סיכום אובזרבר- מאמרים

YossihNew · 18/4/24

מאמר על היכל התהילה- 18 באוגוסט, 2003:

בשבוע הבא נצרף אנשים להיכל התהילה של 2003, אז השבוע נסתכל על המועמדים, יתרונות, חסרונות והתוצאות שלהם. הצביעו כבר, והשנה השתתפו המון אנשים, מה שאומר שהמון מתאבקים הצביעו ויהיה קשה יותר להתקבל. המצביעים הם מתאבקים, אגדות, עובדים, היסטוריונים וכתבים. בשביל להצליח, צריך להשיג 60% מהקולות באזור שלך- ארה"ב וקנדה, מקסיקו או יפן. וזה קשה. ההצבעה חשאית. מתאבק צריך להיות בן 35 או להתאבק 15 שנה כדי להתקבל, ועבור לא מתאבק- להיות בן 35. אם קיבלת פחות מ-10% אתה לא יכול להתמודד שנתיים, ואם אתה מצליח אפשר אחרי שנתיים להחזיר אותך. אפשר להצביע לעשרה מתאבקים לכל היותר, ואפשר לבחור בנוסף גם בשלושה לא מתאבקים שמתמודדים. המועמדים הם: ארן אנדרסון. הוא מכובד במקצוע, הוא וריק פלייר ייסדו את הפור הורסמן אצל ג'ים קרוקט. וורקר טוב, מתראיין נהדר, צמד מצוין עם טולי בלאנשארד, וגם עוד צמדים. לצערנו הוא לא הוביל כמתאבק יחידים, בעיקר היה מידקארדר ולא משך קהל בעצמו. ההצלחה של קרוקט עם ההורסמן די נופחה. דייב לא חושב שהוא טוב מספיק, הוא לא משך קהל ולא היה וורקר מדהים המון זמן. הוא היה קרוב, אבל לא הכי טוב, בניגוד לרוק'נרול אקספרס שכן היו צמד וההורסמן היו יחידים. הוא מקבל המון קולות מחבריו, אבל לא ממש מצליח ודי בדרג התחתון. אטלנטיס הוביל את ארינה מקסיקו 15 שנה, כש-10,000 איש באו כל יום שישי למקסיקו סיטי, והוא היה מהאהודים אז. המעופף הכי טוב בסוף שנות ה-80, קרב מדהים מול ויליאנו 3. מצד שני, הוא לא היה עקבי ולא משך קהל לבדו פרט לתקופת הצמיחה, אז הוא לא מועמד חזק. בוב באקלנד היה אלוף WWF שש שנים, ופרט לברונו סאמארטינו אף אחד לא מילא את הגארדן כמוהו. הוא הופיע בכל ארה"ב כאלוף וגם בניו ג'פאן, כוכב ענק וסם מוצ'ניק רצה אותו אלוף NWA. היה בכושר מצוין, נלחם מול נובוהיקו טאקאדה ואז חזר ל-WWF לכהונה קצרה. אבל חוץ משש שנים, הוא לא היה כוכב ונעלם ממש מהר. לא צבעוני כל כך, לא עקבי, חלש בראיונות ונהיה די מטומטם לבסוף. הוא גם היה די נורא בזירה. אבל כל מי שמילא את הגארדן כמוהו צריך להיכנס. הוא כיהן כאלוף עולם נהדר, אלוף מוצלח. יש וורקרים גרועים ממנו והיו לו גם קרבות טובים. הוא נחשב לאלוף גדול. זה שלא התראיין יפה לא מעניין- היה אלוף טוב וצריך לבחור בו.
כריס בנואה- מתאבק מהמדהימים אי פעם, מבחינה טכנית וגם כברולר. אבל זה כל מה שיש לו. מכובד יותר מכל מתאבק פעיל בקרב המתאבקים- רק שון מייקלס ואנדרטייקר מעליו. התאבק כוורקר מוביל 14 שנה, ועוד בסגנון רצחני, ושון מייקלס לא התאבק המון זמן כמוהו. הוא נחשב לג'וניור הכי טוב בכל הזמנים. פיודים עם ג'ושין לייגר, שינג'ירו אוטאני וקורט אנגל נתנו קרבות טובים, והמתאבק המודרני היחיד שלמד סגנון אמריקני, יפני, מקסיקני ואירופאי. הג'וניור הזר הכי מעוטר ביפן. אבל הוא מעולם לא היה מיין איבנטר רציני ומשך קהל. הצליח במקסיקו, בקנדה וב-WWF לפעמים אבל לא תמיד. אבל הוא הצליח די טוב ב-WWF. דווקא מול אנגל הוא פחות הצליח. בנואה הוא מועמד חזק בגלל היכולות שלו, היחיד שמתחרה הוא שון מייקלס שלא שרד כמוהו. הוא כנראה יגיע לחמשת המקומות הראשונים. מבחינת עסקים- לא צריך להכניס אותו, אבל הוא מצוין בזירה. והוא עוד פעיל ורבים לא יכניסו אותו. אבל דייב בטוח שמתישהו הוא ייכנס. קרלוס קולון הוא הכי מפורסם מפורטו ריקו- גיבור לאומי כשהקהל הגיע כל שבוע, משך במשך עשורים באוכלוסייה מוגבלת ועד היום צופים בו. אבל הוא לא כיכב מחוץ לשם ולא היה וורקר נהדר, והארגון לא התאושש ממותו של ברוזר ברודי. הוא הפך את חוזה גונזלס לפייס ובוקר. זה אמנם לא הוגן, אבל הוא החליט על כך במסגרת הארגון. גונזלס הודה מה קרה וקולון שמר עליו. הוא גם לא באמת היה כוכב גדול, למרות שצריך לשקול אותו. מאסאהירו צ'ונו היה טופ היל בתקופה הלוהטת של ניו ג'פאן, והמתאבק שקיבל את התשלום הכי גבוה פרט לאנטוניו אינוקי. סלבריטאי, וורקר נהדר עם פסיכולוגיה טובה, הביא קהל טוב לטוקיו דום בתקופות רעות. במשך עשור היה שני רק לקייג'י מוטו. כוכב ה-G-1. מצד שני, באופן אירוני סטיב אוסטין פצע אותו בצוואר וזה פגע בו מאז 1992. גם היו לו קרבות רעים, ועכשיו כשהארגון לא לוהט הוא לא מצליח. קשה- במעמדו הוא צריך להיכנס. הוא מועמד רציני, כוכב ותיק שמשך קהל. הארגון התפרק כשהיה בוקר אבל גם אינוקי אחראי לכך. לבסוף אפשר לטעון שכן. בשנת 2000 הוא אפילו הודח! אולטימו דראגון הוא וורקר מצוין בסגנון יפני ומקסיקני, והביא את הלוצ'ה ליברה ליפן. אחרים הלכו בעקבותיו. הוא גם הצליח בטוריומון, הארגון הקטן הכי מוצלח ביפן. הוא גם מצוין כמאמן ונחשב לאחד מהטובים במקסיקו. היו לו גם מלא תארים. אבל הוא לא באמת היה כוכב גדול, גם לא ביפן, לא ב-WCW וממש לא ב-WWE. ניתוח המרפק שלו גמר לו את הקריירה והוא חזר רק השנה, ולא ברמה כזאת מדהימה. אז לא כמתאבק. אולי כן כמאמן. היו חסרים לו ארבעה קולות בשנה שעברה. אבל הקריירה שלו ב-WWE תחליש אותו וזה יפגע בו גם בשנה הבאה. הקאמבק יפגע בו, הוא היה מועמד חזק לפני.
פביולוס פריבירדס- מייקל הייז, טרי גורדי ובאדי רוברטס היו שלישייה כריזמטית ששינו היאבקות והשתמשו במוזיקת כניסה בטלוויזיה לאומית לראשונה. הם שברו שיאים עם ג'אנקיארד דוג וגם באטלנטה, והצליחו בדאלאס ממש. וורלד קלאס התפרסמו לאחר ההיל טרן שלהם. הייז היה דברן מעולה כמו רודי פייפר וריק פלייר, היל לוהט. גורדי היה ביגמן אדיר, ורוברטס מאוד אנדרייטד. הפיוד מול הואן אריקס היה קלאסי והם היו צמד מוביל בכל טריטוריה. אבל הם הובילו רק בין 1979 ל-1986, ולא הצליחו בצפון כמו ב-WWF או ב-AWA. הם בעיקר הצליחו עם כוכבים שלא נכנסו להיכל התהילה, שהיו גדולים מהם. והצירוף של קינג פרסונס וג'ימי גארווין סתם הרס אותם. ואפילו בשבע השנים שלהם הם נפרדו כמה פעמים. גם לא אוהבים להכניס צמדים לשם, והייז לא מתאים לבד. גורדי היה יכול להצליח אם לא היה לוקח מנת יתר לקראת שיאו. ובאדי רוברטס לא מתאים. הם שינו את ההיאבקות והבעירו את העולם, הם היו ייחודיים ולא היו מוכרים לפני מיד סאות' ואטלנטה, אבל כן הצליחו מיד. אז כנראה שכן. בשנה שעברה היו חסרים להם שבעה קולות, אז יש סיכוי, אבל אולי החלון נסגר. דון פריי הצליח בכל מיני תחומים- ב-UFC הוא נחשב לממש נהדר וקשוח. בניו ג'פאן הוא הפך לכוכב זר מוצלח והכי טוב מהלוחמים עד לבוב סאפ. הוא לא סטן האנסן או ברוזר ברודי אבל הצליח ואינוקי בחר בו להיות היריב האחרון שלו. הוא הביא קהל וסגנון חדש. הוא גם מאוד הצליח ב-PRIDE מול קן שאמרוק. אבל מה שחשוב זה שהוא חזר שבועיים אחרי שקרע שריר ארבע ראשי ועם פציעה בצוואר והצליח איכשהו לנצח. אחרי אסון התאומים. מצד שני, לפי ניו ג'פאן הוא לא צריך להיות מועמד. אבל הוא מועמד חזק עם כל הקריירות שלו ושרד שמונה שנים בסגנון. חבל שלא הרג את ארנסט מילר בזמן והוא עוד מפרשן. דייב מצביע לו אבל הוא לא חושב שישיג תמיכה, הוא לא וורקר מסורתי. חלק יתמכו בו אבל כנראה לא. והוא גם פעיל אז זה קשה. פוארזה גאררה חוזר אחרי ההדחה ב-1998. הוא התאבק 25 שנה ותמיד יודע איך לגרום ליריב שלו להיראות טוב, בזמנו נחשב לוורקר אדיר במקסיקו. אבל הוא לא הוביל אז בגלל גודלו ולא משך קהל. מתאבק טוב אבל לא ברמה הזאת. אדי גאררו הוא וורקר מצוין, אפילו אחד מהטובים היום, עם אישיות מעולה סופסוף. הצליח ביפן, לא ברמה הזאת, ופיוד נהדר מול דין מלנקו ב-ECW. הצליח יחסית ב-WCW, היה יכול להיות בצמד של שנות ה-90 אם ארט באר לא היה מת. היו לו קרבות קלאסיים, כולל מול ריי מיסטריו והקרב עם באר מול אל היחו דל סאנטו ואוקטגון. אבל הוא מעולם לא משך קהל והיה מיין איבנטר קבוע, והוא נפגע מהסמים. אז לא כרגע. בטח ישאלו איך בנואה כן והוא לא, אבל בנואה היה יותר עקבי ברמה שלו. אדי יכנס אם הוא ימשיך ככה. עוד כמה שנים והוא יהיה מועמד רציני.
גראן האמאדה היה וורקר נהדר 30 שנה, רק ריק פלייר וג'נצ'ירו טנריו ברמה שלו. הוא מהראשונים בגודל הזה שהצליחו ביפן ובארה"ב, היה לו פיוד אגדי מול פארו אגוואיו וגנב את ההצגה באירוע הראשון של ECW. היפני הכי מוצלח במקסיקו, שהצליח להביא עוד מתאבקים איתו למקסיקו. אבל הוא לא היה כריזמטי ולא משך קהל. טייגר מאסק, דיינמייט קיד ואולטימו דראגון ניצחו אותו מבחינת כוכבות. הוא הצליח במיצ'ינוקו פרו ועזב לאול ג'פאן. הוא בן 52 וחסר פוש. רוב אנשי היכל התהילה גדולים יותר. בעבר דייב הצביע להאמאדה אבל הוא ביזה את עצמו ולא כוכב מספיק גדול. הוא וורקר טוב אבל לא היה מהגדולים. פרט לטנריו ואולי ניק בוקווינקל אף אחד בגילו לא היה מדהים כל כך, כולל פלייר. אבל בשנת 2000 הוא היה כוכב שכמעט נכנס, הפעם הוא ג'ובר וזה יפגע בו. הוא כנראה לא יצליח. וולק האן היה מתאבק מזרן נהדר ומצוין בהכנעות. הכוכב הזר הגדול של RINGS והביא קהל נהדר מול אקירה מאדה בין 1993-2002. היריב הגדול שלו וסחב אותו לקרבות טובים גם בזמן פציעות, הסובייטי הראשון שהפך למיין איבנטר. הוא גם הצליח בקרבות שוט אחר כך. אבל RINGS מתה ולא הייתה מיינסטרים, והוא לא מוכר ממש. אם היה באול ג'פאן או ניו ג'פאן היה יכול להיכנס. דייב מתלבט, חלק ממנו מאמין, אבל פריי כוכב גדול יותר ולכן הוא כנראה לא יכנס, וקיושי טאמורה יחליף אותו כי היה חזק יותר בסגנון. אואן הארט היה מתאבק אדיר בשנתיים הראשונות שלו בסטמפיד, וגדול ביפן מול הירושי האסה וג'ושין לייגר. מתאבק מוכשר בשנות ה-90 מול אחיו ברט, שון מייקלס ודייבי בוי סמית'. אבל הוא לא יצא מצלו של אחיו למרות הפיוד. חוץ מזה לא היה בפיוד גדול. הוא היה ברמה של בנואה ואדי אבל לא עקבי, והיאבקות טכנית לא הייתה חשובה אז. אם לא היה מת הוא היה יכול להצליח היום. לא באמת משך קהל פרט לתקופה קצרה בסטמפיד וב-WWF. המוות שלו פרסם אותו מאוד. אבל הוא היה מתאבק זוגות והיה לו פיוד עם אחיו. הוא היה חסר מזל- הוא היה קטן מדי לזמנו, והיה על סף פריצה בפיוד מול סטיב אוסטין אבל פצע אותו, מה שמנע מהם לעבוד שוב יחד כשאוסטין סירב להילחם מולו. האקלים הפוליטי פגע בו כשהתחיל פיוד עם שון מייקלס ווינס מקמהן. שון לא הוציא אותו אובר, ווינס עבד עם אוסטין. הוא נשאר כבלו בלייזר עם ג'ף ג'ארט. אם היה חי עם כל המתאבקים שהיו היום, הוא היה נותן איתם קרבות מעולים, וגם עם כמה מיין איבנטרים. אבל הוא לא היה מתקדם, והוא כנראה לא ישיג קולות. הירושי האסה היה מצוין בשיאו, האמת שגם היום יכול לסחוב מתאבקים. הוא הפך את סקוט נורטון לכוכב וחבר פרלמנט מכובד שעוד מתאבק. היה באולימפיאדה וזכה בתואר הג'וניורים בקרב הראשון ביפן, עוזר בוקר כשניו ג'פאן היו לוהטים ואימן המון. הוביל מהשבוע הראשון כשהיה בפיוד עם אואן הארט בסטמפיד. אבל הוא לא היה כוכב גדול. כעוזר בוקר הוא לא טען לתואר והוציא אובר מתאבקים. הוא וקאנסוקה סאסאקי היו צמד נהדר מול האחים סטיינר, ולפי המיקום הוא לא מתאים להיכל התהילה. הוא יצר אווירה, הוא עשה ג'ובים כדי לקבוע דוגמה, אבל זה לא מתאים. אפילו היום הוא כוכב עבר אבל לא אגדה. אז הוא גבולי- זה שלא הצליח בארגון שלו פוגע בו, אבל הוא היה חלק מתקופה מאוד מוצלחת והארגון קרס אחריו. הוא גם התפרסם. דייב נאלץ להדיח אותו כי מאסאהירו צ'ונו כוכב גדול יותר, אבל האסה יהיה שייך לשם. כמובן שהמשך הקריירה יפגע בו.

YossihNew · 18/4/24

קורט הניג היה מהטובים בעולם בין 1987-1991, מכובד בידי חבריו, אלוף AWA, והיה הוורקר הכי טוב ב-WWF ובארה"ב. פציעת הגב די גמרה אותו, הוא אמנם היה כוכב גדול והרשים את כולם בקטעים שלו אבל לא משך קהל ולא שרד הרבה זמן. שלא לדבר על סוף הקריירה שלו. הוא לא היה מספיק זמן בשיאו כדי להיכנס, אבל מר פרפקט זכור לטוב ופשוט לא קרה כמו שהיה אמור להיות. הוא לא היה מועמד חזק לפני מותו- ב-1998 הוא הודח. אג'ה קונג- המתאבקת הכי טובה שלא בפנים. קרבות מצוינים בשיא היאבקות הנשים, הילית אדירה עם קרבות אגדיים מול מאנאמי טויוטה, בול נאקאנו, אקירה הוקוטו, קיוקו אינוהו והכוכבות הגדולות, כולל מדוזה. אלופת WWWA שנתיים וחצי בתקופת שיא, כולל 42,500 איש שבאו לראות אותה ואת הוקוטו. לצערה היא לא מכובדת כל כך ביפן, דווקא אמריקנים מכבדים אותה. בניגוד לנאקאנו, קונג הייתה טובה יותר מדאמפ מטסומוטו בזירה אבל הדמות הייתה פחות טובה. דייב החליט שכן, במקום האסה. הוא פשוט לא יודע אם זה יקרה. היאבקות נשים די ירדה. קונג הייתה מפלצת טובה אבל לא ברמה של חברותיה. שון מייקלס- רבים מחשיבים אותו לגדול בכל הזמנים. הוא גם היה חלק מהתפנית של העסקים כהיל נהדר. לא סטיב אוסטין, אבל DX המקורית הייתה חשובה והיה ברור שהם משנים הכל. הרוקרס היו לוהטים ב-AWA כשהיה טירון. הגודל פגע בו, אבל הוא וברט הארט משכו קהל בין 1992-96. הוא סחב מתאבקים לא מוכשרים לקרבות טובים, ושלט כשההאוס שואוז השתפרו. אבל אפשר לכתוב ספר על הבעיות- לכן הוא תמיד שנוי במחלוקת. לא הביא רייטינג בימי שני. אומרים שלא צריך לדבר על האדם, אבל הוא סירב להפסיד תארים. זה לא שבגד באשתו או עשה סמים, זה חלק מהקריירה. לא משך מספיק קהל. הוא היה דמות מספיק חזקה בתחילת 1998 והיה גם חלק מרסלמניה 14. אבל כמה פעמים לא הפסיד בזירה? וסרבייבור סירייס כשסירב להפסיד לברט הארט? ופציעת הברך במקום להפסיד לסיד? וכשהיה בפסגה הם הפסידו. אבל הוא טוב מכדי לא להיכנס, דייב תמיד תומך בו. בגלל הקאמבק הוא שיפר את מעמדו. לדייב זה לא שינה. לשון היה חסר קול אחד ב-1999, שבעה ב-2000 ועשרה בשנה שעברה. השנה יש סיכוי טוב שיכנס. נראה. המידנייט אקספרס זכו שלוש פעמים בצמד השנה, היו מהצמדים הטובים בעולם ושינו את מחלקת הזוגות. לא היה צמד כמוהם. שברו שיאים בפיוד מול ג'אנקיארד דוג וביל וואטס, שלא לדבר על רוק'נרול אקספרס. אבל בובי איטון ודניס קונדרי היו צמד עם ג'ים קורנט ב-1984, ב-1987 קונדרי הוחלף בסטן ליין שהוסיף כריזמה. ב-1989 רצו להפריד ביניהם והם נפרדו ב-1990. בובי איטון, סטן ליין ודניס קונדרי לא מתאימים, אבל צריך צמדים. הם היו צמד היל נהדר. הם היו מצוינים מאוד בתקופה טובה, אבל דייב לא מאמין שהם יבחרו אבל היה מצביע להם אם היה לו מקום. לא יכנסו לדעתו.
פביולוס מולה- מתאבקת מאז שנות ה-40, שלטה במחלקת הנשים מאז אמצע שנות ה-50 לאמצע שנות ה-80. היא נחשבת לחלוצה בתחום ושלטה שם כבוקרית וכוכבת לנצח. היא זאת שהסירה את האיסור על היאבקות נשים בניו יורק, והייתה הראשונה שהתאבקה בגארדן. הקרב מול וונדי ריכטר, בגלל סינדי לאופר, הוא קרב הנשים האמריקני המפורסם ביותר ואחת התוכניות הכי נצפות בכבלים. אבל מולה הייתה אטרקציה צידית והיאבקות נשים לא הייתה גדולה אז. היא לא מתאבקת טובה למרות שהתפרסמה, ולמען האמת ההיאבקות בתקופתה ירדה. בשנות ה-70 היא עצרה מתאבקות טובות וצעירות. רבים במקצוע בוחרים בה, אבל לא. היא תמיד תתמודד ולא תיבחר. גורילה מונסון- וינס מקמהן האב נתן לו שם מצוין. הוא כמעט הגיע לאולימפיאדה והצליח כענק ממנצ'וריה, היריב הכי טוב של ברונו בכהונה הראשונה שלו. מאחורי הקלעים הוא הפך לשותף של וינס מקמהן האב, ועבד במשרדים וכפרומוטר, וגם פרשן וקומישינר. מכובד בתעשייה. אבל כמתאבק, מונסון לא היה טוב וגם לא חזק מחוץ ל-WWF. ואפילו שם, לאחר שהיה היל מוביל, הוא הפסיד להילים הראשיים לפני שקיבלו קרב אליפות. הוא לא היה מתאבק חזק, בעיקר מחוץ לזירה. מבחינת תהילה- צריך להיכנס. מבחינת זירה או קהל- לא קרוב לזה. זוכרים אותו כפרשן טוב אבל זאת לא הייתה התגובה אז, ויש פרשנים מעטים בהיכל התהילה. הוא לא ברמה שלהם. הוא לא התקרב לזה וכנראה לא. דיק מורדוק- כשרצה היה וורקר טוב מאוד. אבל הוא לא תמיד רצה. דמות טובה, דברן טוב. עם דאסטי רודס, הטקסס אאוטלוז היו מחמשת הצמדים הטובים בתחילת שנות ה-70 לפני הפרידה. הוא היה כוכב בכל טריטוריה ודי גדול ביפן, וגם צבעוני. אבל הוא לא היה עקבי ותמיד ידע לתת קרבות רעים. לא משך המון קהל, אבל די הצליח עד לגיל 40 ויצא אובר. מורדוק הוא שומר השער הלא רשמי- מי שטוב ממנו צריך להיכנס. מועמד גבולי, והוא לא יכנס. יוג'י נאגאטה- וורקר נהדר, מחמשת המתאבקים הטובים בעולם כבר כמה שנים, היה אלוף IWGP נהדר גם מול יריבים גרועים. אבל חסר כריזמה וכוח משיכת קהל. הקריירה שלו נהרסה כשמירקו קרו קופ חיסל אותו תוך חצי דקה. אם היה מנצח היה מתקבל ומקבל פוש, אבל הוא לא התאושש מזה. מוקדם מדי- הוא צריך עוד כמה שנים טובות ורק אז יוכל להיכנס, כי אין הרבה מתאבקים כמוהו. בינתיים הוא כנראה יודח. בלו פנתר היה היל טכני נהדר, כמו ארן אנדרסון וגרם לפייסים להיראות טוב. חזק יותר מאנדרסון כי התאבק טוב ממנו יותר זמן. אבל לא מוכר מחוץ למקצוע- היל שדווקא אהוד, ושרד 22 שנים. פרט לפיוד מול ארט באר הוא לא הצליח בעשור האחרון. לא מדהים וכריזמטי. יש טובים ממנו שלא נכנסו. אין לו הישג גדול, הוא לא בנואה או אדי, ולא הוביל מלא זמן. הוא גרם לסאנטו ואוקטגון להיראות חזקים. הוא כנראה די יצליח, אבל אין מלא מקסיקנים מועמדים.
רוק'נרול אקספרס- צמד פייסי שכולם לומדים ממנו. פרט לרוד ווריורס הצמד הכי מוצלח ב-20 השנים האחרונות. ג'רי ג'ארט יצר אותם ב-1983, הם יצאו אובר במיד סאות' וכולם העתיקו. הבינו שריקי מורטון הקטן יכול להביא קהל. שרדו יפה עם גימיק של איש צעיר, והצליחו גם ב-SMW. נתנו קרבות נהדרים. אבל הם צמד. אמנם הם היו הכוכבים, אבל מידנייט אקספרס היו טובים מהם. הם היו נהדרים כי ריקי מורטון מכר נהדר. רוברט גיבסון נראה טוב והתפרנס בזכותו. הגימיק חי מעט בכל טריטוריה, והם יכלו בטח להצליח לשנתיים בכל מקום אבל הטריטוריות קרסו והם היו טובים אבל לא משכו קהל לבסוף. ג'ים קורנט החייה אותם ב-SMW. צריך ללמוד מהם איך עובדים כפייסים, אבל יש מועמדים טובים מהם. הם יקבלו קולות, אבל הם לא יכנסו. סייג'י סאקאגוצ'י- בשנות ה-70 שני רק לאנטוניו אינוקי. אלוף לאומי בג'ודו, העוזר של אינוקי, נשיא ניו ג'פאן בתקופה לוהטת. אבל לא וורקר טוב, פשוט בזמנו לא היו הרבה גבוהים. לא מועמד ועל סף הדחה. ג'ימי סנוקה- אגדת ילדות למעריצים בצפון מזרח המדינה, הספלאש שלו היה לוהט אז והוא היה הכי אהוד במדינה. מיין איבנטר בכל מקום ברגע שהצליח באורגון, אבל לא ממש הגיע למלא טריטוריות. בקרוליינה וג'ורג'יה הפך לכוכב ואז הצליח ב-WWF וביפן, שם היה שותף של ברוזר ברודי. מעטים היו אתלטים כמוהו ועם יכולת למכור. אבל בגיל 39 הוא די חוסל לפני שהגיע ל-WWF. בעיות הסמים שלו הרסו לו. ורן גאנייה רצה שהוא ודון מוראקו יהיו צמד ב-AWA אבל זרקו אותו כשהסתבך. לא הגשים את הפוטנציאל שלו. אמנם הספלאש אגדי בגלל מיק פולי, אבל הוא צמוד. הוא לא ממש קרוב לזה. דייב כמעט הצביע לו אבל מזמן כבר לא שקל את זה. ווילבור סניידר- השם הכי גדול משנות ה-50 וה-60 שלא בפנים. ביגמן שהיה מהאתלטים הכי טובים בתקופתו וכוכב טכני. אם לא היה מגיע בתקופה של לו ת'אז, היה אלוף NWA. טוען מוביל לתואר. אבל ב-1964 הוא ודיק מורדוק השתלטו על אינדיאנפוליס והוא לא נסע הרבה. יש טובים ממנו. לא מישהו שיכנס, אולי יודח. סטינג היה בין 1988-2001 אחד מעשרת המתאבקים המובילים באופן קבוע. רוב הכוכבים הגדולים במעמדו נכנסו. הוא היה טוב מול פלייר, אנדרסון, מוטו, לוגר, ויידר, פולי, רוד, סטיינרים ואחרים. הקרב שלו מול פלייר היה הכי נצפה בתולדות טרנר- 7.8%, אפילו נייטרו לא הגיעה לזה. הקרב מול האלק הוגאן בסטארקייד 1997 היה האירוע הכי מושך שאינו אגרוף או WWF, והוא הביא רייטינג. הפייס המוביל בתקופה הכי מוצלחת ורווחית של WCW. מוביל באירועים. כריזמטי במיוחד. לצערנו הוא לא הצליח כאלוף כמו שציפו, ולא התראיין ברמה הזאת. היה נהדר, אבל גם לא יכול היה לסחוב מתאבקים. וגם היו תקופות שהפסיד כסף. מתאבק ברמתו בתקופות אחרות היה נבחר. אבל למרות שהיה מרכזי רוב הקריירה, דייב לא מצביע בגלל אנשים טובים יותר. הוא כנראה לא יצליח כי הוא בחור שמכל מיני סיבות לא הצליח כמו שצריך, למרות שנחשב לכוכב ענק.

YossihNew · 18/4/24

יושיהירו טאקאיאמה- העובד המסורתי הכי טוב ביפן היום. אלמלא בוב סאפ היה מתאבק השנה של יפן. אלוף עולם אולד סקולי, כי הופיע במלא ארגונים כאלוף. מיק פולי היפני- חוטף מכות. קרב עם בוב סאפ הביא 24.5%, קרב ההיאבקות הכי נצפה ב-13 השנים האחרונות. אבל הוא היה די נורא רוב הקריירה ולא מספיק זמן ברמה הזאת. אם הוא לא יקרוס, יכול להצליח בעתיד, אבל עוד כמה שנים. כרגע בקושי יקבל 10%. אנדרטייקר- מעטים בהיסטוריה הכניסו יותר ממנו בקריירה. היו לו תקופות טובות ורעות, אבל חוץ מאינבייז'ן שם גם כיכב, האירוע הכי גדול שאינו רסלמניה הוא סאמרסלאם 1998 עם אוסטין. הוא ואוסטין הביאו 9.5% רייטינג לקרב ההיאבקות הכי נצפה בכבלים. הוא גם ממש הצליח מול הוגאן, ווריור וג'ייק רוברטס. הוא לא הציל את העסקים בירידה. הוא הוביל מלא אירועים והיה כוכב עם רוק, טריפל אייץ' ואוסטין. ידוע בכל העולם, מכובד מאוד ומצליח בתור מתאבק פעיל. היו לו גם קרבות רעים, ולא הרבה נהדרים. הוא לא משך קהל לבד ולא מינף מתאבקים. המיין איבנט שלו מול סיד וישס ברסלמניה נכשל מאוד. אבל דייב נתן לו את הבחירה האחרונה- אף אחד לא היה כוכב גדול יותר ומכובד יותר שלא נכנס. הוא תמיד קיבל בוקינג טוב, אבל קשה להיות כוכב במשך 12 שנה. בתקופה של 12,000 איש בממוצע למופעים, שיא, הוא הביא 14,000. פרט להוגאן או פלייר, אף אחד לא שרד כמוהו והוא מעשרת המתאבקים המובילים בארה"ב, אולי מחמשת המובילים, במשך 12 שנה בשתי תקופות לוהטות שונות. הוא לא אוסטין ורוק, פגע בכמה מתאבקים, ואולי לא יצליח כי מדגישים כישרון היאבקות, אבל כנראה לא יכנס בגלל רגש שלילי. ויליאנו 3 התאבק 30 שנה ככוכב גדול, אחד המתאבקים הגדולים בזמנו וכוכב גדול בבניין אחד. הוא שינה את ההיאבקות המקסיקנית ומיסד את היאבקות השלשות. הוא איבד את המסכה לאטלנטיס בקרב נהדר לגילו, קרב הלוצ'ה היחיד שזכה בקרב השנה. אבל הוא לא היה חשוב בתקופת הצמיחה. הוא לא ממש כוכב, והיה דומה לגרג ולנטיין. מקסיקו לא מיוצגת מספיק והוא משך קהל ונחשב לכוכב גדול שם. הוא היה מתאבק טוב והצליח ב-UWA. מגיע לו להיכנס, הוא מועמד כי הוא הכי חזק מהמקסיקנים השנה. מר רסלינג היה הפייס המוצלח הראשון עם מסכה בארה"ב. מתאבק חובב ענק, הביא מלא קהל בג'ורג'יה בתקופה של מלחמה גדולה. מתאבק טכני נהדר עם קרבות עצומים. אבל למרות שהיה כוכב, הוא נכשל בלי המסכה, ומר רסלינג 2 משך יותר. הוא לא יצא אובר ביפן וקליפורניה. בתחילת שנות ה-70 המסכה והיכולת הספיקו, אבל הוא לא היה צבעוני בסוף העשור. אם היה נשאר לקרב מול ג'ין קיניסקי ולא מסתכסך על התשלום, הוא היה מצליח יותר. דמות מאוד מעניינת, אנדרייטד, אבל לא מספיק טוב.
ובנוגע ללא מתאבקים- פול היימן. ECW שינתה את ההיאבקות ויצרה מתאבקים. כל מתאבק קטן חייב להיימן שהשתמש בריי מיסטריו ג'וניור, אדי גאררו ודין מלנקו כשלא ספרו אותם. הוא הביא את ההארדקור, וזה טוב ורע. כולם יגידו שהוא גאון יצירתי. היו לו מעריצים נהדרים. דמות משפיעה בעשור האחרון וה-WWF ו-WCW העתיקו דברים. 18 מתאבקים לא היו בארגון בלעדיו. עוד 11 אולי היו נכנסים אבל חייבים להיימן את הקידום. אבל הם לא הרוויחו. הוא תמיד הסתכסך עם ההנהלה. ECW לא שרדה הרבה. הוא כמובן נלחם בקרב בעייתי בלי משאבים, וכנראה הפך לארגון פיתוח לא רשמי, מה שחיסל אותו. דייב חושב שצריך עוד ריצה טובה אחת כבוקר או פרומוטר כדי להיכנס. הוא צריך להיכנס לשם מבחינת השפעה. כמנג'ר הוא לא שרד הרבה ופרומוטר אמור להרוויח. גם אריק בישוף דומה לו בזה, אבל הוא גם הרס את הארגון שלו. היימן לא שרד מספיק ככותב בסמאקדאון. דון אואן שרד יותר מכולם כפרומוטר. הוא היה חביב ואנשים הרוויחו אצלו המון ופרצו אצלו. אבל אורגון לא הייתה לוהטת. היא הייתה טובה עד שהטריטוריות התמוטטו. הוא הביא 10,000 איש פעם אחת. רוב הפרומוטרים עשו את זה באופן קבוע. דייב התלבט, יש משהו בזה ששרד הרבה, אבל הוא לא ברמה הזאת. רבים שלא נכנסו הצליחו יותר. התחנה המקומית שילמה לו, אבל הוא היה רק טוב. סטו הארט נכנס אבל הוא גם מאמן אגדי. אז לא. והאחרון-ג'סי ונטורה. הוא הוביל לאהדה לתפקיד השדרן ההיל, מה ששינה הכל. הוא הביא קומדיה לשם. רודי פייפר עשה את זה לפניו אבל הוא הפך את זה למוסד. והוא נבחר למושך מינסוטה- ההיאבקות הפכה למשהו לגיטימי בזכותו. השיק ופרד בלאסי לא היו מקבלים הספדים בניו יורק טיימס אם לא היה נבחר. הוא שינה הכל. ופרט להאלק הוגאן ורוק, אין מתאבק מוכר כמוהו. ובכמה מעגלים הוא נחשב יותר מהם. מצד שני, למרות שהיה פרשן טוב, בשלב מסוים הוא הפסיק להתפתח. הוא לא היה מתאבק טוב אבל הוא לא נכנס בגלל זה. אבל גם לפני הבחירות הוא די בלט בתחום. אז דייב החליט שכן- הוא דמות משפיעה ביותר ב-50 השנים האחרונות, רק לא כמו שחשבו. בעבר הוא לא השיג מספיק תמיכה. אנשים שכחו שוונטורה לא היה וורקר טוב ולא היה כוכב כמו שהיה אחרי הפרישה.

