סיכום אובזרבר- מאמרים

YossihNew · 29/2/24

העידן החדש התחיל, והכל היה שונה. היסטורית, המתאבק הלגיטימי הפייס לא הצליח בצפון מזרח המדינה, כמו ת'אז וורן גאנייה. המיין איבנטים כללו בחורים גדולים ואיטיים, מתקוטטים וחזקים, מעט היאבקות. באקלנד לא היה גדול אבל נראה אתלט. הוא לא ידע להתקוטט ולמרות שכולם אמרו אחרת, הוא לא היה טכני ממש. אבל הוא היה בכושר מעולה, היה כריזמטי לפחות בהתחלה- לא כמו ברונו וגרהאם- והציבור האמין בו. הוא גם יכול היה להיסחב יפה בידי וורקרים טובים, ועם הכושר שלו היו לו קרבות גדולים. אבל מול מתאבקים בינוניים או וורקרים גדולים ואיטיים שמוראלס וברונו ניצחו, זה היה רע. בניגוד למוראלס, שהיה לו קהל פורטו ריקני, ברונו, שהיה כזה גדול עד שכולם כיבדו כל מה שעשה, וגרהאם הגדול מהחיים, כשלבאקלנד היה קרב רע הכריזמה שלו לא התגברה על זה. בדרך כלל הם שיחקו על היתרונות שלו, ונתנו לו את הוורקרים הטובים של התקופה. לא שלא ניסו ליצור רגעים. באקלנד גדל בעיר קטנה ואפילו אחרי חמש שנים בתחום היה ילד מהכפר. בהגנה הראשונה שלו בגארדן מול גרהאם במרץ 1978, באקלנד לבש חלוק של מתאגרף והאליפות מתחתיו. האליפות הייתה הסמל של הארגון והגארדן האולם החשוב, ווינס הסביר שהוא לא יכול לכסות את התואר בגארדן. באקלנד לא הבין את זה, הוא אהב את החלוק. וינס האב לא אמר כלום, אבל המבט שלו היה כמו שראה את לו אלבנו שיכור ועושה משהו טיפשי, ונדמה היה שהוא מתחרט. באקלנד שלט שש שנים, והעסקים היו די טובים אז. הוא מילא 39 מ-60 הגנות על התואר. המוצלח ביותר היה מוראלס, שמילא 23 מ-29. באקלנד מילא 41 פעמים את הגארדן ויחד עם ברונו, שעבד כפול ממנו, הוא מחזיק בשיא.
עם האלוף הפייס חזר מקמהן לנוסחה. לאחר שניצח את גרהאם בכלוב, באקלנד היה צריך להתבסס כאלוף אמיתי. בהתחלה הוא נלחם מול פטארה, אותו ברונו לא ניצח, והצמיד אותו בהתחלה. ואז בא אריון, שנלחם מול ברונו, ובאקלנד ניצח אותו בפעם הראשונה. ואז בקיץ הגיע ג'ורג' סטיל, עוד ניצחון מהיר. ואז הגיעו שני אנשים מוכרים- קולוף ולאד. באקלנד חשש מבגידות. בפילדלפיה מול גרהאם, גרהאם הצמיד אותו עם רגליים על החבלים ובאקלנד זעם כשהפסיד. השופט גילה שגרהאם רימה והקרב המשיך, אבל באקלנד חשב שניסו לגנוב ממנו את האליפות וסירב לתת למתאבקים להתחיל להצמיד אותו. הפיוד הגדול הראשון שלו היה בצמד עם מאיביה. כמו וואטס וברונו, ברונו ומוראלס ואריון וברונו, עשו את הטרן כשהחבר של באקלנד בגד בו, ודרש קרב אליפות. מאיביה קיבל סיומות פסילה והפסיד בקרב הכלוב. הקרבות עם סטיל, לאד ומאיביה הביאו קהל אבל היו רעים. כולם היו גמורים ובאקלנד לא סחב אותם. טוען חדש וסוג חדש של קרבות נוצרו. היריבים ההילים הפכו לקטנים יותר- 110 ק"ג, טובים יותר מהמפלצות של ברונו ומוראלס. היריב שהכי התאים לו היה גרג ולנטיין. בפברואר 1979 הם נלחמו שעה. ולנטיין היה וורקר מצוין וסחב אותו יפה. באקלנד ניצח את ולנטיין לאחר 31 דקות, ואז ניצח את בולדוג בראוור, שגם הוא היה גמור כבר. לאחר מכן הוא ניצח בקרב קלאסי של 31 דקות את גרייט חוסיין ערב, שכעבור חמש שנים היה זה שהוריד ממנו את הכתר. באותו הזמן, וינס ג'וניור שכנע את אביו להפוך את הארגון ל-WWF.
פאט פטרסון היה בן 40 כשהגיע ל-WWF, כמעט 14 שנה לאחר הצמד עם ריי סטיבנס. הוא היה וורקר מצוין, אבל לא אהב להתאמן. הוא הבין את הסוד של באקלנד ורוב החצי השני של 1979, הם עבדו ביחד, ופטרסון היה ההיל הראשון שמילא את הגארדן ארבע פעמים ברצף. הקרב האחרון שלהם היה בספטמבר 1979 בכלוב, ופטרסון השתמש ביצירתיות כדי ליצור את הקרב הכי טוב בתולדות הארגון. לאחר מכן באקלנד נתן קרב נוראי אך עדיין מושך קהל מול סווייד האנסון, עוד בחור גדול שהיה גמור. הזכייה של באקלנד פתחה את יפן לתואר ה-WWF. בגלל הסגנון של באקלנד, הוא התאים לאינוקי וטאטסומי פוג'ינאמי שאיתם היו לו קרבות קלאסיים. באקלנד גם נלחם מול אנשים שלא פגש בארה"ב כמו דאסטי רודס, וזה לא עמד בציפיות. אינוקי הגיע להסכם עם מקמהן לקנות את התואר לשבוע. ג'ייאנט באבה עשה את זה עם תואר ה-NWA. לא היו אמורים לדעת מזה. אינוקי ניצח את באקלנד בנובמבר 1979 ביפן. הוא היה אמור לזכות בו שוב כעבור שישה ימים, אבל אז הייתה בגידה. טייגר ג'יט סינג התערב נגד אינוקי, אבל שינמה הכריז שתואר פנוי וצריך קרב חוזר. שינמה הפך למחליף של ווילי גילזנברג, שותף של מקמהן, כנשיא ה-WWF, לפני שג'ק טאני קיבל את התפקיד. ה-WWF לא דיברו על זה עד 20 שנה לאחר מכן.
רשת TV אסהי צילמה את האירוע בגארדן כעבור שבוע. אינוקי לא רצה לדפוק את התואר אלא להגיע למיין איבנט מול באקלנד בגארדן כדי לצאת כוכב ביפן. וינס האב פרסם קרב של באקלנד-דאנקם וסירב. הגיעו לפשרה- הקרב פורסם כקרב תואר, אבל באקלנד לא יצא עם האליפות והווארד פינקל לא הכריז עליו כאלוף. ביפן הכריזו שהתואר פנוי, אבל אינוקי מגן על תואר אומנויות הלחימה שלו מול גרייט חוסיין ערב, ולכן באקלנד ודאנקם ילחמו עליו. באקלנד ניצח בקרב רע. אף אחד לא הבין את זה בארה"ב. לראשונה הופיע בגארדן האלק הוגאן, אז ההיל הגדול הבא כמו בילי גרהאם, בליווי פרד בלאסי. הוא ניצח את טד דיביאסי בחיבוק דב. היריבים הבאים של באקלנד היו אפה וסיקה, הסמואים הפראיים. לראשונה התואר לא היה במיין איבנט בגארדן, כי ברונו מילא את הקהל בפיוד הגדול האחרון שלו מול לארי זביסקו. במאי 1980, באקלנד ניצח את פטארה בקרב מוות מצוין, ואז הפסיד בגלל דימום לזביסקו. רבים שכחו מהקרבות של באקלנד-הוגאן באותה התקופה. הוגאן לא היה מנוסה, אבל כמו גרהאם הוא התאים לניו יורק. כולם ידעו מה העתיד שלו. הם נמנעו מהפסדים שלו בגארדן אז הוא הפסיד בכמה שווקים אחרים, כולל יפן, שם הצליח מיד.
ברונו וזביסקו היו הפיוד הלוהט בצפון מזרח המדינה ומילאו בכל מקום, עד לקרב הכלוב שלהם באוגוסט 1980 באצטדיון שיי, מול 36,295 איש ששילמו 541,730 דולר, הקהל השני בגודלו אז בארה"ב, וההכנסות הכי גבוהות אי פעם. הכריזו על 40,717 מעריצים כדי לשבור את השיא של רוג'רס-או'קונור. באקלנד לא היה במיין איבנט, הוא ומוראלס היו צמד החלומות וזכו בתארי הזוגות מהסמואים. התארים פונו כי אי אפשר היה להחזיק בשני תארים בו זמנית. באקלנד גם קיבל קרבות איחוד נגד האלופים הגדולים. הוא ואינוקי, אלוף NWF, נלחמו במשך 61 דקות ביפן. במרץ 1979, בטורונטו, הוא וניק בוקווינקל, אלוף ה-AWA, נספרו בחוץ לאחר 39 דקות. בספטמבר 1980 בגארדן, הוא ניצח את אלוף ה-NWA הארלי רייס בפסילה לאחר 35 דקות. בנובמבר הוא הפסיד לרייס בפסילה בסנט לואיס. וביולי 1982, הוא וריק פלייר, אלוף ה-NWA, נספרו בחוץ באומני באטלנטה. באוקטובר 1980, הפסיד באקלנד בפסילה לעוד יצירה של מקמהן האב- בוב רמוס הגיע מה-AWA וקיבל את הגימיק של סרג'נט סלוטר. הוא הפך לכוכב ענק. סטן האנסן הגיע מיפן לסדרת שלושה קרבות, וזה הסתיים בקרב כלוב שם האנסן, שכבר לא עשה ג'ובים בארה"ב, הסתבך בחבלים ובאקלנד יצא. לאחר קרבות גרועים שמשכו קהל מול אנג'לו מוסקה וסטיל, הגיעו הקרבות הטובים ביותר של באקלנד.
באוגוסט 1981, באקלנד ודון מוראקו נלחמו שעה שלמה מול קהל מלא. מוראקו היה מתאבק טוב מספיק כדי להיות אלוף עולם, אבל מעולם לא הקדיש מעצמו מספיק. הוא עבד כמה חודשים, הרוויח כסף וחזר לגלוש בהוואי עד שהכסף נגמר. באקלנד ניצח בקרב החוזר, ואז ולנטיין חזר כדי להמשיך את הפיוד. באקלנד ניצח אותו בכלוב. אז היו שני קרבות טובים עם אדריאן אדוניס, שהיה שמן אבל הסתיר שהיה וורקר מחונן. רבים חשבו שהקרב של באקלנד-אדוניס בקפיטל סנטר היה הטוב ביותר בכהונה שלו. בתחילת 1982, באקלנד חיסל את האהדה שלו ואת הכריזמה שלו, והתחיל לאבד את הקהל. הוא התאבק ביפן, ופגש את קארל גוטץ', המאמן של ניו ג'פאן. הוא היה בן 57, ואמרו שאף אחד לא יכול היה לנצח אותו בשוט. הוא היה מדהים ועוד הרשים בזירה. כל מתאבק טכני התלהב מהאימונים שלו כי היה קשוח בגילו. גוטץ' התנגד להרמת משקולות והעדיף אימונים ישנים, כפיפות בטן ואפילו סיבוב אלות. הוא האמין שזה נתן כוח לטווח הארוך לשרירים. הוא תמיד הצליח להביך מרימי משקולות ומפתחי גוף שלא היו בכושר. באקלנד התלהב מזה ושינה את שיטת האימונים שלו. הוא שיפר את הכושר שלו, אבל זה לא היה חשוב- הוא היה וורקר והיה לו כושר טוב. אבל זה פגע במראה שלו. הוא לא היה שמן אבל גם לא שרירי, ואיבד שרירים בגלל שהפסיק להרים משקולות. הוא לא נראה כמו אתלט טוב, כמו פעם שכולם קנו אותו למרות השיער הג'ינג'י שנראה כמו האודי דודי, המראה הילדי והברולינג הרע. והוא קיצץ את שיערו, ובניגוד להיום, הוא נראה די חנון אז.
השלב הבא היה ההגעה של ג'ימי סנוקה. סנוקה היה מפתח גוף מנופח, אבל יותר מכוח היו לו יכולות אקרובטיות, בעיקר הספלאש. רוב ואן דאם יותר מרשים, אבל אף אחד לא ראה בצפון מזרח המדינה מישהו כמו סופרפליי. הוא היה היל, והקהל אהב אותו. הקרבות שלו ושל באקלנד לא היו טובים כמו שאמרו, אבל ביוני 1982, סנוקה קפץ מהכלוב עם ספלאש. באקלנד זז וסנוקה התרסק למזרן בכאב. באקלנד יצא מהכלוב. המהלך הזה סיים הכל וכולם זכרו את הרגע הזה, וסנוקה הפך לפייס. בערים אחרות, הקהל צעק בוז לבאקלנד. הקהל אפילו אהד את אלבנו. מכיוון שאלבנו היה חייב להיות היל, נאלצו להפריד ביניהם ולהפוך את סנוקה לפייס. זה פגע בבאקלנד. באקלנד קיבל יריבים טובים כמו בוב אורטון ג'וניור הטכני, שטען שניצח את באקלנד כמתאבק תיכון, למרות שאחד ממינסוטה והשני בפלורידה, ופלייבוי באדי רוז הנהדר. אבל אז עלה מהמתים סופרסטאר בילי גרהאם החדש. גרהאם המשיך לעבוד בשנה הראשונה של באקלנד כאלוף, והתאבק מול מונסון, סטרונגבו, רודס ואפילו בקרב מול ברונו שנקם בו, מה שמשך יותר מבאקלנד-לאד באותו אירוע. בסוף 1978, הוא עזב והתבודד.

YossihNew · 29/2/24

גרהאם היה מדוכא ועם בעיות סמים. הוא חשב שהגיע הזמן להיות פייס, אגדה כמו ברונו. אבל זה לא קרה. הוא נעלם מהיאבקות, והיו שמועות שהוא מת או גוסס מסרטן. מונסון, שכתב טור שבועי בפילדלפיה, אפילו הספיד אותו. אבל גרהאם התקשר לכולם ואמר שהוא חי. והם עדיין לא האמינו לו. הוא גילח את ראשו, לקח יותר סטרואידים מתמיד ובקיץ 1980 שקל 149 ק"ג לקראת תחרות האיש החזק בעולם. הוא לא הצליח אבל אימת שהוא חי. באוגוסט 1982, הוא חזר שונה. ראשו היה מגולח ולא בלונדיני. היה לו שפם כהה. הוא החליף את התלבושות הצבעוניות בחגורה שחורה ולבוש אומנויות לחימה. הוא היה קטן יותר, עם בעיית עצבים בזרוע אחת ובקושי התאמן. הוא הפך לאלוף אומנויות לחימה אבל לא השתמש בזה בקרבות. נשאר לו השם והראיונות. מקמהן ג'וניור כבר קנה את הארגון בסוד מאביו. הוא רצה את גרהאם בניו יורק. שלושת הקרבות שלו מול באקלנד בגארדן מילאו את האולם. גרהאם היה 20 פעמים במיין איבנט בגארדן, 19 מתוכם מול אולם מלא. האחרון שלו היה מפתיע- קרב מול בוטץ' ריד ב-1987, רק כי היה כזה חזק. באותו הזמן גרהאם היה עם מעט עצמות במותן ובמרפק מרוב סטרואידים, ולאחר הקרב הזה לא התאבק וחלה. אף מתאבק בהיסטוריה לא הגיע לרמה הזאת בניו יורק. כשרוק היה בשיאו חשבו שיתגבר על זה, אבל זה התקרר מהר. החזרה של גרהאם לא תמיד הצליחה, רק בניו יורק הם הצליחו. בפילדלפיה הם לא ממש הצליחו, כי מונסון לא חזר בו מההספד. כולם אמרו שזה גרהאם מתחזה. גרהאם חש שהם צדקו, כי הוא לא הבין למה ויתר על הגימיק שלו.
באותו הזמן, גרהאם גנב לבאקלנד את התואר וניסה להרוס אותו. היום זה היה מביך. גרהאם לא הצליח לקרוע את התואר וניסה לרסק אותו באופן גרוע. לאחר האנגל הרסו את התואר כדי לצלם את זה. באקלנד הפך מכוכב לחנון עם התסרוקת, השתמש בתלבושת של היאבקות חובבים, ואמר לילדים להתאמן כמו שצריך. הוא לא ידע להתראיין, אבל לפחות פעם הוא הצליח עם זה. לאחר הרס התואר הוא בכה. הוא לא יצא כועס אלא תינוק, וזה לא מה שרצו מהפייס הגיבור. הקהל שנא אותו והקרבות שלו הידרדרו. הקהל היה חזק בתחילת השנה, אבל מהקיץ, הטריטוריה הידרדרה. לאחר שבאקלנד ניצח את סטיל תוך 39 שניות באוגוסט 1983, הקרבות שלו מול הכוכב במסכה בגארדן לא הביאו קהל. לאחר שבאקלנד ניצח את סטיל, הכריזו על הקרב שלו מול הכוכב במסכה. בדרך כלל הגארדן התלהב מההכרזה על המיין איבנט הבא, אבל הפעם הוא שתק. אבל הקרב של באקלנד בדצמבר 1983 מול גרייט חוסיין ערב- היום איירון שיק- מילא את האולם וגם הביא 2,500 איש לאולם ליד. אבל זאת הייתה מסורת, לאחר חג המולד ההורים הביאו ילדים למופעים. ומה שהיה חשוב יותר מבאקלנד היה התוכנית של וינס מקמהן הבן להשתלט על העולם. ב-1983 הוא כבר התרחב לקליפורניה, בלוס אנג'לס לא היה ארגון לאחר שפשט רגל. בסתיו הוא התרחב לסן חוזה. לוס אנג'לס לא קיבלה היאבקות אמריקנית טובה מזה שנים והכוכבים הביאו עסקים טובים.בסן חוזה היה גשם במופע הראשון, אבל זה היה השוק בסן פרנסיסקו, שוורן גאנייה שלט בו כבר שלוש שנים. לראשונה וינס התחרה בארגון רציני. מעטים שמו לב. רוב האנשים לא ידעו מה קורה בקליפורניה, והפרומוטרים חשבו שסן חוזה בלוס אנג'לס ושווינס סתם בטריטוריה פנויה. ולווינס הייתה תוכנית חדשה בבוקר ראשון ב-USA נטוורק. סאות'ווסט צ'מפיונשיפ רסלינג של ג'ו בלאנשארד עפה משם כי איחרו בתשלום חשבונות ובגלל אנגל שמתאבק שפך חרא של פרות על האחר. אול אמריקן רסלינג לא הייתה תוכנית של ה-WWF- וינס הנחה אותה והציג קרבות מכל הארגונים השונים. ורן גאנייה, ג'ים קרוקט, אדי גרהאם ופריץ ואן אריק שלחו לווינס קלטות כדי שישדר את הכוכבים שלהם אצלו. הם לא ידעו שהמתאבקים- ג'אנקיארד דוג, ברי ווינדהאם, קרי ואן אריק, ריק פלייר והוגאן- היו מי שווינס רצה, כי הוא עמד להתרחב.
צילמו אנגל בסופ"ש לפני בו באקלנד הסכים לאתגר האלות הפרסיות של השיק. באקלנד הניף את האלות והשיק היה אמור לתקוף אותו כשהאלות יפלו לו על הצוואר. באקלנד לא ממש הבין את זה והאלה לא התקרבה לצוואר שלו, אז הוא הצמיד אותה לצוואר שלו ומכר. זה היה מגוחך אבל זה עבד אז. מעטים זיהו את הדמיון למה שקרה לפני 13 שנה. שם ברונו נפצע בכתף ורצו לדחות את הקרב שלו מול קולוף, אבל הוא סירב לפגוע בלקוחות. זה היה דומה. שיק היה וורקר טוב אבל הקרב לא היה טוב. לאחר 12 דקות, כשבאקלנד היה בקאמל קלאץ', הקהל נדהם כשארנולד סקאלנד, המנג'ר של באקלנד, זרק את המגבת. שיק הפך לאלוף חדש ואף אחד לא הבין את זה. שיק לא היה איום רציני והיה במיין איבנט רק פעם אחת. וינס אמר לבאקלנד לספר לכולם שלא ידע שסקאלנד יזרוק את המגבת כדי להציל את עצמו. רבים האמינו לזה, אבל זה לא היה נכון. באקלנד אפילו אמר את זה לברט הארט.
שיק היה איראני, ובנעוריו היה מתאבק טוב. הוא היה שומר הראש של השאה בזמן ממשל קנדי. הוא התרברב על זה שהיה באולימפיאדה ב-1968, אבל הוא הודח במבחנים. הוא ערק לאחר מכן. האמינו לו כי כשהגיע למינסוטה הוא זכה באליפות ההיאבקות, ולא התקבל לאולימפיאדה ב-1972 בלי אזרחות. הוא הגיע למינכן כעוזר מאמן לנבחרת ההיאבקות האמריקנית, ועשה זאת גם במונטריאול ב-1976. ורן גאנייה גם הגיע למינכן כדי לגייס מתאבקים, ביניהם פטארה וכריס טיילור שזכה במדליית הארד. בנוסף הוא הביא את ריק פלייר ואת שיק. שיק היה שרירי אך קטן, ולכן היה ג'ובר פייסי. הוא הפך להיל באורגון, קרוליינה וב-AWA כאיירון שיק, וגם הצליח ב-WWF בגלל משבר בני הערובה באיראן. הוא גילה את הסטרואידים והתנפח, אבל עוד היה אתלט טוב ואגדי באימונים שלו. הוא היה מאוד מפחיד. כולם חשבו ששיק היה הקשוח ביותר כי חשבו שזכה במדליית זהב. למחרת היום, ה-WWF הקליטו לראשונה מחוץ לצפון מזרח המדינה- במלון צ'ייס בסנט לואיס. הם גנבו את השידור מהארגון המקומי של בוב גייגל, הארלי רייס, ורן גאנייה ופאט או'קונור שקנו את הארגון ממוצ'ניק ב-1982. התחנה שידרה היאבקות מאז שנות ה-50, ומאז שמוצ'ניק עזב הרייטינג ירד כי הם השתמשו בבוקינג יותר פרוע, ולא במה שעזר למוצ'ניק. התחנה דיברה עם לארי מטיסיק, התלמיד של מוצ'ניק שניהל ארגון מתחרה. אבל וינס הציע 2,100 דולר לשבוע ו-5% מהרווחים בעיר. עכשיו התחילו לקנות שידורים. המשחק השתנה. ג'ין אוקרלנד היה הפרשן, רודי פייפר עם דייוויד שולץ, והפייס הגדול החדש- האלק הוגאן. הוגאן הוצג באול אמריקן רסלינג עם הקלטות של גאנייה. יומיים קודם לכן, הוא, יריבו הגדול שולץ, ואוקרלנד הפרשן המקומי, הבריזו ממופע חג המולד של גאנייה במינסוטה, שהביא 18,000 איש. הוגאן כבר הודיע עשרה ימים קודם לכן שלא יגיע בלי הסבר. הוא היה מושך הקהל הגדול של ה-AWA. מופעים בלי הוגאן ב-1982-83 הביאו 8,000 איש, כי היה בניו ג'פאן. איתו, הם השיגו 16,000, גדול באזור ההוא. גאנייה, כמו רבים, דאג רק למופע הבא והמשיך לפרסם אותו. היה ברור לאן זה הולך. מה שהיה חשוב חוץ מהחשיפה היה האלוף. באקלנד היה מוכר בצפון מזרח המדינה מ-7 שנותיו שם, אבל הוא היה נוראי ברמה הלאומית, בעיקר בשווקים שישוו אותו לריק פלייר, אלוף העולם השני. סנוקה היה המתאבק הכי אהוד אז וכריזמטי, הוא לא התראיין טוב אבל זה היה טוב עבורו. אבל הוא היה פצצת זמן- היו לו בעיות סמים, חברה שלו מתה בחדר במלון. הוא התקוטט עם שוטרים כשהיה מסומם. סיכון גדול מדי. וינס ידע כבר ב-1980 שזה הוגאן, כמו שראה את גרהאם ככזה, וההצלחה של הוגאן ב-AWA וביפן הפכה אותו לגדול מכולם בספורט. זאת לא הייתה בחירה קשה מדי.
וינס ריחם קצת על באקלנד, ובהתחלה הכריז שהוא ילחם מול שיק בינואר 1984. הוגאן, שהבטיחו לו את התואר מיד אם יעזוב את גאנייה, חש בגידה. בראיון הכריזו שבאקלנד נפצע בקרב מול שיק ולא יוכל להתאבק. הוא הגיע והרעיון היה שיציע את הוגאן כמחליף. אבל באקלנד התראיין בעצב והיה מריר מאוד כי בגדו בו בנושא הקרב. גאנייה, שהבין שהוגאן עזב אותו ומקמהן עמד להשתמש מולו במושך הקהל הגדול שלו, הציע לשיק 100,000 דולר כדי לפצוע את הוגאן. שיק חש שאפילו שהתחיל אצל גאנייה, רק אצל וינס האב הפך לכוכב, ועדיף לתמוך בו. הוגאן בן ה-28 נתן לשיק לגדרופ לאחר 5:30 דקות, מול אולם מלא, והעולם השתנה. הוא היה כמו גרהאם, ענק עם סטרואידים, אבל במשקל 145 ק"ג הוא היה האלוף הכי גדול עד אז. וזה ביותר דרכים מאחת. אפילו שהיה ברור מה קורה, לא הגיבו לווינס עד לאחר כמה חודשים. ואז זה היה מאוחר מדי. כמעט.

YossihNew · 4/3/24

מאמר על אלופי NCAA בהיאבקות- 24 במרץ, 2003:

קורט אנגל וברוק לסנר ילחמו ברסלמניה, בקרב הכי חשוב של אלופי NCAA בהיאבקות. יש רשימה ארוכה של אתלטים מהתחום שעברו להיאבקות ול-MMA. אנשים מכירים את ורן גאנייה, ג'ק בריסקו, דיק הוטון ודני הודג', ולאחרונה גם קורט אנגל וברוק לסנר. אבל הם לא השמות הגדולים היחידים שהיו כוכבים בהיאבקות חובבים. ארל מקריידי זכה בשלושת הטורנירים הראשונים, ואחריו הגיעו כמה אנשים שהצליחו בתחום. מקריידי, לירוי מקגווירק, גאנייה, הודג' ובריסקו היו אלופי NCAA ועם קריירת היאבקות מפוארת, וקורט אנגל יצטרף אליהם בהיכל התהילה. מקריידי והודג', עם אנגל, חברים בהיכל התהילה למתאבקים חובבים. ביל מילר שנודע כדוקטור אקס, טים וודס, סטיב ויליאמס וגורילה מונסון גם הם הצליחו בתחום.
בנוגע למתאבקים חובבים מוצלחים, יש כאלו ויש כאלו. או שהפכו לכוכבים בטריטוריות שכיבדו את זה, או שלא הבינו את התחום או לא רצו להפסיד ולא שרדו. אחרים אמרו שהם היו כוכבים למרות שלא היו- בוב באקלנד אמר שהוא היה אלוף במחלקה 1 אבל היה אלוף במחלקה 2. ריק סטיינר התאבק בתחום אבל רק במישיגן. ב-1980 הוא היה במקום הרביעי למכללות. צ'ארלי האס התאבק באוניברסיטה שלו אבל לא הצליח בניגוד לשלטון בנג'מין. רובי דיקס שיקר ואמר שהוא מתאבק חובב מוצלח. בשנות ה-30, מקריידי, מקגווירק, ראלף סילברסטיין, וויין מרטין וקליף גוסטפסון הצליחו כמתאבקים.
מקגווירק היה כמו הודג', מהג'וניורים הגדולים לפני טייגר מאסק. הוא היה אלוף NCAA כשהיה עיוור בעין אחת מתאונת ילדות. הוא זכה בתואר העולם למשקל כבד קל ב-1934 ושלט בתחום חמש שנים. הוא עבר למחלקת ג'וניורים וזכה בתואר ב-1939. הוא החזיק בו 11 שנה עד שהתעוור בתאונה ב-1950. סילברסטיין היה כוכב במערב התיכון והיה אלוף בשיקגו. מרטין היה המתאבק האגדי הראשון במערב טקסס, והיה טוען לתואר של מקגווירק. הוא נחשב לקשוח במיוחד באמרילו. גוסטפסון היה אלוף במערב התיכון עד שפרש ב-1949. ואן בבר זכה במדליית זהב ב-1932 והתאבק פחות משנה. מרינגר, שגם היה אתלט ומדליסט זהב, לא אהב היאבקות. בובי פירס, שזכה במדליית זהב ב-1932, התאבק חמש שנים אבל היה קטן מדי. מתאבק המכללות היחיד שהצליח בשנות ה-40 היה ליאונרד "בוטץ'" לוי, אלוף המשקל הכבד ב-1941 ששיחק קצת ב-NFL. רצו להפוך אותו לאלוף עולם אבל הוא רצה להישאר במינסוטה. לאחר מלחמת העולם, רבים עברו להיאבקות מקצועית שהפכה לאהודה.
ג'ורג' בולאס, שהיה אלוף משקל כבד ב-1946, הפך לכוכב באירופה כזברה קיד. ג'ו סקרפלו לא ממש הצליח כי היה ג'וניור והיה בצל של ורן גאנייה. דיק הוטון, שהיה בלתי מנוצח ארבע שנים, היה אלוף NWA ב-1957 כשלו ת'אז בחר להיות היורש שלו. אבל הוא הפסיד ב-1959 כי היה אלוף מאוד חלש. גאנייה היה כוכב ענק במשך 32 שנה, שכיהן המון זמן כאלוף והיה פרומוטר גדול. כוכבי אחרים בתחום כמו ריי גונקל ובוב גייגל גם היו כוכבים ופרומוטרים. גונקל היה הכי אהוד בג'ורג'יה מסוף שנות ה-50 עד למותו ב-1972, לאחר קרב מול אוקס בייקר. הוטון, גונקל וגאנייה היו בשלושת המקומות הראשונים של NCAA ב-1947 וכולם הפכו לכוכבים. גייגל לא היה פרומוטר אהוד אבל כוכב גדול בקנזס סיטי ונשיא ה-NWA. בשנות ה-50 הגיעו ביל מילר, דני הודג', טים וודס, עדנאן קייסי ורוברט מאראלה, וכולם הפכו לכוכבים בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. מילר היה קשוח במיוחד ולמד הכנעות מקארל גוטץ'. הוא תמיד היה כוכב וטוען לתואר העולם. הוא זכה בתואר ה-AWA ב-1951 רק כמה שבועות לאחר שערך בכורה. הוא המשיך להוביל עד לסוף שנות ה-70 ואז עבד כווטרינר. הוא היה הכוכב במסכה הכי גדול עד אז כדוקטור אקס באומהה והכניס שם הכי הרבה כסף. הוא היה בפיוד מול ריקידוזאן וגם אלוף AWA, אבל בשנות ה-70 התחיל לפרוש ומת ב-1987. הודג' היה המתאבק החובב הגדול בדורו ונולד עם מפרקים כפולים. כוחו הפיזי היה גדול והוא אחד משני המתאבקים היחידים שהופיעו על שער ספורטס אילוסטרייטד. הוא היה אלוף אגרוף, וב-1960 הפך לאלוף ג'וניורים, התואר שכולם הכירו בו. הוא הגן עליו ב-AWA וב-NWA והיה האלוף האמיתי. ב-1976 הוא שבר את הצוואר בתאונת דרכים. בשנת 2000 הוא הוכרז כאחד מהאתלטים הכי גדולים מאוקלהומה בידי ספורטס אילוסטרייטד.
וודין, שמת בנובמבר, הפך לפייס הראשון במסכה- מר רסלינג. קייסי היה כוכב גדול בעיראק ונהנה מקצת הצלחה, אבל הוא לא היה כוכב. הוא היה המנג'ר של סרג'נט סלוטר וחברו של סאם חוסיין באנגל מלחמת המפרץ. מאראלה הפך לגורילה מונסון, כוכב גדול בשנות ה-60 וה-70 ואחד מהבעלים של החברה של וינס מקמהן האב. הוא מכר את המניות לווינס ג'וניור ב-1982, ונשאר בארגון כעובד משרדי ופרשן עד למותו ב-1999. בעשור הזה, היחיד שלא הפך לכוכב היה דיק ביטי, כי היה קטן מדי. הסטיגמה על מתאבקים שעברו צד הייתה חזקה בשנות ה-60 ומעט עברו. ברון ואן רשקה ובוב רופ הצליחו יחסית באופן ביל לאומי. רק שלושה שהגיעו למקומות הראשונים הצליחו- דייל לואיס, ג'ק בריסקו ואלן קלר. לואיס היה כוכב טוב אבל לא כריזמטי מספיק. הוא היה אלוף זוגות ב-AWA. בריסקו לא היה דברן טוב, אבל עם ברונו סאמארטינו ואנדרה הענק נחשב לכוכב הכי גדול בין 1973 ל-1975 כאלוף ה-NWA. הרדיפה שלו אחרי דורי פאנק ג'וניור מ-1970 ל-1973 נחשבת לגדולה בהיסטוריה. הוא נחשב לוורקר אדיר והיה כוכב עד שפרש ב-1984, כשמכר את המניות שלו בג'ורג'יה לווינס מקמהן, ונתן לו שידור ב-TBS ומונופול על היאבקות בכבלים. קלר, שהיה לארי ליין, התאבק באמרילו והיה לא כריזמטי. הוא נלחם קצת מול בריסקו על התואר, אבל בזמנו חשבו שהשוטרים הם וורקרים רעים. בשנות ה-70 לא הייתה הצלחה. גרייט ווג'ו לא היה מתאבק טוב והתחיל מאוחר אצל דיק דה ברוזר. ב-1984 הוא אתגר את האלק הוגאן. ג'ים שילדס התאבק קצת. כריס טיילור, זוכה מדליית ארד ב-1972, הגיע עם המון הערצה, וקיבל חוזה של ארבע שנים עבור 100,000 דולר לשנה. מעטים הרוויחו כמוהו. הוא לא הביא המון מעריצים והיה ברור שלא יצליח. הוא פשוט נכשל ופרש ב-1977. הוא חיסל את ריק פלייר בתחילת הקריירה ומת בשנתו ב-1979 בגלל גודלו. ג'ימי ג'קסון התאבק לזמן מאוד קצר אצל מקגווירק. לורנט סוסי התאבק כמה שנים ולא היה כוכב. אוון ג'ונסון שרד כמה חודשים. בראד רינגנס היה מתאבק חובב טוב יותר מבוב באקלנד וקיבל פוש, אבל חסר כריזמה. ג'רי בלאקוול הוציא אותו אובר ב-AWA אבל הקרבות שלו מול ניק בוקווינקל וריק מרטל לא הביאו קהל. הוא הפך למאמן והתאבק בניו ג'פאן, אבל הפך למאמן של ויידר, ברוק לסנר ודון פריי. אדקר תומאס שרד כמה חודשים במיד סאות'.
כש-UFC נוצרה ב-1993, יותר כוכבים משנות ה-80 ניסו להגיע. כולם אומרים שקורט אנגל הוא הדוגמה אבל זה לא נכון. סטיב ויליאמס היה הראשון שזכה באול אמריקן ארבע פעמים מאז הוטון והפך למתאבק. הוא היה מהמתאבקים הגדולים בעולם. דן סאברן הצליח ב-UFC. קני מאנדיי ומארק שולץ שזכו בזהב ניסו MMA, וגם טאונסנד סונדרס ורויס אלגר. עמנואל ירברוג היה קורבן כשכוסח בידי קית' האקני ב-1994. הוא לא הצליח ממש בהיאבקות. קווין ג'קסון, טום אריקסון ומייק ואן ארסדייל הצליחו ב-UFC, ג'קסון היה כוכב בלתי מנוצח באקסטרים פייטינג ועבר ל-UFC. פרנק שאמרוק הפתיע אותו בניצחון. הוא נאלץ לפרוש כדי להיות מאמן אולימפי. ואן ארסדייל ואריקסון פעילים. מארק קולמן הפך לכוכב ב-MMA וביפן. גארי אולברייט גם נודע בהצלחה שלו ב-UWFi מול נובוהיקו טאקאדה וקיבל פוש באול ג'פאן. הוא חטף התקף לב בינואר 2000 ומת במהלך קרב. דאריל פטרסון התאמן בניו ג'פאן והפך למקס פיין, השותף של מיק פולי מול הנאסטי בויז, ומן מאונטיין רוק הגיטריסט ב-WWF, מה שעדיף לשכוח. הוא בתעשיית המוזיקה. הגדול ביותר שיצא מהתחום הזה בסוף שנות ה-80 הוא סקוט סטיינר. בשנות ה-90 מי שנכנס עוד פעיל, פרט לג'ואי גילברט ושון בורמט שלא הצליחו ב-UFC.
הפעילים היום: סטיב ויליאמס, דוקטור מוות. הוא האיש היחיד שהצמיד את דן סאברן במכללה והיה כוכב כל הקריירה במיד סאות' וגם באול ג'פאן. אבל עכשיו יש קיצוצים. דן סאברן הוא סיפור מוזר, הוא היה קרוב לפסגה והחמיץ את זה. הוא היה אלוף NWA כשזה היה חשוב רק ביפן. הוא הצליח ב-UFC כחלוץ שלהם וזכה בתואר מקן שאמרוק. הוא הפסיד למארק קולמן ועדיין פעיל. מייק ואן ארסדייל נחשב לאלוף UFC עתידי. הוא פרש למען אימון הנבחרת האולימפית אבל חזר לתחום.
מארק קולמן היה הצלחה ענקית ב-MMA וגם בהיאבקות. הוא זכה בטורניר PRIDE גרנד פרי לשנת 2000 ועבר להיאבקות ודי מצליח. הוא יאתגר את יוג'י נאגאטה בקרוב. סקוט סטיינר היה עם אחיו ריק מהצמדים הכי גדולים בשנות ה-90, זריז במיוחד והמציא את הפרנקנסטיינר. הוא התנפח במיוחד והפך לכוכב גדול, ואלוף עולם בסוף ימי WCW. הפציעות חיסלו אותו. טום אריקסון לוחם פעיל אבל אין לו מראה טוב. רנדי קוטור עומד לעשות קאמבק לאחר שהפסיד את תואר UFC. על קורט אנגל לא צריך לדבר- זכה בתואר NCAA, אליפות החובבים, מדליית זהב ותואר ה-WWF. הוא היה המתאבק החובב הכי גדול וגם המתאבק המקצועי הכי גדול. הקריירה שלו בסכנה בגלל ניתוח בצוואר לאחר רסלמניה. אבל הוא נפצע בברך ב-1991 ושבר את הצוואר כשזכה באולימפיאדה. הוא תמיד הצליח להגשים את החלומות. קווין רנדלמן דומה לאנגל, אבל הוא מעולם לא ניסה להתקדם כל כך. מארק קולמן לקח אותו לאמן ב-UFC והוא הפך ללוחם אבל לא ממש שלט שם. אולי הוא יעבור להיאבקות כשותף של קולמן ביפן.
סילבסטר טרקאיי היה אמור להיות גרוע אבל הוא דומה לברוזר ברודי. הוא מעולם לא הצליח ב-OVW. עכשיו הוא בזירו-1 כחקיין של ברודי, שהיה הכוכב הזר ב-1988 ביפן, ונרצח בפורטו ריקו. הוא עדיין לא טוב בזירה. הוא הפסיד לאנגל ב-1992 אבל זכה עוד שלוש פעמים באול אמריקן. מארק קאר נחשב לבלתי מנוצח ב-MMA אבל בעיות הסמים חיסלו אותו ועשו עליו סרט. הוא התאבק קצת ביפן וחשבו שהוא כוכב, אבל הוא היה רע כמתאבק ולאחר שחתם בזירו-1, הם לא השתמשו בו, אפילו לא כדי להפסיד לשיניה האשימוטו. מאט יוז נחשב ללוחם קשוח והוא אלוף ב-UFC. דני פאקיר לא ידוע עדיין, הוא התאמן ל-WCW אבל לא קיבל פוש כי לא היה גבוה מספיק. הוא שותף האימונים של דון פריי. שלטון בנג'מין הוא המהיר ביותר במחלקת המשקל הכבד וגם זכה באליפות ריצה. הוא העריץ את ריק פלייר אבל קיבל הזדמנות במקרה- הוא היה עוזר מאמן במינסוטה ואימן את ברוק לסנר. רבים נדהמו ממנו, וה-WWF, WCW וניו ג'פאן רצו אותו, למרות שלא העריץ. כטובה ללסנר, כשחתם ב-WWF הם הרשו לו להביא את שלטון כשותף שלו. שלטון מיד נחשב לאנגל הבא. וברוק לסנר- קרב כזה, שלו מול אנגל, היה יותר מתאים ל-AWA, כמו ורן גאנייה-דני הודג'. או בפלורידה בשנות ה-70- ג'ק בריסקו מול דייל לואיס. אבל זה על תואר ה-WWE. לסנר יצא מהטריטוריה ההתפתחותית לפני שהיה מוכן כי ה-WWE היו צריכים כוכב חדש. הם רצו את גולדברג ולסנר היה טוב. הוא קיבל פוש מפלצתי וזה לא הצליח בהתחלה, אבל הם נתנו לו לנצח את הרוק נקי ולהפוך לאלוף העולם הצעיר ביותר. הוא הפך לפייס והפסיד את התואר, ואז זכה ברויאל ראמבל. הוא יזכה בתואר, אבל עכשיו אנגל פצוע.

