סיכום אובזרבר- מאמרים

[YossihNew]

אול ג'פאן וומן נסגרת- 4 באפריל, 2005:

• אול ג'פאן וומן תערוך מופע אחרון ב-17 באפריל, אבל האמת היא שהארגון חוסל לפני כמה שנים, והשבוע הם החליטו לנתק את המכשירים. טאקאשי מטסונאגה, מנהל ארגון ההיאבקות הוותיק בעולם, מהוותיקים בכל הזמנים, סגר את הארגון לאחר 37 שנים בגלל פשיטת רגל וחובות של 30 מיליון דולר במס והפסדים מעסקי ההיאבקות והנדל"ן. סוכנויות המס יידעו את הארגון שיחרימו כסף כדי לשלם את החשבונות, ולא הייתה סיבה להמשיך לערוך מופעים, כי החוב היה לא ניתן לתשלום. הארגון אמר למתאבקות השבוע שהוא נסגר. כדי לערוך מופע פרידה בקורקואן הול, משפחת מטסונאגה חתמה על הסכם עם ארגון האב של זירו-1 כדי לערוך את המופע. זירו-1 ואחד מהאחיינים של מטסונאגה- בנו של טושיקוני מטסונאגה המנוח- יזכו בזכויות הקניין ללוגואים ולתארים ולשם בתמורה לזה שהאחים מטסונאגה יקבלו נתח מכל מופע עם השם של אול ג'פאן וומן. רכישת הזכויות, בעיקר תארי העולם והזוגות של WWWA, בגלל ההיסטוריה שלהם, זה כמו כשהם רכשו את הזכויות לאליפות ה-AWA. טאקאשי מטסונאגה אמר שמצבו הבריאותי רע ואמר שיפרוש מהיאבקות. זאת מכה כפולה לתעשיית היאבקות הנשים הגדולה פעם ביפן, כי לפני כמה חודשים, גיאה, ארגון הנשים האהוד בעולם, הכריז שהוא ייסגר ב-10 באפריל לאחר פרישתה של צ'יגוסה נאגאיו, המתאבקת הגדולה ביותר ביפן. מאיומי אוזאקי תנסה לבנות ארגון עם מתאבקות גיאה.
• הארגון הכריז על פשיטת רגל באוקטובר 1997. מאז הם התנהלו על בסיס מזומן כמו רוכלים. הנשים ערכו מופעים וקיבלו במזומן מהכרטיסים והמרצ'נדייז ועברו לעיר הבאה, כמו כמה פרומוטרים אזוריים בארה"ב. הארגון נמנע מרשויות המס מאז פשיטת הרגל, והיו ריביות, קנסות ועוד חובות שנערמו לרמה מגוחכת עבור ארגון שפעם היה דגם מדהים לבניית מוצר מכלום. האחים מטסונאגה פתחו את הארגון במופע בשינאגאווה הול בטוקיו ביוני 1968. במשך 37 שנה, הם יצרו תשע חברות בהיכל התהילה- אקירה הוקוטו, מאנאמי טויוטה, צ'יגוסה נאגאיו, ליונס אסוקה, דאמפ מטסומוטו, ג'קי סאטו, ג'אגואר יוקוטה, דוויל מאסאמי ובול נאקאנו. בנוסף הם יצרו את רוב 20 המתאבקות הגדולות בכל הזמנים, וכנראה את כל עשר הגדולות. הייתה היאבקות נשים ברמת המועדונים מאז שמילדרד בורק, הכוכבת הכי גדולה בתולדות היאבקות הנשים האמריקנית, באה ליפן בשנות ה-50. ב-1968, פביולוס מולה באה ל-JWPA והפסידה את התואר לכמה שבועות ליוקיקו טומוהו, שהחלה להתאבק ב-1955 עם בורק. האחים ערכו מופעי נשים קטנים כמה שנים, עד שהקימו ארגון עם טאקאשי כנשיא, קנג'י כסגן נשיא, וטוקיקוני וקונימאטסו כמנג'רים. הארגון לא היה מוכר, ונבנה סביב ג'מבו מיאמוטו ההילית ואיקו קיו הפייסית, שנלחמו מול נשים אמריקניות צעירות שבורק שלחה מבית הספר שלה בדרום קליפורניה. ניסו להשתמש בבורק כמו שהגברים השתמשו בלו ת'אז, כאגדה אמיתית, ונאמר שתואר WWWA היה התואר שבורק הגנה עליו בארה"ב והגיע ליפן ב-1970 בידי מרי וגנון. בגלל המונופול של פביולוס מולה בארה"ב דרך ה-NWA וה-WWWF, בורק והנשים שלה לא קיבלו בוקינג בארה"ב, אז יפן שמרה על בית הספר וסוכנות הבוקינג שלה בחיים בתחילת שנות ה-70. ההיאבקות הייתה פרימיטיבית בהשוואה להיום, ואפילו פחות מהאמריקניות, שסחבו את היפניות כשהגיעו לסיבובי הופעות.
• הכוכבת הראשונה שיצרו הייתה מאץ' פומיאקה, שערכה בכורה בגיל 15. אחרי שמונה חודשים זכתה בתואר WWA, בגיל 16, כשניצחה את מיאמוטו במרץ 1975. האהדה שלה החלה תרבות מוזרה של אתלטיות מתבגרות ששווקו בצורה לא מינית וכמעט לסבית לקהל שהכיל בעיקר נערות תיכון ככוכבות רוק וגיבורות. העסקים התפוצצו אחרי כמה חודשים. נאוקו סאטו הייתה שחקנית כדורסל כוכבת בתיכון שהגיע לגמר הלאומי ב-1975, וגדלה כמעריצה של מתאבקות. אחרי שסיימה את התיכון, היא החלה להתאמן. היא הייתה האתלטית הכי טובה שהגיעה. היא נכנסה לזירה פחות מחודשיים אחרי והייתה הכוכבת הבאה, וערכה בכורה באפריל 1975 בקורקואן הול מול מאקיקו אודה. בפברואר 1976, האחים המציאו את הקונספט שישנה את העסקים ושם את היאבקות הנשים ברמה אליה לא תגיע שוב. התרבות היפנית תמיד הייתה ידועה בכוכבות רוק ודוגמניות מתבגרות, שעשו קריירה קצרה, הרוויחו כסף ואז הוחלפו בחדשות. יש עניין כי נערות תיכון אוהבות נשים חזקות ואתלטיות כמודל לחיקוי. הרעיון היה שאודה היפה, שהפכה למאקי אודה, תהיה עם סאטו, עכשיו ג'קי סאטו, כי זה שם "זכרי". הן היו נערה חמודה בת 16 ואתלטית בת 18, צמד היופי, ובפברואר 1976 זכו בתארי הזוגות מפומיאקי ומאריקו אקאגי. ביוני 1976 בטוקיו, אודה ניצחה את מיאמוטו והפכה לאלופת WWWA. באוקטובר, צמד היופי הפכו לזמרות רוק. היו להן כמה להיטים, הגדול היה "מסביב לנעורים" שמכר יותר מ-800,000 עותקים, מדהים אז ביפן. בפברואר 1977, עם האהדה לצמד היופי, רשת פוג'י הפכה את הארגון לגדול ונתנה לו תוכנית שבועית בפריים טיים, ברשת חזקה יותר מארגוני הגברים אז.
• התוכניות הכילו שלושה קרבות ושיר מהמתאבקות בין הקרבות. צמד היופי יצא אובר יותר בשירים מאשר בקרבות. הן בדרך כלל יצאו להופעה לפופ הכי גדול לאחר הקרב הראשון, ואז התאבקו במיין איבנט. יומי איקשיטה ושינובו אסו היו יריבותיהן, הצמד השחור, בפיוד של נערות נקיות וחמודות מול אופנועניות מכוערות שהפך לנושא חוזר בעשור הבא. בתקופה הזאת, צמד היופי שלטו בתקשורת, והיו על שער של כל מגזין למתבגרות בשנתיים שלהן בשיא. הן התאבקו יותר מ-250 מופעים בשנה, ואמנם ותיקים אוהבים להגזים, אבל האמת היא שכל האוס שואו שלהן התמלאה. אבל זה היה יותר תופעה חולפת מהאלקמניה, וזה נעלם מהר. הארגון הבין מה היה לו ולאן הוא פנה. הנשים חיו בצורה ספרטנית עם מעט קשר לעולם בחוץ. אסור היה שיהיה יח"צ שלילי למתאבקות. היו שלושה איסורים חשובים: ללא עישון, ללא שתייה וללא גברים. נשים בשנות ה-70 וה-80 עפו על כל השלושה, כי הנערות לא יכלו לשאת את הרעיון שהכוכבות היו זנותיות ופרועות, או משהו שהוא לא זמרות ולוחמות גדולות מהחיים. בנוסף, בגיל 25 הייתה חובה לפרוש. הן פשוט לא יכלו להזדקן ושמתבגרות לא יקשרו אליהן. הארגון ניסה לערוך את האירוע הכי גדול אי פעם, והתכונן למופע בנובמבר 1977 בבודוקן הול. האנגל היה להפריד בין צמד היופי, כי ביולי 1977, אודה זכתה באליפות WWWA בפעם השנייה מאקאגי. באותו המופע, סאטו וננסי קומי, בת 16 שערכה בכורה שנה קודם לכן, הפכו לצמד היופי החדש, וזכו בתארי הזוגות מהצמד השחור. זה היה הגרסה הנשית לקרב החלומות שלא קרה בין אנטוניו אינוקי לג'ייאנט באבה, והקרב של סאטו ואודה על התואר מילא את הבודוקן הול. עד אז, אינוקי מילא את הבודוקן הול רק שלוש פעמים, לקרב "בין ארגוני" חלומי מול אלוף IWE שוזו קוביאשי שעזב את ארגונו, קרב מול קינטארו אוקי האגדה הקוריאנית, ומול מוחמד עלי. עם פריים טיים, זה היה בלי ספק קרב הנשים הכי מפורסם ונצפה עד אז, ואולי עדיין הביא יותר קהל מכל קרב נשים אחר, כי המופעים הגדולים בשנים אחר כך היו מלאים בקרבות. בורק הייתה שופטת מיוחדת. הנשים נלחמו שעה עד לתיקו, ובורק החליטה שהתואר יעבור לסאטו. בתחילת 1979, תקופת הפריחה נגמרה, והסוף היה כשסאטו ואודה נלחמו בקרב בו המפסידה פורשת בבודוקן הול, וסאטו ניצחה. עברו כמה שנים לפני שהארגון שוב ערך מופעים מוצלחים באולמות. העסקים נשארו בטלוויזיה, והגיעו כוכבות חדשות, וסאטו נשארה בשלטון. מימי האגיווארה הייתה כוכבת עולה בשירה ובדוגמנות, ונפגשה עם סאטו בשידור, והגיעה כסמל המין הראשון. היא הייתה בת 22 כשהתחילה, אבל נודעה בתלבושות החושפניות שלה וברגליים, מה שהיה נראה כמו כלום בהשוואה להיום. היפנים ריירו עליה, אבל היא לא הצליחה אצל המתבגרות שהגיעו להאוס שואוז. ב-1981, הוחלט לבחור בטושימי "ג'אגואר" יוקוטה ככוכבת החדשה. סאטו הפססידה את התואר, וכדי לוודא שלא תאפיל עליה, היא פרשה כעבור שלושה חודשים.
• יוקוטה בת ה-19 לא משכה קהל ממש, אבל הייתה דמות חשובה בתולדות היאבקות הנשים, כי היא הייתה המתאבקת הכי גדולה שחיה עד אז. היו לה קרבות במקסיקו שהיו משעממים בהשוואה להיום, אבל טובים יותר מכל דבר שהגברים עשו, ואפילו זכו בקרב השנה מעליהם. ביפן, המתאבקים האמריקנים הגדולים באותה התקופה, הפאנקים וברוזר ברודי, אמרו שהיא והנשים האחרות השתפרו בזירה והיו טובות מהגברים, וידוי קשה למתאבקים הגברים. היא הובילה אל הפריחה של שנות ה-80, שהייתה גדולה יותר מתקופת צמד היופי. הגיבורות אז היו הקראש גלז, נאגאיו שהתחילה בתפקיד הנערה החמודה של מאקי אודה באופן מפתיע, וטומוקו קיטאמורה, שהפכה לליונס אסוקה. בניגוד לצמד היופי, הן היו מתאבקות מדהימות, מוכשרות באמנויות לחימה עם ספוטים והכנעות. הקרבות שלהן מול יוקוטה ו"דוויל" מאסאמי יושידה על תארי הזוגות ב-1984 לא היו כמו מה שראו עד אז, עם מלא ספוטים ומהלכים שהקדימו את זמנם, בעיטות והיט ענק עם נערות צורחות. הקרבות לא היו אתלטיים באותה צורה, אבל היה היט בסגנון השיק כשנלחמו מול ההיליות החדשות- קאורו "דאמפ" מטסומוטו, קריין יו וקייקו "בול" נאקאנו. הטלוויזיה הייתה באחר הצהריים של יום שבת, ובשיא הקראש גלז, הרייטינג היה 14% בממוצע לשעה וחצי עם קרבות מדהימים ושירה רעה שלהן. הקראש גלז היו עם להיטים, מרצ'נדייז, ובמשך שנה לא יכולת ללכת בטוקיו בלי לראות פוסטרים שלהן בחנויות. האחים מטסונאגה למדו המון על מרצ'נדייז, והרוויחו הכי הרבה כסף אז. הקראש גלז היו כל כך גדולות עד שאפילו הוול סטריט ז'ורנל דיבר עליהן בעמוד הראשי. אפילו בתקופות הגדולות הכוכבות לא קיבלו מלא כסף, אבל הקראש גלז קיבלו 250,000 דולר לשנה. השיא היה באוגוסט 1985, כשיוקוטה ניצחה את אסוקה ושמרה על תואר WWA, ונאגאיו נלחמה ללא תוצאה מול מאסאמי מול 13,000 איש בקולוסיאום דנן.

 

[YossihNew]

כעבור שבוע, מטסומוטו ניצחה את נאגאיו בקרב שיער. ההפסד של נאגאיו, הגיבורה של כולן, הוביל לנשים חדשות להגיע לתחום, והמטרה שלהן, עם כמה שזה נשמע טיפשי, הייתה להיות כמו הגיבורה שלהן ושיגלחו להן את הראש באמצע הזירה. כעבור שנה, נאגאיו נקמה בה בקרב שיער מדמם ומלא היט. מכירות המרצ'נדייז אז היו מדהימות. אם נשלש את WWE ו-WCW בשיאם, אז נגיע לאזור של מכירות לאדם. המשפחה השקיעה את הרווחים מהתקופה הזאת ברכישת נדל"ן ברובע מגורו בטוקיו. הארגון היה ייחודי, כי רוב המתאבקות גרו קרוב. הצעירות, שהיו שפחות ועונו בידי הוותיקות, גרו במעונות בקומפלקס עם ההנהלה, המסעדה של הארגון בה עבדו הטירוניות, ומכון הכושר בו התאמנו. החיים כללו אכילה, ניקיון, אימונים ועלייה על האוטובוס להאוס שואוז. גם בתחילת שנות ה-90 שלושת האיסורים התקיימו, אבל לא פיקחו עליהן מקרוב, ולבסוף בתחילת שנות ה-90 ביטלו אותן יחד עם חובת הפרישה. הקראש גלז גמרו ב-1987 את תקופת הפריחה. למדו לקח מעניין, כי כשמטסומוטו פרשה, הקהל והרייטינג ירדו ממש, הרייטינג בחצי, גם עם הקראש גלז. ניסו להפריד ביניהן ולעשות פיוד, אבל מה שמפתיע היה כמה מטסומוטו תרמה להן להצלחה. ב-1989, הקראש גלז פרשו. כמו סאטו ואוטה, הקרב האחרון שלהן היה במאי 1989, באולם יוקהומה, מול 12,500 איש ששילמו 521,250 דולר, ואסוקה ניצחה את נאגאיו במה שהיה קרב הפרישה שלה, היום בו המוזיקה מתה. עם כמה שהקראש גלז היו גדולות, הן היו אהודות בעיקר אצל נערות מתבגרות. עם כמה שהקרבות שלהן היו גדולים, הם נפסלו בידי הקהל הגברי שחשב שנשים מתאבקות היה משהו שרק מתבגרות שלא ידעו כלום יראו.
ב-1986, נפתחה היריבה הראשונה- JWP, שאפילו הביאה את סאטו מהפרישה שלה ככוכבת ראשית .אחר כך, כשמאסאמי פרשה מאול ג'פאן וומן ב-1987, היא גם הלכה לשם. בשנות ה-90, כמעט כל הכוכבות משנות ה-80 חזרו לארגונים השונים שנוצרו, כמו LLPW שהתפלגו מ-JWP, גיאה שנאגאיו הקימה והפכה לאהודה, ניאו ליידיז של קיוקו אינוהו, וארסיון שהוקם בידי איש יחסי הציבור של אול ג'פאן וומן לשעבר, הירושי "רוזי" אוגאווה ואג'ה קונג, כשאול ג'פאן וומן הידרדרו. הפריחה האחרונה הייתה שונה. אצל הקראש גלז, מספר הנערות שרצו להיות מתאבקות ושלחו קורות חיים למחנה האימונים האגדי היה אלפים. בשיא, הזמינו כמה מאות למחנה בהתבסס על מראה ויכולת, ואז לימדו אותן הרמת משקולות וקליסטניקס. האימונים עם יוקוטה היו כאלו שיצרו מתאבקות גדולות בזמן מינימלי. הסגנון היה מאוד יפני. בהתחלה, הן חזרו על מהלכים בסיסיים, באדי סלאם, דרופקיק, הצמדות בגשר, תיקולים והפלות. אי אפשר היה לתת מהלכים מרהיבים עד שלמדת את הבסיס. כולם הפכו לטכניות מדהימות מהר, או שלא שרדו. בתחילת שנות ה-90 הכוכבות היו אקירה הוקוטו, שהחלה אצל הקראש גלז והמתאבקות החשיבו כאחת מהטובות בהיסטוריה; מאנאמי טויוטה שהייתה ג'אגואר יוקוטה החדשה, הקרירה והמרוחקת, אבל הכי אתלטית מהנשים ועם קרבות מדהימים כל לילה, שאף מתאבק, גבר או אישה, ברחבי העולם לא הוביל עליה בהיט ובאיכות; קיוקו אינוהו שהייתה גדולה וכריזמטית מטויוטה, והייתה זכורה כמו הוקוטו אלמלא טויוטה; ונאקאנו שנשארה מתקופת הקראש גלז והייתה הילית מפלצתית כמה שנים, והייתה בצמד ובפיוד עם אג'ה קונג, ההעתק האתלטי של מטסומוטו. הרייטינג לא היה כמו שהיה בתקופת צמד היופי או הקראש גלז, אבל הן היו מכובדות על יכולת ההיאבקות שלהן לאחר שגנבו את ההצגה אצל הגברים. העסקים והמרצ'נדייז לא התקרבו לשיאים, אבל הקרבות הבין ארגוניים הביאו יותר מנערות מתבגרות, אז המופעים הגדולים הצליחו יותר. לא הייתה סטיגמה למעריצים הרגילים להגיע למופעי הנשים, והאירועים הגדולים של היאבקות הנשים הקבילו לאירועי הגברים הגדולים. באפריל 1993, האול סטאר דרים סלאם 1 ביוקוהאמה ארינה היה אחד מהמופעים הגדולים בהיסטוריה, עם 16,500 איש ששילמו 1.5 מיליון דולר, שיא חדש. הגיעו כוכבות מארגונים שונים והוקוטו ניצחה את שינובו קנדורי מ-LLPW בקרב מדמם וקלאסי, שכעבור יותר מעשור עוד השתמשו בו ב-NOAH, ואלופות WWWA לזוגות טויוטה וטושיו יאמאדה ניצחו את מאגומי קודו וקומבט טויודה מ-FMW. נאגאיו חזרה מפרישה במידקארד והפסידה למאסאמי, וכיבדו את האגדות: אסוקה, פומיאקה, האגיווארה, לוסי קאיאמה, ביזון קימורה, קומי, מטסומוטו, מיאמוטו, מיטסוקו נישיוואקי שהתחתנה עם מתאבק סומו, יוקארי אומורי, נוריו טטנו ויוקוטה. הם הצליחו עם המופעים הגדולים בשנים הבאות. באוגוסט 1993, הבודוקן הול הביא 14,500 איש כשקונג שמרה על התואר מול קנסאי מ-JWP. קרב חוזר בין קנדורי והוקוטו בדצמבר 1993 מילא את הסומו הול. בספטמבר 1995 בבודוקן הול, טויוטה ניצחה את הוקוטו מול 14,800 איש. הוקוטו וקנדורי ניצחו את קונג ונאקאנו לפני עוד 16,500 איש ששילמו 1.5 מיליון ביוקוהאמה ארינה במרץ 1994. טויוטה ניצחה את אינוהו במרץ 1996 לפני 12,500 איש ביוקוהאמה. המופע הגדול האחרון היה בדצמבר 1996 בסומו הול, מול כמעט קהל מלא, כשאינוהו ניצחה את טויוטה וזכתה בתואר WWWA.
בלי שאלה, האירוע הכי גדול בתולדות היאבקות הנשים, שכנראה אף ארגון נשים לא יתגבר עליו, היה ביג אג רסלינג יוניברס בנובמבר 1994 בטוקיו דום. זה היה המופע הגדול ביותר של האחים מטסונאגה, ובכמה דרכים, מהאירועים הכי גדולים בתולדות ההיאבקות. האירוע נמשך עשר שעות, וכלל להקת מצעדים שהובילה מתאבקות מ-11 ארגונים שונים שהניפו דגלים כמו בטקס הפתיחה של האולימפיאדה. הכריזו על 42,500 איש, אבל 32,500 זה יותר קרוב. הכניסו 4 מיליון דולר מכרטיסים ובמרצ'נדייז 1.6 מיליון- 49.23 לאדם, שיא של כל הזמנים שלא ישתוו אליו המון זמן. 612,000 במכירות תוכניות. אף רסלמניה לא הגיעה לזה. 1.1 מיליון דולר לאפקטים מיוחדים. היו 23 קרבות, שבעה מתוכם ארבעה כוכבים ומעלה וארבעה קרבות שוט, כולל מתאבקות שזכו במדליה לאחר עשור כשהיאבקות נשים ערכה בכורה באולימפיאדת אתונה. קיוקו האמאגוצ'י, שהפכה למתאבקת האמיתית הגדולה בהיסטוריה, אבל אז הייתה רק בת 16 עם חלומות, ערכה בכורה. אנה גומז מצרפת, שזכתה במדליה באולימפיאדה, גם הייתה. שתיהן הפסידו לאלופות העולם בספורט חובבים שהצליחו לפני שהתחום נכנס לאולימפיאדה. אפילו ה-WWF היו מעורבים- נאקאנו זכתה בתואר הנשים מאלונדרה בלייז, מדוזה. הקטע החשוב באירוע היה טורניר של שמונה נשים, עם שמונה הכוכבות הכי גדולות- קומט טויודה מ-FMW, יומיקו הוטה שזכתה בגרנד פרי של AJW, הוקוטו אלופת CMLL לנשים, איגל סאוואי אלופת LLPW, קונג אלופת WWWA, טויוטה אלופת IWA, דיינמייט קנסאי מ-JWP וקיוקו אינוהו שייצגה גם את AJW. בגמר, קונג יצאה בספינת חלל עם זיקוקים ולייזר. הוקוטו, הכוכבת, יצאה עם מסכה ושתי גרסאות קטנות שלה, וניצחה. אבל באוקטובר 1997, בגלל המשבר בשוק הנדל"ן, למרות שגם האהדה להיאבקות ירדה והתוכנית שודרה פעם בחודש אחרי חצות, הארגון היה בחובות והכריז על פשיטת רגל. הארגון צלע בעסקי המזומנים, ונמנע מנושים, ולבסוף איבד את השידור ברשת. הם השיגו כוכבות חדשות, בעיקר מומו נאקאנישי, אישה בגובה 1.47 מטר שעבדה קשה ונתנה קרבות טובים עד שפרשה מוקדם, ואיאקו האמאדה, הבת השנייה של גראן המאדה שהפכה למתאבקת, והתחילה במקום אחר אבל הפכה לאלופת WWWA. לאחרונה, נייניי טאקאהאשי, אלופת WWWA, נפצעה בברך ימין בדצמבר, והכוכבת הגדולה הבאה, היקארו, שברה את רגל שמאל בפברואר. הארגון נסגר כשנשארו לו רק שש מתאבקות במשרה מלאה, שתיים פצועות. הארבע האחרות הן טומוקו ואטאנאבי וקומיקו מאקאווה, שהיו מידקארדריות בימי השיא האחרונים, והצעירות סאקי מאמורה וסאסורי. כולן זעמו על הארגון כששמעו שהוא נסגר, כי לכולן היו חייבים שכר.​