YossihNew · 20/4/24

היכל התהילה- 25 באוגוסט, 2003:

המועמד הכי שנוי במחלוקת בתולדות היכל התהילה של האובזרבר, שון מייקלס, סופסוף נבחר השנה. הוא התקרב שלוש פעמים בארבע האחרונות, והשנה נכנס בקלות. איתו נכנס כריס בנואה בזכות קולות כתבים, היסטוריונים, ומתאבקים נוכחיים ולשעבר. שני אחרים צורפו- ארל קדוק, אלוף עולם מתחילת המאה העשרים, ופרנסיסקו פלורס הפרומוטר המקסיקני. החזרה של שון לזירה לאחר ארבע שנות היעדרות פרט לקרב אחד בגלל ניתוח גב אפשרה לו להשיג כבוד ממתאבקים ולהיכנס בקלות להיכל התהילה. שון נחשב למתאבק גדול אולם מעולם לא השיג 60% בגלל כעס מצד המתאבקים. ב-1999 היה חסר לו קול אחד ובשנת 2000 שבעה. אבל שון נחשב לאליל בקרב הצעירים שגדלו עליו בשנות ה-90. בנואה בן ה-36 נכנס בניסיון השלישי בגלל התמיכה מהמתאבקים, והשיג שני קולות יותר מהדרוש. הוא נחשב לטוב ממייקלס מבחינת סגנונות ועקביות. בנואה פשוט מעולם לא היה מיין איבנטר לטווח ארוך ועם פחות כריזמה. מתאבקים מתמודדים מגיל 35 או אם התאבקו 15 שנה, ולא-מתאבקים מתמודדים בגיל 35.
מה ששבר את הלב היה אולטימו דראגון שגם השנה התקרב. בשנה שעברה הוא הוביל על מייקלס ובנואה, ושוב הוא היה זה שלא השיג מספיק קולות כדי להיכנס- היו חסרים לו שני קולות, בשנה שעברה ארבע. זה הסיכוי האחרון שלו- ב-2003 לא היו כוכבים רציניים כמו בשנה שעברה ובשנה הבאה יהיה לו קשה. התקופה ב-WWE תהיה כישלון. הוא יצליח אם טוריומון תמשיך לגדול ואם בית הספר שלו ימשיך ליצור מתאבקים טובים. אבל הוא לא שיפר את מעמדו לאחר הקאמבק שלו. בנוסף, בשנה הבאה מועמדים שלושה מועמדים חדשים: קורט אנגל, טריפל אייץ' וקאזושי סאקוראבה. גם לאנדרטייקר היו חסרים שמונה קולות. הוא יישאר מיין איבנטר אבל כנראה לא ישפר את מעמדו. אולי בשנה הבאה לא יבחרו בו הרבה. בוב באקלנד הגיע לשיא, עם 50% מהקולות. בשנה שעברה הוא היה עם 49%. קדוק ניצח את ג'ו סטצ'ר באפריל 1917 והפך לאלוף העולם, כעבור שנה ניצח את ולדק זביסקו וב-1920 הפסיד לג'ו סטצ'ר בגארדן. 75,000 דולר נכנסו מהקרב הזה, שיא של חמישים שנה לפני שברונו סאמארטינו שבר אותו ב-1970. פלורס ערך מופעים 51 שנה, ובסוף שנות ה-70-תחילת שנות ה-80, ה-UWA עשו מהפכה. כל המתאבקים הגדולים הגיעו לשם, ויליאנו 3 וקאנק הפכו לכוכבים. בשיאו הוא הביא 10,000 איש למופע פעמיים בשבוע, מיליון איש לשנה, בלי טלוויזיה. ה-WWE הביאה 1.8 מיליון מעריצים השנה וזה בכל העולם. מותו ב-1987 שינה את מקסיקו.
השנה היה דגש על מתאבקים פעילים, מתאבקים רבים החליטו דווקא להצביע השנה. אבל פרט לשון ובנואה זה לא שינה הרבה. הפביולוס פריבירדס ירדו מ-54% ל-44%. הם היו מועמדים חזקים, אבל כנראה יהיה להם קשה להיכנס. כל הכוכבים מהעבר יתקשו בזה. קרלוס קולון עלה מ-29% ל-44%. מאסאהירו צ'ונו חזר לאחר 1999 והשיג 35%. ג'ימי סנוקה עלה מ-17% ל-33%, ודיק מורדוק מ-17% ל-32% כי מתאבקים גדלו עליהם, בעיקר סנוקה בצפון מזרח המדינה. מי שהודחו היו פווארזה גאררה, יושיהירו טאקאיאמה ויוג'י נאגאטה, שיחזרו רק ב-2005 אם יעשו משהו חשוב עד אז. יהיה מעניין עם אנגל, טריפל אייץ' וסאקוראבה. אנגל היה מהטובים בעסק מאז שהתחיל, אבל התאבק רק שש שנים, למרות שבחמש מתוכן היה כוכב. הוא גם היה מתאבק חובב מצוין. טריפל אייץ' היה ההיל המוביל באטיטיוד וגם וורקר נהדר, והכניס המון כסף, אבל בתקופה קצרה. הוא לא התאושש מקריעת השריר הארבע ראשי. סאקוראבה גם הכניס מלא כסף, אבל אף אחד לא נכנס רק על בסיס שוט. הוא מועמד חזק יותר מדון פריי למשל. גם גרייט סאסוקה, דוקטור ואגנר ג'וניור, ג'ון אקיאמה ולה פארקה יתמודדו.
שון מייקלס הצליח בקרב כתבים, מעריצים פעילים ואגדות עבר, אבל פחות בקרב היסטוריונים. בנואה נכשל בקרב היסטוריונים ומעריצים, אבל הצליח בקרב המתאבקים. דראגון לא הצליח בקרב אגדות עבר, יותר בקרב היסטוריונים והרבה יותר אצל כתבים ומעריצים. אנדרטייקר נכשל אצל ההיסטוריונים, והשתפר אצל הכתבים, המתאבקים ובעיקר אצל אגדות העבר. בוב באקלנד השיג הרבה פחות אצל מעריצים נוכחיים.
כריס בנואה נולד ב-1967 במונטריאול, וגדל באדמונטון כמעריץ היאבקות ובעיקר של דיינמייט קיד, המתאבק הכי טוב בעולם בעיני מערב קנדה. הוא פגש את קיד במופע של סטמפיד בגיל 12 והחליט להיות כמוהו. ולמען האמת, הוא היה הרבה יותר טוב. לאחר התיכון, הוא החל להתאמן בקלגרי. הוא התחיל להתאבק כמה חודשים לפני אואן הארט, למרות שהיה צעיר ממנו בשנתיים. הוא היה תלמיד כוכב, אמנם רק 1.72 ו-81 ק"ג, אבל היה מצוין מיומו הראשון. תוך פחות מחודשיים בגיל 18, הוא ובן באסרב זכו בתארי הזוגות הבין לאומיים מרון סטאר והונקי טונק וויין פריס במרץ 1986. הוא גם זכה בתואר עם המאמן שלו, קית' הארט. אואן הארט הגיע, מהיר יותר, כריזמטי יותר ועם שם טוב יותר, והטריטוריה נבנתה סביבו. בנואה, הצעיר והטוב יותר, היה בצלו. בנואה הוא בחירה מעניינת- זה רק בגלל ההיאבקות שלו וכמה שכיבדו אותו המתאבקים. ההיסטוריה שלו,מאז תחילת הקריירה, היא עם קרבות טובים בכמעט כל סגנון. אבל בגלל הגודל רוב הקריירה שלו, פרט למקסיקו ומערב קנדה שם הצליח, הוא לא הוביל. בשנים האחרונות ב-WWE הכריזמה שלו מנעה ממנו להתקדם, והיו לו קרבות קלאסיים מול כריס ג'ריקו וקורט אנגל הקטנים.
באד ניוז אלן, שהיה אז כוכב גדול בסטמפיד, חיבב אותו ושלח אותו כאחד מהטירונים ליפן ב-1987. הוא למד שוב ביפן, והפך למתאבק הזר המוביל בניו ג'פאן. זאת הייתה הזדמנוץ גדולה, אבל זה לא שמקס פיין ובריאן אדמס, שלמדו איתו, הפכו לוורקרים טובים. בגלל שהיה בגודל ובסגנון של דיינמייט קיד כמו שרצה, הוא הפך לדיינמייט כריס, מול מתאבק אחר- קאיצ'י יאמאדה, דיינמייט קיד היפני. כעבור שנים, הם הפכו לכוכבי הג'וניורים פגסוס קיד וג'ושין לייגר. לאחר האימונים, הוא התאבק בניו ג'פאן וסטמפיד, שם היה אלוף זוגות ואלוף משקל כבד אמצעי לפני הסגירה. הוא התאבק עם דייבי בוי סמית' מול דיינמייט קיד וג'וני סמית' בימים האחרונים של הארגון.
הוא נחשב לג'וניור הזר הטוב ביפן בשנות ה-90, שם נלחם מול לייגר על תואר הג'וניורים. הוא איבד את המסכה שלו ללייגר, ולמרות שהכירו את שמו האמיתי, הוא היה ידוע כפגסוס קיד או ווילד פגסוס. הוא גם התמחה בסגנון הטכני האירופאי במידקארד, והיה מיין איבנטר במקסיקו בין לבין. הוא היה בפיוד מול ויליאנו 3 וזכה בתואר המשקל הכבד קל של ה-WWF בו החזיק שנה וחצי. הוא איבד לוויליאנו גם את המסכה. הוא היה אלוף ג'וניורים בניו ג'פאן פעם אחת לשלושה חודשים, הזר הראשון שלייגר הוציא אובר. ב-1993 ו-1995 זכה בטורניר הסופר ג'וניורים, וב-1994, במופע מפורסם, הוא ניצח את בלק טייגר- אדי גאררו, ג'ידו וגרייט סאסוקה, וזכה בגביע הסופר ג'וניורים. אבל הקריירה שלו בארה"ב לא הצליחה. ה-WWF ו-WCW שמעו עליו כאחד מהמתאבקים הטובים בעולם. הוא קיבל קרבות ניסיון מול אואן הארט ב-WWF, והם רצו אותו, אבל רצו שיוותר על יפן. WCW עבדו עם ניו ג'פאן והוא העדיף לעבוד אצלם ולא לוותר על המעמד שלו ביפן. ביפן, אם עבד קשה, הוא היה מצליח, וגם היה היריב האהוב של לייגר ששלט במחלקה. אבל הג'וניורים היו נפרדים משאר המתאבקים- זה לא חשף את חוסר הגודל שלהם אבל זה מנע מהם להיות במיין איבנט. הוא עבד ב-WCW, אבל גודלו גרם לו להתאבק בקרבות התחתונים והוא נעלם. הקהל השרוף אהב אותו והוא צבר אהדה, אבל עשה ג'ובים לאנשים פחות טובים ולא יצא אובר. מה שמעניין היה שכשדניס קורלוזו החייה את ה-NWA, הוא עבד עם ECW להכתרת אלוף חדש, ובחר בבנואה. פול היימן וטוד גורדון כבר תכננו ששיין דאגלס יזכה בתואר ויזרוק אותו לטובת תואר ECW. הם הבטיחו לקורלוזו שדאגלס יזכה בתואר ויפסיד במופע הבא לבנואה, שקורלוזו רצה לתת לו לנצח את השמות הגדולים. בנואה עבר ל-ECW לבסוף והיימן רצה שיהיה האלוף. אבל הוא וחבריו מניו ג'פאן- גאררו ודין מלנקו- עזבו ל-WCW ב-1995.
בנואה עבד כמידקארדר ב-WCW ארבע שנים. הוא היה המתאבק הטוב בעולם, אבל WCW של אריק בישוף נשלטה בידי המבוגרים. הוא היה מה שנקרא "ונילה מיד'ט" ונקבר. מעטים מהחשובים, כמו דיימונד דאלאס פייג', אהבו לעבוד איתו כי זה הבטיח קרבות טובים, אאבל הרוב לא רצו לעבוד בסגנון שלו שיוציא אותם רע. בנואה קיבל קצת פוש, כמו שהצטרף לפור הורסמן. היה לו פיוד חזק מול הבוקר קווין סאליבן. הם היו צמד לרגע ואז נפרדו. סאליבן הציע שבנואה ינהל רומן עם אשתו, ננסי. כדי שזה יראה אמיתי, הם נסעו ביחד ושיטו במתאבקים. ואז השניים באמת התחתנו. כשהחליטו שסאליבן יפרוש, הוא הפסיד לבנואה בקרב פרישה ביולי 1997. אבל לאחר מכן המזל שלו הידרדר. מסטארקייד 1997, הוא הפסיד בהכנעה לפרי סאטורן, ניצח את רייבן, הפסיד ל-DDP, שוב הפסיד בקרב משולש עם רייבן ו-DDP, הפסיד לפינלי וגם לבוקר טי, ואז נפצע במרפק כשהתחיל למשוך רייטינג בסדרת הטוב משבעה מול בוקר. ויפן התכווצה והוא לא יכול היה ממש לעבוד שם יותר. עם כל ההצלחה של WCW, הם לא שלחו את המתאבקים לשם, גם את המידקארדרים. גאררו, בנואה ומלנקו עברו ל-WCW כי זה אפשר להם גם להישאר ביפן, אבל הם לא קיבלו פוש ולא נסיעות. אבל הם כן הרוויחו מלא כסף. הקרב החשוב שלו בארה"ב היה באוקטובר 1999, בקמפר ארינה. אואן הארט נהרג שם כשהכבל שלו נקרע כשריחף לזירה באובר דה אדג'. WCW אמרה לברט שיוכל לעשות שם מה שירצה, והוא בחר בקרב ארוך מול בנואה, החבר של אואן. דייב היה זה שהציע שבנואה ינצח נקי, כי ניצחון כזה יבסס אותו ובדרך כלל לא הרשו לו. אבל אנשים חשו שבקרב כזה היה על ברט לנצח. הוא לא היה כל כך בכושר לאחר שהתאושש מהמוות של אואן. הוא ניצח לאחר 27.5 דקות עם שארפשוטר, בקרב שהגיע למקום השלישי בקרב השנה. ברט אמר שבנואה סחב אותו לקלאסיקה האחרונה שלו.
כעבור שבוע וינס רוסו הפך לבוקר ורצה לתת פוש לבנואה, אבל הסגנון שלו הוריד מההיאבקות ובכל קרב הייתה התערבות, אז בנואה לא התבסס שם. תואר WCW פונה והיה טורניר בנובמבר בטורונטו, וברט ניצח את בנואה בגמר. זה לא היה כמו הקרב הקודם בגלל ההתערבויות. וזה היה חודש אחרי האלק הוגאן-סטינג בקרב בו הוגאן שכב על המזרן והביירייטס צנחו ולא התאוששו. העזיבה שלו בינואר 2000 הייתה אסון. ברט היה האלוף אבל חטף זעזוע מוח מול ביל גולדברג, ואז בקרב הארדקור מול טרי פאנק, ופרש. התוכנית הייתה להפוך את ג'ף ג'ארט לאלוף וגם הוא חטף זעזוע מוח. רוסו הציע את טנק אבוט ופוטר. אחרים סירבו לתואר, והמיין איבנט בסולד אאוט היה בנואה-סיד וישס. סאליבן עמד להחליף את רוסו כבוקר, וכל האויבים שלו דיברו על עזיבה המונית. רצו שטרי טיילור יהיה בוקר של פשרה, אבל ההנהלה האמינה שאף אחד לא יעזוב. זה היה די נכון, כי כל המתאבקים שאיימו לעזוב הצטמצמו, ורק בנואה, גאררו, מלנקו, פרי סאטורן, שיין דאגלס וקונאן נשארו. בנואה היה מהיחידים שהיו אובר. חשבו שאם יקבל את האליפות הוא ישאר והמרד יתפרק. בנואה נעלב והודיע שיעזוב למרות הכל. הוא עדיין זכה בתואר, ורצה לעזוב בגלל סאליבן. הוא היה מוכן להפסיד את התואר, אבל ההנהלה כעסה ושלחה אותו הביתה בלי להפסיד- הם הכריזו שהרגל של סיד הייתה מתחת לחבל ולכן התואר שוב פנוי. בנואה, מלנקו, גאררו וסאטורן הגיעו ל-WWF, שלא רצו את קונאן ודאגלס שהושעו וחזרו ל-WCW, אבל קונאן קיבל קיצוץ בשכר. בנואה חתם לשלוש שנים עם אופציה להארכה שלשנתיים, עבור 400,000 דולר, קצת פחות ממה שהרוויח ב-WCW, אבל ה-WWF בערו והוא הרוויח יותר מזה כש-WCW נפלה.

YossihNew · 20/4/24

הרדיקלז בערו, אבל למרות שנחשב לאלוף WCW וזה היה קרב חלומות, ה-WWF לא ניצלו את בנואה. בקרב הראשון שלו, טריפל אייץ' הצמיד אותו והם כולם הפסידו בקרבות שלהם- בעצם אדי היה אמור לנצח, אבל נפצע בקרב הזוגות שלו ושל סאטורן מול הניו אייג' אאוטלוז ולכן הפסיד. כעבור שישה ימים, טריפל אייץ', אקס פאק, בנואה, מלנקו וסאטורן ניצחו את הרוק, קקטוס ג'ק, ריקישי וטו קול בקרב לוהט שהשיג 8.11% רייטינג. אבל בנואה נאלץ לשלם את החובות שלו, אנשי טריפל אייץ' אמרו שהוא לא היה המתאבק הטוב בעולם. זה היה טיפשי כי נתן קרב טוב מול טריפל אייץ', אבל הטענה הייתה שלבד היה חסר לו כישרון. לאחר רייטינג גבוה, לא נתנו לו פיוד מול טריפל אייץ', אבל לפחות אז WCW הייתה יריבה אמיתית. מהר מאוד הבינו מה בנואה היה שווה- בשנת 2000, השנה הכי טובה בעסק, הוא קיבל המון מיין איבנטים, והצליח יותר מכל אחד פרט לטריפל אייץ' ברייטינג. הוא היה במקום טוב והוביל פעם אחת. הוא היה אלוף זוגות עם ג'ריקו ואלוף זוגות של סמאקדאון עם קורט אנגל. הם היו בפיודים ובצמדים, ואנגל היה במצב טוב מהם. הוא זכה בתואר הבין יבשתי ברסלמניה כשניצח את ג'ריקו וזכה בו ארבע פעמים.
בנואה השיג שני מיין איבנטים- ביולי 2000, הוא הפסיד לרוק בקרב אליפות שזכה ל-420,000 רכישות, ולמרות החוסר בפוש שלו הוא השיג יותר מרוק-טריפל אייץ' חודשיים קודם לכן. רמזו שיזכה בתואר, אבל זה לא קרה. ב-2001 הוא הפסיד את התואר הבין יבשתי לכריס ג'ריקו בקרב סולם קלאסי. ברסלמניה 17 הוא הפסיד לאנגל בקרב טכני, היריב הגדול שלו. אבל העסקים קרסו. היימן שתמך בו שכנע את וינס לוותר על הפיוד אוסטין-אנדרטייקר ולקדם את בנואה וג'ריקו לפסגה בקרב בו הם ניצחו את אוסטין וטריפל אייץ' בקרב אדיר. וינס חטף רגליים קרות ולא רצה אוסטין-ג'ריקו, וטריפל אייץ' נפצע ולא יכול היה להילחם מול בנואה. בנואה נלחם מול אוסטין, כולל בקרב קלאסי בסמאקדאון, אבל פציעות הצוואר שלו החמירו לאחר קרב TLC. לפני הקרב המשולש הוא הזדקק לניתוח צוואר. הוא עבר אותו לאחר הקרב ונעדר לשנה. כבר לפני כן וינס לא קידם את הקרב, ושני אלופי הזוגות לא הצליחו לנצח את אוסטין לבד. הם לא קיבלו פוש גדול ואיבדו את תארי הזוגות לדאדליז קצת לפני האירוע, ועדיין השיגו 440,000 רכישות, יותר מאוסטין-טייקר. הוא חזר כעבור שנה ל-RAW עם מעט מעריצים והלך לשום מקום. היימן, ששלט בסמאקדאון, העביר אותו ואת אדי לשם ונתן להם לנצח את רוק ואדג' כשבנואה הכניע את רוק. הוא נתן פוש לאנגל ובנואה מול צ'אבו ואדי גאררו ואדג' וריי מיסטריו, פיוד לוהט. אנגל ובנואה התאבקו אחד עם השני המון, ובראמבל 2003, אנגל ניצח את בנואה בקרב אליפות WWE קלאסי והקהל קם עבור בנואה. רצו שבנואה ינצח את ברוק לסנר על התואר בקיץ 2003, אבל היימן פוטר מהצוות היצירתי וזה בוטל. בנואה הוא אדם ייחודי- רוב חברי ההיכל היו מובילים בארגונים שלהם והוא לא. רובם החזיקו תואר יחידים מרכזי והוא לא. אבל מעטים היו מהוורקרים הטובים בעולם 12 שנים רצוף, ושלטו בסגנונות שונים עם קרבות מדהימים מול יריבים רבים, והיו להם מעט קרבות גרועים.
ארל קדוק- איש אלף האחיזות המקורי היה כוכב גדול בתקופה רעה לאחר פרישתו ומותו של פרנק גוטץ'. הוא שקל 82 ק"ג ונולד ב-1888 למשפחה גרמנית-יהודית. הוא היה ילד חולני ובגלל זה עברו לשיקגו. הוא התחיל להתאמן בשחייה, היאבקות והרמת משקולות. לאחר מות הוריו הוא גר אצל דודו בחווה קרובה לבית הגיבור שלו, גוטץ'. הוא למד היאבקות במכללה ונחשב לאחד מהחובבים הטובים במדינה. החקלאים המקומיים ארגנו קרב בינו לבין ג'ו סטצ'ר ב-1912. סטצ'ר ניצח בקרב. קדוק זכה בתחרות אולימפית בהיאבקות למשקל אמצעי, כבד קל ומשקל כבד.
קדוק היה אלוף לאומי ב-1914 ו-1915, וזכה גם במשקל הכבד ב-1915. הוא אתגר את כולם לבוא אליו הביתה ולנצח אותו. בדצמבר 1915, הוא קרע גידים בברך ונפצע. הוא חזר באפריל. ההיאבקות הייתה בחיתוליה ומתאבק גדול יכול היה לשלוט בכמה מחלקות. בין 1908-1920 ההיאבקות לא הייתה באולימפיאדה ולכן הוא הפך למקצוען. קדוק ערך בכורה קצת אחרי שזכה באליפות לאומית. לאחר שעה, היריב שלו לא הצליח לנצח אותו כמו שהתחייב וקדוק ניצח.
אנשים לא יודעים מה היה אמיתי ומה לא, כי כל מי שהיה מעורב מת. ההיאבקות הייתה מלאה בוורקים, אמרו אז ש-95% מהקרבות היו וורק. וב-1915 זה עלה. כנראה שבזמן קדוק היו וורקים, למרות שמתעקשים שהקרב שלו מול סטצ'ר בגארדן היה אמיתי. ביוני 1915 הוא ניצח את קלארנס אקלונד, מכוכבי המשקל הכבד קל הגדולים בהיסטוריה. ביולי זכה בתואר העולם, כשגוטץ' היה בקהל לאחר הפרישה שלו. קדוק נשאר בלתי מנוצח וג'ין מלדי, פרומוטר מהמערב התיכון, רצה שיטען על התואר של סטצ'ר. בינואר 1916, קדוק החליט שמלדי ינהל אותו, והוא קודם כמאסטר טכני. הוא השתמש בחניקת משולש בתור הצמדה ונסע עם קרקס, שם ערך תצוגות עם גוטץ'. לאחר שגוטץ' שבר את רגלו, קדוק החליף אותו.
בדצמבר 1916, סטצ'ר נלחם מול ג'ואן אולין מפינלנד, שלא הבין שהוא אמור להפסיד, והם התאבקו כמעט שלוש שעות באחד מהקרבות האמיתיים האחרונים לפני שסטצ'ר פרש לראשונה. הוא אמר שהיה חולה ופצוע ביד ימין, אבל עדיין הוכרז כאלוף עולם. אולין הפסיד את התואר במאי לאד "החונק" לואיס. סטצ'ר וקדוק נלחמו בקרב של נברסקה-איווה באפריל, וסטצ'ר הוביל באומהה. בשעה הראשונה אף אחד לא הוריד את השני, וסטצ'ר ניצח לאחר 62 דקות, לראשונה קדוק הפסיד. קדוק כמעט ניצח אחרי עוד 50 דקות אבל השופט טען שזאת לא הצמדה והקהל כמעט השתולל. כעבור כמעט שעה קדוק ניצח, והצמיד לראשונה את סטצ'ר. בדרך כלל אחרי הייתה הפסקה של עשר דקות בין ההכרעות, לימים השתמשו בה כדי לשכנע את הקהל לקנות. סטצ'ר לא חזר וקדוק הפך לאלוף עולם. הוא הגן על התואר עד הכניסה למלחמת העולם הראשונה- הוא כמעט נלחם מול גוטץ' לפני אבל הקארד השתנה.
קדוק הגן על התואר ביוסטון לראשונה במאי, ואז חלה. הרופאים אמרו שהוא לא מתאים לשירות והוא סירב לכך. הוא עבר ניתוח ובאוקטובר התגייס. בדצמבר עמד לעזוב, אבל ערכו טורניר של חודש להכתרת אלוף העולם האמיתי. קדוק פרש במהלך הטורניר כי ידע שלא יוכל לנצח אם הוא יתגייס. לואיס, שהפסיד לוולדק זביסקו, עדיין אמר שהוא אלוף כי אסרו על ההאדלוק שלו. אבל קדוק הצליח להמשיך להתאבק. הוא היה אמור להילחם מול זביסקו. המתאבקים סירבו להפסיד אחד לשני והקרבות הארוכים הבריחו את הקהל. בקרב של קדוק-זביסקו, לאחר שעתיים וחצי השופט נתן לקדוק לנצח. 24,000 דולר שולמו על הקרב.
הקרבות הגדולים קרו באיווה, נברסקה וקנטקי בחגים, שם הקהל הגיע מהמדינות השכנות. כשג'ק קרלי לקח את לואיס וסטצ'ר הוא ערך מופעים במדיסון סקוור גארדן, שם ההכנסות היו עצומות. מדלי היה יריב של קרלי ולכן לא יכול היה לעבוד שם. באפריל 1918, קדוק ניצח את אולין שכבר הבין את העסקים. במאי הוא ניצח את ולדק זביסקו בקרב שנראה כמו שוט והוא יצא גיבור. ביוני 1918, הוא שוב ניצח את אולין. לאחר מכן הוא ולואיס היו אמורים לערוך קרב איחוד. הם הכניסו 22,000 דולר. חשבו שקדוק יפסיד כי הוא היה אמור לצאת לאירופה, אבל הוא שלט בקרב. לאחר שעתיים וחצי העניקו לו את הניצחון, ולואיס סירב להכיר בכך- הוא לא הוצמד.
התכנון היה לקדוק-סטצ'ר 2, אבל קדוק עזב לאירופה עד סוף המלחמה. סטצ'ר היה אמור לזכות בתואר בתור כוכב גדול, קדוק היה אלוף זמני. קדוק חטף גז רעיל בצרפת, לא ממש נפצע אבל זה פגע בו. חצי מהחיילים שמתו בצרפת מתו ממחלות. המלחמה הסתיימה בנובמבר והוא היה בבית ספר לקצינים. סטצ'ר, לואיז וזביסקו החליפו ניצחונות על תואר העולם. הוא היה אמור לחזור ב-1919 אבל התאמן בצרפת עבור הנבחרת הצבאית להיאבקות.
במרץ 1919 דיווחו שהוא פורש ושזביסקו אלוף בלתי מעורער. אבל מלדי אמר שקדוק לא פרש ושהוא יגן על התואר שיחזור. הבן שלו נולד באפריל וקדוק רצה שחרור, אבל הוצג בצרפת. וודרו וילסון, הנשיא, רצה שיהיה שומר הראש שלו והוא סירב. הוא חזר לארה"ב במאי וסירב לחזור לאירופה. הוא שפט קרב ביום העצמאות בו סטצ'ר ניצח את לואיס. לאחר מכן הוחלט על טורניר לקביעת האלוף האמיתי וסטצ'ר ניצח בו. זה קבע בינואר 1920 את הקרב בין קדוק וסטצ'ר. בניגוד לקרבות של גוטץ'-הקנשמידט המאכזבים, זה היה קרב חלומות רציני. הם הכניסו 75,000 דולר ונתנו קרב נהדר. סטצ'ר קיבל 25,000 דולר וקדוק 15,000. הם הרוויחו יותר מזה עם הזכויות להקרנה. זה הקרב המצולם הכי ישן- 40 דקות ממנו קיימות וזה נראה קלאסי. סטצ'ר ניצח והם לחצו ידיים. לקדוק היה תירוץ- הגז בצרפת.
קדוק הפסיד ללואיס במרץ 1920 בגארדן, לקראת קרב בין לואיס וסטצ'ר. אמרו שקודק שבר את עצם הצוואר בקרב. באפריל 1920, הוא ניצח את זביסקו וביוני קיבל קרב חוזר מול לואיס. זה היה באיווה ולואיס הדהים את כולם כשניצח בקרב גדול. קדוק פתח מפעל של פורד עם גיסו והם מכרו מכונות לחקלאים. הוא המשיך להתאבק וניצח את ג'ים לונדוס בדצמבר. הוא נלחם מול אד סנטל באותו החודש- חמש שנים קודם לכן סנטל סירב להילחם מולו, ובפברואר 1918 קדוק סירב להגן על התואר מולו. קדוק די השפיל אותו בקרב ואמר שהוא אלוף המשקל הכבד קל. לראשונה מתאבק במשקל כבד ירד מחלקה. בינואר 1921 הוא הפסיד לג'ו מלשוויץ, קדוק היה אמור לנצח בקרב הזה כי היה אמור לקבל קרב תואר מול לואיס בניו יורק. השופטים בגדו בו.
הקהל בא לראות את הקרב. לואיס היה ההיל וקדוק הפייס. קדוק קיבל תגובה ענקית. הוא היה יותר טוב מלואיס אבל הפסיד להאדלוק לאחר שעה וחצי. הקהל כמעט השתולל כשראה את קדוק מעולף, אבל הוא לחץ יד ללואיס. בפברואר הוא ניצח את לונדוס. הוא חטף זיהום בעין שמתאבקים רבים חטפו ממזרנים. לואיס התעוור מזה. קדוק הוטרד מזה במשך שנה. באפריל 1921, לואיס הגן על התואר מול קדוק בדה מוין, שם ניצח אותו בעבר. לואיס ניצח אחרי שעתיים ועשרים בקרב ששבר שיא מחוץ לניו יורק.
קדוק לא התאבק הרבה אחר כך, בדרך כלל היה בחווה שלו ובסוכנות שלו. בנובמבר 1921 נלחם מול סטניסלוס זביסקו. אפילו בעיר שלו הוא הפסיד בשתי הכרעות רצופות. בפברואר 1922 הוא וזביסקו נלחמו, וההצמדות החדשות אפשרו רק לכתף אחת להיות על המזרן. הוא הפסיד מהר. לואיס זכה בתואר במרץ וקדוק הפסיד לו באפריל. ביוני הוא וזביסקו נלחמו שעתיים באמצע סופת גשמים. בקרב האחרון שלו כעבור שבוע, הוא הפסיד בבוסטון ללואיס. קדוק התאבק רק שבע שנים אבל היה וורקר מצוין ואהוד, והיה טכני מאוד. הוא לא פרש רשמית, אבל סירב לחזור. הוא ניהל את הסוכנות עד 1933 ואז הפך לנשיא איגוד הווזלין. הוא חטף התקף לב ב-1948. הוא עבר ניתוחים ורותק למיטה. הוא מת ב-1950. כעבור שנתיים צורף להיכל התהילה של איווה, ואמרו שהיה אלוף העולם האמיתי האחרון. הוא היה מהוורקרים הכי טובים בעסק, הראשון שהשתמש בתיקול מעופף.