YossihNew · 5/3/24

מאמר סטרואידים והיאבקות- 31 במרץ, 2003:

הלוס אנג'לס טיימס פרסמו כתבה שעבדו עליה חודשים על מוות בהיאבקות. הם כללו שם ציטוטים ממלאני קינג (לשעבר פילמן) ולארי הניג שמאשימים את הסגנון במוות של בריאן פילמן וקורט הניג. הכתבה טענה ל-24 מקרי מוות מתחת לגיל 45 מאז 1997. כתב אחר הביא 53 אנשים- רשימה לא שלמה. ברשימה לא היו הניג, הירומיצ'י פויוקי, בריידי בון, ריק רוד, שואיצ'י אראי, אקסל פוקנר, ברוזר בריאן קוקס, הרב קלברט או קורטיס פארקר. אתר אחר כולל גם את ליטר פרנקי, ליז צ'ייב שמת בזמן ניתוח, בילי טרוויס, ג'יפ סוונסון, ג'אנקיארד דוג, ג'קי אטו וטוני ראמבל- 69 מתאבקים. זה די פחות ממה שבאמת היה. שישה כבר לא התאבקו בזמו מותם, וכולם חוץ מאחד פרשו כבר המון זמן. 30 מתאבקים עבדו בליגות הגדולות. לארי הניג טען שלקורט היה קצב לב לא סדיר ולב מוגדל.
מתאבקי ה-WWE לא הורשו ממש לדבר על זה, ווינס מקמהן סירב להתראיין המון זמן לפני שאמר שהוא בן אדם וזה קשה לו לשמוע על זה. וינס אמר שזאת מנטליות של מתאבקים לשעבר- תרבות של סקס, סמים ורוק'נרול שכבר לא חלק מהעסק. אי אפשר להאשים את וינס בכל העסק, אבל ב-2002 היו יותר מקרי מוות מכל שנה אחרת, למרות שמספר המתאבקים הפעילים רק יורד. המתאבקים של היום נמצאים ב-WWE ויש לחץ להיות בכושר, ותרבות הסמים לא קשה כמו פעם כשהלו"ז היה קשה. אבל זה לא נכון שזה כבר לא חלק.
ברוס הארט, שהכיר את דייבי בוי סמית', גארי אולברייט ופילמן מתחילת הקריירה, אמר שמדובר בתסמונת. דורשים להיראות בצורה מסוימת והעסק דורש נסיעות וחבלות. לכן הם צריכים משככי כאבים וסטרואידים. נטען שרק שלושה מקרים היו מוות בזירה- אולברייט, אואן הארט וקורטיס פארקר. בנוסף, בריאן אונג, מאסאקאזו פוקודה, מארק מנדיאן, טוני נאש, פלום מאריקו ואמיקו קאדו, דייב פוקס ואקסל פוקנר גם נכנסים. היפנים מתו כעבור כמה ימים מפציעות בזמן קרב. נאש, מנדיאן ואונג היו מתאבקים מתחילים ואונג מת מבאמפ באימון. פוקס חטף התקף לב לאחר קרב. בנוסף דיברו על מקרי מוות מסמים- באד בוי באזיל בוזיניס לקח הרואין וקוקאין והשתמש בסטרואידים, הוא שוחרר מה-WWF חודשים לפני מותו כי האמינו שהוא יצא משליטה. בובי דאנקם ג'וניור מת ב-WCW, ומנת יתר הרגה אותו. רנגייד פוטר ושתה המון לפני שהתאבד ביריה. ריק רוד השתמש בהמון משככי כאבים.
וינס אמר שברוב המקרים זאת לא אשמתו. היחידים שמתו אצלו היו רוס האס, אואן ופילמן. הניג, פיטרס, רוד, סמית', ג'אנקיארד דוג, טרי גורדי, סינג, יוקוזונה ולואי ספיקולי התאבקו אצלו. דיקס ובוזיניס פוטרו קצת לפני מותם אבל היו בטריטוריה התפתחותית. פיטקס מת מתאונת דרכים ב-WCW כשנסע לביתו. גורדי עבד קצת ב-WWF אבל זה לא חשוב- הוא היה כוכב ענק ביפן ובטריטוריות. יוקוזונה היה עם בעיות משקל וניסו לשלוח אותו לרזות אבל הוא סירב, והוועדה האתלטית של ניו יורק סירבה להמשיך לתת לו רישיון. דוג מת מתאונת דרכים כשחזר מטקס הסיום של בתו. אם בכלל, ל-WCW מתו רוד, ספיקולי ודאנקם, ורנגייד התאבד. זה יותר גרוע. רוס האס מת מהתקף לב. הוא חטף התקף לב והורשה לחזור, אבל הארגון ביקש חוות דעת שנייה. הוא חטף עוד התקף לב לפני שחזר. ספיקולי עבד ב-WCW והיו לו בעיות רבות של סמים, שהוחמרו כי עבד מול אחמד ג'ונסון. הוא פוטר מה-WWF בגלל הסמים ואז עזב את ECW. ה-WWF גם פיטרו את רוד דוג, בריאן לולר, סקוט הול, אדי גאררו, ויליאם ריגל וסמית' בגלל בעיות סמים ואלכוהול. אז זה לא חלק מהעבר. ריגל ואדי חזרו.
היחצ"נית של ברט הארט, מרסי אנגלסטיין, אמרה שצריך איגוד. ברט ניסה לעשות את זה, אבל פרט לרודי פייפר אף אחד לא רצה. כולם חוששים במיוחד. דיברו גם על שערוריית הסטרואידים והמבדקים בין 1992-96. האחראי על המבדקים אמר שהעלויות גרמו לביטול המבדקים ב-1996, ו-WCW לקחה כוכבים מבוגרים ושריריים. וינס ירד על האלק הוגאן ורנדי סאבאג' ועל המדיניות של WCW, אבל הפסיק עם המדיניות שלו. אף אחד לא מת מסמים באותה תקופה, אבל מצבו של ספיקולי החמיר. הבעיה היא משככי הכאבים. מצד שני, הסטרואידים מאפשרים לך לחגוג ולהתאמן פחות, ועדיין להיראות טוב.
האחראי טען שה-WWF איבדו את הגודל של המתאבקים שלהם, ורבים חשבו שלא נשאר להם כלום. ג'רי מקדוויט טען שמי שהיה חכם ניצח את המבדקים. אבל וינס אמר בזמנו שהמבדקים שלו מושלמים והוא יכול לאתר אפילו הורמון גדילה. הורמון הגדילה יקר אבל קל להתחמק איתו מהממבדק. וינס הזהיר את כולם ביולי 1991 שלאחר המשפט של ג'ורג' זהוריאן, הוא יבדוק את כולם בנובמבר. הארגון החליט שהמבדקים לא ייחשבו. מתוך 41 מתאבקים, 20 נמצאו חיוביים. בנוסף וינס הוריד את מפתחי הגוף שלו מה-WBF מסטרואידים. עשרה מ-13 מפתחי הגוף הושעו בתחילת 1992 אבל היו באליפות, "ללא סמים". לאחר מכן וינס סגר את הליגה. המבדקים היו די רציניים. העניין הוא שדיינה הול טוענת שסקוט נכשל כמה פעמים במבדקים והושעה רק כשעזב ל-WCW. אז בנוגע לאלו שהיו בליגות הגדולות בארה"ב וביפן- זה העניין. השאר פחות מוכרים ואין ממש מידע עליהם. לחצי מהם היה כשל לבבי מבעיות סמים. למשל טרי גורדי שנחלש מכל מנות היתר שלו. מתוך 15, 13 לא היו מוגבלים לסטרואידים. רק לשניים לא היו בעיות סמים ממש. היו ארבע התאבדויות- שואיצ'י אראי התאבד מסיבות כספיות. היו מקרי מוות ביפן בגלל פציעות, ואת אואן ואולברייט. ג'קי סאטו הגמלאית ופויוקי מתו מסרטן. שניים אחרים מתו בתאונת דרכים, אואן מת מנפילה, ויוקוזונה מבעיות משקל.
המחקר לגבי מוות בהיאבקות משאיר יותר שאלות. מתאבקים מתים יותר מהציבור הכללי, או אתלטים שמשתמשים במשככי כאבים. אפילו יותר מכוכבי הרוק. אומרים שזה סטרואידים, אבל זה לא ממש ברור. הורמון הגדילה מגדיל את הלב של כולם. מצד שני, אלו שמתו השתמשו בסטרואידים גם, אבל גם במשככי כאבים או ממריצים. סטרואידים זאת סיבה אחת אבל יש עוד עניינים. כמובן שהם לא לגמרי חפים מפשע, ומי שמגן על סטרואידים הוא כמו עורך דין של חברות טבק. מלאני אמרה שפילמן השתמש במשככי כאבים שרשם לו דוקטור תומאס האקט, שרשם גם ללואי ספיקולי. המון מתאבקים לקחו ממנו סמים כי הוא סיפק להם, אבל הוא היה מסומן. היא אמרה גם שפילמן שילם 1,600 דולר כל חודש על הורמון גדילה, אבל זה לא נמצא בגופו. לכן צריך לבדוק את זה. מלאני אמרה שפילמן הזריק הורמון פעמיים ביום מיולי 1996 כשהתאושש מתאונת דרכים שכמעט גמרה לו את הקריירה, עד אפריל 1997. היא אמרה שווינס שילם לה 50,000 דולר- הסכום המובטח של פילמן לחודש- ממותו ועד סוף 1997, למרות שלא היה מחויב. היא גם קיבלה 65,000 דולר ממופע צדקה שווינס ארגן ונתח מהמוצרים. הוא גם נתן לה 12,000 דולר. פילמן תמיד היה אהוד אצל המתאבקים ואחרים לא זכו לתרומות כאלו. היא מתחרטת שלא תבעה את הארגון, כי לטענתה הארגון דאג לה ופילמן בחר בעצמו.

YossihNew · 11/3/24

מאמר- וינס נגד הטריטוריות, 21 באפריל, 2003:

מה-27 בדצמבר, 1983, ההיאבקות עמדה להשתנות, ומהר. האלק הוגאן היה הכוכב הכי גדול ב-AWA, ובאמצע פיוד מול דיוויד שולץ. ג'ין אוקרלנד היה הפרשן האהוד שג'סי ונטורה כינה "מין ג'ין". רודי פייפר היה הפייס השני אצל ג'ים קרוקט, מיד אחרי ריק פלייר שנסע ברחבי המדינה כאלוף. כולם היו בסנט לואיס, במלון צ'ייס, האתר של צילומי התוכנית "היאבקות בצ'ייס", תוכנית הדגל של ה-NWA. כמה ימים קודם לכן זה לא היה מפתיע, אבל הפעם אלו לא היו ה-NWA. זה היה וינס מקמהן ג'וניור, שרכש את ה-WWF מאביו. סנט לואיס נחלשה במעמדה כבירת ההיאבקות בשנתיים לאחר פרישתו של סם מוצ'ניק והרייטינג ירד, אבל הקהל היה די טוב, מעל 7,000 למופע. התוכניות היו נוראיות אבל סנט לואיס הייתה מיוחדת. וינס התרחב כבר ללוס אנג'לס וסן חוזה, אבל בערים הללו לא היו ארגונים, אז אף אחד לא התייחס לזה. ג'ורג'יה צ'מפיונשיפ רסלינג התרחבה בזכות הכבלים למישיגן ולאוהיו, בעיקר לערים שבהן שיק כבר לא ערך מופעים, בניגוד לדטרויט שנשארה שלו. זה היה המהלך הראשון. לרשת KPLR-TV נמאס מהרייטינג היורד לאחר פרישתו של מוצ'ניק, והחליטה לדון עם לארי מטיסיק ומקמהן. מטיסיק היה הפרשן הוותיק שפרש בגלל שוורן גאנייה, בוב גייגל, הארלי רייס ופאט או'קונור, הבעלים החדשים, עשו דברים שהוא התנגד אליהם. הוא הקים ארגון עם ברוזר ברודי וכמה מתאבקים מסאות'ווסט של סן אנטוניו, לו ת'אז כשופט, דיק מורדוק וכוכב מוחרם שהיה וורקר טוב אבל די אלמוני- מאצ'ו מן רנדי סאבאג'. הוא הביא 4,000 איש למופע ואז עצר כי קיווה שיוכל להשיג את השידור. וינס הציע 2,100 דולר לשבוע ו-5% מכל ההכנסות בעיר. הוא ייצג את הארגון הכי מכניס במדינה עם הכוכבים המבוססים. מטיסיק יכול היה רק להציע את הבוקינג של מוצ'ניק, אבל בלי המתאבקים. התחנה החליטה בקלות- הם החליטו שווינס ומטיסיק יעבדו ביחד, אבל מטיסיק לא הבין את הסגנון של וינס.
הרעיון לרכוש זמן שידור ולקדם את האירועים החיים דרכו לא היה חדש. אבל זה היה הכי הרבה כסף שהציעו לשוק בגודל כזה. רוב הפרומוטרים והתחנות המקומיות היו עם יחסים ברורים- הפרומוטרים נתנו תוכניות בחינם, חלק מהתחנות, ביוסטון ובפורטלנד, אפילו שילמו על ההפקה של התוכנית שהייתה חשובה ביותר אצלם. ג'רי ג'ארט קיבל תשלום על התוכנית כי היא הייתה התוכנית הכי נצפית במדינה. התחנה קיבלה שעה של תוכנית נצפית ויכלה למכור זמן פרסום בלי עלויות. הפרומוטרים לא קיבלו מזה כלום כי הם הרוויחו כסף במופעים. אבל כשווינס הגיע והציע לתחנות כסף כדי לשדר אותו במקום הארגונים המקומיים, הן הסכימו. וינס גם לקח מהפרומוטרים את הכוכבים שלהם. הוא לקח מתאבקים חשובים ואפילו לא כל כך חשובים מכל ארגון, אבל בעיקר מוורן גאנייה. וינס נפגש עם גאנייה והציע לרכוש את ה-AWA. גאנייה היה בשיאו- הוגאן הכניס המון כסף אבל היו לו מתאבקים רבים שיכלו להביא קהל והוא לא רצה למכור. וינס לא רצה רק את הוגאן, אלא את כולם- את המפיק, את הפרשן. הוא לקח לגאנייה את רוב הרוסטר, ובסוף 1984 גם את בובי הינן המנג'ר ואת ג'סי ונטורה. הוא רכש גם את השידור המקומי של גאנייה, ואפילו את מאד דוג ואשון בן ה-60, רק כדי שלא ימשוך כלום אצל גאנייה. הוא ערך מופעים בשווקים של ה-AWA עם הוגאן-שולץ, כשג'ין קידם את הקרב, בזמן של ה-AWA במקומם. ה-AWA ייצגה מסורת, אבל בערים רבות היא נאלצה לעבור לתחנה חדשה עם כוכבים חדשים. ככה גם קרה בסנט לואיס. אבא של מקמהן היה החבר הכי חזק ב-NWA מאז 1972, יחד עם ה-AWA. בדטרויט ובאטלנטה היו מלחמות קשות, אבל בשווקים אחרים ה-NWA נאלצו לשלוח מתאבקים כדי לחסל את המתחרים. וינס לא רצה לשלוט רק בצפון מזרח המדינה, ולא רק בהיאבקות. זאת הייתה הבעיה שלו. לאחר שהוגאן ניצח את איירון שיק בינואר 1984 וזכה באליפות במדיסון סקוור גארדן, ההיאבקות השתנתה לתמיד.
וינס האב עוד היה חי, וחבריו שאלו שאלות. הבן שלו רכש להם את התוכניות ופלש להם לטריטוריה. לא ידוע מה הוא ידע ומה לא. וינס אמר שאם אבא שלו היה יודע את תוכניותיו לא היה מוכר לו את הארגון. אחרים טוענים שהוא ציפה שווינס יכשל. הוא נאלץ לשלם לו כל רבעון על הרכישה של הארגון, ואיחור בתשלום אחד היה מחזיר את הארגון לשותפים של האב- הפרומוטר מפילדלפיה פיל זאקו, והרוד אייג'נטס גורילה מונסון וארנולד סקאלנד. וינס האב ידע הרבה- שנה לפני שהוגאן עבר הוא אמר לחבר למכור את החלק שלו ב-AWA, וגם הזהיר את דון אואן. אחרים שמעו דברים אחרים. הפרומוטרים לא הבינו. פריץ ואן אריק שמע שווינס עומד להתרחב אבל לא מולו בטקסס- זה היה מטופש להתחרות בו עם האהדה שלו אז. פריץ שמע שווינס משדר בדאלאס ובטקסס כדי למכור פרסומות בכל הארץ, והוא היה צריך חשיפה גם שם. וינס האב מת במאי 1984, כשחבריו ניסו לעבוד ביחד ולערוך מופע בצפון מזרח המדינה בתגובה לבנו. גאנייה, ג'ים קרוקט, אולי אנדרסון, ג'רי ג'ארט, קרלוס קולון וביל וואטס, בין היתר, תחת אדי איינהורן שהיה פרומוטר כושל בניו יורק כי אבא של מקמהן חסם אותו מאולמות, החליטו להקים את פרו רסלינג USA. הארגון ערך מופעים בצפון מזרח המדינה עם המון כוכבים. הואן אריקים, שהתפרסמו בזכות שידורים בבוסטון, לא הגיעו. וואטס וג'ארט לא אהבו את זה שלא יתנו לכוכבים שלהם פוש ועזבו. הפרומוטרים אפילו לא הסכימו איפה לאכול. הם היו רגילים למונופול. וינס לא היה צריך שותפים. הגרסה הקצרה היא שתוך חמש שנים, כל הפרומוטרים יצאו מהעסקים או לפחות לא היו איום. וינס כמעט ניצח, אבל הרבה קרה באותן חמש שנים- קרבות חשובים, וגם דברים מחוץ לזירה. הפרומוטרים האזוריים עמדו להיכשל במשחק החדש. הכבלים והחשיפה הלאומית אמרו שרק מעט ארגונים, בין אחד לשלושה, ישרדו, כי כולם יראו הכל וילכו רק לשוק המרכזי. אחרי כמה שנים, השאלה הייתה מי הכי טוב, כי היו גישות שונות לעסק.
גאנייה שרד עד 1991, בעיקר בגלל החוזה עם ESPN, כי ב-1987 הפסיקו לקחת אותו ברצינות כליגה גדולה. וואטס שרד עד 1987. קרוקט, שהיה מאוד שונה מווינס עם דם וקרבות טובים והיה הכי תחרותי, ניצח את וינס בכבלים וגם בקהל בדרום מזרח המדינה. הוא אפילו ניצח בבולטימור, שהייתה שטח של וינס. כדי למנוע מקרוקט להיות תחרותי, הודיע וינס לכל האולמות שהוא לא יערוך אצלם מופעים אם יתנו לארגונים מתחרים להופיע. קרוקט נאלץ להגיע לאולמות משניים ברוב השווקים, פרט לדרום מזרח המדינה, שם האולמות הלכו איתו כי וינס לא משך כמוהו. קרוקט ניצח את וינס בבולטימור, והאולם שם הלך עם קרוקט. בפילדלפיה, הצדדים היו שווים למרות שקרוקט היה באולם משני, וקרוקט אפילו ניצח את המופעים בלי הוגאן. אבל בוקינג רע גרם לירידה בקהל ב-1987, והוא פספס הסכמים חשובים, ועלויות הטלוויזיה גרמו לכך שהידרדר לפשיטת רגל בתחילת 1988. בסוף השנה, הוא מכר לטד טרנר. קרוקט ירש גם ארגון אזורי מאביו שנשא את שמו- ג'ים "הגדול" קרוקט האב. גם לקרוקט האב הייתה נוסחה מסוימת- היאבקות זוגות והצמדים עבדו שם לנצח. הוא לא הצליח כמו וינס- גרינסבורו ושארלוט לא היו ניו יורק, בוסטון, בולטימור ופילדלפיה. אבל הוא ערך כל מיני מופעים ואפילו הייתה לו נבחרת בייסבול. הוא היה מקושר. קרוקט ג'וניור היה דומה לווינס ג'וניור- גדל כמעריץ, יותר מאביו שהיה יותר איש עסקים. הוא שינה את הנוסחה כי הביא את ג'וני ולנטיין, בלקג'ק מוליגן ואת וואהו מקדניאל, וגם כמה מתאבקים צעירים- ריק פלייר, רודי פייפר וריקי סטימבוט. האיכות בקרולינה באותה תקופה הייתה אדירה. המעריצים במדינות הגבול, בין ריצ'מונד וירג'יניה לוושינגטון הבירה, ראו את שני המוצרים, ועבורם ה-WWF היו במקום השני. אבל ה-WWF שלטו בשווקים שלהם עם ברונו סאמארטינו, והצליחו בגלל שהמעריצים לא הכירו מוצר אחר פרט למוצר האיטי שלהם. טורונטו הידרדרה לאחר שהשיק גמר את הסוס, ופרנק טאני לא הצליח עם ברונו סאמארטינו וכוכבי ה-AWA, אז קרוקט השתלט שם, עם פלייר וסטימבוט. טורונטו קיבלה שידורים של קרוקט עם קצת תוכן קנדי. הם התרחבו לבאפלו ומפלי הניאגרה, וגם לסינסינטי. אבל קרוקט שלט בקרולינה. כמו שווינס שלט בצפון מזרח המדינה ואף אחד לא התחרה בו שם, קרוקט ירש את הקשרים של אביו. אנשים ב-WWF כעסו שלא הצליחו להגיע לגרינסבורו קולוסיאום, כמו שהם מנעו מאחרים להגיע למדיסון סקוור גארדן. ב-1984, הגיע דאסטי רודס מפלורידה של אדי גרהאם, ועבד כבוקר במקום דורי פאנק שהיה ביפן. רודס נתן לארגון את שלוש השנים הכי טובות שלו. קרוקט ידע שזה קרב, אבל הוא הרגיש שהוא מצליח עם המוצר שלו ושהוא ינצח. ג'ק טאני, שהשתלט על טורונטו כשדודו פרנק מת, ראה את הירידה העסקית. קרוקט חשש שטאני יעבור למקמהן אז החל מ-1984 החליט לא לשלוח לו מתאבקים שימלאו את המייפל ליף גארדנס. ג'ימי וליאנט ופול ג'ונס נכשלו, הקהל ירד לשפל חדש. קרוקט הגשים את הנבואה של עצמו- טאני פנה למקמהן, שקיבל בברכה את השליטה בשוק חזק בצפון אמריקה. פלייר הוחלף בהוגאן, והמעבר ל-WWF שינה הכל.
גאנייה חשב שזה לא הוגן, הוא היה מסורתי והחוקים נשברו. בשנות ה-60 הוא עצמו נלחם בלוס אנג'לס מול ה-NWA במאבק די מריר אך קצר. הוא הפך למיליונר עם המוצר שהטריטוריה שלו אמרה שהיה עידן הזהב, אבל הוא כבר היה מאחורי כל המדינה והכוכבים שלו הזדקנו. הוא הצליח בשיקגו, מיניאפוליס, וויניפג, מילווקי ודנוור, וגם התרחב לסולט לייק סיטי ולאס וגאס. אבל בסן פרנסיסקו ראו את המוצר המהיר באטלנטה בזכות הכבלים, וה-AWA עם קראשר, ברון ואן רשקה, ניק בוקווינקל ומאד דוג ואשון לא הצליחו. לכן ה-WWF לא יצאו אובר בדרום עד שהסגנון הזה מת. בחלק מהשווקים זה אפילו לא קרה עד שסטיב אוסטין פרץ בסוף שנות ה-90. בגלל האהדה לכבלים, גאנייה השיג את טומי ריץ', כוכב צעיר שהצליח מאוד בכבלים. הוא הביא כפול ממה שהוגאן הביא. אז היה ברור את מי הקהל רצה. אבל ב-1984, וינס הגיע באופן קבוע לשם, והשיג 10,000 איש בהשוואה ל-2,000 של ה-AWA. הוגאן, שלא היה החשוב ב-AWA, הפך למתאבק הכי מוביל שם מאז ריי סטיבנס בסוף שנות ה-60. וגם רודי פייפר-ג'ימי סנוקה הצליח כמו קרבות האליפות של הוגאן. גאנייה התלונן על עזיבות המתאבקים ללא החוזה, ווינס נתן להם הזדמנות להרוויח יותר עם לו"ז קשה יותר. מתאבקים רבים, למרות שלא חיבבו את גאנייה, זוכרים שלפני 1984 הם הרוויחו כסף טוב עבור 12-15 ימים בחודש, ואומרים שזה היה נפלא. זאת בניגוד להמון כסף תמורת 27 ימים בחודש והמון משככי כאבים עם וינס. אבל וינס הפך אותם לכוכבים. גאנייה התבסס על דברנים טובים ומעט אנגלים בשנה, אבל זה לא היה חשוב בהשוואה לשאר המדינה. במערב התיכון לא היו כבלים, ועד 1984 הרוב העדיפו את ברוזר וקראשר למרות שהיו מבוגרים ולא לקחו באמפים. השמות של ה-AWA היו מבוססים שנים אצל הקהל הנאמן. גאנייה שלט בשווקים כמונופול, הקהל הכיר אותו, וכשהוגאן הגיע הוא הביא קהל חדש וצעיר. וינס תקף את גאנייה אישית, אבל גאנייה היה מאוד מיושן בהשוואה לכולם ולא הדביק את הקצב. וינס הצליח לנצח את גאנייה עם הוגאן, אנדרה, ונטורה, הינן, שולץ ואחרים, כי אותם הקהל הכיר. גאנייה הצליח להיות תחרותי קצת עם הרוד ווריורס וסרג'נט סלוטר, וגם ברוזר ברודי וסטן האנסן שלפעמים הגיעו. אבל כל ניסיון ליצור כוכב חדש נכשל. סקוט הול הפך למגנום סקוט הול, העתק של מגנום TA, הכוכב החדש של דאסטי. הצמדים של קרוקט היו מידנייט אקספרס ורוק'נרול אקספרס, אז הוא החליט להעתיק ושם את שון מייקלס ומרטי ג'נטי כמידנייט רוקרס. הם הפכו ללהיט ענק, אבל ברגע ששמעו כמה הם טובים הם עזבו ל-WWF. אבל היה ברור שבמלחמה הוא יפסיד.