 

[YossihNew]

מאמר על בילי רובינסון- 25 באפריל, 2005:

• שמו של בילי רובינסון, בעיקר עבור מעריצי ההיאבקות במערב התיכון בתחילת שנות ה-70, אומר להם שזה המתאבק הכי טוב והכי בכושר בתקופתו. רובינסון, בריטי שהיה ב-AWA בימי הזוהר שלה, היה דומה לג'ק בריסקו, הפאנקים והארלי רייס, שנחשבו לוורקרים הטובים ביותר באותו העשור. אבל הוא היה שונה. הוא יצא בטלוויזיה כג'נטלמן בריטי, עם מבטא וסגנון נקי. כמעט כל הקלטות כבר נעלמו, ורוב מה שנשאר אצל ה-WWE. כדי להבין את רובינסון בתקופה ההיא צריך לצפות בסרט "המתאבק". הוא שיחק את עצמו בסרט הקומי והרע, מתאבק מעל כולם, שרדף אחרי תואר ה-AWA העולמי, שוורן גאנייה החזיק בתפקיד עצמו. רובינסון מעולם לא זכה בתואר בסרט או בחיים. אבל יש גרסאות שונות שלו אם תדבר עם מתאבקים. בידי רבים הוא נחשב לבריון, למפחיד, ומכובד בגלל היכולת שלו, אבל לא כאדם. אנשים כמו לו ת'אז ודני הודג', כיבדו את יכולתו ואת אישיותו. הצבעוניים, כמו סופרסטאר בילי גרהאם, יגידו אחרת. הוא היה די חיוור כאישיות, אבל גאנייה שיווק אותו טוב, והפך בחור עם מוניטין באנגליה של אדם שלא יוכל להביא אף אחד, ופייס המוביל שלו בטירטוריה עם מתאבקים צבעוניים כמו קראשר או וואהו מקדניאל. רובינסון בן ה-65 היה כוכב ענק בין אמצע שנות ה-60 ואמצע שנות ה-80 בכל העולם והתראיין ביפן לאחרונה. מהמתאבקים באותה התקופה, בגלל שנסע ברחבי העולם, הוא מהאנשים המעניינים מאז. הוא עלה במשקל והיה מוכר כחוגג. לאחר שפרש, עבד במאבטח בקזינו בלאס וגאס, והפך לעד בקרבות גדולים של ה-UWFi, שהשתמשו בת'אז, הודג' ורובינסון כמתאבקים לגיטימיים שחשבו שהם הדבר האמיתי, כדי לבנות את הגרסה האמינה והסטיפית שלהם כהיאבקות האמיתית. רובינסון עבד בנאשוויל כמאמן האמריקני שלהם להכנעות. מעטים מהם נכנסו ל-MMA, אבל לא הצליחו ממש.​
• ה-UWFi להטו בתחילת שנות ה-90, אבל התפרקו כש-UFC ופאנקרייס עלו באהדה והקהל זיהה שהשוט הוא סתם עוד היאבקות. בארה"ב, ה-UWFi ידועה בשני דברים. המוופע הראשון שלה, לוחמת שוט, ב-1993, עם פרסום רב ובלי טלוויזיה, השיג 100,000 רכישות- כמו ה-WWF ו-WCW בתקופה ההיא, שהייתה שפל. זה היה סיפור גדול כי ההיאבקות הייתה שונה. אבל בלי שידור, המומנטום לא נמשך. UFC הוקמו אז, והם היו יותר אלימים. UWFi התחילו עם יותר עניין, אבל UFC עקפו אותם, כי היו אמיתיים ולא היו כל כך יפניים, ואמריקנים לא ישלמו על קרבות בלי מכות לפנים. לאחר שהם הידרדרו, UWFi נכנסו לפיוד עם ניו ג'פאן, מה שהוביל לשיאים חדשים בטוקיו דום. אריק בישוף היה באחד המופעים, וראה 55,000 איש באים לפיוד. WCW התקשתה להשיג עשירית מזה למופע גדול. בישוף ניסה להבין איך להשתמש בקונספט הזה מיפן, מה שהוביל ל-nWo. לאחר הסגירה, אחד מהבוקרים, יוקו מיאטו, הקים מכון כושר ורובינסון היה המאמן הראשי. הוא גר ביפן ומאמן בדוג'ו שלו. הוא נכנס להיכל התהילה, בתחילת שנות ה-70 נחשב למתאבק הכי מוכשר באמריקה. הוא נודע כמתאבק שוט כי בא מאנגליה והתאמן אצל ברט אסירטי, בעיני רבים המתאבק הבריטי הכי טוב והכי קשוח, אבל שהיה ידוע בפציעת אנשים בזירה. הוא למד שם הכנעות רציניות, והיה התלמיד הטוב בדורו. גאנייה השתמש בו כמאמן במינסוטה למי שרצה להיות מתאבק. הוא עינה את הבחורים, והיה שונה ממה שהכירו בטלוויזיה. קראו לו בריון, אבל מתאבקים כמו ריקי סטימבוט, ריק פלייר, ג'ים בראנזל, מר פרפקט, איירון שיק, סרג'נט סלוטר, קן פטארה ובאדי רוז יצאו ממחנות האימונים, עם סיפורים איומים שחוו וראו. הוא היה מוכר כל כך עד שבאמצע שנות ה-80, רנדי סאבאג', שהיה פרא אדם ונלחם מול כל אחד והיה כוכב ענק, פגש את רובינסון שעבר כבר את השיא ופשוט קפא מפחד וכמעט השתין.​
• התחושה הייתה שרובינסון אימן אותם וניצל את זה. בילי גרהאם היה היל ראשי ורובינסון פייס ראשי ב-AWA, והם לא עבדו אחד עם השני כי גרהאם הכיר אותו. רובינסון אהב לפגוע בשחקני פוטבול, מרימי משקולות ומפתחי גוף, וגרהאם היה כל השלושה. רובינסון היה המתאבק המוביל במשקל כבד באנגליה בסוף שנות ה-60, ודייב מספר שפעם, בחור מהשכונה שלו שהיה מתאבק בכל העולם, חזר מאנגליה ואמר שיש בילי רובינסון שהוא האיש הכי נחמד בעולם והכי קשוח בעולם. הוא גם אמר שהוא לא מכניס אגורה. דייב היה האדם האחרון בשכונה שנכנס לתחום. פלייר כתב על רובינסון ואיירון שיק בספר שלו, ורמז שרובינסון פגע סתם באנשים, והמון אנשים שלמדו במחנות של גאנייה אמרו את זה. פלייר אמר שניסה להימנע מאימונים עם רובינסון מרוב שזה היה מפחיד. הוא אגדי ביפן כי שם זוכרים הכל, וב-1975 היה לו תיקו של שעה מול אנטוניו אינוקי שנחשב לאחד מהקרבות הגדולים ביפן. קצת אחר כך, ג'ייאנט באבה נתן לו העלאה גדולה כדי לעבור, והוא ניצח אותו נקי בשתי הכרעות כדי להוכיח שהוא טוב מאינוקי. לא הרבה אנשים ירדו על הבוקינג של באבה, בהתבסס על ההצלחה שלו זה מטופש, אבל המקרה הזה, ומקרה שבו באבה ניצח את קים איל שניצח את אינוקי, היו מקרים בהם השנאה של באבה לאינוקי מנעה עסקים לטווח ארוך עם מישהו אובר.​
• ג'ק בריסקו דיבר על עימות שלו עם רובינסון בסוף שנות ה-60 כשנסעו לאוסטרליה. השניים כיבדו אחד את השני והיו מהמוכשרים בעסק, והיו חברים טובים. הם נסעו יחד באוסטרליה והתווכחו מה הסגנון היותר טוב- סגנון ההכנעות של רובינסון או הסגנון שהפך את בריסקו לאלוף NCAA, כשבקושי הפסיד בקריירה. בריסקו אמר שלא פגש אף אחד שהכניס אותו לעמדת הכנעה וגרם לו להיכנע. לילה אחד, אחרי ששתו בשתיים בלילה, הגיעו לחדר של בריסקו. הם הדגימו טכניקות, ואז זה נהיה אמיתי. בריסקו אמר שהיה קשוח, המון מתאבקים אמרו שהם מומחים באחיזות, אבל השאלה הייתה אם יכלו לנעול את זה על אמת, ורובם לא יכלו לבצע את זה. בילי היה שונה, הוא ידע לבצע תמיד את המהלכים שלו. בריסקו שבר לרובינסון כמה אצבעות, ורובינסון כמעט שבר לו את הרגל ופגע לו בקרסול. למחרת היום הפנים, הידיים והקרסוליים שלהם התנפחו.​
• רובינסון אמר שבריסקו הלך לבית החולים והוא לא. הסיפורים שלו על פגיעה באנשים, באימונים ובזירה, ארוכים. יש דוגמאות ממתאבקים אמריקנים שניסו לבצע מהלכים בקרבות מולו, ומהר מאוד חזרו לעבודה. הסיפור המפורסם ביותר על רובינסון הוא איך שהפסיד, באחת מהקטטות הכי איומות של כוכבים ב-50 השנה האחרונות. פיטר מאיביה היה מתאבק סמואי שהתפרסם, כמו רובינסון, באנגליה, ואז ביפן והתפרסם בארה"ב. כמו האלק הוגאן, הוא התפרסם בתחילת הקריירה כי שיחק בסרט של ג'יימס בונד, והפסיד לשון קונרי. הוא היה כמו מינג בשנות ה-80, אדם שלא תתעסק איתו. רובינסון היה דומה לקן שאמרוק משנות ה-90.​
• שאלו את רובינסון על מאיביה, והוא אמר שהיה מדובר בקרב רחוב ולא עימות היאבקות אמיתי. הוא לא פירט יותר או שזה נערך. מאיביה, ענק בגובה 1.77 מטר ומשקל 127 ק"ג, היה אחד מהכוכבים הסמואים הראשונים בהיאבקות, והטענה שאסור להתעסק עם סמואים באה בגלל הסיפורים שלו, בעיקר זה. זה התרחש ב-1968 ביפן, כששניהם היו ב-IWE, שהפכה את רובינסון לכוכב שם. הוא לא פירט, אבל כל מתאבק בשנות ה-70 שמע על הסיפור האגדי בגלל התוצאה. כל מתאבק מבוגר דיבר על זה בחדר ההלבשה. הרוב טענו שהם התווכחו מי קשוח יותר. רובינסון היה מוכשר ומאומן, אבל מאיביה היה קשוח טבעי וגדול יותר. שניהם היו בשיאם, רובינסון בן 29 ומאיביה בן 31. פרט לרובינסון, מי שהיו חשובים בסיפור הזה, כמו מאיביה וג'ורג' גורדינקו, מתו. מאיביה מת בגיל 45 ב-1982, מסרטן.​
• אטה ג'ונסון, בתו של פיטר, אמרה שאביה לא דיבר איתה על זה. הוא לא רצה לספר שניסה לעקור לו את העין. לפעמים היא שמעה שריי סטיבנס או פפר גומז דיברו על זה והשתתקו מהר. היא דיברה בטלפון עם גורדינקו, והיא ידעה שהוא ביפן עם אבא שלה, ושאלה מה קרה. הוא אמר שאכלו במסעדה ורובינסון לעג לאיך שמאיביה אכל עוף בידיים. הוא אמר שהוא פרא אדם שצריך להשתמש במזלג. רובינסון נחשב לסנוב וזלזל בזרים. מאיביה כיבד את כולם. ג'ורג' טען שמאיביה זרק את בילי דרך חלון המסעדה, והיה דם בכל מקום, בעיקר על בילי. פיטר מיהר לקחת את הטלפון כי ג'ורג' התקשר לדבר איתו, והוא מאוד כעס. בספר של פאט בארט ב-1990 הוא דיבר על הנושא. הוא טען שרובינסון מתח המון את מאיביה שתמיד צחק על זה. הם היו במסעדה ושתו, ומאיביה הזכיר לרובינסון שאמר שהסמואים איטיים וטיפשים. רובינסון אמר שככה הרגישו, ומאיביה אמר שזה לא משנה איך הוא הרגיש (אם זה נכון, אירוני שהנכד שלו אמר את זה) והעביר אותו דרך חלון זכוכית.​
• זה לא נגמר. רובינסון המדמם חזר, ועמד לתת סופלקס למאיביה. אפילו הוא לא היה שורד את זה, למרות שבעיתונות המקומית אמרו שהמתאבק הסמואי יצא משליטה פעם במועדון ותשעה שוטרים נאלצו לרסן אותו. ברור מי נפצע ומי נשאר עומד עד שנרגע. רובינסון עמד לזרוק אותו, ומאיביה נשך אותו בלחי ולא שחרר. רובינסון שחרר וניסה להתחמק מהלסת, ושלושה מתאבקים אחרים שצפו, נהנו או שחשו שזה מפחיד להיכנס ביניהם, בסוף הפרידו. רובינסון איבד את העין שלו בבית החולים. מאיביה פשוט חזר לשתות. זה היה קרב סמואי ללא מעצורים והוא היה מומחה. כשנשאל לגבי איירון שיק, רובינסון אמר שהיה לו פה גדול וכשהוא וגאנייה אימנו את שיק, הוא התרברב שיוכל לנצח את גאנייה בן ה-46 בשוט. גאנייה היה מתאבק ברמה עולמית 20 שנה קודם ועוד אהב להתאבק מול צעירים על אמת כדי להביא את האותנטיות לתפקידו. רובינסון אמר ששיק בא מאיראן, והם והרוסים היו מומחים בהיאבקות חובבים. שיק חשב שאם הוא אחד מהטובים באיראן, אז מחוצה לה אף אחד, בטח שלא בריטי או אמריקני, יוכלו לנצח אותו. הוא כבר זכה בתארים בארה"ב ואימן את הנבחרת האולימפית. רובינסון שמע את זה ואתגר אותו. הוא אמר שהשתמש במהלך שוט ששיק לא ראה ושיק יצא לחופשה של שישה שבועות. פלייר תיאר ששיק היה המתאבק הכי טוב במחנה, והמאמנים חיסלו את כולם אבל הוא לא התעייף ותמיד אמר שגאנייה או רובינסון לא יכלו לנצח אותו גם ביום טוב.​

 

[YossihNew]

• פלייר אמר שרובינסון שמע ואמר שהוא יתאבק מולו, ושיק אמר שלא יוכל לסובב אותו. רובינסון הוריד אותו אבל לא הצליח להצמיד אותו, אבל אחרי עשר דקות הוא דפק לו ברכיה במותן. שיק נפצע כהוגן ורובינסון הצמיד אותו. הוא אמר שהוא וגאנייה שמעו מהמאמנים של האולימפיאדה לאמן את שיק, אבל לא לפצוע אותו. לפי פלייר, קן פטארה, שהיה במחנה לאחר אולימפיאדת 1972, אמר ששיק שנא את רובינסון כי אף מאמן לא יכול היה לעשות את זה. פלייר נבהל ופרש, במחשבה שהוא לא רוצה להתאבק. גאנייה, שהבין את הפוטנציאל, שכנע אותו לחזור.​
• פטארה טען שרובינסון היה חלאה, ולכן היו לו בעיות בכל מקום בו התאבק. סיילור ווייט פעם הרביץ לו במונטריאול והשתין לו בפצע. פיטר מאיביה כמעט הוציא לו את העין. ורן ורובינסון היו קרובים, אבל מחוץ ל-AWA לא רצו לעבוד איתו, פחדו שיפצע אותם. ווייט היה ענק, 158 ק"ג, ויכול היה להיות כוכב בארה"ב בתחילת שנות ה-80 כשהוא ורנדי קולי היו המונדוגס של לו אלבנו, גימיק שהועתק מלוני מיין בשנות ה-70. כמונדוג קינג, הוא היה מסומם ממש, ונתפס בגבול עם חומר וגורש מהמדינה. הוא היה אלוף ה-WWF לזוגות אז, ולארי בוקר, שהתאבק בממפיס כלארי לנטאם מהמפציצים הבלודיניים עם וויין פאריס מחומצן השיער- לימים הונקי טונק מן- החליף אותו. רובינסון נתן לו סטירה, ואז ווייט הלחוץ הרביץ לו בביצים. רובינסון היה אלוף האימפריה הבריטית למשקל כבד, ובבריטניה בשנות ה-60 התעשייה שגשגה. כשה-IWE הוקמה בידי איסאו יושיהארה ביפן, מול JPW של ה-NWA, הוא הלך למצוא מתאבקים מאירופה כי מעט אמריקנים יכלו להתחרות ב-NWA מחשש לחרם. הוא ערך טורניר עם כוכבים גדולים מאירופה ועם יפנים, ורובינסון הפך לאלוף הראשון שלו. לפני הפאנקים, מיל מאסקאראס ודיק בייר, רובינסון היה הכוכב הזר הראשון ביפן שהיה פייס. הוא הגיע לצפון אמריקה לראשונה בסטמפיד רסלינג, והמציאות שינתה את הבוקינג והובילה לאחד מהקהלים הגדולים בתולדות הארגון. דורי פאנק ג'וניור, אלוף ה-NWA, בא לשבועיים, והיה אמור להילחם מול ההיל הראשי, ארצ'י "הרומס" גולדי, והפייס הראשי, רובינסון, בשני קרבות גדולים בקלגרי. שבוע לפני, רובינסון והרומס, שהיה אלוף צפון אמריקני, היו אמורים להילחם בקרב שיסתיים באופן שנוי במחלוקת, כשכל אחד מהם ידרוש קרב מול האלוף. אבל הרומס זעם מחוסר שיתוף הפעולה של רובינסון, אז הוא עזב במהלך הקרב, ורובינסון זכה בתואר הצפון אמריקני בטעות. בגלל שעזב ופינה את התואר כך, סטו הארט לא רצה שהרומס יקבל קרב אליפות. הוא גם היה אובר כהיל, אז אם פרש בקרב, התחושה הייתה שרובינסון ממש חזק. הקרב הראשון היה תיקו של שעה, שפאנק אמר שהיה הקרב הכי תובעני בקריירה שלו. פאנק התאבק המון פעמים במשך שעה, אבל רובינסון דחף אותו יותר מכל אחד אחר בכהונה בת ארבע השנים שלו. הקרב הראשון נחשב לאחד מהגדולים בתולדות סטמפיד. הקרב החוזר זכה לפרסום גדול ו-7,500 איש באו לשם, זה היה אחד מארבעת הקהלים הגדולים בתולדות הארגון.​
• כשגאנייה שמע על האתלט הקשוח והלגיטימי, הוא מיד הביא אותו כבלתי מנוצח שבקושי עשה ג'וב בשנים הראשונות שלו. אז, קרבות בטלוויזיה היו סקוואש של כוכב מול ג'ובר. רובינסון הוצג אחרת- גאנייה קבע לו כמה שבועות בטלוויזיה מול הילים ראשיים, במחשה שהמעריצים יחשבו שהבחור האלמוני מאנגליה יחוסל בידי שוזו קוביאשי, ההיל הראשי אז. רובינסון ניצח את כולם בבאקברייקר עם זרוע אחת. גאנייה הוציא אותו כל כך אובר, עד שקרבות האליפות שלהם שברו שיאים במיניאפוליס. גאנייה, הפייס והאגדה המקומית, קבע שרובינסון ינצח בשתי הכרעות רצופות, הוא קיבל בוקינג כזה חזק. בדרך כלל בהכרעה השנייה הוא זרק את רובינסון מעל החבל, או שהפך את הסליפר לחניקה לא חוקית, שהשופט פסל וגאנייה הכחיש. רובינסון טען שגאנייה היה כל כך נואש שלא יכול היה לנצח אותו עד שחנק אותו. או שהם עשו הצמדה בה גאנייה שם רגל על החבל לפני ספירת שלוש. הקהל חשב שראה חילוף תואר, וכעבור שבוע ראו צילומים של הרגל של גאנייה על החבל והתואר חזר אליו. מה שמצחיק הוא שאז לא צילמו האוס שואוז, למרות שלגאנייה יש קרב מצולם שמכר ל-WWE מול רובינסון, במצלמת יד גרועה, וגם יש את הקרב שלהם מהסרט "המתאבק". מצלמות וידאו היו נדירות ב-1972. בהונולולו, אז של ה-AWA, צילמו לתוכניות. ה-AWA הביאה מתאבקים גדולים שהיו בדרך ליפן או לאוסטרליה, או שהיו "בחופשה" כדי להעלים מס, וכוכבים מקומיים. הם עירבבו את זה עם הקלטות של הסקוואשים, האנגלים והראיונות שגאנייה שלח מהאולפנים במיניאפוליס. ב-AWA, כשעשו את הסיום עם הרגל על החבלים, במקום לצלם, הם בדרך כלל הראו את הקלטת מהונולולו בטלוויזיה. הקהל בהוואי היה לבוש אחרת מהמערב התיכון, ועם כל חולצות הוואי בקהל, הם בטח לא כיבדו את הקהל שלהם שיבין שמשהו לא בסדר. למרות שתמיד משכו ועשו סיום מעורער בו רובינסון יצא טוב יותר, הם בדרך כלל לא חזרו לקרב שני אחרי המון זמן. הונולולו קיבלה ממש פיוד, כי רובינסון גר שם בבית נופש ונחשב למתאבק מקומי, וגאנייה אהב לעבוד שם פעמיים בחודש, כחופשת עבודה. כשנשאל על הסגנון האולימפי, הוא אמר שהוא כועס על השינויים. הוא אמר שכשהיה צעיר היו מגבלות של רבע שעה והיה חשוב להיות מוכשר ובכושר. הוא אמר שעכשיו זה קשור לעוצמה בגלל מגבלת הזמן הקצרה, ולא חשוב להיות בכושר.​
• כשנשאל על MMA, הוא אמר שמתאבקי ההכנעה שהכיר היו מצליחים מול כולם. היום החוקים מעדיפים אנשים שרוצים למרוח את הקרב, ואצלו היו עימותים של מתאבקים, אנשי ג'יו ג'יטסו, קיקבוקסרים, ג'ודוקאים ומתאגרפים. עכשיו כולם מתאמנים בכל מיני תחומים והוא יצטרך להילחם מול קיקבוקסר. הוא גם אמר שכשהתאבק מול ג'מבו צורוטה בשנות ה-70, חשב שיהיה מהגדולים בכל הזמנים. הוא אמר שצורוטה לא מימש את הפוטנציאל שלו (הוא הפסיק להגיע לאול ג'פאן באמצע שנות ה-80, וצורוטה ב-1990, לפני בעיות הבריאות שלו, היה ממש ברמתו) כי הפסיק ללמוד, ואחרים למדו והתפתחו. הוא אמר שאינוקי היה המתאבק היפני הכי טוב שהיה איתו בזירה. בנוגע לבאבה לעומת אינוקי, הוא אמר שבאבה היה הג'נטלמן המושלם.​

