור הוכרז גם בטלוויזיה, ואמרו שזה בגלל הלריאט. הקלוזליין הפך למהלך קטלני, וזה עשה להאנסן את הקריירה. האגדה הזאת הפכה את האנסן לכוכב ענק ביפן כשאנטוניו אינוקי הביא אותו ונתן לו לנצח אותו ואת אנדרה הענק. האנסן עקף את בלאסי, לו ת'אז ודיסטרוייר והפך לכוכב הזר המוביל. זה גם עזר לברונו שהמשיך עם צוואר שבור. הקרב הראשון הפסיק את רצף מילוי הגארדן, אבל האנסן קיבל יותר היט מכל היל אחר. הקרבות שלו מול איבן פוצקי מילאו כל אולם, והוא ניצח תמיד. פוצקי היה מוגבל אבל היה אהוד ושני רק לברונו.
ברונו-לו ת'אז לא קרה. רק 11 שנים לאחר מכן מצאו סופסוף משהו שיביא מלא צופים לאולמות. או שהם חשבו. אינוקי ארגן קרב שלו מול מוחמד עלי בטוקיו. בארה"ב יקרינו את הקרב כמו כל הקרבות של עלי. עלי היה הכוכב הכי גדול אז. אינוקי היה גדול ביפן אבל כלום בארה"ב. הרעיון היה שפרומוטר בכל טריטוריה יקדם את הקרב בטלוויזיה ויערוך מופעים ענקיים עם הכוכבים המקומיים, וישדר גם את עלי-אינוקי ואת אנדרה-צ'אק וופנר המתאגרף מאצטדיון שיי. הם יביאו קהל אגרוף לראות את עלי, ומעריצי ההיאבקות ירצו שאנדרה ינצח ושאינוקי ינצח.
זה נכשל. מעריצי האגרוף חשבו שזאת פארסה ולא כיבדו את אינוקי. מעריצי ההיאבקות לא שמו על אינוקי בארה"ב. לא הכירו אותו בארה"ב, והפרומוטרים לא רצו לקדם אותו כי היו להם כוכבים משל עצמם. וינס האב ובנו, שהתחיל לערוך מופעים ואהב פריקשואוז- כמו קידום קפיצה של איוול קניבל מעל קניון נהר הנחש- השקיעו במופע. האולמות בצפון מזרח המדינה נקבעו להקרנות וגם היה המופע באצטדיון שיי עם אנדרה-וופנר ועלי-אינוקי בשידור חי. מצד שני- האנסן היה אז לוהט. אבל כאן הוא היה חייב להילחם מול ברונו. וינס היה בקשר עם היסאשי שינמה ואינוקי ושלח לניו ג'פאן מתאבקים, כמו אנדרה. ברונו ווינס לא הסכימו על יפן. אינוקי היה אלוף NWF אבל רצה את תואר ה-WWWF, כי ג'ייאנט באבה השתמש בתואר ה-NWA. וינס רצה, אבל ברונו, שהיה חבר של באבה מאז שנות ה-60, סירב לעבוד אצל אינוקי. אם מישהו אחר היה מסרב לבוס ככה, הוא היה משלם על זה. אבל ברונו היה חשוב. למרות שהוגן כל הקריירה והיה לו החוזה הכי טוב בעסק, הם היו ביחסים רעים. לאחר שפרש, הסתבר שרימו אותו באחוזים מההכנסות. ברונו תמיד קיבל את התשלום הכי טוב, גם כשבאקלנד היה אלוף- באקלנד קיבל 5,000 דולר וברונו 6,000. ברונו תבע את וינס האב, ולאחר שנפטר, וינס ג'וניור התפשר איתו. הוא הציע לו עבודה כפרשן, אבל זה נגמר נורא והם שונאים אחד את השני עד היום.