YossihNew · 11/3/24

וואטס וג'ארט היו חכמים, אבל הם היו באזורים קטנים. רוב הפרומוטרים התעלמו מווינס, אבל וואטס שידר קלטות של המתאבקים של וינס כשהיו אצלו, כאילו זה קורה עכשיו, כשהמתאבקים שלו ניצחו וג'ים רוס אמר שזאת הדוגמה לעליונות של מיד סאות'. וואטס ירד על התחרות, ואמר שהוגאן לא מסוגל לעבוד יותר מעשר דקות ושכולם מבריזים ב-WWF. אולי אנדרסון עשה דברים דומים באטלנטה אבל הם לא הצליחו. וואטס וג'ארט נתנו מוצר מהיר יותר ויותר מלא באקשן, עם תכניות בסגנון אופרת סבון. הם הרגישו טוב כי וינס נכשל אצלם בטריטוריה. אבל וואטס כעס כשג'אנקיארד דוג, הכוכב הכי גדול שלו, עזב בלי התראה. וואטס חשש, אבל המופע של וינס גרם להבאה של כוכבים מבחוץ כפיצוי. וינס הפסיד בהתחלה, ג'ארט או וואטס הביאו בין 6,000 ל-9,000 איש למופע, ווינס, עם הוגאן, אנדרה ו-JYD הביא 1,500 או 2,000 איש. הם לא הבינו שזה לא הקהל שיחליט. לאנס ראסל, הפרשן של ג'ארט, ידע מה יקרה כשסאטרדיי נייט'ס מיין איבנט הופיעה בממפיס ב-1985. הוא היה זה שהחליט לשדר היאבקות בבוקר שבת, כשרבים חשבו שזה לא יעבוד מול קהל הילדים. זאת הייתה הצלחה אדירה. לולר וג'ארט קיוו שבגלל ששודרו ב-WMC-TV, תחנה של NBC, והצליחו יותר מכל תוכנית אחרת, הם לא ישדרו מולם את סאטרדיי נייט. אבל הם הביאו רייטינג גבוה. ראסל הבין שלמרות ההצלחה באולמות, זאת תהיה החדירה לשוק. הוגאן, אלוף ה-WWF, היה מושך הקהל הכי גדול ב-1984, אבל לא בלי תחרות, גם ב-WWF. בקיץ, סרג'נט סלוטר הפך לפייס והתחיל פיוד מול איירון שיק שמילא פעמיים את הגארדן, והיה לוהט כמו הוגאן. סנוקה נכשל בגלל סמים, אבל פייפר הפך להיל הלוהט במדינה, וזה היה ברור לכולם פרט לווינס, שחשב שיהיה מנג'ר לצד לו אלבני ופרד בלאסי כי גראנד וויזארד מת. פייפר השיג כזה היט, והקרבות שלו מול סנוקה הצליחו כל כך, עד שהוא הפסיק להיות מנג'ר. בובי הינן הגיע בספטמבר. כשאלבנו הפך לפייס, הגיע ג'ימי הארט. אחרים שהתחרו בהוגאן היו פלייר, אלוף ה-NWA, והרוד ווריורס שהצליחו ב-TBS. גם וורלד קלאס שודרו בכמה שווקים, והואן אריקים מול הפריבירדס בטקסס הצליח מאוד. קרי ואן אריק זכה בתואר ה-NWA לכבוד אחיו דייוויד, מול 32,123 מעריצים ששילמו 402,000 דולר- שיא של אותה השנה. גם בוב באקלנד, האלוף לשעבר, לא התאים לתדמית החדשה. הוא עדיין מילא את הגארדן פעמיים מול גרג ולנטיין, אבל סלוטר ושיק ואנדרה ופייפר גם עבדו שם. במרץ 1984, פייפר ושולץ נלחמו מול סנוקה ואנדרה. אנדרה מכר לפייפר יותר מכולם, וכשזה שודר ב-USA נטוורק, כולם חשבו שפייפר היל רציני. בקיץ, אמר וינס לבאקלנד, שהפך לאלמוני, שהוא רוצה שיעשה היל טרן מול הוגאן. באקלנד סירב ופוטר. ניסו להשתמש בו, אבל העבודה והדמות שלו הידרדרו והוא כבר לא היה שמיש. מי שהיה מחמשת המתאבקים המובילים במדינה במשך שש שנים הפך להיות צבעי בקונטיקט. בסוף השנה, גם סלוטר פוטר בגלל סכסוך על מרצ'נדייז ובגלל שרצה איגוד. זה היה יותר גדול מבאקלנד, כי הוא השיג פופים ברמה של הוגאן. אבל סלוטר לא באמת היה מתאבק שמשך קהל. באמצע המלחמה, וינס נתן למתאבק השני הכי אהוד שלו לעבוד אצל המתחרים בטריטוריה שלו.
זה היה כמו משחק של בלופים. סלוטר בער בקיץ 1984 בפיוד מול שיק. התקשורת התלהבה מהיאבקות בגלל הסטוריליין של סינדי לאופר עם פייפר, לו אלבנו, וונדי ריכטר ופביולוס מולה. בסתיו, סלוטר כבר לא משך את וינס, אבל היה לו שם טוב והוא ייצג דברים טובים, אז הוא נתן יח"צ טוב. היה ברור שהמתחרים ירצו לבנות סביבו, וזאת הייתה טעות- הוא היה גימיק לטווח קצר. סלוטר פעם לקח באמפים נהדרים, אבל הוא הבין שכעת יוכל לנצל את עידוד הקהל ולעבור את הקרבות בקלות. זה היה שונה מההיגיון של המתחרים, שאצלם העובדים טובים יותר. בניגוד לסטיב אוסטין, הוא חי מהתהילה שלו ועשה קאמבק כעבור שנים. הוא זכה בבאטל רויאל זוגות לבד- ג'רי בלאקוול לא הצליח להתאבק בניו ג'רזי כי לא השיג רישיון- חודשיים לאחר פיטוריו, מול 19,000 מעריצים. אבל בנו הכל סביב סלוטר, ולקחו את בוריס זוקוף כיריב שלו. הם הפכו אותו לסופרמן במקום לתת פוש למתאבקים שלהם. הקהל במדולנדס נפל והארגון חוסל. קרוקט הצליח יותר עם המתאבקים שלו בבולטימור ופילדלפיה. אבל מי שעשה מה באיזו עיר כבר לא היה חשוב. האלק הוגאן הצליח בצפון מזרח המדינה בנוסחת האלוף הישן. אבל בשאר המדינה זה היה פחות חד משמעי. בשווקים בהם הארגון המקומי היה חלש או לא קיים, ה-WWF הצליחו. בשווקים מבוססים עם סגנון אחר, הם לא הצליחו. הוגאן היה חזק בצפון מזרח המדינה, קליפורניה, דטרויט, טורונטו ורוב קנדה לאחר שווינס קנה את סטמפיד מסטו הארט, והביא את ברט הארט והבריטיש בולדוגס. בהתחלה הוא הצליח בסנט לואיס, אבל הקהל החליט לדחות את הכל לבסוף. הוא הצליח בפלורידה, ובמערב התיכון שם כבר היה מוכר ב-AWA, למרות שלא הביא ל-WWF את מה שהביא לגאנייה. אצל ג'ארט או וואטס, וגם בטקסס, ג'ורג'יה, דאלאס, ואפילו קרולינה, הוגאן וה-WWF לא הצליחו. המפתח לא היה קשור בכלל להוגאן. וינס רכש את ג'ורג'יה צ'מפיונשיפ רסלינג באפריל 1984 בהתחלה, אבל בית המשפט מנע את הרכישה עד יולי. הוא שילם 750,000 דולר עבור התכנית הכי נצפית במדינה- בימי שבת ובימי ראשון ב-6:05 אצל טד טרנר. וינס כבר שידר בסופ"ש ואת טיוזדיי נייט טייטנס ופריים טיים רסלינג ב-USA, ועכשיו הוא שלט בכבלים בתקופה חשובה. התקשורת גילתה את ההיאבקות, וחשבה שהיא מתה בשנות ה-50 ועשתה קאמבק. הוא הגיע להסכם עם דיוויד וולף, הסוכן של סינדי לאופר, כוכבת אדירה. היא נפגשה עם אלבנו על מטוס והשתמשה בו כאביה בסרטון של גירלז ג'אסט וואנה האב פאן. לאחר מכן היא הופיעה בפייפר'ס פיט מול אלבנו ואתגרה אותו. היא ליוותה את וונדי ריכטר, והוא ליווה את פביולוס מולה.
למרות הקידום, זה לא היה גדול למעריצי היאבקות. זה כן הפך לאירוע הכי גדול מאז שנות ה-50 למעריצי המיינסטרים. ברול טו סטל איט אול הגיע לגארדן ביולי 1984. מבחינת היאבקות זה לא הצליח- 15,000 איש בלבד, הקהל הכי חלש באותה שנה. מולה וריכטר היו המיין איבנט, אבל הוגאן מילא תמיד את הגארדן, והוא הגן על התואר מול גרג ולנטיין כדי להביא את הקהל של ההיאבקות. בשבוע האחרון, הוחלט להוסיף באטל רויאל, גימיק חשוב, ואנטוניו אינוקי ניצח שם. ריכטר זכה בתואר ממולה, שהחזיקה בתואר בהפסקות קצרות מאז 1956, בקרב נוראי. אבל הרייטינג היה 9%, במקום השני ב-MTV. הוגאן היה הענק הבלונדיני שהקהל ראה מברך את ריכטר לאחר מכן. האולם לא היה מלא, אז היריבים של וינס, שלא הכירו את MTV, האמינו שהקהל דוחה את זה. הם גם האמינו שבגלל שנוסחת האלוף כבר לא עבדה, שהוגאן לא יצליח. רבים האמינו שפייס גדול כל כך לא יצליח לקבל היט מיריביו ושהמאתגרים לא יהיו אמינים. הוגאן נלחם בקרבות של שמונה דקות או אף שלוש דקות. שיק משך קהל בהתחלה אבל זה חיסל את העיר שלו בסוף. בשווקים שהוגאן עבד ברצף מול אותו יריב, הקרב הראשון הצליח, אבל הקרב החוזר נכשל בניגוד לאלופים אחרים שהמשיכו את הפיוד. ואז קרו שני דברים- וינס ערך מופעים רבים, בזמנו הוא ערך 980 מופעים בשנה עם שלושה סגלים של מתאבקים, פי שלושה מהיום ופי חמישה מתקופת האטיטיוד. הוא החליט שהוגאן יעבוד בשוק רק כמה פעמים בשנה כאטרקציה. במקום לבנות פיודים עם סיומות לא טובות, הוגאן ניצח נקי בדרך כלל. הוא הביא קהל חדש שהתעניין בכניסה ובחגיגה שלו, ולא בקרבות. הוא משך בכל שוק שלא דחה את הארגון. ה-NWA טעו בשווקים המתנדנדים, סנט לואיס ופלורידה, וגם במעוזים שלהם, בנוגע לתואר העולם. היריב הגדול של הוגאן אז היה פלייר, והוא קיבל בוקינג כמו כל אלוף NWA מאז שמוצ'ניק איבד כוח בסוף שנות ה-70 כנשיא ה-NWA. מוצ'ניק האמין באלוף חזק, שיצמיד את כל מאתגריו לסיום הפיוד, גם אם בדרך היו כמה סיומות דפיקה. לאחר מוצ'ניק, הם ניסו להוציא אובר את הטוענים המקומיים, במחשבה שהגיבור המקומי שרודף אחרי התואר הוא מושך הקהל. האלוף הפך לחלש שמוציא אובר את המאתגר, שהופך לאלוף האמיתי, והקהל ישלם כדי לראות את האיש כמעט זוכה בתואר. האלוף עבד בכל עיר רק כמה פעמים בשנה, אז התואר נשאר מושך קהל, למרות שבשנות ה-70 מעמדו נפגע. גם ההיאבקות האזורית נפגעה. עכשיו השווקים הגדולים הזדקקו לפלייר הרבה יותר. זה גם היה הסוף של ה-NWA, כי קרוקט רצה שפלייר יעבוד רק אצלו, וחברי ה-NWA לא הצליחו להשיג אותו, או לעמוד בהפקה של ה-WWF או באיכות ההיאבקות של קרוקט. דאלאס פרשה מה-NWA וגם רצתה להתרחב, אבל פרט להצלחה קצרה בבוסטון זה נכשל. וואטס לא היה חבר NWA, אבל הוא וקרוקט רבו על פלייר, וגם הוא החליט להתרחב. וואטס ופריץ יצרו תארי עולם משלהם. קרוקט רכש את השאריות מקנזס סיטי ופלורידה כקבוצות לוויין, אבל זה נכשל. כשראו בשיקגו את הוגאן מצד אחד ואת פלייר מצד שני, ראו בחור ענק וכריזמטי שבדרך כלל ניצח בקרב קצר, ומצד שני מתאבק טוב יותר בקרב ארוך יותר שנבנה טוב יותר, אבל נראה חלש. פלייר שרד כי ידע לדבר, אבל המעריצים שגדלו על ה-NWA התחילו לראות את הוגאן כאלוף. במיינסטרים הוא היה האלוף.
לאף אחד לא היה חשוב שפלייר ודאסטי רודס הצליחו גם כן, או שוואטס התרחב, או שקרי ופלייר הצליחו. סינדי לאופר הייתה במופע בגארדן וההיאבקות "פתאום" משכה קהל לגארדן- מה שהיה כבר 13 שנה. התקשורת אמרה שווינס הביא קהל צעיר יותר, אבל הפרומוטרים הוותיקים דווקא הצליחו ולהם היו פייסים צעירים לפני וינס והם הביאו נערות מתבגרות. וינס הפיק את טיוזדיי נייט טייטנס עם קטעים של המתאבקים והם השיגו 3.9%, מה שהביא כביכול קהל חדש וצעיר. אבל אלו היו אותם מעריצים שתמיד צפו בקרבות מכל מיני אולמות, והרבה פחות מהשידור ב-TBS. אבל ההיאבקות הפכה למעניינת, ולפתע היו בין 20 ל-35 שעות היאבקות בטלוויזיה. גאנייה, שהעסקים שלו ירדו בלי הוגאן, הבין שאמנם זה נראה טוב, אבל חשיפת יתר הרגה את המוצר בשנות ה-50 וחזה שזה מה שיקרה. הוגאן עבר את ולנטיין, שולץ, איירון שיק, ג'ון סטאד, ניקולאי וולקוף ופול אורנדורף. הוא הופיע שמונה פעמים בשנה בגארדן, מילא חמש פעמים- ולנטיין נכשל כי הוא הפסיד לבאקלנד חודשיים קודם והקרב לא היה הגיוני, וג'סי ונטורה לא היה מושך קהל חזק אבל סטאד החליף אותו כי הוא חטף קרישי דם. סטאד באופן כללי לא משך עם הוגאן. באקלנד-ולנטיין, סלוטר-שיק ופייפר-סנוקה וטונגה קיד מילאו גם את הגארדן. הוגאן ופייפר לא עבדו אחד עם השני- פייפר עבד עם סנוקה וטונגה קיד החליף אותו כבן דודו לאחר שיצא לגמילה. פייפר משך קהל כמו הוגאן בשווקים החדשים. טונגה קיד הוא אחיו של ריקישי, והוא לא חזר לרמה הזאת. הוא עדיין מתאבק באינדיז.

YossihNew · 11/3/24

עם רייטינג של 9.1%- שיא חדש לכבלים שלא יישבר. לאופר הותקפה בידי פייפר ומיסטר טי התערב. בזמנו היה מיתוס על לוחמים קשוחים, וטי היה הכי קשוח. הוא היה כוכב בתור ההיל ברוקי 3, היריב המסוכן של סילבסטר סטלון בסרט בו גם הוגאן השתתף. מיסטר טי זכה גם בתחרות שומר הסף הקשוח בעולם ואז השתתף בצוות לעניין. באותו הזמן הוא היה אחד מהכוכבים הגדולים במדינה. לאופר הביאה פרסום, אבל מיסטר טי הביא עוד יותר כשנכנס לזירה, בעיקר כשהוגאן התנשא מעל אותו לוחם קשוח. פייפר ואורנדורף יוכלו גם להתפרסם מולו. פייפר הפך לאגדה כי ירד באופן גזעני על הבחור. ועוד לפני הספיישל, חשבו על רסלמניה. זה היה הימור גדול- ה-WWF אמנם ניצחו, אבל הפסידו כסף. העסקים החיים ירדו, אבל מה שפגע בהם בעיקר היה העלויות של השידור. התחנות הבינו שהארגונים ישלמו להם כסף, ועם התחרות המחיר עלה. העלות של השידורים בשווקים הגדולים פגעה בוואטס ובקרוקט, וגם ב-SMW וב-ECW. וינס איחר בתשלומי חשבונות והוא היה צריך מזומן. מיסטר טי היה שחקן, אבל נתן לאירוע לגיטימיות. הוא היה קטן מיריבו אבל האמינו שהוא קשוח. היאבקות מזויפת אבל הוא אמיתי, וחשבו שהקרב יהיה שוט בגלל שפייפר ירד עליו. המעריצים חשבו ההפך- הם שנאו את מיסטר טי שנכנס למיין איבנט, הוא אפילו לא היה שחקן פוטבול לגיטימי. דייוויד שולץ איבד את העבודה שלו בגלל שרב עם טי. פרומוטר הציע לברוזר ברודי לתקוף את טי אבל זה לא קרה. ביום האירוע, טי ברח. הוגאן ווינס התעצבנו כי אורנדורף ופייפר לא רצו להפסיד לטי, כמו שסוכם. הוגאן שכנע את טי לחזור למרות החששות שלו מהקרב, ואורנדורף הסכים לג'וב. אבל למרות שמיסטר טי הביא את התקשורת, היה ברור שהקהל ששילם רצה את הוגאן. הוגאן הפך לכוכב הכי גדול בהיאבקות. וינס שריין 200 אולמות בצפון אמריקה לרסלמניה. מדיסון סקוור גארדן התמלא מיד לקרב של הוגאן וטי עם סנוקה מול פייפר ואורנדורף עם בוב אורטון ג'וניור. הניסיון האחרון להקרנות מופעים, עלי-אינוקי לפני תשע שנים, לא הצליח. ועלי היה יותר מוכר מטי. וינס הביא את עלי כשופט, אבל פאט פטרסון היה השופט ועלי מחוץ לזירה. בילי מרטין היה הכרוז, ליברצ'ה רקד. אבל שבוע לפני זה נראה היה כמו אסון- ביטלו 70 אולמות בלי מכירות. אבל הוגאן וטי התארחו אצל לטרמן ובסאטרדיי נייט לייב, והוגאן חנק את ריצ'רד באזלר- זה הביא לו פרסום ועלה לו בכמה מאות אלפי דולרים. הם הצליחו ברוב המקומות ווינס הפך לפרומוטר המוביל. המלחמה נגמרה- פרט לוואטס, פול בוטץ', פריץ וקרוקט. אצלם רסלמניה נכשלה למרות הפרסום. בסנט לואיס הגיעו 3,000 איש שלא אהבו את זה, ול-WWF היה קשה שם שנים. הם האמינו שהקהל שרצה היאבקות אמיתית לא ירצה את וינס.
אבל בניו יורק באמת החליטו דברים. דיק אברסול שכנע את NBC לעשות ספיישל במקום סאטרדיי נייט'ס מיין איבנט במאי, והוא הביא 8.8% לקרב של הוגאן-אורטון עם מיסטר טי. זה היה קצת יותר מ-SNL. באוקטובר, עשו את זה כל חודש או חודשיים, וניצחו את SNL. בינואר 1986, הוגאן-טרי פאנק הביא 10.4%, מקום שני באותה שעת שידור עד אז. הייתה אימפרית מרצ'נדייז, אימפרית שידורים ואימפריית תוכניות רכש בה כל הרייטינג הכולל אוחד ואמרו שהם אחת מהתוכניות הכי נצפות במדינה. הוגאן כיכב בתוכנית מצוירת ב-CBS. החשיפה של NBC גרמה ל-WWF להוביל ורוב המתאבקים הצטרפו ונטשו את הטריטוריות. הכתובת הייתה על הקיר כמה שנים לפני שזה קרה. ההפסד הגדול היה של TBS- וינס לא הצליח שם כשההקלטות שלו החליפו את הקרבות של אטלנטה. הרייטינג ירד, למרות שהוא ירד גם אחריו. לאחר "השבת השחורה" כשווינס השתלט על התוכנית הוגשו אלפי תלונות. טרנר נתן לאולי אנדרסון שידור ב-7 בבוקר כדי שיוכל להמשיך לשדר עם גורדון סולי אצלו. וינס כעס כי הוא חשב שחיסל את ג'ורג'יה. ואז הגיע וואטס שקיבל שידור ביום ראשון למיד סאות'. טרנר הסכים לעזור לוואטס להתחרות מול וינס. וינס הובך- הבוקינג של וואטס היה הכי טוב אז. אבל ESPN סירבו לה כי היא הייתה מקומית מדי. וואטס הפיק אותה מהמוסך שלו. ולמרות השעה הלא טובה, הוא ניצח את וינס עם 5.3%, התוכנית הכי נצפית בכבלים לשלושה חודשים. טרנר עמד לזרוק את וינס, להעביר את וואטס לשעה שלו ולעזור לו. ג'ים בארנט, סגן הנשיא של וינס שהכיר את טרנר, תיווך בין וינס וקרוקט. קרוקט שילם מיליון דולר על זכויות השידור והבטיח להקליט באטלנטה. טרנר שמח להיפטר מווינס, וידע שלקרוקט יש את דאסטי ופלייר. וואטס הפסיד אבל בפרק האחרון אמר שה-NWA תמשיך את המורשת שלו. ההיסטוריה השתנתה ולא ידעו עד כמה. לאחר רסלמניה העסקים ירדו, ווינס דאג. האירוע הרוויח ופרסם אותו, אבל חשבו שווינס עבר את השיא. דייוויד סאמארטינו, שהיה ג'ובר, התבקש לשכנע את אביו ברונו לחזור כדי לאושש את צפון מזרח המדינה. הוא היה בן 49 וסיים את התביעה שלו נגד הארגון. הוא עבד כפרשן עם וינס וג'סי, והתאבק 17 פעמים בשנה ופרשן עבור 100,000 דולר. הוא חשב שזה יעזור לדייוויד, והסכים לחזור. ברונו הוכיח את החוקים לגבי נוסטלגיה- בהתחלה הוא הביא קהלים ענקיים בכל אולם גדול, חוץ מהגארדן שם אפילו הוא לא עזר להוגאן ודון מוראקו להביא יותר מ-15,000. הוא הצליח יותר מהוגאן. אבל מופעים נוספים נכשלו ביותר. הוגאן ופלייר המשיכו את המלחמה ושני הארגונים הצליחו, אבל לווינס היו יותר הוצאות טלוויזיה ומתאבקים. ביולי 1985, בשארלוט, התאבק פלייר מול ניקיטה קולוף, מול 27,000 איש ששילמו 300,000 דולר. קולוף היה דמות מצוינת של דאסטי. הוא לא התאבק ובקושי התאמן, הוא היה חבר של ריק רוד, ברי דארסו והרוד ווריורס, אבל נפצע במחנה האימונים. רודס הפך אותו למרים משקולות מרוסיה, אחיינו של איבן קולוף שנקם בהם בזמן החרם הסובייטי על האולימפיאדה. הוא נשמר יותר מהרוד ווריורס. הוא לא מכר, הוא היה גולדברג רוסי. כשתקף את דיוויד קרוקט, פלייר היה צריך לאלף אותו בגרייט אמריקן באש.
הקרב החשוב היה דאסטי-פלייר, ומישהו היה צריך לעשות טרן. פלייר היה אהוד ומושך קהל, אבל העדיף להיות היל, כמו שהיה מחוץ לקרולינה. זה היה שנוי במחלוקת שם שהוא יהיה היל, אבל הוא ודאסטי הצליחו בגדול. דאסטי היה הבוקר ומחזר אנגל שעשה עם אולי אנדרסון באטלנטה שדיברו עליה כבר שנים. פלייר ניצח את ניקיטה קולוף בקרב כלוב וההילים תקפו אותו. רודס הציל אותו, ואז כולם בכלוב בגדו בדאסטי ושברו לו את הרגל. זה קרה באומני באטלנטה. סטארקייד בחג ההודיה שהוקרן בכל המדינה ונערך בגרינסבורו ואטלנטה כלל קרב. ההבדלים בינו ובין רסלמניה היו גדולים- המוצר היה מהיר יותר ומלא בדם. קרוקט הכניס 936,000 דולר, לא כמו ה-4.3 מיליון דולר של רסלמניה, אבל הוא עשה את זה מ-17 אולמות ולא 133, בלי ידוענים. קרוקט חטף כי ספורטס אילוסטרייטד עשו כתבה על היאבקות והוגאן, קאמאלה והמיסינג לינק הגיעו לשער. לא דיברו על פלייר ודאסטי בכתבה. באוגוסט 1985, ה-WWF ערכו מופע כחלק מהיריד באוהיו, והוגאן ניצח את ג'ון סטאד. 50,000 איש באו, מה ששבר את שיא הזכייה של באדי רוג'רס בתואר מפאט או'קונור. אבל הרסלינג קלאסיק, רסלמניה בלי ידוענים עם הוגאן-פייפר שהסתיים בפסילה כי פייפר סירב לג'וב, נכשל. הם הביאו 12,000 איש והשיגו 50,000 רכישות. בטורניר היו קרבות קלאסיים של ריקי סטימבוט ודייבי בוי סמית', ודיינמייט קיד ורנדי סאבאג', שכלל את הסופרפלקס הראשון בארה"ב. התוכנית לאירוע כל רבעון נגנזה עד 1989. רסלמניה 2 לא הצליחה כמו הראשונה. ניסו לערוך שלושה מופעים, בלונג איילנד, בשיקגו ובלוס אנג'לס. כל עיר קיבלה מיין איבנט- ניו יורק קיבלה את מיסטר טי-פייפר בקרב אגרוף, בלוס אנג'לס הוגאן-באנדי בכלוב, ובשיקגו באטל רויאל עם שחקני NFL, כולל ויליאם פרי שהיה ידוען ענק. רק 9,000 איש באו לזה. לונג איילנד הייתה מלאה ולוס אנג'לס קרובה. הוגאן ובאנדי עשו אנגל בו באנדי פצע להוגאן את הצלעות והוגאן חזר לנקום בו. לאף אחד לא היה אכפת, אבל הסלבריטאים עבדו. למרות שהם ירדו ב-20% מרסלמניה הראשונה זה היה שווה. טי הבין שהוא לא קשוח וניסה להתאמן אצל ג'ו פרייז'ר. פייפר התאגרף קצת בעבר והיה ידוע בקשיחות שלו. טי חשש שאם יתאמן יגלו כמה הוא לא מוכשר או שיחטוף. אז הם התאמנו בסוד והיה ברור שזה יהיה אסון. הציבור כבר שנא את טי, פייפר הפך לפייס יותר אהוד מהוגאן. בבאטל רויאל, אנדרה ניצח, הוא היה גדול יותר משחקני פוטבול אחרים והתפרסם. זאת גם הייתה ההופעה היחידה של ברונו ברסלמניה.
הוגאן הפך לשם הכי גדול בהיאבקות מאז גורג'ס ג'ורג', אבל וינס תמיד חשש שלא ישרוד הרבה. רבים חששו מהשיער של הוגאן- הוא נראה מבוגר מדי. פייפר וג'סי ונטורה לא יכלו לבקר את השיער שלו. וינס רצה מחליף להוגאן והמחליף הראשון היה הזוי. סטו הארט אימן אדם ייחודי במיוחד, שהיה בדיוק מה שחיפש. טום מגי- 1.95 מטר, 124 ק"ג. הוא לא היה נמוך מדי מהוגאן, הוא נראה מרשים והיה בן 24. הוא זכה בתחרות האיש החזק בעולם ובהרמת משקולות. אבל הוא לא היה כבד מדי. הייתה לו חגורה שחורה בקראטה, ועשו עליו סרט- איש הפלדה. הוא עשה סלטות ונחת על רגליו בבאקדרופס. הוא התאבק באול ג'פאן והפסיד לריקי צ'ושו- בדרך כלל לא נתנו למתאבקים מתחילים כבוד כזה. מגי נחשב לדבר הגדול הבא. הוא היה שילוב מושלם של כוח וזריזות, וזה היה ברור אחרי קרב אחד. רק שהוא לא ידע להתאבק, למרות שבזמנו אנשים כאלו יצאו אובר. אבל הוא לא היה כריזמטי, והוא נהיה גרוע יותר ככל שהתאמן. הוא אפילו נראה גרוע בהתקפה שלו. אחרי שלוש שנים הוא נלחם מול הירושי וואג'ימה והקרב הזה הפך לגרוע באופן אגדי.
באוקטובר 1986 לא ידעו את זה. הוא היה אתלט ירוק שניסו איתו. מגי הגיע להקלטה ווינס ראה אותו. הקהל ראה בחור מרשים שמתהפך לזירה והיה המום. הוא נלחם מול היל מידקארדר שידע לסחוב אותו, ומגי ניצח- הקהל השתגע כל כך. זאת הייתה הצלחה מסחררת. וינס צפה במוניטור וצעק שזה האלוף הבא. הוא ופאט פטרסון מתו עליו. כולם שמעו על הבחור שיגיע אבל יעבוד רק במופעים סוג ג', ועוד שנה יקבל פוש גדול ויזכה באליפות. טום "מגמן" מגי. וינס ופטרסון לא היו היחידים שטעו- כתב מקומי אמר שזה איש חדש מוכשר ביותר, היורש של הוגאן. ואכן בקרב הזה היה המחליף של הוגאן כאלוף כשזמנו נגמר. אבל זה היה הג'ובר שסחב אותו לקרב הזה- ברט הארט. עברה שנה לפני שהבינו למה מגי, הענק המוכשר הזה, נהיה גרוע כל פעם. אבל במאי 1987, לאחר רסלמניה 3, כשווינס הבין שמגי נכשל, הגיע מפתח גוף חדש. ג'ים הלוויג היה עם מבנה גוף ומעט יכולת בעסק שהיה מלא באנשים כאלו. הוא היה מר ג'ורג'יה והגיע לששת הגדולים בתחרות מר אמריקה, ותוך שנה וחצי פוטר בידי ג'רי ג'ארט וביל וואטס שלא הצליחו לתת לו פוש. הוא הגיע לטקסס כדינגו ווריור. הוא לא נתן קרבות טובים ולא הבין את העסק- הוא לא היה מוכן להפסיד לאנשים קטנים והיה נוראי בראיונות אבל יצא אובר. הוא עזב בגלל ענייני תשלום וניו ג'פאן, שהפכו את הוגאן לכוכב, רצו אותו. בניסיון להעתיק את וינס, הם הביאו מנחה טלוויזיה ללוות את מפתח הגוף. זה היה אחרי שהרוד ווריורס הצליחו. הוא היה אמור ללבוש מסכה ולהשתמש בתלבושת עתידית עם לבוש שיוציא עשן מקרניים. לדמות קראו ביג ואן ויידר. אבל לפני כן הוא קיבל קרב ניסיון ב-WWF. לאחר שראו אותו בזירה הוא קיבל מה שהיה דומה לחוזה התפתחותי.