 

[YossihNew]

תולדות אליפות העולם- 23 במאי, 2005:​

• לפני כמה שבועות בא והלך יום שנה חשוב להיאבקות בלי אזכור. ב-4 במאי ציינו 100 שנה ללידת אליפות העולם למשקל כבד בהיאבקות. זה היה במדיסון סקוור גארדן, שגם בראשית המאה ה-20 היה אתר לקרבות גדולים מאוד. תאמינו או לא, קרב ההיאבקות הראשון שתועד שם היה ב-1880, עם ויליאם מולדון, הכוכב האמריקני הראשון. הגרסה הקצרה היא שאמנם הייתה היאבקות בארה"ב ברמה מסוימת, אבל זה נהיה גדול באירופה, בעיקר בבריטניה. הכוכב הגדול היה ג'ורג' האקנשמידט מרוסיה, האריה הרוסי, אלוף הרמת משקולות עם מבנה גוף של מפתח גוף בתנאים פרימיטיביים, עשורים לפני הסטרואידים. האקנשמידט, שנחשב אז לאיש החזק בעולם, בא לארה"ב ב-1905 להילחם מול המתאבק הגדול בארה"ב. פרנק גוטץ' היה המתאבק האמריקני הכי מוכר אז, אבל במרץ 1905 הפסיד את האליפות האמריקנית למשקל כבד בגארדן לטום ג'נקינס לקראת הקרב הגדול. הקרב נשכח, כי הקרבות של גוטץ' והאקנשמידט היו יותר גדולים, וכמובן התוצאה של שניהם הייתה שהאמריקני ניצח את הרוסי.​
• זה היה קרב סגנונות. האקנשמידט היה מומחה בהיאבקות יוונית-רומית וטען שהוא בלתי מנוצח בחוקים הללו. ג'נקינס היה האלוף בסגנון חופשי, תפוס כפי יכולתך, והקרב היה בחוקים האמריקנית. האקנשמידט שלט בקרב וניצח בשתי הכרעות רצופות- הראשונה אחרי 31 דקות והשנייה אחרי עוד 22. הדיווחים בתקשורת טענו ששלט בכל הקרב. הכיסוי התקשורתי היה עצום, כמו קרב גדול לאגרוך במשקל קל, ותואר שזה היה הקרב הכי טוב בניו יורק. בזמנו הכתבים קיבלו כסף מתחת לשולחן מהפרומוטרים, אז זה לא היה מפתיע. גוטץ' הוצג לפני הקרב ואתגר את המנצח. הוא אמר שגם אם יפסיד, הוא רוצה קרב חוזר מול ג'נקינס על התואר האמריקני. אפשר להתווכח לנצח מה קרה אז בהיאבקות. רוב הקרבות כבר היו אז וורק. מתאבקים עבדו בכמה קרבות בשבוע, לעתים קרובות נגד אותו יריב בערים שונות, כמו היום. האגדה הייתה שקרבות האליפות, לפחות חלקם, היו אמיתיים, אבל ההגיון אומר שמעטים היו. אף אחד שיודע לא חי, והיסטוריונים שמנסים לטעון לידע לא יכולים לעשות הרבה חוץ מלהעלות תיאוריות, כי הכיסוי אז היה פרימיטיבי. להגיד שהכל היה מזויף כנראה יותר נכון, אבל גם טעות מסוימת. לנסות לטעון שבגלל שהביאו את גוטץ' פתחו בפיוד הגיוני, אבל זה קורה גם באגרוף וב-MMA שהמאתגר שם ומאתגר ובונה פיוד, והקרבות אמיתיים. האקנשמידט ההיל ניצח בשתי הכרעות רצופות ושלט, אבל זה יכול להיחשב לשוט כי בוורק בונים את הקרב. האלוף הלאומי שהיה אמור למשוך קהל במיין איבנט באולם כעבור שבועיים נראה נחות, אבל בזמנו בוקינג היה פרימיטיבי.​
• ג'נקינס, שאחר כך נודע כאגדת היאבקות טכנית, אבל בשיאו היה יותר מתקוטט, היה אלוף רוב שלוש השנים הקודמות כשפגש את גוטץ' בינואר 1904 בוושינגטון. הגרסאות שבידינו אומרות שג'נקינס ניצח את דן מקלוד בנובמבר 1901 בקליבלנד עבור מה שנקרא האליפות האמריקנית המעורבת, ואליפות העולם בתפוס כפי יכולתך. הוא הפסיד למקלוד בדצמבר 1902, כבר אז חג המולד היה יום חזק, במיין. באפריל 1903 בבאפלו זכה שוב. ההיאבקות כתבה את ההיסטוריה שלה עוד לפני שווינס מקמהן עשה את זה וסם מוצ'ניק כנראה שכן כי מי שחי ועקב לא היה עם זיכרון טוב. כשגוטץ' זכה בקרב בוושינגטון, בשתי הכרעות רצופות אחרי שג'נקינס חטף והשופט עצר את הקרב, העיתונים טענו שסיים את כהונת שש השנים או חמש השנים של ג'נקינס. 20 הדקות הראשונות היו בעמידה, עם נגיחות, מרפקים, ברכיים ובעיטות. גוטץ' הרביץ לג'נקינס בפנים, וג'נקינס נתן לו אגודל בעין. על המזרן גוטץ' שלט, וניצח בהכרעה הראשונה אחרי 53 דקות. הוא שלט עוד 48 דקות. בסוף ההכרעה, ג'נקינס היה חסר אונים לאחר ארבע הטחות על המזרן מחצי נלסון והצמדה מהמפשעה. הכתבים אמרו שג'נקינס יצא מהר להכרעה השנייה, נעל את גוטץ' במספרי ראש וגוטץ' דימם מהאף והפה. ג'נקינס המשיך לחנוק אבל גוטץ' השתחרר וזרק אותו. ג'נקינס דימם מהפה, והיה לו חתך עמוק על הסנטר וראו את עצם הלסת שלו. האף שלו רוסק והוא בקושי הצליח לנשום. הוא היה נואש והרביץ לגוטץ' בפנים, אבל לא הצליח להוריד אותו. גוטץ' זרק את ג'נקינס שוב, והמעריצים הוכתמו בדמו והשופט עצר את הקרב. אמרו שזה היה מהקרבות הכי קשים בהיסטוריה. מושבים ליד הזירה עלו 25 דולר- 500 דולר כיום. הקרב הזה מילא את האולם ומילאו את הקומה העליונה עד שלא היו מושבים והמעריצים זחלו אל המעקה ונפלו אל הזירה במהלך הקרב. לאחר הקרב העיתונים טענו שהאקנשמידט סירב לאתגר של גוטץ' לקרב אליפות. גוטץ' אמר שאין טעם לפגוש את גוטץ', כי ניצח את מי שניצח אותו. גוטץ' אמר שהאקנשמידט פחדן, ואחרים אמרו שהאקנשמידט שלט בג'נקינס שגוטץ' נלחם מולו בשוויון. כולם אמרו שגוטץ' צריך לנצח את ג'נקינס כדי להוכיח שהוא ראוי לקרב מול האקנשמידט.​
• הקרב החוזר בין גוטץ' וג'נקינס התרחש 15 ימים אחרי שג'נקינס חוסל בידי האקנשמידט, בגארדן. הדיווחים טענו שהגיעו 5,000 מעריצים כולל נשים ממעמד גבוה. אמרו שזה היה קרב מדהים בגלל הסיבולת שלהם. ג'נקינס ניצח בהכרעה הראשונה לאחר 88 דקות. גוטץ' בשנייה לאחר 36. ג'נקינס בשלישית לאחר 11. זה היה קצת לא הגיוני אז, אבל כעבור יום, במאי 1906 בקנזס סיטי, גוטץ' ניצח את ג'נקינס. הוא הפסיד וזכה בתואר שוב מול פרד ביל ששקל 77 ק"ג, לפני שאיחד את התואר האמריקני עם תואר העולם באפריל 1908, בקרב המפורסם בשיקגו כשהאקנשמידט נטש את הזירה בטענה שגוטץ' מרמה, למרות שלא ממש הצליח. עד מותו טען לטכניקות מלוכלכות, וגוטץ' הפך לאמריקני הראשון שהיה אלוף העולם, אגדת היאבקות. בקרב החוזר בספטמבר 1911, הגיעו יותר מ-28,000 איש ששילמו 87,000 דולר בשיקגו. זה היה זכור יותר- ראשית, פרט למרוצי סוסים, זה היה מהקהלים הגדולים ביותר לאירוע ספורטיבי בארה"ב. היו משחקי פוטבול מכללות עם 30,000, ואולי שני משחקי בייסבול, אבל זה לא היה רגיל להיאבקות ועברו כמה עשורים לפני ששברו את השיא. הברך של האקנשמידט נפצעה באימונים והוא רצה לעזוב את הקרב, אבל עם כאלו מכירות, הפרומוטרים ממש סירבו לכך. יש גרסאות שונות למה שקרה, כולל זה שאמרו שהאנשים של גוטץ' שילמו לשותף לאימונים 5,000 דולר כדי לפצוע להאקנשמידט את הברך. לו ת'אז טען שהמאמן שלו, אד סנטל מומחה ההכנעות, עשה את זה. אחרים אמרו שזה היה בן רולר ובטעות. לא ידוע מה אמיתי או לא לגבי הקרבות האלה וסיפור הרקע, אבל ידוע לחלוטין שבגלל הפציעה, האקנשמידט הסכים לקרב ולהפסד וקיבל אחוזים מזכויות הצילום לקרב, מה שאמר שקיבל מה ששווה היום לשש ספרות. ההסכם היה שגוטץ' יעבוד איתו וישמור על כבודו, ויתן לו הכרעה אחת. זה לא קרה- גוטץ' לא שיתף פעולה וניצח פעמיים רצוף אחרי 19:50 דקות. האקנשמידט היה אייקון ספורט באנגליה בהיאבקות והרמת משקולות. גם בסוף ימיו, כשדיברו על גוטץ', הוא התחיל לנאום כמה שנא את האיש. כשה-NWA הוקמו ב-1948, מוצ'ניק טען למורשת אמיתית בחלקה ומזויפת בחלקה לתואר העולם למשקל כבד. הרעיון היה שתואר ה-NWA, אז של לו ת'אז, היה התואר האמיתי, והיסטוריית התואר הגיעה אל גוטץ'. אמנם רוב ההיסטוריה מדויקת, אבל בגלל שתוכניות של ה-NWA הודפסו במהלך הכהונה שלו כאלוף המוביל, רבים האמינו שגוטץ' ניצח את האקנשמידט ב-1905 והפך לאלוף הראשון. משם הגיעה הטענה שנשמעה ב-NWA ואחר כך ב-WCW עד הסגירה ב-2001, שהתואר עם שורשים ב-1905.​
• היסטורית, היו המון ערעורים במהלך השנים. ג'ו סטצ'ר היה אמור להיות גוטץ' הבא, אבל גוטץ' שבר את הרגל בקרב ראווה בקרקס עם בובי מנגוף, ואז חלה ומת בגיל 39- בציבור טענו שזאת הייתה הרעלת כליות אבל נטען שזה נועד לכסות על מחלת מין. סטצ'ר מעולם לא ניצח, ואמנם נחשב לאלוף במקומות רבים, אבל אף כוכב לא הצליח להשתוות לגוטץ'. גוטץ' בא מאיווה, וההשפעה שלו הייתה חזקה כל כך עד שהיאבקות הפכה לחשובה בבתי הספר באיווה. עד היום, המדינה הקטנה במערב התיכון מפיקה יותר מתאבקים לנפש מאשר כל מקום אחר, אפילו אם רובם לא שמעו את שמו של האיש שאחראי לתרבות הזאת. הכתבים המבוגרים, שחיו בשנות ה-60 וראו את גוטץ' בנעוריהם, תמיד אמרו שהוא הגדול בכל הזמנים, אך ב-40 השנים האחרונות, פרט להיסטוריונים, שמו נשכח. הקרב הגדול הבא גם היה בגארדן, בינואר 1920, עם שיא הכנסות בניו יורק של 80,000 דולר, שהחזיק עד תקופת ברונו סאמארטינו. סטצ'ר ניצח את ארל קאדוק וזכה בתואר אחרי 125 דקות. הקרב נקרא הגדול ביותר אז, ובאופן מעניין- זה הקרב הישן ביותר שצולם. עד היום, יש ויכוחים על מה היה אמיתי ומה לא. ת'אז אמר שזה היה אחד מקרבות תואר העולם האמיתיים האחרונים באוטוביוגרפיה שלו. זה נראה שונה לגמרי מקרבות וורק בשנות ה-20 וה-30, קרוב יותר להיאבקות מכללות מודרנית מאשר לקרב מבוים. זה לא מלהיב למעריץ מודרני, אבל מרתק. אבל עד אז, כל הקרבות היו וורק, וזה לא היה סודי, כי העסק נחשף במסיבת עיתונאים בטורניר בגארדן ב-1915 שהכריע מי המתאבק הכי טוב בעולם, מה שהצליח בגלל הגימיק של הפלא במסכה. היה קשה להאמין שהקרב הכי חשוב עד אז לא היה וורק. ועדיין, אמנם הקרבות היו וורק, אבל המסורת הייתה שאלוף העולם צריך להיות מתאבק אמיתי, אבל הסיבות לא היו ברורות עוד כמה שנים. גם אם הקרבות הגדולים של גוטץ' היו וורק, או שנלחם מלוכלך, אף אחד לא ערער על היכולת שלו. הוא היה לפני הזמן של ת'אז, וצריך לקחת את זה בערבון מוגבל, אבל ת'אז אמר שהחונק לואיס, שהיה שם כשגוטץ' שלט, השווה את היכולת שלו לדני הודג'. סטצ'ר וקאדוק היו אלופי היאבקות חובבים לאומיים לפני שהפכו למקצוענים. לואיס היה עם יכולת בלתי מעורערת, וכך גם אנשים כמו סטניסלוס וולדק זביסקו, וג'והאן אולין היה מדליסט אולימפי מאירופה, שניצח את סטצ'ר והפסיד ללואיס ב-1917 כשגוטץ' שפט כדי לתת לזה אמינות אפילו שזאת לא הייתה החגורה הידועה.​

​

 

[YossihNew]