YossihNew · 20/4/24

פרנסיסקו פלורס היה פרומוטר חשוב במקסיקו בתקופה חשובה, אף אחד לא הביא מיליון איש לשנה, כמה שנים. ההיאבקות האמריקנית כבר הגיעה לצפון מקסיקו, אבל בספטמבר 1933 סלבדור לותרות' ערך מופע ראשון של EMLL. ההצלחה שלו הביאה ארגונים אחרים. פלורס נולד באוקטובר 1912, וערך מופע ראשון בפברואר 1934. הלוצ'ה ליברה גדלה במהירות. לותרות' שלט במקסיקו סיטי, גוודלחרה, אקפולקו וקוארנבקה. שאר המדינה הייתה של פרומוטרים מקומיים, ופלורס שלט בהידלגו ומדינת מקסיקו, לצד המחוז הממשלתי של לותרות'. הכוכבים הגדולים יכלו להגיע אליו.
פלורס נתן פוש למתאבקים טובים ונתן תשלום הוגן, אז היה אהוד בקרב המתאבקים. בתחילת שנות ה-70, ה-EMLL הפכו לעבשים. המתאבקים סבלו כי התשלומים ירדו והוותיקים התחילו לדבר על פרישה. לותרות' המשיך להשתמש באל סאנטו, בלו דימון וריי מנדוזה שעברו את השיא. הראשונים היו זקנים אבל היו גיבורים בסרטים. פרומוטר ותיק לא רואה את הקהל החדש ואת השינוי. פלורס זעם כי לותרות' תמיד לקח ממנו מתאבקים והוא התקשה להשיג את הכוכבים הגדולים.
ב-1974, לותרות' היה כבר בן 77 ועמד לפרוש. ואז החל מאבק. במקסיקו סיטי, מנדוזה והורקן רמירז רצו להשתלט, כי מנדוזה הרגיש שיוכל לבנות הכל סביב בניו. בגוודלחרה ומונטריי, רנה גואג'רדו, שותפו של מנדוזה, רצה שליטה. לותרות' רצה את דיאבלו ולסקו, המאמן הגדול, בגוודלחרה, את ליילה קבזוס במונטריי ואת ארינה מקסיקו לבנו- סלבדור ג'וניור, ואחיינו פאקו אלונזו. המבוגרים הרגישו שהחדשים לא מנוסים, ולא כיבדו אותם כמו לותרות' שהרוויח כסף בהמון תחומים.
בקיץ, מנדוזה, רמירז וגואג'רדו דיברו עם פלורס ובנג'מין מורה סניור מטיחואנה על ארגון חדש, דבר לא קרה מאז תקופה קצרה בשנות ה-50. באוגוסט 1974, הכריזו פלורס ומורה סניור על יצירת ארגון חדש. הם הבטיחו כסף מובטח ויותר כסף. ה-EMLL היו מונופול, והמתאבקים עזבו מהר. אבל לותרות' שלט בכל האולמות במקסיקו וההיאבקות הייתה מאוגדת, מה שמנע ממי שהתנגד לאיגוד לעבוד איתו, וגם היו אנשים שנועדו להעניש מתנגדים לאיגוד.
בינואר 1975, הארגון החדש- LLI- ערך בכורה, ונודע בעולם כ-UWA. במקסיקו, הוא נקרא "אל טוראו" על שם העיר שלו. במופע הראשון הם היו באולם של 30,000 איש. הם כמעט מתו בהתחלה- הם בנו לאירוע באצטדיון של 40,000 איש ביולי, עם מיל מאסקאראס-לו ת'אז, הגדול במקסיקו מול האגדה הגדולה. היה שם גם קרב שיער בין גראן האמאדה לגואג'רדו ועוד דברים. אבל סופת גשמים גרמה לזה שאף אחד לא בא. לותרות' החתים את המתאבקים שלו לחוזה. המאמן שלו הצליח למנוע מה-UWA להתחזק בגוודלחרה.
ה-UWA הבטיחו תשלום גבוה יותר בזכות כסף מובטח ובוקינג חיצוני עם עמלת בוקינג נמוכה, ובנוסף לא החזיקו בחוזים בלעדיים ולא התייחסו רע למתאבקים כשנפצעו, כמו אצל לותרות'. פלורס בנה את הארגון סביב הוותיקים שלותרות' לא רצה יותר, וצעירים שהוא לא רצה. החשובים היה קאנק שהפך לגדול מכולם, פארו אגוואיו שהפך לאהוב במיוחד, דוס קאראס שהצליח בארה"ב כאחיו של מיל מאסקאראס, ומתאבק יפני קטן בשם ליטל האמאדה. שלושה צעירים- אל סיגנו, אל טחאנו ונגרו נבארו הפכו לשלישייה המושכת הראשונה. בנובמבר 1980, יום המתים, הם נלחמו בקרב. אל סאנטו חטף התקף לב, והשלישייה- שליחי המוות- אמרו שהם נועדו להרוג אותו. הם היו הילים אדירים ועוד שלישיות קטנות הגיעו. מנדוזה הצליח להביא עוד אנשים כמו בלו דימון ומיל מאסקאראס.
הם נתנו פוש למתאבקים הקטנים והפכו אותם לכוכבים. באמצע שנות ה-80, אל היחו דל סאנטו ונגרו קאסאס, שהיו קטנים מדי ב-CMLL, הפכו לכוכבים חדשים. בנוסף, קאנק הפך לכוכב. קאנק היה אינדיאני במסכה שהיה גדול מכולם. ה-CMLL הכירה בתואר המשקל הכבד קל של ה-NWA, וה-UWA החליטה ליצור לקאנק תואר עולמי כדי שיהיה כמו ריק פלייר המקסיקני. הוא החזיק בתואר לאחר שניצח את ת'אז ב-1978. הניצחון שלו היה מפורסם, אבל זה אפילו לא היה המיין איבנט. קאנק החליף את התואר עם טייגר ג'יט סינג, ריקי צ'ושו, אנטוניו אינוקי וטאטסומי פוג'ינאמי. התואר הפך לחשוב במקסיקו. קאנק היה היל ונלחם מול דוס קאראס בקרב מתאבקי המשקל הכבד שהצליחו גם לעוף. אבל מול כוכב זר הוא היה נציג מקסיקני והפך לגיבור לאומי. הקהל גם עודד אותו כהיל. המתאבקים כעסו שלא הפסיד לחדשים והיה קשה להיות פייס מולו. פלורס גם קידם היאבקות נשים. למען האמת היה אסור לבצע קרבות נשים, אבל לולה גונזלס ופנתרה סווארנה נלחמו מול מתאבקות יפניות ואמריקניות, וקרב השנה ב-1985 היה סווארנה-ג'גואר יוקוטה.
האמאדה סידר קשר לניו ג'פאן, והיסאשי שינמה סידר קשר לווינס מקמהן האב וה-WWWF. בין 1981 ו-1984, עבדו אצל פלורס מלא מתאבקים מהיכל התהילה. ביניהם היו אנדרה הענק, אינוקי, ת'אז, עבדאללה הקצב, בילי רובינסון, האלק הוגאן, בוב באקלנד, צ'ושו, פוג'ינאמי, סטן האנסן, סינג, רונדה סינג, יוקוטה, טייגר מאסק, כריס אדמס, פאט פטרסון, באד ניוז אלן, פיטר מאיביה, השיפהארדרס, קרלוס קולון, אינביידר 1, הקראש גלז ועוד. המקסיקנים שניצחו אותם הובילו להצלחה חסרת תקדם בקופות. פלורס שלט בבוקינג. בין 1978 ל-1987, הוא הביא בין 10,000 ל-12,000 איש לאולם שלו כל יום ראשון ושישי. הם התחילו להתרחב. התחילו לתת שם את הקרבות הכי מפורסמים במדינה והיו וורקרים מצוינים.
הקרבות המוצלחים של פלורס היו קאנק-אינוקי באפריל 1979, אנדרה הענק בצמד עם מיל מאסקאראס, קאנק-רובינסון במאי 1981, אגוואיו ועבדאללה מול אינוקי ופוג'ינאמי בפברואר 1982, קרב הפרישה של סאנטו בספטמבר 1982, ויליאנו 3-אגוואיו בקרב מסכה מול שיער באוגוסט 1983, קאנק-דוס קאראס באוקטובר 1983, קאנק-אנדרה בפברואר 1984, קאנק-האנסן ביולי 1984, קאנק-הוגאן בספטמבר 1984, ואגוואיו-מאסקאראס בקרב חלומות ביוני 1985. זה הוביל להתנגדות- גוואג'רדו רצה יותר מופעים משלו ופלורס מנע ממנו להביא כוכבים. ב-1982, כמה כוכבים ניסו להקים ארגון משלהם אבל פלורנס חסם אותם פלורס לא איבד שליטה בעסק והמשיך עם הצמיחה עד מת מהתקף לב במאי 1987. אחיינו, קרלוס מיינס, השתלט. הארגון לא התמוטט מיד. גם בתחילת שנות ה-90 קאנק הביא 8,000 איש למופע. ה-UWA מתה מכמה סיבות- CMLL השיגה שידור במקסיקו סיטי, וקונאן, אוקטגון, ואמפירו ואטלנטיס התפרסמו מעבר לעיתונים ומגזינים וה-CMLL חזרו לבכורה. ב-1992, אנטוניו פנה, הבוקר של אלונזו, עזב עם רשת טלויזה הגדולה והקים את AAA. ל-UWA לא היה שידור- הם היו הארגון החלש והמיושן עם הכוכבים הישנים. מיינס לא הבין בוקינג לטווח ארוך ונתן סיומות דפיקה במקום מנצחים ומפסידים. הוא המשיך להשתמש במתאבקים שהצליחו בעבר ולא ידע שהם הפסיקו למשוך קהל. זה גם מה שקרה ל-WCW. פלורס הסתכן ביצירת מוצר חדש נגד מונופול, ובנה ארגון סביב מתאבקים קטנים ומהירים יותר, כשקידם מתאבקים חדשים מול כוכבים בין לאומיים. תחתיו הלוצ'ה ליברה התפתחה והתחילו קרבות שלשות מהירים, וכולם עשו ג'ובים. אנגלים היו נדירים.

YossihNew · 20/4/24

שון מייקלס היה שנוי במחלוקת כל הקריירה שלו, ובעיקר לאחר שניתוח הגב השבית אותו. הוא נולד ב-1965 לקצין בחיל אוויר וגדל בכמה בסיסים, ולבסוף בסן אנטוניו שם כיכב בפוטבול. הוא העריץ כמתבגר ואהב את הפריבירדס וריק פלייר ב-WCW כל יום שבת. למרות הפצרות משפחתו הפך למתאבק. לאחר שלא הצליח במכללה, הוא שכנע את אביו לשלם 3,000 דולר לחוזה לות'ריו שיאמן אותו. למרות שיש אתלטים טובים ממנו, מעטים היו אתלטים כמוהו. לות'ריו שלח אותו למיד סאות' כג'ובר בסוף 1984. הרוק'נרול אקספרס היו לוהטים שם, אבל שון נראה יפה. הוא היה אתלטי יותר מהשאר, אבל הבנות שרוק'נרול אקספרס וטרי טיילור משכו ממש אהבו אותו. תוך כמה שבועות רצו לעשות איתו משהו, אבל זה לא קרה כי היה טירון. הוא הפסיד לג'ק ויקטורי בפרס טירון השנה. כשהיה בן עשרים, הוכתר לכוכב צעיר שנועד לגדולות. הוא עבד קצת בדאלאס, קנזס סיטי וסן אנטוניו. בקנזס סיטי פגש את מרטי ג'נטי. בסן אנטוניו היה בגימיק פטריוטי, עם פול דיימונד, קרואטי מקנדה, וניק קיניסקי- הבן של ג'ין הקנדי. מייקלס ודיימונד היו אלופי זוגות פעמיים לפני שהתקדם. הוא התפרסם בגיל 21 בצמד שהיה בדיחה בהתחלה. ורן גאנייה מה-AWA, שעדיין היה חזק אבל לא ממש, ניסה להעתיק את הגימיק של רוק'נרול אקספרס מממפיס. הוא מצא את ג'נטי, בחור יפה עם שיער כהה, שהציע את שון לתפקיד הבלונדיני. גאנייה קרא להם המידנייט רוקרס. הוא היה עם שידור ב-ESPN, ורוק'נרול אקספרס ומידנייט אקספרס היו מפורסמים. אבל הרוקרס היו טובים בזירה, בעיקר מול שאר אנשי ה-AWA, עד שזה לא שינה. הם היו בפיוד עם באדי רוז ודאג סאמרס, עם שרי מרטל, השיא בשנים האלה. הם רדפו אחרי התארים וזכו בהם בינואר 1987. הקרב המפורסם שלהם היה מרחץ דמים בלאס וגאס שנחשב לאחד מהגדולים בשנות ה-80.
תהילה בגיל צעיר עם גימיק של שתייה וסמים ונשים יצרה בעיות. הרוקרס התפרסמו בזה שהרסו חדרי מלון, אבל לגאנייה לא היו ממש מתאבקים ושמר עליהם. במאי 1987, פאט פטרסון סופסוף רצה להעביר אותם ל-WWF. הם הפסידו את התארים לסולדט אוסטינוב ובוריס זוקוף, וכעבור יומיים הגיעו ל-WWF. אמרו שהם הרסו בר בלילה הראשון ווינס מקמהן שחרר אותם. הם עבדו בטריטוריות הקטנות וחזרו ל-AWA, לפיוד מול מידנייט אקספרס המקוריים של דניס קונדרי ורנדי רוז של פול אי. דנג'רוסלי, וזכו בתארים בדצמבר. ה-WWF שוב קראו להם והם הפסידו במרץ 1988 את התארים לדיימונד ופאט טאנאקה של DDP. הם לא קיבלו פוש מהיר אבל יצאו אובר מהר. וינס לא רצה להיראות מעתיקן אז קרא להם הרוקרס. שון היה מהוורקרים הטובים ביותר אז, עם מר פרפקט, רנדי סאבאג', האחים ברט ואואן הארט וטד דיביאסי. אבל הוא היה צריך להפסיד לענקים, והם סחבו את וורלורד והברברי לקרבות טובים. ההנהלה לא אהבה את ההתנהגות שלהם, אבל ידעו שהם יכולים לעבוד. הם עבדו עם צמדים כמו דמולישן, ההארט פאונדיישן והבריינבאסטרס, וגם עם הבולשביקס, האחים רוז'ו, הקונקיסטדורים, נאסטי בויז, האחים בברלי, מגדלי התאומים והאוריינט אקספרס- טאנאקה ודיימונד עם מסכה. קרב יחידים בין ברט ושון בלט מול הסקוואשים באותם ימים והפך לקרב הטלוויזיה של השנה. אבל למרות שזכו בפרס צמד השנה ב-1989, הארגון לא סמך עליהם כעל אלופים. אחרי קיצוצים ופיטורין, הוחלט לפטר את ג'ים ניידהארט. באוקטובר 1990, הרוקרס זכו בתארי הזוגות. הארגון בזמנו החליט שחילופי תואר לא נחשבים עד שהם שודרו, ולראשונה ביטל חילוף תואר. וינס החליט לא לפטר את ניידהארט ולהחזיר לו את התארים. זה לא קרה. הכריזו למעריצים המקומיים שבגלל שהחבל יצא מהמקום, התוצאה בוטלה. מי ידע מה יקרה אז עם ברט ושון. הרוקרס היו הצמד הכי גדול בהיסטוריה שלא זכה בתארים. לאחר ארבע שנים של קרבות טובים מול מתאבקים גרועים, שון שכנע את ג'נטי לעבור ל-WCW, שם צמדים התקדמו יותר. ג'נטי הסכים והם נתנו התראה, אבל שון שינה את דעתו מהר בלי לעדכן וחשבו כבר שיהיה כוכב היל רציני. ג'נטי גילה והצליח לחזור, אבל הצמד התפרק, וג'נטי חשב שזאת הייתה התוכנית. אנגל זכור היה ששון זרק את ג'נטי דרך חלון. ההארטברייק קיד של שרי מרטל נולד.
שון קיבל פוש טוב עם המוזיקה בה המשיך להשתמש מאז, שבהתחלה שרי שרה בצורה גרועה. אבל שרי הייתה מנג'רית נהדרת ושון היה נהדר. הוא היה וורקר טוב, וב-1992 וינס מקמהן התחיל מבדקי סטרואידים. מבדקי סמים הובילו לפוש של שון במקום מפתחי גוף. באוקטובר 1992, הוא זכה בתואר הבין יבשתי מדייבי בוי סמית', וסמית' פוטר עם אולטימייט ווריור בגלל הורמון גדילה. סמית' היה לוהט אבל היה צריך להוריד ממנו את התואר, למרות שתכננו ששון יזכה בתואר. כעבור שבועיים, ברט זכה בתואר ה-WWF מריק פלייר. ה-WWF השתנו, ובסרבייבור סירייס שניהם נלחמו בקרב שהיה נהדר. לא הכי מפורסם אבל הטוב שלהם. הקידום היה על פלייר ורייזור ראמון מול סאבאג' ופרפקט, שהפך לפייס וחזר מפרישה. ג'נטי חזר לפיוד עם שון שביסס את RAW כתוכנית גדולה. חילוף התואר הראשון שם היה במאי 1993 כשג'נטי הפתיע בחזרה וזכה בתואר, והפסיד לשון כעבור שלושה שבועות. באותו הזמן, מתאבק בגובה 2.08 מטרים מ-WCW שהיה ויני וגאס, עוץ, מאסטר בלאסטר ומר אקס, הגיע כשומר ראשו של מייקלס- דיזל. חשבו מההתחלה שיהפוך לפייס ויהיה כוכב ענק. שון וקווין נאש הפכו לחברים טובים ובעלי ברית עם רייזור ראמון, שון וולטמן וטריפל אייץ'- הקליק. בספטמבר, שון הוכיח למה הוא שנוי במחלוקת. הוא נכשל במבדק סמים ונאמר לו להפסיד את התואר לקראת השעיה. הוא התפטר ואמר שהוא עוזב, ואחרי כמה חודשים חזר במקום ג'רי לולר, שהושעה על משפט על מעשים מגונים בקטינה. ללולר היה פיוד לוהט מול ברט, ושון החליף אותו וחטף באמפ מסטו הארט.
בקרב הסולם הראשון באירוע בתשלום, הפסיד שון לרייזור ראמון ברסלמניה 10 בגארדן. זה היה קרב השנה, אפילו הגדול בהיסטוריה. באוגוסט 1994 הוא ודיזל זכו בתארי הזוגות מההאדשרינקרס. הם פינו אותם כשנפרדו ודיזל זכה בתואר ה-WWF. זה היה השפל של ה-WWF: שלושה חודשים לפני כן, ההאוס שואו עם ההאדשרינקרס מול שון ודיזל הביא 4,300 איש. שון זכה ברויאל ראמבל בסוף זכור בו רק רגל אחת שלו נגעה בקרקע, והוא הדיח את סמית'. במשך שנתיים הוא נחשב למתאבק הטוב בצפון אמריקה. ברסלמניה 11 הוא הפסיד לדיזל. זאת הייתה הפעם השנייה שהאלוף לא היה במיין איבנט של רסלמניה אחרי רסלמניה 8. לורנס טיילור היה במיין איבנט עם באם באם ביגלו. שון זכה בתואר הבין יבשתי בפעם השלישית ביולי 1995 מג'ף ג'ארט בקרב נהדר, ואז הגן עליו בסאמרסלאם בקרב חוזר מול רייזור ראמון. זה הגיע למקום שני בקרב השנה. באוקטובר 1995, שון היה עם וולטמן וסמית' בבר וקרה משהו. לא ידוע ממש מה קרה שם, שון המסומם היה במושב המכונית, וכמה אנשי נחתים תקפו את המתאבקים. חששו שהעדות תביך את הארגון, כי ניפחו את המספר- למרות שכל המתאבקים טענו שאלו היו תשעה. שון המסומם לא הצליח לעשות כלום ודרכו עליו חזק. השאר הבריחו את התוקפים. פרסמו שבכל זאת יגיע לאירוע באוקטובר, אבל הוא נתן את התואר לדין דאגלס, שהפסיד מהר לראמון כדי שימשיכו לשלוט בתואר. שון חזר וב-RAW התמוטט באמצע קרב מול אואן. זה היה אנגל רציני והוא נעלם לחודשיים, ורופא אמר שהוא אולי לא יוכל לחזור. כעבור שנתיים, אותו רופא הורחק מהארגון לאחר המוות של בריאן פילמן.
שון הפך למתאבק הכי מרכזי בארגון ומושך קהל גדול, כשחזר לקרב ברסלמניה מול ברט. זה תוכנן מראש- כשביל וואטס הגיע לכתוב, הוא האמין שברט יותר אמין כאלוף, אבל וינס בחר בשון הכריזמטי. העסקים היו חלשים- אחרי דיזל ברט העלה את העסקים, והארגון נחלץ מהשנה הכי נוראית שלו. הקיצוצים והחזרה בהאוס שואוז הרוויחו יותר מ-4 מיליון דולר, בעיקר כששון חזר. הארגון הביא 3,300 איש בלי שון ובפברואר 1996 עלו ל-6,070. שון שוב זכה בראמבל. היה ברור שמדובר בשני המתאבקים הטובים בארגון והוחלט על קרב איירון מן של שעה. שון היה צריך לנצח, וברט רצה להפוך לשחקן כי נמאס לו, וחשב לפרוש. הוא גם חשב ששון יחסל את עצמו אם לא יהיה שם. וינס קידם את חלום הילדות ושון זכה בתואר אחרי 62 דקות ברסלמניה, עם הארכה בסוף. הוא היה המתאבק הקל ביותר שהחזיק בתואר, והכי מוכשר. סאבאג' היה מדהים ושון מעליו. פלייר היה עקבי יותר, ברט היה יותר אמין, אבל אף אחד לא היה אתלט כמו שון. הוא סחב את הול ונאש לקרבות טובים ואפילו את קינג קונג באנדי. הם השיגו 400,000 רכישות, כמו בשנה שעברה, אבל אכזבה בהתחשב בבנייה. זה היה קרב טוב מאוד, אבל רוב הקהל ברח ב-20 הדקות האחרונות ו-75% ממנו לא היה בסוף, בניגוד להוגאן ולחגיגות שלו. במרץ 1996, שון ודיזל מול ברט ואנדרטייקר הביא 14,824 איש ששילמו 299,596 דולר- לראשונה מאז 1989, הוגאן-בוסמן בכלוב, הגארדן התמלא. בפרידה של דיזל מול שון במאי, הם הביאו 16,564 איש ששילמו 319,411 דולר, סכום גדול למשהו שלא היה אירוע. לאחר הקרב, דיזל קם וטריפל אייץ' בא לזירה עם רייזור ראמון להתחבק איתם. הארגון כעס ואמר שמדובר בחוסר כבוד. רייזור ודיזל עזבו ל-WCW, ושון היה אלוף. טריפל אייץ' נענש ולא זכה במלך הזירה, במקומו נתנו לסטון קולד סטיב אוסטין. שון-גולדאסט הביא לגארדן 11,314 איש, ושון וטייקר מול מנקיינד וגולדאסט הביא רק 6,747. ההאוס שואוז היו חזקים אצל שון בקיץ אבל ירדו בסתיו ובחורף. התפנית התחוללה בינואר כשברט חזר, אבל הארגון הפסיד כסף ווינס שינה כיוון.

YossihNew · 20/4/24

הארגון נלחם ב-WCW, והם ניצחו ברייטינג כששון היה בפסגה. שון מעולם לא הצליח ברייטינג, וגם לא באירועים פרט למעט מקרים. הוא משך לפעמים בהאוס שואוז. בזירה, הוא היה מהאלופים הטובים בארגון. הוא הגן על התואר באפריל 1996 מול דיזל, בקרב בו השתמשו ברגל התותבת של מאד דוג ואשון, הקרב הכי טוב של נא. במאי הוא נלחם מול סמית' בקרב מאכזב. החשמל נכבה בגלל סופה, והם לא רצו להתאבק כשהחשמל חזר כי עמדו לערוך מופע חוזר כעבור יומיים. שון התעצבן על מעריצה מעצבנת והקרב אכזב. בקרב החוזר ביוני, קיבלנו את הקרב הרציני. הוא ניצח את ויידר בסאמרסלאם בקרב טוב. אמרו שאם ויידר יפסיד לו בסאמרסלאם הוא יזכה בתואר בסרבייבור סירייס. אומרים ששון סירב להפסיד לוויידר, והארגון חשב שיש יותר מדי אנשים שידעו, אבל כנראה סייקו סיד אודי, בגובה 2.03 מטר ומשקל 136 ק"ג של שרירים בלי כישרון היה אלוף יותר טוב לווינס מוויידר. בספטמבר הוא ומנקיינד נלחמו בקרב האהוב על מיק פולי, ורק סיום בפסילה מנע מזה להשיג חמישה כוכבים. ברט חזר עם חוזה לעשרים שנה ו-1.5 מיליון דולר בשלוש השנים הראשונות. הארגון לא הרוויח טוב ושון כעס שברט ישיג כפול ממנו. סיד יצא אובר בקרב הקהל בגארדן וזכה בתואר, ושון אתגר על התואר בינואר 1997, בסן אנטוניו. הוא זכה בו. 60,525 מעריצים נשמע מוצלח, אבל המופע לא ממש הרוויח. הם פרסמו המון וחילקו המון כרטיסים בחינם ובהנחה. המכירות מראש אכזבו ונתנו מספיק כרטיסים בימים האחרונים. הקהל המשלם היה 48,014 איש, הכי גדול מאז הוגאן-אנדרה, אבל הכניסו רק 480,013 דולר.
אפילו שברט העלה את הקהל מ-3,800 ל-6,843, הם הפסידו כסף. וינס, כמו תמיד, החליט שהבעיה היא בקטנים. ובמקום קרב חוזר בין שון וברט על התואר, כמתוכנן, הוא בחר בסיד שיפסיד לאנדרטייקר. שון גילה שיפסיד לסיד ולברט, והכריז על פציעת ברך ואמר שאיבד את החיוך שלו. וינס החליט לא נכון- רסלמניה נכשלה עם 237,000 רכישות, ובאפריל 1997, בסוף השנה בה שון שלט בארגון, הם הפסידו 6.5 מיליון דולר- שפל של כל הזמנים. אבל ברט ניצח את סטיב אוסטין בקרב הכנעות בו אוסטין התעלף במקום לפרוש, והפך לפייס בקרב חשוב מאוד. אוסטין הוביל את הארגון לתקופה מוצלחת. דוקטור ג'יימס אנדרוז חשף שהפציעה כל כך חמורה עד שהיא לא דורשת ניתוח. שון חזר במאי וישר עשה סלטה לזירה, למרות בעיות הברך. הוא וסטיב אוסטין זכו בתארי הזוגות מאואן וסמית' בקרב מצוין. שון היה מצוין למרות שלקח חופשה של שלושה חודשים. ביוני 1997, ממש לפני RAW, ברט ושון התפוצצו. בראיון חי שבו שון היה אמור לתת לברט סופרקיק, ברט נאם יותר מדי והתוכנית נגמרה, והסופרקיק שודר בשבוע הבא. שון חש שזה היה מכוון ובשבוע הבא אמר שלברט היו "ימים שמשיים" בהתייחסות לסאני. ההנהלה עודדה את הראיונות האלה, אבל המצב התחיל להתפוצץ. שון אמר שברט אמר שהוא מודל לחיקוי, אבל הוא לא מודל לחיקוי בדרכים. ברט אמר שירביץ לשון בגלל הבעיות בבית וההנהלה ביקשה מהם להפסיק עם זה, ושון בכל זאת נאם. לפני התוכנית, הם נפגשו עם וינס ווינס לא יכול היה לטפל בשום דבר אחר. ברט אמר לשון להפסיק עם זה, ואמר שעבר את הגבול. שון שאל אותו מי הוא בכלל, והפעם נאש לא גיבה אותו. לברט לא היה מה להפסיד. הוא קרע לשון חלק מהשיער עד שפאט פטרסון, ג'ראלד בריסקו ומתאבקים הפרידו ביניהם. שון התנפח ודימם מהמרפק. ברט היה פצוע בברך ולא יכול היה להתאבק מול שון במלך הזירה, ורק החמיר את הפציעה. שון היה אמור להתאבק מול בריאן פילמן וסירב להתאבק מול חברים של ברט. שלוש דקות לפני השידור הוא הודיע שהוא פורש ואמר שהוא רוצה להגיע לבוסטון ולנייטרו. זה גרם לשינויים בשידור וקן שאמרוק החליף אותו בקרב החמישיות בחודש הבא. וינס שלח מזכר ואמר ששון הפר חוזה, אבל אמר ששון יוכל לחזור כי החוזה שלו עד 2001. עורך הדין שלו אמר שיש להם סביבת עבודה לא בטוחה, ותארי הזוגות של מייקלס ואוסטין פונו.
העסקים עם אוסטין, אנדרטייקר, ברט ומייקלס היו החזקים מאז 1992 והיעדרו של שון לא שינה כלום. שון חזר בסאמרסלאם, כשברט עמד לזכות בתואר מאנדרטייקר ואם לא היה מפסיק להתאבק בארה"ב. שון היה שופט פייס והפיוד היה משכנע. שון פגע בטייקר בטעות עם הכיסא וספר את הזכייה של ברט. שון הסכים לעבוד עם חברי הארט פאונדיישן אבל לא עם ברט, אלא עם דייבי בוי סמית' באירוע בריטי. סמית', האלוף האירופאי, תואר שנוצר בגלל האהדה שלו בבריטניה, שמע שהוא אמור לנצח והקדיש את הקרב לאחותו הגוססת מסרטן. מייקלס לא עשה ג'וב מאז ההפסד לסיד וזה לא נחשב כי זכה בו אחר כך. הוא סירב להוציא את דייבי אובר, בזמנו ידעו שהוא לא מפסיד. אמרו לסמית' שזה בשביל אנגל דומה- יערכו אירוע במנצ'סטר בתחילת 1998 ושם סמית' ינצח את שון. שון התרברב שהוא לא מפסיד ואמר שהוא במיין איבנטים במקום ברט האלוף, ולמרות שברט מרוויח יותר ממנו הוא עבד רק במופעים הגדולים. באוקטובר 1997, שון הבהיר שלא יעשה ג'וב לאף אחד. ברט אמר שהוא יהיה מוכן בכל זאת להפסיד לשון, אבל שון אמר שלמרות זאת הוא לא יהיה מוכן להחזיר את הטובה. ברט כעס וכולם כעסו כששמעו.
שון נלחם מול טייקר במיין איבנטים הבאים, בעיקר בבאד בלוד ששבר את השיא בסנט לואיס- 21,151 איש. בהתחלה הם השיגו 140,000 רכישות ואז 185,000 בגלל ההאל אין א סאל. בריאן פילמן נמצא מת בחדר המלון שלו. המתאבקים גילו על זה ממש לפני האירוע והקהל מווינס בתוכנית לפני. רבים מהם לא רצו להתאבק והקהל לא היה במצב רוח טוב. אבל זה לא השפיע על שון- הוא פרסם את ההאל אין א סאל כשניצח את אנדרטייקר בקרב נהדר מהגדולים בהיסטוריה. זה הוביל לשון-ברט במונטריאול. שון היה אמור לזכות, אבל וינס רצה לסיים עם ברט את החוזה ונתן לו לדבר עם WCW. לברט הייתה שליטה על החודש האחרון בארגון כל חודש נובמבר. ברט סירב להפסיד לשון. וינס ניסה להציע לו סיומות אחרות, כל מיני בגידות, אבל לבסוף וינס הציע את זה: כולם ידעו שברט עוזב אז יהיה עניין. ברט ינצח נקי, ואם שון יסכים, בדצמבר ברט יפסיד לשון בקרב מרובע עם אנדרטייקר וקן שאמרוק. אריק בישוף הרשה לו לעבוד עוד שבוע ב-WWF. וינס הלך לשון עם זה, ושון לא נתן תשובה. טריפל אייץ' אמר לו לסרב כי ברט עומד לעזוב, אז לא מוציאים אותו אובר. שון הסכים. וינס זעם על שניהם, והחליט ששון נשאר אז הוא צריך לצאת אובר, והחליט על הבגידה. הקרב השיג 275,000 רכישות, יותר מרסלמניה והכי חזק באותה שנה, ו-20,593 איש באו לצפות. אואן הארט עזב את הארגון וגם סמית' לאחר הבגידה. אואן רצה לעבור ל-WCW ווינס סירב לו, למרות שסמית' שוחרר וג'ים ניידהארט היה בלי חוזה. הארגון חשש מבגידה מהמעריצים הקנדיים, אז רצו שאואן יהפוך לכוכב וככה יפייסו את הקהל. הוא היה אמור לנצח את שון על התואר האירופאי ולנקום בשון בערים הקנדיות בניצחונות. שון היה אלוף ה-WWF והתואר האירופאי לא היה חשוב. שון סירב אז טריפל אייץ' זכה בתואר בצורה מאוד מזויפת. שון לא התאבק מול אואן שממילא לא יצא אובר כגיבור קנדי.
אבל הקריירה של שון נעצרה בגלל הסגנון שלו. הוא היה בן 32 אבל כשלקח באמפ על ארון קבורה בקרב ברויאל ראמבל מול אנדרטייקר, הוא נפצע בגב. באותו האולם בו סירב להוציא את כולם אובר. רסלמניה שינתה הכל. 18,542 איש שברו את שיא הקהל בצפון קליפורניה לאחר 26 שנה, ושילמו 414,373 דולר. 300,000 איש רכשו- הכי טוב מאז ברט-שון ברסלמניה. מייק טייסון היה שם וגם ב-RAW למחרת. זה היה הימור ענק שהשתלם. טייסון עלה 3.5 מיליון דולר ו-WCW לא רצתה אותו. הוא הצטרף ל-DX עם שון, האנטר וצ'יינה שגם שינתה את הארגון. הוא היה שופט היל והפך לפייס ועזר לאוסטין לזכות בתואר. שון היה פצוע והיה ידוע שייקח הפסקה. הוא סירב לג'וב לאוסטין, גם עם טייסון. הוא הסכים ושינה את דעתו. ברסלמניה, אנדרטייקר קשר את אגרופיו ואמר לשון שכדאי לו לעשות מה שהתבקש אחרת… שון עשה קרב מדהים יחסית למצבו, כאב לו בגב אבל אחרי 20 דקות הוא הפסיד לאוסטין וחטף באמפ לטייסון. הוא נפצע יותר בגב. הפציעה דרשה ניתוח שהיה אמור לגמור את הקריירה. 19,028 איש שילמו 1,029,230 דולר, שיא חדש בבוסטון וקהל גדול מאז 62 שנה קודם לכן. 730,000 איש רכשו את האירוע, האירוע הכי נרכש, והיום במקום השישי. אוסטין שינה הכל. שון חזר לסן אנטוניו והתחתן עם רבקה, וויספר, נערת נייטרו. היא לא רקדה טוב אבל בלטה. נאש שידך ביניהם והם התחתנו. שון המשיך להרוויח 750,000 דולר לשנה למרות שלא התאבק. הוא חזר בתשובה ואמר שלא יתאבק שוב. הוא פתח בית ספר להיאבקות בסן אנטוניו עם לות'ריו, אבל הייתה פרידה בין המאמן לתלמידו. שון הקים ארגון, והתלמיד הגדול שלו היה בריאן דניאלסון, אמריקן דרגון שהצליח בניו ג'פאן. התלמיד הכי כריזמטי הוא בריאן קנדריק, ספאנקי. הוא גם אימן את לאנס קייד, מייקל שיין ופול לונדון. אף מאמן אחר לא אימן כל כך הרבה כוכבים במעט זמן, אבל TWA הפסידה כסף והוא סגר אותה ונתן את בית הספר לרודי בוי גונזלס. שון עשה אנגלים בארגון ואפילו קרב אחרון- מול ונום, פול דיימונד, בעיר בה זכו בתואר הראשון שלהם ב-1985.
שון הגיע ל-WWE כמה פעמים במהלך השנים והיה קומישינר. הוא היה אמור לחזור מפרישה לקרב מול טריפל אייץ', אבל לאחר שהגיע לצילומים לא במצב, הוא נשלח הביתה. הוא סירב ללכת לגמילה והצדדים נפרדו. לאחר ארבע שנים מחוץ לזירה פרט לקרב אחד, הוא חזר לקרב מול טריפל אייץ' בסאמרסלאם 2002. הקרב האחרון שלו זכה למקום של כבוד בקרב השנה, הקרב הזה, הגיע למקום השלישי והיה מדהים. רוק-ברוק לסנר הביא 520,000 רכישות אבל זה מיד אחריו. שון ניצח וטריפל אייץ' פגע לו עם פטיש בגב. הוא חזר בנובמבר וזכה בקרב האלימיניישן צ'יימבר שם ניצח את טריפל אייץ' על התואר, אבל חודש אחר כך הפסיד לטריפל אייץ', בקרבות שהשיגו 350,000 ו-340,000 רכישות. שון נשאר פעיל כמתאבק במשרה חלקית ונתן קרב מצוין ברסלמניה מול כריס ג'ריקו. זה לא ענה לשאלות- שון הוכיח שהוא יכול להתאבק, לא לעתים קרובות ולא כמו לפני הפציעה. אבל גם ב-70% הוא היה טוב יותר מרוב המתאבקים. אבל הביקורת הייתה שניצח מתאבק צעיר במשרה מלאה שהיה צריך למנף, ועשה ג'וב רק לחבר שלו. הוא הפסיד לאליל שלו, פלייר, ובקרב חוזר לג'ריקו, אז אולי זה נפתר. הקריירה של שון שנויה במחלוקת, והוא אולי האיש הכי שנוי במחלוקת בהיכל. רוב המתאבקים היום גדלו עליו ומבחינתם הוא הגדול בכל הזמנים, והם מתעלמים מחסרונותיו. אחרים שלא מסרבים להכיר בכישרון שלו. אבל הוא שני הדברים.