ברונו לא היה בכושר לאחר הפציעה ולא רצה להסתכן. וינס האב אמר לו שהשקיע בזה כל כך ואם זה ייכשל, לא יהיה WWWF כמו שרצו לבנות אותה. כולם צחקו מעלי-אינוקי. רצו שזה יהיה כמו UFC בעתיד, מתאבק ברמה עולמית מול אלוף האגרוף. זה היה טוב ביפן, אבל בארה"ב זה היה סתם קרב היאבקות. כולם אמרו שזה יהיה וורק, וזה היה נכון באותו הרגע. ברונו האמין לווינס והגיע לא בכושר לראשונה. אצטדיון שיי הביא 32,000 איש ששילמו 400,000 דולר, כפול מהשיא הקודם. הם הקרינו המון בצפון מזרח המדינה. בכל שאר המדינה זה נכשל. כולם ידעו שבאו לראות את ברונו. ברונו לא מכר להאנסן כי לא יכול היה להסתכן בזה. האנסן ברח בספירת חוץ, וזה הוביל לקרב כלוב כעבור שבעה שבועות שם השיגו את הנקמה. עלי-אינוקי היה אסון, אבל כעבור דור כולם ראו בקרב הזה, שהפך לשוט כי עלי החליט נגד לעשות קרב מבוים, משהו אגדי שהוביל ל-MMA.

YossihNew · 29/2/24

ברונו קיצץ בלו"ז ושוב לא רצה להתאבק בגלל הפציעה. וינס ביקש ממנו להישאר עד שיבנו מחליף. לאחר הניצחון על האנסן, נוצר עוד כוכב חדש בספטמבר 1976. ברונו נלחם מול איש מערות מנופח וזריז, שווינס קרא לו ברוזר פרנק ברודי. הוא היה אובר בפלורידה, וקילר קוואלסקי ידע שיאהבו אותו בניו יורק. ברודי והאנסן הפכו לחברים בלואיזיאנה כשהתחילו ב-1974 והפכו לצמד אגדי ביפן, והוא היה אהוד ממנו עד שנדקר ב-1988 ונרצח. אבל אלו לא היו קרבות קלאסיים. ברונו היה פצוע וברודי היה ירוק. מקמהן החליט לגבי העתיד שלו. בוב באקלנד היה אלוף ההיאבקות של NCAA ב-1971 והיה שחקן פוטבול גדול. הוא הגיע לקולג' גם כשלא ידע לקרוא או לכתוב. הוא בא ממינסוטה והתאמן שם בהיאבקות. הוא קיבל פוש באמרילו שאהבה מתאבקים מסוגו. הוא היה בן 27 עם מבנה גוף נהדר. הוא נראה היה צעיר, חזק ובכושר, אבל לא וורקר טוב. הוא הגיע בזמן של ג'ק בריסקו והיה דומה לו, ובזמנו זלזלו במתאבקים חובבים שהגיעו לתחום. הוא היה חזק במיוחד, והרים את האלק הוגאן בקלות ביד אחת. הוא השתמש באטומיק דרופ אבל הרים את היריב מעל לראש, החזיק אותו, ורץ כשהוריד את היריב על הברך.
כשברונו רצה לצאת לאחר פציעת הצוואר, וינס האב הלך לסם מוצ'ניק. הוא רצה מישהו לא אתני, אמריקני, שיביא את כולם כמו בריסקו. בריסקו הפך יחד עם ברונו לאחד מהכוכבים הכי גדולים בתחום כאלוף ה-NWA. הוא די היה גמור כאלוף ווינס רצה צעיר יותר. באקלנד הצליח בסנט לואיס ומוצ'ניק ראה אותו כאלוף עתידי ונתן לו לנצח את ג'ין קיניסקי והארלי רייס. הוא היה כריזמטי, מרשים ואמין. ולמרות זאת מוצ'ניק הציע אותו למקמהן. לאחר שבדק אצל אדי גרהאם, הוא הסכים. אבל כולם הבינו שהוא לא יכול היה להגיע כמו מוראלס ולזכות בתואר. הוא היה צריך לצאת אובר קודם. לא רצו להשוות אותו לברונו, מה שפגע במוראלס. וינס האב אולי הושפע מבנו, כי בילי גרהאם הפך לאלוף הזמני. הבן שלו אהב את השואו, וגרהאם היה האהוב עליו. גרהאם התאבק בפלורידה, וכל יום שלישי צפה בו נגן גיטרה בשם טרי בולאה, שאהב אותו מאוד. גרהאם שמע מאדי גרהאם שווינס האב רצה להציע לו את התואר, והמליץ לו ללכת על הפריצה מיד. בבית של וינס האב, הוא הסביר את התוכנית. זה היה באוקטובר 1976. הוא היה אמור לחזור בתחילת מרץ, ובאופן מלא באפריל, שם יזכה בתואר. הוא יפסיד את התואר בפברואר 1978 בגארדן לבאקלנד, אז אלוף מיזורי, שהתאבק מול טרי פאנק במשך שעה על תואר ה-NWA. גרהאם התלהב מההזדמנות ולא שמע על באקלנד. באקלנד הפסיד את התואר כעבור חודש לבריסקו וערך בכורה בטלוויזיה.