• שני הראשונים שלא באו מהתחום והפכו לאלופי עולם היו כוכבי פוטבול מכללות ידועים. אז, פוטבול מכללות היה גדול מהמקצועי. "ביג" וויין מון, אגדת הפוטבול הראשונה של מינסוטה שפנה להיאבקות, היה בגובה שני מטר ושקל 127 ק"ג, בעולם בו אנשים היו קטנים מהיום. גוס סוננברג, כוכב פוטבול גדול עוד יותר מדרטמות, הפך לכוכב גדול עוד יותר. שניהם גמרו באסון. מון, בגלל גודלו, פנה תחילה לאגרוף כמושך קהל, אבל לא זכה בתואר המשקל הכבד וגמר את עצמו מהר. הכהונה של לואיס החלה לשעמם, ויחד עם שותפיו העסקיים בילי סנדאו וטוטס מונדט, ששלטו אז בתואר, הוא חשב מחוץ לקופסה עם הרעיון של פיוד- לקחת ענק, כדי להלהיב את הציבור, ולעשות איתו פיוד. הרעיון היה שהענק הלא מנוסה יגבור על לואיס, אבל ינצח בצורה שנויה במחלוקת- יזרוק אותו מעל החבל, ולואיס יספר בחוץ בגלל פציעת גב- וללואיס יהיה תירוץ לקראת קרב חוזר גדול. זה היה לזמן קצר. לואיס הפסיד למון ב-1925, והרעיון היה שהקרב החוזר ישבור שיאים לעסקים עם הכוכב הגדול מול שחקן הפוטבול הענק. בסוף, ההיאבקות תנצח, ולואיס יוסיף לעצמו כי ינצח ענק. הבעיה הייתה שהיו מתאבקים עצמאיים, והדבר הכי חשוב בעסק היה התואר. זה מוגזם, אבל נאמר שפרומוטר ששלט באליפות העולם קיבל רישיון להדפיס כסף. סטצ'ר ולואיס היו אז שני השמות הגדולים בעסק, וכבר עבדו בכמה קרבות גדולים. אבל סטצ'ר ניתק קשר עם החבורה של סנדאו. לא היה מצב שבחור מבחוץ, בעיקר כזה מתאבק טוב, היה נכנס לזירה עם לואיס.​
• כדי שמון יצא כדבר אמיתי, סנדאו ולואיס שלחו אותו לנצח כמה מתאבקים גדולים מהחבורה שלהם. אחד מהשמות הגדולים היה סטניסלוס זביסקו, באמצע שנות ה-40 שלו, שהיה לו שם גדול בגלל קרבות גדולים עם גוטץ'. אחיו של ג'ו, טוני סטצ'ר, היה זה שסידר את ההסכם. הם ארגנו בגידה- בדומה לניסיון של ורן גאנייה לשלוח את איירון שיק לפצוע את האלק הוגאן. בקרב, זביסקו תפס את מון שנכנע. לפי ההסכם, זביסקו הפסיד מיד את התואר לג'ו סטצ'ר. החבורה של לואיס ניסתה לטעון שהניצחון של זביסקו לא נחשב מכמה תירוצים, כולל מחלות משתנות שהיו למון כדי להסביר למה לא הצליח לעשות כלום. היה להם מספיק כוח פוליטי כך שבכמה מדינות, התעלמו מהתוצאה. אבל הם היו חייבים לערוך את הקרב החוזר של לואיס ומון, כי הוא נחשף. עכשיו הקרב כבר לא משך קהל. לואיס ניצח בקלות וגם טען להיותו אלוף. זה התחיל סכסוך של שלוש שנים בין לואיס וסטצ'ר, שנגמר בפברואר 1928 בסנט לואיס. החבורה של לואיס זכתה בכוח, כי בקרב האיחוד- שכולם האמינו שיהיה השוט הגדול באמת האחרון אבל היה מבוים- לואיס ניצח. אפילו שזה היה רק ארבע שנים אחרי מון, בתחילת 1929 סוננברג הביא המון קהל ולואיס התחיל להיחלש, אז הפסיד לו את התואר מול קהל ענק בבוסטון. אפילו שסוננברג לא היה מתאבק, לואיס היה השומר שלו. הרעיון היה שכשמישהו שלא שלטו בו יגיד בציבור שהוא רוצה קרב אליפות, הם יגידו לבחור לנסות לנצח את לואיס כדי לקבל את הקרב. סוננברג בדרך כלל נכנס לזירה רק עם אנשים שהוא והארגון סמכו עליהם.​
• אבל בסוף שנות ה-30, פרומוטר יריב שלח מתאבק משקל קל, פיט לג'ימי, שגם היו לו בעיות עם לואיס, לתקוף את סוננברג ברחוב בלוס אנג'לס, ולכסח את אלוף העולם למשקל כבד עם מלא עדים. גרוע מכך, סנדאו כעס ולא חשב כמו שצריך ודרש להגיש כתב אישום, מה שרק פרסם את העניין יותר, והחמיר את המצב, כי אמרו שמתאבק שלא היה כוכב ושקל 63 ק"ג כיסח את אלוף העולם ששקל 100 ק"ג. פול באוזר, שותפו העסקי של סנדאו, החליט שאי אפשר להוריד את התואר מסוננברג מוקדם מדי, ונתן למתאבק האולימפי אד דון ג'ורג' לנצח אותו, בלי ליידע את לואיס וסנדאו לפני. שני חילופי התואר הבאים היו ייחודיים- בשניהם האלוף לא ידע שיפסיד כשנכנס לזירה. בטאבו טיוזדיי כריס ג'ריקו, האלוף הבין יבשתי, היה באותה עמדה, אפילו שהעסקים היו שונים. הוא לא ידע מי היריב שלו, ורק בזירה קיבלו את הסיום, ולא נרמז שהוא יפסיד את התואר בכלל. באפריל 1931 בלוס אנג'לס, ג'ורג' הגן מול לואיס, וכשלואיס נכנס לזירה הוא וסנדאו נקמו בבאוזר. הוא אמר לג'ורג' שהתואר מחליף ידיים, ואז טבע את השורה הקלאסית "אפשר לעשות את זה בדרך הקלה או הדרך הקשה". ת'אז ובאדי רוג'רס אמרו שבינואר 1963, בחילוף התואר שלהם בטורונטו, ת'אז אמר את אותו הדבר. פעם, כשרוג'רס סיפר את זה למתבגר בשם פול היימן, היימן שאל למה הוא לא הרביץ לו, אבל כולם ידעו כמה ת'אז היה מכובד. בשני המקרים האלוף העדיף את הדרך הקלה. כשלואיס לקח את התואר, זאת הייתה גניבה, כי רוב הפרומוטרים לא ידעו שזה יקרה, בעיקר פול באוזר, ששלט אז בתואר החשוב. כעבור רק כמה שבועות, במאי 1931 במונטריאול, באוזר נקם. הוא נתן ללואיס קרב מול מדליסט הזהב האולימפי- לא, קורט אנגל לא היה הראשון- הצרפתי הנרי דגליין. כדי להראות כמה לואיס היה מכובד, דגליין לא פגע בו. במקום, אחרי ההכרעה השנייה- אז היו הפסקות של חמש דקות בין ההכרעות כדי שהקהל יקנה אוכל והמתאבקים הלכו לחדר להפסקה- דן קולוף נשך את דגליין בחזה באמבטיה, וכיסו את זה בחלוק שלו כשחזר. ברגע שנעלו אחיזה, דגליין צרח. עם סימני דם ונשיכה על החזה שלו, לואיס נפסל. דגליין הפך לאלוף. לואיס אמר שלא הפסיד את התואר והמשיך להגן עליו, אבל דגליין היה מוכר ביותר אזורים. הבגידה חזרה על עצמה אחרי כמה שנים. דאנו או'מאהוני היה מושך הקהל הכי גדול, בעיקר בבוסטון. כשאתגר את ג'ורג' ביולי 1935, הגיעו 40,000 איש- לא ידוע כמה ניפחו את המספרים. או'מאהוני לא היה מתאבק, וגם בו בגדו הפרומוטרים ג'ק פפר, אל האפט ודיק שיקט שניצח אותו. זה היה יותר ייחודי, כי זה קרה בגארדן שם או'מאהוני הוביל כל מופע. זה היה כאילו אריק בישוף, באמצע אירוע, היה משלם למאתגר שוט אמיתי שיכניע את אלוף ה-WWF. ג'ק קרלי, ששלט בתואר העולם, חווה את הגניבה הזאת באולם שלו במרץ 1936. זה הגיע לבית המשפט, ושיקט, שחשש שיבגדו בו, הפסיד את התואר מהר לעלי באבה.​
• בין בתי המשפט והכאוס, היו אז מלא אלופים. רובם היו מתאבקים וקשוחים אמיתיים, בגלל הלקחים של או'מאהוני, סוננברג ומון. אבל הם לא תמיד היו הכי טובים בקופות. כשברונקו נגורסקי, הכוכב הכי גדול ב-NFL, עזב את השיקגו ברז בגלל סכסוך כספי והתחיל להתאבק במשרה מלאה, הוא הפך במהרה לכוכב ענק. נגורסקי היה ייחודי, כי גם כשחקן פוטבול הוא התאבק, אפילו בעונה, ואז בימי ראשון שלט במגרש. כשה-NWA הוקמו בסוף 1948- השם היה קיים קודם לכן, כארגון אזורי בקנזס סיטי שטען לתואר העולם- האלופים כמו אורוויל בראון, ת'אז, דיק הוטון ופאט או'קונור היו כולם מתאבקים רציניים. וויפר ווטסון היה גיבור לאומי בקנדה וכוכב ענק בארה"ב, וכשת'אז ביקש הפסקה, הוא העביר את התואר לווטסון, אבל בגלל התפיסה של אותו הזמן, הוא רצה להעביר אותו לג'ורג' גורדינקו- שסטו הארט שהתאמן איתו טען שהיה האיש הכי קשוח אז. אבל גורדינקו לא יכול היה להיכנס למדינה כי היה קומוניסט. ווטסון היה כוכב בערים החשובות של ה-NWA, בעיקר בקנדה, שם הוא וברט הארט, מעל רודי פייפר, שני המתאבקים הידועים בתולדות המדינה. העניין עם ווטסון היה, שאפילו שנחשב לא להכי קשוח מבין האלופים של אז, הוא היה מאוד מכובד אצל חבריו. בנוסף וחשוב מכך, הייתה לו קצת בעלות בסנט לואיס, ויותר בטורונטו, שתי הערים הכי גדולות אז. עם הכוח שלו, אם התעסקת איתו היית מוחרם להמון זמן. אבל אחרי ת'אז, בספק שהיה מצב שניסו לעשות שוט על אלוף העולם ולגנוב את אליפות ה-NWA מהזירה. חוץ מכמה תקריות עם תארי נשים עולמיים- ג'ון ביירס שניצחה את מילדרד בורק באטלנטה באוגוסט 1954, בקרב שוט בו ביירס ניצחה בהכרעה הראשונה והוועדה האתלטית עצרה את הקרב כי נמשך לנצח והיה ברור שאין מנצחת- ובגארדן בנובמבר 1985 כשספיידר ליידי- פביולוס מולה במסכה- ניצחה את וונדי ריכטר לאחר שווינס מקמהן בגד בה כי היא לא חתמה על חוזה חדש ועזב אחרי, והצמידה אותה על אמת, היו רק שתי בגידות לאחר שיקט.​
• המפורסמת, והמדוברת מכולן בהיאבקות המודרנית, היא כמובן הקרב במונטריאול בנובמבר 1997, כששון מייקלס ניצח את ברט הארט על תואר ה-WWF. מקרה דומה התרחש במאי 1950 בשיקגו. דון איגל ניצח את פרנק סקסטון וזכה בתואר ה-AWA שלושה ימים קודם לכן. סכסוך בין אל האפט, הפרומוטר של אוהיו ששלט בתואר, ופרד קולר ששלט בשיקגו, גרם לזה. ארל מולוהן, השופט, היה האיש החשוב כשספר הצמדה מהירה על איגל והעניק את התואר לגורג'ס ג'ורג'. קולר גנב את התואר, ובגלל שהיה לו שידור לאומי, הוא שידר את הקרב, למרות שזה היה חשוד למי שצפה. אחרי ההצמדה מולוהן ברח מהזירה במהירות האפשרית, כמו ארל הבנר במונטריאול. האפט המשיך לטעון שאיגל הוא אלוף. ג'ורג' הפסיד מהר לאלוף ה-NWA ת'אז, מה שחיזק את הטענה של ת'אז שהוא אלוף העולם האמיתי. ת'אז היה האלוף הטיפוסי בשנות ה-50- מפחיד, כי התאמן בהכנעות כמו מעט באותה התקופה. יהיה קשה להגיד מי הקשוח האמיתי, כי אף אחד לא יודע. כמו שראינו בקרבות אמיתיים, אפילו כשאנשים שמתאמנים עם אנשים חושבים שמישהו ינצח, לפעמים השני מנצח.​

 

[YossihNew]

• אפילו ת'אז הודה שאחד מהדברים שעזרו לו היה הבלוף. אנשים ידעו שהתאמן, והוא היה לו ת'אז, אז אפילו כשהיה בן 40 מעטים רצו לריב איתו. הוא גם היה מכובד בקרב המעריצים, בגלל שהטלוויזיה אמנם הובילה לגימיקים, אבל הוא גרם לאנשים להאמין שהוא אלוף העולם האמיתי. ספורטס אילוסטרייטד שאלו במהלך הכהונה שלו אם יוכל לנצח את רוקי מרציאנו המתאגרף, ואמנם אנחנו יודעים מה היה קורה ב-95% מהמקרים, אבל אז אגרוף היה מכובד והמתאבקים מזויפים. אבל כתבים רבים אמרו שת'אז הוא הדבר האמיתי וינצח. רק ב-1961 עם באדי רוג'רס, מושך הקהל הכי גדול אז, תואר ה-NWA היה על מישהו שפחות התאבק. זה היה בגלל ת'אז, כי בגלל שרצה לעזוב את האליפות ב-1957, הפרומוטרים רצו את רוג'רס, מושך הקהל הגדול אז. ת'אז, מסיבות אישיות כמו האמונה שלו שהאלוף צריך להיות מתאבק רציני, והשנאה האישית שלו לרוג'רס (ת'אז כעס שרוג'רס קרא ללואיס, האליל שלו, ממזר שמן כשהגיע לשפוט קרב ביניהם, ורוג'רס כעס כי הכסף שקיבל קיצץ להם בשכר, אבל הם התפייסו קצת לפני שרוג'רס מת ב-1992), סירב להוציא אותו אובר. ת'אז בחר בהוטון, המתאבק הכי טוב אז, כיורש. יותר קשה לענות למה לקח ל-NWA עד 1961 להפוך את רוג'רס לאלוף.​
• רוג'רס גרם לבעיות משלו מסוג אחר, מה שהוביל ליצירת ה-WWWF ותקופת ברונו סאמארטינו בצפון מזרח המדינה. ג'ין קיניסקי היה כוכב היאבקות מכללות ושחקן פוטבול, ודורי פאנק ג'וניור התאמן אצל אבא שלו ורבים מהגדולים מתחילת הקריירה, למרות שלא היה מתאבק חובב מצטיין כמו האלופים הקודמים. ב-1973, כשג'ק בריסקו ניצח את הארלי רייס, דון אואן מיד שלח למוצ'ניק מכתב ואמר שהפרומוטרים יכולים לנשום כי סופסוף יש אלוף שלא יפחדו שיגנבו לו את התואר. זכרונות ישנים מסרבים לעזוב, וב-1983 המכתב היה קצת מטופש, ולא לגמרי טיפשי כמו היום. הארגון לחלוטין אהב אלופים קשוחים, אבל יותר אהבו אנשים שיכלו לשכנע את הקהל לקנות כרטיסים, ולעבוד בסגנון שיהפוך את הכוכב המקומי למתאבק הכי גדול בעולם. רק עם קורט אנגל וברוק לסנר המתאבקים הגדולים חזרו לסצנת האליפות. זה שהיו מתאבקים רציניים עזר להם להפוך לכוכבים מהר יותר מסתם מפתחי גוף, אבל הם זכו בתואר כי יכלו לשחק את התפקיד שלהם באמינות, ולא כי רצו מתאבק אמיתי בפסגה לאמינות. המתאבקים הפסיקו להיות פרי אייג'נטס, והרעיון של בגידה וגניבת התואר כבר לא חשוב בקביעת האלוף. אי אפשר לדעת אם אפשר להגיע מהאקנשמידט לאלופים הנוכחיים, אבל יהיו כאלו שינסו. היום, זה יהיה מגוחך להגיד. אבל רק לפני 14 שנה, כשריק פלייר היה אלוף ה-NWA ופוטר בידי ג'ים הארד, שניהל את WCW, כי פלייר רצה הארכת חוזה בתמורה להפסד התואר, הארד רצה לחסל את מורשת תואר ה-NWA. זה קרה בימים לפני ה-NWA, אבל אף אלוף ב-NWA או ב-WWF לא הפסיד את התואר מחוץ לזירה. רבים חשבו, כשפלייר עבר ל-WWF כעבור כמה חודשים לאתגר את הוגאן, שזה קרב אליפות אמיתית, ולקח שנים- עד שפלייר חזר או אולי עד שהוגאן חתם ב-WCW- שתואר WCW נלקח ברצינות והיה חשוב בקופות.​
• מצחיק שזה לא מזמן, וכמה זה נשמע מגוחך. האליפות הכי חשובה בהיאבקות, תואר העולם, נחשבת בידי אף אחד לפחות לגיטימית, ונחשבת לתואר האמיתי כי יותר שמות גדולים נלחמים עליה, למרות שהתואר בסמאקדאון הוא תואר ה-WWE שברונו והוגאן החזיקו בו. טריפל אייץ' החליט ליצור תואר עולם ולתת לעצמו את התואר שריק פלייר לבש שנות ה-80. טריפל אייץ' חשב שהוא מעל האליפות הבין יבשתית. כעבור כמה שנים, התואר הזה נחשב לאמיתי, והמסע של באטיסטה לתואר והזכייה בו הובילו לכך שרסלמניה לפני חודש הפכה לאירוע הכי רווחי בתולדות העסקים. האלוף האמיתי הוא הכוכב הגדול של הארגון הגדול. היסטורית, תואר ה-NWA בשנות ה-80 היה יותר אמיתי, כי הייתה לו יותר היסטוריה וה-WWF יצרו את השלוחה שלהם ב-1963 בסטוריליין שלא היה הגיוני. אז מה? זה לא השפיע על משיכת הקהל של ברונו סאמארטינו בצפון מזרח המדינה. ב-1966, כששמו את תואר ה-NWA על קיניסקי, כי ת'אז היה בן 50 והיחסים שלו עם הברית החמירו, זה היה חשוב שבסוף 1964-תחילת 1965 קיניסקי היה בפיוד גדול עם ברונו סאמארטינו ב-WWWF, וסאמארטינו הצמיד אותו כמובן. ב-1963, כשה-NWA הבינו שווינס מקמהן האב ניסה לגנוב את התואר ומנע מרוג'רס להופיע חמחוץ לצפון מזרח המדינה, קראו לת'אז כדי לוודא שרוג'רס יפסיד, ומוצ'ניק והפרומוטר מטורונטו פרנק טאני סידרו שרוג'רס יפסיד בקרב חוזר בטורונטו לת'אז וגם שברונו, לפני שזכה בתואר, יפסיד לת'אז. גם בסוף שנת 2000 ב-WWF, התפיסה של אלוף עולם אמיתי משמעותית. כריס בנואה זכה בתואר WCW מסיד וישס כי הארגון יצא משליטה, ואז התפטר מהארגון למחרת היום בלי שביקשו ממנו להפסיד אותו. זה לא היה מקרי שכשהלך ל-WWF, באחד מהקרבות הראשונים שלו, הוא הוצמד בידי האלוף טריפל אייץ'. באותה השנה, כשהיימן החליט שווינס יעזור לו כי WCW לקחו לו את האלוף, מייק אוסום, היימן, שחשב שחילופי תואר בזירה חשובים לארגון שלו, השתמש בהפסד של אוסום כקלף מיקוח במאבק משפטי מול WCW כי היה לו חוזה עם אוסום. אוסום בא, והפסיד בקרב שערורייתי ומגוחך לטאז, שאז עבד ב-WWF. טאז בתורו הפסיד לטומי דרימר כעבור תשעה ימים בפילדלפיה. כפי שתואר ב"עלייתה ונפילתה של ECW", באותם תשעה ימים, לא רק שטריפל אייץ' ניצח את טאז בצורה כמעט משפילה, אלא שהוא גם נתן פדיגרי לאלוף הבא, דרימר, שלא עבד ב-WWE, לאחר הקרב. האלק הוגאן היה כוכב גדול מריק פלייר, ול-WWF הייתה יותר חשיפה מה-NWA. הטיעון מי היה המתאבק הכי טוב בזירה לא היה חשוב בהשוואה למי שהיה האלוף האמיתי בעיני הציבור. אבל בשנות ה-80, הוויכוח בין הוגאן ופלייר היה ענק, ועד היום משווים ביניהם למרות הסגנון השונה, ושכל אחד מהם טוב מהשני בדברים אחרים. היום, מישהו מתווכח מי טוב מבין סינה, באטיסטה, קוג'ימה, ריקיו או אלופים אחרים? אפילו בשנות ה-80, אנשים התווכחו מי היה מנצח אם כל האלופים היו נלחמים ללא תסריט, ואיכשהו המנצח היה יותר אלוף בעיניהם מהמפסיד. אפילו בסוף 1999 ב-ECW, כששודרה ב-TNN, היימן דיבר על זה. ג'ואי סטיילס תמיד ניסה להגיד שמייק אוסום היה מתאבק יותר טוב מביג שואו אלוף ה-WWF, ועם איך שזה הוצג והמהלכים שלו, זה היה קל, וגם שהיה קשוח מברט הארט אלוף WCW, ולכן הוא אלוף העולם הכי טוב שיש. הוא אפילו לא שקל שמישהו יחשוב לחמש שניות וישאל את ההפך- אם אוסום מתאבק יותר טוב מברט או יכול היה לנצח את שואו במציאות.​
• כעבור כמה שנים, כל הבעיות הגדולות האלה נראות הזויות. מישהו חושב שיהיה חשוב אם אלוף ה-WWE ינצח את AJ סטיילס? כל הטיעונים על מי אלוף לגיטימי או קשוח יהיו מטורפים, בעיקר בגלל שה-MMA התנתקה מהיאבקות וממלכת הפנטזיה נשארה, איפה שההיאבקות הייתה כמעט כל הזמן. באגרוף, UFC והיאבקות, התארים אמנם המרכז, אבל המעריצים המזדמנים שמשנים בעסקים בכלל לא יודעים מי האלופים. אף אחד לא לוקח את התואר ברצינות אלא אם מחזיק בו אדם מדהים. היום, ברוב המקרים, האיש עושה את התואר, ולא התואר את האיש.​

 

[YossihNew]