YossihNew · 25/4/24

עשור לפאנקרייס- 8 בספטמבר, 2003:

ב-21 בספטמבר, 1993, ההיאבקות השתנתה. אולי לנצח.
עד אז, 99% מההיאבקות הייתה וורק. לאול ג'פאן וומן היה קרב שוט אחד בשנות ה-80 וה-90 בקארד, ואפילו היה להם תואר שוט. אבל אף אחד לא זכר תקופה שלא היה וורק. בעיני כולם, השוט וההיאבקות היו שונים. היו מלא סיבות לא לעשות קרבות שוט- אלו היו קרבות משעממים שלא יקנו כרטיסים אליהם. היאבקות חובבים לא הייתה טובה מבחינת צופים. אנשים יפצעו יותר מדי, ואי אפשר לעבוד מספיק מופעים בחודש. ואם לא תקבע תוצאות, לא תבנה כוכבים ותגן עליהם. פרומוטר אמר, כש-UFC הצליחה, שהיא תהיה ענקית עד שיסגרו אותה כי מישהו ימות. ביפן ארגונים כמו ה-UWF, ה-UWFi ו-RINGS עשו לפעמים קרב שוט, באנדרקארד, בחוקי קראטה או קיקבוקסינג, ולא עם כוכבים מבוססים. שלושה כוכבים צעירים בפרו רסלינג פוג'יווארה גומי, הארגון מספר חמש במדינה, כעסו. מאסאקאטסו פונאקי היה מתאבק כריזמטי, טוב יותר מבני מחזורו בניו ג'פאן- ג'ושין לייגר וכריס בנואה. מינורו סוזוקי היה מתאבק מכללות שניו ג'פאן בנו, אבל הוא לא אהב את הבידור ורצו להפוך אותו לכוכב ב-UWF. וויין שאמרוק- לימים קן- היה מהזרים הכי אהודים במדינה בקרב קוראי מגזינים. אבל הייתה פוליטיקה. הם התאמנו בשוט אצל קארל גוטץ' ופרופסור בוריס מלנקו. הם עברו מה-UWF האהוד שנסגר בגלל אגו וחוסר הנהלה, לפרו רסלינג פוג'יווארה גומי- ארגון קטן בלי חשיפה או אהדה. שאמרוק התנסה בשוט גדול- באוקטובר 1992 ניצח את דון נאקאיה נילסן, אלוף קיקבוקסינג, תוך 45 שניות בטוקיו דום. הוא הוריד אותו, ונילסן פשוט נכנע להכנעת רגל. סוזוקי היה בטוח בעצמו ולפעמים הכעיס מתאבקים כשאמר שהם מזויפים בניגוד אליו. לאחר שאול ג'פאן הפסיקה להשתמש באחים מלנקו, ג'ו מלנקו הגיע ל-PWFG. סוזוקי ניצח אותו ואמר שמלנקו, אז השוטר הכי טוב בהיאבקות והתלמיד הגדול של קארל גוטץ', היה חלוד כי עברו שנים מאז שהיה לו קרב אמיתי. הוא התאמן בקרב מול דוד גובז'ישווילי, זוכה מדליית הזהב ב-1988. הוא כיסח אותו אבל סוזוקי גרם לו להיכנע. הם האמינו שההכנעות יוכלו לנצח אתלטים אמיתיים. כל מי שהתאמן אצל גוטץ' חשב ככה, אבל לא ממש בדקו את זה פרט לכמה מקרים בודדים.
הם כעסו שיושיאקי פוג'יווארה, בן יותר מ-40, מנע מהם להתקדם. הם רצו לבחון מה עבד ומה לא- עולם ההיאבקות לא ממש שמע על ולה טודו בברזיל, ולא ידעו מה לעשות. גוטץ' לא האמין בבעיטות. הם גם לא האמינו במכות, הם חשבו שזה מוריד מרמת הכישרון. למופע הראשון באו 7,000 מעריצים למופע שוט, בימים שלא ידעו מה זה אומנויות לחימה מעורבות. היו ארגוני שוט, קיקבוקסינג היה אהוד פעם ונפל, לפני ש-K-1 אוששו אותו. טייגר מאסק המקורי יצר את ספורט השוט- שילוב בין קיקבוקסינג והורדות, ואף אחד מהתחומים האלה לא הצליח. הייתה היאבקות סמבו- ג'ודו רוסי, שהיפנים הכירו כי אחד מהלוחמים נלחם מול אקירה מאדה. אבל אף מתאבק מבוסס לא נלחם שם וזה היה ארגון היאבקות עם חוקי היאבקות. UWF, ה-UWFi, ה-PWFG, ארגון RINGS ועוד גם אמרו שהם שוט, אבל הם היו פשוט יותר ריאליסטיים, אז כולם פקפקו ולא ידעו למה לצפות. אבל פונאקי, שאמרוק וסוזוקי יצאו בטקס לפני המופע, ונראו מעולה.
ערכו חמישה קרבות, והארבעה הראשונים נמשכו שבע דקות. סוזוקי חיסל את היריב שלו מהר. בקרב הבא, באס רוטן הקיקבוקסר ההולנדי שלא למד הכנעות חיסל מתאבק עם בעיטה לראש. ג'ורג' ויינרוף, שהיה מתאבק דור שני והיה מבוסס באינדיז ב-ICW של משפחת פופו, חוסל בידי יושיקי טאקאהאשי. שאמרוק חיסל את פונאקי תוך שש דקות במיין איבנט. הקהל אהב את זה, אבל כולם שאלו האם ישלמו 135 דולר למופעים קצרים כאלו. פאנקרייס המקורית הייתה שונה מאוד. היא הוקמה בידי מתאבקים עם חוקי היאבקות. אסור היה להרביץ לראש ובפנים, רק לגוף. מותר היה לתת סטירות ולבעוט. היה מותר לשבור הכנעות עם החבל. אף אחד לא ידע הכנעות חוץ מהמיין איבנטרים, אז חשבו שככה יאריכו את הקרבות. הם למדו מזה. לבסוף העניקו נקודות לנגיעות בחבלים אם עברו למגבלת הזמן, והלוחמים השתפרו אז זה קרה. הוסיפו שופטים. לאחר מכת ניתוחים בגלל אחיזות עקב, המהלך נאסר. כעבור חודשיים UFC הוקמה ושאמרוק כיכב גם שם. שאמרוק, פונאקי וסוזוקי הכוכבים סחבו יריבים כמה דקות והאריכו את הקרבות בכוונה. היו ספוטים, אבל הסיומות לא הוכרעו פרט למעטים. היו כמה קרבות וורק. בעיקר ההפסד של שאמרוק לסוזוקי את תואר מלך פאנקרייס.
הם האמינו באליפות העולם של ההיאבקות, והרגישו צורך להגן על התואר. בזמנו חשבו שאלוף העולם לא יכול לעשות ג'ובים בארגונים אחרים. שאמרוק עמד להילחם ביולי 1995 מול דן סאברן ב-UFC. סאברן היה אלוף NWA והגן עליו בארגוני אינדיז. דניס קורלוזו שאל את דייב מה לעשות עם תואר בלי אף מועמד ראוי. דייב הציע שמכיוון שסאברן היה המפורסם במתאבקי האינדיז כי הצליח ב-UFC, הוא צריך לזכות בתואר. הוא הפך לגיבור מתאבקי התיכון כי הוא ניצח את אמני הלחימה הגדולים. אבל הרעיון שאלוף פאנקרייס יפסיד לאלוף מזויף לא היה מקובל. זה היה נגד מה שהם רצו. סאברן היה די ידוע ביפן ב-UWFi והפסיד לנובוהיקו טאקאדה, אבל לא היה ברמה של שאמרוק. שאמרוק התבקש להפסיד את התואר לסוזוקי לפני כן, והוא העדיף לעשות את זה כי הצליח ב-UFC. כולם חשבו שסאברן ינצח כי היה גדול יותר, אבל שאמרוק ניצח אותו בקלות, במופע שראו אותו כמעט אותה כמות צופים כמו רסלמניה 11. בדצמבר 1994 נוצר אלוף השוט של ההיאבקות, לראשונה מזה 75 שנה, או מאז שב-1954 מילדרד בורק הפסידה לג'ון ביירס את תואר הנשים בשוט. הרעיון ששני אנשים ילכו לזירה בלי תוצאה וילחמו על אמת היה הזוי ולא ידעו מתי זה קרה. היה טורניר להכתרת מלך פאנקרייס, ובמשך יומיים הגיעו 11,000 מעריצים. שאמרוק ניצח את מוריס סמית', פונאקי ומאנאבו יאמאדה. הוא נפצע ממש לפני הגמר בברך אבל שכנעו אותו לצאת ואחרי חצי שעה משעממת השופטים פסקו שניצח. באליפות החזיקו שאמרוק, פרנק שאמרוק, מינורו סוזוקי ובאס רוטן, תואר לגיטימי במיוחד. פאנקרייס הבינו שהיפנים הם קטנים, אז לא ממש שמו מתאבקים גדולים בקארד. בסוף שנות ה-90 תואר מלך פאנקרייס כבר נחשב פחות כשהלוחמים קיבלו הצעות בארגונים הגדולים.
פאנקרייס שווקה בארה"ב כאירוע לצד UFC. במופע הראשון שלהם, פרנק שאמרוק זכה בתואר מסוזוקי והשיגו 60,000 רכישות. זה היה יותר מ-PRIDE ויותר מ-UFC היום, ברמה של ECW בשיאה. אבל הם ירדו ל-25,000 במופע השני ובשלישי, במופע בו שאמרוק הפסיד ליוקי קונדו וניצחון של באס רוטן על פונאקי בקרב ממש טוב, אף אחד לא קנה את האירוע. האמריקנים לא תמכו בספורט בו אסור היה להרביץ לראש. UFC ופאנקרייס היו שונים. פאנקרייס היה משחק מתורבת, קשה יותר פיזית על המפרקים בגלל ההכנעות, ב-UFC היו קטטות. הלוחמים נלחמו כל שישה שבועות ותמיד התאמנו ונלחמו פצועים, אז הקריירה שלהם נגמרה מהר. אבל UFC נחשבו לקרבות רחוב ופונאקי שנא אותם, גם אם ליווה את שאמרוק בהתחלה, שנופך בדגלי פאנקרייס. החוקים השתנו והיום, פרט לכלוב באחד וזירה בשני, הם אותו סוג ענף.
פאנקרייס הביאה את הלוחמים הכי טובים אז, שני השאמרוקים ורוטן, וגם פונאקי. כל השמות הגדולים עזבו כי הרוויחו יותר במקום אחר. רוטן נשאר בתנאים טובים, שאמרוק תבע אותם. PRIDE גדלה, ופאנקרייס שרדה ברמה קטנה יותר, בקורקואן הול. כשהם החלו לערוך קרבות ואלה טודו, פונאקי לא הצליח. סוזוקי חטף זעזועי מוח. הלוחמים הצעירים לא הצליחו ולא היו כריזמטיים כמו המקוריים שהיו קודם כוכבים בהיאבקות. הם הפסיקו להשתמש במתאבקים, וב-1997 היו ארגון שוט מלא שהאהדה שלו ירדה. בשנה שעברה, בגלל פיוד המתאבקים מול שונאי ההיאבקות, הקהל עלה. בניגוד ל-UFC ו-PRIDE, שהפסידו כסף והחליפו בעלות, את הארגון ניהל מאסאמי אוזאקי מההתחלה. הוא לא משלם כמו השאר, ואיבד את כל הכוכבים מפעם ל-UFC ול-PRIDE, או לפציעות ולפרישה.

YossihNew · 28/4/24

מאמר על איירון מן- 15 בספטמבר, 2003:

בשבוע הבא בראלי, ברוק לסנר וקורט אנגל יעשו משהו שלא עשו בארה"ב כמעט 17 שנה- קרב של שעה בטלוויזיה. לפני כמה שנים זה לא היה קורה- האמינו שלמעריצים יש פחות קשב והרבה יותר חלופות, ושקרב לא צריך להיות יותר מעשר דקות. ב-RAW, סמאקדאון, נייטרו ות'אנדר, אף קרב לא נמשך יותר מחצי שעה. לסנר-אנגל יעשו כפול מזה. קרב האיירון מן צפוי, בהתחשב בבוקינג שקרה, לכלול חילוף תואר וזה סיכון. רוב הקרבות של שעה זכורים מאוד, אבל מעטים קרו לאחרונה. ואם הקהל לא יזרום, זה יהיה תהליך כואב וארוך.
הרעיון לעשות קרב של שעה ב-WWE היה בקנה שנה. פול היימן רצה את זה ב-ECW, וזכר איך בסוף 1986, בתוכנית לשנה החדשה ב-ESPN, אלוף ה-AWA ניק בוקווינקל שמר על התואר מול קורט הניג המדמם בקרב שהוקלט חודש קודם לכן במלון שואובוט בלאס וגאס. הקרב היה מוקלט, והיה אפשר לערוך אותו אם משהו קרה- למרות שב-AWA לא ערכו ספוטים. וזה היה פשוט קרב שנמשך שעה, אז אם דברים לא הלכו טוב פשוט היו עושים ספירת חוץ כפולה. הניג דימם יותר מהצפוי, ושניהם דיברו על זה שאולי לא יעשו את זה, אבל הם החליטו לעשות את זה. זה שם את הניג על המפה כאחד מהוורקרים הטובים בעסק, הקרב הקלאסי האחרון של בוקווינקל שפרש ב-1987, כמו אגדה לאחר שנה טובה במיוחד. היימן הציע קרב של שעה בשיא הפיוד המשולש על תארי הזוגות- כריס בנואה ואנגל, אדג' וריי מיסטריו וצ'אבו ואדי גאררו. הוא הציע שיהיה קרב איירון מן בסמאקדאון בין בנואה ואנגל לאחר הקרב שלהם ברויאל ראמבל. לפני כן חשבו על קרבות קצרים, ולא נתנו לקרבות להתארך יותר מ-15 דקות בטלוויזיה. היימן השיג קרבות של יותר מ-20, אבל תמיד רב מולם, וכשהעלו את הרייטינג, חשבו שמצב הצופים השתנה. אפילו בתחילת שנות ה-90 ג'ים הארד אמר שהקהל לא רוצה לראות אפילו את המתאבקים הגדולים יותר מ-20 דקות. ריק פלייר התווכח איתו על זה, אבל ילדים- מה ש-WCW ניסו להשיג מה-WWF- לא עמדו להסתכל על קרב ארוך. קרב האיירון מן של לסנר-אנגל היה רעיון שלהם לוונג'נס. אנגל רצה את זה עם פלייר, שבשנות ה-80 עשה המון קרבות של שעה, ואנגל רוצה להיות פלייר. הוא שכנע את לסנר להסכים וגם וינס אהב את זה, ואז החליט לשמור את לסנר-אנגל לסאמרסלאם ולהוסיף את ביג שואו, שלא מתאים לסוג הקרב. בסאמרסלאם היה אירוע משותף, אז הוחלט לא לעשות את זה שם.
לפני כמה שבועות, בפגישה לגבי בכורת העונה של סמאקדאון, הוחלט על הרעיון. דיוויד לגאנה הציע. הארגון שהחליט לפני שנה שבכורת העונה תכלול את החתונה של בילי וצ'אק- שהביאה רייטינג גדול ותשומת לב, אבל מאז לא קרה עם זה הרבה- הסכים. וזה לא בלי סיכון. אנגל ולסנר מעולם לא התאבקו כל כך הרבה. רוב הקהל המודרני לא ראה את זה. הרעיון הוא באמת קרב של שעה, שלא כולו ישודר כי יש פרסומות, ואפשר לעשות את זה בין ההכרעות, מה שיחשב לחלק מהזמן. אבל עבור הצופה זאת תהיה שעה. קרב של חצי שעה יכול לצמצם סיכונים אבל לא יהיה אגדי. הם יכולים לתת קרב נהדר של חצי שעה מול הקהל. יהיה מעניין מה יהיה הרייטינג. בעשור האחרון היו רק שני קרבות גדולים של שעה ב-WWE. במרץ 1996, ברסלמניה 12, שון מייקלס וברט הארט נלחמו בקרב הארוך בתולדות האירועים של ה-WWF- חוץ מהראמבל. קרב איירון מן של שעה, שנועד ליצור קרב חוזר, והסתיים כמו דורי פאנק ג'וניור-ג'וני ולנטיין ביוסטון. לא היו הכרעות, שון קפץ לדרופקיק עם חצי דקה שנשארה, ברט נעל אותו בשארפשוטר והוא שרדעד הפעמון. היה תיקו, אלב גורילה מונסון ציווה על הארכה. שון ניצח לאחר שתי סופרקיק כעבור שתי דקות וזכה בתואר. הקרב היה מצוין, לא לקהל. הקהל באנהיים היה חסר סבלנות, ושם עוזבים מוקדם בגלל פקקים. החל מ-40 דקות, הקהל התחיל לברוח ורבע ממנו עזב בסוף. אחוז קטן נשאר לחגיגה של שון. בטלוויזיה זה יצא חזק, והגיע למקום שני מבחינת ארה"ב בסקר קרב השנה.
זה לא היה מסוכן אז. שון וברט היו הוורקרים הכי טובים בארגון, והטלוויזיה קידמה את זה, ורסלמניה הייתה עם הקרב הגדול של השנה. ברט נלחם במשך שעה כמה פעמים בטריטוריה של אביו, וגם ב-WWE מול ריק פלייר ואואן. השני היה מסוכן יותר וגם הצליח. במאי 2000, בג'דג'מנט דיי, זכה טריפל אייץ' בתואר מרוק בקרב שנמשך קצת יותר משעה. כשהסתבר שרוק לא יפסל לפני הסיום, הוחלט לכבות את השעון. אנדרטייקר חזר ותקף את טריפל אייץ', ורוק נפסל בהכרעה. התוכנית הייתה שהטומבסטון יקרה כמה שניות לפני הסוף, ורוק יבצע רוק בוטום שיסתיים בספירת 2 כשהזמן יגמר. למחרת היום אמרו שהצ'וקסלאם של אנדרטייקר, ששון מייקלס ראה שתי שניות לפני הסיום, פסלה את רוק. ברוב הזמן רוק ניסה להביק את טריפל אייץ'. האוורד פינקל- שטעה חמש פעמים ב-30 שנים ככרוז- הכריז על טריפל אייץ' כאלוף. הקרב היה מעולה, ואף אחד מהם לא נלחם יותר מחצי שעה בקריירה. הם היו שריריים וזה עבד נגדם, ורוק צילם לפני הקרב את "המומיה", ועוד היה חם והוא היה חולה. מבחינת טלוויזיה, יש רק שני קרבות של שעה ב-20 השנים האחרונות. חוץ מבוקווינקל-הניג, בפברואר 1985 בהוואי, פלייר וקרי ואן אריק נלחמו במשך שעה על תואר ה-NWA. זה היה קרב מצוין ששודר גם בארה"ב.
לא היו קרבות של שעה במקסיקו בזמן המודרני. ביפן היו כמה, אבל כולם נערכו כי התוכנית כולה היא 55 דקות. ריק פלייר-ג'מבו צורוטה פעם נלחמו כל התוכנית, ואנטוניו אינוקי-טאטסומי פוג'ינאמי. בשנות ה-60 ג'ייאנט באבה נלחם מול ברונו סאמארטינו וג'ין קיניסקי- אלוף ה-WWWF ואלוף ה-NWA שאתגרו על התואר הבין לאומי- ודורי פאנק ג'וניור נלחם מול אינוקי ובאבה ב-1969, ואינוקי הגן על תואר NWF מול בילי רובינסון ב-1975. הקרבות נערכו בגלל מגבלות התוכנית. הכבלים עלו באהדה, התוכניות התארכו, והיו כמה תוכניות בשנה שעברה של אול ג'פאן וניו ג'פאן עם קרבות של שעה- יוג'י נאגאטה הגן על התואר מול מאסאהירו צ'ונו ומאנאבו נאקאנישי בקרב טוב. באול ג'פאן, הירושי האסה וקאנסוקה סאסאקי נלחמו מול טושיאקי קוואדה וסאטושי קוג'ימה. למען האמת, הדבר קרה הרבה יותר בארה"ב ב-20 השנים האחרונות. זה כלל בעיקר את פלייר, אלוף העולם האחרון שנלחם שעה על בסיס קבוע. המפורסם ביניהם היה מהקרבות הטובים אז- באפריל 1989 מול אלוף NWA, ריקי סטימבוט, בשידור חי בקלאש אוף צ'מפיונס מול רסלמניה. הרייטינג היה 4.3% מאכזב, כי ג'ורג' סקוט לא רצה שזה יפגע בהאוס שואוז והוא פוטר לפני. פלייר עם ועדת בוקינג שינה את הסיום והם נלחמו רק 56 דקות. זה היה קרב השנה, מול לו ת'אז, ג'ין קיניסקי, טרי פאנק ובאדי רוג'רס, וסטימבוט אמר שזה היה הקרב הטוב בחייו.
בפברואר 1986, פלייר הגן על התואר מול ברי ווינדהאם בספיישל "קרב החגורות"- האוס שואוז של צ'מפיונשיפ רסלינג מפלורידה. התוכנית הייתה קרב של שעה, אבל התארכות האנדרקארד גרמה לספירת חוץ כפולה לאחר 42 דקות, גם קרב השנה. קרב יותר מפורסם התרחש בינואר 1987, כשפרק שלם של התוכנית של ג'ים קרוקט הוקדשה אליו. הוא גם נמשך 42 דקות, והיה שני רק לרנדי סאבאג'-סטימבוט בקרב השנה, וזכור יותר מהקרב הקודם בגלל הקהל. במרץ 1988, קלאש אוף צ'מפיונס הרגיל כלל קרב 45 דקות של פלייר וסטינג, קרב השנה שעשה את סטינג. הם לא יכלו שהקרב ימשך שעה, אבל היו שופטים שקבעו שזה תיקו. זה הוביל לרעיון אחר- כעבור כמה שבועות הפנטסטיקס זכו בתארי ארה"ב לזוגות ממידנייט אקספרס. סטן ליין, שהיה אמן לחימה, בעט בבובי פולטון עד שהקהל עמד לעצור את הקרב. פולטון התחנן שלא וממש לפני השעה, הפנטסטיקס זכו בתואר. פלייר-סטינג השיג 5.8% ברייטינג הכולל ורבע השעה האחרונה השיגה 7.8%, שיא של TBS ו-TNT. הניג-בוקווינקל השיג 2.7% בערב השנה החדשה. בינואר 1985 קרה ההפך- פלייר היה אמור להתאבק מול קרי ואן אריק בקרב של שעה בו אם יפסל יפסיד את התואר. הקרבות שלהם אז היו מצוינים וקרי היה כוכב בוורלד קלאס. תכננו לשדר את זה בתוכנית של שעתיים שכולם צפו בה. אבל קרי שמע שהכלב שלו מת- או שזה היה תירוץ- ומרוב דיכאון לקח סמים. לא מצאו אותו עד שמצאו אותו מעולף במכונית שלוש דקות לפני הקרב. סחבו אותו משם לזירה, כי פלייר יסחוב אותו. המגפיים שלו לא היו קשורות. פלייר נאלץ לסחוב גופה במשך שעה. זה לא שודר בטלוויזיה, אבל פלייר לא אמר שזה היה קרב גרוע- גם המעט שקרי עשה יצא אובר. פלייר ביקש ספוט של סלאם, וקרי פשוט יצא מהזירה וחיפש בחורה. קרי גם לא הצליח להפוך נעילת מותן. קרי נפל במהלך האמרלוק. שידרו כמה דקות מהקרב ואז אמרו שקרי התאבק שעה עם חום של 40 מעלות. כשזה נגמר, פלייר זרק את התואר על הבוקר קן מאנטל ואמר לו שיתאבק מול קרי בשאר השבוע.
כשפלייר זכה בתואר, פאנק ג'וניור אמר לו שהוא לא יחגוג כל לילה כמו שתמיד עשה, כי כשחוזרים לחדר ההלבשה לאחר קרב של שעה לא נשאר אף אחד. פלייר למד את זה מוקדם. הוא נלחם מול צ'ארלי קוק בפלורידה, וורקר גרוע ולא אובר. הוא עשה קרבות של שעה לפני, אבל מול הארלי רייס, סטימבוט, וואהו מקדניאל. הוא היה צריך לסחוב בחור גרוע כשאף אחד לא ראה. החוויה הגרועה שלו הייתה בקנזס מול רופוס ג'ונס, כש-200 איש צפו. שם נולד הספוט בו דחף את השופט שדחף אותו חזרה. הבוקר צעק עליו אחר כך, ופלייר שאל מה עוד יכול היה לעשות בקרב של שעה מול ג'ונס. כולם הלכו והחלוק שלו נעלם. הוא הסתכל מהחלון וראה מעריץ בורח עם החלוק. בקוויבק סיטי, מול 15,000 איש, הוא וריק מרטל נלחמו לאחר חצות. היה מאוחר לקרב של שעה, אבל בלי הסכמה לסיום חדש, זה קרה.
פלייר עשה קרבות של שעה עם פול ג'ונס, וואהו מקדניאל, גרג ולנטיין, סטימבוט, ווינדהאם, דאסטי רודס, דיק מורדוק, דיק סלייטר, מגנום TA, ג'ייק רוברטס, בוטץ' ריד, סוויט בראון שוגר, ג'מבו צורוטה, טוני אטלס, ג'ימי סנוקה, מייק ג'ורג', בוב ארמסטרונג, אוסטין איידול, רון פולר, דייוויד ואן אריק, רודי פייפר, טומי ריץ', מר רסלינג 2, רוקי ג'ונסון, רוני גארווין, פול אורנדורף, מייק ג'ורג', דורי פאנק ג'וניור, קרלוס קולון, ברוזר ברודי, פז וות'לי, מייק רוטונדו, כריס אדמס, קארל סטיינר, בילי ג'ק היינס, ריקי מורטון, דינו בראבו, אינביידר 1, ויקטור ג'וביקה, קווין ואן אריק, טיירי פרייד, ניקיטה קולוף ולבסוף- ברט הארט. פלופים אחרים, חוץ מאחד שזכור מ-ECW ולא שודר- היה ג'ק בריסקו-בובו ברזיל במרץ 1974 בסנט לואיס, המיין איבנט הגרוע בעיר. סם מוצ'ניק הביא את ברזיל כמתאבק מוביל קבוע. ברזיל לא היה וורקר טוב אבל כריזמטי, ועבר את השיא, אבל עוד היה שם גדול. הוא יצא אובר טוב ולאחר שהיה בלתי מנוצח היה צריך לעשות את הקרב. מוצ'ניק חשש שאם שחור יפסיד במיין איבנט, השחורים בקהל יכעסו והוא לא רצה את המוניטין של ההיאבקות בשאר הארץ. הוא עשה תיקו שהלך גרוע. ברזיל גם התאבק שעה בלוס אנג'לס בדצמבר 1968. הם בדיוק חזרו ל-NWA והוא כבר לא היה אלוף WWA עולמי. הסבירו לקהל שהטילו מטבע ואלוף ה-NWA ניצח, ולכן התואר שלו ישרוד. הרעיון היה שקיניסקי וברזיל ילחמו שעה. בינואר 1978, הארלי רייס נלחם מול בילי גרהאם בקרב האלופים. היה קשה לרייס לסחוב את גרהאם שעה. הוא לא היה מגוון כל כך, והיה שיטפון. קרה דבר דומה ב-ECW ב-1995. הם הפכו לארגון גדול בפברואר 1994, כששיין דאגלס, סאבו וטרי פאנק נלחמו בקרב משולש- הלילה שהגבול נחצה. הקרב היה ממש נהדר וסאבו עשה דברים מדהימים, זה הגיע למקום חמישי בקרב השנה ושודר כמה תוכניות. היימן תכנן לשחזר את פלייר-ווינדהאם כשדאגלס ילחם מול טולי בלאנשארד. הקהל היה רגיל לאלימות, ושנא את הקרב האיטי שהבינו שימשך שעה. זאת הבעיה בקרבות כאלו. אם זה לא יוצא אובר בהתחלה, זה רע. הקהל הפנה את הגב וצעק בוז. בלאנשארד חוסל ככוכב. התוכנית לשדר את הקרב ננטשה. בינואר 1994 כבר שידרו קרב של 45 דקות בין דאגלס ופאנק במשך כל התוכנית.