YossihNew · 11/3/24

לאחר מגי, אף אחד לא הכריז עליו כיורש של הוגאן. הוא פשוט נשלח לעבוד במופעים סוג ג' והיה אמור להגיע לשידור כשהיה מוכן. הוא היה נוראי בזירה, אבל הקהל הגיב טוב למבנה הגוף שלו. הוא גם היה כריזמטי וקיבל תגובות טובות. לפני שעמד להפוך לכוכב ביפן, הביאו אותו לטלוויזיה כאולטימייט ווריור, שם שבאד ניוז אלן קרא לעצמו פעם. הקהל הגיב לו מהר והיה ברור שהוא יחליף את הוגאן. הוא לא הגיע ליפן ומאסה סאיטו לקח שחקן פוטבול לשעבר, ירוק וגדול, בשם ליאון ווייט מה-AWA כדי להיות ויידר. לאחר ההצלחה בשארלוט, קרוקט ניסה את סיבוב ההופעות של הגרייט אמריקן באש. רודס ביצע כמה אנגלים, והרעיון היה שפלייר יגן על התואר 17 פעמים ביולי-אוגוסט 1986. גם עשו הופעת קאנטרי, אבל זה לא עזר למעריצי ההיאבקות שלא אהבו את זה. הם גם העלו את מחירי הכרטיסים מ-12 דולר ל-50. זה היה אסון- פלייר-הוק הביא 10,000 איש לאצטדיון ענקי, אבל הם הכניסו 212,000 דולר. הם הביאו מלא דם לפילדלפיה, ובאמצע המופע נתקע לוואהו מקדניאל בלייד במצח. הנציב החליט לבטל את האירוע, ורודס וקרוקט חששו שזה יחסל אותם וביקשו להמשיך את האירוע, ונענו בתנאי שלא יהיה יותר דם בכלל בפילדלפיה כי אחרת הם יסולקו משם. מרילנד עשתה את זה גם- ועכשיו היתרון של קרוקט נעלם. 23,000 איש באו לשארלוט לקרב של פלייר-ריקי מורטון, ודאסטי זכה בתואר לשבועיים בגרינסבורו והכניס 260,000 דולר. קרב ביניהם בוושינגטון השיג פחות מ-10,000. קרב מול אנימל היה אסון והביא רק 5,000, וקרב כלוב מול דאסטי הביא 10,000. לא מספרים לאצטדיון. ה-WWF עשו מופע אצטדיון בקיץ ושינו הכל. אורנדורף, הקורבן הראשון של הוגאן, הפך לפייס ושותף שלו. הוא היה ב-NFL ונחשב לאתלט קשוח. הוא היה בן 36 ופרפורמר נהדר כהיל. לפי המסורת של מקמהן, כשהאלוף עובד בקרב זוגות, זה אומר שבגידה תגיע. זה היה פיוד ההאוס שואו המוצלח ביותר של הוגאן אי פעם, אולי הכי מוצלח בארגון עד אוסטין. הוגאן ואורנדורף שברו שיאים בקיץ וסתיו 1986. הקרב הכי גדול היה באוגוסט 1986 בטורונטו. ידעו שהפיוד יהיה לוהט, פלייר והארלי רייס הביאו 20,000 איש לקרב שלהם שם וחשבו שזה ישבור את השיאים. אבל כולם היו המומים- 61,470 איש באו לאולם, והם הכניסו 1.1 מיליון דולר קנדי, מה ששבר כל שיא ביבשת. הוגאן וסטאד היו חלק מיריד בחינם. זה היה משהו אמיתי. אורנדורף בדרך כלל נפסל כדי שיוכלו לחזור לקרבות חוזרים. כאן הוגאן ניצח בפסילה. בנוסף, מול 18,000 איש לוהטים בדטרויט, הם החליטו שהוגאן ינצח בפסילה, כדי לא לעצבן את הקהל. מכיוון שהם כבר צילמו ראיונות לשוק בהתבסס על הסומת, הם הכריזו על קרב חוזר ואמרו שהוחלט שאורנדורף ניצח בפסילה.
בגלל הפיוד הלוהט, הוחלט שבמקום שהוגאן יגיע פעמיים או שלוש לאותו שוק בשנה, שיבוא פעמיים או שלוש רצופים מול אורנדורף, ובסוף בקרב כלוב אותו ינצח. הקרב הראשון תמיד הצליח, גם בשווקים שלא הצליחו קודם, ושבר שיאים. בקרבות השניים הם ירדו ב-40%, וגם קרבות הכלוב לא הצליחו. אורנדורף הרוויח 20,000 דולר לשבוע, סכום חסר תקדים, אבל נפצע בצוואר. אמרו שהוא צריך לעבור ניתוח ולפרוש. הוא סירב לוותר על הכסף והנזק העצבי פגע ביד שלו. הוא נאלץ לפרוש לכמה שנים וחזר להתאבק, אבל לא היה כמו פעם. הוא נודע בזה שהיה לו צד חלש יותר. הדבר הכי מפורסם שעשה אחר כך היה שבתור רוד אייג'נט ב-WCW הוא התווכח עם ויידר, והצליח לנצח אותו עם הזרוע החלשה בקטטה. כשהפיוד נגמר, הם סיימו אותו בקרב כלוב בסאטרדיי נייט'ס מיין איבנט. הם צילמו את זה בצורה שבה הוגאן ואורנדורף יצאו שניהם, והקרב התחיל מחדש. הוגאן ניצח אחרי רבע שעה. שיא הרייטינג נשבר עם 10.6%, הם שברו את השיא לשעה הזאת. אבל הקהל הזה בטורונטו הוביל לתוכנית השאפתנית ולשיא של הוגאן ושל וינס- רסלמניה 3.
החל מ-1974, כשנסע בעולם, עד 1982, כשהוגאן הצליח ב-AWA, המתאבק הכי גדול בעולם היה אנדרה הענק. הוא היה האיש הכי גדול במקצוע בגלל הענקיות שלו. אבל הוא הזדקן מהר יותר מכולם והיה נכה. הוא היה בן 40, ושקל 233 ק"ג על 2.08 מטר. כשווינס התרחב, אנדרה לא נסע ברחבי העולם אלא נשאר ברוסטר. היה לו פיוד טוב מול ג'ון סטאד, אבל הקריירה שלו נגמרה. ב-1984-85 הוא נלחם בקרבות פרידה מהמיין איבנט והפסיד לקאנק במקסיקו סיטי ואנטוניו אינוקי ביפן. הוא עשה מעט ג'ובים מאז שהגיע למונטריאול לאחר שגילו אותו באירופה, וכל העשור לא עשה ג'ובים נקיים. חשבו שהוא בלתי מנוצח. אבל בארה"ב הוא לבש מסכה כג'ייאנט מאשין, ויחד עם סופר מאשין- אקס לעתיד- הוא נלחם מול באנדי וסטאד בפיוד המיין איבנט הכי כושל מאז ההתרחבות. הוא שקל לפרוש לאחר ניתוח הגב שלו. הוא חי עוד שש שנים אבל חשש שזה הסוף, והיה ברור שגם אם הוא מוגבל, הוא חייב השנה לעשות הופעת פרידה. אז הוא הפך להיל והצטרף להינן. זה נקבע בינואר. אנדרה לא התאבק עד באטל רויאל בפברואר עם הוגאן, שם הדיח את הוגאן ושמונה מתאבקים הדיחו אותו. הרייטינג לסאטרדיי נייט היה 11.6%, שיא חדש שלא יישבר. רסלמניה הייתה שונה. הקודמות נבנו על ידוענים. הפעם אנשים חושבים שהקהל גרם לשיא חדש של עניין, אבל זה לא נכון. חוץ מהופעה אצל רג'יס פילבין במהלכה הוא נלחץ כשהשותפה שלו אמרה שאנדרה לא כזה גבוה, הקרב הזה לא קודם ממש בתקשורת.
אבל זה היה גדול יותר מהאחרות. זה היה אנגל פשוט: שני מתאבקים בלתי מנוצחים- הוגאן גם לא עשה ג'ובים מאז שעזב ב-1981 וזה כבר נשכח- נלחמים. הקהל לא האמין שמישהו יפסיד. לא היו ידוענים. לא ראו את אנדרה מפסיד, ואמרו שהוא מעולם לא הפסיד ולא נלחם מול הוגאן, למרות שהיו להם פיודים רבים מאלבמה ליפן ל-WWF לטורונטו לניו אורלינס לאטלנטה ללוס אנג'לס בין 1978 ל-1981. בדטרויט, השוק המרכזי, אנדרה הפסיד לשיק מזמן. אבל הקהל הזה נעלם ב-1987. הקרב הזה היה האירוע הגדול בהיסטוריה, ושבר כל שיא, רבים מהם לא ישברו שוב. הוגאן הרים את אנדרה והטיח אותו לאחר 12 דקות. וינס אמר שהיו 93,173 איש. זה היה עלי-אינוקי האמריקני, קרב נוראי שנזכר כאגדי. הקרב נבחר לקרב הגרוע של השנה, והיה בו 4.5 דקות של חיבוק דב. אנדרה היה די רדום מתחת לברכיו ולבש מגן גב. אבל האירוע הצליח. סאבאג'-ריקי סטימבוט, כשסטימבוט נקם על הפציעה וזכה בתואר הבין יבשתי, היה הקרב הכי טוב בתולדות הארגון. פייפר פרש כדי להפוך לכוכב קולנוע וניצח את אדריאן אדוניס. הם מילאו את האולם עם 78,000 מעריצים. הרסלמניות הקודמות באצטדיון גדול יכלו לשבור את זה, אבל וינס לא רצה את זה. 441,000 איש הגיעו להקרנות, והביירייט היה 8%. הם הכניסו 1.6 מיליון דולר מכרטיסים ו-540,000 מרצ'נדייז. שיא ההכנסות שרד שנתיים אבל המרצ'נדייז שרד עד סאמרסלאם 1992. האירוע הכניס 16.6 מיליון דולר וסיים את המלחמה מול קרוקט. וואטס גם ניסה להתרחב, אבל המוצר שלו נחלש בגלל אובדן המתאבקים ושהיה במקום השלישי. זה היה הימור, אבל אם היה נשאר אזורי, זה היה כישלון. אבל ההתרחבות רק פגעה בו יותר.
ההפסדים עלו בגלל העלויות לשמירת רשת השידורים שלו והמופעים שלו הפסיקו למשוך. הוא נתן למתאבקים כסף מובטח כדי שלא יעזבו, לאחר שלקח מתאבקים מפריץ והפסיד כסף כי לא הצליח בדאלאס. הוא מכר לקרוקט, ששילם לו 1.2 מיליון מתוך 4 לפני שהוא עצמו פשט רגל. ג'ים רוס סידר את העניין עבור וואטס, ואפילו הבן של וואטס ופול בוטץ', פרומוטר שותף לא ידעו על זה. ג'ואל וואטס גילה על זה כמה ימים קודם לכן כשראה את קרוקט בהקלטות, מבשר לו שקנה את הארגון מאביו. בוטץ' חיכה לשיחת טלפון מקרוקט כי לא אמרו לו כלום. אחרי כמה ימים הוא פנה לווינס. אחרים גם ניסו להגיע עם המתאבקים שלהם לווינס כי קרוקט רק רכש את השידורים. הם דיברו עם טד דיביאסי, המתאבק הטכני הכי טוב בטריטוריה ואולי בעולם. דיביאסי הפך להיל מוביל. ג'ואל וואטס היה מעט זמן ב-WWF אבל וואטס זעם שבנו הצטרף לארגון המתחרה. ג'ואל התקשה מאוד כי הוא לא התחנף להוגאן ואמר שרוק'נרול אקספרס, ג'ים דאגן וג'אנקיארד דוג קיבלו תגובות כמוהו כי ככה פייסים מקבלים תגובות. לאחר רסלמניה 3, ה-WWF לא הבינו איפה הם עמדו. פאט פטרסון אמר שווינס אמר לו שיהיו גדולים כמו ה-NFL, ולטענתו הם גדלו יותר מזה. ביל הצטרף ל-WWF וקיבל חודש של שליטה בבוקינג. הוא החליט שברט הארט ולא שון מייקלס צריך להיות האלוף לטווח הארוך. חוסר השליטה שלו הוביל לעזיבתו. גם בוטץ' לא הצליח. הוא לא הסכים עם וינס ועם הפרסומים הכוזבים שלו. הוא שרד שם ארבעה חודשים. הוא היה פרומוטר אהוד שווינס הבריח מהעיר שלו. הוא אמר שהוא היה צריך לדעת שלא חותמים על הסכם עם השטן ולא מגיע לו רחמים.
בוטץ' הביא 12,000 איש למופע הפרישה ביוסטון באוגוסט 1987. ברונו, שעבד מעט ביוסטון, הגיע להתאבק למרות מצב הגב שלו. ג'ים דאגן שפוטר לפני כמה חודשים כשנתפס במכונית עם איירון שיק וסמים, גם הגיע. הקהל הגיב לדאגן בצורה אדירה, והקרב מול דיביאסי החזיר לו את העבודה שלו. בלי קהל מחוץ לעיר, למחרת היום קרה מקרה מעניין. שני הכוכבים הכי גדולים לפני אוסטין, הוגאן וברונו, היו בצמד, ו-12,000 איש באו לבולטימור לראות קרב מול באנדי והוואן מן גנג. הם חגגו ביחד, ומעטים היו מודעים להיסטוריה. זאת גם הייתה הפעם האחרונה שברונו נלחם בזירה, הוא עזב כעבור כמה שבועות. חשוב לציין שרסלמניה 3 לא הפכה את הוגאן למושך קהל גדול יותר ממה שהיה- הוא כבר היה הכוכב הכי גדול, אבל זה הגדיר את הקריירה שלו. אבל ב-1987 הוגאן מילא את הגארדן רק פעם אחת. הוא מילא שלוש מתוך שש ב-1985- רסלמניה והוור טו סטל דה סקור היו פעמיים- ופעמיים מתוך שש ב-1986. זה מפתיע כי בילי גרהאם מילא את האולם באוקטובר 1987 לקרב כלוב מול בוטץ' ריד. בגיל 44, עם בעיות מותן וקרסול בגלל הסטרואידים, גרהאם הפך למנג'ר ואז לפרשן לפני ששוחרר. שני האנשים שהיה להם קרב מלא בהיט בגארדן, ברונו וגרהאם, נעלמו ביחד בלי ששמו לב. כעבור ארבע שנים, הם ישבו ליד וינס בתוכנית של פיל דונהו, השעה הארוכה ביותר בחייו של וינס.

YossihNew · 11/3/24

לאחר שרכש את השידור מוואטס וקיבל מתאבקים ותארים, השלב הבא של קרוקט, לאחר שהעביר את המשרדים משארלוט לדאלאס, היה להראות איך לא עושים פלישה, כמו וינס מקמהן כעבור 14 שנה. המעריצים תמיד התווכחו למי יש המתאבקים הכי טובים- קרוקט או UWF. רודס, הבוקר, החליט שבמקום לבנות יריבות שהצליחה ביפן, הוא פשוט יסיים את המחלוקת. המידקארדרים בראד ארמסטרונג וטים הורנר זכו בתארי הזוגות, ביג באבה רוג'רס- לימים ביג בוסמן, יריב גדול של הוגאן שאז לא נלחם בכלל מול פלייר- זכה בתואר העולם של UWF. סטיב ויליאמס, הכוכב הגדול של UWF, לא הצליח להיבנות אפילו לתואר ארה"ב ולאחר שזכה בתואר UWF הוא עזב ליפן. במקום רוסטרים נפרדים, ערכו מופעים משותפים אצל ה-UWF, אבל התארים היו בקרבות המשניים וכוכבי קרוקט היו במיין איבנטים. הפיוד מת מיד. חשבו שבסטארקייד יהיו קרבות איחוד, אבל עד אז ה-UWF לא הייתה שווה. קרב האיחוד היחיד- ניקיטה קולוף של קרוקט מול טרי טיילור בקרב אלופי הטלוויזיה- היה סקוואש. קרוקט הכריז שסטארקייד לא יהיה בגרינסבורו ובאטלנטה, כמו שהיה נהוג בחג ההודיה מאז שנות ה-70, אלא בשיקגו. זה היה מהלך נוראי- הקהל הביתי לא סלח לו שנטש אותם אחרי שעזרו לו במשך ארבע שנים. הם לא מילאו את האולם במשך עוד עשור. אבל קרוקט חש שהארגון שלו נתפס כארגון אזורי בדרום, ואירוע בשיקגו, שם הארגון שלו בער והאירוע יהיה מלא, יראה לקהל שהם ארגון גדול שמסוגל לנצח. היו לו מתאבקים כמו פלייר, רוד ווריורס, לקס לוגר ורודס בחוזים גדולים, כי הם יכלו לעזוב ל-WWF, והוא היה בטוח שהאירוע יכסה את זה. הם אמרו שרסלמניה באה פעם בשנה, אבל הם יערכו בין ארבעה לשישה אירועים בשנה. וינס הכריז שסרבייבור סירייס הראשונה תהיה באותו תאריך, באוהיו, עם כמה קרבות הדחות של נבחרות של חמישה אנשים. חברות הכבלים התלהבו כי היו בטוחות שיוכלו לשדר שני אירועים כאירוע חבילה ולהרוויח יותר כסף מרסלמניה 3, שהפכה את ההיאבקות לרווחית במיוחד באירועים בתשלום. קרוקט הסכים להקדים את המופע בכמה שעות עבורן, סיכון גדול כי זה היה בזמן ארוחת החג, אבל האירוע כן מכר את כל הכרטיסים מראש בניגוד לחששות. קרוקט התחיל שלוש שעות לפני וינס. אבל וינס אמר שכל מי שישדר את קרוקט לא רק שלא ישדר את סרבייבור סירייס, אלא גם לא את רסלמניה 4. רסלמניה הצליחה כל כך, יותר מכל דבר פרט לקרבות אגרוף גדולים, אז וינס קיפל את התעשייה. רק חמש חברות שידרו את קרוקט, ובלי ההכנסות, החוזים הגדולים והוצאות השידור יצאו משליטה. כעבור שנה הוא מכר לטד טרנר. הניצחון של וינס הפך לסיוט.
סרבייבור סירייס הצליחה בגדול. הם רצו שאנדרה והוגאן יהיו בקרב חוזר ברסלמניה, אז במיין איבנט, הצוות של אנדרה, גאנג, באנדי, ריד וריק רוד ניצחו את הוגאן, באם באם ביגלו, קן פטארה, מוראקו ואורנדורף ששוב היה פייס. הוגאן נספר בחוץ וביגלו נשאר עם אנדרה, באנדי וגאנג, וניצח את באנדי וגאנג לפני שאנדרה ניצח. סטארקייד לא היה מופע חזק- השיא היה זכייה של פלייר בתואר ה-NWA מרון גארווין, שהיה אלוף נוראי. הוא היה מידקארדר אהוד וקשוח, והצ'ופים שלו נתנו קרבות זכורים מול פלייר, שהחזה שלו דימם כל לילה והזדהם כאות כבוד. אבל כשגארווין הגיע לשידור עם התואר הקהל היה שקט. הקהל אהב את גארווין כטוען, אבל ראה אותו כאלוף מתחזה. בקרבות זוגות הקהל שנא אותו לעומת פלייר, ופלייר זכה לעידוד כשזכה בתואר. אבל קרוקט מילא את המופעים שלו בשיקגו בקלות. חוץ מפלייר ורודס, מושכי הקהל היו הרוד ווריורס- הם היו ממיניאפוליס, אבל הוכרזו כאנשי שיקגו והיו אהודים. הם היו גרסה חדשה של דיק דה ברוזר וקראשר. הקהל חשב שהם יזכו בתארי הזוגות מטולי בלאנשארד וארן אנדרסון, אבל במקום היה סיום דאסטי והקהל כעס. ולא כמו שצריך- הם לא רצו לשלם כדי שהצדק יעשה. קרוקט לא הצליח שוב בשיקגו. מעטים זוכרים, אבל אפילו הזכייה של סטימבוט בתואר מפלייר בשיקגו כעבור שנה הביאה רק 5,111 איש ששילמו, ועוד 3,000 בחינם, והכניסו 68,700 דולר. וינס לא הצליח לשדר תוכניות בחינם מול אירועים באותה תקופה או למנוע מהחברות לשדר אירועים בטווח מסוים מהאירועים שלו, אז הוא ערך מופעים גדולים בשוק- לפעמים אף באותו האולם- יום לפני האירוע. האירועים היו באחר הצהריים של ראשון. וינס ערך ביום שבת, ובמקום שעתיים וחצי, הוא ערך מופע של ארבע שעות שהסתיים ב-0:30 בלילה. זה עזר פעמיים- אם הקהל בחר באירוע אחד, לפחות הם ויתרו רק על האוס שואו. אבל אם הם בחרו בווינס, זה היה מביך את WCW באירועים בתשלום. הקהל שהגיע לשני האירועים התעייף ולא היה עירני באירוע של WCW. והקהל המזדמן נשחק וסירב לקנות עוד כרטיסים. וגם, WCW לא יכלה להכין את האולם לאירוע עד 1 בלילה. בפברואר 1989, זה קרה, למרות שווינס עשה את זה יומיים לפני האירוע עם הוגאן-ביג בוסמן בכלוב, עם 17,900 איש ששילמו 213,000 דולר. אבל בסוף 1987, מהרגע שגארווין זכה בתואר, הרייטינג ביום שבת ירד מ-4% ל-2.8%, הירידה הכי מהירה בהיסטוריה. קרוקט החליט לנקום ואת האירוע הבא קבע לטריטוריה של וינס- הוא לא השיג את הגארדן כי וינס היה בלעדי שם, אז הלך לנאסאו קולוסיאום בינואר 1988, עם באנקהאוס באטל רויאל ופלייר-רוד ווריור הוק, עם עוד סיום דאסטי. זה היה סיכון- בניגוד לפילדלפיה ובולטימור, קרוקט לא היה מוכר בניו יורק, שהייתה ל-WWF כמו גרינסבורו, אטלנטה, דאלאס ואוקלהומה סיטי לאחרים. האירוע נכשל עם 6,000 מעריצים ששילמו 80,000 דולר. וינס הלך ל-USA נטוורק ושידר את הרויאל ראמבל בחינם, מול 15,000 מעריצים באונטריו. קרוקט רוסק- הראמבל השיג רייטינג של 8.2%, שיא של USA נטוורק. קרוקט שוב נוצח כי גם הפעם לווינס היה מופע טוב יותר.
הוגאן ווינס החליטו לכבוש את הוליווד. פייפר הצליח קצת, והוגאן היה שם יותר גדול מפייפר. הבעיה הייתה שהוא לא היה שחקן כמוהו. וינס הפיק להוגאן את נו הולדס בארד, שעמדו לצלם בג'ורג'יה אחרי רסלמניה 4. הסרט היה משמעותי בדרכים שלא ממש דמיינו, כי הוא סלל את הדרך להרס כמעט מוחלט של הארגון. אם הוגאן היה צריך לקחת חופש של חודשים עבור הסרט, זה אמר שהיה עליו להפסיד את התואר. ההצלחה של סאטרדיי נייט'ס מיין איבנט הובילה לאירוע הכי גדול בתולדות ההיאבקות האמריקנית המשודרת- ספיישל בפריים טיים של NBC בשידור חי בפברואר 1988 באינדיאנפוליס, עם קרב חוזר בין הוגאן ואנדרה. כמה ימים לפני הקרב, גנב וינס מקרוקט את השופט ארל הבנר, שכעבור תשע שנים התפרסם. אחיו התאום דייב עבד כשופט אצל קרוקט והגיע לווינס לפני כמה שנים. הקרב לא היה טוב בדיוק כמו הקודם, אנדרה שבקושי עבד בשנה החולפת נפל בזירה כי איבד את שיווי המשקל. הוא הצמיד את הוגאן לספירת שתיים, אבל ארל ספר לשלוש. הכהונה של הוגאן נגמרה אחרי קצת יותר מארבע שנים. שופט זהה הגיע לזירה. מוקדם יותר בשנה עשו אנגל בו דיביאסי, ההיל הגדול ששיחק את הדמות האהובה על וינס- איש מיליון הדולר שיכול היה לקנות כל דבר, הציע להוגאן כסף כדי לקנות את התואר. הוגאן סירב. לאחר שאנדרה זכה בתואר, הוא התראיין ואמר שהוא מוכר את "תואר הזוגות" לדיביאסי. הרייטינג היה 15.2%. לא ידוע מה גורג'ס ג'ורג' השיג בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, אבל לא ברמה הזאת. זה היה כפול מהפרקים הכי נצפים של RAW. זה היה הקרב הכי נצפה בצפון אמריקה, שיא שלא ישבר. הסטוריליין היה שדיביאסי שילם על ניתוח פלסטי למישהו שיתחזה לדייב הבנר ויגנוב את התואר מהוגאן. ג'ק טאני, הקומישינר, הכריז שדיביאסי לא יכול לרכוש את התואר וגם אנדרה לא יוכל כי מכר אותו וזכה באופן לא חוקי. יהיה טורניר ברסלמניה 4 בטראמפ פלאזה, והוגאן ואנדרה ילחמו בסיבוב השני. התוכנית הייתה שדיביאסי יהיה האלוף למשך שנה ואז יפסיד אותו להוגאן החוזר ברסלמניה 5. סאבאג', הפייס מספר 2 לאחר טרן, היה אמור לזכות בתואר הבין יבשתי מהונקי טונק מן בספיישל. אבל הונקי סירב לג'וב, וסאבאג' ניצח בספירת חוץ. כעבור שבוע, הוחלט שסאבאג' יהיה האלוף, ושהוגאן יעזור לו לנצח, אבל יגע באליזבת' אשתו. התחושה הייתה שסאבאג' יוכל להיות אלוף לטווח ארוך, ולא ילחם מול הוגאן שיהפוך לשותף שלו. אבל לפני רסלמניה סאבאג' יעשה היל טרן והוגאן יזכה בתואר. זה תוכנן 14 חודשים מראש.
כשהם נואשים לנקמה לאחר מה שקרה בחג ההודיה, קבעו קרוקט וטרנר ספיישל חי בשם קלאש אוף צ'מפיונס בחינם מול רסלמניה. הסופר סאנדיי היה ניצחון לקרוקט, אבל קצר טווח. זה היה אירוע מעולה, בו פלייר יצר כוכב גדול מהמידקארדר סטינג, שנלחם מולו 45 דקות בקרב השנה על תואר ה-NWA. הרייטינג היה 5.8%, שיא לתחנה. זה היה בשעה גרועה יותר מהראמבל אבל השיג במיין איבנט 7.1% ל-45 דקות, והשיא היה רבע שעה של 7.8%, שיא ל-TBS. היו יותר בתים עם TBS מאשר USA או MTV, אז פלייר-סטינג היה הקרב הכי נצפה עד אז בכבלים. רסלמניה לא נכשלה, כי הרוכשים הפוטנציאליים הוכפלו בשנה. אבל למרות ירידה של 30% מהשנה שעברה, 585,000 איש רכשו אותה. אבל האווירה בטראמפ פלאזה הייתה נוראית, אולי הכי גרועה ברסלמניה. הוגאן ואנדרה נפסלו תוך חמש דקות ומעריצים רבים עזבו באמצע. סאבאג' עבר את בוטץ' ריד, גרג ולנטיין, וואן מן גנג וטד דיביאסי בעזרת הוגאן, והם חגגו ביחד. הכהונה הראשונה של הוגאן נגמרה. 92% מקוראי האובזרבר היו בטוחים שהקלאש היה טוב ברסלמניה. 7.3% בלבד העדיפו את רסלמניה.
אבל תעשיית הכבלים כעסה על קרוקט וטרנר העוצמתי. הם האמינו שהקלאש עלה להם במיליונים ומקמהן תמך בהם. לא היה אכפת להם שזאת הייתה תגובה. אמרו לטרנר לא לעשות את זה שוב. כעבור שנה הם ביקשו ממנו לעשות את זה. רבים חשבו שה-WWF, שנבנו סביב הוגאן שעזב, יזדעזעו. סטינג היה הדבר הגדול הבא. היאדם השני שנחשב ליורש של הוגאן, צעיר, אתלטי ועם מבנה גוף טוב, לקס לוגר, גם היה אצל קרוקט. למרות שהוא היה חסר אישיות. סאבאג' היה טוב מפלייר בזירה, אבל לא גדול כמו הוגאן ולא מתאבק כמו פלייר באופן קבוע. וכשזכה בתואר הוגאן היה המוביל. ובמשך שלוש שנים, העסקים תמיד ירדו אחרי רסלמניה. התואר היה בן 25 וסאבאג' בן ה-35 היה האלוף ה-11- או העשירי, כי אנטוניו אינוקי מעולם לא זכה בתואר באמת. הוא שקל 81 ק"ג כששיחק פוטבול, ועלה ל-104, בנו של אנג'לו פופו, הכוכב משיקגו. סאבאג' היה האלוף הכי אתלטי והכי מודרני שנגע בתואר, והיה היחיד לכמה שנים. באופן מפתיע, סאבאג'-דיביאסי הצליח יותר מכל פיוד של הוגאן לאחר רסלמניה, וזה היה הקיץ הכי טוב מאז ההתרחבות. קרוקט לא ניצל את האהדה לסטינג, והטרנים הרבים והדפיקות במיין איבנטים גרמו לקהל לאבד עניין. המעריצים התמקדו בזירה, אבל משהו חשוב יותר קרה. הוגאן ווינס הפיקו באטלנטה את נו הולדס בארד. וינס בן ה-41, שהיה מפתח גוף ואהב את זה יותר מהיאבקות, כעס מהגיל שלו. הזרועות שלו היו גדולות, אבל לא משנה כמה התאמן, הגנטיקה שלו מנעה ממנו להתגבר על המראה שלו ולהיראות כמו המתאבקים שלו. ספק הסטרואידים של הוגאן, דוקטור ג'ורג' זהוריאן, שלח להוגאן חבילות לאטלנטה כדי שיראה גדול מהחיים בסרט. לפי העדות ב-1994, הוגאן שכנע את וינס, שותפו לאימונים, לקחת סטרואידים. הוא הפך לגדול כמו מתאבקיו, אבל כעבור שש שנים זה כמעט מוטט את הכל. כשהסרט יצא, זה לא עזר לאף אחד כי הוגאן היה די מגוחך. אבל למרות שלא הצליח בקולנוע, בניגוד לרוק עשור אחריו, העזיבה להוליווד לא פגעה במשיכת קהל ההיאבקות שלו.

YossihNew · 19/3/24

הספר של פרד בלאסי- 19 במאי, 2003:

הספר החדש של WWE הוא ניסיון ללמד על אגדה שלא הייתה נודעת בתקופה הנוכחית. "תקשיבו, יא חנונים עם צוואר עיפרון" היא האוטוביוגרפיה של פרד בלאסי, בן 85 שרק השיק מעליו בתור היל מושך קהל. בלאסי הוא האיש היחיד שעבד בתחום 67 שנים. הוא עבד בקרנבלים בשנות ה-30 וברסלמניה בשנות ה-80. הוא היה מיין איבנטר פעיל ומושך קהל כשנאלץ לפרוש בגיל 55 ונשאר שחקן מרכזי עוד עשור כמנג'ר. הספר הוא לא שיעור ההיסטוריה של לו ת'אז, אבל זה מישהו שחי בשביל היאבקות ושום דבר אחר. הוא גם שונה מוותיקים שמתנשאים על המתאבקים של היום. בלאסי אמר שאנשים חושבים שכל העסק היה כמו ת'אז, אבל רוב המתאבקים היו רעים עם קרבות משעממים ולא משכו קהל. הוא אמר שכריס בנואה היה יכול לנצח 90% ממתאבקי העבר, ושאף אחד לא היה מנצח את קורט אנגל וברוק לסנר.
הספר נכתב בידי כותב ומעריץ של ה-WWE, והיה טוב יותר מכמעט כל ספר אחר של הארגון. הכותב עשה עבודה מצוינת. האוטוביוגרפיה של פביולוס מולה נכשלה ומולה קיבלה כיסוי טלוויזיוני. זה ספר הרבה יותר טוב למעריצים. לאחר הפרסום ב-RAW, הוא עלה יפה, אבל הוא מאחורי רוב ספרי ההיאבקות. ה-WWE מוכנים להוציא את האוטוביוגרפיה של בילי גרהאם, עוד מתאבק אהוב על וינס. זה לא עמוק כמו מיק פולי או אפילו ג'רי לולר וההארדיז, אבל זה המון חומר ל-300 עמודים. וידאו עובדות. לבלאסי היו המון סיפורים חשובים, אבל רוב ההישגים אומתו. הסיפורים גם מצחיקים, בלאסי דיבר על רג'יס פילבין, אותו הכיר כאלוף עולם, ופילבין התחיל להזמין אותו אחר כך לתוכנית שלו, מה שנמשך עם מתאבקי WWE. הוא גם ליווה את מוחמד עלי ונתן עבורו פרומואים לקראת הקרב מול אנטוניו אינוקי. הספר גם מתאר איך הכל התפרק. הוא הסביר על פגישותיו עם אלביס פרסלי וחברותו עם פרדי בלאסי, איתו צילם סרט. קאופמן, המעריץ של ההילים, ניסה לעבוד עליו תמיד.
בלאסי היה דמות ייחודית. הוא נולד ב-1918 והתחיל להתאבק בשנות ה-30 בסנט לואיס החשובה. בניגוד למקומיים, הוא לא ממש הצליח שם. הוא נדד ברחבי המדינה ובקושי הצליח כשהיה בשיאו האתלטי. רק ב-1950, אצל ג'ים קרוקט האב, הוא הגיע למיין איבנט. קרוקט ראה בו היל טוב. הוא הפך לכוכב בתחילת ימי הטלוויזיה עם שיערו המחומצן וריאיונותיו הטובים. הוא לא היה וורקר טוב, אבל היה כריזמטי והמתראיין הכי טוב. בלוס אנג'לס וביפן הוא הצליח רק כשהיה בן 40. הקרב המפורסם שלו באוגוסט 1971 בלוס אנג'לס מול ג'ון טולוס היה כשהיה בן 53. כ-25,847 איש- שיא לקליפוריה- השילמו 142,158 דולר. בלאסי מאמין שאנשים שעבדו בקולוסיאום עזבו עם שקים של שטרות של מאה דולר ושהמספרים היו גבוהים יותר. הוא לא היה רק אגדה מקומית, כי הוא גם הגיע לצפון מזרח המדינה כאלוף החוף המערבי, מול פדרו מוראלס בגארדן. הוא גם הגיע לאטלנטה במהלך המלחמה והיה כוכב ביפן ובהוואי. טולוס ביצע אנגל פשוט שמחזרו המון והצליח רק פעם אחת עם ג'אנקיארד דוג בניו אורלינס מול מייקל הייז. זה היה אנגל אבקת המולסן, מה שזה לא יהיה. בלאסי קיבל פרס מתאבק השנה בתוכנית ההיאבקות החיה בליל שבת- ששודרה באנגלית, התוכנית ביום רביעי ששודרה בכל המדינה הייתה בספרדית. הוא היה אמור לצאת להתאבק ביפן ובקוריאה. ב-1962, השחזת שיניו לפני הקרבות הפכה את "הערפד" בלאסי לכוכב יותר גדול מת'אז מבחינת המתאבקים הזרים, והוא וריקידוזאן משכו קהל ביפן ובקליפורניה בקרבות על תואר WWA.
טולוס, שהיה יריב של בלאסי מאז שנות ה-50, גנב מדוקטור ברנרד שוורץ, הרופא החשוב של קרבות ההיאבקות בלוס אנג'לס, את אבקת המולסן, וזרק אותה על בלאסי ואז שבר עליו את הגביע. דיק ליין, פרשן ההיאבקות, מכר את זה ממש. הוא נלחץ ובלאסי פונה לבית החולים. המעריצים באו לראות אותו עם רטייה על העין. כעבור שלושה שבועות הכריזו שהתעוור ולא יחזור. דוקטור שוורץ דיבר על האבקה הקטלנית לעיניים. טולוס יצא היל אדיר שסיים לבלאסי הגדול את הקריירה. כל הפייסים ניסו לנקום בו עבור בלאסי ולזכות באליפות אמריקה, אבל לא הצליחו. האולם המלא גרם לכך שהקרינו את הקרבות באולמות קולנוע בלוס אנג'לס. ביולי 1971, זכה טולוס באליפות אמריקה למשקל כבד כשניצח את דון קרסון, השותף של בלאסי. לאחר מכן בלאסי יצא, והמשטרה אזקה אותו ולקחה אותו. בלאסי חזר להתראיין ואמר שהוא עיוור בעין אחת אבל עם 30% ראייה בעין השנייה, ושהוא מתאמן באופן סודי. הארגון הביא את בלאסי בכותונת משוגעים מחשש שיתקוף את טולוס.
שבוע לפני, חששו שהכל נהרס. העיתון המקומי קיבל כסף מהארגון והוא פרסם את התוצאות שניתנו לו מראש ביום שבת. לפעמים היו הברזות והארגון פרסם תוצאות לא נכונות. שבוע לפני האירוע, פורסם שבלאסי לא עיוור אלא נסע ליפן. כולם קראו את זה וחששו שזה יפגע במכירות הכרטיסים. הקהילה המקסיקנית-אמריקנית קנתה כרטיסים ברגע האחרון. אבל זה כנראה לא השפיע- כולם ידעו שבלאסי לא עיוור אבל החליטו להאמין. בלאסי ניצח בקרב בגלל דימום. הוא לא נקם לגמרי. בשאר השנה הוא ניצח את טולוס בקרב אלונקה ואז רדף אחרי התואר. טולוס הפך לפייס והם גם הפכו לצמד, אבל טולוס חזר להיות היל והם היו יריבים עד הפרישה של בלאסי ב-1973. לאחר פרישתו, פעם בשנה הוא חזר לקרב אחד מול טולוס או רודי פייפר, ואם טולוס היה פייס הם היו צמד. בנובמבר 1980, בלאסי נלחם בגיל 62 מול טולוס בקרב כלוב שסיים את הפיוד המפורסם לאחר 27 שנה. בלאסי חזר ב-1985 בגיל 67 לקרב מביך מול לו אלבנו. היה נחמד להגיד שזה חיזק את העסקים, אבל לא ממש. מיל מאסקאראס תמיד משך גם כשהטריטוריה חוסלה, אבל מעריצי בלאסי נטשו את העסק ולא היה אכפת להם אם חזר. זה היה מביך כמה שהאצטדיון היה ריק וכמה מעט היט היה.
הספר מדבר על נישואיו, על המשפחה שהתפרקה בגלל ההיאבקות, על אובדן הכליה שלא גמר אותו ב-1965 וניסיונו לעבוד ב-1966 כסוכן מכוניות. משפחת מקמהן יוצאת טוב, למרות שבלאסי זכה ליחס טוב. הוא עבד מעט זמן בצפון מזרח המדינה- ב-1964 הוא נלחם מול ברונו סאמארטינו וב-1971 ו-1973 מול פדרו מוראלס, ותמיד מילא אולמות. הוא היה חזק בעיקר בג'ורג'יה, שם ניהל את הטריטוריה, ולוס אנג'לס, שם התפרסם בשנות ה-50 ובשנות ה-60 וה-70 היה הכוכב הגדול. אם הוא לא היה העסקים ירדו. לאחר הפרישה שלו העסקים נפלו מהר, והיא צלעה אל מותה ב-1982. הוא אמנם כבר לא התאבק בגלל הברכיים שלו ובקליפורניה לא יכולת להתאבק מעבר לגיל 55, אבל וינס מקמהן האב החליט שיהיה מנג'ר. הוא לא היה צריך לפרוש מהעסק. בלאסי בזבז כסף מהר כי בניגוד לאחרים, שהסתמכו על הכישרון בזירה כמו לו ת'אז, הוא היה צריך לדבר. וינס האב תמיד אהב מנג'רים הילים שיביאו יריבים לאלוף הפייס. בלאסי היה מהוליווד ונופף במקל הליכה. הוא, לו אלבני וגרנד וויזארד היו השלישייה המוצלחת מול ברונו, והקהל זכר שבלאסי היה יריב של ברונו ומוראלס. אפילו שמוראלס מילא את הגארדן, הקרבות שלו עם בלאסי, שהיה כוכב ענק בלוס אנג'לס, היו הכי מוצלחים.
בלאסי היה אגדי, ודיבר המון וידע איך לגרום לקהל לבוא לראות. אבל כשגילו הוריד אותו מהדרכים לפני עשרים שנה, המשפחה שילמה לו בתור "שגריר" של הארגון. בלאסי לא התבייס לגבי ג'וני ולנטיין, מאסקאראס, מייק לאבל הפרומוטר או הייסטאקס קלהון, או על מקרים שג'ורג' בקר וברקט רייט נלחמו מולו. המקרה עם רייט היה מפורסם- רייט היה האפרו-אמריקני הראשון שזכה בתואר עולם מבלאסי ב-1963. אבל הוא לא רצה להפסיד. הוא סירב להפסיד לאדוארד קרפנטייה. בלאסי היה חבר של רייט אז הוא הסכים להפסיד לו בדצמבר 1963. אבל באמצע הקרב, רייט המתאגרף כיסח את בלאסי וניצח. בלאסי סירב לסלוח לו. למחרת היום היה להם קרב חוזר, אבל בלאסי לא הגיע. ג'ין לאבל היה מולו, והיה ברור מה עומד לקרות. רייט ברח מהזירה ומהטריטוריה, וכשחזר אחרי המון שנים זה לא שרד להרבה זמן. בלאסי לא דיבר הרבה על התקרית שלו ביפן בגללה הוא זכור עד היום. הוא תמיד הגזים בסיפור, ואמר שב-1962 מתו 25 איש מהתקפי לב, וש-92 איש מתו בקריירה שלו ביפן, ושהוא בכלל רצה מאה. בלאסי אמר את זה כבר 40 שנה.
הסיפור אמיתי בערך. זה היה מהסיפורים הגדולים ביפן שגם הגיעו לארה"ב. ריקידוזאן השיג עסקה עם ג'ולס סטרונגבו- זה שג'יי לקח את השם שלו- הבעלים של טריטורית לוס אנג'לס, לרכוש את תואר WWA. במרץ 1962, ריקידוזאן זכה בתואר מבלאסי. בלאסי הגיע ליפן כדי לזכות בתואר ונשך לו את הראש. הקהל היה בשוק, והמון זקנים שנדהמו מהדימום הזה מתו מהתקף לב לפי האגדה. האמת שהוא אכן נשך לריקידוזאן את המצח לפני ההפסד, אבל אף אחד לא מת. כעבור ארבעה ימים, ת'אז, מייק שארפ האב ובלאסי נלחמו מול ריקידוזאן, טויונובורי וגרייט טוגו. המצלמות התמקדו בנשיכות שלו, והדימום של טוגו גרם לשישה אנשים שצפו בקרב בטלוויזיה לחטוף התקף לב. הייתה ביקורת עצומה ובלאסי נאלץ לרסן את עצמו, אבל הוא הפך לכוכב הכי גדול שהגיע ליפן עד לפריץ ואן אריק. זה שרד המון זמן.
חוסר הדיוק השני היה לגבי קילר קאן שקיבל פיוד מול אנדרה הענק ב-1981, פיוד שהגיע לטריטוריות אחרות ויפן. קאן אמר שהוא החמיץ ני דרופ ופגע לאנדרה בקרסול, וכך שבר את קרסולו. אנדרה היה צריך ניתוח ולראשונה נפצע, וזה הוביל לפיוד גדול. לא ידוע איך אנדרה נפצע. הוא פשוט קם בבוקר וקרס מכאב. הוא התאבק מול קאן קצת לפני כן, וקאן הפסיד אז לבוב באקלנד ולפדרו מוראלס בניסיון להוציא אנשים אובר עד שיעזוב. הוחלט שקאן יהיה הפוצע של אנדרה והוא ובלאסי לעגו לו עד שחזר. בלאסי הגיע ליפן ללוות את אדריאן אדוניס וגם האלק הוגאן. ביולי 1962, ריקידוזאן הפסיד לבלאסי את התואר בגלל שדימם. ריקידוזאן הפסיד לראשונה מזה שמונה שנים ובלאסי הפך לאגדי. בלאסי לא דיבר הרבה על יפן, אבל הוא דיבר על הפגישה עם אשתו מיאקו בתחנת רכבת. ב-1965 הם נפגשו ביפן כשהייתה בת 19. הוא דיבר המון על נשים בספר. הוא היה כמו ריק פלייר ובאדי רוג'רס והיה מלך הגברים. כמתאבק חשוב הוא היה ברמה שלהם, אבל בטיסה חזרה מיפן היו לו בעיות כליות. בלאסי חשב שלא יראה אותה יותר- הוא לא יחזור ליפן. ב-1968 הוא חזר והשאיר הודעה לשופט ג'ו היגוצ'י. הוא אמר לו למצוא אותה. זה היה בלתי אפשרי כי לא הייתה מעריצת היאבקות. אבל הוא השיג אותה למרות הכול. הוא הביא אותה לארה"ב והם התחתנו, נישואיו השלישיים של בלאסי. הוא הבהיר שפרט לילד אחד, כל הילדים והנכדים שלו התרחקו ממנו בגלל חייו. כל כמה שנים משדרים דוקומנטרי על ריקידוזאן, אייקון ברמה אדירה ביפן. תמיד מדברים על ת'אז- שנלחם מולו ב-1957- דיק באייר שהוא היחיד שניצח אותו ביפן ב-1963, ובלאסי. השניים האחרים בנו את ריקידוזאן, אבל בלאסי תמיד נשאר בדמות. הוא אמר שכשימות הוא ינקום בריקידוזאן בגיהנום. הכתב אמר לו שריקידוזאן בגן העדן. בלאסי אמר שהכיר אותו. לא רק שהוא בגיהנום- הוא חנון עם צוואר עיפרון.