העסקים המשיכו, וברונו נלחם מול סטזיאק שחזר לראשונה מאז שהפסיד את התואר. הוא ניצח בקרב האלונקה האיטלקית הראשון בגארדן בדצמבר 1976. הפיוד הבא היה גדול, מול פטארה. זה עבד, כי האמינו שברונו הוא חזק, אבל פטארה הפך לכוכב ענק ומרים משקולות חשוב. פטארה היה התקווה האמריקנית הגדולה ב-1972 באולימפיאדה, ונכשל שם בהרמת משקולות, אבל הוא הפך לאטרקציה בהיאבקות. בינואר 1977, פטארה ניצח בספירת חוץ בלילה של סופה. 16,000 איש הגיעו למרות זאת. בקרב החוזר בפברואר 1977, לא היה מנצח לראשונה. השופט התעלף. כולם היו בטוחים שפטארה יהפוך לאלוף הבא, ברונו לא הצמיד אותו בצפון מזרח המדינה.
באפריל 1977, גרהאם עמד לזכות בתואר בבולטימור. זה היה הלילה הכי גדול שלו בקריירה, אבל במקום לשמוח שיהפוך לאלוף ההיל האמיתי הראשון וירוויח כסף, או מהקהל, הוא פחד. הוא חשש מהתגובה כשיצמיד את ברונו. הוא לא רצה קרב טוב, הוא רצה לברוח מהזירה בלי שידקרו אותו. הוא היה אמור להצמיד את ברונו עם החבלים. יפה לקרב חוזר, אבל ההיט היה מסוכן. הוא עמד להדהים את הקהל ולכעיס אותם. גרהאם היה אמור לזכות בקרב, לקחת את התואר מהשופט כדי שיצלמו אותו, ואז לעזוב. בלי מאבטחים והמון קהל, גרהאם נופף בתואר להגנה. זרקו עליו בירה, קולה ושתן וכולם הרביצו לו. הוא הצליח לעבור את זה. בסוף הלילה, גרהאם הודה לאלוהים לא על הפיכתו לאלוף היל רציני, אלא שהוא עוד חי. הקרב החוזר ביוני 1977 הסתיים בפסילה כפולה, והיה הכי מלא בהיט בתולדות הבניין. גרהאם אמר שזה היה זכור. ההיט היה גדול עד שברונו היה צריך לצרוח ספוטים כי לא שמעו כלום. גרהאם היה בן 33, האלק הוגאן המקורי. הוא לא היה הראשון שהשתמש בסטרואידים, חוץ מברונו כל הגדולים השתמשו, אבל הוא לקח את זה לרמה חדשה. הוא היה קרוב להיות חזק ומרשים פיזית יותר מכולם. הוא התאמן ב-1972 ופגש את ארנולד שוורצנגר. הוא גם הרשים את סטו הארט במוסך שלו כשהרים משקולות. ברונו הרים פחות אבל בלי סטרואידים. גרהאם היה עם זרועות ענקיות, אפילו ביחס להיום, כשיש שיטות טובות יותר. הוא דיבר טוב יותר מכולם. אף בחור בגודל שלו לא היה שרירי כזה. הוא היה השותף של שוורצנגר כשזה עמד לזכות במר אולימפיה. בזמנו, הוא היה ההיל הכי טוב של העשור חוץ מהשיק. הוא עזב את ה-AWA שם הביא המון קהל.