YossihNew · 28/4/24

הפעם האחרונה שהיימן ניסה לעשות משהו כזה היה כמו בוקווינקל-הניג. ל-ECW הייתה תוכנית ב-31 בדצמבר, 1999, ב-TNN. הוא רצה להכריז על קרב איירון מן בין האלוף מאסאטו טאנאקה והמאתגר מייק אוסום, שיסתיים בתיקו, ואוסום יזכה בו בהחלטת השופט כמו באגרוף. היימן רצה את זה וביקש עוד חמש דקות לתוכנית כדי שזה יהיה אמיתי. TNN סירבו אז אוסום זכה בתואר בקרב רגיל. קרבות היאבקות נמשכו יותר משעה בתחילת המאה העשרים, אבל ברגע שלקהל נמאס מזה זה התקצר. אלופי ה-NWA תמיד נלחמו שעה, בעיקר בפיוד הקלאסי של דורי פאנק ג'וניור וג'ק בריסקו. הרוב התרחש בין 1969 ל-1975, כשאחד מהם היה אלוף במשך שבע שנים פרט לארבעה חודשים.
יש מעט דוגמאות לקרב טלוויזיוני של שעה ששודר במלואו בצפון אמריקה. פאנק ג'וניור בן 61, והתאבק יותר קרבות של שעה מכל אחד חי, והוא זוכר ארבע פעמים. פעמיים באמרילו לפני שהיה אלוף, מול אלוף NWA ג'ין קיניסקי ואז ב-1969 מול הירו מטסודה. הקרב מול קיניסקי היה חשוב כי דורי פאנק האב כיבד את הקייפייב. הוא אמר להם שיתאבקו כל המופע, אבל אמר לכל שאר המתאבקים את הקרבות והסיומות שלהם. לא אמרו כלום לערוץ. הקרב המשיך כשכולם חיכו שהוא יגמר והם יוכלו להתאבק. אבל התוכנית נגמרה. דורי גם הגן על התואר שלו בפלורידה, ב-1972 בקרב מול בריסקו ששודר כעבור כמה חודשים והיה מרתק, הדוגמה הכי טובה לקרב הגדול של אז. הסיפור היה שפאנק ג'וניור סחט אותם לשלם לו כסף על השידור ובנו אותו. בריסקו פרשן את הקרב עם גורדון סולי בקרב שנראה יפני. פאנק ג'וניור זוכר קרב דומה עם מייק גרהאם. ב-1981 אצל קרוקט, עשו קרב דומה על תואר הטלוויזיה- גרג ולנטיין שהיה אז וורקר מעולה נלחם מול סוויט אבוני דיימונד- רוקי ג'ונסון במסכה. אמרו ששיק ובובו ברזיל נלחמו בתוכנית קנדית במשך שעה באמצע שנות ה-70, וברזיל כמעט ניצח אבל התוכנית הסתיימה. זה בטח לא היה יפה. החל בסוף שנות ה-70, רשת MSG שידרה את האירועים בגארדן במשך שלוש שעות. הכבלים היו פשוטים אבל הקרבות זמינים. בוב באקלנד נלחם שעה פעמיים בטלוויזיה, בקרבות גדולים- בפברואר 1979 מול גרג ולנטיין, ובאוגוסט 1981 מול דון מוראקו.
מוראקו היה מעורב בקרב הארוך המפורסם בצפון קליפורניה בשנות ה-70, הקרב הכי טוב של העשור בקאו פאלאס מול פאט פטרסון ב-1975. זה לא היה קרב האיירון מן הראשון, אבל מהישנים שהיו, אולי חוץ מפטרסון-ריי סטיבנס. מוראקו הצליח כהיל, כי עם המראה והיכולת שלו, הוא היה פייס טבעי כמו ג'ק בריסקו. פטרסון הגן על תואר ארה"ב. קראו לזה קרב הכי הרבה הכרעות בשעה. הם נלחמו 66 דקות עד לתיקו של שלוש. הסיום היה נהדר אז. פטרסון זרק את מוראקו מחוץ לזירה בהארכה, ומוראקו נעל אותו בספינינג טו הולד. השופט ספר, מוראקו קפץ לזירה שנייה לאחר שנגמרו 20 השניות. אבל הוכרז שלפטרסון יש עוד כמה שניות להיכנס. הוא לא הצליח. זה בנה לקרב חוזר ופטרסון ניצח בקרב ללא מגבלת זמן או פסילות. פטרסון גם היה סקרן לראות אם הקרב הזה יעבוד. פאנק ג'וניור נלחם רוב הזמן בין השנים 1969-1973 בקרבות של שעה. הוא גם עשה הרבה אחרי מול הארלי רייס ובריסקו, אפילו מול פלייר. אבא שלו אהב כאלו קרבות באמרילו. פאנק האב עשה ב-1965 קרב מול איירון מייק דיביאסי שנמשך 3 שעות. גם אם המעריצים עזבו, וזה היה אחרי חצות, הם רצו להשיג פרסום. הקהל נשאר. ב-1971, בגיל 51, הוא וציקלון נגרו נלחמו בקרב שנמשך 104 דקות.
פאנק ג'וניור, המאמן של אנגל, אמר שלכל סיפור צריך להיות סוף, והמפתח הוא לערב את הקהל מוקדם. זה צריך להיראות ספורטיבי עם סיפור טוב. הקהל יתחיל לכבד את הקרב לאחר חצי שעה. הוא חושב שלעבוד הרבה זמן זאת זכות והיה שונה מרבים בתחום. הוא חש שהמאתגר המקומי יכול להיראות טוב ככה, כשכמעט ניצח את האלוף. האלוף מכובד כי שרד קרב ארוך. הקהל מדבר על זה ובא לקרב החוזר. הוא גם נלחם שעה וחצי פעמיים- פעם ביוסטון מול וואהו מקדניאל לאחר שני קרבות של שעה, ופעם מול ג'ק בריסקו בפלורידה לאחר הקרבות שלהם. הוא גם נלחם 70 דקות מול ג'וני ולנטיין ביוסטון כשנעל את ולנטיין בספינינג טו הולד כשהזמן נגמר והוא דרש עוד עשר דקות. ולנטיין כמעט ניצח והקרב נגמר, ואז ביקש עוד עשר דקות. פאנק אמר שיסתפק בתיקו ועזב עם התואר. הקרב החוזר שלהם, שהיה עם מגבלת זמן של שעה וחצי, הביא קהל מלא.
פאנק ג'וניור עבד בקרבות כאלו בדרך כלל כאלוף, ולא נאלץ להתאמן. הוא חשב שזה האימונים. היה חשוב לא להיות שרירי, אלא מאומן. הוא נלחם גם בקרבות כאלו מול רייס, ג'רי בריסקו, דני הודג', אנטוניו אינוקי, ג'ייאנט באבה, ג'מבו צורוטה, ווית'לי קלדוול, ג'ימי גולדן, פלייר, לוני מיין, בילי רובינסון, לו ת'אז, ג'וף פורץ, ורן גאנייה, דייב רול, ארצ'י גולדי, ג'ורג' גורדיינקו, פול ג'ונס, פאט או'קונור, רופוס ג'ונס, בובו ברזיל, צ'אבו גאררו, גריזלי סמית', ברקאט בראון, ג'וני ווקר, טים וודס, פריץ ואן אריק, בוב ארמסטרונג, צ'יף ג'יי סטרונגבו, רון פולר, דאטץ' סאבאג', רד בסטיאן, ניק בוקווינקל, דני ליטל בר, ג'וני וויבר, ביל וואטס, רוני אטצ'יסון, מיל מאסקאראס, לורד אלפרד הייז וחוזה לות'ריו. בריסקו היה כי קל- איתו התאבק בין 50 ל-80 קרבות כאלו. היחיד שלא הצליח לסיים היה ב-1971 מול באבה. הקרב שודר בשידור חי, האורות היו חזקים והיה חם כמו תנור. המזרן היה לוהט והם לא יכלו לגעת בו. באבה לא היה אתלט גדול אבל גאוותן וסירב לפרוש. לאחר 56 דקות באבה נאלץ לוותר לספירת חוץ כפולה. הוא פעם נלחם שעה פעמיים בלילה- מול בריסקו בפלורידה, ואז טס לקרוליינה מול וייבר. פלייר עשה את זה פעמיים באותו יום מול מורטון.
פאנק ג'וניור פחד ממש מול גריזלי סמית'. אבא של ג'ייק רוברטס היה ענק, 158 ק"ג, רדנק גדול מהגבעות, מוגבל כדמות ובהיאבקות. אבל הקהל בניו אורלינס היה פראי וזאת לא הייתה בעיה. רובינסון היה היריב הקשה, ב-1970 בסטמפיד. רובינסון בא מאנגליה כמתאבק הטוב בעולם, ופאנק ג'וניור גם נחשב לכזה. סטו הארט קבע להם שבוע של קרבות של שעה. פאנק ג'וניור אמר שרובינסון היה בכושר וזז כל הקרב. הקרבות היו טובים, אבל הוא התקשה לעמוד בקצב. אחרי שש פעמים, רובינסון ביקש ממנו להפסיד בלילה השביעי, דבר חריג במיוחד. מול בוקווינקל בג'ורג'יה, הוא קרע את רצועת הברך שלו והם עבדו שעה על המזרן. ביוני 1972, הוא נלחם בטקסס מול פריץ ואן אריק. פריץ היה בתחילת שנות ה-40 ודאג מקרב של שעה בחום של טקסס. טרי פאנק ליווה את דורי והתערב כדי שימכור וינוח. היריב המעניין היה ווית'לי קלדוול מנוקסוויל. הוא שקל 83 ק"ג, אבל היה דורי פאנק האב המקומי- מתאבק משקל קל שכולם באזור ידעו שהוא קשוח. פאנק ג'וניור ראה אותו בחדר ההלבשה ולא דיבר איתו- הוא חשב שזאת מתיחה. אין מצב שהרזה הלא מרשים הזה הוא קלדוול. עד שהבין הם היו בזירה. פאנק גם לא דיבר עם אינוקי- הם ישבו אחד ליד השני בטקס חתימת החוזה- לפני הקרב שלהם ב-1969. בגלל פאנק ג'וניור, רבים מקשרים את תואר ה-NWA וסם מוצ'ניק, שעשה בוקינג, לקרבות של שעה. פאנק אהב אותם, מוצ'ניק לא. הוא האמין שהאלוף צריך לנצח רוב הזמן. הוא קבע תיקו כי קרבות חוזרים הביאו קהל רב יותר מהקרב הראשון, אבל פעם בשנה, והאלוף תמיד ניצח בקרב השני. הוא האמין שיותר מדי קרבות של שעה יסכנו את הקריירה, למרות שאז הסגנון לא היה קשה כמו היום. הוא גם האמין שזה שחק את האלוף. הוא לא היה נגד כשזה היה הזמן, אבל זעם אם האלוף נלחם מול בחור מקומי במשך שעה מול 700 מעריצים בעיר קטנה. ג'ק בריסקו התלונן בפני מוצ'ניק על קרבות ארוכים והוא התלונן על הפרומוטרים שלא קידמו את האלוף. בריסקו לא התלונן על קרבות כאלו בסנט לואיס עבור 3,000 דולר, אבל לא בעיר קטנה תמורת 200. בריסקו נשחק ואחרי פחות משנתיים ויתר על התואר. מוצ'ניק האמין שהאלוף בכלל לא צריך לעבוד בערים הקטנות, ואם הוא בטריטוריה שבוע, שיעבוד בארבע הערים הגדולות. הפרומוטרים לא רצו את זה, ולא אהבו שהבחור המקומי שלהם עשה ג'וב לאלוף. לכן מוצ'ניק הפסיק לכהן כנשיא ה-NWA.
לארי מטיסיק, עוזרו של מוצ'ניק, ראה את כל הקרבות של השעה בסנט לואיס. הוא זוכר ארבעה לפחות של פאנק-בריסקו בשנות ה-70. בפברואר 1983 פלייר נלחם מול ברוזר ברודי בקרב שצולם ליפן- פלייר מאוד אהב את הקרב, למרות שסטימבוט היה היריב האהוב עליו. מטיסיק זוכר איך בפברואר 1965, לו ת'אז ופאט או'קונור נתנו את הקרב הטוב בעיר. לא כל הקרבות הסתיימו בתיקו. ת'אז ניצח בהכרעה הראשונה לאחר 55 דקות, ואו'קונור ניסה להשוות עד שהזמן נגמר. זה עבד כמו תיקו של שעה. האלוף ניצח, אבל אנשים קנו את הקרב החוזר בגלל שהראשון היה טוב. ברוב הערים סידרו את הזמן, למשל בגארדן זה לא היה ארוך כמו שאמרו. ברונו סאמארטינו ופדרו מוראלס נלחמו 65 דקות באצטדיון שיי והכריזו על זה כעל 75 דקות כשעצרו אותם ב-11 בלילה. בסנט לואיס, היה מקרה אחד כזה- הארלי רייס היה מותש בסוף שנות ה-70 ויכול היה להתאבק יותר מכל אדם אחר, אבל לא היה בכושר. הוא ביקש פעם לעשות רק 53-55 דקות, אבל הקהל ראה את השעון וכעס, ולכן לא עשו את זה שוב. אין ספק שרייס, בריסקו ופלייר עשו המון קרבות של שעה. בוקווינקל עשה כמה ב-AWA אבל פחות מהצפוי, אבל הוא היה היחיד שעשה את זה מול אנדרה הענק. גם ברט הארט גבוה ברשימה. אם פאנק ג'וניור יכול היה לייעץ לתלמידו, הוא הציע לו לא לאכול אחרי 2 בצהריים. זה עוד דבר שלמד.

YossihNew · 28/4/24

מאמר על ה-WWF והמשבר- 22 בספטמבר, 2003:

אם 1990 הייתה השקט שלפני הסערה, 1991 הייתה הסערה לפני ההוריקן. 1992 הייתה השנה בה ההיאבקות קרסה, ולא התאוששה עד מלחמות ליל שני. אבל הזרעים של הקריסה החלו בחצי הראשון של 1991. מה שקרה בתוך הזירה החוויר בהשוואה לחדשות. לא הכל היה קשור, אבל השפיע באופן חזק. לאחר כישלונו של אולטימייט ווריור כאלוף WWF, הוחלט להשתמש בסרג'נט סלוטר, הפייס הפטריוטי לשעבר, כאלוף מעבר בין ווריור להוגאן. אצל WCW, חזרו שוב לתחושה שריק פלייר, שזכה בתואר מסטינג בתחילת השנה, מבוגר מדי. סטינג לא הצליח, ופלייר לא עזר לעסקים, אז פנו ללקס לוגר. זה הוביל לעזיבה של פלייר את WCW לטובת הפיוד המצופה מול האלק הוגאן. יותר מכל אנגל בזמנו, לווינס מקמהן היה קרב חלומות שהוגש לו על מגש של כסף בלי צורך לקדם. בגלל מאבק מול ג'ים הארד, פוטר פלייר מ-WCW בלי להפסיד את התואר. התארים היו חשובים, לא כמו שכריס בנואה עזב כעבור תשע שנים. אנשים רצו, מאז 1984, קרב בין הוגאן לפלייר, כששניהם התחרו אחד בשני כאלופי הארגונים שלהם.
לצערנו, כמו שהוכח, וינס הרוויח מלא כסף ממצבים מוזרים, אבל גם נכשל במצבים בטוחים. ב-1991, לא ידעו את זה עדיין, ומעטים חשבו שווינס יהרוס פיוד של הוגאן-פלייר. אבל באותו הזמן שלפלייר היו בעיות עם WCW, לווינס היו בעיות גדולות יותר, והן היו חשובות בטווח הארוך. הסיפור הגדול של השנה היה משפטו של דוקטור ג'ורג' זהוריאן, ספק הסטרואידים הראשי של ה-WWF, ולא רק. אבל המחלוקת התקשורתית הגדולה ביותר מאז ההתרחבות הלאומית קרתה בתחילת השנה עם האנגל של רסלמניה. סלוטר ההיל עשה גימיק שבו הוא כרת ברית עם סדאם חוסיין, אז אויב המדינה. ארה"ב עמדה לצאת למלחמה מול עיראק, וסלוטר לקח את גנרל עדנאן אל קייסי- כוכב היאבקות חובבים שהיה מעיראק- כמנג'ר. מתישהו הם אפילו הוסיפו את איירון שיק האיראני, אויבת של עיראק, כקולונל מוסטפה. התוכנית הייתה לערוך את הקרב של הוגאן-ווריור בקולוסיאום בלוס אנג'לס ברסלמניה, שם יכריזו על 100,000 מעריצים, הקהל הגדול בהיסטוריה, כל עוד ימלאו את האולם. אבל ווריור לא ממש הצליח וזה בוטל. תוכנית ב' הייתה שסלוטר יזכה בתואר בראמבל ויפסיד להוגאן ברסלמניה. ממש לפני הראמבל, ארה"ב ועיראק יצאו למלחמה. האנגל הפך לאנגל בטעם רע. יכול להיות שווינס ציפה למלחמה כשהתחיל את האנגל כי זאת הייתה אפשרות חזקה בזמנו, אבל כשסלוטר הגיע הוא לא היה קשור לאנגל. אולי וינס אפילו רצה שהמצב ידרדר כדי לנצל את זה. המון מתאבקים ועובדים חשו שזה אנגל בטעם רע, והעדיפו שרנדי סאבאג' יזכה בתואר כאלוף מעבר. אבל וינס לא חשב על זה ברצינות.
בלי הטעם הרע, הרויאל ראמבל ב-1991, מול 16,000 איש במיאמי ועם 440,000 רכישות, היה מהאירועים הטובים של הארגון. בקלאסיקה נשכחת ניצחו הרוקרס את האוריינט אקספרס- פאט טאנאקה ופול דיימונד במסכה- בקרב שגנב את ההצגה. סלוטר זכה בתואר מווריור באחד מהקרבות הטובים בקריירה של ווריור, לאו דווקא בגללם. סלוטר נופף בדגל העיראקי ולקח באמפים כמו ב-1981. הדברים היו מתוחים ועדנאן לבש שכפ"צ לזירה. שרי מרטל ורנדי סאבאג', שהיו אז צמד, התערבו וסחבו את הקרב במקומם. סאבאג', המאצ'ו קינג בלי אליזבת', הכה את ווריור עם השרביט, וסלוטר ניצח אותו. כדי לוודא שהקהל לא יתפרע, ז'אק רוז'ו קוקו וור הרגיעו את הקהל. בראמבל הוגאן, בריאן נובס מהנאסטי בויז וארת'קוויק שרדו, והיה ברור איך זה יגמר. כעבור יומיים, קרב מול 100,000 איש הפך לחלום. הם ציפו להמון כרטיסים לאחר חילוף התואר, וזה לא קרה. בין 12,000 ל-14,000 כרטיסים נמכרו חודשיים לפני, והם החליטו לעבור ללוס אנג'לס ספורטס ארינה הקטן יותר. הם אמרו שהם מכרו כרטיסים אבל הם חששו בנושאי ביטחון בזמן מלחמה, והיה איום של פצצה. איכשהו זה לא קרה לאירועים אחרים באותה התקופה. אם הייתה פעם שהוכיחו ש"אין דבר כזה פרסום רע" זה לא נכון, זה היה במלחמת המפרץ. העיתונים קראו ללחץ על ספונסרים. יותר מעיתון אחד אמר שה-WWF ניצלו את המלחמה יותר מכולם. אפילו ספורטס אילוסטרייטד אמרו שה-WWF ניצלו את המלחמה יותר מכל. הוגאן נשלח לבסיסים צבאיים מול חיילים שעמדו לצאת למלחמה, ולאחר ביקורת, הוחלט לא לשדר את זה. כמובן שזה שודר כל הזמן ואפילו היה חלק מהפתיח. המכה הגדולה מכולן הייתה ב-1 בפברואר, בספיישל השנתי ב-NBC, שנבנה סביב הוגאן. הארגון ניסה להציג את הוגאן כחייל שנלחם בחזית, כי סרג'נט סלוטר היה הנציג של סדאם חוסיין. הם השיגו 6.7%- מהרייטינג הכי נמוך באותו השבוע, וגם הכי נמוך שלהם ב-NBC. וכל התוכניות האחרות היו מאוחר בלילה, והספיישל השיג 11.6% במינימום. האנגל לא הקטין את הקהל החי, וזה לא עשה כלום חוץ מלפגוע ברסלמניה, כי ממילא הם לא עמדו למכור יותר מ-25,000-30,000 כרטיסים, אבל הרייטינג גרם ל-NBC להחליט שה-WWF פאסה. הם השיגו עוד מופע שם באפריל לפני שבוטלו. היו המון סיבות לירידה העסקית ב-1992. האובדן של החשיפה של NBC היה אחד מהן.
הארגון שוב חטף ביח"צ כעבור שבועיים לאחר סקר של סוכנויות הפרסום, שקבע שהם הספורט הכי שנוא בארה"ב. 40% מהמבוגרים שנאו את זה, אבל מצד שני הם היו במקום ה-40 ברשימת הענפים האהובים, אבל בקושי מעל רולר דרבי שלא היה קיים כבר עשור. זה השפיע על המחשבה שווינס גרם להיאבקות להיות אהודה במיינסטרים. ב-1983, לפני שסינדי לאופר והאלק הוגאן פרסמו את ההיאבקות ולפני שווינס יצא מצפון מזרח המדינה, הם היו במקום שמיני. הסקר אמר למפרסמים להתרחק מה-WWF. יש המון אנשים ששונאים את התחום ולכן לא צריך ליצור איתו קשר. הארגון הגיע לרסלמניה 7, עם 15,000 מעריצים ששילמו 722,035 דולר. הארגון לא היה בטוח, וגורילה מונסון הכריז בתחילת האירוע שיותר אנשים רכשו את האירוע הזה מכל אירוע אחר. כמובן שאף אחד לא יכול היה לדעת את זה, וגם רמת העניין ירדה. הוא ניסה לשכנע את הקהל שהם לא טעו בנושא האנגל. חוץ מזה, האירועים הכי נרכשים היו קרבות אגרוף גדולים של מייק טייסון. כעבור שבוע ה-WWF טענו ל-520,000 רכישות, יותר מהוגאן-ווריור. אבל הם השיגו פחות מ-400,000, פחות מהראמבל. הוגאן זכה בתואר בקרב ארוך שדווקא היה טוב. אבל האירוע נשכח יחסית. מה שגנב את ההצגה היה קרב בו המפסיד פורש בין ווריור וסאבאג'. סאבאג' סחב את ווריור לקרב של 4.25 כוכבים, לפני הקרב הטוב שלהם בשנה הבאה. סאבאג' לא התאבק קצת זמן בגלל ניתוח באגודל ולא היה מוכן לחזור, אבל היה נותן את קרב השנה עם כל מתאבק אחר. לאחר שהפסיד, שרי הזועמת תקפה אותו. אליזבת', שנעלמה לפני, הייתה בקהל. סאבאג' נכנס עם כובע לבן, מה שרמז לבאות. שרי תקפה את סאבאג' המסכן ואליזבת' הצילה אותו וזרקה אותה. הקהל בכה כשסאבאג' ואליזבת' התפייסו. סאבאג' תכנן לקחת הפסקה ולהקים משפחה. הוא הפך, בזכות הקרב, מהיל מספר 2 לפייס מספר 2. הוא הפך לפרשן, עם וינס ורודי פייפר. הכינו לקראת החתונה בהמשך השנה. אבל נעשה נזק גדול למוניטין. במשך שנים אמרו שה-WWF הם סתם כיף לא מזיק לילדים, אבל ניצול המלחמה גרם להם להיראות רע במיוחד. היו אנשים שהבינו שהמסכה ירדה, והכל ישתנה. הם לא ידעו עד כמה זה יהיה חשוב עכשיו.
ביולי, נשפט זהוריאן בפנסילבניה על אספקת סטרואידים וכדורי הרגעה למתאבקים. הארגון הצליח להינצל כשעורך הדין של הוגאן, ג'רי מקדוויט- ההצלחה שלו פה הפכה אותו לעורך הדין האישי של וינס- טען בפני השופטת כמה ימים לפני המשפט. הוא הצליח למנוע מהוגאן להעיד, וככה הוגאן לא הודה שזהוריאן נתן לו סטרואידים אישית ובמשלוחים עלומים. השופטת אמרה שזה יפגע בחיים של הוגאן, ולכן ויתרה על סעיף אחד במשפט, מכירת סטרואידים למתאבק בשם "ג'ון דו". הסיפור של הוגאן התפרסו ב-USA טודיי, ב-ABC ובניו יורק טיימס. הרשתות הבינו שהאייקון לילדים יעיד תחת שבועה ויודה שלקח סטרואידים מסוחר סמים. היה ברור שאלמלא הניצול של המלחמה, כולם היו מתעלמים מזה, אבל עכשיו היה ברור איך הוגאן והארגון יראו אם זה ייחשף. הוגאן לא היה צריך להעיד, והעניין במשפט הצטמצם לרמה מקומית בלבד. רודי פייפר, הכוכב השני, העיד, אבל היה ברור שיש פער עצום בין שניהם, למרות שפייפר הפך לכוכב סרטים. זהוריאן הורשע ב-16 סעיפים אחרים, ונכנס לכלא עד שיצא ב-1994 על התנהגות טובה. החרימו את המשרד שלו כי הוא היה מפעל לסמים. זה היה משפט חשוב לאחר החוק של 1988, בו רופא לא יכול היה לתת סטרואידים לכל דבר פרט למחלה. זהוריאן הפך לעד מפתח בניסיון להרשיע את וינס כחלק מקונספירציה של סטרואידים ב-1994. אבל אלמלא כמה דברים, ההשפעות על ה-WWF היו מינימליות. למרות שהוגאן לא הופיע במשפט, הוא כן נפגע. כשזהוריאן נאם, הוא אמר שמכר סטרואידים להוגאן, מה שה-WWF ניסו להשתיק. הוא אמר שלהוגאן הייתה בעיה עוד ב-1984 כשנפגשו. השם של הוגאן עלה כי זהוריאן אמר שהוא זה שהוציא את הוגאן מההתמכרות לסטרואידים, והוגאן לא השתמש בהם מאז 1988-89. הוגאן אמר שהשתמש גם לאחר מכן, אבל ב-1989 רב עם אשתו כשגילתה ואז הפסיק. זהוריאן אמר שמכר סטרואידים עוד מ-1979, ובהאוס שואוז, ונתן אותם בין 15 ל-20 מתאבקים בממוצע- כמעט כל מי שעבד בקארד. זהוריאן העיד שמכר סטרואידים למקמהן ולפרדי בלאסי, ברמה מינימלית ואף מתאבק לא סבל מזה. לאחר מכן הסתבר שריק מרטל סבל מנזק בכבד. זהוריאן הרוויח מאות אלפי דולרים ממכירות של סטרואידים לא חוקיים למתאבקים במהלך התקופה הנדונה, שנה וחצי.
רוב האנשים חששו, אבל ג'רי לולר לא. הוא אמר לספורטס אילוסטרייטד שהוא מופתע שזה לא יצא קודם, זאת הייתה דרישה ב-WWF. בילי גרהאם, שמילא את הגארדן שנים עבור אביו של וינס, היה כבר נכה ונפגע במפרקים, והיו לו מותן וקרסול מלאכותיים, בגלל 24 שנות סטרואידים. הוא כבר סבל מנזק לכבד- הוא היה מת בלי השתלה- והוא היה אמור לערער על הטענה של זהוריאן שאף פציינט לא סבל. גרהאם גם אמר שהוא קיבל מזהוריאן המון סטרואידים, וב-1988 קיבל ממנו מספיק לשנה שלמה. ביום האחרון היה ברור שהכל עומד להתפרק, ועד הגנה אמר שזהוריאן קיבל 35 דולר ללילה רק כדי להיות רופא, ולא נתן הרואין או קראק, אלא סם שהוא לא ידע שכבר לא חוקי. הוא מכר סטרואידים להוגאן ווינס, אבל לא חשב שעשה משהו לא טוב. הוא העמיד פנים שזהוריאן חטף עבור סלבריטאים גדולים. אבל זה שהזכירו את שני האנשים הכי עשירים בהיאבקות כלקוחות של סוחר הסמים, התפרסם בניו יורק. הייתה גם תמונה שהתפרסמה, זהוריאן עם וינס והוגאן. אפילו שהשניים התווכחו לעתים קרובות, וינס והוגאן היו חברים טובים ושותפים לאימונים. זהוריאן שלח למשרד של וינס סטרואידים כדי שהוגאן ייקח. הוגאן היה זה ששכנע את וינס לקחת סטרואידים כשהתאמנו יחד עם זאוס על הסט של נו הולדס בארד. וינס, לפי עדות מזכירתו, אצלה הסתיר את הסטרואידים, לא לקח אותם עד לגיל 43.

YossihNew · 28/4/24

וינס היה פרשן ורבים לא ידעו שהוא הבעלים. הוא לא היה דמות בולטת כמו היום, ועד 1997 בחר לשמור על פרופיל נמוך ולכוון את המתאבקים שלו. זה שרכש סטרואידים מזהוריאן לא היה חשוב כל כך, אבל זה היה מלא בהשלכות רבות. וינס לא יכול היה להגיד שהוא לא ידע מה קורה עם זהוריאן אם הוא היה מהרוכשים. אבל העיתונות קפצה על הוגאן. הוגאן בדיוק עשה תשדירים נגד הסמים, כמו כל הכוכבים הגדולים- ג'ייק רוברטס, ג'ים ניידהארט, סאבאג', אולטימייט ווריור והשאר. הוגאן אפילו פרסם ויטמינים לילדים. הבדיחה בתוך ההיאבקות הייתה שמדובר בוויטמינים לבליעה או להזרקה, ועכשיו כל העולם הבין את זה. הוויטמינים נכשלו מהר מאוד והמוצר לא יצא יותר. זהוריאן הורשע ובטיטאן ספורטס היה לחץ, לא החזירו שיחות לענקי תקשורת והכחישו קשר למשפט. ה-WWF טענו שניסו להפליל אותם. זהוריאן הוא הרופא שנשפט, לא ה-WWF או המתאבקים. הם לא הואשמו בשום דבר, הם בידור משפחתי לצעירי אמריקה. למען האמת, הם טענו, כבר ביוני 1987 הם אסרו על המתאבקים שלהם לקחת סמים.
כעבור כמה ימים הם נאלצו להתנצל- הם בדקו רק קוקאין. הטענה הייתה שלאחר שג'ים דאגן ואיירון שיק נתפסו עם קוקאין, הם הנהיגו מדיינות סמים אבל עוד לא היו חוקים נגד סטרואידים. נטען שלא רק בריאן בלייר, פייפר, מרטל ודן ספייבי שהעידו השתמשו בסטרואידים, אלא כל ה-WWF. מי שלא משתמש- לא מתאבק. הוגאן הפסיק להופיע בהאוס שואוז כמה שבועות מחשש שיקבל תגובה שלילית. מי שהכי התעסק בנושא היה פיל מוצ'ניק מניו יורק פוסט. הוא היה מעריץ כילד והיה חשוב. הוא אמר המון דברים שאחרים חששו להגיד, וחששו. מוצ'ניק היה בקשר עם ברונו סאמארטינו, האליל של מי שגדל עליו בניו יורק, שדיבר על הסמים והסטרואידים בהיאבקות, בעיקר בין 1981- כשעזב- עד 1985 כשחזר. כשברונו עמד לחזור מפרישה עבור וינס, הוא סירב לנסוע עם המתאבקים בגלל ההתנהגות שלהם, ונסע עם ג'יי סטרונגבו. ג'ים הארד אמר שהוא לא בודק סטרואידים או אלכוהול, כי הם מבוגרים אינטליגנטים. הם כן בודקים סמים קשים. אז מחוץ לפנסילבניה, בעיקר דיברו על העניין באורגון. פייפר אמר שלקח סטרואידים כדי להצליח יותר בהיאבקות. הוא אמר שזה חיזק את היכולת שלו, ובגלל שהיה מהמתאבקים הפעילים האחרונים שהודו שהיאבקות מבוימת, הוא אמר שהוא היה זקוק להם מול בחורים גדולים.
הסטרואידים נכנסו לתחום עוד בשנות ה-60, לפני גרהאם. הוא משך המון ב-AWA ב-1972, אבל לא המציא את העניין כמו שאומרים. לא היה ספק שההצלחה שלו כהיל הראשי בסוף שנות ה-70 השפיעה על השאר, בעיקר על הוגאן שהושפע ממנו כשישב בפלורידה בשורה השנייה וראה אותו. הוא למד בתיכון עם מייק גרהאם, דיק סלייטר וסטיב קירן. בניגוד אליהם הוא לא היה אתלט. באמצע שנות ה-70, אבא של וינס הביא את גרהאם לניו יורק כאלוף היל דומיננטי. מבנה הגוף שלו, האישיות הצבעונית והכריזמה הפכו אותו לאהוב במיוחד על וינס, שחשב שככה יוכלו להפוך את ההיאבקות לגדולה מתמיד. רק שש שנים לאחר מכן הסטרואידים התפוצצו. וינס בדיוק התרחב, הוגאן הפך לכוכב, והפרומוטר והציבור קנו את זה שהשרירנים האלה היו קשוחים יותר מהוורקרים הגדולים והלגיטימיים ששלטו בספורט. ברונו, שהיה בגובה 1.75 ושקל 120 ק"ג, עם הגוף הגדול שלו, נחשב לחזק בעולם בשנות ה-60. רבים במקצוע השתמשו בהם, אבל הוא לא נגע בסטרואידים. הוא שנא אותם, גם בגלל הבריאות וגם כי ראה זאת כרמאות. למרות שהשתמשו בזה ב-1981, מעט השתמשו בהם. כשברונו חזר ב-1985 כפרשן לצד וינס מקמהן וג'סי ונטורה, ואז לזירה, כולם כבר לקחו. מוצ'ניק זעם מהסתירות האלה. רצו שילדים יקנו מרצ'נדייז עם סמים לא חוקיים. ה-NFL לא הייתה שונה, אבל גם עליהם הוא דיבר. היה חשוב לציין שמוצ'ניק היה חבר טוב של בזיל דה ויטו, הסגן של וינס. וינס והוגאן הגיבו בצורה ששינתה את ההיאבקות וגרמה לתדמית שלילית, וגם חיסלה את העסק מאוד.
באותו שבוע, לייל אלזדו מה-NFL חלה בסרטן שהרג אותו אחרי כמה שנים, והרופאים האשימו את הסטרואידים והורמון הגדילה שלקח עוד במכללה. רבים אמרו שזה לא קשור לסטרואידים מבחינה רפואית, אבל הכתבה יצאה כשספורטס אילוסטרייטד גם דיברו על זהוריאן. הניו יורק טיימס, שהיה העיתון החזק במדינה, כתב טור בנושא. וינס הצליח להשיג אחרי 1984-85 פרסום גדול, והסכנה הייתה שעדות של הוגאן תפגע בכל זה. בלי הוגאן, המשפט של זהוריאן לא היה חשוב, כי בדרך כלל לא דיברו על היאבקות מבוימת. כשהזכירו את הוגאן בסוף, דיברו קצת, אבל זה היה נעלם מהר. בגלל העניין עם אלזדו ומוצ'ניק, העיתונים לפתע אמרו שה-WWF שיווקו גיבורים עם סטרואידים לילדים, והשימוש בסטרואידים בתיכון בעלייה. סיפור הסטרואידים התפרסם לפתע. ניסו לקשור ביניהם, כי הוגאן היה גיבור גדול מאוד בציבור. בסנט לואיס, שם סם מוצ'ניק מנע ביקורת על ההיאבקות, פעלו נגד ה-WWF. עשו אירוע גדול של הוגאן-סלוטר כשסאבאג' שופט, ואנדרטייקר-אולטימייט ווריור בקרב ארון קבורה. יום לפני כן, כתב אמר שהוא לא ילך לכתוב כתבה בנושא כי ארגון שמשווק סטרואידים לילדים לא ראוי לכיסוי. האשימו את וינס מקמהן בשימוש בסטרואידים. ברונו אמר שהאלק הוגאן הוא האדם הכי מזויף בהיסטוריה. הוא מדבר על תפילות ולא היה בכנסייה, וכולם יודעים איזה ויטמינים הוא לוקח.
האצטדיון הביא 14,500 איש, פחות ממה שהיה ממלא את האולם בפנים, והארגון הפסיד 40,000 דולר. ה-WWF שלחו את דה ויטו לטפל בעניין התקשורתי והוא רק החמיר את המצב כשטען של-WWF יש את מערכת אכיפת הסמים הטובה בספורט, ועכשיו הם יתרחבו לסטרואידים, וישמרו על סטנדרטים גבוהים במיוחד כדי שהעובדים ימשיכו להיות מודל לחיקוי. השאלה הייתה איך הם בדיוק יעשו את זה, ודה ויטו טען שלא ניסח את ההודעה כראוי. בפריים טיים רסלינג, וינס אמר שזה לא מפתיע של-WWF יש את תוכניות המבדקים, החינוך והגמילה הגדולות בספורט.
וינס אמר שה-WWF הם מוצר משפחתי שכל המשפחה יכולה להתגאות בו, ללא סמים. לא רק התקשורת הדאיגה. הוגאן עזב את ההאוס שואוז בסוף יוני, והמופעים הביאו 3,000-3,500 איש בלי קניות ברגע האחרון- נוראי עבור הוגאן, למרות שהם פרסמו שהוגאן לא יגיע והקריבו בטווח הקצר למען הטווח הארוך. הוגאן חזר לאחר המשפט, והביא 6,500 איש בשיקגו, 5,000 בדטרויט ו-4,100 בפרובידנס. בשיקגו, אחת מהערים הטובות, זה היה הקהל הנמוך של הוגאן מזה שנים. התגובה כלפיו לא השתנתה בכלל, אבל דאגו מהקהל הקטן כי סלוטר כבר לא עניין כהיל. כל ההאוס שואוז הבאים של הוגאן לא מכרו הרבה. מסתבר שהוגאן הפך למושך הקהל השני בארגון, כי אולטימייט ווריור-אנדרטייקר משך יותר מהוגאן. אבל הוגאן היה האלוף, האווז עם ביצי הזהב, ווינס היה חייב לטפל בזה. זה היה הדבר הקשה מכולם. הלחץ על הארגון גבר, והארגון לא הצליח להתגונן, אז וינס העדיף להתחיל לספר את האמת. ביולי 1991, קבע וינס מסיבת עיתונאים בה יודה בשימוש בסטרואידים. מאוחר יותר באותו ערב יודה הוגאן בשימוש שלו אצל ארסניו הול. הרעיון היה להודות בשימוש בזמן שסטרואידים היו חוקיים, כי אז זה כבר הפך לעבירה. בגלל פרצה משפטית, בין 1988 ל-1991, זהוריאן לא יכול היה לתת למתאבקים סטרואידים, אבל המתאבקים כן יכלו לקחת את החבילות. אחרי 1991 זאת הייתה עבירה. מאוחר יותר באותה השנה, כשמתאבקים הלכו לתוכניות ושאלו אותם על זה, הם אמרו שהשתמשו בהם כשהיו חוקיים ולא ידעו על הסיכון. זה היה בולשיט, אבל חכם ממה שהוגאן עשה.
וינס אמר שהשתמש לקצת זמן בסטרואידים שרכש מזהוריאן- במשפט הוא אמר אחרת- אבל שזה לא הרגיש טבעי והוא ויתר. לאחר מכן זה הפך לכמה שנים, והוא הפסיק עם זה בגלל שחלה ורופא אמר לו להפסיק, אבל זה נחשף רק במשפט. וינס אמר להוגאן לספר את האמת. הוגאן הודה בכך תחת שבועה, אבל החליט באותו הערב לעשות משהו אחר. בהופעה ידועה לשמצה אצל ארסניו הול, הוא אמר שהשתמש בסטרואידים שלוש פעמים בחייו, רק בשביל פציעות. הוא אמר שקרע את השריר הדו ראשי ב-1983 כשהיה אלוף, ולא רצה לשבת בבית שנה אז השתמש בסטרואידים כדי להחלים. הוא לא לקח חופש באותה תקופה והזרוע שלו לא הייתה פצועה, למען האמת הוא אפילו לא זכה בתואר אז. הוא אמר שהוא בכלל לא הכיר את זהוריאן ושהוא חשב שמדובר במעריץ שהצטלם איתו. הוא גם הכעיס את גרהאם וברונו- לאחר המשפט של זהוריאן, מכיוון שהוגאן יצא מהמשפט, שאלו את גרהאם אם הוגאן השתמש בסטרואידים. גרהאם אמר שהוגאן יספר את האמת כשצריך, והוגאן ירד עליו וקרא לו מכור לסמים. הוא אמר שברונו צבוע כי הרוויח כסף כשהתאבק מול גרהאם שלקח סטרואידים. זה היה מאוד מפתיע כי גרהאם התייחס אליו יפה, למרות שהוא נחשב לאויב אחרי שדיבר על הסטרואידים, והיו לו חברים טובים. גרהאם התעצבן על הוגאן. ברונו תמיד שנא את הוגאן, לא אהב אותו, את מה שייצג ונמאס לו לשמוע שהוגאן הפך את ההיאבקות לאהודה כשלדעתו הוא הביא יותר קהל. חשוב לציין שברונו, על בסיס קבוע בצפון מזרח המדינה, הצליח לנצח את הוגאן בכמה אזורים, אבל לא התפרסם כמוהו. הוגאן רצה ללכלך על ברונו אבל לבקר אותו כי התאבק עם מישהו עם סטרואידים היה מגוחך מצד אדם שהתאבק תמיד מול מישהו עם סטרואידים כאלוף. ברונו היה מכובד במיוחד והוגאן יצר לעצמו אויבים. זה לא היה רעיון טוב, בעיקר כששיקר. הוגאן אמר שהוא בגודל טבעי, וכולם ידעו ששנה לאחר שהוגאן גילה את הסטרואידים, הוא גדל מ-104 ק"ג ל-145. ה-WWF אמרו שהוגאן לא השתמש בסטרואידים פרט לפציעות. היה ברור שזה עומד להתפוצץ ושהוגאן צריך להודות או שזה יפגע בעסק. הארגון פשוט חשב שלהוגאן יאמינו ולא לגרהאם. ג'ים רוס, אז הפרשן המוביל ב-WCW, היה הגון בקו החם, ואמר שיש בעיה בתחום, אבל בנוגע לאלו שאמרו שהשתמשו בסטרואידים שלוש פעמים בחייהם מסיבות רפואיות, הם פוגעים בקריירה שלהם. כעבור שלוש שנים, כשנשאל תחת שבועה אם שיקר לתקשורת, הודה הוגאן ששיקר.