ECW וריבים עליה- 30 במאי, 2005:​

• האירוע של ECW הפך לקרב פוליטי מלא ברוויזיוניזם היסטורי. מקורבים לעניין תיארו את ההשקפה של וינס מקמהן וקווין דאן על האירוע כמו שחשבו על WCW ו-ECW בפלישה הכושלת ב-2001. מקמהן ודאן חשו שחשוב לבסס ש-ECW בבעלות וינס וחלק מה-WWE, במקום מופע חיצוני שישתמש במתאבקים מה-WWE. כולם הסכימו שההצגה של ECW כארגון שולי שבעיקר נלחם עם נשקים ב-9 במאי ב-RAW הייתה בעייתית, הסטוריליין החדש היה שווינס מקמהן שילם בסוד ל-ECW כל הזמן, אריק בישוף הרג אותה ווינס מקמהן שולט בה, וזה מראה על חוסר הבנה של המותג. ועדיין, אנשים צעקו "ECW" כעבור שבוע ב-RAW שנבנתה סביב הצבא של פול היימן מול הצבא של אריק בישוף, בניגוד לרעיון של היימן למופע איחוד של ECW בו בישוף היה חלק בקרב אחד בקשר לסטוריליין ישן וידוע של ECW ולא המוקד. הסטוריליין החדש לטלוויזיה, ששונה לאחר תלונות על הסטוריליין המקורי, כלל את וינס, בישוף והייממן, הפרומוטרים הגדולים בסוף שנות ה-90 בארה"ב, בזירה יחד לראשונה לאנגל. בישוף ערך הלווייה ל-ECW בטענה שהוא הרג אותה. הוא אמר שיפלוש לאירוע. הוא גם הזכיר את השם של סאבו ורמז שיופיע, וגם השם של סנדמן עלה בסגמנט. וינס יצא ואמר לבישוף שהוא האיש שמימן בסוד את ECW כל הזמן, ובישוף העמיד פנים שלא ידע, או שידע שווינס היה זה ששידר את הפרסומות של ECW ב-RAW שתכף יגיעו לסמאקדאון- כבר הגיעו בשבוע שעבר. הוא אמר שרצה לממן את ECW, כאילו זאת הייתה החלטה, כדי שכוכבי ECW יהפכו לכוכבי העל אצלו, והוא הציג את הארגון כמו החממה של ה-WWE. וינס אמר ש-ECW יצרה כמה כוכבים, אבל לא חשב על זה- הוא הזכיר את מיק פולי, שהוביל אירועים ב-WCW לפני, סטיב אוסטין שבקושי היה ב-ECW אחרי שנים של פוש ב-WCW, והדאדליז. זה אפשר לווינס לרדת על בישוף כזה שפיטר את אוסטין, ואמר שזה בכלל שאוסטין לא היה ניתן לשיווק. הדאדליז היו היחידים שטופחו לגמרי ב-ECW.​
• הוא האשים את בישוף ששדד את ECW- בניגוד אליו שלקח מתאבקים שהפכו לכוכבים- וגרם לפשיטת רגל שלה. וינס הזכיר שהלווה ל-ECW בזמנו 587,500 דולר שלא חזרו כי הם פשטו רגל, ואמר שקנה את ECW בבית משפט כדי לשמור עליה בחיים- בעצם הוא רצה את הקלטות, מהסיבה שרכש את WCW וה-AWA. רק כשה-DVD ממש הצליח, RVD קידם את הרעיון של מופע האיחוד. חוץ מזה, הארגון מת אז וינס לא שמר עליו חי. וינס, שאמר שחיסל את WCW (זה לא קרה, אלא אם באמת שלח את רוסו להשמיד אותה) אמר שבישוף יוכל להביא את החברים שלו ל-ECW כי הוא אוהב לראות קרב, ואז בישוף והיימן התנגשו על השאריות כ"לוזרים" של סוף שנות ה-90. היימן דיבר על ההיסטוריה שלו, וטען ש-ECW היא לא רק הארדקור כמו שה-WWE ניסו להציג אותה שבוע קודם לכן. הוא אמר שהביאו את הלוצ'ה ליברה ואת המשקל הקל לארה"ב, ושריי מיסטריו היה ב-ECW לפני WCW. יש כאן מקום לטיעון, אבל זה תמיד דרש להאמין שניו יורק ופילדלפיה הן ארה"ב ושיקגו ולוס אנג'לס מקסיקו. ריי עבד כמה חודשים ב-ECW לפני שהגיע ל-WCW, ואחרי שהפך לכוכב ענק ב-AAA במקסיקו, שערכה מופעים יותר מוצלחם בשווקים אמריקנים, בעיקר בקליפורניה, אבל לא בניו יורק לפני ECW, ו-WCW מימנה להם אירוע ב-1994 שריי הופיע בו לפני שהגיע ל-ECW. אם לא היו משתמשים בו נכון ב-ECW, הוא כנראה לא היה מגיע ל-WCW כי חשבו שהוא קטן מדי לצאת אובר ומה שעשה במקסיקו (או בקליפורניה, כי בעיני עולם ההיאבקות זאת כבר לא הייתה ארה"ב) לא נחשב. העובדה היא שריי, אדי וגם בנואה שהיו באותו האירוע, והלוצ'ה ליברה, זה שרון סקולר הביא אותם לארה"ב ומשך קהל יותר גדול ב-1993 מאשר מה ש-WCW וה-WWF עשו שם למרות שלו לא היו שידורים פרט לזה של-AAA היה שידור בגלאויז'ן. דייב ראה את ריי מול 5,000 איש בארה"ב במרחק קטן מהבית שלו בסן חוזה, בסוף 1993. שנים לפני שעבד ב-ECW, ושם הוא לא עבד בקהל בגודל עשירית מהקהל הכי גדול בלוס אנג'לס. והוא היה שם כשבישוף ראה אותו בפעם הראשונה והקרב של ריי יצא אובר ב-1996. הארגון שלו נתן לו הזדמנות כעבור כמה שבועות באירוע, אבל הוא לא ראה אותו ב-ECW או ידע משהו חוץ מזה שרוב אלו שייעצו לו ב-WCW חשבו שהוא קטן מדי. זה היה קרב זוגות בלוס אנג'לס, והוא התלהב כי הבין שהגודל הוא לא חיסרון אלא יתרון. עדיין, לא משנה שהוכיח במופעים של סקולר שיצא אובר בארה"ב, ואז אצל היימן, ה-WWF צחקו על הרעיון שיתאבק אצלם, אפילו כשהביא רייטינג, כי היה קטן ליד ג'ין אוקרלנד. כשבישוף הביא אותו לבולטימור לבכורה ב-WCW, המתאבקים שהיום בכלל לא גדולים צחקו עליו כשנכנס לחדר ההלבשה כאילו היה הבדיחה הכי גדולה שראו. האמת היא שלא משנה מה עשה ב-ECW, שלא לדבר על סקולר והמופעים בשיתוף AAA, כי ל-WCW ול-WWF זה לא נחשב. אבל בגלל שאשתו של קווין סאליבן, הבוקר של WCW, ננסי בנואה- שעבדה ב-ECW אז זה כן נכון- אמרה לבעלה שהם גדולים, אז קווין הסכים ועשה להם בוקינג בזמן שכולם חיכו שהקהל יצחק על הקטנים שעושים לוצ'ה ליברה.​
• היחידים שצחקו היו המתאבקים, לא המעריצים. אבל העניין הוא שב-1996, זה שאלו היו השנים הגדולות של ההשפעה של ECW, אבל עבור רוב קובעי ההחלטות בעסק (פרט למעטים זניחים) ECW לא הייתה חשובה. זה נכון גם לגבי אדי גאררו, שהיה כוכב גדול יותר במופעים של סקולר, והוא וארט באר היו במיין איבנט של "כשעולמות מתנגשים", ומעולם לא היה במיין איבנט של מופע גדול של ECW- היימן טען שהקהל לא היה מוכן, אבל חש שלבסוף הם היו, הקרבות של אדי-מלנקו היו במקום חמישי במופעים המרכזיים. זה היה לפני שאדי הגיע ל-WCW. היימן היה הפרומוטר האמריקני הראשון שנתן לבנואה סיכוי אמיתי כמיין איבנטר רציני- או השני, כי דניס קורלוזו היה הראשון אבל במקום שני. היימן יצר לגמרי את טאז והיה פתוח לסאבו, שאחרים שהיו בעסק שנים לא ראו את הכישרון שלו כי היה מחוץ לקופסה וייחודי לפני שכולם העתיקו ממנו וזה נשחק. אבל סאבו היה אגדת אינדיז ומושך קהל מסוים לפני שהגיע ל-ECW. אדי היה חלק מהצמד הכי טוב בעולם לפני שהגיע ל-ECW וכוכב ביפן. ריי היה המעופף הטוב בעולם שנים ובנואה נחשב לאחד מחמשת הג'וניורים הטובים בהיסטוריה ביפן. ריי עבד במעט מופעים של ECW, אבל הם היו חשובים בקריירה שלו כי הוא חשף שמישהו בגודלו יוכל לצאת אובר בצפון מזרח המדינה, אפילו אם ב-WCW וב-WWF לא האמינו בזה. בנואה ואדי היו בניו ג'פאן ועבדו ב-ECW בין סיבובי הופעות, ועזבו את ECW בעיקר בגלל שניו ג'פאן רצתה שיעבדו ב-WCW. בנואה הפסיק לעבוד ב-ECW כמה חודשים לפני כי לא קיבל מהם ויזת עבודה, ותפסו אותו בגבול והוא היה במרחק קטן מהרחקה מהמדינה. זה סטוריליין לאירוע, אבל זה מוזר להסתכל על זה ככה, כי וינס באמת מאמין לזה. בישוף לא. היימן נראה היה כאילו לפחות ניסה למכור את המורשת שלו בהיאבקות כמשהו יותר מכמה חבר'ה באולם בינגו ששברו שולחנות ושרפו אחד את השני מול מעט מעריצים. הוא העביר את הנקודה, ואז חיסלו את זה בסגמנט הבא כשהציגו את בנואה, המתאבק הטכני הטהור הכי טוב ב-ECW, ב"קרב חוקי ECW, ובנואה הדגים בדיוק את מה שהיימן אמר ש-ECW לא הייתה.​
• אם וינס מקמהן חשב שלשמור על ECW בעסקים טוב להיאבקות, למה הם כבר לא בעסקים? וינס הלך ל-ECW לראשונה- לאחר שאמר שהוא שונא את הקונספט שלהם כמה חודשים קודם- כי ה-WWF הפסידו במלחמות ליל שני, וכמה אנשים חשבו ששימוש במתאבקי ECW יעזור לרייטינג. בהתחלה כן, אבל ככל שהזמן עבר זה לא שינה. שני הצדדים לא עבדו ביחד כי ה-WWF חשו שאם הם משתמשים במתאבקי ECW, מתאבקי WWF לא יוכלו להפסיד להם, אז פלישה תהיה חסרת תועלת וזה הסתיים מהר בלי להיזכר, פרט לזה שסאבו ו-RVD קיבלו היט כי לא עשו ג'ובים לבחורים פותחים ב-WWF. ההיט מנע מ-RVD להגיע ל-WWF לאחר סגירת ECW, והוא עזב אותם הרבה לפני שהארגון נסגר בגלל שהיו חייבים לו כסף. RVD, יחד עם ג'ואי סטיילס ודון קאליס למשל, הגיע להסכם סודי עם בישוף להגיע עם פוש גדול ל-WCW, לאחר סגירת ECW. זה נכשל כשג'יימי קלנר ביטל את השידורים וחברת פיוז'נט של בישוף לא יכלה לרכוש את WCW שלא הייתה שווה כלום ללא שידור. אבל אם וינס היה מממן את ECW, היא יכלה להפסיד כסף לנצח, כמו TNA שפנדה ממשיכה לממן אותם. ECW לא הפסידה כסף בקצב ש-TNA הפסידה. כשאיש ששווה 800 מיליון דולר מנסה להדגיש שהלווה 587,000 כשארגון בתעשייה הזאת שומר על היאבקות בחיים עם הפסדים של 21 מיליון, זה כמו שאיש שמרוויח 60,000 דולר מנסה להשיג סימפתיה כי הפסיד 200 דולר בהלוואה לחבר שלא החזיר לו. אמרנו המון פעמים מה הרג את ECW, ואריק בישוף לא היה חלק ממנה, אבל הוא כן פגע בארגון בזמן קריטי כשגנב את מייק אוסום, ווינס יותר כעבור שבוע כשהפך את האליפות שלהם לבדיחה בעיר שלהם בשידור לאומי. הסיפור שהיימן הוא איש עסקים רע, וזה נכון מבחינת רווחים והפסדים של ECW, כמו ב-TNA, לא הרג אותה. האירוניה היא שהארגון של ג'רי ג'ארט הפסיד פי ארבעה בשלוש שנים ממה שהיימן הפסיד בשבע, אבל ג'ארט הוא איש עסקים נהדר כי היה פרומוטר מוצלח בשנות ה-80, כשהיה קל פי מיליון לערוך מופעי היאבקות, ושרד יותר מכל פרומוטר אזורי בשנות ה-90 כי לא היו חסרים אנשים שהיו מוכנים לעבוד ב-125 דולר לשבוע, ובגלל הרייטינג שלו הוא הרוויח קצת מהטלוויזיה ולא השקיע כסף בהפקה ואז רכש זמן שידור. מה שהרג את ECW היה שעם כמה שהקהל היה נאמן, לא היה מספיק ממנו, והטלוויזיה הייתה כזאת עד שכשאיבדו את TNN, לא היה להם לאן ללכת. הם חזו רייטינג של 2% ב-TNN, והמציאות הייתה שהביאו 0.9%. הרשת הפכה לשעיר לעזאזל על הרייטינג, אבל כבר בשבוע הראשון היה ברור מה הרמה של הארגון.​

​

 

[YossihNew]

• חשוב מהרייטינג אפילו, שהחשיפה הגדולה לא העלתה את ההכנסות האחרות מספיק. היימן הימר על הרעיון ששידור לאומי יעלה את מספר הצופים, וזה כן, אבל הוא הימר שזה יעלה את קהל ההאוס שואוז וזה לא קרה, ואת ההכנסה מאירועים וזה קרה רק במעט, והארגון הפסיד כסף יותר מקודם. ECW הכניסה יותר בשנה לפני השידור מאשר בשנה עם השידור, בעיקר כי הסטוריליין של היימן על ארגון שמלא באנשים שנלחמים על המטרה מול ההיאבקות התאגידית נחשף כשכל הבחורים הראשיים עזבו. ברגע שהיה ברור למעריצים ש-ECW היא לא יותר מליגת פיתוח במעמד גבוה, היא הפסיקה להיות הארגון השלישי בעיני הציבור, אם הם אי פעם היו מלכתחילה. בסוף, למכור אנשים כמו ג'סטין קרדיבל וסטיב קורינו, אפילו מישהו מוכשר כמו ג'רי לין, כאלופי עולם בארגון לאומי היה מטופש, למרות שבמציאות באותו הזמן לא היו להם אפשרויות אחרות. היימן היה צריך לשלם שכר טוב, או שהמתאבקים יעזבו, וגם עם תשלום טוב לבחורי אינדיז, מי שהיה טוב עזב כי מלחמות ליל שני העלו את השכר. מי שהרוויח 75,000 דולר ב-ECW יכול היה להרוויח 225,000 ב-WCW וב-WWF, אז לאן הם הלכו? כולם אמרו ש-ECW הייתה יותר נעימה מ-WCW, ורבים גם מה-WWF, אבל אם היו שוב באותה עמדה היו פועלים זהה. פרט לטומי דרימר, שבאמת חי את זה ולא דאג לכסף, או ניו ג'ק, שהיימן נפרד ממנו אבל לא הלך לשום מקום כי אף אחד לא רצה אותו, כל כוכב ECW עזב מתישהו, רבים ל-WCW ורבים ל-WWF. העובדה היא שבדיוק כש-ECW קיבלה את TNN, ה-WWF גנבו לה את הדאדליז וטאז, אלופי הזוגות ואלוף העולם. הם היו אנשים ש-ECW האמינה שהיו אלופים אמיתיים כי היימן בנה אותם מצוין, במקום אלו שהיו אחריהם. במקרה של טאז, היימן נאלץ לשלם לו 380,000 דולר, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו, אבל חתם על החוזה כי חש שטאז היה חשוב לארגון. טאז לא קיבל תשלום אחרי שחתם על חוזה כפול ממה שאחרים בארגון הרוויחו. הוא עזב ל-WWF עבור 250,000 דולר, בידיעה שאת זה יקבל. לא משנה כמה הקהל רצה שטאז יצא אובר, הוא לא קיבל פוש ככוכב ענק כי חשבו שהאהדה שלו מ-ECW לא רלוונטית בעולמם, למרות שהקהל אמר להם אחרת, והם רצו שישנה את הסגנון לסגנון שלהם, והוא לא היה טוב בזה. הדאדליז רצו להישאר, אבל העובדה הייתה שווינס רצה אותם וזה היה חלק מהעסקה- אם וינס רצה אנשים, היימן הביא אותם אליו ונתן להם את הרושם שהוא לא צריך ורוצה אותם יותר כדי שיוכלו לעזוב למקום אחר. מהכוכבים הגדולים של ECW, רבים כמו טרי פאנק, פולי, שיין דאגלס וכו' הגיעו ל-WWF לאחר העזיבה. רבים כמו מייק אוסום, רייבן, סאבו (שעבר ביניהם), סנדמן, פאבליק אנמי (שה-WWF ו-WCW רצו, וזה מצחיק בדיעבד, ו-WCW הציעו יותר ווינס כעס כי חשב שבתשלום סודי להיימן היו לו זכויות למתאבקי ECW שרצה) ופרי סאטורן עברו ל-WCW. וינס ובישוף לא היו שונים- מתישהו, היימן עבד בסוד עם שניהם (כשעבד עם WCW והשתמש בבריאן פילמן כש-WCW ניסו להגיד שפיטרו את פילמן וזה שהגיע ל-ECW שיחק לסטוריליין). בישוף בא להיימן להגיע להסכם טוב מזה של וינס, אבל הייתה שנאה ביניהם ובסוף הם היו יריבים עסקיים וגם אישיים. בסוף, מה שקרה ל-ECW היה צפוי למי שהבין את עסקי ההיאבקות וחוקי הג'ונגל. כמו שאמרנו בשבוע שעבר, ה-WWF חיסלו את תואר ECW, ואם מסתכלים על מה שהיה, לא בטעות, כי רצו להוכיח שבמאבק משולש תואר העולם שלהם היה אמיתי. ו-WCW, שלקחה את מייק אוסום, שהחזיק בתואר ECW ויכול היה לתת פיוד רווחי מול רוב ואן דאם, היה מה שגרם ל-WWF לחסל את התואר. לבסוף, זה שהיימן אישר את הבוקינג, אפילו שכמה מתאבקים שלו חשבו שזה מטורף אז, הוביל לזה שזה קרה. וינס נתן כסף ל-ECW כשעמדה להיסגר, אבל רצה להראות בציבור שהם היו ליגה משנית בזמן חשוב. בטווח הארוך זה לא עזר אלא אם רצה לשמור עליהם בחיים וזה לא קרה. ה-WWF דיברו עם רשת השידור שלהם ודרשה בלעדיות כשהגיעו לשם. וינס הסכים לוותר זמנית כדי לתת להיימן הזדמנות להגיע לשידור חדש, אבל רק לכמה שבועות, ובטווח הארוך, אפילו שהיימן ביטל את התוכנית כשהיו לו עוד כמה שבועות, הוא בזבז כסף והתוצאה הסופית הייתה זהה. לא היה סיכוי להשיג את החשיפה שהיה זקוק לה. גם אם היה, ECW עברה את הרלוונטיות שלה. הכוכבים והסגנון נגנבו בידי שתי הגדולות, וזה חוסל ברמה לאומית. פרט לקהל שלהם, המעריץ המזדמן ראה אותם כהפקה מסוג ג' עם כוכבים סוג ג'. הרייטינג שירד ל-0.7% לקראת הסוף, הקהל והביירייט ירדו. אם USA נטוורק הייתה משדרת אותם, ומשלמת להם מיליונים לשדרג את ההפקה ולקחת מתאבקים, אולי זה היה עובד, אבל זה לא קרה.​
• הלקח מ-ECW ב-TNN הוא לקח אכזרי ל-TNA כיום, אבל TNA היא עם בעלים ששומרים על המוצר חי למרות שהפסידו עשרות מיליוני דולרים. בסוף, חשיפה בשידור לאומי בפריים טיים לא העלתה להם את הקהל המשלם. למרות שההיגיון אומר שכן, אין מתאם בין הרייטינג והיכולת של הקהל לשלם כסף על המוצר- כמו שרואים ב-WWC. וינס לא הרג את ECW כשגנב לה את השידור. אם ECW הייתה רווחית, היה אפשר לטעון את זה. ECW מתה כי לא היו לה בעלים שיכלו להפסיד מיליוני דולרים, ולא היו מספיק מעריצים כדי שיתמכו בה ויחזירו את ההשקעה, ועברה את השיא. זה הכל. ומה שמצחיק זה שהמורשת של ECW הייתה גדולה יותר מהארגון. דאגלס וג'רמי בוראש אמרו שהמופע שלהם, שנבנה על מורשת באולם של ECW, מכר את כל הכרטיסים יותר זמן מראש ובגלל המחירים, יכניס פי שלושה ויותר ממה ש-ECW אי פעם עשתה באולם שלה בלילות הטובים. ברור שוואן נייט סטנד ישיג כפול ויותר מהאירועים הכי מצליחים של ECW. ה-DVD הצליח יותר מכל DVD של ECW בשיאה. אפילו ההאמרסטיין בולרום הקטן, בגלל מחירי הכרטיסים הגבוהים שרבים שהיו מעורבים בארגון חשבו שגבוהים מדי, יכניס 400,000 דולר. מספר הכרטיסים שנמכרו בהתחלה היה מאכזב בידי ה-WWE, אבל הם מאמינים שהאירוע יהיה מלא, כי נשארו רק 2,500 כרטיסים, וברגע שיקדמו יותר את האירוע זה יעבוד. כצפוי, זה יהיה חשוב שוונג'נס תצליח יותר כי אם מופע ECW בלי המתאבקים החשובים של WWE יצליח באותה רמה של האל אין א סאל של טריפל אייץ'-באטיסטה, זה יגרום להמון שאלות לגבי הפוטנציאל של מופעים חשובים וכמה הכתיבה והכוכבים טובים. גם שאלו למה טריפל אייץ' ובאטיסטה הוכרז לפני האירוע של ECW ותופס את אור הזרקורים.​
• טרי פאנק סירב רשמית להופיע באירוע. הוא חש שבגילו, הוא לא חשב שיוכל להופיע בשני המופעים בצמידות, ומכיוון שהתחייב למיין איבנט במופע של דאגלס הוא לא רצה לעזוב אותו. פאנק שלח סרטון לג'רמי בוראש שישודר ב-DVD של "לנצח הארדקור" ובטח ישיג פרסום, ונתן את אחד מהפרומואים הכי טובים שלו בקריירה, בוהחזיק בחוזה שה-WWE שלחו לו ואמר להם לתקוע את זה, ואמר שווינס מקמהן הרג את ECW ורוצה להרוויח כסף משמה. כמה אנשים ראו את זה ואמרו שזה מדהים. הוא אמר שה-WWE הציעו לו 10,000 דולר, ה-WWE טוענים שזה מה שביקש והם הסכימו עד שפאנק אמר שהוא לא יכול לעבוד פעמיים, יותר ממה שדאגלס הציע, אבל כשחשב על כך הוא החליט ללכת עם הלב ולא עם הכיס. הוא אמר שעשה את זה המון בקריירה שלו, ואולי לא תמיד החליט נכון. בוראש אמר שנדהם כשצילם. עוד דבר הוא שדאגלס רוצה לערוך כמה מופעים, ווינס רוצה נכון לעכשיו מופע אחד. אם ישיגו יותר מ-250,000 רכישות, יש סיכוי טוב שיהיה שני, כי טאבו טיוזדיי חוזר וזה היה כישלון ענק. בוראש הציע לכמה אנשים נתח מההכנסות של ה-DVD, ופאנק רצה לתת פרומו שהקהל ירצה לראות. פאנק אמר ללורינייטיס את מחשבותיו לגבי מופע של ECW וזה היה דומה. הוא היה אמור לעבוד בקרב זוגות. מיק פולי התחייב למופע, אבל לא להתאבק. אף אחד לא הכריז על זה, אבל יש אנשים שאמרו שיעבדו רק אצל דאגלס והסכימו להיות חלק מהמופע של וינס, ורוצים שזה יושתק כי הם אמרו כמה פעמים שלא יעבדו אצל וינס.​