זאת הייתה אמורה להיות שנת מעבר עם גרהאם, כשבאקלנד יבנה ויהפוך לאלוף. אלוף היל שינה את הנוסחה, כי בדרך כלל הפייס ניצח לשמחת המעריצים. לא חשבו שיש נוסחה טובה מזה. פייסים רבים שלא קיבלו קרב אליפות ובקושי הפסידו קיבלו קרבות אליפות. גרהאם מילא אולמות לא רק נגד ברונו, אלא גם מול רודס, מאסקאראס, סטרונגבו, גורילה מונסון, אנדרה ופוצקי. הוא התאבק עשר פעמים כאלוף בגארדן, ולא מילא רק פעם אחת, מול פיטר מאיביה עם 17,914 איש. בשבע פעמים, פעמיים עם ברונו, רודס ומאסקאראס, ופעם אחת מול באקלנד, הוא מילא פעמיים, אז הוא היה יותר טוב גם מברונו. והמופעים שודרו בכבלים בניו יורק ברשת MSG. ועדיין 4,500 איש שילמו על ההקרנות. גרהאם הביא קהל טוב כשהפייסים חיכו שנים לקרב אליפות, והוא גם נתן קרבות טובים מול ברונו בבולטימור, פילדלפיה ובוסטון. הקרבות הכי חשובים היו בסוף הכהונה שלו. בינואר 1978 הוא הגן בגארדן בפעם האחרונה, ו"ניצח" את מאסקאראס. מאסקאראס היה האדם הראשון מזה עשורים שהתאבק במסכה בניו יורק, אבל סירב לתת לגרהאם לנצח או למכור לו. הקרב היה רע ומאסקאראס נפסל. כעבור יומיים, אלוף ה-NWA, הארלי רייס, נלחם לראשונה מול אלוף WWWF. הם היו בפלורידה, באולם שאירח גם סופרבול. אבל 12,000 איש באו בגלל גשם, והם נלחמו שעה. אדי גרהאם ומקמהן לא היו בטוחים שרייס יצליח לסחוב את גרהאם, אבל המים גרמו להם להחליק וזאת הייתה אכזבה. בפברואר 1978, גרהאם נלחם מול ברונו בכלוב בספקטרום. זה היה שיא לאולם הזה. בקושי דיברו על היאבקות, אבל בחדשות לפני כן אמרו ש-5,000 איש סולקו בלי כרטיסים. המשטרה העריכה ש-8,000 סולקו. ברונו היה באירועים גדולים כבר, אבל כשראה מה קורה הוא היה המום. הוא גילה שגרהאם יפסיד את התואר בעוד יומיים. הוא היה המום. הוא לא רצה את התואר, כי אהב להתאבק שלוש-חמש פעמים בחודש ואפילו פחות, אבל הוא הבין בעסקים, וחשב שבמצב הזה לא צריך שינוי. הוא חשב שפיוד שלו מול גרהאם יהיה ענקי. זה היה מטורף סתם לגמור את זה.
הפיוד עבד כי אף אחד לא חשב שגרהאם ינצח. ברונו ערך בכורה בפילדלפיה בדצמבר 1959, ומעולם לא הפסיד נקי. גרהאם לא הצמיד אותו לאחר הזכייה. הם מילאו את הספקטרום פעמיים. בספטמבר 1977, גרהאם דימם והקרב נעצר. בדצמבר, בקרב בלי עצירות, ברונו חיסל את גרהאם אבל גרהאם נספר בחוץ. זה הוביל לקרב כלוב, בו תמיד ברונו ניצח. זה היה קרב בו הפייס תמיד ניצח. עד אותו הלילה. גרהאם היה במצב רוח רע. הוא מאוד שמח בתחילת הכהונה שלו, אבל הוא הבין שלא היה אכפת לאף אחד כמה הכניס כסף, כי הוא היה אלוף זמני. הקהל ראה בו פייס כמו סטיב אוסטין כעבור 20 שנה. המעריצים היו שונים ולא עודדו הילים. גרהאם קיבל 40% עידוד מול כל אדם שלא היה ברונו. הקהל הכין לו שלטים. הנוסחה של מקמהן הייתה גיבור פייסי, והוא חשב שהוא מתאים לתפקיד- הוא היה פחות הילי ויותר קומי בפרומואים, ולא פסל את המעריצים. אבל התוכנית לא הסתיימה והכהונה שלו הייתה בסופה. ברונו תכנן משהו. תמיד אמרו שבאדי רוג'רס לא שבר את הקרסול מול קילר קוואלסקי ורק רצה להתחמק מלו ת'אז, למרות שבסוף לא הצליח. ברונו האמין גם שרוג'רס לא חטף התקף לב ורק לא רצה להפסיד לו. ב-1973, דורי פאנק טען שנפצע בכתף לפני שהפסיד את התואר לג'ק בריסקו. הארלי רייס זכה בתואר והפסיד אותו לבריסקו במקום.