YossihNew · 29/4/24

כולם ידעו שהוא שיקר. העסק התפצל למחנות שונים- ב-WWF שתקו בציבור אבל ידעו שיש בעיות שמגיעות. אחרים אמרו שזה ירגע. חלק הגנו על הוגאן, מעט מאוד, ואמרו שהוא נאלץ לשקר. וינס היה הרוס כשהוגאן לא סיפר את האמת אצל ארסניו הול למרות שהכחיש אחר כך. לא היה קשה למצוא מתאבקים שאמרו שהוגאן שקרן. אבל אמנם היו כמה שלטים שליליים וקריאות בוז, אבל רוב המעריצים לא שמו לב. אבל הלחץ התחיל. וידעו שיגיע רגע אמת. ה-WWF היו צריכים להתחיל לבדוק, ולכווץ את המפלצות ולשנות את הארגון. וינס התעקש שזה הסטוריליינים, ולא הגופים, שהיו אחראיים להצלחה, ושהוא יכול לפרסם את ההיאבקות ואת פיתוח הגוף בלי סטרואידים, הציבור ראה פריקשואו. אי אפשר היה להחזיר את השד לבקבוק. כעבור שנה, המתאבקים הנקיים גרמו לצניחת האהדה, ואילו אמריקן גלדיאטורס, עם סטרואידים, עלתה ברייטינג על חשבונם. ברונו, גרהאם ואחרים אמרו ש-90% מהמתאבקים לוקחים סטרואידים. ג'ון סטאד, שאמר שהם משקרים כדי להגן על העסק, אמר לגרהאם בסוד שהוא ממעיט בתופעה. ג'סי ונטורה אמר ש-90% מהמתאבקים הגדולים משתמשים בזה. וינס מקמהן אמר שזה קיים אבל שהם מגזימים. הוגאן אמר תחת שבועה שמדובר ב-75%-80%, ואולי יותר, הווריור דיבר על 90%. אבל האמינות של הארגון שכבר הייתה חלשה צנחה, ווינס חטף מכל כיוון. חלק מההתקפות היו הוגנות, אחרות לא, ואחרות חסרות יסוד, אבל כולם נלחמו נגדו, והוא לא היה אמין. זה הפך לבעיה גדולה בשנה הבאה, וחלק מהסיבה לירידה בתעשייה. גם WCW התקשתה, זה היה נכון כל שנה פרט לכמה. דאסטי רודס חזר לתפקיד הבוקר, ובלילה של סופת שלגים נוראית, זכה ריק פלייר בתואר ה-NWA מסטינג. זה לא היה מתוכנן. במקור פלייר היה אמור, כעקרב השחור, לזכות בתואר בסטארקייד 1990 ולהיות שבע פעמים אלוף- או שמונה?- כמו הארלי רייס, בסנט לואיס, העיר הגדולה של ה-NWA מול סם מוצ'ניק. סטינג סירב להפסיד את התואר לעקרב השחור כי האנגל הרס אותו כאלוף ולפחות רצה לנצח בסטוריליין. כיוון שרצו שפלייר יהיה האלוף, הוחלט שברי ווינדהאם ישים את המסכה ויעשה ג'וב לסטינג. אבל כשסטינג הסכים להפסיד לפלייר, פלייר הסכים לשים מסכה ולהפסיד לפלייר. הקרב לא היה טוב כמו הקרב הרגיל ביניהם. הקהל שנא את סטינג, וסטינג הצמיד והצמיד עד ששניהם התנגשו ופלייר נפל על סטינג ששם רגל על החבלים. כמו בשנות ה-80, הוריד פלייר את הרגל לפני שהשופט ראה, ולאחר 21 דקות זכה בתואר. בניגוד למאי, כשחגגו ותכננו את זה, הפוליטיקה חיסלה הכל. ל-WCW נמאס מה-NWA, וסטינג הפך לאלוף WCW. כשפלייר זכה בכהונה שוברת השיאים הם לא התייחסו לזה. סופת השלגים גרמה לזה ש-5,000 איש שילמו 78,000 דולר, וזה היה עם פול היימן ולורנס טיילור במופע. רק 4,000 הגיעו ולא ידעו שחזו בהיסטוריה.
פלייר לא עזר לעסקים. רק 1,300 איש הגיעו לקרב החוזר. הפיוד החדש היחיד של פלייר היה עם המתאבק הגבוה ביותר אי פעם, בגובה 2.28 מטר ובמשקל 183 ק"ג, חורחה "אל ג'יגאנטה" גונזלס. הוא היה בן 25, כוכב כדורסל אולימפי ארגנטינאי שהתקבל נבחרת באטלנטה. הוא היה איטי מדי ב-NBA אז נתנו לו חוזה ענק בניסיון להפוך אותו לאנדרה הענק ההיספני. הוא היה גבוה ממנו אבל לא מפחיד כמוהו והוא לא הבין בהיאבקות. פלייר היה היחיד שידע איך לעשות קרב איתו, וקפץ ממנו כשעמד במרכז הזירה. הוא עשה את זה עם אנשים אחרים כמו רודס, אבל זה לא משך קהל. האירוע הראשון שלהם היה מהטובים עד אז, והפעם האחרונה המון שנים שמישהו אמר את זה על WCW. רסלוור 1991 עם וורגיימס. זה לא היה פשוט, במקרה ל-WWF היה מופע באריזונה יום קודם. הם עשו את זה הרבה- האוס שואו שנגמר רק ב-11:20, ועד שהמעריצים חזרו הביתה בפקק, הם לא רצו להגיע למופע למחרת. הם הביאו 4,800 איש ששילמו 60,000 דולר לקרב כלוב של ווריור-סלוטר שנועד למרוח את הזמן ולא לבדר. למחרת היום, הביאה WCW למופע 4,300 איש, עם המון פרסום מקומי, והכניסה 53,000 דולר ועוד 155,000 דולר מהזמנות. ה-WWF ערכו האוס שואו באולם קטן יותר עם יותר הכנסות. WCW התלהבו שעשו אירוע שזכה לביקורות נלהבות, שני רק לקלאש אוף צ'מפיונס ומיוזיק סיטי שואודאון ב-1989 עם פלייר מול ריקי סטימבוט וטרי פאנק. הוורגיימס היה 5 כוכבים, כשפלייר, לארי זביסקו, סיד וישס וברי ווינדהאם ניצחו את סטינג, בריאן פילמן והסטיינרים. וישס היה אמור לתת לפילמן כמה פאוורבומבים עד שהקרב יעצר, אבל זה יצא אמיתי מדי. סיד נתן פאוורבומב אחד, הרגליים של פילמן פגעו בתקרה והוא נחת על הראש ועולף. הוא פונה לבית החולים במצב קשה, ויצא כוכב, אבל לא עשו עם זה כלום. היה באירוע גם קרב של הזרים של יפן- סטן האנסן וביג ואן ויידר נספרו שניהם בחוץ, והיה קרב נשים של ארגון JWA, ואף אדי גאררו התאבק בקרב לוצ'דורים בפתיחה. לא היה שם קרב רע, טרי טיילור וטום זינק וגם לקס לוגר ודני ספייבי, באופן מפתיע, נתנו קרבות טובים.
אבל היה שיא נוכחות שנשבר אז. ג'ים הארד וסייג'י סאקאגוצ'י מניו ג'פאן ערכו מופע שלישי של ניו ג'פאן בטוקיו דום במרץ. זה נקרא סטארקייד בטוקיו דום. המופע המשותף הביא 54,500 איש שהכניסו 3,160,000 דולר, שיא ביפן. זה שודר בארה"ב והשיג 100,000 רכישות- שיא לאירוע יפני. במיין איבנט פלייר, אלוף ה-NWA ו-WCW, נלחם מול אלוף IWGP טאטסומי פוג'ינאמי. פוג'ינאמי ניצח לאחר קרב טוב, אבל לפני הסיום זרק את פלייר מעל החבל. אנשים הבינו מה קורה- ביל אלפונזו היה השופט, וטייגר האטורי כשופט מחליף. דייב ישב בחדר העיתונאים והעיתונאים האמריקנים הבינו שעומדים לסיים את מסורת הסיומות הנקיות של יפן. דאסטי ו-WCW חטפו על זה, אבל ניו ג'פאן הסכימו. פלייר דימם והתאבק יותר אגרסיבי, הוא פספס את פוג'ינאמי ופגע בביל אלפונזו. פוג'ינאמי הצמיד ולא היה שופט, והאטורי ספר. פלייר רץ אל פוג'ינאמי ונזרק מעל החבל. כשחזר, ננעל באבדומינל סטרץ' והוצמד. הקהל השתגע וחגג. הכתבים ביפן קיבלו מעבר לאחורי הקלעים, אבל הדלת בחדר בו לקחו את התואר מפוג'ינאמי, בקטע ששודר בארה"ב, הייתה נעולה. אף אחד לא חשב שזה היה יותר מחילוף התואר הראשון של ה-NWA ביפן מזה יותר מעשור, והראשון אצל ניו ג'פאן. אמרו שפוג'ינאמי הצטרף לבאבה ברשימת היפנים שהחזיקו בתואר. כעבור כמה ימים, העיתונים היפניים דיווחו שפוג'ינאמי נדפק בידי האמריקנים שאמרו שפלייר ניצח בפסילה ולקח את החגורה הביתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שתואר NWA ותואר WCW היו נפרדים- פוג'ינאמי היה אלוף NWA ביפן, ולא הגן שם על התואר, ופלייר היה אלוף WCW בארה"ב. היפנים ידעו שפלייר יגן על תואר בארה"ב והאמריקנים לא שמעו על פוג'ינאמי. בנוסף, האחים ריק וסקוט סטיינר ניצחו את הירושי האסה וקאנסוקה סאסאקי בקרב מלא סופלקסים שהיה קרב השנה- אבל לא התיישן יפה כמו ברט הארט-קורט הניג מאותה שנה. בטוקיו דום גם המשיכה מלחמת ההיאבקות, וכעבור תשעה ימים המצב נהיה דבילי יותר. ארגון SWS עבד עם ה-WWF וערך מופע בטוקיו דום. סטארקייד ניצח את ה-WWF, שקידמו את סלוטר-ווריור על התואר והוגאן וג'נצ'ירו טנריו מול הרוד ווריורס- LOD עם השם היפני שלהם. אבל זה התרחש לאחר רסלמניה, והוגאן היה האלוף, והווריורס, הצמד המוביל של שנות ה-80, ניצחו בספירת חוץ את הכוכב הגדול של שנות ה-80. כדי ש-WCW לא ינצחו את ה-WWF הכריזו על 64,618 איש בקהל, אבל היו 20,000 מושבים ריקים. הם היו יותר 35,000. הקהל צעק "מספר מזויף", אבל הוגאן כביכול שבר את השיא של פלייר. בזמנו, בקושי דיברו על הרייטינג. ה-WWF חיסלו את WCW, האירועים שלהם היו יותר חזקים בביירייטס, וההאוס שואוז שלהם ברוב השווקים הגדולים, פרט לכמה בדרום מזרח המדינה, היו יותר גדולים. אבל ברייטינג WCW תמיד הובילה. הרייטינג של WCW ירד ב-21% ביום שבת וב-10% ביום ראשון. בתחילת 1991 היה שוויון. פריים טיים רסלינג, האמא של RAW, השיגה 2.8%, כמו WCW מיין איבנט ביום ראשון. אול אמריקן רסלינג בשבת השיגה 2.6%, כמו סאטרדיי נייט. TBS הייתה עם יותר בתים מ-USA, אז זה אמר שיותר אנשים צפו ב-WCW. אבל מה שהיה חשוב היה התוכניות המקומיות שקידמו את ההאוס שואוז, שעליהן נבנה העסק, וזה היה הדבר החשוב. ל-WWF היה את היתרון המוחלט שם.
לאחר יפן, שוב נסעו ה-WWF מעבר לים, לתשעה ימים בממלכה המאוחדת. הכל היה מלא, שמונה מופעים התמלאו ארבעה חודשים לפני. בארה"ב לא היה טוב והכל הידרדר, אבל מצאו שוק חדש. התוכניות היו לתת לאנגליה את סאמרסלאם בשנה הבאה באצטדיון וומבלי. בשנות החושך, אירופה מנעה מהארגון ליפול. אבל היו שני סיפורים גדולים באביב בארה"ב לפני זהוריאן. הראשון היה הקרב על סיד. השרירן בגובה 2.03 מטר ובמשקל 133 ק"ג היה פרנקנשטיין על סטרואידים והיה אפשר לראות ברגים בצוואר שלו. בגלל המראה שלו, כולם חשבו שיוכל להחליף את פלייר והוגאן ככוכב הגדול. WCW טיפחה אותו כאלוף. סטינג והווריור נכשלו, אבל הוא היה נוכח פיזי יותר מהם, שרירי ומפחיד מהוגאן. אבל כמו כל אחד אחר, הוא לא היה גדול בזירה. באותם ימים, לא חשבו שזה היה חשוב. שבוע לאחר רסלמניה, וינס, כמו תמיד, תכנן את רסלמניה הבאה. ווריור היה פאסה. אנדרטייקר עדיין לא היה מוכן להוביל. הוגאן-סיד היה הרעיון שלו. כשהעסקים בירידה, והייתה ירידה, וינס מיד הלך לבחורים הגדולים. וסיד היה הביגמן הכי שרירי בעסק. היה לו חוזה ב-WCW עד ספטמבר, עבור 260,000 דולר לשנה, והוא אמר לכולם שלא משנה מה, בספטמבר הוא יהיה ב-WWF. אבל הוא התבקש לצאת מהחוזה מוקדם ולהגיע לשם ביוני. כששאלו מה צריך כדי לשמור אותו, הוא דרש העלאה ל-400,000 דולר לשנה, יותר מסטינג, ושני רק לפלייר ולוגר. הוא גם ביקש חודשיים חופש כל קיץ- קראו לו סופטבול סיד, כששנה קודם לכן, לאחר שמהלך של סקוט סטיינר גרם לריאה שלו לקרוס, הוא הבריז מהאוס שואוז שהיה אמור ללוות בהם אנשים כדי לשחק בליגת הסופטבול המקומית בארקנסו. WCW שלחו ל-WWF מכתב בטענה שהם מערערים להם את החוזים. סיד התלונן על הג'ובים לסטינג ולוגר, ואמר שעשה יותר ג'ובים מטים הורנר. כעבור שבוע, הוא הסכים לחתום שוב עבור שלוש שנים ו-350,000 דולר לשנה, ובונסים על אירועים שיפצו על ההפרש. סיד הסכים לזה מילולית, ואז כשהביאו לו את החוזה, אמר שהבטיחו לו מיין איבנט ברסלמניה 8. ג'ים הארד החליט שנמאס לו ושחרר אותו מהחוזה בתנאי שיפסיד לאל ג'יגאנטה בקרב אלונקה. סיד אפילו לא עשה את זה. WCW כעסו, וחשבו שהפיוד יביא כסף, אבל המפגש הראשון שלהם בקרב זוגות הביא 2.5% רייטינג, פחות מהממוצע ל-WCW.
רוב היח"צ של וינס מהבעיות היה שלילי, אבל הוא קיבל כתבה חיובית וארוכה בספורטס אילוסטרייטד. עניין מלחמת המפרץ בוטל ואמרו שווינס הוא גאון שיווקי. הוא לקח את ההיאבקות מהאולמות העשנים לאצטדיונים. לא דיברו על זה שהיו לו מתחרים חזקים. זה קרה קצת לפני משפט הסטרואידים. הדבר היחיד שהיה שלילי היה שמועדון אוזני הכרובית כעס שהרס את ההיאבקות. וינס כעס ומנע מהמתאבקים להגיע לכנס שהיה יום לפני רסלמניה. סטו הארט התלהב מהכנס כי לו ת'אז ובאדי רוג'רס יהיו. הוא ביקש הנחיות להגיע ומישהו נתן לו הנחיות שגויות. הוא לא הצליח להגיע, באדי רוג'רס מת כעבור שנה והם לא התראו שוב. תואר ה-NWA התאחד שוב עם תואר WCW בסופרברול במאי. פלייר ניצח את פוג'ינאמי בשחזור מטוקיו- האטורי נפל, פלייר הצמיד ואלפונזו ספר.

YossihNew · 29/4/24

לא הבינו כמה הקהל השתנה- הקהל כבר לא כעס על דפיקה. עודדו את פלייר בקרב, אבל כעסו שהארגון פגע בקרב טוב. סטינג ולוגר והאחים סטיינר נתנו קרב של 4.5 כוכבים מול 4,887 איש ששילמו 76,000 דולר. לא בנו את פוג'ינאמי. הוא ניצח את סיד בתוכנית של ניו ג'פאן לפני שנה, זה היה יכול לעזור, אבל הם חשו שהוא לא יביא קהל. הם לא שידרו ראיונות וקרבות שלו. רק ביפן ידעו שזה קרב אלוף מול אלוף, כי בארה"ב לא ידעו על ההבדל בין ה-NWA ל-WCW. רק 140,000 איש רכשו את האירוע, ויום לפני, ה-WWF ערכו מופע באזור, עם ווריור-אנדרטייקר שהביא 5,100 איש ששילמו 56,000 דולר. אבל באותו סופ"ש הרייטינג בכבלים הגיע לשפל- אול אמריקן הגיעה ל-2.3%, פריים טיים ל-2.2%, מיין איבנט ל-2.1%, וסאטרדיי נייט 1.7%- בקושי חצי משנה שעברה. לאחר מכן, כולם הונחו שבתוכניות הבאות לא יקדמו אירועים והאוס שואוז אלא קרבות בתוכנית עצמה. ואז NBC ביטלו את התוכניות של ה-WWF. בסופרברול היו כניסות מוזרות- מאט אוסבורן, לימים דוינק הליצן, היה ביג ג'וש חוטב העצים, שיצא עם דובים מרקדים. וכאילו זה לא היה מספיק רע, לאחר מכן היה מהרגעים המביכים בארגון. הם קידמו במשך חודשים דמות בשם עוץ, ושכחו שזה היה שם של עיר ולא אדם. זאת הייתה אמורה להיות הפריצה הגדולה של קווין נאש. להגיד ששנאו את זה יהיה נחמד. הוא יצא בערפל מכימיקל מוזר. נאש ניצח את טים פרקר תוך חצי דקה, והגימיק נכשל והקרב בקושי קרה מרוב סירחון. ואז סיד נלחם מול ג'יגאנטה בקרב אלונקה. סיד דיבר כבר על זה שיבריז, והארד איים שלא ישחרר אותו, כך שיגיע ל-WWF רק בספטמבר. בדרך כלל ה-WWF לא דאגו לזה בזמן מלחמה, ובעיקר לא רצו שסיד יעשה ג'וב באירוע, אבל רצו שיגיע ולכן הנחו אותו למלא את המחויבות. לא ידעו מה סיד יעשה, והכינו את וואן מן גנג כמחליף. אבל סיד יצא, הוצמד תוך שתי דקות בקרב בו לא התאמץ, וסירב לצאת באלונקה. תוך חצי דקה היה ברור שאף אחד מהם לא יודע לעבוד. הסוף סימן את הקריירה של סיד- מיליון פושים, המון קידום, פרומוטרים מתלהבים- וסיום מאכזב. התוכנית להצלת הארגון הייתה לוגר, שסופסוף היה צריך לזכות בתואר ביולי בגרייט אמריקן באש. זה היה האירוע הכי גרוע בכל הזמנים. לוגר היה שני רק לפלייר מבחינת שכר, 600,000 דולר לשנה, והארגון היה צריך להצדיק את זה, כי פלייר ממילא לא הביא קהל.
פלייר היה בן 42 ובמשך שלוש שנים ניסו לחסל אותו בלי הצלחה. נשארה לו עוד שנה בחוזה עבור 730,000 דולר. הוא היה מוכן לג'וב בתנאי שיאריכו לו את החוזה לשנתיים. בגילו הוא רצה להוציא את המיטב מהקריירה שעמדה להסתיים, כך חשו. הוא פתח רשת מכוני כושר בקרוליינה והיה צריך הכנסות בשביל זה. WCW הסכימה להאריך לשנתיים אבל רק עבור 350,000 דולר לשנה, כי פלייר לא יעבוד במיין איבנטים. פלייר סירב והם היו במבוי סתום. לבסוף הציעו שנתיים של 350,000 דולר ושנה שלישית ב-250,000, אבל עם קיצוץ בתאריכים. 950,000 דולר לשלוש שנים היה פחות מה-1.2 מיליון שהציעו לסיד, שלא משך קהל או היה מוכשר כמו פלייר, והיה טוב רק בתיאוריה. אבל סיד היה צעיר בעשר שנים. זה גם היה פחות ממה שבדיוק הציעו לרנדי סאבאג', 500,000 דולר לשנה, וסאבאג' סירב, והוא ופלייר באותו גיל. פלייר לא עמד להפסיד את התואר, אז הארד רצה שפלייר יפסיד את התואר לברי ווינדהאם- שלא היה לו חוזה, ויכול היה לעזוב כאלוף- בהקלטה, והוא יפסיד ללוגר. אבל באותו היום אישרו לפלייר חופשה. עורך הדין של פלייר אמר שלא יגיע, והארד, שידע שזה יקרה, שלח מכתב הפרת חוזה. בהקלטות, הכריזו שפלייר הופשט מהתואר בגלל בעיות חוזה, ולוגר ילחם מול ברי ווינדהאם על התואר. ההיאבקות לא התפרסמה, אבל פיטורין של מתאבק גדול כן התפרסמו. אנשים משארלוט שהעריצו את פלייר קראו לחרם על WCW. המורשת של תואר ה-NWA גם נגמרה, כי כעבור כמה ימים אמרו ה-NWA שהם עדיין מכירים בפלייר כאלוף. באותו הזמן, רוב המעריצים ראו את הארגונים זהים. מאז שלו ת'אז קיבל את התואר לאחר שאורוויל בראון עבר תאונה, תואר ה-NWA החליף ידיים בתוך הזירה. תואר ה-WWF, בזכות הוגאן והחשיפה הטלוויזיונית, עקף את תואר ה-NWA ב-1984, אבל היה לו ערך היסטורי כתואר אמיתי כי אמרו שהיה שייך לת'אז, פרנק גוטץ' ולואיס החונק. שבוע לאחר שפלייר הופשט מהתואר ופוטר, הציעו לו חוזה לעוד שנה עבור 750,000 דולר. אבל פלייר הבין שהוא עכשיו יכול לעבור ל-WWF וסירב.
הגרייט אמריקן באש היה נוראי. שלושה מהוורקרים הכי טובים היו על פיגום, כולל PN ניוז. קרבות פיגום היו מסוכנים ומוגבלים. המטרה הייתה לבנות לבאמפ של היל. שני ההילים- סטיב אוסטין וטרי טיילור- היו פצועים בברכיים והחליטו לשנות את החוק לקרב בו המנצח צריך לקחת דגל מהפיגום. בובי איטון לקח את הדגל עבורו ועבור ניוז. הפרשנים והמעריצים לא הבינו. אז היו קרבות גרועים, והקהל צעק "רוצים את פלייר". היו מתאבקים שעזבו ארגונים והקהל ירד, אבל פלייר היה מיוחד. בין יולי 1991 למרץ 1993, הקהל רצה את פלייר. כשהוגאן עזב את ה-WWF זה לא קרה. זה אפילו לא קרה כשסטיב אוסטין עזב. עם פלייר זה לא נגמר. בסוף היה קרב שרשרת ושני קרבות כלוב. הוועדה הבטיחה שלא יהיה דם, והקרב בין מיסי האייט וריק סטיינר לארן אנדרסון ופול אי. דנג'רוסלי היה בעייתי כי אסור היה גבר מול אישה. אם הארגון ידע מזה, למה ערך את הקרב? אם לא, אז למה הוועדה נתנה להם לפרסם את זה? דיק מורדוק ודיק סלייטר חטפו את מיסי לפני הקרב, וריק הצמיד את היימן תוך שתי דקות. זה היה הסוף. מעריץ נגע במורדוק והוא הפיל את האייט כדי לתקוף אותו. מוקדם יותר, בקרב מלא בצעקות לפלייר, ניצח לוגר את ווינדהאם בכלוב בדאבל טרן. לוגר הפך להיל עם הארלי רייס, ואילו ווינדהאם הפך לפייס. לאף אחד לא היה אכפת. הגיעו 7,000 איש, 5,500 שילמו 99,000 דולר. גם בלי פלייר- למרות שרבים קנו כרטיסים כשהוא היה בקארד- זה היה המופע הכי גדול של WCW מזה שנה בארה"ב. אבל 130,000 בלבד רכשו אותו- שפל חדש לארגון. באוגוסט, בובי הינן הביא ל-WWF את תואר ה-NWA ו-WCW ואמר שריק פלייר, אלוף העולם האמיתי, מגיע. בזמנו, לא משנה עד כמה היית גדול, ה-WWF בנו אותך מחדש. כשסיד וישס הגיע לפני, הם הפכו אותו לסיד ג'סטיס. היה מטופש לשנות את פלייר, אבל הם החליטו לא לקרוא לו "נער הטבע". כל השאר היה דומה. הגימיק? אלוף העולם האמיתי. אבל הוחלט לא להכיר בעבר שלו, וכל הפייסים לא ידעו על מה הינן מדבר לגבי התואר של פלייר. הוא הוצג כמתחזה במקום אלוף שמעולם לא הפסיד בזירה, עם תואר כמו של הוגאן. פלייר היה עם חוזה ב-WCW עד ספטמבר, ואז היה אמור להגיע ל-WWF. מכיוון ש-WCW חשו שיובכו עם הפיוד של הוגאן-פלייר, פיוד האלופים, הארד וג'ק פטריק נפגשו עם פלייר. הם הציעו לו להחליף את דאסטי כבוקר ויותר כסף ממה שביקש. הוא סירב. הוא לא חתם על חוזה, אבל הוא תכנן כבר להגיע להקלטות של ה-WWF. באוקטובר היה הקרב הראשון של הוגאן-פלייר. וינס גם הבטיח לפלייר, כשחתם לשלוש שנים, שאם יחוש שהוא לא מיין איבנטר, הוא יוכל לצאת מהחוזה אם יקבל הצעה טובה יותר, גם מ-WCW. בזמן מלחמה, אף אחד לא האמין שווינס יקיים את זה, אבל זה קרה.
וינס שילם עוד יותר כסף לרכש הבא שלו- לו פריגנו, האלק המדהים, עבור פדרציית פיתוח הגוף שלו. כן, באמצע שערוריית הסטרואידים, וינס הקים שנה קודם לכן חברת פיתוח גוף. הוא נשבע שמפתחי הגוף והמתאבקים ללא סמים. אף אחד לא לקח אותו ברצינות- אין פיתוח גוף בלי סטרואידים. המתאבקים שמעו נאומים על גמילה, וחלקם היו רציניים, ואחרים שלא. הפוש לסיד הלא מוכשר כשאמרו שמורידים בסטרואידים גרם לאנשים להאמין שהם חייבים לקחת. וזה היה נכון. עברו שלושה חודשים מאז שווינס דיבר על מבדקים והם לא קרו. לאחר שפריגנו חתם, הוא התארח אצל ג'וני קרסון בטונייט שואו ואמר שחתם ב-WBF שהייתה בלי סטרואידים. כולם ידעו שבגיל 42 אין סיכוי שהוא ברמה הזאת בלי סמים. וככל שהזמן עבר זה הפך למעניין. מעטים הבינו עד כמה הוגאן עצבן אנשים אצל ארסניו הול, ושיגיע רגע האמת, וכולם יפגעו. האירוע הגדול האחרון של הקיץ היה סאמרסלאם 1991 מהגארדן. הוא היה זכור מכמה סיבות- 20,000 איש שילמו 445,000 דולר ו-375,000 רכשו. לא ידעו שהצרות מגיעות. היה "התאמה מגן עדן" ו"הקרב מהגיהינום". הוגאן והווריור נלחמו מול כוחות העיראקים- סלוטר, מוסטפה ועדנאן, וסיד שפט בסוף האנגל. סאבאג' ואליזבת' התחתנו. אף אחד לא ידע במי סיד יתמוך. כעבור 12 שנה, ברור שמה שזוכרים היה הקרב בו ברט הארט ניצח את מר פרפקט וזכה בתואר הבין יבשתי, תואר היחידים הראשון שלו. פרפקט נפצע בגב תשעה שבועות לפני, וזה היה הקרב הכי טוב של הארגון מאז סטימבוט-סאבאג' לפני ארבע שנים, וגם ביסס את ברט ככוכב יחידים, אבל גם היה הקרב האחרון של פרפקט לשנה. עם כמה שברט היה מוכשר, אף אחד לא הבין את ההשלכות מאותו הקיץ כעבור שנה- שם ברט יהפוך למתאבק מוביל שונה ממה שחשבו. עוד עניין קרה מאחורי הקלעים- כמה שבועות לפני, דרש ווריור מיליון דולר לאירוע או שיתפטר, ולו"ז קל כמו הוגאן, ולעבוד רק בסופ"שים. ווריור מכר המון מרצ'נדייז והיה אהוד אצל הילדים, הקהל הבכיר, והרוויח 2 מיליון דולר לשנה, יותר מכל מתאבק בהיסטוריה פרט להוגאן. אבל הוא חש שהוא שווה להוגאן. הארגון השלים עם הוגאן שמשך קהל ובגלל שבעולם בחוץ הוא היה המתאבק החשוב. הם לא היו מוכנים לעשות את זה עם ווריור, גם אם הוא התחיל למשוך כמו הוגאן. וינס, שרצה להציל את המופע, הסכים לזה- זה הוביל לתביעה אחר כך- ווריור נפצע בקרב והוגאן ניצח את סלוטר וחגג עם סיד, חברו החדש, עם בנייה לרסלמניה כמו הוגאן וסאבאג'. כעבור יומיים, ווריור פוטר, מה שהרס את הבנייה לקרבות שלו עם ג'ייק רוברטס, שהיו אמורים להתחיל באוקטובר. הם שינו את הפיוד מהר. החתונה התרחשה יפה באירוע, אבל לרוב הקהל פרט לנשים שבכו זה לא עבד, והם עזבו לאחר הקרב של הוגאן. אלו שנשארו לא הגיבו. בתוכניות הראו מה קרה אחרי- סאבאג' ואליזבת' פתחו מתנות וקוברה הייתה במתנות. סאבאג' הגן על אליזבת', ואנדרטייקר תקף אותו עם הכד. רוברטס איים על אליזבת' עם הנחש, שכביכול נשך אותה וסיד הציל אותה. אבל סאבאג' לא רצה לחזור לדרכים, אז סיד ורוברטס נלחמו במקום.
הבעיה הגדולה מכולם, לפחות בתיאוריה, הייתה שהוגאן-פלייר עמד להתחיל. עסקי ההאוס שואוז לא היו חזקים מתחילת השנה, אבל הקרב הזה היה אמור לשנות הכל ולמחוק את הבעיות של הוגאן מחוץ לזירה. אבל הארגון לא חיזק את הקרבות של הוגאן-פלייר, כי הם לא האמינו שכוכב ממקום אחר יכול לעזור בצורה שהכוכבים הביתיים לא יכלו. זה היה הפלישה של WCW עשור מוקדם יותר. כמה שבועות לאחר הקרב הראשון, פאט פטרסון אמר שציפה שהקרבות יצליחו אבל לא בהתחלה, כי הקהל לא מכיר את פלייר, וזה לא יהיה כמו הוגאן-אנדרטייקר. דייב חשב שזה יצליח עד שפלייר יתבסס בטלוויזיה, ואז הוא יהפוך מכוכב חיצוני מול הוגאן לסתם עוד כוכב. בסוף 1991, ניסתה WCW למצוא את דרכה, ומהר מאוד היו מהפכים משרדיים, כולל חזרתו של ביל וואטס לשליטה בארגון. וינס מקמהן עדיין לא התחיל לבדוק סטרואידים, אבל ההשפעה על פיתוח הגוף וההיאבקות עמדה לקרות. הוגאן ופלייר עבדו בכל המדינה בהאוס שואוז, לא באירועים. וה-WWF עמדו להיתקל בבעיות שגרמו למלחמת המפרץ להתגמד, ווינס וה-WWF נפלו בתקופה הכי בעייתית בהיסטוריה. הקורבן הגדול- היחסים בין וינס והוגאן, והוגאן עזב את הארגון שהפך לגדול יותר מכל ארגון אחר במאה שנות ההיאבקות.