 

[YossihNew]

ECW, התחייה- 20 ביוני, 2005:​

• השם על הקלטת שהתחילה הכל היה "עלייתה ונפילתה של ECW". היא ציירה תמונה היסטורית של ארגון אנדרדוג ששינה את התעשייה בעזרת יוצר גאוני שחיסל את עבודת חייו כי היה איש עסקים נוראי, למרות שקיבל עזרה בסוד מהאיש שארגונו הפיק את הקלטת. אבל גרסה יותר מדויקת היא שזה ארגון שהיה דג קטן בים עם שני כרישים. הם האמינו שבגלל שיש להם כת מעריצים קולנית יותר, שברגע שיקבלו חשיפה לאומית הם ינצחו כי הקהל יראה את מה שהכת שלהם האמינה בו, שהם המוצר הטוב. בסוף המספרים לא אימתו את זה. הארגון נסגר וההיסטוריה נכתבה מחדש. בסופ"ש האחרון, הספר נפתח מחדש. בסיפור מדהים שלא היה קורה בזמן אחר, התמונה הגדולה של הארגון שמת בשקט באמצע ארקנסו, ברשת חובות ושקרים, לא רק ההיסטוריה, אלא גם המסקנות, קיבלו הזדמנות להיקרע. במקום, יש כסף נהדר לטווח קצר, וסיכון גדול לטווח ארוך אם הדמויות המדממות יחזרו לחיים. ECW הייתה חלק חשוב- לא הכי גדול- בהמון דברים שהחיו את העסק המדמם לתקופה הכי מוצלחת בהיסטוריה. הפעם, העסק יוצא ממשבר. הכלכלה השתנתה, והיא חזקה יותר מכל זמן בהיסטוריה. בנושא בניית הכוכבים החדשים, חיסול המשרות מקשה על חדשים לפרוץ ולהשיג ניסיון, חוסר בסגנון מגוון ותהליכי חשיבה, והמבנה היצירתי וההתפתחותי חלש. הלב, הנשמה, המורשת והעבר של ECW חגגו בלי שם בפילדלפיה, וכעבור יומיים בניו יורק נפתחו המון שאלות. זה אחד מהאירועים הגדולים בכל הזמנים, ואם השמועות נכונות, הצלחה שלא חשבו שתהיה. אפילו עם המחירים בכרטיסים, התקשו למלא את האולם של 2,500 המושבים אבל זה התמלא לבסוף, וכנראה הרכישות עקפו את התחזיות. ECW הנוסטלגית תמיד תביא תגובה חזקה. באולמות ההקרנה בקנדה דיווחו על היענות ברמת רסלמניה ואפילו יותר. זה מדגם מייצג. מוקדם להגיע למספר. הארגון ציפה לבין 150,000 ל-200,000 רכישות. יותר מזה יהיה הצלחה למרות שאירועים סוג ב' אמורים להגיע ל-321,000. לא רע לארגון שבשיאו השיג בין 40,000 ל-99,000. היסטורי כי זה בלי אנגלים או קרבות, אבל העימות הבין ארגוני הוא קונספט שמצליח למשוך קהל ב-30 השנה האחרונות. למעשה, בבנייה לקראת האירוע לא הכריזו על קרבות. זה האיחוד של ECW וההילים שבאו לעצור אותו.​
• האם זה יהיה כישלון, כמו התוצאה הסופית של הפלישה? האם זה יהיה לילה חד פעמי? לידתה מחדש של ECW באירועים שנתיים כמו שפול היימן רצה? האם זה יוביל למוות שלישי? האם זה אנגל שיעזור לסמאקדאון במעבר ביום שישי? האם זה יהיה בראנד שלישי של ה-WWE במקום היט? זה ישנה את העסקים? או שכמו פעם יחסל את הכל? לא החליטו לפני האירוע. ההחלטות החשובות יעשו בידי וינס מקמהן וה-WWE לאחר האירוע. ECW תוכל להביא כסף ב-DVD, והמון ב-24/7. אבל העסק תמיד בלתי צפוי. ECW הגיעה כארגון בפילדלפיה בשם איסטרן צ'מפיונשיפ רסלינג. טוד גורדון ניהל אותה ובנה אותה מארגון הארדקור שפשט רגל בשם TWA, שגורדון היה אחד מהמממנים שלו. TWA הביאו קהל די טוב יחסית למיתון של התקופה, אבל לא הרוויחו כי הפרומוטר ג'ואל גודהארט הביא המון מתאבקים יקרים.​
• הארגון הגיע למפה ב-1994 ב"לילה בו הגבול נחצה", בקרב ששינה המון בעסק יותר מהארגון. כל פעם שתראו קרב משולש או מרובע באירוע, זה קשור ללילה הזה בפילדלפיה. ECW התקשתה בשנים הבאות עם נוסחת הגזר שהושט לפניהם. הארגוןיצליח עם האירועים כי יכול היה לנצח את הגדולים בזירה. הוא יהפוך לגדול כשישיג שידור לאומי כי יפצה ביצירתיות את מה שחסר לו בכסף. פול היימן היה זה שנפנף בגזרים למתאבקים. רבים חשבו שהוא רמאי. אם זה נכון, אז הוא שיקר הכי הרבה לעצמו ולמשפחתו, שהפסידה יותר כסף מכולם על ECW. אבל הציבור בחר בהפקה ובכוכבים כשהדליק טלוויזיה וקנה כרטיסים. והמתאבקים שפרצו, כמתאבקים וגם הרסו את גופם כי פיצו בהקרבה במה שהיה חסר להם בגוף ובכישרון, הלכו למקום אחר למען הביטחון, ובסוף, רק כדי לצאת מהחוב שלהם. כשהתעשייה קרסה בתחילת 2001, WCW ו-ECW לא יכלו לגמור במקום אחר. WCW הסתיימה בשידור משותף היסטורי ב-USA ו-TNT כשהקהל של שני הארגונים ראה את וינס מקמהן בנייטרו, ועדכונים על נייטרו ב-RAW. זה היה סיפור תקשורתי והיה ידוע מה המעריצים חשבו. באופן אירוני, מי שהכחישו היו מתאבקי WCW. אריק בישוף עבד עליהם כל כך הרבה והם חשבו, או שקיוו בגלל חששם, שזאת המזימה הכי גדולה שלו, כי הוא הצליח לגרום לראש התוכניות של טיים וורנר לזייף ביטול ושמועות מכירה לווינס רק כדי לעבוד עליהם. אבל זה לא היה סוף. מיליונים צפו באחד מהשידורים הכי זכורים בתולדות ההיאבקות, וכל מעריץ זוכר איך וינס פיטר כמה מתאבקים שדפקו אותו בעבר, כמו לקס לוגר וג'ף ג'ארט.​
• אבל ECW הייתה הפוכה. את זה לא ראו מגיע. אחת מהסיבות להצלחות שני האירועים היא שהארגונים לא באמת נפרדו. ל-ECW לא היה החיבוק של פלייר-סטינג כרגע הסוגר. המתאבקים ואחרים בארגון, והקהל הנאמן שהיה חלק מהאירוע, קיבלו הזדמנות. בניגוד למוות של WCW, היחידים ב-ECW שהבינו היו המתאבקים. בניגוד ל-WCW ההנהלה לא עבדה עליהם. הבעלים שיקר להם מסיבות מאוד טובות: הוא ניסה לשמור על הארגון הטובע. פול היימן אפילו לא הפיק תוכנית אחרונה לפני גילטי אז צ'ארג'ד מול קהל מלא בהאמרסטיין בולרום בניו יורק. האירוע שלו בפברואר בוטל אבל הוא פרסם אירוע במרץ, בלי מיקום, עם אנגלים לאירוע הבא. היימן אמר לכולם שהארגון לא יסגר. הוא הבטיח למתאבקים שישלים את הפערים שלהם בתשלום. במציאות, שילמו להם חצי ממה שציפו ועדיין היה פיגור של שבעה שבועות כי היימן לא יכול היה לשלם 100,000 דולר הוצאות שכר בשבוע. היימן אמר שזה שאיבד שידור בניו יורק בגלל פיגור בתשלומים לא נכון, אבל ECW לא שודרה באותו השבוע, לפני האירוע. כעבור חמישה ימים, הקליטו במיזורי תוכניות שלא ישודרו. עם פיגור בתשלומים, רוב ואן דאם, ג'רי לין, סטיב קורינו, קיד קאש, דון מארי, סיימון דיימונד, ג'וני סווינגר, סאל אי. גרציאנו, כריס האמריק, בולס מאהוני, מייקי וויפרק ורודקיל לא הופיעו, לכוכבים נמאס, והשאר לא הגיעו כי היימן לא שילם על 16 כרטיסי טיסה למרות שהיה מדובר בשני אירועים שפרומוטרים קנו. סופר קרייזי וטאג'ירי לא רצו להגיע, אבל ויקטור קוויניונס שעבורו עבדו, שגם בלי תשלום הם צריכים לעבוד אצל היימן שהפך אותם לכוכבים בארה"ב. בינואר 2001, מכל המקומות, בארקנסו, ECW מתה מול 1,300 צופים שלא ידעו שזאת הלוויה. כמעט כולם בכו מאחורי הקלעים. למרות ששמעו אחרת, הם ידעו שאין עוד האוס שואוז. הם נפרדו, חשבו שלא יראו אחד את השני שוב. פול היימן לא היה שם, כי הוא החמיץ מופעים כדי לא להסביר לכולם למה משלמים. אפילו כשבכו, הם לא אמרו שהכל נגמר, כי הם ניסו להגיד שהיימן אולי יוציא משהו ברגע האחרון. טומי דרימר הבטיח לכולם שיהיה אירוע במרץ. אפילו שהיו בפיוד, האירוע הסתיים כשג'סטין קרדיבל וסנדמן התחבקו. דרימר יצא עם פחי זבל מלאים בבירה, כולם התחבקו ובכו, והלכו לאחורי הקלעים ובכו עוד. כדי להראות כמה מתה בשקט, ואיך לא ידעו, זה כוסה בעמוד 14 באובזרבר. כעבור כמה שבועות, היימן התחבא מכל המתאבקים ואנשי הארגון שרצו שמועות, וגם מגובים. ECW מתה ולא אמרו. היימן נשחק וחלם שארגון גדול יקנה אותו, יטפל בעסקים והוא יהיה האיש היצירתי. אבל אפילו אם זה היה קורה, הוא היה כמו ג'ים קורנט כשהבין ש-SMW פשטה רגל. לאחד מהמתאבקים הייתה גישה לאנשים עם כסף שיכלו לשמור על זה, אבל קורנט ידע מה המצב. הוא ידע שרק ירמה את כולם כי העולם והארגון שלו השתנו ולא היה סיכוי לרווח. יש רגע בו אדם מחובר למכשירים הרבה זמן ואתה יודע יום אחד שזה מה שיקרה. כן, אם USA נטוורק היו משדרים אותם ואין דימנד היו משלמים להם על אירועים, היימן עדיין היה יכול ללהטט עם גובי כספים ולהושיט גזר למרות שהמתאבקים ברחו, כי USA היו אפשרות הגיונית. הייתה שלוחה של פוקס ספורטס, אבל אחרי פגישות היימן ויתר על זה. החשיפה לא הייתה גדולה מספיק, הם יבוטלו יותר מדי עבור ספורט, והשידור היה מאוחר ביום רביעי. והוא לא שמר על תיעוד פיננסי, אז אפילו כשטומי דרימר מצא אנשים שרצו לשים כסף על הארגון, הם לא ידעו מה יקנו.​
• היה עוד אירוע מתוכנן. היימן הזמין את דייב בניו יורק, וזה היה מפתיע כי היה הגיוני שימנע ממנו. הוא הזמין אותו, והוא לא היה מתוח כמו לפני שנה. זה היה כאילו ירד לו משקל מהכתפיים. הוא אמר לא לציטוט ש-ECW מתה ותפשוט רגל, וגם הוא. זה היה מדהים שהוא אמר ברוגע משהו חשוב כזה, ועוד על מפעל חייו. זה היה אחרי שהכריזו שפיוז'נט רכשו את WCW מ-AOL טיים וורנר, והיה ברור שזה אבוד, אבל לא ידעו איך זה יקרה. היימן ידע בסתיו 2000 שיאבד את השידור וכנראה לא ישיג אותו, גם אם אמר שהוא היה על סף עסקה גדולה ולפי התעשייה הוא חשב ככה. הם דיברו על עתיד התעשייה. הם חשו שרסלמניה 17 עם רוק-אוסטין תהיה האירוע הכי גדול של כל הזמנים, וכמו ב-1992, העסקים יקרסו אחרי. היימן ראה את זה לפני דייב. הוא אמר שילך ל-WWF כנראה, הוא חתם לחמש שנים ואמר שיהיה במשרה יצירתית אז הוא יהיה בסדר. הוא אמר שה-WWF ירכשו את הקלטות בפשיטת הרגל, ובטווח הארוך ירוויחו. הוא אמר שהארגון ממש לא הרוויח מזה וה-WWE ירוויחו. כעבור כמה שבועות ג'רי לולר התפטר מ-RAW לאחר שאשתו פוטרה, והיימן החליף אותו כפרשן. כשהופיע על המסך, המעטים שלא הבינו קלטו. ECW מתה. מי חשב שיותר מארבע שנים אחר כך, שני המופעים הכי גדולים של ECW יתרחשו באותו הסופ"ש? או שהרווח בסופ"ש יתקרב, ואפילו יעבור, את כל שמונה שנות ההפסד?​
• הדבר המצחיק הוא ש-ECW לא מתה כמותג גם אז. בחלק שה-DVD שכח להזכיר, ולא דיברו עליו בוואן נייט סטנד, החלום של בובי יואינג ש-ECW שוכחת בהיסטוריה. שלושה שבועות לפני אחד מהאנגלים הגדולים בתולדות ה-WWF, גירושין של וינס ולינדה מקמהן כששיין מקמהן יקבל את השליטה ב-RAW ויהיה דראפט כך שהארגון יהיה בפיצול של RAW וסמאקדאון רק עם ECW, המעריצים בוושינגטון חרבנו על בוקר טי-באף באגוול. ה-WWF נלחצו ורצו שאריק בישוף יגיע כי חשבו שאינבייז'ן תיכשל והיו צריכים עזרה. בישוף היה צריך לעשות אנגל עם וינס שיציל את האירוע, ווינס ינצח אותו וזהו. כשזה נכשל, התוכנית הייתה להחיות את ECW. סטפני מקמהן הייתה הבעלים המגוחכת. ECW הייתה מאחורי WCW, למרות שהשיא של האנגל הכושל היו הפרומואים של היימן על וינס. אינבייז'ן הייתה האירוע הכי מוצלח שלא היה רסלמניה, בגלל הפיוד של WCW וה-WWF, פיוד שכבר נכשל לפי החלטת הארגון, וכך הם הגשימו את הנבואה. ECW, כמו WCW, חוסלה לפי הסטוריליין בנובמבר 2001, בסרבייבור סירייס כשה-WWF היו צריכים להיסגר אם היו מפסידים. צוות ECW/WCW הכיל את סטיב אוסטין, קורט אנגל, שיין מקמהן, בוקר טי ורוב ואן דאם. ב-2001, הארגון חשב שהיסטוריה לא משנה. אף איש מבחוץ לא הגיע לאנגל. למדו מהטעות. אחד מהדברים החשובים של ECW היה שתמיד צייתו להחלטות הקרב. היימן אהב את זה כשארגונים שיקרו לקהל על זה. לא ידוע למה. הוא היה חלק מאנגל ב-WCW בו ליווה את המידנייט אקספרס מול המידנייט אקספרס והמפסידים היו צריכים לעזוב. כעבור כמה שבועות, רנדי רוז, שליווה והפסיד, חזר, וזה לא היה הגיוני ו-WCW לא מצאו הסבר פרט לזה שעורכי דין החזירו אותו. חבר טוב של דייב מהילדות אהב את פלייר-סטימבוט אז, ושילם על האירוע. הם הלכו לארגון של רוי שיר כשגדלו. חלק היה טוב וחלק רע, אבל אם פרסמו תנאי קרב מסוים, זה קרה. היו קארדים וקרבות גרועים, אבל רק במהלך ההברזות הקהל חש שרימו אותו והפסיק להגיע.​

​

 

[YossihNew]