YossihNew · 21/3/24

מאמר על טריטוריות התפתחותיות- 26 במאי, 2003:

לפני כמה שבועות אמרנו שעל ה-WWE להעלות את תקציב הפיתוח שלהם. קל להגיד שצריך לקצץ בתחום שרק מוציא ולא מכניס בזמנים כאלה. אבל בהיאבקות, כשדואגים לחודשיים הבאים, אתה מזלזל בשנים הבאות. לכן הארגונים הכי גדולים נופלים, כי הצלחה גורמת לשאננות ושאננות בנושא המתאבקים מובילה למוות. לפני חמש שנים, כשהארגון היה בוער ושילש הכנסות תוך שנה, עם מלחמת ההיאבקות, היה חשוב למצוא מתאבקים חדשים. חלק מכך היה ש-WCW הקימו את הפאוור פלאנט, ומשם יצא ביל גולדברג. WCW ניצחה אז והיה ברור שה-WWF צריכים למצוא את גולדברג או מיק פולי הבאים. לדוגמה- ויק גריימס מצפון קליפורניה. גריימס שקל 158 ק"ג והעריץ את מיק פולי ורצה לקחת באמפים. הוא היה ירוק כמתאבק, אבל חבר שלו שלח קלטת לג'ים קורנט. קורנט חש שהוא ירוק אבל יש לו משהו ייחודי, ובמצב מלחמה חשוב להחתים מישהו כזה לפני האחרים. גריימס לקח את היריב האהוב עליו בצפון קליפורניה, מייק לוקווד שהתאבק כארין או'גריידי, ושקל 81 ק"ג. הם ידעו לעבוד ביחד ונתנו קרב ניסיון נהדר. באופן אירוני, ג'וני אייס, שרצה לעזוב את יפן, נכשל בקרב הניסיון שלו באותו החודש. גריימס חתם, וגם או'גריידי על זה שסחב את הקרב, והוא מתאבק היום כקראש הולי. שניהם, כמו רבים, נשלחו למחנות האימונים של דורי פאנק. אחר כך הם נשלחו לממפיס, הטריטוריה ההתפתחותית ששידרה כל שבוע והיו בה קורט אנגל ואיי טריין. בימים של וינס רוסו הביאו את גריימס בגימיק של סוחר סמים, אבל הוא לא השתפר, שרד חודש ופוטר. בשיא, כשהארגון שגשג, היו לו עשרות מתאבקים בחוזה התפתחותי בארבעה ארגונים שונים- UPW בדרום קליפורניה, IWA בפורטו ריקו, ממפיס- שרוב המתאבקים עזבו אותה ל-HWA אחרי סכסוך עם ג'רי לולר וקאט, והטריטוריה שנשארה- OVW. לארגון גם היה את טאף אינאף, עוד מערכת שלא קיימת.
מתוך 77 מתאבקים ברוסטר, 32 באו מהטריטוריות ההתפתחותיות בחמש השנים האחרונות. כדי להביא אותם לרוסטר- חלקם, כמו ניית'ן ג'ונס, רנה דופרי וסילבן גרנייה לא מוכנים- הארגון בטח החמיץ פי ארבעה מזה. אפילו במערכת הכי טובה שיש, בהיאבקות יש מלא כישלונות. המתאבקים הופכים לעבשים מהר ונפצעים, ולמען האמת המספר הזה אפילו נמוך מדי. אבל בלי המערכת, שגייסה המון, וטאף אינאף, לא היו לנו איי טריין, ברוק לסנר, צ'ארלי האס, קראש הולי, אדג', ג'יימי נובל, ג'ון סינה, קורט אנגל, ניית'ן ג'ונס, נידיה, שון או'הייר, שאנון מור, שלטון בנג'מין, ספאנקי, באטיסטה, ואל וינס, כריסטופר נווינסקי, רוזי, ג'מאל, רודני מאק, מייבן, רנדי אורטון, ריקו, טסט, טריש סטראטוס וויקטוריה מהרוסטר. וכנראה מאט הארדי שהתחיל כג'ובר קבוע בטלוויזיה- עוד משרה שנעלמה- וריינו. ל-WWE יש טריטוריה התפתחותית אחת עם 17 אנשים עם חוזה שם. כולל מארק הנרי, שנשאר שם רק כדי שיעבוד במקרה שיש רעיון עבורו. וג'קי גיידה, שכמעט הגיעה כמנג'רית, ואפשר להוציא ממנה משהו עם דמות נכונה, אבל פרט לכוח עליון, ואפילו זה לא יספיק, היא לא תתאבק. וניק דינסמור, דאג באשאם, דאמאג'ה ורוב קונוואיי, שהיו כוכבים שם שנים, ומוכנים לזירה ויש אנשים שעלו מהרוסטר וממש לא ברמה שלהם, אבל להם אין כריזמה. דאמאג'ה קצת גדול, השאר גדולים יותר מלוס גאררוס ובנואה, וקונוואיי ובאשאם נראים כמו מפתחי גוף. קונוואיי נראה כמו בילי גאן יותר טוב, הוא היה מפתח גוף אבל הוא נמוך קצת ממנו. באשאם כמעט הגיע לרוסטר לאחר קרב של 4 כוכבים מול כריס בנואה בהקלטה שכמה חבר'ה ראו, אבל הוא הוחזר לשם. כדאי לא לבנות סביב גודל, כי מבין מאות המתאבקים ברחבי המדינה, יש אולי ביגמן צעיר כריזמטי אחד.
בשאר הרוסטר יש לנו את לאנס קייד, טרוויס טומקו, מארק ג'ינדרק וקווין פרטיג- סבן, שפרט לגודל ומבנה גוף אין להם כלום. הם יהיו איי טריין וטסט- יתנו להם קצת הזדמנויות, אבל בלי כריזמה אין להם פוטנציאל לעשות משהו. קייד שם שנים אבל רק בן 22-23, הוא יכול קצת לדבר ולהיות היל בכיין בסגנון באדי לנדל, אבל הוא בגוף של ברי ווינדהאם אז הוא גדול מדי. טומקו בגובה גדול עם מראה של גולדברג ובאטיסטה ואין לו כריזמה. ג'ינדרק נראה כמו כוכב ודי זריז, אבל אחרי כמה שנים אין לו עדיין כריזמה. אורלנדו ג'ורדן נראה כמו אתלט טוב אבל לא יותר מג'ובר. זה משאיר את לינדה מיילס- האתלטית הכי טובה בקרב הנשים, אבל גבוהה יותר מכולם ואמנם מושכת, אבל לא בסגנון של הנשים ב-WWE. גם ג'אז כזאת, אבל היא נמוכה אז זה שונה. מאט קפוטלי וג'ון הניגן חדשים מדי. אז ג'וני ג'יטר, שהופך לוורקר טוב, אבל קטן וצריך לעבוד על הפרומואים. הוא גם לא גויס או התאבק בכל מקום אחר, אלא התקדם ממש ב-OVW וקיבל חוזה לאחרונה. גייל קים חמודה ואתלטית ויוצאת אובר בהאוס שואוז אז היא תצליח. ויש את זה שכולם חושבים שיהיה כוכב, מאט מורגן, אבל זה בעיקר בגלל הגודל שלו. ההבדל היחיד בינו לבין ניית'ן ג'ונס המאכזב זה שמורגן צעיר יותר ומתאמן טוב. הוא לא טבעי בפרומואים ולא בזירה. חוץ מהמראה שלו, יש לו אש. לפני שנה וחצי, היו לך את שמונה אלה, וגם את לסנר, האחים האס, בנג'מין, נובל, סטמבולי- שברוסטר אבל הוא היה הכי גרוע אז- נידיה, או'הייר, מור, סינה, באטיסטה, רוזי, ג'מאל, אורטון, ויקטוריה וריקו. בנוסף היה לך את נווינסקי, מאק- שהגיע ל-OVW בגלל אשתו ואז קיבל חוזה התפתחותי- ודופרי בדרך. כש-WCW ו-ECW נסגרו, לארגון היו המון מתאבקים מבוססים לבחור מהם, ולא היו דאגות. הם חשבו שיהיה בוקינג קל מאוד, ואז לסנר, בנג'מין, האחים האס, האיילנד בויז, ריקו ופרוטוטייפ, דינסמור, דאמאג'ה ואורטון יהיו כבר כוכבים.
מאלו שיצאו מטריטוריות התפתחותיות והפכו לכוכבים גדולים, לסנר ואנגל היו כוכבי היאבקות חובבים שהארגון לקח. כוכבים אחרים כמו בריאן קק לא הצליחו, וסילבסטר טרקאיי, היריב הגדול של אנגל מהמכללה, הצליח רק ביפן בגלל שהוא דומה לברוזר ברודי והוא מעתיק את הכניסה שלו. רון ווטרמן פוטר. דייוויד נלסון, שחקן פוטבול שהיה הכלאה בין בוב סאפ לסקוט סטיינר, שהיה זריז כמו אנגל, לא רצה לעשות ג'ובים והגישה שלו הייתה רעה. בנג'מין הגיע כי לסנר ביקש שיביאו אותו. האחים האס היו מהמכללות אבל הגיעו בעיקר בגלל שהיו מאוקלהומה כמו שג'ים רוס אוהב. האיילנד בויז, רוזי וג'מאל, התאבקו די הרבה זמן וקשורים לאפה, שבארגון מאז שנות ה-70. הם הגיעו למרות תגובות מעורבות, ואחרי פוש גדול הם נחשבים לכישלון. אורטון היה מדור שלישי, והארגון אוהב אנשים כאלו לאחר רוק, למרות ששון סטזיאק, דייוויד פלייר ואריק אנגל נכשלו. איי טריין למד אצל קילר קוואלסקי והארגון חיבב אותו כביגמן זריז, אבל הוא קיבל פוש למרות שלא הייתה לו כריזמה. אדג', כריסטיאן וריינו נסעו באינדיז בצפון אמריקה. אדג' התקבל בגלל המראה שלו, כי כריס ג'ריקו היה ב-WCW וחשבו שזאת גרסה גדולה ואתלטית שלו. כריסטיאן הגיע בתור החבר של אדג', אבל במחנה האימונים הצליח ממש בתור מי שמארגן קרב. ריינו לא היה מצליח בלי הפוש מפול היימן ב-ECW. אם אנגל, לסנר, ווטרמן ובנג'מין היו באים עכשיו, לא היו נותנים להם הזדמנות- התקציב נמוך מכדי לתת לאנגל ולסנר שש ספרות לשנה כדי להתאמן. זה מגביל את גיוס האתלטים מהמכללות. לסנר היה עובר לפוטבול או ל-WCW ויפן, אם לא היה מקבל הצעה חזקה לאחר שזכה ב-NCAA. אנגל היה מאמן או דובר ולא לומד בגיל 29 אם היו מציעים לו 25,000 דולר לשנה. ווטרמן היה נשאר בלחימה, כמו היום. בנג'מין היה נשאר מאמן.
לא ידוע אם אורטון היה עובד באינדיז, כי היום האינדיז הם לאנשים ששמחים להתאבק בסופ"ש והסגנון הוא של קטנים עושים מהלכים מגניבים, ממש לא כמו ב-WWE. אורטון, עם המראה שלו והרקע שלו היה חותם אם היה בא היום, כמו דופרי, אבל הוא היה מנוסה באינדיז ואורטון בקושי התאבק עשרה קרבות לפני החוזה. סינה עבר באינדיז, אבל כמה היה רודף אחרי החלום בלי חוזה? ברוס פריצ'ארד נתן לו חוזה מיד כי ראה בו כריזמה. אם זה היה קורה היום, לא היו נותנים לו חוזה כי לא נוסעים לדרום קליפורניה לבחון מתאבקים יותר. אדג' היה מקבל הזדמנות בגלל המראה שלו והוא היה רודף אחרי החלום. טסט גויס בגלל ברט הארט בגלל המראה שלו והגיע לרוסטר אחרי מעט קרבות באינדיז, הלוק והגודל שלו היו מביאים אותו גם היום. כריסטיאן פחות, וריינו הצליח בעיקר בגלל היימן. קייד, ספאנקי ואמריקן דרגון שמככב באינדי וביפן, הגיעו מבית הספר של שון מייקלס שנסגר. לפני שנים, כשממפיס נסגרה, הארגון שמר על קייד, בגלל הגובה והמשקל שלו, ופיטר את ספאנקי ודרגון, למרות שהיה ברור מי מוכשר. זה גם בגלל שהם היו מדור שונה מהמאמנים שלהם- דרגון לא קיבל את הסגנון של ממפיס על פייסים, הילים וסגנון דרומי כי הוא אהב את הסגנון היפני ואת ההיאבקות הקלאסית של ויליאם ריגל. ספאנקי היה בדרן אבל קטן, ולא משנה כמה הוא טוב, ה-WWE לא מגנים עליהם והם ג'וברים. אפילו ריי מיסטריו, שאהוד ואגדי, מקבל פוש כמו ג'ובר. יש יותר בתי ספר להיאבקות מאי פעם, אבל הם לא מפיקים את מה שמחפשים. הרוב שם ובאינדיז הם קטנים בלי סמים. רבים מתוכם אפילו לא מתאמנים או אוכלים כמו שצריך, הם מתאבקים בחולצה. הם רוצים להישאר במקום שלהם, או שהם הבינו שכריסטופר דניאלס, שכן מתאמן ואוכל כמו שצריך, נדחה בידי ה-WWF כבר עשור אבל רוצים את מאט מורגן במיין איבנט של רסלמניה עוד חמש שנים, וג'ון היידנרייך קיבל חוזה תוך שבועות מהרגע שהתחיל ללמוד כי הוא גבוה.
סגנון האינדי הוא הולי שיט, עם ספוטים מסוכנים ומרהיבים, או דימום או ספוטים עם כיסאות, שולחנות ועוד נשק. AJ סטיילס, אמריקן דרגון, לו קי ופול לונדון, המוצלחים באינדיז, יכולים לצאת אובר ב-WWE, אבל הם יצטרכו לשנות סגנון כדי להתאבק 200 יום בשנה, בעיקר כשיזדקנו ויתחילו לחוש את ההשפעות, והם לא התאמנו בסגנון הזה. עם טריטוריה התפתחותית אחת, לומדים סגנון אחד, וזה לא יהיה סגנון בו ישתמשו בליגות הגדולות. מעלים אותם מהר מדי לפעמים. לסנר הגיע הרבה לפני שקורנט, דני דיוויס או לס תאצ'ר חשבו שהוא מוכן. למזלו, פול היימן תמך בו והוא התקדם מהר וקיבל בוקינג חכם בסוף. רוק והאלק הוגאן הפסידו לו בקלות. סינה בא לפני שהיה מוכן כי היימן רצה שיהיה כוכב, וכולם התלהבו מהפוטנציאל שלו, יותר מכל השאר ב-OVW. באטיסטה לא היה מוכן ואורטון, במקרה הטוב, היה קרוב למוכן. דופרי וגרנייה התאימו לגימיק אבל לא מוכנים. אם מורידים את טאף אינאף, עברו שלוש שנים מאז שגייסו מתאבקים, מה שהביא להם המון כישלונות ואת רוב הצעירים ברוסטר. בין המתאבקים ברוסטר, 32 מתחת לגיל 30, לא אותם 32 בטריטוריה ההתפתחותית אבל רובם כן. זה אחוז נמוך מדי, בעיקר כי הארגון בונה מחדש עם הירידה העסקית וזה שאותם כוכבים מקבלים פוש. חוסר הסבלנות פגע בזה, והם אולי יקריבו דור נוסף של צעירים, כמו האחרון שהוקרב ברובו. בעוד כמה שנים, רובם יהיו מעל גיל 30. כשנשאל מי ימלא את תפקיד הצעירים בשנים הבאות, התשובה מראה שחיפוש הדבר הגדול הבא, מוביל לבעיה הגדולה הבאה.

YossihNew · 26/3/24

מאמר ההיסטוריה של מלחמות הארגונים- 9 ביוני, 2003:

לאחר יום ראשון המפורסם במרץ 1988, מלחמת ההיאבקות בין ה-WWF של וינס מקמהן וארגונו של ג'ים קרוקט הייתה בשיאה. היה טוב להיות מתאבק חשוב, כי השמות הגדולים זכו לשכר גבוה. לאחר שחטף ממקמהן כל פעם, קרוקט הצליח לנצח. האירוע שלו היה טוב יותר והוא יצר את מי שחשב שיסחב אותו בשנות ה-90- סטינג. גם היה לו את לקס לוגר, שב-1988 כולם חשבו שירש את האלק הוגאן ככוכב הגדול בתעשייה. אבל הניצחון עלה למקמהן ולתעשיית הכבלים מיליוני דולרים בכך שהייתה תוכנית בחינם מול רסלמניה, ולא עזר לקרוקט ממש בהכנסות, גם אם שבר שיאי צפייה בתחנה. 1988 לא הייתה שנה טובה לקרוקט. כבר בתחילת השנה רואה החשבון שלו אמר שהארגון מתרושש, והוא לא ידע את זה. הם טיילו בכל רחבי המדינה, לפעמים במופעים מלאים ולפעמים לא. קרוקט, כמו וינס, רכש מטוס סילון פרטי כדי שהוא והכוכבים כמו דאסטי רודס והפור הורסמן יוכלו לטוס ברחבי המדינה, והעלויות היו מגוחכות. הוא העביר את הארגון מהבית בשארלוט לדאלאס, ורצה גם להעביר את המתאבקים. שארלוט הייתה ידידותית למתאבקים שלו. הם לא הכניסו כמו מקמהן בשווקים הגדולים, אבל בהתחשב באוכלוסייה זה היה מכרה זהב. רוב הערים היו חסרי נבחרות ספורט מקומיות אז המתאבקים נחשבו לכוכבים. ואז ההכנסה הידרדרה.
היו בעיות בסיסיות. התוכניות, ביום שבת ובראשון, יצרו כוכבים. אם היית באולפן באטלנטה בבוקר שבת בתוכניות שבדרך כלל השיגו יותר רייטינג ממקמהן, ככל שהכבלים התרחבו, הכוכבים מקרוליינה התפרסמו. אבל כדי להביא קהל לאולם, מה שהיה רוב ההכנסה, היית צריך שידור מקומי. הם הקליטו ארבע שעות כל שבוע לשידור מקומי ועוד שעתיים לכבלים. וינס הקליט כל יום שלושה שבועות בערך, אבל קרוקט הקליט שעתיים כל פעם- הקלטה לכבלים באטלנטה, הקלטה בקרוליינה לשידור המקומי, והקלטה ל-UWF בחלק שלהם. המוצר היה יותר מדמם ומהיר. הקהל היה קטן יותר אך היה לוהט משל וינס. קרוקט האמין שאם ישוו בין המוצרים, הוא ינצח. ואם לא, האירועים בתשלום יכניסו לו מיליונים, וברגע שרכש את UWF תהיה לו חשיפה כמו וינס, ומכירות הפרסומות ירימו אותו. וינס תקף את האירועים שלו, ועלה לו במיליונים, כך שלא הצליח לשלם את החוזים הגדולים של לקס לוגר וריק פלייר. אפילו שחבילת השידור שלו הצליחה להשיג רייטינג יותר טוב משל וינס, ואחד הגבוהים במדינה, למפרסמים לא היה אכפת. הוא לא הצליח להשיג הכנסות כמו שחשב. וינס הביא היאבקות מעודנת יותר עם סלבריטאים והאלק הוגאן. קרוקט ניסה למכור קרבות טובים יותר, אבל המפרסמים חשו שזה מביא את הקהל הדרומי, שהם לא חשבו ששווה כלום. בעיית החדירה הייתה גדולה, וההאוס שואוז גם ירדו. מה שהיה חשוב בהיאבקות אזורית היה תחלופת המתאבקים. היו אגדות מקומיות, אבל המתאבקים הגדולים עברו בין ארגונים. השמות הגדולים התחילו באמצע, אלא אם ישר קיבלו מיין איבנט, וניצחו עד לפסגה. במיין איבנט הם טבעו או שחו, ונשארו עד שהקהל הפסיק לשלם עליהם.
וינס החתים מתאבקים לחוזים ארוכי טווח ושינה את זה. קרוקט נאלץ ללכת בעקבותיו או לאבד מתאבקים. מה ששמר עליהם חזקים היה יצירת כוכבים חדשים, כדי להשאיר את הקרבות רעננים. אבל אחרי כמה שנים חזקות, המתאבקים של קרוקט נהיו עבשים. קרוקט פחד לשחרר אנשים שילכו לווינס, וזה עבד לשני הצדדים. רודס הצליח ב-1985 וב-1986 ליצור כוכבים חדשים, וניסה להמשיך את זה כשעשה טרנים, אבל זה התחיל להימאס. והיה ברור שדאסטי ביצע כל כך הרבה אנגלים עד שהקהל התמכר והיה צריך יותר ויותר, וזה עמד להיגמר. רכישת UWF הייתה כמו שווינס רכש את WCW ו-ECW- חשבו שמתאבקי הבית טובים יותר עד שהמתאבקים החדשים שהיו אמורים לרענן את הארגון חוסלו ונעלמו מהר. פרט לשני חריגים, אחד בולט במיוחד. סטיב בורדן היה מפתח גוף יפה תואר בדרום קליפורניה ב-1985. ריק באסמן, מנהל UPW היום, ניסה לפרוץ לתחום. הוא חשב שהרוד ווריורס היו הדבר הכי חם בעסק מאז הוגאן ומאוד אובר. המון אנשים לא יודעים אם זה טוב, כי הרוד ווריורס לא מכרו, והם אמנם יצאו אובר אבל היריבים שלהם נהרסו. הם עבדו בג'ורג'יה וב-AWA, והטריטוריות קרסו אחרי שעזבו כי חיסלו את היריבים שלהם. הם לא גרמו לזה כי העסקים השתנו, אבל הקהל התחיל לקבל פחות מתאבקים בלי גוף ככוכבים. למרות שהיו הילים, הקהל אהב אותם. הם לא עשו ג'ובים ובקושי מכרו בקרבות. הם לא היו גבוהים או כבדים, אבל יותר שריריים מהוגאן ויותר אמיתיים. הקהל לא ראה את ההיאבקות כבידור ולמרות שידעו שזה וורק, אהבו אנשים שחשבו שיכסחו את כולם במציאות. המון אנשים מבפנים ידעו שרוני גארווין חנק את הוק מאחורי הקלעים, או את הסיפורים האגדיים על האקו, או כמה סטיב ויליאמס היה קשוח, אבל מבחינת המעריצים אף אחד לא היה קשוח מהרוד ווריורס. זה לא מעניין היום אבל אז כן. כמו הוגאן אצל ורן גאנייה, הקהל רצה אותם פייסים.
היה טבעי שהקהל יעמוד מאחוריהם כשצחק שההתקפות של הפייסים לא השפיעו עליהם. לפרומוטרים הוותיקים כמו ורן גאנייה היה קשה כי הם האמינו שאם פייס מוכר הוא צריך לבנות לקאמבק. באסמן צפה בהם והיה לו רעיון. דרום קליפורניה הייתה מרכז פיתוח הגוף, אבל עולם בלי הרבה כסף לאתלטים. הוא ראה במכון הכושר רוד ווריורס משלו. זה היה קונספט פשוט- כמו הוגאן וסרג'נט סלוטר עם הפטריוטיות שלהם, פאוור טים USA- רוד ווריורס פייסים. בניגוד להיום, כשמפתח גוף צריך יותר משרירים כדי להצליח, אז היה שיא עניין במפתחי גוף. בורדן ומר ג'ורג'יה לשעבר, ג'ים הלוויג, הגיעו עם באסמן ועוד שני מתאבקים אחרים ולא חשובים. באסמן בהתחלה לא רצה את הלוויג ובורדן- הוא רצה שחור, היספני, אמריקני בלונדיני ואינדיאני. מארק מילר היה היספני, גרלנד דונוהו היה שחור, אד ברוק היה האינדיאני וג'רי בוטביל היה בלונדיני. אבל בוטביל הסתכסך עם באסמן מהר. הם התאמנו במכון מקומי ובורדן עבד בדלפק כשבוטביל פרש. באסמן חשב שבורדן יתאים, הוא לא ממש היה מעריץ ובאסמן שכנע אותו חודשיים לפני שהצליח. ברוק לא רצה, ומנהל המכון החליט לשים שם את הלוויג, שהיה אמור לשחק פטריוט אינדיאני. הלוויג ובורדן התאמנו כמה שבועות ומהר מאוד עזבו את באסמן. הם שלחו תמונות לג'רי ג'ארט ובנובמבר 1985 הגיעו לממפיס, בלי יכולת להתאבק. הם עבדו שם כמה שבועות, לא הרוויחו אבל שמו אליהם לב. הם היו ענקיים, וממש ירוקים. לפחות שאר מפתחי הגוף יכלו לעמוד שם ולתת לוורקרים טובים לעבוד מולם, והם לא הצליחו אפילו את זה, אבל הוגאן הצליח ושרירנים היו אין. הם היו אז הכי נוראיים בעסק. ג'ארט קרא להם לוחמי החופש- בורדן היה ג'סטיס. הם הפכו להילים מהר מאוד כדי להציל אותם, והפכו לבלייד ראנרס- רוק וסטינג. הם לא הצליחו ועפו מממפיס די מהר, אבל הם הגיעו למיד סאות'. ביל וואטס התווכח עם דיק מורדוק, כי כדי להביא אותם הוא פיטר את קלי קיניסקי, הבן של ג'ין. קלי היה כוכב פוטבול ואהבו אותו כי אביו היה מכובד והוא היה מתאבק טוב. אבל לא היה לו לוק או כריזמה. מורדוק כעס אבל וואטס שאל אותו מי יכניס יותר כסף. מורדוק עזב. אדי גילברט, מתאבק דור שלישי קטן שמגיל קטן צמח בעסק, לקח את הבלייד ראנרס. הם השתפרו, אחד מהר יותר מהשני. הלוויג כעס כשהם היו בפיוד עם וואטס. הוא לא הבין למה לקחת באמפים עבורו, ולא הבין למה זה שהוא גיבור מקומי משנה. בורדן הלך לכיוון אחר. סטינג ירד במשקל והיה שילוב של כוח וזריזות והוא קפץ יפה. הוא שמר על צבע הפנים, והוא וגילברט צירפו את ריק סטיינר, עוד שרירן חדש, להוט סטאף אינטרנשיונל. הוא די התקדם. גילברט חיבב את סטינג, ואמר מהר שהוא יהיה הכוכב הבא ושיהיה וורקר טוב למרות התדמית. סטינג הפך לפייס והתחיל לילל לקהל. גילברט היה גאה בו, אבל הוא עצמו הפך לג'ובר מה-UWF כשהארגון נמכר לקרוקט. אמנם רוב אנשי UWF עפו, אבל רודס ראה פוטנציאל בסטינג והציע לו 52,000 דולר לשנה.
בסטארקייד 1987, שווינס חסם את רוב המדינה ממנו, סטינג היה בקרב הפתיחה עם מייקל הייז וג'ימי גארווין מול גילברט, סטיינר ולארי זביסקו עד למגבלת הזמן. באירוע השני שווינס פגע בו עם הרויאל ראמבל, הוא היה בקרב חושך. כעבור שלושה חודשים, הוא הגיע לקרב של הקריירה שלו. כשאמרו שפלייר יגן על תואר ה-NWA מול סטינג בקלאש אוף צ'מפיונס הראשון מול רסלמניה, סטינג נחשב לפייס מידקארדר שיפגע בתקרת הזכוכית. אבל במקום שפלייר ינצח בקרב ארוך עם אחיזה בטייטס או בחבלים, כמו תמיד נגד מידקארדרים, הם התאבקו את כל 45 הדקות. רודס הבוקר תמיד הכניס דפיקה לקרבות אליפות העולם. אפילו לאחר הקרב הנהדר, השופטים הכריעו את המנצח. דוגמנית פלייבוי הצביעה לפלייר מסיבות ברורות. פרומוטר של האוס שואוז תמך בסטינג. רוד אייג'נט תמך בתיקו. למרות שהשופטים היו אמורים למנוע תיקו, זה עדיין היה תיקו. מי שישב איתם היה שחקן ילד, ששיחק את בנו של טרי פאנק. קראו לו ג'ייסון הארווי. הוא הפך לחבר טוב של אריק בישוף ושינה את הארגון כשהקשר בין השניים קידם את בישוף לתפקיד סגן הנשיא הביצועי. ההיאבקות מוזרה, כי התנודות בעסק מובילות אותך לשתות ולעשות סמים. לאחר ההצלחה של הקלאש, טד טרנר שמע שקרוקט בחובות. ההיאבקות פרסמה את התחנה שלו עשור קודם לכן, ובתחילת עידן הכבלים תוכניות ההיאבקות שלו הביאו מיליון צופים באופן קבוע, כשרק 18 מיליון היו מחוברים לרשת. פלייר-סטינג היה הקרב הראשון שצפו בו יותר משלושה מיליון. האירוע הבא של קרוקט, גביע קרוקט לזוגות, בו סטינג ולוגר ניצחו את טולי בלאנשארד וארן אנדרסון, הביא רק 8,500 איש. אכזבה שזירזה את המכירה. אבל ביולי 1988, קרוקט סופסוף קיבל אירוע לבד. לקס לוגר קיבל לראשונה קרב מול פלייר. תעשיית הכבלים הודיעה לשני הצדדים לאחר רסלמניה שיפסיקו לחבל אחד לשני. בזמנו, גם במרילנד וגם בפנסילבניה אסרו על דימום, ובמרילנד הפסיקו קרבות כשמישהו דימם. אז הגיעו להסכם עם הוועדה על הסיום- לוגר ידמם, מה שפחד לעשות, ישים את פלייר בטורצ'ר ראק, הפעמון יצלצל ויחשבו שזכה בתואר, אבל לא- כמו תמיד עם פלייר, במה שחיסל את ההאוס שואוז, זה יהיה מזויף. הוועדה קבעה שהקרב נעצר כי לוגר דימם, והקהל כעס כי הוא לא דימם כמו שהם היו רגילים.
כולם יגידו על לקס לוגר שאף אחד לא קיבל יותר כסף ויותר פוש ולא הכניס כסף. אף אחד לא קיבל יותר על פוטנציאל לא ממומש. נכון, לוגר לא הגיע לאן שחזו שיגיע, ולא חזו מה יקרה עכשיו איתו. אבל פעם הוא היה לוהט ומשך קהל. הוא הפך לראשונה לפייס לאחר שנפרד מהפור הורסמן וברי ווינדהאם החליף אותו. ארן אנדרסון הוציא אותו אובר והוא הפך לפייס הלוהט בארגון לקראת הפיוד מול פלייר. הבאש הביא 13,000 איש ו-208,000 דולר, אבל כל דבר חוץ ממילוי האולם היה נחשב לאסון. העניין הוא שקרוקט וטרנר ראו את סטארקייד משיג 3.3% בחמישה שווקים. וינס השיג כפול מזה בסרבייבור סירייס, אבל לא יכלו לרכוש את שני האירועים. אז מכיוון שכאן זה לא היה רון גארווין, והיה שוק גדול יותר, חזו בין 260,000 ל-300,000 רכישות. רסלמניה עם תחרות השיגה 485,000. אבל ארבעה מחמשת השווקים היו שווקים בקרוליינה או אטלנטה. בסן חוזה הרשת כיבדה את ההסכם שלה עם קרוקט שחתם איתם קודם, אבל שאר חברות הכבלים פנו לווינס. באירוע הלאומי הראשון שלו, בלי תחרות, עם TBS, הם השיגו 190,000 רכישות. הרייטינג וההאוס שואוז אמרו אחרת, אבל הם היו הרבה יותר מאחור ממה שחשבו. אבל הסיום של לוגר-פלייר, עם כמה שנשמע גרוע, עבד. סטינג היה יותר אהוד מלוגר, אבל הוא היה RVD- בחור מגניב, שלא ציפו שיזכה בתואר. הקרבות שלו מול פלייר לא ממש משכו קהל.