YossihNew · 7/5/24

מאמר על הספר צ'וקהולד- 13 באוקטובר, 2003:

דייב לא מצפה מאנשים שאינם היסטוריונים ומעריצים שרופים ממש לקרוא את הספר "צ'וקהולד" של ג'ים וילסון ו-וולדון ג'ונסון. אבל זה מהספרים הכי חשובים על היאבקות בחצי השני של המאה ה-20. הספר משלב בין הקריירה של וילסון וההיסטוריה הלא רשמית של ה-NWA. כל השערוריות, התביעות והבגידות שפגעו בתעשייה, מדיק שיקט שגנב את תואר העולם מדאנו או'מהוני במרץ 1936 במדיסון סקוור גארדן, מה ששינה את מערך הכוחות, ועד ל-WWE. הספר כולל את מה שקרה מאחורי הקלעים יותר מכל ספר אחר, ובעיקר על מה שקרה בשנות ה-70. ספרים על תחילת המאה והספר של לו ת'אז לא נכנסים לעומק. וזה לא היה יפה. ה-NWA שלטו בהיאבקות האמריקנית בין שנות ה-50 עד להתרחבות של וינס מקמהן ב-1984. היו ארגונים חזקים שלא היו חברים בה, כמו רוי שיר בסן פרנסיסקו שהצטרף בסוף שנות ה-60, דיק דה ברוזר עם ווילבור סניידר באינדיאנפוליס, מייק לאבל בלוס אנג'לס שהצטרף ב-1968, ה-AWA, משפחת רוז'ו במונטריאול ווינס מקמהן האב וה-WWWF. אבל גם בלי חברות ב-NWA- מקמהן האב הצטרף ל-NWA ב-1971 והם נשארו שם עד המכירה לבן ב-1982- הארגונים כולם הבינו משהו. הם עבדו ביחד כדי לארגן על הטריטוריות של כולם, והעבירו מתאבקים גדולים וקטנים ביניהם כדי שהאזורים יישארו רעננים. כל התנגדות חוסלה כששלחו מתאבקים חשובים לארגון המקומי כדי לנצח שם, ואיימו להחרים מתאבקים שעבדו עם המתחרים. זה היה עסק מלוכלך ומונופוליסטי. בשנות ה-50, מחלקת המשפטים חקרה אותם, והפרומוטרים חתמו על הצהרה שיפסיקו עם המונופול והחרם. אבל הם המשיכו לעשות את זה. מחלקת המשפטים לא רצתה לבזבז את הזמן שלה על היאבקות כי העיתונות הייתה צוחקת על כל מי שהתעסק בזה. זה היה עסק קשה, והיה הגיוני שמי ששרד היה מי שהבין איך פועלים שם.
וילסון היה ייחודי. הוא היה שחקן פוטבול מוצלח בג'ורג'יה ונבחר לנבחרת של האוניברסיטה, וגם להיכל התהילה של המדינה. הוא היה ידוע כביג ג'ים, ונבחר בסיבוב הרביעי ל-49רס של סן פרנסיסקו. הוא היה בנבחרת הטירונים של ה-NFL ב-1965, ושיחק ב-1966. ב-1967 עבר לאטלנטה פלקונס וב-1968 סיים את הקריירה כששיחק בנבחרת עם עוד שני מתאבקים שהתאבקו בפגרה. הוא התחיל להתאבק כשחקן NFL. בזמן הפגרה, גר בג'ורג'יה שם שלט ריי גונקל עם טריטוריה משגשגת. הוא לא היה כוכב גדול, אבל היה כוכב מקומי גדול, ושחקני NFL נחשבו ללגיטימיים בספורט שאהב להשתמש באתלטים אמיתיים. הוא לא היה כוכב גדול, אבל ארני לאד גם לא היה, והוא נחשב לממש גדול. וואהו מקדניאל לא היה קרוב לרמה שאמרו שהיה בה. בובי דאנקם בקושי שיחק. בוטץ' ריד, ג'ים ניידהארט, ביל וואטס, ג'ים דאגן, ברוזר ברודי, ג'אנקיארד דוג, פול אורנדורף וסטן האנסן הוכרזו כשחקני NFL אבל לא הגיעו לעונה. גונקל היה כוכב באזור. ב-1947 היה במקום השני בטורניר ה-NCAA, והפסיד לדיק הוטון- אז המתאבק המוביל בארה"ב ואלוף NWA לעתיד. הוא גם ניצח את ורן גאנייה. הוא הפך לכוכב ברשת דומונט- כמו רשת FOX, ששידרה היאבקות בפריים טיים בראשית ימי הטלוויזיה. הוא היה כוכב בטקסס ואז הפך לאגדה בג'ורג'יה בזכות פיוד מול פרדי בלאסי. הוא ניהל את הארגון וקצת פרש מהזירה. בג'ורג'יה אהבו אתלטים אמיתיים. הם האמינו שהאתלטים שלהם היו הכי טובים בתחום, ורצו להוכיח ככה שהיאבקות גדולה. לאד ומקדניאל משכו קהל ואילו ווילסון היה טוב מהם, אבל לא הצליח כמוהם. שחקני NFL לא הרוויחו אז הרבה כסף, ורובם עבדו בפגרה. מאמנים רבים לא דאגו שאנשים התאבקו, כי הם שמרו על כושר וזה היה עדיף על מכירת פוליסות ביטוח. גם מתאבקים לא ממש הרוויחו. הכוכב הגדול בג'ורג'יה היה המקום השני לשעבר בטורניר NCAA, מר רסלינג במסכה, טים וודס. הוא הרוויח 40,000 לשנה, יותר מרוב השחקנים ב-NFL. אבל הוא פרש כשהתלונן על תשלום לפני קרב תואר מול ג'ין קיניסקי. הוא היה אמור להפסיד את המסכה שלו, וסירב ופרש. עדיין הכריזו על הקרבות שלו, ואז הוא הפסיד ונחשף שזה דיקי סטיינבורן, כדי לכסות על כך. כעבור כמה שנים הארגון שכח מזה, כי מלחמת הטריטוריות החזירה את מר רסלינג המסתורי לנצח במלחמה. וילסון התפרסם, לא בגלל היכולות שלו. הפרומוטרים שנאו אותו. הרוב שמחו על תשלום של 40 ו-50 דולר- כשהפרומוטרים שילמו להם 15% ולא 30% מההכנסות, ולכן סם מוצ'ניק ופול בוטץ' היו אהודים כי שילמו סכומים אמיתיים- מהארוחות לאחר הקרב, הנסיעות והגישה לנשים והכוכבות בטלוויזיה. וזה היה ממכר. בשנות ה-80 כל מתאבק אמר שהוא מתאבק בשביל הכסף, אבל הוא שיקר- הם עשו את זה לאגו ורובם היו עובדים בחינם. באינדיז, רק השמות הגדולים מרוויחים משהו ורבים לוקחים סיכון עבור התגובה מהמעריצים, מה שמוכיח את זה. וילסון, שראה בניגוד למעטים איך התייחסו לאנשים ב-NFL, תמיד חש שהפרומוטרים ניצלו מתאבקים.
הוא צדק, אבל זה לא עזר לו. הפרומוטרים פיתו את המתאבקים, והוא נחשב לעורך דין. וילסון גם לא היה מתאבק טוב. הוא היה שחקן פוטבול טוב, אבל בניגוד לוואהו ולאד, הוא לא היה כריזמטי שמשך קהל. בנוסף היה לו אגו. בספורט אמיתי אתה שונא להפסיד, ובהיאבקות חייבים להפסיד, אלא אם אתה ברונו סאמארטינו או האלק הוגאן. הוא לא אהב את זה, כי היה גדול, חזק ואתלטי יותר מהרוב. הוא לא אהב לדמם. ג'ק בריסקו לא דימם במשך 19 שנה. לו ת'אז גם. אבל וילסון לא היה ג'ק בריסקו. זה נהיה מכוער- וילסון התפרסם בשנות ה-70 כשניסה להתנגד לג'ורג'יה צ'מפיונשיפ רסלינג, ואז אמר שהם גזעניים כלפי שחורים. בעיר כמו אטלנטה זה היה חשוב. מי שהצטרף אליו היה ת'נדרבולט פטרסון. הוא היה כוכב, שידע למשוך שחורים לראות אותו ובג'ורג'יה זה היה חשוב. הוא לא היה וורקר טוב ולא יכול היה לקחת באמפים בגלל דלקת פרקים. אבל הוא יצא אובר בזכות הריקוד שלו והקהל אהב אותו. וילסון טען שדאסטי רודס גנב מפטרסון, ובסוף שנות ה-70 השניים באמת לא חלקו מופעים וכל אחד נעלם כשהשני הגיע. כולם ידעו שפטרסון משך קהל. והוא רצה להיות אלוף. תואר העולם היה שמור לוורקרים שידעו סגנונות שונים- ג'ין קיניסקי, דורי פאנק ג'וניור, הארלי רייס, ג'ק בריסקו וטרי פאנק. האלוף היה צריך להיות מוכשר בזירה, להיות קשוח למקרה שהכל יצא משליטה, ולגרום לכוכב המקומי להיראות טוב. בעיני פטרסון, הוא גם היה צריך להיות לבן. היאבקות בכללי הייתה איטית יותר מהחברה, ופיגרה בנושא יחסים בין גזעיים. בניגוד למעריצים, לא היו המון כוכבים שחורים, ורובם היו סמליים. אחד קיבל פוש בטריטוריה. וגם אם משך קהל- לא נחשב למועמד לאליפות. בסוף שנות ה-70, ספוטניק מונרו האגדי מממפיס עוד קיבל היט מהמעריצים כי היה בצמד עם נורוול אוסטין השחור, למרות שזה לא היה חריג בשאר המדינה. בובו ברזיל וסיילור ארט תומאס גם חטפו. לא היה מתאבק שחור שהיה במעמד האלופים הלבנים של ה-NWA. הכי טוב מביניהם היה רוקי ג'ונסון, שבשיאו היה מצוין בדרופקיקס, וידע לתת אותם כשנחת אחרי באקדרופ על רגליו. הוא היה זריז ומתאגרף לשעבר, עם מבנה גוף נהדר שידע להתראיין. אבל הוא לא היה טרי פאנק או ג'ק בריסקו. השחורים היו המון מהמעריצים, אבל לג'ורג'יה לא היה אלוף שחור מרכזי עד ג'ונסון ב-1974. בסנט לואיס הם לא קיבלו קרב אליפות עד 1971, וגם לא זכו בתארים. אפילו ב-1980, כשוואטס הביא מיליון דולר בניו אורלינס בזכות הכריזמה של ג'אנקיארד דוג, הוא היה היחיד במדינה שקידם שחור ככוכב ענק, ופרומוטרים רבים הופתעו מכך. פטרסון כעס כי משך קהל אבל ה-NWA לא ראו אותו כאלוף או פרומוטר, או אפילו בוקר, תפקידים רווחיים. בניגוד לווילסון, הוא תמיד חזר כי יכול היה להכניס כסף בפרומואים שלו.
שניהם תבעו את ה-NWA בכמה מקרים. הם גילו על העסק יותר מכל אחד אחר אבל שתקו כשהתביעות יושבו מחוץ לבית המשפט. וילסון היה אובססיבי לפירוק המערכת הלא הוגנת. הוא ידע שהמתאבקים קיבלו פחות אחוזים מההכנסות מכל ספורט אחר, עד לרמה מגוחכת. ברוב המקרים, הם עפו בלי כלום כשהגוף שלהם התפרק, והפרומוטרים הפכו למיליונרים. וככל שלמד יותר, הוא הבין שלאף אחד לא אכפת. המתאבקים לא זיהו את זה עד לסוף הקריירה כשמתאבקים תמימים החליפו אותם ורדפו אחרי החלום של להפוך לכוכב. הכוכבים למדו איך לשרוד והתמקדו בעצמם, והתפרנסו יפה. האמת הייתה שבסוף אפילו הם גמרו בלי כלום כשהגוף שלהם התפרק, אלא אם הפכו לפרומוטרים או שלמדו משהו אחר. וילסון חקר בארכיון מחלקת המשפטים, וגילה על היאבקות וה-NWA עד לשנות ה-50. אחד מהחוקרים במחלקת המשפטים היה ג'וני דויל, שהפך לשותף עסקי של ג'ים בארנט במישיגן, אינדיאנה ואוסטרליה לפני מותו ב-1968. הוא הפסיד במלחמה בלוס אנג'לס לאימא של מייק וג'ין לאבל, כשפרדי בלאסי הפך למלך בעיר. בלאסי הצליח לחסל את הארגון של דויל עם דיק דה ברוזר, ריי סטיבנס ובובו ברזיל. רוב הדברים כללו פרטים על ה-NWA, כמו שלו ת'אז אתגר כל אלוף עולם בכל טריטוריה, אבל סירב לעשות כן לרוי דאן. דאן היה מתאבק נהדר מאולימפיאדת 1936, וטענו שזכה במדליית זהב. מתאבקים הרוויחו הרבה פחות ממה שחשבו. ארגנטינה רוקה, מושך הקהל הגדול בצפון מזרח המדינה, הרוויח 80,000 דולר לשנה, אבל קיצצו לו את ההכנסות כל כך עד שהרוויח 31% ממה שהובטח. מחלקת המשפטים חקרה מלחמות היאבקות אלימות בטקסס, בלוס אנג'לס, ובעיקר בשיקגו בין 1949-1955. ההיאבקות הייתה חשובה כשרשת WGN-TV שודרה ב-1948, ושידרה היאבקות שלושה לילות בשבוע בשידור חי בפריים טיים משלושה אולמות שונים. ביום שבת התוכנית שודרה בחצי מהמדינה ו-50% מהצופים באותה שעה צפו בה ברשת דומונט.
ב-1949, קנה לאונרד שוורץ אולם בשיקגו לארגון מתחרה. ה-NWA סירבו לתת לו חברות, אבל הוא היה חבר של טוטס מונדט, ג'ים לונדוס שהיה ההאלק הוגאן של אז, ואל האפט הפרומוטר מקולומבוס, ששלט בבאדי רוג'רס ובמתאבקים גדולים אחרים. זה הוביל לקרב מפורסם במאי 1950 בין גורג'ס ג'ורג' ודון איגל. איגל החזיק בתואר AWA שהאפט שלט בו, והפסיד לאחר בגידה במופע כשהשופט ספר מהר. ג'ורג' היה אמור להפסיד ללו ת'אז. שוורץ השיג חוזה עם ABC, וה-NWA צירפו אותו אליהם. הוא היה זכאי ללו ת'אז, אבל כמו בתקופה שאנטוניו אינוקי היה חבר ב-NWA ולא השיג את האלוף בגלל הפאנקים וג'ייאנט באבה, סם מוצ'ניק מנע מת'אז להגיע לארגון של שוורץ. שוורץ אמר שדאן הוא האלוף האמיתי שזכה בתואר מהחונק לואיס, כמו שלו ת'אז עשה בזמנו וניו ג'פאן כשהוקמו. הוא גם השתמש בראלף סילברסטיין, אלוף NCAA, והכריז עליו כאלוף ה-NWA האמיתי. דאן לא היה כריזמטי או וורקק טוב, אבל רבים חששו ממנו. שוורץ כמעט סולק מה-NWA, אבל היה לו את ABC. שוורץ רצה מתאבקים לגיטימיים כדי שיוכל להיות בטוח שבמו"מ לקרב המתאבקים שלו ינצחו. ת'אז היה אלוף ה-NWA מהסיבה הזאת. אבל מוצ'ניק נתן לשוורץ תאריך של ת'אז בתנאי שיכיר בו כאלוף. רשת דומונט ו-WGN-TV זעמו שת'אז הופיע ב-ABC. ץ'אז היה אמור לנצח את ג'ורג' ועכשיו הוא עובד אצל המתחרים. בתגובה, ג'ים בארנט- לטענתו בגלל לחץ מהרשת שרצתה אלוף שיכלה להשתמש בו- הפסיקו להשתמש בת'אז ויצרו את תואר ארה"ב, שיהיה של ורן גאנייה. הם נתנו לגאנייה 10% מהרווחים כמו ת'אז. פרד קולר גם שלט בצפון מזרח המדינה לאחר שמונדט סבל מבעיות הימורים, ומכר לו 60% מהארגון.
עם שידור ברשת ושליטה בניו יורק ובשיקגו, בארנט וקולר יכלו להתרחב לפני וינס מקמהן. אבל זה נגמר- ההיאבקות נחשפה כל כך עד שהרייטינג ירד. ABC ויתרה על היאבקות, ושוורץ חוסל בלי טלוויזיה. קולר ובארנט החזירו את ת'אז לשיקגו. רשת דומונט פשטה רגל ואף רשת לא שידרה היאבקות עד NBC ב-1985. בארנט עזב את קולר לטובת דויל, וניהל איתו את קנטקי, אינדיאנה, מישיגן ואת ויסקונסין, וגם שידר בשווקים כמו סן פרנסיסקו, שיקגו, מיניאפוליס ופורטלנד. ה-NWA שוב חששו שהם עומדים להתרחב אבל זה לא קרה.

YossihNew · 7/5/24

בארנט שילם על השידור שלו בדטרויט, ומוצ'ניק חש שעכשיו יבקשו מהפרומוטרים לשלם על השידור, מה שיפגע בהם. מוצ'ניק שילם לרשת שלו 5% מההכנסות, ובתמורה הם שילמו לו על ההפקה ופרסמו את התוכנית. וילסון נכשל בג'ורג'יה והאשים את ה-NWA, שאכן היו מלוכלכים. מי שעבד אצלו חטף איומי חרם ואפילו אלימות, למרות שה-NWA הכחישו את זה תחת שבועה. וואטס העמיד פנים שהוא לא יודע מה זה להחרים, הוא חשב שזה משהו גזעני. בבוקר בו וילסון ערך מופע באומני נגד ה-NWA, לטענתו רצחו לו את הכלב. יש המון סיפורים על אלימות- דני הודג', ג'ק בריסקו ובוב רופ איימו על אנשים. רופ היה באולימפיאדת 1968 ועשה המון עבודה מלוכלכת. זה נמאס לו, בעיקר לפצוע את המארקים שרצו להתאבק בפלורידה או לשים 10,000 דולר לכל דאלאס קאובוי שירצה להילחם מולו. ברגע שזה נמאס לו, הוא כבר לא נחשב לאלוף עתידי. ה-NWA הכחישו את זה, אבל יש המון סיפורים כאלה. בסוף שנות ה-70, דיק מורדוק, בלקג'ק מוליגן ומריו סבולדי ערכו מופעים באמרילו וקיבלו שידור בסן חוזה של רוי שיר. שיר כבר לא ערך שם מופעים, אבל מורדוק קיבל שיחות מאיימות. הם ויתרו על העניין כי רק 400 איש הגיעו. וילסון ניסה לקרוא לתקשורת אבל הם לא לקחו אותו ברצינות. הספר מהדהד את זה. וילסון חש שהתעשייה מלאה בניצול אבל כולם זלזלו בה ואף אחד לא שם לב. ספר על אגרוף או פוטבול היה מתפרסם ומוביל לרפורמות, או לפחות קריאה להן. בהיאבקות מי ישים לב? שיעור המוות הגדול היה מביא לחקירה אם זה היה ב-NFL, אבל לא מדברים על זה. וילסון ניסה לאגד את המתאבקים אבל הם חששו, גם ממנו. הוא אמר שהם שטופי מוח. הוא ניסה להקים ועדה בג'ורג'יה אבל המועצה המחוקקת הפילה את זה בגלל העוצמה המקומית של הפרומוטרים. וילסון הציע איגוד וגם וועדה חזקה, אבל זה לא יקרה עכשיו, כשיש רק ארגון אחד. האיגוד יכול היה לקרות בתקופת האטיטיוד. היום אף אחד לא שם לב למה שקורה בהיאבקות למרות המוות.
וילסון עבד בכל המתחרים, כולל באול סאות' רסלינג של אן גונקל, במלחמת ההיאבקות החשובה של 1972-74 בג'ורג'יה. הוא גם עבד ב-IWA של אדי איינהורן, שהתנגדה ל-NWA ול-WWWF ב-1975, וגם ניסו להיות לאומיים עם מיל מאסקאראס. הם התפרקו מהר כי לארגונים הייתה בלעדיות עם האולמות, וה-NWA שלחו כוכבים גדולים כמו ג'ראלד בריסקו, דאסטי רודס ואנדרה הענק לערים שלו כדי להביא אליהם את הקהל. אבל וילסון נודע כי הופיע ב-20/20 ב-1985. רוב המתאבקים היו בטוחים ששיטו בציבור. אולי אנדרסון, שהיה חכם מרוב המתאבקים, חשב ש-95% מהציבור בשארלוט יחשוב שההיאבקות אמיתית. הוא התאבק שם 15 שנה. אבל 96% מהציבור האמינו שהיאבקות מבוימת. אנשים האמינו שעבדו על הציבור, וחשו שהם נהדרים בזמן שלא שילמו להם על לו"ז מוגזם של עשרה קרבות לשבוע, ועבודה כפולה בסופ"שים. וילסון ואדי מנספילד, היל מידקארד קטן, צבעוני ולא אמין, אמרו שכל הקרבות מבוימים מראש. כולם ידעו את זה, אבל כולם חשבו שזה חטא שמישהו מודה בכך. מנספילד אפילו חתך את עצמו כדי להסביר איך מתאבקים מדממים. וילסון אמר להם לחקור את החרמות, הבלעדיות על האולמות שמנעה מאן גונקל לחזור לתחום עם אולי אנדרסון, והניצול. כעבור עשרים שנה, וילסון ממש זעם. לטענתו לכתבים לא היה אכפת מכל הראיות שלו והמחקר במחלקת המשפטים. הסגמנט התפרסם גם כי דייוויד שולץ נתן סטירה לג'ון סטוסל, כי אמר שהיאבקות מבוימת. וינס שילם לו אחר כך 425,000 דולר על זה. מעטים זוכרים את זה שווילסון אמר שהקריירה שלו נגמרה כי סירב לשכב על פרומוטר הומוסקסואל. הוא היה שנוא במיוחד, ומעט אחר כך התאבק בקרב האחרון שלו, שם אחיו של אדי, מנדו גאררו, התעמת איתו על זה. וילסון גם תיאר הופעה בטלוויזיה שלו ושל מנספילד מול ת'אז. וילסון השווה את עצמו ללך ולנסה, ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן. העניין היה שת'אז אתגר אותו לקרב והוא די ברח כי חשש מת'אז. כעבור כמה שנים הוא ופאט פטרסון הופיעו עם לו אלבנו בתוכנית וזה היה די סקנדל. שולץ הופיע שם ושפך על וילסון מים. יש מחקר עמוק בספר, והוא טוב מבחינת ספר היסטורי. אבל מעטים לקחו ברצינות את זה שווילסון נכשל בתחום רק כי סירב לפרומוטר.
הפרומוטר הוא ג'ים בארנט- הוא עוד חי בגיל 79. בארנט היה חזק מאז שנות ה-50. הוא, וינס, טוטס מונדט ומוצ'ניק הם המניפולטורים הגדולים בתחום. הוא מהפרומוטרים היחידים שנכנסו להיכל התהילה. הוא היה הומו מוצהר, בעסק שהיה די לא פרוגרסיבי. ת'אז, בתקופתו כאלוף, אמר לו בוועדה של ה-NWA שלא צריך אנשים מסוגו. הם היו שני האנשים הכי חזקים ולא דיברו. בארנט לא היה חבר רשמי ב-NWA בזמן הצמיחה אבל נכח בפגישות והיה במעגל הפנימי. רוב הפרומוטרים חששו כי היה הומו. מוצ'ניק היה יותר פתוח מרבים, למרות העניין שלו עם שחורים, כי בארנט הבין את התעשייה. המון סיפרו על בארנט, כי הוא הצליח בכל העולם. עד היום מבקשים ממנו עצות כי הוא יודע מי מוכשר ומי יכניס כסף. אפילו אנשים מה-WWE. הוא יכול לעשות מניפולציות ולצאת נקי. הוא נכנס לתחום בשנות ה-50 כיד ימיני של קולר, הפרומוטר החזק, ופרסם את המגזין שלו. לאחר פילוג, הוא הקים ארגון בדטרויט ומיניאפוליס, וב-1964 הקים את WCW באוסטרליה. אמרו שבארנט תמיד רצה ארגון לאומי, אבל בארה"ב היו טריטוריות אז הוא הלך לאוסטרליה. הוא מכר את מישיגן לשיק, ששילם לו 50,000 דולר. אינדיאנפוליס הלכה לווילבור סניידר ודיר קדה ברוזר שלא שילמו לו. ב-1963, מול מופע מלא, השניים באו לסוויטה שלו ואמרו לו שיעזבו דרך הקהל אלא אם יקבלו 10% מהארגון. בארנט נאלץ לוותר. כשעזב לאוסטרליה הם היו שותפים, אבל הם פשוט לקחו לו את הארגון. הוא זה שהביא את רוי שיר לסן פרנסיסקו, עם קשר לג'ים וויסון, סוחר שברולט, והתחנה KTVU. עם מימון מצד וויסון, שיר קיבל תוכנית של שעתיים בפריים טיים בליל שישי. שיר גם היה מאוד מתקדם ונחשב לגאון. היה לו המתאבק הכי מוכשר בביזנס- ריי סטיבנס, שהיה שותפו לשעבר אצל בארנט. בתחילת שנות ה-60, סן פרנסיסקו הביאה 14,000 איש למופע עם מיליון דולר לשנה. בשיא של הטריטוריה, בארנט קיבל עמלת בוקינג בתמורה למתאבקים חשובים, ולאחר שעזב שיר עבר ל-NWA. עידן הזהב באוסטרליה היה העשור של בארנט- כל כוכב אמריקני הגיע לשם והרוויח המון, כמו ביפן. ברונו סאמארטינו קיבל 15,000 דולר לשבוע ב-1966. החוק האוסטרלי השתנה וכל אחד היה צריך לקבל שותף אוסטרלי. בארנט עזב והפך לבעלים בג'ורג'יה וגם החזיק בחלק מפלורידה, מה שפגע באוסטרליה. בארנט בא לג'ורג'יה בזמן המלחמה, והביא את ג'רי ג'ארט כבוקר כשוואטס עבר לפלורידה. ג'ארט בנה סביב הפיוד של מר רסלינג 1 ו-2, מה שמילא את האולמות. שנתיים קודם לכן, אלמנתו הדוגמנית לשעבר בת ה-35 של ריי גונקל, אן, הקימה ארגון עם מתאבקי ג'ורג'יה. כמה חודשים קודם לכן זה התחיל. הטריטוריה ירדה והייתה זקוקה לפייס. ריי הרוויח המון כסף בטריטוריה ולכן חזר מפרישה לא בכושר. באוגוסט 1972, לאחר קרב מול אוקס בייקר, ריי חטף התקף לב ומת בגיל 47. אן הפכה לבעלים אבל הבעלים האחרים החליטו לסגור את הארגון ולפתוח אותו כארגון חדש. הם חשו שזה הסוף שלה.
אבל פול ג'ונס ולסטר וולץ' מה-NWA לא הבינו כמה ריי היה אהוד. אן לקחה את אססין 1 כבוקר שלה. ה-NWA שלטו בתחום אבל היא הבטיחה יחס וכסף יותר טובים מה-NWA, וכמעט כולם עברו אליה. בחג ההודיה עשו מופע זיקוקים גדול ומופע היאבקות גדול. ג'ונס גילה בעיתון הבוקר שאף מתאבק לא יגיע אליו, כולם יעבדו אצל אן. ה-NWA נדהמה באופן נדיר. הבוקר, 25 מתאבקים ושני שופטים עזבו, וגונקל השיגה גם פרומוטרים בשישה ערים שיעזרו לה, אז היא יכלה להופיע בלו"ז מלא. והפרשן אד קפרל, שני רק לגורדון סולי, היה איתה. מה שהיה חשוב היה, שעם יחסיה עם טד טרנר, היא שמרה על התוכנית בת השעה ב-WTCG, אותה השיגה לבעלה ב-1971. מי שנשארו אצל ג'ונס היו שופט ושני מתאבקים- בוב ארמסטרונג שקיבל כתוצאה מכך פוש שנמשך שנים, וגם וילסון. וילסון היה בפגישה בה אדי גרהאם, ג'ק בריסקו וברקט רייט טסו מפלורידה עם בובי פולר שהיה אחיו של וולץ', ושני הבנים של וולץ'. הם מיד התקשרו בשיחת ועידה למוצ'ניק, מייק לאבל, וינס האב, פריץ ואן אריק ולירוי מקגווירק כדי להשתלט על המדינה. מוצ'ניק חיבב את ריי, וכיבד את אן, ואמר לא לכתוב שום דבר. הם הצליחו לשלוח את ג'ק בריסקו והירו מטסודה למופע. מקגווירק שלח את הבוקר וואטס לעזור להם. וואטס שנא את אן, שהשתמשה בג'ובר נמוך ושמן בשם גורילה וואטס. הוא שנא אותה עד למותה ב-1987 מסרטן. וואטס קיבל 10% מהארגון. גרהאם המליץ שוואטס, בריסקו ומר רסלינג יקבלו מניה. וואטס שמר עליה עד ל-1982 כשמכר לאולי אנדרסון. הוא גם לא חיבב את בארנט. וילסון כעס מהג'ובים שוואטס גרם לו לעשות, ובספר כתב שרב עם וואטס, מה שהוביל לפיטוריו. לטענת וואטס וילסון אתגר אותו לקרב בלבד. זה התפרסם כי שניהם היו שחקני פוטבול. אדי גרהאם, אד וולץ' ופול ג'ונס איימו בתביעה על טרנר, שהוסיף להם תוכנית. שתי התוכניות צולמו בכל בוקר שבת באותו אולפן והמתאבקים נפגשו בין לבין. התחנה שידרה היאבקות בין 6 ל-8 בערב שבת, וכשהארגונים התאחדו זאת הייתה תוכנית של שעתיים בניגוד לרוב התוכניות. קפרל הוחלף אז בגורדון סולי. גונקל הצליחה בהתחלה, לאטלנטה היו שלושה מופעים בשבוע ושתי תוכניות. התחושה הייתה טובה בהתחלה. גונקל הייתה עם המתאבקים המוכרים ואססין 1 הוריד את המסכה והפך לפייס. ה-NWA היו עם הכוכבים והאלוף, וגם האומני, אולם חדש שנפתח ב-1973. הם העתיקו את האנגל, ומר רסלינג הודיע שיוריד מסכה אם יפסיד לדורי פאנק ג'וניור. כולם חשו חילוף תואר- מר רסלינג לא יוריד מסכה, זה מופע חדש. אבל ה-NWA לא רצו אלוף במסכה. שבוע קודם לכן, פאנק ג'וניור הפסיד להארלי רייס. 16,000 איש באו לראות קרב של שעה בין רייס ורסלינג, קהל שיא, אבל ההצלחה המשותפת לא שרדה.
ב-1974, לאחר שבארנט קנה את הטריטוריה, ה-NWA השתלטה על האזור בזכות ג'ק בריסקו ומר רסלינג 2. בנוסף, האומני הפך למדיסון סקוור גארדן הדרומי והביא המון קהל למופעים הגדולים של ה-NWA מהטריטוריות השונות. וילסון עזב את ה-NWA לאחר המאבק מול וואטס, והצטרף לפטרסון אצל גונקל. הוא משך לה את הקהל באטלנטה. אבל לאחר בעיות עם אססין, שאמרו שריגל מבפנים, שניהם עזבו בכעס לאחר ראיון בו אתגרו כל אחד לבוא לקרב ואז עזבו ואמרו למעריצים לבקש החזר. בארנט, בניגוד לדרישות שותפיו שאמרו שהיא תפשוט רגל לבד, קנה את הטריטוריה ממנה בתיווך טרנר. זה סידר יחסים בין בארנט לטרנר, מה שהיה חשוב בשלושים השנים הבאות. בארנט הוא האיש של טרנר בנושא היאבקות- טרנר פנה אליו לפני שנה לגבי פתיחת ארגון חדש ובארנט נתן לו ניתוח פיננסי קודר, בנוסף לזה שהוא לא יוכל לשדר ב-TBS ו-TNT בגלל מה שחתם עם וינס. גונקל רק ביקשה עבודה לאססין, לשופט צ'ארלי הרבין, ולשאר מתאבקיה. בארנט שלח אותם לטריטוריות גרועות, ורבים די נעלמו. קפרל, שהיה מוסד בג'ורג'יה, די חוסל. גונקל תבעה את ג'ורג'יה על טקטיקות מונופוליסטיות ובגלל החשש שיחשפו את הזיוף, הוחלט ב-1980 לשלם לה 200,000 דולר. וואטס התלונן שבארנט חתם על זה שלא על דעתו, מהכסף של בעלי המניות. לאחר הניצחון בג'ורג'יה, סם מוצ'ניק נאלץ לעזוב את תפקיד נשיא ה-NWA ב-1975, ובארנט נחשב, לצד וינס האב, לאיש החזק בתעשייה. וילסון אמר שבארנט לא הפך לנשיא ה-NWA כי היה הומו, וגם שאהב להתרחק מאור הזרקורים. פריץ ואן אריק, בוב גייגל, ג'ים קרוקט ג'וניור ואדי גרהאם היו הנשיאים, אבל בארנט היה הבוקר של האלוף. הוא היה סגן הנשיא ואחראי על הכסף. אבל מחוץ לתעשייה לא הכירו אותו, למרות שג'ימי קרטר בחר אותו למועצת האומנויות הלאומית. הפרומוטר בג'ורג'יה היה ג'ונס. הטריטוריה שגשגה והכניסה עד 1979 בין 1.5 ל-2 מיליון דולר. שלוש השנים לאחר מכן לא היו טובות.