• כשה-WWWF פרסמו משהו שיקרה בהאוס שואוז, זה קרה. הבחור כעס כששמע שרוז חזר ואמר שהוא לא יצפה יותר. אולי היימן גדל על היאבקות שאם פרסמו משהו הוא קרה. הוא התחיל לעבוד בהיאבקות, וכולם היו מבוגרים ורחוקים מהמעריצים. הסוד להצלחה של ECW זה שהקהל שלהם לא היה מארקים שהיימן שיטה בהם עם קרבות מזויפים כמו הדור לפניו, ורוב הדור שגדל איתו והיה אחראי אז. טומי דרימר אמר ב"עלייתה ונפילתה של ECW" שהיימן שיקר למתאבקים אבל לא למעריצים, לפחות בפרסום. הוא פיטר את סאבו, הכוכב הגדול שלהם, בצורה ציבורית כשהבריז מאירוע אפילו שהיה לו בוקינג גדול בחו"ל. המטרה שלו הייתה שכולם יעבדו קשה למופע שהקהל יאהב. זה לא תמיד הצליח, אבל הוא שנא בוקרים שלא כיבדו את הקהל. ECW תמיד קיימה את התנאים. הקהל למד שכשפרסמו משהו ב-ECW זה לא היה זיוף. לכן WCW ממש נפלה עם המתאבקים, החשיפה והכסף. הם איבדו אמון והיו שחצנים. ב-1995 איאן ואקסל רוטן הפסידו בקרב ב-1995 והיו אמורים להתפרק, והם לא חזרו להיות צמד. אבל בסופ"ש, אנשים זכרו את זה שהם לא יהיו צמד, בגלל קרב מול 800 איש. אבל מי יזכור ש-ECW מתה לנצח בגלל אירוע של ה-WWF? מעריצי ECW לא רואים ב-ECW של סטפני מקמהן קשורה אליהם.​
• ה-ECW שהכירו חזרה, כי וינס מקמהן ראה את האור, אולי רוב ואן דאם מכר לו את הרעיון שהאירוע יצליח. הוא אומר שכן. המון אחרים אומרים שהיימן אמר ל-RVD לספר את זה, אבל מי יודע? התוכניות היו שרק מתאבקי WWE יהיו באירוע. אחר כך, רצו שהכותבים של WWE יכתבו אותה והיימן עף מצוות הכתיבה, וסטפני לא רצתה שידברו איתו בכלל. וינס השתכנע שהיימן צריך להיות אחראי על זה. היו ריבים על הכיוון, אבל בלי זה, האירוע אולי היה מצליח אבל לא היסטורי. הם למדו מטעויות הפלישה שנקבעה בידי אגו, והיימן שכח מכל הבעיות של העבר. הוא וג'ואי סטיילס היו מסוכסכים מאז סגירת הארגון, ועדיין היימן רצה שסטיילס יפרשן למרות שירד על האירוע, על היימן, על ה-WWE ונשבע נאמנות לשיין דאגלס. היימן אמר שהוא חשב שרוס יהיה טוב יותר, אבל זה יפגע באירוע כי זה לא אותנטי, בעיקר כי היה קשה להגיע להסכם עם סטיילס. רוס אמר לסטיילס לשכוח מהשנאה להיימן, כי זה לא עליו, ושיפרשן כי הרוויח את זה. לבסוף סטיילס חתם לשנתיים על כל פרויקט של ECW שיהיה לארגון, בעיקר ה-24/7. לפחות כרגע, אין תכנון לתוכנית נפרדת, אבל אם כן, הוא יוכל לפרשן. התוצאה היא שסטיילס היה אחד הכוכבים הגדולים באחד מהאירועים הכי זכורים בהיסטוריה. אחת הפרשנויות הטובות בהיסטוריה. והאירוניה היא שמי שהפיק ונתן לסטיילס שורות באוזניות היה היימן.​
• היימן שנא את מייק אוסום שעזב בזמן הכי רע. קשה להגיד כמה מהשורות של סטיילס באו ממנו, או כמה היו אמיתיות. אבל סטיילס דיבר על זה שאוסום הרוויח שש ספרות, עזב את הארגון וסיכן את כל המשפחות של השאר. הוא אמר שקיבל מיליון דולר ובונוס 250,000- בעצם מיליון דולר לשלוש שנים- ועמד לזרוק את התואר לפח זבל אלמלא צו מניעה. היימן רצה בוקינג לוורקרים שיוכלו לתת קרבות טובים ולא קרבות נוסטלגיה גרועים. אוסום היה ממש גמור בשנים האחרונות, היימן האמין במאסאטו טאנאקה ולקח מתאבק יפני לא צבעוני שלא ידע אנגלית והפך אותו לאלוף עולם בארגון לאומי. הוא שוב הצליח, במחשבה שטאנאקה ואוסום ילכדו את מה שעשו לפני חמש וחצי שנים, לפני שאוסום הזדקן ועבר ניתוחי ברך. ה-WWE שינו את הרעיון של היימן לקרב עם פולשים זרים. בישוף היה אמור להביא את אוסום כהפתעה וללוות אותו. בישוף לקח את אוסום כשהיה אלוף ECW, והתחיל אנגל שהיימן חיכה לו שנים עם RVD רודף ועומד לזכות בתואר, מה שהיימן חשב שיצליח לשנות הכל. זאת הייתה התקווה האחרונה. כנראה היו גומרים באותה צורה, אבל היימן והמון מעריצים חשבו שזה פצע שלא יגליד. הסופ"ש היה בלתי צפוי. מי חשב שקרב היחידים הראשון בחמש שנים בין ריי מיסטריו ויריבו האהוב סייקוזיס יכשל מול הקהל? אמרו שהקהל של פילדלפיה טוב משל ניו יורק, ומבחינת היאבקות הם היו טובים מרוב הקרבות של פילדלפיה, והיו מקבלים קימת כבוד מול הקהל שלהם. מי חשב שהמפגש הראשון בין כריס בנואה ואדי גאררו מאז שהיו אלופים יאכזב? מי חשב שאוסום וג'ואי סטיילס יגנבו את ההצגה? מה שהיה צפוי זה שטומי דרימר וסנדמן-דאדליז היה מיין איבנט מושלם. זה פתח תיבת פנדורה שעדיף להימנע ממנה ברמה הזאת. המון אנשים יכולים לעשות מאה דברים הזויים בלילה אחד ולהיות נהדרים. הטריק הוא להמשיך עם העסקים, לא לעשות פיצוץ קצר שימות אחר כך. טאנאקה-אוסום היה מדהים לצפייה, אבל יציאה ממהלך אחד אחרי השני ומכות הכיסא של טאנאקה לראש גורמות לכל כיסא ב-WWE להיראות רע.​
• ההיסטוריה נעשתה יומיים קודם בפילדלפיה, ב-ECW ארינה, וברמה גדולה יותר כעבור יומיים, כשבלילה אחד ECW הרוויחה יותר כסף מכל שנה שהייתה קיימת. ההצלחה של האירועים, הראשון ברמה נמוכה יותר, הוכרעה לפני שהאירוע התרחש בגלל שהקהל רצה את זה. הקהל רצה שהאירוע יצליח בלי קשר למה שיהיה, עם תוכנית היט עלובה וקרבות טובים שנגמרו מהר ולא הצליחו. והקהל רצה את ECW ולא את ה-WWE, ושנא את ריי מיסטריו וה-619 כי לא עשה את זה ב-ECW, או סייקוזיס בלי מסכה כי הייתה לו אחת ב-ECW. זה התחיל כשכריס ג'ריקו יצא עם תלבושת לב ארי שלו, מוויניפג, ולא Y2J ממנהסט. הקהל לא הבין, לאנס סטורם ניצח את כריס ג'ריקו כמחווה בקרב הפרישה שלו. לא עשו טקס גדול כצפוי. סטורם ניצח כהיל בגלל ההתערבות של ג'סטין קרדיבל, מה שאיחד את האימפקט פליירס, הצמד הגדול לאחר שהדאדליז עזבו ב-1999, לקראת ההתערבות במיין איבנט. אבל הרעיון היה שזה לא ה-WWE, כי ב-RAW ג'ריקו הכוכב היה מנצח. זה היה אמור להראות שכל הערב הוא לא WWE. הקהל קבע. הרגשות הגיעו לשיא אבל לא כמו התגובה בפילדלפיה, למרות שהאירוע בפילדלפיה לא היה כמו זה. ועדיין, רבים שנכחו בשני האירועים חשו שהרגש בפילדלפיה ניצח את האנגלים והכוכבים בניו יורק.​
• הייתה יריבות באירועים, אבל זה לא שינה מי יותר טוב, כי שניהם הצליחו. זה ברור שיש שוק למשהו שונה. כמה זה יצליח- לך תדע. מה שקרה בסופ"ש לא יחזור שוב. טקסי מחזור זה נחמד, אבל לחדש קשרים לא עובד. מבחינת טלוויזיה, לפעמים זה מצליח, אבל החייאת סדרה בדרך כלל לא מצליחה. ECW הכי קרובה למסע בין כוכבים. היו לה מעריצים, אבל היא כמעט בוטלה כל עונה בגלל רייטינג רע כשויליאם שטנר ולאונרד נימוי היו בסוף שנות ה-60. מה ששמר עליה בחיים היה שהקהל שלה כתב מכתבים לרשת, אבל כששאר העולם לא תמך בהם מספיק, הם חוסלו. אחרי שנקברה בטלוויזיה, המעריצים שמרו על זכרה. חשבו שלא נשאר כלום, אבל היו סרטים וסדרות בת. בדיוק ביטלו תוכנית בת- 35 שנה אחרי שחשבו שהם מתים כי לא היו מספיק תומכים. ECW המקורית לא הביאה 6,000 איש למופע בהיסטוריה. היא לא הרוויחה. היא זעזעה את התעשייה אבל לא הצליחה. ללא ספק המפיקים של הלהיטים זלזלו במסע בין כוכבים כי היא לא הצליחה. אבל התוכניות הנצפות בשנה האחרונה שלה לא הרוויחו כמוה לבסוף. מה עכשיו? מבחינה שיווקית, יש פוטנציאל. ה-DVD בטח ימכר המון, ועוד קלטות ישנות. יש המון כסף במרצ'נדייז. ECW במקום היט תביא רייטינג, אבל החייאה היא עם חסרונות. האם USA ירשו חושפנות, שולחנות בוערים וקללות ש-ECW צריכה בשבע בערב? ברור שלא. וינס יוכל להשיג לייט נייט, אבל הוא לא יתן להם לרדת עליו ו-ECW הצליחה בגלל שירדה על אנשים. ותלונות על הפוש זה נחמד אם זה נראה כמו שוט, אבל וינס רוסו ניסה את זה וזה נכשל. לאנשים נמאס מזה. יש פוטנציאל בהאוס שואוז של ECW, לטווח קצר, אבל לכו תדעו. אבל יש בעיות. ה-WWE לא יכולים להרשותל-ECW להיות מגניבה בניגוד אליהם. ההצלחה והתשוקה, מירידה על מפתחי הגוף ב-RAW, הראיונות המתוסרטים, הצוות היצירתי, וחוסר היכולת להכיר באובריות של מתאבקים, היה מרתק. אבל ה-WWE לא רוצים להציג את עצמם כארגון מטומטם ולא מגניב שלא מבין מה רוצים לראות.​
• זה כמו ה-nWo ב-WCW, שגרמו למותג להיראות לא מגניב, וזה היה ברור ב-RAW, שהייתה מרדימה עם כל הדיבורים שלא התקדמו. לא הכירו בהצלחת הלילה הקודם, אבל פרסמו את השידור החוזר בניגוד לפעמים קודמות. אריק בישוף, אחרי שחטף בסוף האירוע, חזר, מכר כאב, אבל אפילו לא היה עם מגן צוואר. הוא לא היה צריך להיות. הוא קצת התייחס, וצעקו עליו "ECW" כי אמר שהוא לא רוצה לשמוע על זה. יש דרכים ללמוד מהטעויות של WCW, אבל אנחנו יודעים מה יקרה אם לא יטפלו בזה. ECW יכולה להיות חיובית. היימן הבוקר והפרפורמר יכול להיות טוב יותר. החוזה שלו נגמר בסוף השנה. אם ישיג שידור, אולי הוא לא יצטרך את וינס וירוץ נגדו. לפני כמה שבועות זה היה מטופש, ואולי עדיין. אבל זה היה טיפשי גם ב-1993 ולא הגיוני פחות מזה שהיו יותר גדולים מהחזרה של האלק הוגאן או סטיב אוסטין. כמה אנשים יוכלו לקבל תפקיד, אבל טאז לא רוצה להתאבק, אוסום יחשף אם יצטרף להתאבק, וסנדמן אולי טוב כדמות אבל הוא מעתיק מאוסטין ולא בטוח שרוצים שפייס יעשן או יכנס חמש דקות. אבל המוצר שונה. יש מקום לסטורליינים וראיונות אמינים, והתוכנית אמרה את זה בבירור. הראיונות המתוסרטים של ה-WWE יצאו מזויפים בהשוואה למה שקרה כאן. אבל האלימות, השולחנות, הסיכון והאש גרמו לקהל לצעוק "הולי שיט" בשנות ה-90 ויצרו דור של מתאבקים עם פציעות והתמכרויות למשככי כאבים. המון אייג'נטס שעבדו, בגלל שאמורים ללמד מתאבקים פסיכולוגיה ובטיחות, שנאו את זה. עשו את זה כדי לתת לקהל אירוע טוב. זה יכול לפגוע בתעשייה, אבל ה-WWE במצב טוב. הם לא כמו לפני כמה שנים, אבל די התאוששו השנה. הם מרוויחים יפה בלי סיכונים. הפציעות ירדו. הקריירות התארכו. ה-WWE צריכים לדאוג שניצול המצב לא יחמיר את המוצר שלהם. סמאקדאון צריכה משהו לקראת המעבר לשישי. אפשר לשמור על RAW זהה, כי היא די טובה. ECW בסמאקדאון תוכל לעזור ולמכור המון מרצ'נדייז ולאושש את התוכנית. אפשר לעשות את הפיוד של JBL והשאר נגד ECW. זה יותר מעניין מכל דבר אחר בסמאקדאון בשנה האחרונה, ו-JBL יהיה בפיוד עם רגש ולא סתם מצחיק עם קרבות גרועים ללא עניין. היימן צריך להיות הדמות הראשית. אבל צריך לבקר אותו- והוא לא ממש מצליח עם זה. אפשר ללכת בכיוונים מסוכנים אך מתגמלים. זה העתיד של ההיאבקות, ואף אחד לא מבין ושולט בזה. או שאפשר בצורה יותר צפויה ופחות מסוכנת למכור חולצות, DVD, תוכניות וכו', ופעם או פעמיים בשנה לערוך איחוד- כמו האלקמניה כשיש לה שוק.​
• הייתה תקרית מכוערת מהאנגל. JBL שתה כל היום ונתן פרומו נהדר לקראת הקטטה בסוף. הוא הרביץ באמת לבלו מיני, ופתח לו פצע שחטף ממכת כיסא מרייבן ביום שישי. הוא גם פתח חתך מעל העין ועשה לו פנס. מיני אמר שכשהקטטה התחילה הוא נלחם בקואץ' ואז חש מכה. הוא רצה לפגוע אבל ניסה להגן על התפרים. הוא הרביץ ל-JBL קצת בצלעות אבל JBL הרביץ לו בפנים ופגע בו. הוא ראה רק אדום בעיניים וחשב שמשך את מייבן מולו כדי ש"יחנוק" אותו. אנשים באו לבדוק אותו והם עשו את האנגל עם אוסטין ובישוף ואת החגיגות. עם כמה שבראדשו היה רע, הוא הרגיש את הקהל ושום דבר אחר. לאחר מכן הוא ראה את בראדשו בעמדת הגורילה. אנשים נכנסו ביניהם. JBL כעס שדיבר עליו באינטרנט. מיני צעק שזה וורק והלך.​

 

[YossihNew]

• מיני קיווה שיענישו את JBL אבל ידע שלא. ה-WWE היו אמורים להתעלם מזה כי כוכב שלהם תקף מישהו בלי חוזה והם לא רצו את ההשלכות. אי אפשר לראות הכל, אבל נדמה שמיני ירד על JBL שחיכה שהקטטה תתחיל. כעבור קצת זמן, רואים אותו מאחורי אל סנואו, מלגלג. JBL רודף אחריו וסנואו מנסה לעצור אותו כשמיני עם קואץ'. JBL תוקף אותו מאחור, במכה סטיפית. לאחר מכן רואים את השוט שלהם. JBL הכה לפנים והם הופרדו. אחר כך הוא ניסה לתקוף אותו שוב. JBL במעמד גבוה אז לא יעשו לו כלום. אולי ב-ECW החוקים שונים, אבל בהיאבקות מתמסטלים אחרי התוכנית ולא בזירה כדי לא לפגוע ביריב שלך. במקרה הזה, JBL היה לא מקצועי כי ידע שיהיה אנגל. כמובן ש-60 שניות לא דורשות הרבה. הבעיה שלא רואים הכל, ולא יודעים מה מיני אמר, אולי הוא התגרה בו, או שזה וורק, אבל אל סנואו חש שיהיו צרות. מיני כבר אמר ש-JBL התבריין עליו בתקופה שהיה ב-WWE. בסמאקדאון, JBL ירד עליו וזה נערך. מיני התווכח עם אנשים בפורומים ואמר שהם לא בתחום, אז הם לא מבינים למה בוב הולי תקף את מאט קפוטלי בטאף אינאף או למה ניו ג'ק שבר לצ'אד אוסטין את הרגל ב-ECW. המופעים השלימו אחד את השני. ה-WWE הרשו לרבים להחשיב את האירוע של דאגלס לאותנטי. דאגלס אמר שאם הוא היה מנסה להיכשל היה קובע שבישוף, אנגל ו-JBL יובילו את ה-WWE נגד ECW. חבל. אחר כך הוא אמר שהוא חשב שזה טוב לסטוריליין שני אבל לא באירוע הראשון- הראשון יהיה של ECW והשני לאנגל בין ארגוני. ברור שלפעמים ECW הביאה אנשי WWF ו-WCW למרות הכל. מיק פולי הגיע ל-ECW כאלוף זוגות של WCW, ואחרי שהיימן הביא אותו לקרב חלומות מול סאבו, הוא זרק את התואר וקיבל היט. זה היה חלק מהסיבות בגללן פולי עזב עבודה מתגמלת ל-ECW והאינדיז.​
• לא משנה מה היימן חושב, הוא לא אמר כלום על דאגלס. הוא אמר שהוא מקווה שזה יצליח, כי פול מקרטני לא שנא את הביטלמניה. אולי הוא ירד עליו בזה. דרימר אמר שאנשים מהאינדיז צריכים את זה, אבל בבייט דיס אמר שדאגלס מתעלק עליהם. אין ספק שרבים חשו ככה. מופע האינדי הכי מוצלח בארה"ב היה בגלל DVD של ה-WWE. דרימר אמר שהוא שמח שהצליחו, אבל וינס מקמהן הבעלים של ECW ויכול לעשות מה שהוא רוצה עם זה. הוא אמר שזאת לא ECW, זה MLW או XPW, העתקים כושלים. הוא טעה. טרי פאנק, שוויתר על תשלום גדול פי שלושה ועל סיכוי להיות כוכב ענק במקום מאוד גדול, עשה את זה כי יכול היה לבחור. הוא אמר ש-ECW היא לא פול היימן וטומי דרימר, אלא כמה אנשים. ECW בלי האותיות התאימה יותר. WWE, כמו WCW, נבנתה נגד ארגונים קטנים. אם דאגלס רוצה עוד אירועים, ה-WWE יערכו האוס שואוז משלהם וימשיכו עם ECW, ויקחו את סנדמן וסאבו ואולי את פאנק. ככה זה. פאנק אמר לדאגלס שהוא ציפה לזה. לא היו עניינים שליליים אצל דאגלס לפני מה שדרימר אמר, או בעיני הקהל. לאחר האירוע, דאגלס אמר שהתייחסו אליהם כעל עלוקות, והוא אמר שהפרסומות בניו יורק מפרסמות את פאנק שלא יגיע, אז מי עלוקה? דאגלס שיבח את היימן ואמר שהוא ווינס גאונים, אבל היימן המציא את הפרנצ'ייז ווינס המציא את דין דאגלס. מה שמוזר זה שעם כמה שהיימן היה חייב כסף לאנשים, והמון לדאגלס, בלי קשר לזה, היימן נתן לדאגלס להפוך לכוכב ואפשר לו לקבל 600,000 דולר לשנה ב-WCW. וזה קרה עם המון אנשים שהתאבקו.​
• מי חשב על זה לפני ארבע שנים בתהליך פשיטת הרגל? מי חשב שהאיש שירוויח יהיה וינס מקמהן? איש מאחורי הקלעים שמע שאנשי ההפקה לא ידעו מה קורה. הם חשבו שהקהל היה פראי, הבניין מזבלה וירדו על המתאבקים. הם לא מבינים את המוצר. מתאבק אחר אמר שיקברו את זה, אבל עבורו זה מבדר ושונה מהחזון של טריפל אייץ'. זה משעמם אותו לחזור. התגובה של המתאבקים, שלא חוו את ECW מעבר ל-DVD, במרפסת, הייתה מעניינת. הם שיחקו הילים וחלק מהלעג היה וורק. אנגל היה מהופנט, ובחן הכל כשלא צולם. אבל כל המתאבקים, כולל אלו שצחקו בקהל רוב הזמן, היו המומים כשהקהל שר את השיר של סנדמן, מה שרק אנשים שנחשפו ל-WWE בלבד לא ציפו לו. אם משהו מעצבן, זה ש-WWE לא רכשו זכויות להמון שירים. הקהל לא שמח לשמוע את ריי, בנואה ואדי יוצאים למוזיקה של ה-WWE. כשהדאדליז יצאו הקהל כבר היה נלהב אז זה לא היה חשוב. הם התלהבו מסטיב אוסטין ומעטים ידעו שיגיע. אבל הכניסה של סנדמן הייתה אותנטית. היו המון קרבות פוליטיים בין היימן וה-WWE. הוא התפשר על המוזיקה ועל הזמן לפרומואים. בתמורה, הוא הכניס את סדרת מכות הכיסא של טאנאקה, והארגון התעצבן על זה, המהלכים והשולחנות בקרב של אוסום, ראיון של RVD בו ירד על WWE ואמר מה שרצה, בלי עימות בין בישוף והיימן, התערבות של טאז לאחר אוסטין- רצו שאוסטין יסגור- ואחריות על הפרשנות של סטיילס במקום וינס.​

הארדקור הומקאמינג- 20 ביוני, 2005:​

• הארדקור הומקאמינג שבר שיא ביותר מרגש. זה היה מופע האינדי המוצלח ביותר בהיסטוריה. המחירים הגבוהים ב-ECW ארינה והמרצ'נדייז הכניסו 135,000 דולר מכרטיסים ו-34,000 ממרצ'נדייז. פי שלושה מ-ECW, והמרצ'נדייז- 30 דולר למעריץ- כפול מברלי ליגל. הם דחפו את 1,200 האיש לאולם, ודאגלס אמר לפני המופע שהוא נותן לכולם בונוסים כי האירוע מוצלח. דאגלס שמר 40,000 דולר תקציב פרסום אבל לא היה צריך כי הכרטיסים נמכרו מהר. ועדיין השקיעו המון בהפקה, והמון אנשי TNA טסו לעזור. DVD יצא עוד כמה שבועות, והמתאבקים חתמו על טופס אישור לאירוע, אבל עוד לא ידוע מתי זה ישודר. יש תוכניות להאוס שואוז בערי ECW, אבל ה-WWE יקשו. דאגלס אמר למתאבקים שהמטרה היא שמי שיראה יגיד שהם נהדרים ו-WWE לא. הוא אמר שהם עשו מהפכה בתעשייה. הוא קיווה להלהיב את עצמו. דאגלס, פאנק וסאבו חששו מהקרב שלהם. הם מבוגרים ב-11 שנה, וניסו לשחזר את הקרב ההיסטורי שלהם. דאגלס ופאנק ידעו שהם לא יכולים לעשות את מה שעשו פעם. פאנק חכם אבל בן 61 ואחרי ניתוח לב, והקהל ידע את הטריקים שלו, ושילם המון כסף על המיין איבנט. דאגלס לא טוב כבר שנים. סאבו דווקא בריא בגלל החופשה אבל גם לא בשיאו. פעם לא ידעת מה הקהל של ECW יעשה, ובגלל זה הם היו חשובים. במקרה הטוב, הם היו קהל יותר מכובד מכל קהל אחר. במקרה הרע, להפך. פאנק פעם או פעמיים קיבל קריאות בוז שם וזה אחרי שבנה את הארגון, והוא מבוגר עכשיו. אבל המעריצים הפכו למבוגרים יותר והלא מכבדים לא שילמו 100 דולר על כרטיסים, הם הבינו מה הקריבו כדי לבדר אותם. פאנק הציע קרב חוטי תיל, וידע שאף אחד לא יצפה לקרב כמו פעם והוא מעדיף להיחתך. בהתחלה סירבו לו כי הוועדה האתלטית סירבה לחוטי תיל. דיברו על כך ביום האירוע והוחלט שלא לעשות את זה. הוועדה האתלטית לא אישרה עד לאחר תחילת האירוע בגלל תשלום שקיבלה, והם היו מוכנים אם יקהו את הקוצים. הוועדה דרשה שג'רמי בוראש יביא את חוטי התיל מהזירה לשם כדי שיבדקו את זה, והם אישרו את זה.​
• עוד בעיה הייתה מיק פולי. פולי הסכים להגיע כהפתעה הגדולה, אבל אמר לדאגלס שאם זה ידלוף, בגלל שהוא באירוע השני, הוא לא יגיע. זה לא דלף ופולי הכחיש שיהיה שם והוא לא פורסם. פולי נתקע בפקק לפני האירוע, הוא רצה לאחר כדי שלא יראו שהגיע. הוא לא חשב שיספיק, אבל האירוע התארך והוא הגיע. אבל הגיע. הזמנים השתנו- פעם מתאבקים ותיקים אמרו שהם עבדו על המארקים, ומתאבקי ECW הם המארקים שהקהל שולט בהם. זה מתאים להשפעה של ECW על ההיאבקות. הזמנים השתנו, אבל ECW שינתה הכל. דאגלס ירד על המופע השני, למרות שרבים עבדו בו, ואמר שלא רוצים לראות את אריק בישוף במופע של ECW. דאגלס הבהיר שאמנם אי אפשר לשלוט בקהל, אבל הוא לא רצה שיצעקו ECW. ניו ג'ק לא הקשיב ויצטרכו לערוך את הפרומו שלו שהיה נהדר. הם גם רצו לשמור על האירוע שלוש שעות- אנשים לא רוצים שהקהל יהיה חצי מגודלו ב-11 בלילה והאירוע לא נגמר. אבל הקהל לא עמד לעזוב, והאירוע נמשך ארבע שעות ועוד שעתיים וחצי לשאלות ותשובות עם מאות. בולס מאהוני דרש יותר כסף ביום האירוע ולכן לא הגיע.​
• טוד גורדון יצא לפתוח את האירוע ובכה. היה המון רגש באירוע הזה. ג'ואי סטיילס יצא ובכה, ואחריו גם דון קאליס ההיל. מדהים שהלילה היה אפשרי. ג'ואל גרטנר שרזה ולומד שדרנות יצא עם הקאצ'פרייזים שלו, ורב עם קאליס כמו פעם.​