YossihNew · 26/3/24

פלייר נלחם מול סטיב ויליאמס שכבר לא נחשב לאלוף עולם וזה נכשל עוד יותר. לוגר נחשב לאלוף הבא והקהל האמין בו. הקרבות החוזרים האלה משכו קהל. ריצ'מונד ופילדלפיה התמלאו, אטלנטה די עלתה. בשארלוט הביאו 16,000 איש, הקהל השלישי בגודלו בתולדות העיר. שאר משפחת קרוקט החליטה שלא צריך למכור את העסק המשפחתי, עד שהם הבינו שאם לא ימכרו הם יאבדו את כל הכסף שאבא שלהם הרוויח. הארגון לקח שתי הלוואות של 300,000 דולר כדי לשלם למתאבקים ולתחנות כדי לא לאבד שידור, במחשבה שישלמו על זה עם המכירה. אבל לאחר עוד סיומות פסילה של פלייר, העסקים ירדו. המתח עלה. רודס חטף היט. כמו כל בוקר הוא נתן לעצמו פוש. הוא היה שמן בן 42, יותר מוגבל בזירה אבל נלחם מול הילים גדולים. הפור הורסמן, פלייר, בלאנשארד, ווינדהאם ואנדרסון, כעסו. בספטמבר, בלאנשארד ואנדרסון עזבו לפני מופע, ואנדרסון חזר לזירה כדי להפסיד את תארי הזוגות למידנייט אקספרס. הם עברו ל-WWF, וכעבור כמה שבועות טרנר קנה את קרוקט עבור 9 מיליון דולר, כשהמשפחה שומרת על חלק מהארגון שרכשו מהם לאחר מכן, וקיבלה משרות בארגון. דייוויד קרוקט עבד בטלוויזיה, ג'קי קרוקט נשאר צלם. ג'ים היה אמור לנהל את מחלקת ההיאבקות, אבל הוא הפך ליועץ לא חשוב.
ה-WWF, כשהוגאן היה בחופש בקיץ בגלל נו הולדס בארד, חוו את הקיץ הטוב שלהם מאז ההתרחבות, עם רנדי סאבאג'-טד דיביאסי בקרבות חוזרים מרסלמניה. הארגון, לאחר הבעיות ברסלמניה, עמד לחסל את המתחרים. הם רצו "למנוע בלבול בשוק האירועים"- שיבטיחו שכמה חודשים לפני האירועים שלהם וחודש אחרי, לא ישדרו אירועי היאבקות אחרים. הרעיון היה שככה הם ימנעו מקרוקט אירועים בתשלום. זה היה מצליח מול קרוקט, כי הוא לא היה מקמהן, אבל טרנר היה חזק מדי כדי שיעשו לו את זה. זה הוביל לאירוע השלישי- סאמרסלאם באוגוסט 1988. הוגאן חזר לקדם את עצמו ואת סאבאג' מול דיביאסי ואנדרה הענק כשג'סי ונטורה שופט, ואליזבת', הנשק הסודי, חשפה ביקיני כדי להמם את דיביאסי ואנדרה. לאחר הקרב, סאבאג' בהה בהוגאן בקנאה, להמשיך את הפיוד שלהם במשך השנה לקראת הקרב ברסלמניה. הם הביאו 20,000 מעריצים ששילמו 355,345 דולר, ועוד 500,000 רכישות באירוע. מוקדם יותר באירוע, אולטימייט ווריור זכה בתואר הבין יבשתי.
ווריור התחיל לקבל תגובות כמו הוגאן, ואמנם לא היה ברמה שלו אבל מכר הרבה מרצ'נדייז. כאלוף בין יבשתי, ווריור היה לפעמים במיין איבנטים בהאוס שואוז ומשך טוב מהצפוי בלי הוגאן. ווריור היה דוגמה מצוינת לבוקינג מוצלח. הוא היה עם גוף טוב, כניסה טובה, מוזיקה מגניבה ומראה טוב. הוא רץ לזירה, ניער את החבלים כשהאייג'נטס שנאו את זה והקהל עף על זה, ונלחם בקרבות קצרים. שמרו עליו בקרבות ובסיומות. אבא של וינס ידע לקדם ככה ביגמנים, ודאסטי רודס עשה את זה לניקיטה קולוף שהביא 27,000 איש מול פלייר ונשאר מיין איבנטר. ווריור הוצמד רק פעם אחת, בידי ריק רוד ברסלמניה 5, בגלל בובי הינן, ואז זכה בתואר בסאמרסלאם. היו מעטים שווריור הצליח לעבוד איתם- פרט לרוד או מר פרפקט שלקחו באמפים, היה בלתי אפשרי להוציא ממנו משהו. נכון שחשבו שפרפקט היה הטוב מבין השניים, אבל רוד הצליח לסחוב את ווריור יותר, והוא גם היה שרירי אז הארגון מרח את זה. ווריור זכה בתואר מהונקי טונק מן תוך 31 שניות, וגם הונקי היה מוגבל בזירה אז קרב ארוך לא היה טוב. באותו הזמן, האלוף הבין יבשתי היה שלישי להוגאן וליריב שלו. ה-WWF כל כך הצליחו עד שערכו ארבעה מופעים שונים באותו הלילה. הוגאן- או ג'ים דאגן בשווקים הקטנים- הוביל סגל אחד, סאבאג' את השני, ובשווקים הקטנים היו מופעים סוג ג' וד'. במופעים סוג ד' עבדו לגייס תרומות. הארגון היה מטפל באולם ואלו היו אירועים חסרי סיכון. זה גם חיסל את הטריטוריות הקטנות. אם ארגון מקומי באלבמה רצה מופע היאבקות, הם הלכו לרון פולר בגלל העלויות הגבוהות. אבל מופע סוג ד' היה מצליח מול הארגונים הקטנים.
היריבים של סאבאג' בתחילת 1989 היו אנדרה בסיומות פסילה, ומדליסט הארד האולימפי בג'ודו באד ניוז בראון. בסוף 1988, כשהוגאן חזר, סאבאג' התחיל לקבל פחות פוש והביא קהל בסדר. הוגאן התחיל פיוד מול ביג בוסמן, שכיכב אצל קרוקט כביג באבה רוג'רס בזכות ג'ים קורנט ורודס, ועזב בגלל כסף. בוסמן כבר משך קהל מול רודס. הוא כיסח את הוגאן עם האלה שלו ואפילו בלי תואר הפיוד הצליח. אבל כמו תמיד, בזמן הצלחה וינס התרחב לתחומים חדשים. חוץ מהסרט, הוא שילם 9.5 מיליון דולר עבור זכויות השידור לקרב אגרוף של שוגר ריי לאונרד, שעשה קאמבק. וינס קידם את הקרב מאוד ואמר שהוא הצליח, אבל לא. זה היה קרב האגרוף האחרון שקידם. WCW היו בבלגן עם המכירה. רודס ופלייר רבו וג'ק פטריק השתלט על מחלקת ההיאבקות בדצמבר 1988, מה שהחל תקופה שנמשכה בערך 12 שנה. פטריק בזמנו עבד בסנט לואיס וגילה כמה ההיאבקות ענקית, כי 60% מהצופים בשעה מסוימת צפו בה. ההיאבקות בדטרויט לא הצליחה למשוך קהל, ואף פרומוטר לא הסכים לשדר אצלו. מסתבר שסם מוצ'ניק, האיש הכי מכובד ב-NWA, סירב לתת להם לשדר. מוצ'ניק היה נאמן לתחנה שלו וסירב לעבור, אבל אמר שווינס האב יוכל לשדר שם בתנאי שמוצ'ניק יוכל לקדם את ההאוס שואוז שלו גם שם. פטריק התחבר עם ג'ים הארד, שחקן פוטבול לשעבר שעבד אצל מוצ'ניק. ב-1972, הארד הפך למנהל התחנה של סנט לואיס. מוצ'ניק היה חבר קרוב של הארד.
הארד לא הצליח בתחנה ועבר כמה תחנות ב-15 השנים הבאות, גם בבנק. הארד היה סגן הנשיא בפיצה האט כשפטריק קיבל שליטה על הארגון. פטריק הכיר מסנט לואיס את הארד ואת מוצ'ניק. הארד הכיר את פאט או'וקונור ודיק דה ברוזר משם אבל לא ממש הכיר את המוצר. כשאמרו לו להחזיר את ריקי סטימבוט מפרישה, הוא לא ידע מי זה כי סטימבוט לא התאבק בתחילת שנות ה-70. מוצ'ניק, אז בן 83, פרש לפני שנים אבל עוד היה ידיד של המון אנשים. הוא פרש כשאשתו מתה, ולא רצה לחזור, אבל רצה להיות מעורב. הוא המליץ על לארי מטיסיק, תלמידו, כבוקר. אבל ג'ים בארנט שכנע את הארד שמטיסיק לא יכול. הבוקר באופן טכני היה או'קונור. הארד השתכנע להביא את בלקג'ק מוליגן, אבא של ברי ווינדהאם. ווינדהאם בא ליומיים ועזב. רודס, שהרס את קרוקט וכולם שנאו, לא ידע מה קורה. הוא רק רצה להוריד את התואר מפלייר. בינואר 1989 בחרו בג'ורג' סקוט. סקוט היה האיש של קרוקט בשנות ה-70 כשהארגון האזורי הפך לאחד המובילים במדינה. הוא לקח ג'ובר מה-AWA שוואהו מקדניאל המליץ עליו, אמר לו להעתיק את באדי רוג'רס, והפך אותו לריק פלייר. הוא הפך את גרג ולנטיין להעתק של אביו. היו לו ותיקים טובים, הוא הביא את ריקי סטימבוט כפייס מהוואי. ב-1977, סטימבוט הצמיד את פלייר והפך לכוכב החדש. סקוט גם היה הבוקר של וינס כשהוא התרחב, עד שפאט פטרסון החליף אותו. הוא הגיע לפריץ ואן אריק בדאלאס אבל הזמן די עבר אותו. בזמנו הגיע אליו באם באם ביגלו, ענק עם קעקוע על הראש שידע לקפוץ מהחבל, והתפרסם בגלל איש יחסי ציבור בשם פול היימן. ג'רי לולר הפך אותו לברוזר ברודי וג'ימי סנוקה. סקוט הפך אותו לרוסי בשם קראשר יורקוב.
אנשי טרנר לא ידעו הרבה, אבל כולם רצו את פלייר. אם פלייר היה עובר ל-WWF, וזה לא היה רחוק מכך, טרנר היה מבטל הכל. מהר מאוד פלייר עמד לעבור שוב- בסטארקייד עמדו לבצע את הקרב של פלייר ולוגר שוב. רודס הבוקר רצה להוריד את התואר מפלייר ושיעזוב. הוא רצה לכפות את זה, אז שינה תוכניות- הוא רצה שריק סטיינר יחסל את פלייר תוך חמש דקות. אז זה לא היה מגוחך, סטיינר היה יריב רציני לפלייר, אבל זה לא היה טוב. סטיינר עמד להיות שם למקרה שפלייר לא ישתף פעולה. רודס לא סמך על פלייר עם לוגר אבל ידע שלא יעשה כלום לסטיינר. כשפלייר שמע, הוא התפטר. הארד הלך למטיסיק ומטיסיק אמר לו שפלייר-לוגר זה הקרב הטוב כי הם עדיין לא ניצחו אחד את השני לאחר חמישה חודשים, ופלייר, האלוף שרודס חיסל, צריך לנצח. הארד אמר לרודס שפלייר ינצח את לוגר, ורודס רצה להתפטר. הוא קבע אנגל בו הרוד ווריורס ההילים תקעו לו קוץ בעין והוא דימם. ההנהלה של טרנר לא רצתה דם, והוא פוטר, וגם ניקיטה קולוף פרש. פלייר לא רצה לנצח נקי, אז ניצח את לוגר תוך 31 דקות עם רגליים על החבלים. רק 10,000 איש שילמו 150,000 דולר, ו-140,000 רכישות. הם לא הצליחו למלא את האולם. לא לקח הרבה זמן שווינס וטרנר יסתכסכו. סטימבוט, היריב האהוב על פלייר, פרש אצל וינס. הארד לא ידע מי זה סטימבוט כשמטיסיק הציע אותו. סקוט היה חבר של סטימבוט אותו גילה, והוא החליט לחזור. סטימבוט לא ידע כמה זמן יתאבק אז חתם לחצי שנה עבור תואר ה-NWA אותו רצה. בינואר 1989, הקליטו שבועיים של סאטרדיי נייט. ברי ווינדהאם התאבק מול אדי גילברט וריק פלייר תקף אותו. גילברט ביקש קרב זוגות עם שותף מסתורי. סטימבוט הצמיד את פלייר בקרב טלוויזיה נהדר. זה הוביל לקרבות הנהדרים שהיו ביניהם, והעתיקו מהם הרבה. מ-1977 עד העזיבה של סטימבוט ל-WWF כעבור שמונה שנים, סטימבוט ופלייר היו בפיוד הכי לוהט בקרוליינה. אבל סטימבוט,שהיה מתאבק נהדר, לא היה ניתן לשיווק. בגיל 25 הוא נראה כמו כוכב קולנוע, וגם היה זריז והוורקר הכי טוב שיש. הוא ופלייר הגדירו היאבקות גדולה ועמדו לעשות זאת שוב. כולם אהבו לעבוד עם סטימבוט הלא אנוכי, שיכול היה לסחוב כמו פלייר מתאבקים בינוניים. אבל הוא כבר היה בן 36, ואמנם בכושר מצוין, אבל לא נראה טוב. הוא היה בגימיק של איש משפחה, והביא את אשתו ובנו לקרבות.
לא מודעים לכך, אבל אי אפשר לדבר על סטימבוט בלי אשתו בוני. בוני הייתה דוגמנית לשעבר מראלי, שנכנסה לתחום ב-1977. פלייר הביא נשים איתו לזירה, כולל בוני. באנגל שמוחזר ב-1989, סטימבוט תקף את פלייר וקרע לו את החליפה, כך שנשאר בתחתוניו. סטימבוט ובוני התחתנו לבסוף, אבל בוני הייתה בעייתית לפרומוטרים ותמיד חשבה שדפקו את בעלה, לפעמים בצדק. מאז 1987 היא אמרה שהכוכבים הגדולים היו הוגאן, סאבאג', פלייר ובעלה, אבל השלושה האחרים הרוויחו יותר ממנו. העניין היה שסטימבוט אמנם היה הטוב ביותר במדינה בבניית קרבות, אבל לא הכניס כסף. גם לאחר הקרב הנהדר עם סאבאג' ברסלמניה 3, ההאוס שואוז ביניהם לא הצליחו. בוני ילדה וריקי ביקש חופש, למרות שתכננו לו כהונה ארוכה עם התואר הבין יבשתי. הוחלט שיפסיד את התואר לבוטץ' ריד, שהיה כוכב אצל וואטס, ווינס חש שאם יהיה בגימיק של שחור עם שיער מחומצן הוא יהפוך להיל ענק. זה לא הצליח, וריד פספס את ההקלטות, אז הוחלט לבחור בבן דודו של ג'רי לולר, הונקי טונק מן. כולם ידעו את זה, אבל זה היה שיעור חשוב ב-1989- קרבות טובים לא בהכרח מוכרים כרטיסים. הם כן אם הדמויות או הפיוד עובד, אבל הקהל החשוב לא יבוא לקרב של 5 כוכבים. סטימבוט תמיד סיים את התקופות שלו ב-WWF וב-WCW במרירות, לפעמים עם תביעות. גימיק איש המשפחה היה בעייתי לפייס אז, אבל שלושת הקרבות הגדולים של סטימבוט-פלייר זכורים בכמה שהיו טובים. שוכחים שהם לא משכו קהל.
ה-WWF בערו אז. הוגאן וסאבאג' נפרדו בגלל אליזבת' בפברואר 1989, והקרב ברסלמניה 5 היה אמור לשבור את השיאים של הוגאן-אנדרה. סאבאג' ההיל הצליח מול אולטימייט ווריור, והוגאן הצליח מול בוסמן. סאבאג' היה כל כך לוהט עד שלא ידעו אם כדאי לתת את התואר להוגאן, כי הפיוד הארוך שנבנה בצורה הטובה ביותר בתולדות הארגון יכול היה להמשיך. אבל הוגאן תמיד עמד לזכות בתואר. ה-NWA אהבו כשפייס רודף אחרי התואר, וה-WWF לא.

YossihNew · 26/3/24

ה-WWF ניסו משחק של כוח- בזמנו, חברת הכבלים והפרומוטר התחלקו בכסף מהאירוע שווה בשווה. למען האמת, לא בדיוק- הערוץ קיבל דמי תיווך, אז הארגון קיבל 43% מההכנסות. היה ברור שרסלמניה תכניס כסף, ווינס דרש יותר. חברות הכבלים שכעסו על התוכנית בחינם של ג'ים קרוקט שעלתה להם מיליונים ברסלמניה 4, הלכו לטרנר. הן ביקשו ממנו לשדר אירוע בתשלום ברסלמניה 5- בהתחלה קראו לזה ההימור העליון, אבל זה הפך לקלאש אוף צ'מפיונס. חברות האירועים הגדולות הלכו לטרנר, ולווינס היה מזל אם רבע מהבתים היו יכולים לראות את רסלמניה. וכל החברות היו משדרות את טרנר גם, מה שהיה עולה לו במיליונים. וינס שקל שוב להקרין את רסלמניה, אבל בשנתיים האחרונות הכל השתנה. רסלמניה 4 ירדה ב-60% בהקרנות מהשיא של הוגאן-אנדרה. אפילו קרב של מייק טייסון נכשל בזה, אז התחום מת.
היה יותר מדי מה להפסיד אם לא ישדרו את הוגאן-סאבאג', אז וינס ויתר. החברות שהתחננו שטרנר ישדר התחננו שלא. WCW כבר תכננו אירוע, אז הוחלט שבפעם האחרונה יהיה ספיישל בחינם מול האירוע. וינס הצליח להתעלות על טרנר בפברואר 1989. יומיים לפני אירוע שלו, הוא ערך האוס שואו בשיקגו. הוגאן ניצח את בוסמן בכלוב, וסאבאג' ניצח את בראון. למחרת היום, בסנט לואיס, הוגאן ובוסמן שברו את שיא ההכנסות ממופע הפרישה של מוצ'ניק. סטימבוט ניצח את פלייר וזכה בתואר ה-NWA בקרב ענק, אבל רק 5,111 איש באו ושילמו 68,700 דולר, ו-155,000 רכשו את האירוע. וינס הביא 17,900 איש ו-213,000 דולר. אבל ה-2 באפריל היה סימן ברור לבעיות של WCW, עם הבנת הבסיס של התחום. ג'ים הארד העביר את המופע מהאומני לסופרדום בניו אורלנס, מול רסלמניה. טראמפ פלאזה היה מקום נוראי לרסלמניה לפני שנה, אבל דונלד טראמפ שילם 1.8 מיליון דולר לווינס עבור המופע. הארד חשב שיוכל לנצח את רסלמניה מבחינת צופים וקהל, אבל הוא לא ראה את הבעיה- ניו אורלינס מתה קצת לפני שוואטס פשט רגל. וינס ניסה שם עם הוגאן וג'אנקיארד דוג, והביא רק 6,000 איש. סקוט גם לא הבין את העסקים- עבורו הטלוויזיה נועדה למכור כרטיסים להאוס שואוז כמו תמיד. פלייר-סטימבוט היה בכל האוס שואוז וסקוט לא רצה שישודר בחינם כדי לא לחסל את מכירות הכרטיסים, אז הוא לא קידם את התוכנית בכלל. TBS לא הבינו את זה, והבינו שסקוט מיושן. ככה התחילה המסורת של WCW- הבוקר המתחלף.
המופע הזה לא קודם בכלל, ורק כמה מאות כרטיסים נמכרו לבניין של 90,000. סקוט פוטר לפני כן והוחלף בוועדת הבוקינג הראשונה, של גילברט, קווין סאליבן, הארד, ג'ים רוס, פלייר ובארנט. היה להם יום שבת אחד לקדם את מה שהיה מול רסלמניה. הרייטינג היה 2%, הכי נמוך ביום שבת בתולדות TBS, בגלל התוכניות הרעות של סקוט. הארד שוב הובך, כי הזמין אלופי NWA מהעבר כמו או'קונור, ת'אז, באדי רוג'רס, קיניסקי וטרי פאנק לאירוע, ואת מוצ'ניק. פאנק היה מעניין כי אמר שהוא רוצה לחזור. רסלמניה הביאה 18,946 איש ושברה שיאי הכנסות בצפון אמריקה- 1.6 מיליון. עם התשלום על האולם, ה-WWF הכניסו מזה יותר מכמעט כל האירועים שלהם עד היום. הם גם שברו שיא עם 650,000 רכישות, מה שנשאר עד רסלמניה 14 כשסטיב אוסטין פרץ. היום יש פי חמישה בתים שיכולים לרכוש, ורסלמניה 19 לא השיגה סכום כזה. סאבאג' חטף זיהום במרפק ואמרו לו לא להתאבק, אבל זה לא קרה- הוא התאבק יפה והפסיד להוגאן. המיין איבנט היה טוב אבל השאר לא. שוב, מקמהן היה מספר 2 מבחינת איכות. פלייר וסטימבוט היו אמורים להילחם בתיקו של שעה בקרב שתי הכרעות משלוש. הוועדה החליטה שלאחר 56 דקות, סטימבוט ירים את פלייר, אבל הברך שלו תתמוטט ושניהם יצמידו אחד את השני, אבל סטימבוט ירים את הכתף ברגע האחרון. המצלמה החמיצה את הרגל של פלייר על החבל, אבל בראיון של סטימבוט לאחר הקרב הוא ראה זווית שנייה ושוב הייתה מחלוקת. שוב היה קרב של 5 כוכבים, והשאלה הייתה מה משני הקרבות יזכה בקרב השנה. זה היה הקרב, אבל סטימבוט ידע מה המחיר- הוא הקיא דם בחדר המלון בגלל כל הצ'ופים שחטף.
אבל בסוף היום, הארד, פלייר והשאר גילו את האמת- WCW היא הילד החורג של טרנר. מחלקת הפרסום הייתה אמורה למנוע מווינס לחבל להם וזה כבר קרה שנה קודם לכן, אבל פרסומת למספר של ה-WWF עבור תוצאות של רסלמניה שודרה אצלם. ו-CNN, של טרנר, שלחה צוות לטראמפ פלאזה וכיסתה את רסלמניה ולא את הקלאש. USA טודיי עשו כתבה והוגאן אמר שה-NWA הם ארגון סורר קטן, וסטימבוט אמר של-WWF אין היאבקות טובה. אבל זה לא היה חד צדדי, כי יום לאחר רסלמניה אמרו בטלוויזיה שהקרב הכי טוב היה פלייר-סטימבוט. אבל הקלאש השיג 4.3%, הכי נמוך עד אז, ו-5% למיין איבנט, 2.42 מיליון בתים. 5,300 איש הגיעו לסופר דום ו-1,300 שילמו 15,000 דולר. הארגון הכריז על יותר מ-20,000, ומייקל הייז, שפרשן עם ג'ים רוס והוא וג'אנקיארד דוג הביאו לשם ב-1980 28,000 איש, אמר שהוא שבר את שיא הקהל, אמר במבוכה שהלילה שברו אותו. אבל כמו שנה לפני כן, הקלאש יצר כוכב חדש שהפך לשם גדול בעשור הבא.
הוא לא הצליח כמו סטינג, אבל העולם כולו דיבר למחרת על מתאבק יפני חדש שהיה היל בליווי גארי הארט. קייג'י מוטו בן ה-26 התאבק בפלורידה, טקסס ופורטו ריקו כסופר ווייט נינג'ה. הוא הצליח שם, אבל בטקסס הוא היה היל מרביץ ובועט כדי לא להאפיל על הואן אריקים ובעיקר על יריבו קווין, שהיה אמור להיות המעופף. אבל מול סטיב קייסי, הוא השתחרר- עם המהלכים המהירים שלו, כולל המרפק בעמידת יד והמונסולט, הקהל השתגע. הפוליטיקה פעלה- הקהל עודד אותו, אבל אמרו שהאמריקנים לא יאהבו יפני. הוא הפך לגרייט מוטה כי לא הכירו את שם המשפחה שלו. גארי הארט אמר שהוא בנו של גרייט קאבוקי, אותו ליווה בתחילת העשור. אם היה עושה טרן, כמו שרצו, זה היה הסוף של הארט, אז הוא נשאר היל מול סטינג. מוטה וסטינג היו בפיוד כצבועי פנים מעופפים שהיה נהדר, והתפרסמו ביפן כי היו גם בצמד. מוטה, כמו רוב המתאבקים בפסגה, הביא עבודה טובה. ג'ים הארד הביא היאבקות טובה, אבל וינס ידע לקדם את ההיאבקות טוב יותר. הפרק האחרון בטרילוגיה היה במאי בנאשוויל. המלחמה הייתה עזה- הארד לא למד מהטעויות של קרוקט בנושא סלבריטאים. בזמנו קרוקט הביא כוכב קאנטרי לגרייט אמריקן באש, אבל למרות שאמרו שמעריצי ההיאבקות אהבו משאיות, מוזיקת קאנטרי ונאסקאר, זה לא עבד. הארד לא ידע אז הוא הביא את האוק רידג' בויז, וזה היה יקר. וינס קבע מופע באותו אולם יום לפני כן, והמשיך את האירוע עד חצות כדי לעכב את הקמת הסט לאירוע. WCW שלחו מתאבקים לקניון בזמן ההופעה, אבל ה-WWF עדיין הביאו 7,950 איש ששילמו 76,000 דולר. היה ברור שהם מרחו את הזמן. ג'ים פאוורס ומייק שארפ התאבקו עד שהמיין איבנטרים, שעבדו במופע במקום אחר, יגיעו. הקהל נשאר ארבע וחצי שעות, עד 12:30 בלילה, כדי לחסל את האירוע.
רסלוור הביא 5,200 איש, ועם הבמה זה נראה מלא, אבל פחות מ-4,000 שילמו והם הכניסו 37,000 רכישות. 150,000 רכשו, ופלייר-סטימבוט הגיעו עם גימיק שבמקרה לתיקו, ת'אז, או'קונור וטרי פאנק יבחרו במנצח. סטימבוט נפצע ברגל ופלייר הצליח לנצח אותו לאחר חצי שעה של עוד 5 כוכבים. רבים חשבו שזה הקרב הכי טוב שלהם וגם של העשור- טריפל אייץ' וג'ים קורנט אמרו שמדובר בקרב הטוב בעולם. ג'ים רוס ריאיין את פלייר, שעם עוד כהונה אחת כאלוף היה שובר את השיא של הארלי רייס- הוא היה שש פעמים אלוף. פאנק בירך אותו, כשהוא מתערב בראיון כל הזמן ופלייר מקבל עידוד ולחץ יד לסטימבוט. הקהל ידע שקרה משהו מיוחד. פאנק ביקש קרב אליפות, ופלייר אמר שבסדר אבל פאנק יצטרך לעבוד בשביל זה. הם לחצו ידיים, אבל פאנק תקף אותו והפך למטורף, ונתן לו פיילדרייבר על שולחן. אמרו שפלייר שבר את צווארו. כשפלייר יצא מהבית ובא לעשות בוקינג הוא לבש מגן צוואר, והרופא שלו אמר שהפציעה אמיתית- אבל היא לא הייתה קשורה לפאנק, הוא פשוט היה פצוע. WCW הייתה עם עוד מתאבק ברמה של פלייר וסטימבוט בזירה- הבן של בלקג'ק מוליגן, ברי ווינדהאם בן ה-28. הוא התאבק כמתבגר והצליח מאוד אצל דאסטי בפלורידה. הוא היה גדול אבל גם ידע לעבוד וגם משך נשים, ונחשב לאלוף עתידי. הוא עזב את ה-WWF שם היה בצמד עם גיסו, מייק רוטונדה. הם היו אלופי זוגות טובים בשנות ה-80, אבל חזר לרודס והוא ופלייר נתנו את הקרבות הטובים באותה התקופה, כולל קרב השנה ב-1986, וקרב בתוכנית של שעה שהייתה מצוינת. ווינדהאם היה חבר בפור הורסמן וכשאנדרסון ובלאנשארד עזבו, הוא ופלייר היו צמד מוביל. ווינדהאם היה גדול, אתלטי, צעיר ומגוון יותר מפלייר. אבל הוא לא היה נחוש כמוהו ולא כריזמטי כמוהו. כמו כל היורשים, לווינדהאם נמאס לחכות. כשפאנק הפך ליריב הבא של פלייר, וכשלא שמו אותו בוועדה, הוא התעצבן ויצא לניתוח ביד השבורה. כשהסתבר שלא עבר אותו, הוא פוטר. כעבור חמישה שבועות הוא עבר ל-WWF. וינס לא הצליח לקדם אותו כמו כולם, הוא הפך אותו לווידומייקר, וזה שנחשב לאלוף ב-WCW נכשל ב-WWF.
נו הולדס בארד, הסרט של הוגאן, יצא ביוני ונקטל בביקורות. ה-WWF קידמו אותו כסרט הטוב בהיסטוריה. בסופ"ש הראשון הוא הכניס 5 מיליון דולר, הסרט הכי גדול במדינה אז, אבל וינס הפסיד לבסוף כסף ולא הפיק עוד סרט עד שהקים את חטיבת הסרטים החדשה. העלילה הייתה נוראית- ההיל הראשי היה ראש רשת טלוויזיה מרושע שרצה לחסל את הוגאן, הפייס המוביל בארגון המתחרה. וינס לא יכול היה להיות ברור יותר, אבל הסרט כן הרוויח לו כסף בצורה לא צפויה. לפני פלייר-פאנק, קרה אסון כי פאנק שבר את עצם העצה ושמרו על זה בסוד. פאנק לקח קצת חופש אבל חזר לאירוע ואיכשהו הצליח להלהיב את הקהל בלי באמפים. הקרבות שלו מול סטינג היו נהדרים, למרות שהיה די נכה. פלייר ואנשי WCW חששו מה יקרה לו בפיוד ארוך כמו סטימבוט. פלייר-סטימבוט אכזב, אבל פלייר-פאנק היה הפיוד הכי מוצלח בשנים הראשונות של טרנר. פלייר נעדר בין רסלוור לבאש, והחזרה שלו כפייס לראשונה מזה שנים הובילה לאירוע נהדר, והמיין איבנט המשולש היה מעל 4 כוכבים. לקס לוגר ההיל נלחם מול סטימבוט, והיה אמור לנצח אותו בקרב ללא פסילות. אבל סטימבוט סירב לעשות ג'וב אלא אם יגיעו איתו לחוזה חדש, שווה לזה של מיין איבנטרים אחרים, לפחות מעל סטינג. הארד האמין שסטינג ולוגר הם העתיד וסטימבוט לא מכניס כסף, אז הם נאלצו לעשות סיום פסילה בקרב הטוב בחייו של לוגר. מאוד כעסו על העניין הזה, כי סטימבוט היה מכובד ועזר לצעירים. לוגר נחשב לאחר הקרב כמתאבק משתפר וגדול, אבל הוא לא באמת היה טוב, סטימבוט סחב אותו ואת זה הארד לא הבין. פלייר תמך בסטימבוט כי היו מעט אלופי עולם לשעבר ברוסטר וזה היה חשוב. אבל חשוב לציין שסטימבוט הפייס שמכר קיבל תגובה מעורבת מקהל שרצה פייס דומיננטי.
סטימבוט חשב שהסכימו לשלם לו 275,000 לשנה, אבל הארד הציע 225,000, כי רצה לקצץ בהוצאות. סטימבוט התעצבן שלאחר שהיה אלוף עולם עם הקרבות הכי טובים מאז פאנק-בריסקו, הוא קיבל פחות מסטינג ולוגר. בזמנו, כשמתאבק עזב את ה-WWF ו-WCW התעלמו ממנו ולא הזכירו אותו. ה-AWA ומיד סאות' אמרו שהכוכב עזב כי לא עמד בפיוד מול מי שהיה מולו, או אם הלכו ל-WWF, כי רצו תחרות קלה יותר. הארד אמר לגורדון סולי להגיד שסטימבוט עזב בגלל פציעת רגל, ואפילו אמרו שזה מסיבות אישיות כי הם רצו שיחזור. גם היה וורגיימס, ופלייר נקם בפאנק בקרב של 4.5 כוכבים שהיה שונה מהרגיל. הביירייט היה 180,000, והם שברו שיא הכנסות עד תקופת בישוף, עם 12,000 איש ששילמו 188,000 דולר. יותר מ-9,800 איש באו לקרבות החוזרים, ובאמרילו הם מילאו את האולם, וזה היה פיוד ההאוס שואוז הכי מוצלח עד סוף שנות ה-90. פלייר רצה לעשות טרן, אבל הוא היה אמור לעבוד בסטארקייד עם לוגר ההיל.