YossihNew · 7/5/24

המון מעריצים שראו אותם בכבלים חושבים שהתקופה של הפריבירדס, רודי פייפר, טומי ריץ' ואחרים הייתה תור הזהב. העסקים באולמות לא הצליחו, אבל הרייטינג היה נהדר, הם היו הכי נצפים בכבלים. וילסון אמר שהארגון היה בחובות בגלל העלויות המשפטיות בתביעות שלו. בארנט אמר שהתשלומים לחברת עורכי דין שניהל מושל לשעבר היו גבוהות, אבל אמר שסגירת האודיטוריום באטלנטה היה בעייתי. כל יום שישי הגיעו לשם 5,200 איש, בתמורה ל-500 דולר שכירות. הם בנו לאירועים הגדולים באומני. לאחר מכן הם נאלצו להופיע כל שבוע באומני, תמורת 7,500 דולר או 30% מההכנסות- הגבוה מהשניים- וזה עלה להם המון. המופעים איבדו את הייחוד שלהם. 4,000-5,000 איש באו, 20,000 דולר כל שבוע, אבל העלויות היו גבוהות. בארנט גם בזבז המון כסף, כמו בתקופה הטובה של סוף שנות ה-70. הארגון היה חייב 300,000 דולר, ואולי אנדרסון הוביל הפיכה של בעלי המניות נגד בארנט, שכביכול בזבז את הכסף. בסוף 1982 הוא הודח מהארגון וסולק. אנדרסון היה האחראי. בארנט מכר את רוב המניות שלו והיו לו רק 18%, וגם אותן הוא מכר ב-180,000 דולר והלך לעבוד אצל וינס מקמהן, כיד ימינו בזמן ההתרחבות בזכות הקשרים שלו בטלוויזיה מאז שנות ה-50. בארנט נקם באולי. וינס, מאחורי גבו של אולי, הצליח לקחת מניות שבארנט מכר לחבר, וגם את אלו של האחים ג'ק וג'ראלד בריסקו, ולשלוט ברוב ג'ורג'יה ב-1984. וינס קיבל את השידור הכי חשוב במדינה בזמן ההתרחבות, ויחד עם USA נטוורק, הוא היה מונופול בשידורי הכבלים. זה התחיל את היריבות בין וינס לטרנר.
אולי זעם. ג'ק בריסקו, שבזמנו פגע באנשים עבור אדי גרהאם, זכה לאיומים. אנדרסון קרא לו ואמר שישלח את הרוד ווריורס לנקום בו על המכירה. אבל כמו ב-1972, טרנר נתן לואולי שידור בגלל הכעס של המעריצים. אבל הפעם זה היה קשה יותר, כי הם שודרו בשבע בבוקר ביום שבת. וינס אמר שאין ארגון ברמה שלו וטען שכל השיחות והדואר ל-TBS שהתלוננו על החלפת הארגון היו מזויפות. הם שלחו קלטות מחלקים אחרים במדינה ולא צילמו את התוכנית באטלנטה. המוצר ה"עליון" ירד ברייטינג בדרום. בארנט היה זה שסידר שווינס ימכור את השידור ב-1985 לג'ים קרוקט ג'וניור, ששילם מיליון דולר. טרנר שידר כבר את וואטס, שהביא יותר ממה שווינס השיג והפך לתוכנית הכי נצפית בכבלים. וינס אמר לקרוקט שהוא ייחנק עם המיליון הזה. בארנט פוטר בידי וינס לאחר רסלמניה 3- שם הביא צ'קים למתאבקים, כולל 750,000 דולר להוגאן ואנדרה על הקרב שלהם- וניסה להתאבד. קרוקט לקח אותו. לאחר שהיה הרוס ב-1988, פנה בארנט לטרנר ב-1988 ושאל אותו אם ירצה לקנות את הארגון, ותיווך את העסקה. עד לנפילה של WCW הוא עבד שם לפעמים. גם עבור וינס כיועץ, לפני שנה. בארנט הוא ההיל בספר. וילסון אמר שהוא היה אמור להיות אלוף העולם בגלל שהיה אתלט, אבל לאחר שסירב לבארנט באוסטרליה, הוא התחיל להפסיד והקריירה שלו נגמרה. לא מפתיע שריי גונקל ואדי גרהאם דיברו איתו על זה שהוא אלוף עולם פוטנציאלי בגלל הרקע שלו, אבל הוא לא היה קרוב לזה, בעיקר כי היה קשה להיות אלוף אז. בארנט אמר שזה לא נכון, אבל שאולי פרומוטר מקומי התחיל עם וילסון. הוא אמר שזה לא קשור לבוקינג. וילסון סירב לדמם בקרב מול מארק לוין, השליח של בארנט, ואמר ששלחו אותו הביתה. בתביעה שלו, אמר בארנט בשבועה שהיה לבארנט רומן עם דיילת. הוא שמע על זה מאחראי של חברת תעופה, וחשש שזה יגרום לבעיות כי החברה הייתה ספונסרית. וילסון היה נשוי. וילסון אמר להמון כתבים את הסיפור, ובארנט אמר שווילסון גם איחר והתלונן על ג'ובים. בארנט השתמש בעיקר במתאבקים אוסטרלים ובכמה זרים בפסגה. וילסון לא היה מוכשר מספיק כדי שיסבול אותו. כולם ידעו שבארנט הומו. בוועידת אנשי הטלוויזיה ב-1987, ה-WWF התייחסו אליו כאל ג'יין אי. בארנט. ג'ים קורנט קרא לעצמו "ג'יימס אי. קורנט"- השם השני שלו הוא מארק- כי הוא היה אמור להיות מין הומו, וג'יימס אי. היה מונח להומו. הספר גם טען שטומי ריץ' זכה בתואר ה-NWA בגלל רומן כזה, שמועה שקיימת שנים. המקור הוא עדות של שיר בתביעה נגד ה-NWA.
שיר שמע את השמועה. ריץ' זכה בתואר באפריל 1981 בג'ורג'יה. שיר יצא מהתחום שלושה חודשים קודם לכן. בסוף 1980, הוא התקשר לבארנט כי גאנייה קיבל תוכנית בסן פרנסיסקו ועמד לפלוש לשם. בסוף שנות ה-60, הוא נכשל בהתרחבות ללוס אנג'לס. עכשיו זה היה שונה- אמנם האלק הוגאן עוד לא הגיע, אבל לגאנייה היו מתאבקים יותר טובים משל שיר, כולל ריי סטיבנס ופאט פטרסון האהודים. שיר אמר לבארנט, האיש החזק ב-NWA, לסלק את גאנייה מהטריטוריה שלו. לגאנייה לא היה אכפת, ה-NWA התמוטטה והטריטוריה של שיר הייתה מתה. סן פרנסיסקו הייתה שוק היסטורי, וגאנייה השיג את ליאו נומליני, אגדת פוטבול מקומית, כנציג, והשיג כיסוי תקשורתי. גאנייה ידע ששיר נופל, ובמשך יותר משנה הוא ערך רק מופעים חודשיים שנכשלו, פרט לבאטל רויאל בינואר. לאחר המופע הראשון עם באטל רויאל, שכלל את אנדרה, פטרסון וסטיבנס, שיר פרש. הוא כעס על ה-NWA ועל ההיאבקות. כשווינס התרחב לקליפורניה כעבור שנים, אמר שיר שהוא יוריד את כולם בגלל מה שקרה עם ה-NWA. מי שפגע לו בטריטוריה היו ת'נדרבולט פטרסון וברקט רייט. רון פופ, שהיה זולו המדהים, שחור שרירי שהיה וורקר גרוע, הגיע לטריטוריה. הוא אמר שהבטיחו לו 1,000 דולר לשבוע- הוא לא קיבל פוש בכלל. הוא אמר שגווע ברעב עם השכר שקיבל וסירב לג'ובים. הוא פוטר. פופ התקשר לברקט רייט שלא היה בתחום. רייט אמר לו ללכת להתאחדות הלאומית למען קידום אנשים צבעוניים, והם גילו שזולו הרוויח פחות מהלבנים. פופ התלונן על התפקידים הסטריאוטיפים שלו. ההתאחדות אמרה שזה גזעני. מה שמעניין זה שלא היה אכפת להם מה-WWF. אבל הוועדה של קליפורניה החליטה לחקור את התחום, ומתאבקים שחורים. הם אסרו על דימום וביקשו להקריא לפני כל תוכנית של שיר שמדובר בבידור מתוסרט, ושיר נקנס. רוב האנשים ביטלו את הסיפור על ריץ'. הוא הפך לכוכב מאוד גדול, ורצו שבגיל 24 יהפוך לאלוף העולם הצעיר ביותר מאז לו ת'אז בגיל 21. בארנט לא רצה שריץ' יעזוב אותו. הוא התרחב לאוהיו, מישיגן ומערב ווירג'יניה, והשיק כעס על מישיגן ואוהיו. ריץ' היה הבחור של בארנט, ריק פלייר ורודי פייפר של קרוקט, ורודס מפלורידה. היה מאבק לגבי הזכייה של ריץ', כי הוא זכה בתואר לכמה ימים וחשו שזה החליש את התואר. ריץ' היה הכוכב הראשון שהתחנה יצרה. פרט לרודס ופלייר, ב-1981 הוא היה מושך הקהל הגדול של ה-NWA. דאסטי היה מוגבל ולא נחשב לאלוף רציני- הפרומוטרים לא רצו שיהיה אלוף עם כרס. ריץ' זכה בתואר ביום שני והפסיד בשישי. הרעיון שהארלי רייס זכה בתואר באולם עם 1,800 איש בלי צלמים היה הזוי. בסוף השנה פלייר קיבל את התואר ושלט בו במשך עשור. ריץ' לא עמד בכל ההצלחה, והכהונה שלו נראתה חשודה. וילסון כביכול אימת עם הסיפור את מה שהיה קורה אם היה מוותר לבארנט.
השאלה היא כזאת: תמיד אמרו שמתאבקים קיבלו פוש בגלל שהפרומוטרים גייז, אפילו היום, אבל רק וילסון טען את זה על בארנט, מהאנשים הכי חזקים בתעשייה, שאף אחד אחר לא התלונן עליו. מתאבקים תמיד מאשימים אחד את השני בחוסר הצלחה, לפעמים באמת, אז בארנט היה יכול להיות שעיר לעזאזל. ויש לו אויבים. מורי הודג'סון, בזמנו כרוז, אמר שפוטר מה-WWF ב-1991 כי סירב לפאט פטרסון. אפילו שגרם לווינס להיראות נורא בסיפור, הוא לא אמין. אפילו עורך הדין שלו לא האמין לו. אבל היו סיפורים אמיתיים- למשל טום קול שפוטר כי סירב לטרי גארווין בשנות ה-80, מה שגרם לשערוריה שווינס טיפל בה. וילסון ובארנט סיפרו סיפור זהה על הארלי רייס בשנות ה-70. וילסון מחה מלא ורייס התעמת איתו, כי היה אלוף ובחור קשוח. היו מעריצים שראו אותם, ומעטים ידעו מה קרה. וילסון הציע לבארנט מופע בחוץ, שם ילחם מול רייס כחלק מהסטוריליין. בארנט חשב שזה מגוחך, כי לא יגיעו 20,000 איש. וילסון אמר שהוא רצה את רייס בקרב שוט או וורק. בארנט אמר שהוא לא זוכר שווילסון רצה שוט. הוא אמר שבגלל ההיט, אם היה בונה את וילסון חצי שנה, קרב כזה היה יכול להצליח באומני, לא באצטדיון. וילסון תבע את בארנט פעמיים, פעם ב-1976 ופעם ב-1979. וילסון טען שאת התביעה הראשונה ביטל כי בארנט הבטיח לו עבודה בג'ורג'יה. בתביעה השנייה הם הגיעו להסכם ב-1985. עד לווילסון היה שיר, ורבים חששו כי שיר ידע על העסקים בשנות ה-70. ג'ורג'יה כבר לא הייתה קיימת, אז הוא קיבל בין 20,000-30,000 דולר. בארנט הרוויח המון כסף שנים, וחי בסוויטות יקרות ועם אנשים חזקים. וילסון האמין שלא היה לו כסף, ואמר שהגיע להסכם נגד עצת עורכי דינו. וילסון שנא פרומוטרים ואת ההיאבקות, אבל הוא מתאר תיאור נוקב של הבעיות. בנוגע למוות של מתאבקים, זה לא חדש, קראנו כבר על זה, ולא עושים כלום כדי לטפל בזה. המון מהחומר הגיע מהאובזרבר. למרות כל המקרים, אין רגולציה בכלל על העסקים. כבר שנים דיברו על התאגדות. כל מתאבק, בסוף הקריירה, מתחרט על זה שלא עשה כלום. אפילו ברט הארט, רודי פייפר וטרי פאנק דיברו על זה. אבל המתאבקים הפעילים ניתנים להחלפה יותר מתמיד, ואין להם משקל. אם כוכב יפוטר הוא יוכל להרוויח ביפן, TNA והאינדיז. המתאבקים לא יכולים להתאחד. הספר מתעסק עם היחסים של וילסון עם מתאבקים רבים ב-NWA, כמו רופ, השיק, רוני גארווין, פופ, רייט ות'נדרבולט, וגם שיר. אבל רובם חזרו בהם מהעדות שלהם ברגע שה-NWA לקחה אותם חזרה. וילסון נדהם שת'נדרבולט, חברו למחאה, אמר תחת שבועה בג'ורג'יה שהיאבקות אמיתית. הוא אמר שרוב הקרבות אמיתיים, ובתואר העולם מחליטים על המנצח. ככה הוא הסביר למה הוא כועס שלא נתנו לו לזכות בתואר בגלל גזענות. הפעם הוא היה זה שבגד- הוא כבר חזר ל-NWA, כשותף של אולי אנדרסון.
הספר מלא בסיפורים משנות ה-50 עד ההווה, כולל סרבייבור סירייס 1997- נקודה חלשה- ומותו של ברוזר ברודי, עם מידע ממשטרת פורטו ריקו, נפילת ה-NWA, רכישת WCW, בגידות, ניצול ועוד, וגם בעיות רציניות עם וינס. בנוגע לבעיות של וינס בשנות ה-90, הוא יצא לא אשם במשפט ב-1994 לאספקת סטרואידים, והספר טוען שזה היה מפתיע כי עבדו על המושבעים. האמת, שווינס ידע שדוקטור ג'ורג' זהוריאן נתן לרוב המתאבקים סטרואידים, אבל לא היו ראיות משכנעות שווינס הפר חוקים או קשר קשר. לא היה ספק לגבי פסק הדין. גם דיברו על דברים משונים במשפט, כמו למשל, הנישואין של לורה ברווטי- עורכת דינו של וינס- למרטין ברגמן. ברגמן, שאחיו היה כתב ב-60 דקות, התקשר להמון עדים נגד וינס. לפי כתבה, הוא דיבר עם אמילי פיינברג, מזכירה אישית של וינס בתקופה ועדת המפתח. כשלינדה מקמהן שמעה במסיבה ממישהו מממשלת פילדלפיה שיחקרו את זהוריאן- מה שהציל את הארגון- וינס הוציא את הסטרואידים מהכספת במשרד והעביר אותם לבית של פיינברג. פיינברג הביאה סטרואידים- וינס הפסיק להשתמש בהם לאחר שחלה- שתאמו לאלו של זהוריאן. ברגמן אמר שייצג אותה בסרט על המקרה, וברווטי די חיסלה את פיינברג. לא הגישו כתבי אישום, ווינס ירד על זה ב-1995 ב-RAW. הספר מכסה את התקופה של וינס, אבל לא מפורט כמו "סקס, סמים ונעילות ראש"- ספר טוב על התמונה הגדולה, למרות שהספר הזה יותר טוב. רוב הדברים מאחורי הקלעים אחרי 1983 ידועים, וכוסו היטב. הכוח הוא בדיבור על ג'ורג'יה וה-NWA, משנות ה-50 עד לשנות ה-70, כשווילסון היה חלק מהתחום. רוב המידע הזה לא דווח ויש המון תגליות חדשות. אבל יש מעט עניין בהיאבקות מאותה התקופה, ורוב האנשים כבר מתים. מי שמעוניין בשנות ה-70 יותר אוהב את התחום ולא רוצה לדעת שגם אז היה רע, למרות שהיו יותר ארגונים ששילמו פחות, וזה היה גרוע יותר מהיום- חוץ מזה שהיה יותר כיף מחוץ לזירה.

YossihNew · 7/5/24

בגלל שהספר הוא על החיים של וילסון, הוא מאוד שלילי נגד ה-NWA והפרומוטרים המובילים. זה מין הסבר גדול של וילסון למשפחה שאיבד והקשה עליה, לאשתו וחמשת ילדיו, כשניסה לשנות את התעשייה. אבל לפחות הוא נותן ליריבים לדבר- מה שוואטס ובארנט אמרו עליו, כולל האשמות בניאופים, כתוב בספר, וגם הטענות שהוא לא וורקר טוב. אבל ארני לאד אמר שהוא הפייס הכי טוב שעבד איתו- תחת שבועה הוא אמר שהוא לא זוכר שעבד איתו. אדי גרהאם כביכול דיבר איתו על להפוך אותו לאלוף, אבל כנראה הוא לוקח את זה ברצינות רבה מדי. חברו, ת'נדרבולט, יוצא יותר טוב. לאחר עשור של תלונות, תביעות, חזרות ותלונות, הוא השיג מיליון דולר משידורי טרנר כי הם לא רצו ללכת לבית משפט על תיק האפליה של סאני אונו. אחיינו של פטרסון, בובי ווקר, שהיה ג'ובר ב-WCW כדי שפטרסון לא יתלונן, קיבל סכום דומה. זה פגע בהם, כי הוא הרוויח פחות ממתאבקים לבנים שהיו כוכבים גדולים ממנו, וגם נאלץ לעשות ג'ובים. פטרסון בן 64 והפסיק להתאבק כשטרנר רכש את WCW. הוא טען שמתאבקים לבנים קיבלו תפקידים כבוקרים, אייג'נטס ומאמנים, אבל הוא ושחורים לא קיבלו תפקידים כאלו. הוא מפעיל בית מחסה לנוער בסיכון באטלנטה, עם וילסון. יש גם שגיאות מסוימות. כשדיברו על צ'אק אוסטין- הג'ובר מ-1991 שחטף באמפ לא טוב מול הרוקרס וקיבל 26.7 מיליון דולר, ואז במקום 10 מיליון דולר מה-WWF- וילסון אמר ששון מייקלס היה השותף של אוסטין. הוא היה השותף של ג'נטי, שביצע את הרוקר דרופר על אוסטין שבקושי התאבק. הוא נחת על הראש, שותק, ועדיין חטף ספלאש מהחבל והוצמד במקום לעצור את הקרב. אבל בכל ספר יהיו שגיאות כאלו. הוא גם שילב בין התרסקות המטוס שפצעה את ג'וני ולנטיין וריק פלייר לזאת שהרגה את בובי שיין ופצעה את אוסטין איידול, וגמרה לבאדי קולט את הקריירה. לא היו שם הרבה שערוריות, כי מעטים ידעו על התקופה לפני 1984, ורובם מתים ואחרים זקנים. הוא דיבר בפשטות על סרבייבור סירייס 1997. הוא העריץ את סייבל בגלל מה שעשתה בתביעה שלה. אבל בסוף היא גמרה כמו כולם. היא רצתה לעזוב את ה-WWF כי לא רצתה להתחלק איתם ב-850,000 דולר על פלייבוי וחשבה שתצליח בהוליווד לבד. הדרישות שלה היו מגוחכות. היא הגישה תביעה, ולבסוף היא בכתה, לא וינס. היא לא יכלה לעבוד כמה שנים לפי התנאים. לאחר שלא הצליחה בהוליווד, וגם לא ב-XWF, היא חזרה לווינס במחיר הנישואין שלה, והרוויחה כסף כדי לחזור להיות כוכבת. וכמו כל מי שביזה את העסק על מה שעשה לו ונשבע לא לחזור, היא חזרה. בסוף, יש מבוך של דמויות ובגידות. חברים שהופכים לאויבים ושוב לחברים, והמון עניין עצמי וכסף. אבל לבסוף לא יודעים מה נכון ומה לא. מי ששולט בכסף מנצח רוב הזמן. הבחור הקטן לפעמים מנצח, אם יש לו עורך דין טוב. אבל התעשייה לא משתנה. אפילו שהשמות השתנו וגם השנה, הסיפורים כולם נשמעים מוכרים.

YossihNew · 16/5/24

הספר של אוסטין- 10 בנובמבר, 2003:

ה-WWE הוציאו שני ספרים- של ליטה, ושל סטיב אוסטין. הספר של מיק פולי קלאסי, של פרדי בלאסי מבדר, ושל רוק, פביולוס מולה וצ'יינה חלשים. התזמון הוא הכל. כשה-WWE קיבלו הסכם על ספרים, אוסטין היה הכוכב הכי גדול שיש והוא לא רצה לכתוב, אז הוא איבד את ההזדמנות להצליח. עכשיו הוא לא מתאבק, אז הוא כתב ויקדם את הספר. זה ברמה של קורט אנגל- טוב, לא חובה. ג'ים רוס עזר לאוסטין עם הספר. הוא ליווה אותו ב-WCW, ובשנים הטובות ב-WWF והיה אחראי להגעתו. אוסטין הוא אדם מאוד ישיר אם מדברים איתו, אבל בדרך כלל מופנם והיה לו קשה לעבוד עם סתם מישהו. אבל רוס לא עומד לפגוע באף אחד בארגון, גם אם אוסטין רוצה להגיד דברים. הוא לא מדבר על הקריירה, אלא על כמה דברים שונים. הוא מדבר על צריכת משקאות האנרגיה שגרמה להתקף הפניקה שלו לקראת הקרב ברסלמניה. מקבלים פירוט על מה שקרה ביוני 2002, ועל הפציעות שלו. אבל ככוכב גדול, אנחנו מכירים את חייו. הוא לא גילה על הילדות או על הנישואין הכושלים שלו.
אוסטין בא מבית יציב של אמא ואב חורג, כי אביו נטש את אמו. הוא היה אתלט כוכב וקיבל מלגה באוניברסיטה. הוא אהב היאבקות, ואת התוכנית של פול בוטץ' ביוסטון. הוא עדיין מאוד אוהב את הסגנון, הוא מכיר סגנון יותר מאולתר ופחות מתוסרט, ורוצה את הסגנון הזה עם ההפקה של היום. הוא מדבר על זה שלא השתמש בתסריט בראיונות שלו כי הבין את הדמות שלו ופשוט קיבל הנחיות, וחושב שזה טוב. אבא שלו שיחק פוטבול ואמא שלו הייתה בתיכון של דאסטי רודס. הספר מתאר איך אוסטין ראה פרסומת לבית הספר של כריס אדמס. הוא לא חיבב את אדמס שמת לפני כמה שנים אבל לא מדבר עליו ממש. הוא מזכיר את הפיוד החשוב שמינף אותו כשהתחיל- הוא היה התלמיד הפייסישל אדמס, ואז בגד בו. אדמס הציע שג'ני קלארק, גרושתו, תלווה אותו, וכריס יביא את טוני אדמס. הפיוד הזה היה גדול בסוף 1983 והפך את אדמס לכוכב, כשהוא וסאנשיין היו בפיוד מול ג'ימי גארווין ופרשס. הארגונים התלהבו ממלוות והביאו את מיס אליזבת' ומיסי האייט. הריאליזם של התלמיד שבוגד עם הגרושה היה מהפיודים הטובים ב-1990. הוא היה טירון השנה, ותוך כמה חודשים אמרו שהוא ריק פלייר הבא. דייב חשב שיהיה טד דיביאסי הבא, נחמד ליכולות, לא לכריזמה. הוא הגיע מהר ל-WCW ושלט במחלקת הטלוויזיה במשך 15 חודשים. הוא די גווע ברעב, אבל היה ברור שיהיה כוכב. אמנם נדמה היה שהתפוצץ מהר לאחר שנים במידקארד, אבל הוא היה עילוי מההתחלה והרוויח יותר מהר מכל אחד אחר שלא היה בן של מישהו. פול היימן התלהב ממנו ושם אותו בברית המסוכנת, כמקום השני אחרי ריק רוד, ההיל הגדול של אז. היימן אמר שאוסטין קפץ מהחבלים בצורה אינטנסיבית, אבל פוטר ועבר ל-ECW. הקריירה של אוסטין החלה לקרטע, בעיקר בסוף, שהוא ממש לא אהב אפילו שקיבל די הרבה פוש. הרוב חשבו שהוא מהוורקרים הטובים בעסק אבל חסר כריזמה. ואז הוא מצא אותה כשותף של בריאן פילמן.
אוסטין לא אהב להיות בצמד עם פילמן, כי חשב שזאת ירידה לאחר שהיה אלוף יחידים. פילמן היה לאוור מידקארדר קטן, אבל הם הפכו לחברים טובים. פילמן הביא את הרעיונות, והם נהנו. הם העתיקו את ג'רי בראון ובאדי רוברטס והפכו להוליווד בלונדס, וניסו ללמוד מהם הכל. ריקי סטימבוט ושיין דאגלס היו היריבים שלהם- סטימבוט היה פייס קלאסי ואתלט נהדר ולא אנוכי. הוא וג'יי יאנגבלוד היו הצמד הכי אנדרייטד בהיסטוריה, והוא עבד עם המון הילים. בתחילת 1993, הפיוד שלהם הצליח קצת לשפר את מצבה של WCW. ריק פלייר חזר ל-WCW והוחלט שהוא וארן אנדרסון ילחמו מול הבלונדס. פלייר לא התאבק כמה חודשים ובנו את הפיוד ביניהם לקראת קלאש אוף צ'מפיונס עם רייטינג גדול. אבל הרייטינג היה 2.6%- שפל חדש. זה אכזב, ועדיין זה הדהים שההנהלה החליטה שבגלל זה צריך להפריד ביניהם. אוסטין היה אמור לקבל פוש ולהתחיל פיוד על תואר ארה"ב עם סטימבוט לאחר שינצח את פילמן. הקריירה של פילמן החלה לקרטע. ברור שאוסטין מאוד אהב את התקופה הזאת, ומתחרט על כך שלא עשה משהו לפילמן ב-1997. הספר עובר מזה לפיטורין שלו בידי אריק בישוף כעבור שנתיים, בשלושה עמודים. אמנם לפני 1996 הכל מחוויר בהשוואה לסטון קולד, אבל יש סיפורים מגניבים מאז. חבל שלא דיבר על סוף הקריירה של סטימבוט. הוא כן החמיא לו כוורקר ומורה. אוסטין היה היריב האחרון שלו, סטימבוט נפצע בגב כמה ימים קודם לכן והתאבק כי לא ידע. כש-WCW שמעה שהוא לא יחזור, הוא פשוט פוטר. הם פרסמו את הקרב של סטימבוט-אוסטין, למרות שידעו שסטימבוט לא יגיע, הכריזו שאוסטין אלוף ארה"ב, והוא הפסיד תוך 27 שניות לג'ים דאגן. זה היה די הסוף שלו. עוד סיפור מפורסם היה כשעיכב הקלטה באורלנדו כי סירב לעשות ג'וב לרנגייד, בחור שהוגאן וג'ימי הארט הביאו כחקיין של אולטימייט ווריור. כדי להסתיר את זה שלא היה מוכשר, הוא חיסל את כולם תוך דקה. לא לעשות ג'וב זה לא מקצועי, אבל בקרב המתאבקים הוא הפך לגיבור כי סירב לסקוואש. רנגייד- שהתאבד כעבור כמה שנים- היה שנוא בגלל הפוש שלו, והמעריצים לא קנו אותו. אבל זה הוביל לבעיות עם ההנהלה, כמו הסטוריליין שמינף אותו. הוא נפצע בברך וקרע את השריר התלת ראשי. אריק בישוף פיטר אותו בטלפון. זה לא היה אז טיפשי כמו היום, אבל גם אז זה נחשב לקצר רואי. אוסטין לא היה כוכב על, אבל היה מכובד ככוכב והיה רק בן 30. בישוף טען שאוסטין היה וורקר טוב, אבל חשוף לפציעות ועם מגפיים וטייטס שחורים הוא לא היה ניתן לשיווק.
אוסטין היה מעט מאוד זמן ב-ECW, שם התחיל להשתפר בפרומואים. הוא דיבר על זה יותר. כולם אמרו שהוא רק מרח זמן לפני ה-WWF, אבל אוסטין ווינס מקמהן לא ידעו את זה. הוא עבר מ-300,000 דולר לשנה ל-500 לשבוע, והיה בחובות למס הכנסה בגלל טעות של רואה חשבון. רוס שכנע את וינס להביא אותו, והרינגמאסטר, מתאבק טוב שלא דיבר בליווי טד דיביאסי, שפרש בגלל פציעת צוואר, הגיע. ונכשל. מוסר ההשכל הוא שתזמון זה הכל- שני המתאבקים הגדולים בהיסטוריה הם אוסטין והאלק הוגאן, שונים לחלוטין. הוגאן נראה מההתחלה כאחד מהכוכבים הגדולים בעסק. רוקי עזר. הוגאן הפך לאייקון תרבותי והיה הבחור הכי שיווקי כשווינס מקמהן התרחב עם התקשורת. אבל גם אם לא, הוגאן היה הכוכב הכי גדול ב-AWA או ב-WWF הטריטוריאליים ומככב יפה. אוסטין עבד קשה, היה פרפורמר טוב ופרץ במקרה. הוא פוטר מ-WCW, והאסון הפך לפריצה. טד דיביאסי גם עזב ל-WCW. הוא לא יכול היה להיות הרינגמאסטר ונאלץ להמציא גימיק חדש ולעשות פרומואים. טריפל אייץ' השתחווה במדיסון סקוור גארדן, ולא זכה במלך הזירה. אוסטין זכה במקומו, ונתן את הפרומו של 3:16 שהצליח בחולצות. בסוף 1996 היה בטוח שהפך לכוכב ענק ולהיל ענק, אבל ה-WWF הפסידו יותר מתמיד והידרדרו במלחמה. הפיוד עם ברט הארט וההארט פאונדיישן מול ארה"ב היה פיוד ייחודי ושינה את המצב. הקרב ברסלמניה 13 מול ברט, עם הדאבל טרן המפורסם שזכה בקרב השנה, הוא מהמעטים שאוסטין דיבר עליו, ואמר שזה הקרב האהוב עליו בקריירה. הוא גם התלהב מהקרב ב-2001 מול כריס בנואה בו חטף 10 סופלקסים.
ואז, ב-1998, הפיוד מול מייק טייסון הפך אותו לגדול במיוחד, וכולם ידעו שההיאבקות מבוימת, אבל אוסטין היה אחר. אז הוא זכה בתואר משון מייקלס והתחיל פיוד עם וינס מקמהן. כמובן שזה כמעט נגמר לפני שזה התחיל- אואן הארט שבר לו את הצוואר עם טומבסטון בסאמרסלאם בקרב אליפות בין יבשתית. אחר כך היו לו השנים הטובות והוא עוד התאבק שש שנים, אבל זה מה שהרס לו את הקריירה. הוא לא סלח לאואן על הפציעה עד מותו. אואן לא התנצל בפניו, וברט הארט אמר שאואן טעה מאוד בנושא. חוץ מקרב אחד, אוסטין לא רצה פיוד מולו והתעצבן שאואן שיווק חולצה על שבירת הצוואר, ועל האנגל בו אואן שבר את הצוואר לדן סאברן. רוס אמר שחבל שהוא לא תיווך בין השניים, כי אואן לא ידע איך לפנות לאוסטין. מה שמוזר, היה שאוסטין עשה משהו דומה למאסאהירו צ'ונו בקרב אליפות ה-NWA ב-1992. צ'ונו חזר וגם הפך למתאבק מוביל, לא ברמת אוסטין, והיה פצוע מאז בצוואר. הספר התעסק עם הנישואין הכושלים של אוסטין. הוא לא ירד על נשותיו, ואמר שהוא התרחק מאשתו הראשונה בגלל שהתאבק. הנישואין השניים, לקלארק, שברו את לבו כי היו לו שתי בנות והוא כתב עליהן המון. היא עברה לאנגליה איתן, והוא לא ראה אותן שנים. ברור שהיא סירבה לתת לו לראות אותן כשהגיע לאנגליה להתאבק. הוא אמר שהיה קשה בגלל הפציעות שלו, וזה מה שהרס את הנישואין לדברה מקמייקל. הוא לא פירט איך נעצר לאחר שתקף אותה, ואמר שיש צו שמונע ממנו לדבר על זה, אבל הוא גילה שידע יום לפני החתונה שזה לא יגמר טוב.
אוסטין דיבר על העזיבה שלו, ופירט למה לא רצה להפסיד לברוק לסנר. אבל היו לו גם כל הפציעות, וזה שיגע אותו. הוא לא אהב את הקבירה שלו, אבל התגבר על זה. הוא גם משבח אנשים- קורט אנגל, כריס בנואה ומיק פולי, אבל מוזר שלא מדבר על טריפל אייץ', וינס רוסו וסטפני מקמהן. הוא מודה שהיו לו בעיות עם וינס אבל מגן עליו כאיש שעזר לו עם הפיוד מולם. הוא אמר שווינס הלווה לו כסף לתשלום משכנתה עוד לפני שהפך לכוכב. וינס אמר לו לשכוח משארית החוב. באותו הזמן הוא כבר הפך לעשיר מאוסטין. אוסטין והוגאן הם שני המתאבקים החשובים בתקופה המודרנית. תמיד יחשבו שהוגאן יותר גדול, כי הוא ורוק משכו יותר אנשים שלא היו מעריצי היאבקו. אבל הוגאן לא הצליח בהאוס שואוז באופן עקבי כמו אוסטין. אבל כשאוסטין נפצע לשנה העסקים השתפרו, אז ההיאבקות הייתה לוהטת והוגאן באמת שינה את המצב. הוא גם שרד יותר. האירועים הצליחו יותר עם אוסטין, אבל זה לא הוגן כי היו לו יותר בתים זמינים. אוסטין-רוק ברסלמניה 17 היה האירוע הכי מכניס בהיסטוריה, ורסלמניה 3 זכורה כגדולה יותר. הוגאן לא הביא רייטינג כמו אוסטין, אבל הוא היה ב-NBC, וסאטרדיי נייט מיין איבנט הייתה גדולה יותר מאוסטין. שניהם הצליחו במרצ'נדייז, אבל שום דבר לא משתווה לחולצות של אוסטין, שניצח את הוגאן בכל תחום. בהכנסה כוללת, אוסטין הצליח לעקוף את הוגאן בקלות. לפני 1997-98, ה-WWF הרוויחו בשיא 6 מיליון דולר. פרט לשנה שעברה, בגלל ההפסדים מהמסעדה, הם הצליחו יותר מכל שנה תחת הוגאן. בין 1998 ל-2001, הארגון הרוויח יותר מכל העשור של הוגאן. אבל להוגאן מגיע קרדיט על הארגון. אוסטין כן אמר שהוא משך הכי הרבה קהל, אבל לא מדבר על ההצלחות שלו. והוא לא התפרסם מחוץ לתחום, אז הוא לא יקבל את הקרדיט המגיע לו.
אוסטין האשים את עצמו בהיל טרן ב-2001, כי הרגיש שנמאס לקהל ממנו כפייס, והוא רצה להדהים אנשים בברית עם וינס. הרעיון היה הגיוני- הוא היה פייס ארבע שנים, טריפל אייץ' קיבל תרועות ורצו אותו פייס, ורוק היה צעיר יותר. הגיוני שהקהל היה רוצה לתמוך בבחור הצעיר. אבל לפני הקרב זה היה ברור. הקהל תמך באוסטין. הם הלכו נגד הקהל, וב-2001 לא יכולת להאכיל את הקהל בזה. ועדיין זה קרה, והעסקים נפלו. לא רק בגלל זה, היו המון טעויות, אבל זאת הייתה טעות גדולה. אוסטין היה היל נהדר, אבל נאלץ כל לילה לשכנע את הקהל לצעוק בוז. בגלל הפיוד המוצלח מול וינס, היה הזוי שהיו ביחד. רבים הפכו למעריצים בתקופה שלו בגלל התפקיד הזה, וכעסו על האנגל, כי הוא היה גיבור מעמד הפועלים. הוגאן הצליח ב-1996 בהיל טרן, אבל הקהל כבר התחיל לשנוא אותו לפני. הקהל גם שנא את רוק לפני ההיל טרן אבל הוא היה מצחיק אז הקהל רק ראה אותו משחק תפקיד חדש. ומה שמצחיק זה שכאדם, דווקא ליטה הסבירה עליו יותר, כשתיארה בספר שלה איך אוסטין עזר לה כששברה את הצוואר, והפסיק הכל כדי שהיא תקבל טיפול טוב.

סיכום אובזרבר- מאמרים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member