ברונו הציע שגרהאם ינסה ברכיה מהחבל, ו"ייפצע" מהכלוב. ברונו יבעט בו וגרהאם יסמן שהוא פצוע. גרהאם יצלע וברונו יבעט לו רק בראש. כולם יעבדו על המתאבקים וההנהלה. גרהאם ידמם, ואז הם יסיימו את הקרב מוקדם בטענה שגרהאם פצוע. זה קרה- תוך שמונה דקות הכלוב נפתח בטעות, וברונו חיסל את גרהאם שנפל דרך הדלת. זה היה שיא קהל בצפון מזרח מחוץ לניו יורק. ברונו לא אתגר יותר על התואר. באקלנד קיבל פוש כבר שנה מהרגע שגרהאם הגיע. היה ברור שיהיה אלוף, אבל הוא לא היה באולמות הגדולים פרט לכמה סקוואשים, והוצג כמתאבק צעיר שאף אחד לא היה ברמה שלו. באקלנד עבר לפלורידה וקיבל חשיפה בניו יורק, והצטלם רק לטלוויזיה ולאירועים חשובים, בצורה שמאוד הדגישו. באקלנד עשה ג'וב לבוב אורטון ג'וניור כשעזב את פלורידה, וזה שודר בניו יורק והכעיס את כולם.
כל הבנייה, באקלנד עבד שלוש פעמים בגארדן. הוא ניצח את ביג ג'ון סטאד שהיה אקסיוקושונר 2, וניצח את לארי שארפ בסקוואש באחד מהאירועים של גרהאם-רודס. בינואר 1978 הוא נלחם מתחת לגרהאם ומאסקאראס. הוא, פיטר מאיביה, לארי זביסקו וטוני גריה, ניצחו את טורו טאנאקה, מר פוג'י, סטזיאק וברון מייקל צילונה. ההילים הדיחו את כל הפייסים, ובאקלנד הדיח את ארבעתם ולבסוף גם את סטזיאק. למרות הפסילה של מאסקאראס, והמחשבה שיקבל קרב חוזר בחודש הבא, הווארד פינקל הכריז שבאקלנד יקבל את הקרב כעבור חודש. כולם ידעו מה יקרה. גרהאם צלע ואמר לווינס האב שהוא נפצע ולא יכול היה להתאבק. וינס אמר לו להתאבק בקרב קצר ולהפסיד. גורילה מונסון קשר לו את הברך חזק והוא בקושי הזיז אותה. וינס אמר לבאקלנד לתקוף לגרהאם את הברך. אם ימכור אותה, לפחות באקלנד פצע אותו. הוא לא רצה שיחשבו שבאקלנד זכה בתואר במקרה. גרהאם ניסה לצלוע, אבל באקלנד תקף לו את הברך. הוא ידע שאין טעם, אז הם עשו קרב רגיל. הנער הכל אמריקני של כולם ניצח את גרהאם באטומיק דרופ למרות הרגל על החבלים לאחר רבע שעה. זה היה צדק פואטי- ככה גרהאם ניצח את ברונו, והיו סיבות לקרבות חוזרים. הקרב החוזר במרץ מילא את האולם גם כן, ובאפריל קרב הכלוב שלהם גם מילא.

סיכום אובזרבר- מאמרים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member