YossihNew · 26/3/24

אם המעריצים כועסים היום על משהו, זה בגלל שווינס ידע טוב מאוד איך להוציא אנשים אובר. טום ליסטר היה דוגמה מצוינת- הוא שיחק את זאוס, היריב של הוגאן בסרט. הוא היה שחור מנופח שלא התאמן להתאבק. וינס שם אותו על פלטפורמות והם עשו איתו אנגלים שקידמו אותו כבלתי ניתן לעצירה. הוא לא מכר, כל מכה שלו עילפה את כולם. המתאבקים זעמו- כשמיסטר טי התאבק הוותיקים כעסו משחקן שנראה יותר טוב מהמיין איבנטרים, מה שפגע במתאבקים. אבל בדיעבד הוא תרם להיאבקות. אבל הוא היה שחקן חשוב שכולם דיברו עליו, כוכב טלוויזיה ענק. ליסטר היה שחקן אלמוני שהשתתף בסרט שהצליח שבוע ואז חוסל. כשהגיע ואמר שהוא רוצה לנקום בהוגאן על מה שקרה על הסט, היו כאלו שלא רצו לשים אותו בזירה, בטח לא במיין איבנט של סאמרסלאם. ההנהלה טענה שזה סתם משהו כדי לקדם את מכירות הקלטות. אבל באנגל בסאטרדיי נייט מיין איבנט ביולי, הוא והוגאן התנגשו. זאוס עמד על המדרגות כדי להיראות כמו ענק. הוגאן נלחם מול מפלצות כמו אנדרה, קמאלה, ג'ון סטאד, קינג קונג באנדי והוואן מן גנג, או לפעמים מול וורקרים קטנים כמו סאבאג' ופול אורנדורף. זאוס לא מכר להוגאן וחנק אותו כשהוגאן מכר. וינס קבע קרב זוגות של הוגאן וברוטוס ביפקייק, חבר של הוגאן שאהב לקדם, מול סאבאג' וזאוס. הם מילאו את האולם עם 20,000 איש ששילמו 350,000 דולר, ו-575,000 רכישות, שני רק להוגאן-סאבאג'. זאוס נכנס שלוש פעמים, חנק והשתמש בחיבוק דב. היה ברור שאפשר היה לעשות פיוד על התואר שישיג מספרים טובים בהאוס שואוז ובאירועים. אבל וינס הבין שזאוס ייחשף תוך לילה. הוגאן ניצח אותו עם הלגדרופ, אבל בשמונה השנים הבאות רסלמניה לא התקרבה לזה. וזה היה אותו פרומוטר שהצליח להוציא אובר את אולטימייט ווריור לכמה שנים. כשהביא את ביל גולדברג הוא עשה ההפך.
זה היה גם אותו ארגון שנכשל בחודשיים הראשונים של ברוק לסנר, עד שהאלק הוגאן מכולם הסכים להוציא אותו אובר לחודש, עד שהפוליטיקה חשפה גם את החולשה של לסנר. זה שה-WWF ניצחו את WCW עם היאבקות נחותה גרם להארד לנסות לנצח את וינס. הוא המציא רעיונות מטורפים. הוא רצה שפלייר יהפוך לספרטקוס ויקצץ את השיער. במקום להבין שלא קידמו את הקלאש, הוא החליט שלא רוצים לצפות בקרבות ארוכים. הוא חש שההיאבקות תזכה במבוגרים אבל צריך דמויות לילדים. הרעיון הכי מפורסם שלו היה הדינג דונגס, שלבשו תלבושות עם פעמונים וצלצלו בפעמון ענק. הוא ניסה את זה בקלאש בשידור חי, בלילה חם, לא בהזמן לנסות דברים כאלו. כשהשניים לקחו באמפ, הפעמונים נפלו וכולם צחקו עליהם. עוד רעיון היה שני גיבנים שאי אפשר יהיה להצמיד בגלל הגיבנת. להארד גם היו רעיונות אחרים- להעביר את סאטרדיי נייט מ-6:05 ל-7:05, כדי להשיג רייטינג בפריים טיים. מה שהיה חשוב אז היה השעה הקבועה, והרייטינג ירד גם בשעות טובות יותר. הוא חשב ששידור חי יוסיף עוד נקודת רייטינג, אבל אז כולם חשבו שהכל היה בשידור חי אז זה לא היה חשוב. גם כש-RAW שודרה בשידור חי, התוכניות המוקלטות הצליחו יותר, וגם היום סמאקדאון מצליחה יותר מ-RAW. אבל הרעיון שלו להציג קארד כמו של האוס שואו בשידור חי בפריים טיים כל שבוע היה מה ששינה את התעשייה כעבור שנים. הוא גם רצה לגנוב מתאבקים מה-WWF, עוד רעיון ששינה את התעשייה. הוגאן היה עצום ואם היה עובר אז זה היה משנה הכל, כי WCW לא היו מפשלים בהוגאן-פלייר כמו ה-WWF. אבל הארד רצה את אנדרסון ובלאנשארד, ובעיקר את פייפר וסאבאג'. פייפר לא התאבק אז ממש, והיה אפשר להשיג אותו. בנוסף ,לטרנר היו חטיבות סרטים, ופייפר והוגאן רצו את זה. חוזה עם סרט בתוכו היה יכול להיות טוב. אבל ההיאבקות הייתה הבן החורג והארד לא יכול היה לגייס משאבים. כשאריק בישוף גייס, זה עזר לו להביא מתאבקים גדולים.
אבל פטריק נלחץ מההפסדים, ולא רצה להוסיף מתאבקים. הוא דיבר עם פייפר וסאבאג', ולא ידוע אם פייפר רצה. הוא תמיד נעלם, דיבר עם WCW וחזר ל-WWF. סאבאג' התלבט, אבל אליזבת' הבינה היטב- אם השכר טוב, הם ילכו. פטריק אמר להארד להציע לו 600,000 דולר, פחות ממה שהרוויח. זה היה בזבוז זמן. בנוסף, ציפו שהארגון יכניס רק מהאוס שואוז ואירועים, כי המרצ'נדייז לא היו גבוהים. כעבור שנים, התחילו לשלם 8 מיליון דולר לשנה על זכויות השידור שלהם. אם הארד היה מקבל את זה, הוא היה יכול להרוויח כסף ולהציע יותר כסף למתאבקים. הרעיונות של בישוף לשינוי הארגון היו כמו מה שהארד הציע, אבל אז לא רצו לסכן את הארגון בתחרות מול וינס והעדיפו מוצר טוב שיפסיד מעט כסף. האירועים הגדולים בשאר השנה באו מנושאים ולא מקרבות אליפות. האלווין האבוק, האירוע המוצלח אז, הביא 215,000 רכישות מול אליפות הבייסבול. היה שם קרב ת'אנדרדום בו פלייר עם חום גבוה וסטינג, שהגיע למיין איבנט, נלחמו מול פאנק ומוטה, וברונו סאמארטינו שעזב את וינס שפט. אבל הם הביאו רק 7,300 איש עבור 104,234 דולר. סרבייבור סירייס לא הצליחה בשיקגו כמו הוגאן-בוסמן, עם 15,294 איש ששילמו 239,917 דולר, ו-380,000 רכישות. הוגאן ניצח את הצוות של דיביאסי עם זאוס, שבלי הפלטפורמות נראה נמוך יותר מהוגאן ונפסל מיד. זה אפילו לא היה הקרב האחרון- אולטימייט ווריור, היורש של הוגאן, היה שם. ווריור הצמיד במיין איבנטים של האוס שואוז את אנדרה הענק, שרק הוגאן הצמיד, תוך פחות מדקה. היה ברור שיהיה כוכב. בחלק מהערים זה יצא אובר ובחלק מהערים לא. הצוות של ווריור ניצח את הצוות של בובי הינן, שהחליף את בלאנשארד שעזב את הארגון ובכל זאת פורסם. פלייר הבוקר רצה את בלאנשארד ואנדרסון שוב, והם היו אלופי הזוגות אבל לא מספיק גדולים ויותר מתאימים ל-WCW. הארד הרשה לפלייר להציע להם 250,000 דולר, והחוזים שלהם עמדו להיגמר והם רצו את ההצעה. אבל הארד התחרט בגלל ההפסדים. אנדרסון ובלאנשארד אמרו שהם עוזבים והפסידו את התארים לדמולישן, ואז בלאנשארד גילה שנכשל במבדק קוקאין ושוחרר. הארד, שחשש שיגלו שהחברה שלו שכרה מתאבק שפוטר על קוקאין, החליט שבלאנשארד לא יקבל הצעה ואנדרסון רק 156,000 דולר. בלאנשארד היה בן 35 וחשב שיגיע לשיאו. אבל מהחוזה הכי גדול בקריירה שלו הוא הפך למובטל חסר עתיד בעסק היחיד שהכיר. כמו אביו, שאיבד את הטריטוריה שלו בסן אנטוניו, הוא לחזור בתשובה. הוא התאבק קצת באינדיז ואפילו חזר קצת ל-WCW, אבל זה היה הסוף של הקריירה שלו.
היה עוד קרב 5 כוכבים באותה שנה. גורדון סולי קידם אותו בפעם האחרונה- שתי מילים, חמש אותיות, אני פורש. הקרב הכי טוב מסוגו התרחש בנובמבר. פלייר-פאנק התחילו לשעמם בהאוס שואוז ופלייר עמד לעבור למוטה ולוגר, אז הקלאש היה אמור לכלול את סוף הפיוד וסוף הקריירה של פאנק, למרות שמעטים ידעו. הוא כבר פרש פעם ביפן בסיבוב פרישה גדול, לאחר ששבר את גבו כמה שנים קודם לכן. הנהלת WCW החליטה מחשש לבריאותו שיפרוש, ושיהפוך לפרשן. מעטים חשבו שיחזור לעבוד שם, ויפרוש מלא פעמים ועוד יתאבק בגיל 58. פאנק היה בן 46, אגדה, אבל מחוץ לזירה זז כמו איש זקן. בזירה הוא היה אחר, וחשים שזה היה הקרב הכי טוב שלו בארה"ב, ומבחינת ברולינג- גם של פלייר. לאחר 19 דקות פאנק פרש. הרייטינג היה 4.9%, ובמיין איבנט 6.3%. לא כמו הסוף של סטינג-פלייר, אבל הקרב הכי נצפה באופן כללי בתחנה, ושני רק לרויאל ראמבל הראשון.

YossihNew · 26/3/24

סטארקייד לא היה עם פלייר-לוגר. הארגון ערך קבוצות מיקוד, וגילה שסטינג היה יותר אהוד מפלייר אצל סתם אנשים מהרחוב. אז עם כמה שפלייר היה טוב בזירה, הוא לא היה צריך להיות הכוכב. פלייר רצה לחזור להיות היל, אז בסטארקייד עשו טורניר יחידים וזוגות. פלייר, סטינג, מוטה ולוגר התאבקו אחד מול השני והרעיון היה שסטינג יככב. מוטה, שרק עשה ג'ובים, הפסיד לשלושה, כעס וחזר לניו ג'פאן כדי להפוך לכוכב. לוגר הצמיד את סטינג כדי לבנות לעתיד, אבל מערכת הנקודות גרמה לכך שכשסטינג ניצח את פלייר, הוא זכה בטורניר. רסלמניה 4 והרסלינג קלאסיק לימדו שטורנירים די מאכזבים, וכאן לא היה אפילו תואר. 5,200 איש באו לאומני, פחות מחצי מפלייר-פאנק, והם הכניסו 70,000 דולר לסטארקייד. ה-WWF אמרו ש-WCW הרגו את עצמם, אבל הביירייטס היו 150,000 כרגיל. זה אכן בנה לעתיד- WCW הציגה קרבות טובים אבל בצורה גרועה. הרעיון היה שפלייר, אולי וארן אנדרסון יבגדו בסטינג מטעם הפור הורסמן ואז סטינג יזכה בתואר בפברואר 1990. לוגר ניצח את סטינג אז הוא יקבל מולו את הקרב, ופלייר יהיה ברקע. אנשים שלא הבינו אמרו שזה יהפוך את המצב. ועדת הבוקינג לא, כי קורנט וקווין סאליבן תמכו בפלייר. אבל אף אחד לא התנגד שסטינג יהיה אלוף. זה לא קרה ככה, ולכן היו בעיות. בגיל 40, שנת 1989 הייתה הטובה בקריירה של פלייר. שלושת הקרבות מול סטימבוט והקרב מול פאנק הגיעו לארבעת המקומות הראשונים בקרב השנה, הישג שאף מתאבק לא הצליח. הקרב מול פאנק בבאש הגיע למקום שישי. גם היה קרב האוס שואו מול סטימבוט, וקרב האוס שואו מול פאנק. האגדה הייתה כזאת עד שכשביל וואטס שידר את הקרבות הללו בתוכנית של יום ראשון, הרייטינג היה גבוה מאוד, ותוכניות המיטב שהתמקדו בקרבות האלה השיגו רייטינג גבוה. רבים יגידו שמדובר בארבעת הקרבות הכי טובים בתולדות הארגון.
אבל הארגון הפסיד 6 מיליון דולר, שיא עד אז בהפסדים. פלייר היה הבוקר והכוכב, ואמרו שהיה מבוגר מדי ושהילדים שאהבו את הוגאן לא רצו אותו, כי מבחינת רייטינג, WCW הצליחה בקרב מבוגרים ופחות בילדים. סטינג היה צעיר, חדש ויכול היה להיות כריזמטי כמו הוגאן וטוב ממנו, למרות שהסתבר שלא. אבל הוא לא יכול היה להביא פרומו שיגרום לאנשים לקנות כרטיסים. הוא נתן קרבות טובים מול פלייר או רוב הכוכבים, אבל בניגוד לאלופי NWA אחרים הוא לא סחב מידקארדרים. לאחר האירוע, רוב המעריצים דיברו על זה שפלייר גנב את ההצגה בשלושה קרבות, והוא גם הוציא את סטינג אובר ואמר שכדי להיות האיש צריך לנצח את האיש, ואז הצביע על סטינג ואמר שהו האיש. אבל פלייר אמר שהוא יזכה בתואר גם בפעם השביעית. ה-WWF סגרו את השנה והיה ברור שהקרב הגדול הבא הוא קרב הפייסים. ה-WWF נמנעו מזה מאז ברונו-מוראלס באצטדיון שיי. הוגאן-ווריור נקבע לסקיידום ברסלמניה 6. הוגאן היה אמור לצאת לצילומי סרט אחרי, אז ברור שווריור היה יוצא אובר. וינס חשב שיוכל לשחזר את התקופה של 1978-1981- ווריור יהיה האלוף הצעיר שיביא קהל עם התואר, באקלנד כריזמטי יותר למרות ששניהם היו שונים, גם אם רפובליקנים. והוגאן יהיה כמו ברונו, האגדה החיה שתביא קהל. נראה היה טוב. בקושי ארבע שנים קודם לכן, בורדן והלוויג היו שני מפתחי גוף שניסו לגנוב קונספט עם בחור שלא היה בתעשייה שמצא אותם במכון. הם התחילו יחד וכולם צחקו עליהם, ובעשור החדש הם עמדו להיות מיליונרים וכוכבים שיסחבו את הארגונים שלהם.
עם כמה שזה נשמע היה חשוב, שום דבר לא היה חשוב יותר משלושה מקרים קטנים, שניים מתוכם בכלל לא היו מוכרים לאנשים. השלישי התפרסם אבל לא היה ממש חשוב. בסוף 1988, הממשלה העבירה חוק שאסר על רופא לרשום סטרואידים אנבוליים למשהו שהוא לא רפואי- ולא, להתנפח כדי לצאת אובר לא נחשב. ביולי 1989, חמישה חודשים לאחר שווינס הודה שהיאבקות מבוימת כדי לא לשלם מס לוועדה האתלטית של ניו ג'רזי- ונכשל, כי רק ב-1997 הוועדה הפסיקה לבחון. רצו לעשות את זה גם בפנסילבניה ווינס הבטיח להפסיק את הדימום, לאחר שבלייד נתקע לוואהו מקדניאל במצח. הארגון ממילא סירב לדימום. כעבור שנים, אותה פילדלפיה חסרת הדם הפכה לבירת הדם בזכות ECW. אבל בתמורה לזה שהוועדה תפסיק עם הרגולציה, היא לא יכלה למנות רופא לקרבות. אבל הם לא רצו להפסיק עם הפיקוח הרפואי, אז הרופא היה מטעם הארגון.
הרופאה שנבחרה הייתה אניטה אטלס, שהייתה מוכרת בארגון, אבל לא מחוץ לתחום. דוקטור ג'ורג' זהוריאן גם היה מוכר- הרופא עם הפפיון שישב ליד הזירה בהקלטות. הכרוזים החלו כל מופע כשהציגו את הנציב המקומי, את מודד הזמן, וגם את הרופא. כשהרופא היה צריך למכור פציעה של מתאבק, זהוריאן, שהיה מארק, השתתף באנגלים. אבל ההקלטות כבר לא היו בפנסילבניה. זהוריאן היה דילר- כשמתאבקים הגיעו לאזור, הרופא הממשלתי זהוריאן הגיע לשם עם החנות שלו. הם עמדו בתור ויצאו עם שקיות נייר של סמי הרגעה וסטרואידים. אם היה להם זמן הם הזמינו בטלפון וזהוריאן שלח להם חבילות. הוא לא היה הרופא היחיד שעשה את זה, אבל היה המפורסם ביניהם. צחקו עוד בתחילת שנות ה-80, בתקופה של וינס האב, שאם מתאבק יגיע מטריטוריה אחרת, זהוריאן יוסיף לו תשע ק"ג.
זה לא היה סוד. וינס, לפי העדות של הוגאן והמזכירה אמילי פיינברג, ששמרה לו את הסטרואידים, התחיל לקחת סטרואידים בתקופת הצילומים עם הוגאן, עם משלוחים מזהוריאן והמשיך עד שחלה בהפטיטיס כעבור כמה שנים. הם ידעו שזהוריאן מלוכלך, וחלק הודיעו שלא כדאי שיהיה בארגון, ובטח שלא ישכרו אותו. פאט פטרסון ולינדה מקמהן רצו להעסיק אותו. ב-1994, הסתבר שפטרסון, שהעיד שלא שמע בכלל על סטרואידים אז, אמר שהילדים צריכים ממתקים. אבל לפני המופע ששכרו אותו, לינדה מקמהן קיבלה הדלפה שחוקרים את זהוריאן ושעדיף להתרחק ממנו. פטרסון התקשר אליו ואמר לו שלא מעסיקים אותו, ושייפטר מהתיעוד למכירה כי חוששים מפשיטה. זה הציל את וינס והארגון. אם זהוריאן היה עובד ב-WWF, כשיודעים עליו, זאת הייתה החוליה שהיה צריך להרשיע את וינס בקשירת קשר עם זהוריאן. הרשעה אז הייתה הרסנית לחלוטין מבחינה עסקית. וינס היה נכנס לכלא. בלי זה, לא הייתה ראייה לקשירת קשר. וינס הוכרז כלא אשם, וזהוריאן נכנס לכלא ב-1991, מה שהתחיל את הכל. הוא הורשע, ונכנס לכלא. מה שקרה לאחר המשפט הוביל לסוף תקופת הפריחה של הארגון, וכעבור שנה, לסוף תקופת האלקמניה.

YossihNew · 4/4/24

מאמר על פייפר ומוות בהיאבקות- 7 ביולי, 2003:

"מאז 31 במרץ 2003, ניסו ה-WWE ורודי פייפר להגיע לחוזה שיאפשר לפייפר להופיע בתוכניות עד אוגוסט השנה. הצדדים לא הצליחו להגיע לצד. ב-24 ביוני הופיע פייפר אצל HBO וגילה עובדות מטרידות על שימוש בסמים, וטען שהשתמש בסמים המון שנים כשעבד כמתאבק והוא לא אוהב את מי שהוא נהיה כשהוא מאתבק. בגלל חוסר היכולת של ה-WWE להגיע להסכם על חוזה ולעזור לפייפר למנוע להרוס את עצמו, ה-WWE מסיימים את ההתקשרות עם פייפר על חוזה. ה-WWE מקווה עבור פייפר ומשפחתו שרודי יוכל למצוא שמחה". כתבה על מוות של HBO הובילה לכמה בעיות, בעיקר בגלל רודי פייפר ווינס מקמהן שהתראיינו. זה לא כל כך פשוט, אבל הרושם הוא שפייפר פוטר כי אמר אמת. לאחר הכתבה היה ברור שפייפר יפוטר. אי אפשר היה שהמתאבקים יקבלו אותו ווינס לא היה מקבל אותו כדמות מסכנה. רבים שואלים האם פייפר עבד על כולם. כשחזר ברסלמניה זה היה מוזר. הוא אמר המון פעמים דברים גנד ה-WWE, אבל וינס עמד לחטוף בגידה כי פייפר בצד של הכתבים מ-HBO. בהיאבקות המנטליות היא "איתנו או נגדנו", ופייפר דיבר נגד הסמים. וינס יודע לסלוח לאויבים שלו- סטיב אוסטין, האלק הוגאן, ברט הארט, סייבל, ג'סי ונטורה, אריק בישוף. פייפר יחזור, בטח לא בקרוב. פייפר אמר את הרוב בראיון כשהוא עוד עבד בארגון. לא ידוע אם הוא עשה את הראיון הכי אמיץ או הכי מטומטם שיש. כנראה שניהם. אחרים, שדיברו נגד העניין, בדרך כלל לא עבדו ב-WWE. או שהאמינו שלא יחזרו. רבים יגידו שהם מרירים, כי לא היו בארגון. לפייפר בטח מאוד כואב מאובדן המתאבקים ואפילו האובדן של עצמו. אפשר לשאול- פייפר הוא אדם עצוב, מוצר של עולם שלא דיבר עליו, ורמאי ותיק. אבל הוא האויב של עצמו.
פייפר אמר שימיו ספורים, ואמר שהתקופה שלו בארגון לא הצליחה. הוא לא שונה מכל מתאבק ותיק- האלק הוגאן, ריק פלייר או סטיב אוסטין- שלא שמחים מהאופן המתוסרט של הארגון. הם מרגישים שהם לא יכולים להרגיש את הדמות שלהם. הוא גם לא שרירי כמו בעבר. כנראה הארגון התעלם מהכתבה. לא עשו כתבות בקונפידנשל על עוד מתאבקים מתים לאחר ההצלחה של אליזבת'. הכירו בעזיבה של הוגאן אבל לא של פייפר, לפחות לא בפרשנות, ושון או'הייר לא הופיע. פייפר לא פוטר על איך שהתאבק, ולא על שימוש הסמים שלו שכולם ידעו עליו. אבל הוא נאלץ ללכת. יש סיכון מבחינת יח"צ. אם משהו היה קורה לו, זה היה סיוט. הם נפטרו ממנו שעות לאחר הכתבה- שנייה לאחר סמאקדאון- וזה איום. הארגון כתב עליו בנקמנות והוריד את זה. בהאוס שואו בו הוא היה אמור לראיין את וינס, הוא הוחלף בבראדר לאב שאמר שפייפר חולה- שם הפרק בספר שלו על המוות. ברוס פריצ'רד היה זה שהחזיר את פייפר לארגון, הוא ואחיו טום גדלו עליו. והוא לא דיבר יפה על וינס כשקידם את הספר שלו. ובימים האחרונים שלו ב-WCW הוא לא הצליח. הוא כבר לא משך אז קהל, אבל גם האלק הוגאן והוא הצליח, ופייפר היה מספר 2 שלו. הוא די הצליח כדברן אבל נראה רע בזירה. פייפר הסכים לחזור עד סאמרסלאם, לא חתם על חוזה אבל זה מה שהובן. הוא חתם על ויתור על זכויות ותשלום לפי הופעה. תוך כמה שבועות הוא דרש כמות כזאת גבוהה של כסף עד שכמעט הכל בוטל ובקושי היה זמן לבנות את הקרב שלו מול מר אמריקה, קרב שהיה צריך קידום. אבל הוא חזר והסכימו על העניינים. לא ידוע למה לא חתם. ועדיף שווינס לא יתראיין על זה. וינס הביך את כולם באיך שהתראיין. הוא אמר שאין בעיה בהיאבקות. כדאי שג'ים רוס היה מתראיין שם או אפילו קורט אנגל.
בשנים האחרונות הלו"ז השתנה. פייפר לא הגזים כשדיבר על 90 ימי עבודה ברצף, בזמנו אנשים התאבקו המון ברצף. השיא היה 116 ימים של איירון שיק. בין זה ובין הסטרואידים שמקשים על שינה, הנסיעות וחילופי אזורי הזמן, אתה נדפק. ואנשים לקחו סמים כדי להתמודד עם זה. היום המתאבקים עובדים אולי תשעה ימים מקסימום אבל יכולים להיות בבית שלושה או ארבעה ימים בשבוע. אז הלו"ז טוב יותר היום ושיעור הגירושים ירד, וזה מונע בעיות. הדרישות היום גבוהות יותר, אבל הזירות רכות יותר ורוצים להאט את הקצב. הקהל מתחיל לקבל את השינויים. כמובן שאומרים לאנשים לא לקחת סטרואידים, אבל הבחורים הגדולים מקבלים פוש- ניית'ן ג'ונס דילג על הפיתוח ומנסים לקדם אותו. אמרו שצריך להגן על עצמך ואז קבעו קרב סולם. אבל הסגנון משתנה. הארגון הבין שפציעות הצוואר מסכנות אותם- אדג' וקורט אנגל נפצעו וזה הוביל לכך. אבל הכתבה לא דיברה על השימוש בסטרואידים. ברט הארט ואולטימייט ווריור קוצצו מהכתבה. פייפר מרתק, פטריוט היה ישיר וטדי הארט, שדודו מת לפני שנה, אמר שהוא יעשה מה שצריך כדי להיראות כמו שצריך. וינס הצליח להתגבר על זה בעבר עם מבדקי הסטרואידים. כמובן שגם הייתה חקירה ממשלתית. בלי הלחץ, האובדן של העסקים הוביל לביטול המבדקים. בדרך כלל התקשורת מתעלמת מזה. ב-NBA או בבייסבול זה לא היה עובר. וה-WWE שינו הכל. הם העיפו רופאים שנתנו סמים, אבל זה לא מונע מהמתאבקים לפגוש אותם. לאחר המוות של רוס האס, שלא בטוח שהיה קשור לסמים, הם בדקו את כולם. הם פיטרו את בריאן לולר כשנתפס עם סמים בגבול, והוא לא חזר. מאז פילמן, רבים חזרו מגמילה, ואדי גאררו וויליאם ריגל ניצלו. אבל יש שאלה שדייב לא הצליח לענות עליה- למה לא בודקים סטרואידים עם כל הלבבות הגדולים? יש תשובה, אבל לצערנו אנשים מחוץ לתחום לא יבינו. כשג'ף הארדי פוטר לאחר כישלון במבדקים, האינדיז רצו אותו וגם TNA רצו. זה לא קרה כי הוא לא רצה. הוא היה מרוויח יותר בטווח הקצר מהפיטורין. זאת דוגמה רעה. וכמובן שכל השאר היו יכולים להרוויח מזה. גם וינס וגם כל השאר לא אשמים במוות- וינס לא אשם אישית במוות, פרט למוות של אואן הארט. אבל התעשייה מסוכנת ולא מגיבה לסימני אזהרה. WCW זזה במהירות ובלחץ, והם לא טיפלו בבעיות. כמה מתאבקים היו חיים אם לא היו בתחום? התשובה היא שכמעט כולם.
ומה עם הפטריוט? הוא מקרה מעניין. הוא עבד ב-AWA כטרופר ואז ב-WCW וב-WWF, והיה מוכר גם באול ג'פאן. הוא היה שם כשהארגון הפיק את הקרבות הכי פיזיים ואתלטיים אי פעם. מתאבקים שם עבדו כמה שבועות ואז קיבלו חופש של כמה שבועות, אבל עבדו שישה ימים בשבוע. והמנטליות הייתה שונה- גם אם לא הצלחת ללכת לא יכולת להחמיץ תאריכים כי תקבל חופש אחר כך. אנשים נפצעו ונפגעו, והם התמכרו למשככי כאבים גם בין סיבובי ההופעות. רבים סבלו מזה, כפי שרואים במצבם היום. טרי גורדי היה הקורבן הידוע, אבל הוא חי כמתבגר בסגנון פרוע. פטריוט נפצע בשריר התלת ראשי עוד לפני ה-WWF. פטריוט די דובר אמת בניגוד לאחרים. כשעבד ב-WWF הוא טען שלקח מאה כדורים ליום. העניין הוא שהוא לא החמיץ מופעים, לא נראה מסומם. בקצב הזה זה לא ממש הגיוני. אבח הוא נעצר על זיוף מרשמים וזה ברור שהוא חי חיים מלאים בסטרואידים וקוקאין. הוא לא היה לבד, והיו המון בעיות, אבל אין מצב שלקח מאה כדורים ביום. הוא נפצע והיה ברור שהוא בדרך החוצה, והוא מכר את הזכויות לגימיק לטום ברנדי. וינס מקמהן לא אשם במוות, ורבים אמרו ש-HBO אשמים. בזמנו עשו כתבה ב-ESPN בנושא וה-WWF טענו ש-ABC נגדם כי הם פוגעים ברייטינג של פוטבול. אמרו ש-HBO עצלנים, למרות שהם חקרו את זה לעומק. המגנים של וינס אמרו שזה לא הגון להאשים אותו. מארק מאדן כתב בנושא, אבל HBO לא האשימו את וינס במוות. רבים חשבו שהתגובה של וינס הייתה כי האשימו אותו אבל הם אמרו שלא- למרות שרבים האשימו אותו בתוך התחום. מאדן אמר שטענו שמתאבקים מתים פי 400 מאתלטים אחרים, אבל זה אומר שכולם ימותו תוך שנה. הם אמרו שהם מתים ב-400% יותר- פי חמישה- מאנשים בגילם. והיו חולשות שם, 13 דקות זה לא מספיק לדבר על זה, והסיפור האמיתי מסובך מדי. אף אחד לא חקר על הסכנות בסגנון. כנראה שהאמת היא איפשהו בין לבין. משככי הכאבים חשובים יותר מהסטרואידים.
היו לפחות 73 מתאבקים שמתו בגיל פחות 45 בעולם, ויש בטח המון שלא שמענו עליהם. הרוב היו מתאבקי אינדיז לא ידועים, ומי שאנחנו כן מכירים- כשל לבבי. מ-1997 עד היום, 23 היו כוכבים די גדולים שמתו מסמים. רק שלושה היו פעילים ב-WWE כשמתו- בריאן פילמן, רוס האס ואואן הארט, שהוא מקרה חריג. השאר כמובן כן נחשבים, גם אם הם לא היו ב-WWE כשמתו. ו-WCW במצב יותר גרוע, שלא לדבר על WCCW. בין 1997 ל-1999, המתאבקים שמתו לימים היו אליזבת', קורט הניג, דייבי בוי סמית', רונדה סינג, בובי דאנקם ג'וניור, ריק רוד, רנגייד ולואי ספיקולי. סינג ורנגייד התאבדו וחוץ מאליזבת' לכולם היו בעיות סמים. רנגייד נכשל במבדק סמים. והיו שופטים שמתו, אבל רק אחד מסמים. זה לא רק בגללם- סמית', רוד, ספיקולי והניג עבדו ב-WWE. זאת בעיה בתעשייה. אבל היא לא עובדת בנושא. לא ידוע אם סטרואידים מזיקים בכמויות קטנות, ברור שכן בכמות גדולה. אולי המטרה היא למנוע שימוש יתר. ברור שמתאבקים לוקחים משככי כאבים אבל זה פוגע בהם. כשהשימוש יוצא משליטה זאת בעיה. אבל הארגון לא יבדוק את זה בגלל העלויות ואף אחד לא יכפה עליהם. אבל הכתבה רק ניסתה לזעזע ולא דיברה על השינויים השונים. וינס זירז את השינויים האלה וכמובן שקידם את תדמית מפתחי הגוף, אבל אף פרומוטר לא ניסה להילחם נגד זה. גם היפנים שינו את התדמית שלהם בגלל וינס. אבל כוכב גדול שיודע טוב מאוד על העסק ראה את הכתבה ולא האמין לה. הוא לא חושב שהבעיות הן משנות ה-80. הוא עבד באותו לו"ז אצל קרוקט ועבר בלי בעיות משככי כאבים, אבל גם אז היו כמה בעיות. בזמנו לא הייתה חובה לסטרואידים. ב-WWF היו צריכים גוף גדול, אבל המתאבקים הרוויחו מלא כסף והשתמשו בזה לקוקאין. וינס הודה שגם היה כזה, וזאת לא אשמת וינס שהם בחרו בזה. בשנות ה-90 כולם לקחו כדורים, ובעיקר ב-WCW שם לא בדקו. למען האמת בשנות ה-80 לא הרבה מתו. כמובן שרבים מאלו שמתו התחילו את הבעיות בשנות ה-80, אבל מתאבקים רבים בכלל לא היו כוכבים אז. אולי זאת בעיה אנושית, ושום שינוי לא יעזור. ויש משהו גם בזה. אבל בשנות ה-70, מתאבקים עבדו יותר, נסעו יותר, שתו יותר, לקחו פחות סמים למרות שגם אז, ופחות סטרואידים. היו יותר מתאבקים, מופעים ופחות מוות. מי שמת בדרך כלל מת מתאונות. אבל זה היה מאוד נדיר עד שנות ה-90. בין 1970 ל-1980 היו הרבה פחות מתאבקים בני פחות מ-45 שמתו מאשר 2001 ו-2002, ואלו שכן מתו בתאונות. זה נס, כי הם שתו ונהגו. באתר של ה-WWE טום פריצ'רד האשים את סוג המתאבקים. אבל המתאבקים אז גם התאבקו יותר ולא ממש היו בכושר. כנראה יש יותר סמים. אז היה פחות כסף, אבל גם היום מתאבקי אינדיז מתים. גם החברה השתנתה. אבל HBO, הארגונים ווינס נכשלו, כי הם לא יודעים איך להחזיר את זה למה שזה היה.

YossihNew · 11/4/24

מאמר על היאבקות ב-1990- 28 ביולי, 2003:

לאחר אחת מהשנים הכי טובות בזירה בתולדות כל ארגון, נכנסה WCW לשנות ה-90 בתחושה חיובית. התחושה הייתה שיש להם את האיש שיחזיק את העסקים בעשור הבא וירוויח להם כסף. סטינג היה צעיר יותר, יפה יותר ואתלטי יותר מהאלק הוגאן, שאז עבר לתחום הסרטים ונדמה היה שעמד לעזוב את התחום. ה-WWF הבינו את זה ורצו שהוגאן יהיה כמו ברונו סאמארטינו בתקופה של בוב באקלנד, אגדה שחוזרת כשצריך ומביסה את ההילים. המיקוד יהיה על האלוף, אולטימייט ווריור. WCW הייתה בטוחה שבקרב של הבלייד ראנרס הם ינצחו. ווריור היה גדול ושרירי, וזה היה אופנתי אז, אבל סטינג היה טוב ממנו בזירה. הם לא היו טובים כל כך בפרומו אבל לפחות סטינג היה הגיוני. שני הארגונים ניסו להעתיק את הוגאן ולפנות לילדים- סטינג דיבר על הסטינגרס ואילו ווריור על הלוחמים. זה לא ממש הצליח. כעבור עשור, הוגאן וריק פלייר נחשבו לכוכבים אגדיים. ווריור היה מקרה הזוי וסטינג היה כוכב, אבל לא כמו שציפו. החדשות הגדולות בתחילת השנה היו פילוג בין וינס מקמהן ותעשיית הכבלים. כמו ב-1989 כשזה הוביל לסופר סאנדיי, ב-1990 וינס תקף את ריקווסט TV ואת ויור'ס צ'ויס- היום אין דימנד. הוא רצה לחסל אותם כי לא היה זקוק להם ולהשיג את 5% שלהם מההכנסות. וינס ניסה להשיג שידור לאירועים לבד, אבל 42% מחברות הכבלים היו בבעלות חלקית של חברות האירועים. הן סירבו לשדר את וינס. עוד 23% תמכו בחברות האירועים שנתנו להן תוכן, אז וינס נשאר לבד עם ארבעה אירועים גדולים.
בציבור, וינס התחיל קמפיין בטלוויזיה, כשג'ין אוקרלנד קרא מברק, שחברות הכבלים לא ישדרו את הרויאל ראמבל ואולי גם לא את רסלמניה. הם טענו שזה לא אמריקני ולא חוקתי שהחברות לא נתנו לציבור להחליט מה לראות, ואמרו לקהל לדרוש לראות את הראמבל. כמו ב-1989 או ב-2001, זה לא שינה את המצב. בניגוד ל-2001-2002, וינס הגיע להסכם ממש לפני הראמבל ולא פגע לעצמו בהכנסות- הוא חתם על חוזה של מיליונים עם ויור'ס צ'ויס. גם ביפן WCW וה-WWF נלחמו, במלחמה הגדולה ביותר בתולדות צפון אמריקה. לניו ג'פאן היו יחסים עם WCW, אבל כשריק פלייר לא הגיע לאירוע של ניו ג'פאן להגן על התואר מול קייג'י מוטו, שהפך לכוכב כשהתמונות שלו ככוכב היפני הראשון בארה"ב מאז ג'ייאנט באבה פורסמו במגזינים, היחסים התפרקו. ניו ג'פאן פנו לאול ג'פאן. הכרטיסים נמכרו מראש מהקרבות הבין ארגוניים והם הכניסו 3.2 מיליון דולר, כפול מרסלמניה 3. כולם התלהבו מההכנסות. הבעיות הפוליטיות מנעו את השידור של הקרבות בטלוויזיה. ספיישל עם הבכורה של קוג'י קיטאו הביא רייטינג של 23.2%, ובנוסף סטן האנסן, הזר של אול ג'פאן, נלחם מול ביג ואן ויידר, המפלצת הזרה של ניו ג'פאן. עוד קרב חשוב היה של סטיב ויליאמס, האמריקני הכי קשוח, מול סלמאן האשימקוב, אגדת היאבקות רוסית. וינס מקמהן וג'ייאנט באבה, שני הפרומוטרים הגדולים בדורם, עבדו ביחד. לפחות בהתחלה הם היו זקוקים אחד לשני, אבל היה ברור שלא יסתדרו ויהיה מופע אחד. זה קרה באפריל 1990, וניו ג'פאן שכעסה על WCW הצטרפה ל"ועידת ההיאבקות". לבסוף הוחלט שמתאבקי ניו ג'פאן ילחמו רק ביניהם. בזמנו קרו עוד דברים- האלק הוגאן זכה ברויאל ראמבל כשזרק את קורט הניג, למרות שהיה אלוף ה-WWF. זה היה פרס ניחומים לקראת ההפסד לווריור ברסלמניה. 260,000 רכשו את האירוע, לא הרבה יותר מ-WCW.
וינס קיבל ספיישל שלישי ב-NBC בפברואר 1990, ורצה משהו יותר גדול מהוגאן-אנדרה. הוא החליט לקחת את מייק טייסון, אז הכוכב הכי גדול בעולם. הוא החליט שהוגאן הכוכב הגדול ורנדי סאבאג', היריב הגדול שלו, ילחמו וטייסון ישפוט. ה-WWF קיבלו פרסום עצום, וכעבור כמה ימים וינס לחץ יד עם באבה ביפן. WCW שהוציאו משם את פלייר לא הצליחו לקחת חלק במופע הענק המשותף. לילה לפני אותו מופע בטוקיו דום, טייסון הגן על התואר מול מתאגרף לא חשוב בשם באסטר דאגלס באותו הבניין. האולם היה בקושי חצי מלא. באפסט ענק, דאגלס עילף את טייסון השחצן ודון קינג ומקמהן נבהלו. טייסון החליט לא להגיע, ומקמהן החליט להחליף אותו בדאגלס אבל היה ברור שהרייטינג לא יהיה כמו שציפו. ל-WCW היו בעיות משלה. לאחר שסטינג ניצח את פלייר בקרב הפייסים בטורניר בסטארקייד, והפך לפייס הגדול בארגון, הם עשו אנגל. פלייר החליט לחזור להיות היל. הוא הקים שוב את הפור הורסמן עם ארן ואולי אנדרסון וסטינג, כפייסים. פלייר היה אמור להפסיד את התואר לסטינג בפברואר, בקרב חברים פייסי. אבל ההורסמן החליטו לפטר את סטינג בקלאש אוף צ'מפיונס קצת לפני האירוע, שהשיג 4.5% רייטינג. אולי אנדרסון היה נהדר באנגל. הוא אמר שלסטינג יש עד סוף התוכנית לוותר על הקרב מול פלייר או שיגמרו לו את הקריירה. הרעיון היה שסטינג יתגבר עליהם לקראת קרב האליפות, אבל המילים של אולי היו שונות לגמרי בסוף הערב.
התוכנית המקורית הייתה שסטינג יוחלף בטולי בלאנשארד והפור הורסמן המקוריים יחזרו כהילים. הקריירה של בלאנשארד נעצרה מאז שג'ים הארד סירב להחזיר אותו לאחר שנתפס על קוקאין לאחר שעזב את ה-WWF. סטינג ופלייר היו אמורים להתקוטט לאחר שסטינג חיסל את שאר ההורסמן. המיין איבנט היה קרב כלוב, בו ההורסמן היו כאלו הילים עד שהקהל תמך במוטה, באז סוייר ודרגון מאסטר בקרב הכלוב ביניהם. סטינג רץ לכלוב וטיפס עליו, אבל המתאבקים משכו אותו משם. כשמשכו אותו, הרגל שלו נתפסה שם והוא קרע גיד והזדקק לניתוח שהשבית אותו לחמישה חודשים. באותו הלילה חששו שהקריירה שלו נגמרה, כמו שאולי הבטיח. כעבור שבוע, הסתבר שהעידן שלו ידחה בכמה חודשים. גם ההורסמן לא חזרו- פלייר הבוקר הצליח להביא את בלאנשארד, וג'ים הארד הציע לו 156,000 דולר לשנה עבור 176 הופעות. בלאנשארד התכונן לערוך את החזרה שלו וגילה מאחורי הקלעים שהוא צריך להופיע 300 פעמים, אז סירב לחתום. מוטה גם פרש לאחר מכן- הוא הפך לכוכב גדול בארה"ב והמגזינים ביפן היללו אותו. כשהארגון החליט שהוא לא ילחם מול פלייר בטוקיו דום, ובגלל ההפסדים שלו בסטארקייד, הוא החליט לחזור לניו ג'פאן. WCW רצו להפוך אותו לפייס בניגוד להחלטה של גארי הארט, ולתת לו לפרסם נעליים, אבל הוא סירב, חזר ליפן וכעבור כמה שנים הפך לכוכב בתקופה שהם היו הארגון המוביל בעולם. WCW החליטו להפוך את לקס לוגר שוב לפייס מול ריק פלייר. הם לא ניצלו את ההיל טרן של לוגר, אבל פלייר הפך להיל וסטינג נפצע, ולא הייתה עוד אפשרות. זה כן הצליח, הם השיגו רייטינג של 4.6%, שיא סופ"ש ב-TBS, לקרב של פלייר מול בריאן פילמן. למחרת היום הוא וארן אנדרסון ניצחו את ריקי מורטון ורוברט גיבסון בקרב מעולה שגם השיג 4.6%. בשני הקרבות צפו 2.5 מיליון איש, שיא חדש לתוכנית שבועית. פלייר חשב שכולם ישמחו מההצלחה של האנגל, לפחות מבחינת הרייטינג שאנשי טרנר דאגו לגביו, כי ההאוס שואוז לא היו במצב טוב. הארד אמר שזה לא טוב, כי ציפו ל-5%. הלחץ שכבר השפיע על פלייר גבר והוא התפטר כבוקר. האובדן של טייסון אולי הרס סיכוי לשיא, אבל הספיישל של NBC השיג 12.8% לקרב בו הוגאן שמר על התואר מול סאבאג', לקראת הקרב מול ווריור. זה היה במקום השני מבחינת צופים בארה"ב. סאבאג' צעק על דאגלס לאחר הקרב וחטף מכה.
פלייר חגג 41. הוא תמיד שיקר על הגיל שלו אז חשבו שהוא בגיל 30, אבל הוא חגג בגרינסבורו קולוסיאום, האולם המוצלח שלו. הארגון צבר מומנטום- 9,894 מעריצים ו-210,000 רכישות, כמו הראמבל. אפילו בגרינסבורו הקהל כמעט כולו תמך בלוגר. לאחר 34 דקות פרץ קרב בקהל ואף אחד לא הסתכל כי הקרב היה נהדר, מקרה נדיר. סטינג עודד את לוגר אבל אולי וארן תקפו אותו. לוגר ויתר על הטורצ'ר ראק על פלייר ורץ לעזור לסטינג, ונספר לאחר קרב של 4.5 כוכבים. אבל כתוצאה מהאורך, הם לא הצליחו לשדר את הסצנה בה לוגר, סטינג והאחים סטיינר השלימו. אבל כשהסטיינרים הובילו וניסו להילחם ב-WWF בסגנון קשוח, הפציעות התארכו. ההורסמן סבלו מזה- ארן אנדרסון פרץ דיסק בצוואר ואולי הפך למנג'ר של צמד במסכה- צוות ההריסה ממינסוטה, של וויין בלום ומייק אנוס- ולבסוף לבוקר. ואז התחיל הסיפור הגדול כשתוכנית טלוויזיה ראיינה את סופרסטאר בילי גרהאם. כמה חודשים קודם לכן גרהאם התראיין על ניתוח החלפת המותן שלו, בגלל הסטרואידים. הפעם הוא וברונו דיברו על המגפה של הסטרואידים בהיאבקות. ה-WWF נשמו לרווחה כי למרות שגרהאם אמר ש-90% מהמתאבקים לקחו סטרואידים, הוא לא האשים אף אחד, ולא את האלק הוגאן חברו, ששווק לילדים. זה השתנה כעבור שנתיים. הוגאן עמד להפסיד לווריור את התואר והארד רצה להעביר את התואר קודם. רבים רצו שפלייר יפסיד ללוגר. פלייר רצה להפסיד לסטינג בקרב הגדול של העסק. אבל הסבלנות נגמרה, והארד רצה להרוויח לטווח קצר, כשלוגר יזכה בתואר בהאוס שואו. תכננו שפלייר יפסיד את התואר ב-24 במרץ. הם הקליטו תוכנית ותכננו שג'ים רוס ומיסי האייט יפרצו לשידור ויכריזו על חילוף התואר בשידור חי. לאחר מכן הם החליטו להקדים את זה ל-23 במרץ, אבל כולם נשלחו למופע האחר. כנראה שכמה אנשים שמעו על חילוף התואר, והחליטו לשנות תוכניות. לפלייר היה סעיף בנושא בחוזה ואמר שלא הודיעו לו מראש על ההפסד.
פלייר והארד התווכחו לפני המופע. הוא סירב להפסיד את התואר ללוגר. הוא הבטיח לסטינג את הניצחון ולא רצה לוותר על הקרב הכי חשוב בתולדות הארגון. לא היה הגיוני להפסיד ללוגר, אבל אנשים חשבו שהבעיה היא שפלייר מבוגר מדי כדי להביא ילדים והם לא יכלו לחכות. לוגר מעולם לא סלח לפלייר על זה, וכשהיה לו את הכוח בתקופה של הוולף פאק, כשקווין נאש היה בוקר, לוגר רצה לנקום בו. הוא סידר שנאש ישים את פלייר במצבים מביכים כדי להתפטר. נאש אמר שהייתה לו עוד סיבה לכך חוץ מלוגר- אם פלייר יתפטר, המתאבקים האחרים יוכלו לקבל העלאה בשכר. הוגאן לא שמח להפסיד לווריור גם הוא. כן, הוא עמד לצאת לצלם סרט לכמה חודשים, אבל לא רצה להפסיד לו. הוא העדיף להפסיד להיל ולחזור לנקום. לווריור היה מומנטום. כשהכריזו על הקרב ברסלמניה, הקהל עודד את ווריור ושנא את הוגאן. האטמוספירה בסקיי דום קבעה שזה יהיה לילה היסטורי. הארגון ראה בזה העברת לפיד שלא הייתה כמותה. כל הפייסים הקודמים הפסידו להיל. פדרו מוראלס לא ניצח את ברונו סאמארטינו ולהיפך. הם התאבקו פעם אחת מאכזבת. בוב באקלנד לא ניצח את ברונו ולא שקלו שהוגאן ינצח אותו. הוגאן גם לא באמת הפסיד לאנדרה הענק, ארל הבנר דפק אותו. הוא לא באמת הפסיד. הסיכון היה שזה יהיה קרב נוראי. 61,864 איש שילמו 3,490,857 דולר, מה ששבר את השיא של הטוקיו דום. 550,000 איש רכשו אותו, אכזבה בגלל קרב הפייסים. אבל האמת שהשם רסלמניה היה מה שמשך את הקהל. 40,000 כרטיסים נמכרו לפני ההכרזה על הקרב, למרות שהכיוון היה ברור. המכירות האטו כשהקרב הוכרז, אבל הם מילאו הכל ביום האחרון. בקרב שתוכנן היטב, ווריור ניצח את הוגאן. הוגאן היה מלא נוכחות והקהל עודד אותו. הוא לקח באמפ מחוץ לזירה והפרשנים שאלו אם קרע גיד, כדי לרדת על סטינג. הוא התאושש בחצי דקה. בסוף ווריור היה אמור לזרוק את הוגאן אבל היה עייף ולא הצליח. הוא ביצע ספלאש והוגאן יצא, ביצע סופרמן קאמבק והחמיץ לגדרופ. ווריור ביצע ספלאש באחד מהקרבות המפורסמים של הוגאן, והשיא של ווריור. אחר כך הוגאן נתן לווריור את התואר. הוא עבד בקרב הכי טוב בקריירה שלו והקהל היה עצוב שהלך. אז הסיפור לא היה הניצחון של ווריור על הכוכב הכי גדול, אלא שהוגאן היה מצוין גם בהפסד. ווריור החזיק בתואר עם זיקוקים והוגאן הלך בעצב משם. הוא היה היחיד שהבין את זה. הקהל הצטער עבור הוגאן. יכול להיות שווריור לא עבד בגלל שהקהל לא רצה שיחליף את הוגאן, או כי לא היו לו יריבים טובים, או פשוט שלא התאים להיות אלוף, אבל זה לא עבד כל 1990.

YossihNew · 11/4/24

שניהם נסעו ליפן, למופע המשותף עם אול ג'פאן וניו ג'פאן. ועידת ההיאבקות די אכזבה עם 41,000 איש ששילמו 2.1 מיליון. באבה ווינס התווכחו והיו בעיות. הם לא הסכימו על כלום. באבה פרסם קרב על תואר ה-WWF בין הוגאן לטרי גורדי וחש שווינס לא סיפר לו על הזכייה של ווריור עד שבועיים לפני כן, והקרב של ווריור-דיביאסי לא עניין. הוא היה חייב להכריז על הוגאן-גורדי כקרב האליפות, אבל הוא חש שהיו צריכים ליידע אותו מראש כדי שיהיה מוכן. באבה רצה שהוגאן יתאבק מול ג'מבו צורוטה או ג'נצ'ירו טנריו בקרבות שיביאו קהל. ה-WWF סירבו. NTV שקלה לבטל את הספיישל כי הסכימו לקרב אליפות של הוגאן ולא הכירו את ווריור. הם התווכחו על הזירה- ה-WWF רצו בצד כדי שיוכלו לצלם בלי מושבים ריקים, ובאבה רצה באמצע שכולם יראו- הכרזה על מגבלות הזמן ועוד. מיטסוהארו מיסאווה וברט הארט נלחמו 20 דקות עד לתיקו. באול ג'פאן מכריזים כל חמש דקות שהזמן עבר, אבל הכרוז היה אמריקני ולא הכריז לקראת הסיום שהזמן עומד להיגמר, אז הסיום לא יצא אובר. ג'ימי סנוקה התעצבן שקנטה קובאשי קופץ וגונב לו את הגימיק, וכו'. הדרישות היחידות של ה-WWF היו שווריור והוגאן ינצחו. דיביאסי היה מה-WWF אז לא הייתה בעיה עם הקרב הזה. אבל גורדי סירב להפסיד להוגאן, כי הרגיש שבניגוד להוגאן הוא היה צריך לשמור על עצמו חזק ביפן כי שם התאבק בעיקר, וכשהוגאן לא אלוף אין סיבה שלא ינצח. סטן האנסן, שהיה כוכב גדול ממנו, התנדב להפסיד להוגאן. הקהל הבין שהוא היה כוכב יותר גדול מהוגאן, אבל הוא "התנדב" לכך, מה שהוסיף לדמות שלו. כעבור שמונה ימים ווריור חזר לארה"ב, להאוס שואו ראשון כאלוף מול מר פרפקט. רק 4,700 איש הגיעו. ההתחלה הייתה רעה. ווריור נלחם ול פרפקט וריק רוד, שיכלו לסחוב אותו. אבל פרפקט תמיד הובס בידי הוגאן ולא נחשב לטוען רציני. רוד היה האדם היחיד שניצח את ווריור אבל ווריור כבר נקם בו וגם הוא לא נחשב טוען רציני.
לאחר רסלמניה, הכריז נשיא ה-WWF ג'ק טאני בצורה מצחיקה שהקרב של הוגאן-ווריור היה אלים והוא סירב לקרב חוזר. הם כבר קבעו שרסלמניה 7 תהיה בלוס אנג'לס קולוסיאום, ורצו קרב חוזר שם. הם חשבו שיביאו יותר מ-100,000 מעריצים לשם. לפני שהוגאן עזב, ההיל החדש והענק, ארת'קוויק, פצע אותו, כך שווריור נשאר לבד בקיץ. לאחר הקיץ הכי נוראי מאז ההתרחבות הלאומית, הם ניסו לשנות את המראה של ווריור במחשבה שזאת הבעיה. תוך כמה חודשים, הם היו צריכים לשנות כיוון. סרג'נט סלוטר, שפוטר בשיאו, בסוף 1984 כשהיה ברמה של הוגאן, ולא ממש הצליח ב-AWA ובארגונים אחרים שנבנו סביבו, חזר לאחר שש שנים. הוא התחיל בסגמנטים בהם אמר שאמריקה התרככה, ועמד לשחק היל אנטי אמריקני. הוא כרת ברית עם סדאם חוסיין ועיראק. האירוע של WCW לאחר רסלוור היה קפיטל קומבט במאי, עם קרב כלוב של פלייר ולוגר מול 7,500 איש ששילמו 98,000 דולר ו-195,000 רוכשים. הם הכריזו על חזרתו של רובוקופ- הסרט החדש עמד לצאת, וג'ים הארד הכריח את ועדת הבוקינג לעשות אנגל בו ארן ואולי אנדרסון, וסיד וישס שהצטרף להורסמן, יזרקו את סטינג לכלוב, אבל רובוקופ יעקם את הסורגים ויקרע את הדלת מהצירים כשההילים יברחו. זה היה שנוי במחלוקת, אבל קצר ואמנם טיפשי, אבל זה נגמר מספיק מהר כך שזה לא ממש פגע באף אחד. לוגר חטף זיהום בזרוע כמה שבועות קודם לכן ויצא מבית החולים לאירוע בלי מחליף. הוא ממש לא היה במצב טוב ולא יכול היה לדמם. ולמרות זאת פלייר סחב אותו לקרב טוב, לא כמו קודם. הסיום היה עוד יותר גרוע- הכלוב התרומם כשלוגר נעל את פלייר בטורצ'ר ראק, וברי ווינדהאם פסל את פלייר. אבל לפחות לא תהיה בעיה באירוע הבא- סטינג יזכה בתואר.
בהפתעה באירוע, המאתגר הזמני של פלייר לפני שסטינג יחזור הוכרז כג'אנקיארד דוג, ששקל אז 146 ק"ג. הוא היה כוכב גדול במיד סאות', אבל היה קל יותר כשיצא אובר. הוא היה המתאבק השחור הכי מוצלח בטריטוריה. הוא היה מהראשונים שעברו ל-WWF עם ההתרחבות, פייס שני רק להוגאן. אבל בעיות סמים ומשקל עלו לו בעבודה, ואם מתאבק פוטר באותה תקופה בגלל סמים אז הייתה לו בעיה. אולי אנדרסון החליט על פייס שחור שיחזיר את הקהל. אבל דוג היה גמור, כבר לא משך קהל ואפילו לא כריזמטי יותר. הוא גם היה גרוע בזירה והקרבות היו מהגרועים בקריירה של פלייר. האיש שסחב את אל ג'יגאנטה, שחקן הכדורסל הארגנטינאי בגובה 2.28 מטר ובמשקל 192 ק"ג, לא הצליח לעשות את זה ל-JYD. אבל סטינג עמד לחזור. סטינג זכה בתואר ב-7 ביולי, לראשונה מאז הפציעה, חודשיים לפני שייעצו שיחזור. הוא החליט לא לקפוץ כדי להגן על הברך שלו, והפך פיג'ר פור לאינסייד קריידל לאחר 16 דקות. זה לא היה הקרב הכי טוב שלהם, אבל זה היה צפוי. סטינג חשב שזה היה הקרב הכי זכור בקריירה שלו כי הפופ לאחר מכן היה מרשים. הכל היה אמור להשתנות- 235,000 איש רכשו את האירוע, שיא חדש, אבל הייתה בעיה. בולטימור הייתה שוק לוהט עבור הארגון וזה היה הקרב הכי גדול שלהם, אבל רק 8,900 איש שילמו 150,000 דולר. האולם לא היה מלא אחרי כל הקידום וסטינג לא הצליח. ופרט לקרבות שלו מול פלייר, שגם לא ממש הצליחו, לא היה לו טוען לכתר אלא אם לוגר שוב יעשה טרן, או שסיד וישס יקבל את הפיוד, והייתה לו כריזמה אבל זה היה מסוכן. הקהל היה רגיל לקרבות של פלייר, וסיד לא היה ברמה שלו. הקרבות של סטינג ופלייר לא הצליחו וחשו שזה הסוף של פלייר המבוגר. אבל סטינג הצליח עוד פחות עם אחרים. כמו ווריור ב-WWF, ל-WCW היה אלוף פייס חדש, אבל לא היו להם טוענים מולו. אולי אנדרסון החליט שהתשובה היא העקרב השחור. יריב מסתורי מעברו של סטינג שחזר לרדוף אותו. לקחו קוסמים לתפקיד, ואנדרסון, הדברן המצוין, נתן פרומואים בקול מעוות. אנדרסון ידע איך זה יתחיל, אבל לא היה לו מושג איך להמשיך.
מה שהיה חשוב בקיץ היה הסכסוך בין וינס והפרשן ג'סי ונטורה. ונטורה התחיל לפרשן שש שנים קודם, כשעוד היה חדש שיש פרשן היל לצד הפרשן הפייס. ונטורה הצליח ומאז התפקיד נשאר. אבל לוונטורה הציעו משחק וידאו, ווינס סירב שיתחרה מול המשחק שלו. ונטורה אמר שהחוזה שלו לא מנע את זה ממנו, ושניהם היו עקשנים. הם לא הסכימו וונטורה שוחרר. רודי פייפר חזר כפרשן, ואמנם מעטים יגידו שפייפר היה פרשן טוב ממנו, אבל הוא היה כוכב ענק מרסלמניה הראשונה והסרטים והרייטינג דווקא עלה. סתיו 1990 היה אחת מהפעמים היחידות שפריים טיים רסלינג, שלימים תהפוך ל-RAW, העלתה רייטינג בעונת הפוטבול. פייפר היה ההבדל. הוגאן חזר לנקום בארת'קוויק במיין איבנט של סאמרסלאם, שהביא 19,304 איש ששילמו 338,452 דולר. כל הקיץ, ה-WWF ביקשו מהקהל לכתוב מכתבי החלמה מהירה להוגאן, והחזרה שלו הייתה לוהטת. סאמרסלאם השיג 550,000 רכישות- כמו רסלמניה, אז פייס-היל שוב הצליח יותר, כמו ברונו-מוראלס לפני 18 שנה. זאת הייתה אחת מהשנים היחידות פרט ל-1997 שרסלמניה לא ניצחה אירוע אחר. הוגאן לא עזר לווריור, כי עכשיו הוא היה שני לו, למרות שניצח את רוד בקרב כלוב. העקרב השחור ערך בכורה בקלאש אוף צ'מפיונס בשידור חי בספטמבר. שוב, ידעו איך זה מתחיל אבל לא לאן ללכת. אל פרז, מידקארדר שחשבו שנראה טוב ואולי יביא קהל, אבל היה חסר כריזמה, לבש את המסכה. זה היה אסון. פלייר-לוגר לפני הקרב היה הדבר היחיד שהצליח לקבל היט. ג'ים רוס הציג את פלייר כטוב בכל הזמנים כשסחב את לוגר, וסטן האנסן תקף את לוגר לקראת פיוד ביניהם. סטינג ופרז נלחמו שמונה דקות ופרז היה צריך להסוות את עצמו, אז לא יכול היה לעשות הרבה. סטינג הותקף בידי העקרב השחור האמיתי. רק 4,000 איש באו אבל הרייטינג היה 5%, ובקרבות של סטינג ופלייר- 6.8%, או 3.75 מיליון צופים, מה ששבר את השיא של פלייר-פאנק בכבלים. אולי הקרב הטלוויזיוני הראשון של פלייר ולוגר לאחר פיוד גדול משך קהל או שזה היה העקרב, אבל אולי קיבל את הקרידט. סטינג והעקרב קיבלו קרבות בהאוס שואוז שלא הצליחו, והקהל שנא את זה. הקהל היה רגיל לקרבות של פלייר, וסטינג הגן כל פעם מול איש אחר במסכה. הקהל לא הגיב טוב אבל הרייטינג הצליח. אנשים כמו בוב שלדון, פרז, ביל ארווין, רנדי קולי וטוני זיין היו במיין איבנטים רעים מתחת למסכה. האנגל נמשך עד סטארקייד וכבר גסס, והביירייט היה נמוך. בנוסף, צמד חדש בשם המאסטר בלאסטרס ערך בכורה ועמד לקבל פוש. בראד ארמסטרונג וטים הורנר, הפסידו להם כי יכלו לסחוב כמעט את כולם. כמעט, כי הקרב הזה היה אסון ואחד מהבלאסטרס סולק מהארגון. השני לא, קראו לו קווין נאש. השנה עמדה להיגמר. ה-WWF החלו לשחרר אנשים. רוד פרש מהארגון בגלל בעיה כספית- הוא קרע את השריר התלת ראשי אבל הארגון פרסם קרבות שלו מול ווריור, כשהאקו החליף אותו לבסוף. ווריור-רוד לא ממש הצליח, אבל קרב מול האקו היה מוכר פחות כרטיסים, ולכן הם לא יכלו לפרסם את הקרב. רוד האמין שבגלל שפרסמו שיגיע למרות שלא, הארגון היה חייב לשלם לו כסף כי השם שלו הביא קהל. הוא גם לא שמח מהתשלום בסאמרסלאם כי היה במיין איבנט של אירוע גדול, אבל הוגאן וארת'קוויק קיבלו את הכסף, וגם ווריור. לרוד היו עוד כמה חודשים בחוזה אז הוא לא יכול היה לעבור ל-WCW, אבל עבר לשם לבסוף והפך לכוכב גדול. העסקים היו בשפל הכי גדול מאז ההתרחבות והארגון שחרר עשרה מתאבקים ועבר משלושה מופעים לשניים- אחד של הוגאן, אחד של ווריור. ווריור קיבל את סאבאג' כיריב והתחיל להצליח. הוגאן הצליח יותר, אבל הפיוד שלו מול ארת'קוויק התחיל להיגמר.
הסיפור המפורסם בזירה אז היה חילוף תארי הזוגות שלא קרה. ההארט פאונדיישן- ברט הארט וגיסו ג'ים ניידהארט- היו אלופי זוגות. ניידהארט עמד להיות מפוטר כשברט יהפוך למתאבק יחידים, והוחלט שיפסידו את התארים לרוקרס, שון מייקלס ומרטי ג'נטי, שהצליחו ב-AWA כמידנייט רוקרס, העתק של הרוק'נרול אקספרס. שון זכה בתואר לראשונה מברט, אבל הארגון החליט שברט קטן מדי כדי להיות מתאבק יחידים, וחילוף התואר שצולם לא קרה כי ניידהארט הוחזר. הוכרז שהחבלים התפרקו ולכן הקרב לא עמד לקרות. מאוד אירוני בהתחשב בשני המתאבקים המעורבים. כעבור כמה שבועות, המידנייט אקספרס, שהיו הצמד הכי טוב אז, התפרקו בגלל הבעיות בין הארד וג'ים קורנט ועזיבתו של קורנט את WCW. סטן ליין עזב איתו והתחרט, כי ויתר על 125,000 דולר לשנה. בובי איטון נשאר, אבל הקריירה שלו לא התרוממה עם גימיקים כושלים- כמו לורד רוברט איטון. ונטורה עזב את וינס ולפתע זכה בפער עצום בבחירות לראשות עיריית ברוקלין פארק, מה שפרסם אותו. דאסטי רודס הודיע שיעזוב את ה-WWF. אולי אנדרסון פוטר מתפקיד הבוקר ודאסטי הכחיש לכולם שהוא יגיע כבוקר. ג'ים הארד הבין שמאחורי גבו, ג'ק פטריק החליט להחזיר את דאסטי ולהכחיש בציבור. האלווין האבוק היה האירוע הראשון של WCW לאחר פלייר. סטינג היה מול סיד וישס בקרב גרוע. ברי ווינדהאם התלבש כמו סטינג כשפלייר וארן אנדרסון הסיחו את דעת השופט. סיד הצמיד את ווינדהאם וזכה בתואר בסיום יצירתי, אבל סטינג האמיתי יצא עם חבל שקשר אותו לאחורי הקלעים. הוא ניצח את סיד. כמעט 8,000 איש באו והם הכניסו 115,000 דולר, מקום שלישי באותה השנה. הם השיגו 200,000 רכישות, כמו בתחילת השנה. אבל מה שזכור היה קרב פראי בין האחים סטיינר לנאסטי בויז, כשסקוט בטעות הפיל את בריאן נובס על הראש עם פרנקנסטיינר לא מושלם. סיום שנהרס נראה ממש קטלני.

YossihNew · 11/4/24

ה-WWF סיימו את השנה עם סרבייבור סירייס, שהשיגה רק 13,000 איש ששילמו 216,000 דולר, ו-400,000 רכישות. ווריור היה האלוף בקרב הפתיחה עם הרוד ווריורס, או לגיון האבדון, והטקסס טורנדו, או קרי ואן אריק, מול דמולישן- אקס שעמד לעזוב ולתבוע את הארגון, סמאש וקראש, ומר פרפקט. ווריור ניצח את פרפקט. הוגאן היה במיין איבנט כשהוא, ג'ים דאגן, טאגבוט וביג בוסמן ניצחו את ארת'קוויק, דינו בראבו, האקו והברברי, ולבסוף כל המנצחים נלחמו בקרב האחרון- הוגאן, ווריור וטיטו סנטנה ניצחו את טד דיביאסי, ריק מרטל, הרקולס, פול רומה והוורלורד. WCW גמרה את השנה עם סטארקייד. הארד הביא את האירוע לסנט לואיס, העיר שלו, והמיין איבנט היה אמור להיות הסוף של אנגל העקרב השחור. זה הרס לסטינג את הכהונה. בסטארקייד 1989 התחושה הייתה שריק פלייר לא יזכה בתואר בפעם השביעית, אבל כעבור שנה ידעו שזה לא עבד עם סטינג. הבינו את זה גם לגבי ווריור, והחליטו שסרג'נט סלוטר יהיה האלוף הזמני, ויביא 100,000 איש כשיפסיד להאלק הוגאן. לפני שנה, העשור החדש הכתיר כוכבים חדשים. שני הארגונים הבינו שזה משחק שונה. הימים שהאליפות סחבה את המתאבק נגמרו. האלוף היה צריך להיות אמין, והקהל הפך לבררן. קצת לפני סטארקייד, הארגון התלבט אם העקרב השחור צריך להיות פלייר או ווינדהאם. הם קבעו שזה יהיה פלייר, וכמה שבועות אחר כך הוא זכה בתואר בהאוס שואו. מה שמעניין היה תהליך קבלת ההחלטות.
פלייר היה אמור להיות העקרב, אז עשו אנגל שבריונים מאטלנטה חטפו אותו והוא נפצע. דום- רון סימונד ובוטץ' ריד- נאלצו להגן על תארי הזוגות מול ברי ווינדהאם וארן אנדרסון. שבועיים לאחר מכן פלייר הבריא ויכול היה להיות עם אנדרסון בקרב. אז ווינדהאם יהיה העקרב. שבוע לפני זה השתנה- פלייר שוב "נפצע" והחזירו את ווינדהאם. רצו שווינדהאם ואנדרסון יזכו בתארים, אבל דום וטדי לונג סירבו לג'וב. התוכנית ששודרה למחרת היום כבר הוקלטה עם התייחסות לחילוף התואר. וזה היה קרב ללא פסילות, כשווינדהאם ואנדרסון לא יכלו להפסיד ולהמשיך לאתגר על התואר. אז הייתה הצמדה כפולה ועדיין התוכנית אחר כך דיברה על חילוף תואר. הארד והבוקרים נלחמו על זה. סם מוצ'ניק בא לאירוע עם סטינג-העקרב השחור וטורניר הזוגות לזכר פאט או'קונור. הרעיון היה טורניר בין לאומי לזכר מתאבק אהוב בסנט לואיס שמת, לכבוד הבוקר הגדול של העיר. אולי אנדרסון רצה להיות כמו כולם- לשים מסכות על ג'וברים כדי שיהיו מקסיקנים, לגלח לאנשים את השיער ולהגיד שהם רוסים. הארד רצה שזה אמיתי, אבל בהיאבקות זה לא עבד ככה. הארגון כמובן נתן לאחים סטיינר לנצח. עוד הגיעו צמד דרום אפריקאי של גרי פול- דוינק הליצן השני לאחר שמאט אוסבורן פוטר- וטד פטי, לימים רוקו רוק שכיכב ב-ECW, ואז צ'יטה קיד שהצליח באינדיז בצפון מזרח המדינה. ממקסיקו הביאו את קונאן שערך בכורה, וריי מיסטריו סניור. ריפ מורגן מניו זילנד שיתף פעולה עם ג'קו ויקטורי, או ג'ק ויקטורי. מאסה סאיטו וגרייט מוטה ייצגו את יפן, כי לאחר הכישלון עם ה-WWF ניו ג'פאן שוב שיתפו פעולה. הקנדים היו דני ג'ונסון וטרוי מונטור, והרוסים ויקטור זנגייב וסלמאן האשימקוב, שגם כיכב ביפן. סטינג ניצח את העקרב בקרב כלוב שהיה הגרוע ביותר של פלייר באירוע, כי אסור היה לו להשתמש במהלכים שלו, כשדיק דה ברוזר, בפעם האחרונה בסנט לואיס לפני מותו, שפט. 6,357 איש שילמו 93,425 דולר, והם הצליחו למלא את האולם מספיק, 175,000 איש רכשו את האירוע, שפל שנתי. 1990 הייתה שנה מעניינת, אבל לא כמו 1991. לפני הרויאל ראמבל, סדאם חוסיין הפך לאויב אמיתי והסטוריליין של סלוטר הפך לשנוי ביותר במחלוקת בהיסטוריה. הקורבן, חוץ מטעם טוב, היה השידור ב-NBC. לא הגיעו 100,000 איש. WCW החזירו את פלייר לפסגה, אבל בקיץ, היחסים שלו עם הארד נהרסו. המשפט של דוקטור ג'ורג' זהוריאן התרחש וה-WWF השתנו לנצח, ולראשונה היה לחץ תקשורתי. הייתה שערוריית סטרואידים, וזה לא נגמר. פלייר שבר שיא בטוקיו דום, והוגאן לא הצליח כעבור שבוע. כעבור כמה חודשים, קרב החלומות הגדול משנות ה-80 התרחש כשפלייר חתם ב-WWF, וגם סיד וישס. אולי זאת הייתה השנה הכי חשובה ב-WWF, אבל תחילת השפל הגדול של WCW.

סיכום אובזרבר- מאמרים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member