​

 

[YossihNew]

1. מייקי וויפרק וכריס צ'אטי ניצחו את סיימון דיימונד ו-CW אנדרסון. קרב פתיחה בסיסי. 2 כוכבים.​
2. טרייסי סמות'רס ניצח את בלו מיני בקרב קומי. תכננו להביא גם את טומי ריץ' ו-JT סמית' מול צ'אטי, אקסל רוטן וג'ייסון נייט. הקהל לא רצה לראות קרב מסוים אלא משהו מיוחד. הייתה תחרות ריקודים. מיני עבד בטרנינג וחטף אגרופן מסמית'. 1.5 כוכבים.​
3. שידרו סרטון למתים, כולל רוקו רוק, כריס קנדידו, לואי ספיקולי, בריאן פילמן, פיטבול אנתוני דוראנטה ואדי גילברט. גארי וולף, ג'וני גראנג' ותמי סיטץ' יצאו. הקהל צעק על תמי את השם של קנדידו ושתראה את הציצי שלה, כמו פעם, אבל בצורה טובה. תמי אמרה שלקח לה המון זמן להיכנס לשמלה. לאחר האירוע, עשו מכירה פומבית לשלט של ECW עם ההכנסות לקרן קנדידו. סאבו הציע 700 דולר, ותמי אמרה שאם מישהו יציע יותר היא תראה לו את החזה. מישהו שילם 800, ואחר כך הוא גם הציג את המגבת של אולטימייט ווריור בהיט. תמי כבר לא עובדת בסלון שיזוף ועומדת לעבוד כדי ג'יי ברדיו.​
4. דני דורינג ורודקיל יצאו, הקהל קרא לניו ג'ק מוקדם מדי. דורינג ורודקיל תקפו את גראנג' ואת וולף, ו-911, שפעם קיבל פופ כשיצא ונתן צ'וקסלאם לאנשים, הציל. הוא קיבל תגובות טובות אבל לא הבין את הגבולות שלו וחשב שהוא היה צריך להיות מיין איבנטר. הוא נכשל והיימן פיטר אותו, אבל הוא חזר כשטאז הפך אותו לעוד קורבן. לאחר מכן גראנג' העביר את רודקיל דרך שולחן. פאבליק אנמי הסבירו על ECW. הם היו הכוכבים הביתיים הראשונים של פול היימן. אם הופתעו שג'וני רוטן ושותפו בן ה-40, צ'יטה קיד, הפכו לצמד ענק בצפון אמריקה בלי חשיפה בתקופת מיתון, היימן ידע את זה ואמר שהם יהיו ענקיים. רבים חשבו שהם הכי טובים בעולם ב-1994-95, כשכולם ראו את ה-ECW ארינה. היה דם, שולחנות וספוטים, ופרומואים קומיים שעזרו להם. רצו אותם. ECW יצרה כוכבים. WWE ו-WCW לקחו אותם, אבל הם נכשלו בלי הגנה. סנדמן למשל חזר לאחר מכן, אפילו שהיימן עשה אותו ג'ובר לכוכבים חדשים שלא התקרבו אליו. פאבליק אנמי חזרו אבל לא בלטו. לא ידעת איך יגיבו.​
5. טו קולד סקורפיו ניצח את קיד קאש. קאש היה היל ואמר שזה קרב המעופפים, אבל הם התחילו לאט ועם ברול. הקהל אהב את קאש. 3 כוכבים.​
6. ג'ון קרונוס יצא, פרי סאטורן שבר את הצוואר. האלימינייטורס החליפו את פאבליק אנמי כצמד של 1996-97. בניגוד אל הפאבליק אנמי, שהאנשים האמינו כי היו להם קרבות פראיים, האלימינייטורס נתנו מהלכים משותפים וספוטים גדולים. סטיילס הוציא אותם אובר- הוא צעק "טוטאל אלימיניישן" על הפינישר שלהם, ואמר שהם הצמד הכי טוב בעולם. הוא אמר את זה ואנשים האמינו. הם היו אמורים להתאחד אחרי שמונה שנים לאחר סכסוך כי סאטורן רצה להיות לבד. כמה ימים לפני כן הסתבר שסאטורן עוד במגן צוואר, אחרים אמרו שהיה פצוע וקיווה שיוכל לחזור בזמן, וכשגילה שלא עבר ניתוח. אקסל ואיאן רוטן יצאו ואמרו שב-1995 הם התפרקו. הם שמרו על הכרזה שמעטים זכרו. הם אמרו שילחמו ביחד אז תקפו את קרונוס, וניו ג'ק, שעזר לקרונוס לאחר הפיצול של הגנגסטרים, עזר לו. דאגלס רצה אלימינייטורס-גנגסטרים. מוסטפה סעיד, כמו באם באם ביגלו, לא נמצא בזמן. ניו ג'ק קפץ על איאן דרך שולחן מגובה 6 מטר. הרוטנים וניו ג'ק חגגו לאחר מכן.​
7. ניו ג'ק נתן פרומו נהדר. הוא הודה לקהל הנאמן, ואמר שהם תמכו בארגון עם כל ההנהלה הכושלת. הוא אמר שיש עוד מופע ביום ראשון והקהל קילל את וינס. עוד חצי שנה, אולי זה לא יהיה מעניין, אבל וינס לא גרם להם לבחור בין המופעים. אמנם חבל שהוא איים עליהם אם ישתמשו בשם של ECW, אבל יש לו את הזכויות והם עומדים לשווק DVD. ניו ג'ק אמר ש-ECW היא לא אריק בישוף והאידיוטים עם הסטרואידים. הוא אמר שרצו שיגיע והוא סירב כי חששו לעבוד איתו. בעצם יש לו צו מעצר בניו יורק. וינס החליט בגלל זה לא להשתמש בו למרות שהוא מנסה לבטל את זה. ניו ג'ק עף מהתסריט לפני חודשיים. הוא אמר שהאירוע הוא כמו סקס עם כלבה עם תחת טוב כי תהיה מסופק והזמין נשים למלון. ריק פלייר אמר את זה יותר יפה. הוא אמר שהם ECW וכל אחד אחר יכול למצוץ לו.​
8. ג'רי לין ניצח את ג'סטין קרדיבל שהיה עם ג'ייסון נייט. הקרב הטוב של הלילה. לין לא התאבק שנה אחרי ניתוח כתף. הם עשו מהלכים נהדרים. ג'אז התערבה ותקפה את ג'ייסון שהייתה איתו בפיוד, ולין אמר שזה היה קרב לא רע לבחור בן 42 עוד יומיים. 4 כוכבים.​
9. רייבן ניצח את סנדמן. סנדמן נתן כניסה ארוכה כמו הקרב. סנדמן וטרי פאנק היו הכי אובר. הארדקור קומי וברולינג. רייבן יצא עם המוסקטר, ששלף חרב על סנדמן שהרביץ לו. בלו מיני תקף את סנדמן. דון איץ אלן יצא. הוא היה ג'ובר בהתחלה ופעם דורג מקום 500 ב-PWI. מייקי וויפרק הציל את סנדמן אבל בגד בו ורייבן ניצח. 2 כוכבים.​
10. סאבו ניצח את פאנק ודאגלס בקרב המשולש. חוטי התיל היו מתכת עם עוקצים כל 15 ס"מ. הם עשו ספוטים מהקרב הראשון כמו האדלוק משולש וסליפר משולש. הם דיממו. דאגלס השתמש בשרשרת. האורות נכבו, ומיק פולי יצא בחולצת השופט של מנקיינד. הוא השתמש בגרב והקהל שנא את זה. הוא אמר שיש זמן ומקום לגרב וזה לא ב-ECW. הוא עטף אותו בחוטי תיל ואז תקף את דאגלס ונתן לו DDT. פאנק הצמיד את דאגלס, ואחרי כמה דקות סאבו ניצח. פאנק היה אמור לקפוץ על סאבו מסולם אבל הסולם התפרק, אז הוא נפל על חוטי התיל. סאבו הצמיד אותו. לא קלאסי אבל כולם הבינו מה צריך לעשות. הקהל עודד את פאנק ואז את פולי. פולי הובך וסימן להם לעודד את פאנק. 3.5 כוכבים.​

 

[YossihNew]

כתבה על ביל מילר- 4 ביולי, 2005:

• הבחירות להיכל התהילה ייערכו החודש, וקורא כתב כתבה על ביל מילר, אחד מהמועמדים. דייב רוצה להוסיף משהו לגבי חוסר היכולת לכאורה של מתאבקים משנות ה-60 וה-70 לכניסה- וואהו מקדניאל נכנס לפני כמה שנים. בנוסף, יש כבר 70 אנשים מאותה התקופה בהיכל התהילה, אז זה לא שמזלזלים בכוכבים הגדולים מאותה תקופה. למעשה, כמעט חצי מחברי היכל התהילה באו מהעשורים הללו. אמנם יש פחות היאבקות צפון אמריקנית ובין לאומית- פרט ליפנית- היום מאשר בשנות ה-60 וה-70 בגלל שאז הכל היה אזורי והיו יותר ארגונים, העסק גדל מאוד מאז שנות ה-80 ואילך. בחור כמו סטינג, שהיה אחד מהשמות הכי גדולים בצפון אמריקה במשך עשור ואלוף עולם הרבה פעמים, היה נבחר מיד אם היה כוכב בין 1959-1970, ולא ב-1989-2000. והוא בחור שלא ייכנס לעולם. יש אנשים שיבכו כשנעלה את חוסר הצדק הזה, ויגידו שהיכל התהילה לא צריך להיות לפי מכסות, וזה נכון קצת, אבל היית חושב שבתקופה בה העסק היה בשיאו, סוף שנות ה-90 בארה"ב, מספר האנשים שהיו נכנסים להיכל התהילה היה גבוה יותר מתחילת שנות ה-70 וה-AWA האזורית. לארגון היו רק עשרים מתאבקים ברוסטר ולא 125. הקהל, פרט למקרים מאוד מעטים, לא התעלה על 12,000 ששילמו כמו ה-WWF בממוצע ב-1999, דבר שהיו קרובים אליו גם בשנת 2000. לשם השוואה, בשנות ה-70, כל העסק היה ההכנסות בהאוס שואוז. בשנות ה-90, ההאוס שואוז כבר היו מקום שלישי רחוק מאחורי ביירייטס ורייטינג. ב-AWA במערב התיכון בתחילת שנות ה-70, והם היו ארגון מוצלח, נכנסו ניק בוקווינקל, דיק דה ברוזר, קראשר, דיסטרוייר, ריק פלייר כמתאבק פתיחה, בילי גרהאם, בובי הינן, דני הודג' לפעמים, דאסטי רודס שהיה בצמד הילי רציני, בילי רובינסון, ריי סטיבנס, מאד דוג ואשון, וואהו מקדניאל וורן גאנייה. בנוסף, דיק מורדוק, רד בסטיאן, דון מוראקו, ג'ימי סנוקה שגם היה רחוק משיאו, ואיבן קולוף מועמדים, ואפשר להכניס את וילבור סניידר. אז 11 אנשים נכנסו להיכל התהילה ועוד שישה מועמדים, זה אחוד עצום. בין 1999 ל-2000 ב-WWE, יש לנו את אנדרטייקר, מיק פולי, קורט אנגל, כריס בנואה וסטיב אוסטין. הרוק ייכנס וטריפל אייץ' ואדי גאררו מועמדים, ואולי כריס ג'ריקו, אז שישה אנשים ברוסטר שהכיל 125 איש, לגאנייה בקושי היו 30 בשיאו. זה לא קשור למילר. קשה להגיד שקשה יותר למתאבקים משנות ה-60 וה-70 להיכנס, כי עבורם זה קל יותר אלא אם תגיד שהאיכות של המתאבקים ירדה מאז, וזה מגוחך בכל קטגוריה פרט לראיונות, כי אז היו הרבה יותר דברנים טובים מאשר היום. אבל אנשים יותר זוכרים את המתאבקים מאז. אז הנה הטיעונים לגבי מילר, שהוא מועמד חשוב.​
• רבים אומרים שזה בלתי אפשרי שמתאבקים חשובים משנות ה-60 וה-70 יכנסו להיכל התהילה של האובזרבר. התחושה היא שהבוחרים הם רק מצביעים שלא מעריכים את האירועים והמתאבקים שהיו לפני 1980. לא הסכמתי עם הטיעון הזה ואני הייתי שמח שארל קאדוק היה נכנס לפני הבוחרים לפני שנתיים, כי דמות היסטורית חשובה אולי תצליח. בשנה שעברה, שמחתי לראות שכמה מהמתאבקים הקלאסיים של שנות ה-60 נבחנו, והבחירה הכי גדולה וחשובה מביניהם היה ביל מילר. היה מביך שהשיג רק 19%. בתור מי שנחשב להיסטוריון בקבוצת המעריצים שלו ומי שכתב את ספר השיאים של ביל מילר, אני חש צורך ללחוץ קצת, ולעבור על הקריירה של מילר ולהסביר למה מגיע לו. אני עושה את זה לא רק עבור מילר, אלא בגלל שאני מכבד את היכל התהילה של האובזרבר. דוקטור ביל מילר היה מתאבק רציני, וזכה באליפות היאבקות וגם בפוטבול באוניברסיטת אוהיו. הוא היה וטרינר. הוא ערך בכורה באפריל 1951 אצל אל האפט בקולומבוס. מילר הענק קיבל פוש מיומו הראשון וכנראה עשה ג'וב אחד, לראפי סילבסטיין בשיקגו, כל השנה. ב-1952 הפך למיין איבנטר באוהיו, והתאבק מול אנשים כמו פרימו קרנרה, ג'וני ולנטיין ובאדי רוג'רס, איתו היה לו פיוד ארוך. במאי 1952 זכה מילר באליפות ה-AWA העולמית וניצח את דון איגל בפיטסבורג, על תואר שנוצר בקרב של לואיס וסוננברג ב-1929. הוא הפסיד את התואר בספטמבר לדון ארנולד.​
• ב-1953 ו-1954, נשאר באוהיו. הוא החליף את התואר המזרחי פעמיים עם באדי רוג'רס, וקיבל תשעה קרבות על תואר ה-NWA של לו ת'אז. בסוף 1954 עבר לסנט לואיס. ב-1955, הוא וסטן הולק זכו בתארי הזוגות האמריקנים מרוג'רס וגרייט סקוט, ואז הוא הצליח בקנדה, והתאבק מול פאט או'קונור אלוף מונטריאול העולמי, אנטונינו רוקה, יוקון אריק ויבון רוברט. ביולי, מילר שוב ניצח את רוג'רס על התואר המזרחי. כאלוף, נלחם מול בובו ברזיל, האנס שמידט, או'קונור ודיק הוטון לפני שהפסיד את התואר לרוג'רס באוקטובר. ב-1956 מילר התאבק לראשונה במיניאפוליס ובין אפריל ודצמבר בצפון קליפורניה. הוא היה בפיוד עם ליאו נומליני המקומי ועשה ג'וב רציני לשחקן הפוטבול ביולי. בסן פרנסיסקו ביל קיבל כשותף את "אחיו" אד מילר, בצמד מאוד מפורסם אז. באוגוסט, האחים מילר ניצחו את בובו ברזיל ואנריקה טורס וזכו בתארי הזוגות של ה-NWA. הם הפסידו את התארים לבן ומייק שארפ באוקטובר. ב-1957 הצמד עבר לטורונטו וזכה בתארי הזוגות הקנדיים מגאי וג'ו ברונטי בפברואר 1957 בהמילטון. הם הפסידו את התארים לוויפר ווטסון ופאט או'קונור במאי בטורונטו. בהמשך השנה, אד מילר הוחלף באח האמיתי של ביל, דן, בקלגרי.​
• ב-1958 ביל ואד התאחדו בטורונטו והוא גם נלחם מול וויפר ווטסון, ברזיל, וילבור סניידר, ג'ין קיניסקי, ת'אז, גורדינקו, איליו דיפאולו, ואלוף ה-NWA החדש דיק הוטון. בינואר מילר ניצח את או'קונור במפלי הניאגרה וקיבל קרב מול הוטון בו הפסיד. בספטמבר הגיע למדיסון סקוור גארדן. 1959 הייתה שנת הפריצה של מילר. בסוף אוגוסט, החל בריצה שהפכה אותו לאחד מהמתאבקים הגדולים במסכה בכל הזמנים. ג'ו דוסק, הפרומוטר מאומהה, הביא את מילר כמפלצת במשקל 133 ק"ג בשם דוקטור אקס.​

 

[YossihNew]

• באוקטובר 1959, דוקטור אקס ניצח את וילבור סניידר על תואר העולם של אומהה, מהתארים שנוצרו לאחר שת'אז הפסיד את תואר ה-NWA לאדוארד קרפנטייה ב-1957. בעיר קטנה, הקהל היה בדרך כלל פחות מ-3,000, אבל הגיעו 8,114. הוא ניצח אחר כך את בוב אליס, ארני דוסק, מיטסו אראקאווה, דיק דה ברוזר, דאג גילברט, קינג'י שיבויה, יוקון אריק, קראשר, הנס שמידט, הרקולס קורטז, בובי מנגוף וניק בוקווינקל. ורן גאנייה ניסה פעמיים לקחת את הואר ונכשל. אומהה של דוקטור אקס הפכה לאחת הטריטוריות הלוהטות במדינה. היסטוריונים טענו שדוקטור אקס משך יותר קהל מאלוף ה-NWA פאט או'קונור אז. דוקטור אקס סיים את התקופה באומהה באוגוסט 1960 כשגאנייה הוריד לו את המסכה לאחר קרב מוות לא על התואר שארך 13 הכרעות. הניצחון הזה היה מהחשובים של גאנייה. באוקטובר בסינסינטי, הוא הפסיד את המסכה גם לבוב אליס. הוא המשיך להיות האלוף עד שהפסיד את התואר לדון ליאו ג'ונתן באומהה בינואר 1961, מול 9,001 איש. הוא זכה שוב בתואר בפברואר, אבל הפסיד בחזרה לג'ונתן באפריל. במאי, מילר חזר למסכה ודוקטור אקס השתתף בטורניר העולמי השלישי של ה-JWA ביפן. בקרב הראשון שלו במדינה ניצח את ג'ייאנט באבה. אחר כך נלחם ללא תוצאה עם ריקידוזאן. בהמשך החודש, התאבק מול ריקידוזאן על התואר הבין לאומי והתוצאה הייתה ספירת חוץ כפולה. השניים שוב התאבקו בגמר הטורניר וריקידוזאן ניצח בפסילה. בעוד קרב תואר בין לאומי ביולי, דוקטור אקס הפסיד לריקידוזאן נקי ושוב איבד את המסכה.​
• אחד מהמתאבקים שניצח בטורניר היה קארל גוטץ', שהפך לחבר קרוב ושותף אימונים. בהתחשב בכישרון של גוטץ' כמתאבק לגיטימי, מערכת היחסים הזאת נבנתה על המוניטין של מילר כאדם שאסור להתעסק איתו. בספטמבר, ורן גאנייה הקים את ארגון ה-AWA במיניאפוליס/סנט פול, ועשה לעצמו בוקינג כאלוף העולם. גאנייה אהב את דוקטור אקס מאומהה כל כך, עד שמחזר את הרעיון. מילר ערך בכורה כמר M במסכה באוגוסט 1961. באוקטובר, זכה בתואר ארה"ב מבוילד הגארטי, ואז זכה בתואר העולמי מגאנייה בינואר 1962 במיניאפוליס. מילר שלט ב-AWA שמונה חודשים עד שהפסיד את התואר ואת המסכ הלגאנייה באוגוסט וחזר לקולומבוס. רק עשרה ימים לאחר מכן, מילר וחברו קארל גוטץ' עברו תקרית מפורסמת עם אלוף ה-NWA העולמי באדי רוג'רס בחדר הלבשה בקולומבוס, מה שגרם לבאדי לתבוע את שניהם על תקיפה. לא ידוע למה קרה העימות או מה היה מאחוריו, אבל מילר וגוטץ' לא נענשו על הפעולות שלהם.​
• בינואר 1963, מילר ניצח את לו ת'אז בפסילה באינדיאנפוליס. ת'אז זכה בתואר ה-NWA העולמי מבאדי רוג'רס כעבור שבוע. למחרת, הוא ניצח את מילר בלואיביל. מילר היה טוען מאוד גדול לתאז ב-1963-64. הוא נלחם 13 פעמים מול ת'אז ב-1963 לבד. ביוני, הם הביאו 11,293 צופים לסנט לואיס. ביולי, מילר הוציא אובר את ריי סטיבנס הגדול בקאו פאלאס בסן פרנסיסקו ובאוקטובר נסע לטקסס. את רוב 1964 בילה בסנט לואיס. ב-1965, מילר עבר ל-WWWF ונלחם מול ברונו סאמארטינו בכל עיר מרכזית בחוף המזרחי, כולל שלושה מיין איבנטים במדיסון סקוור גארדן שהביאו 17,134, 15,064 ו-16,113 איש. ב-1965-66, מילר התאבק מול ברונו לפחות 34 פעמים ואפילו ניצח בתשע. הוא נשאר שם עד 1968. הוא גם הביא את דן מילר איתו, והשניים זכו בתארי ארה"ב לזוגות מביל וואטס וגורילה מונסון באוגוסט 1965 והחזיקו בהם עד פברואר 1966, והפסידו לג'וני ולנטיין ואנטוניו פוליזי. בסוף 1966, הוא לקח בוקינג בטריטוריית דטרויט הלוהטת, והתאבק מול השיק, בובו ברזיל ומארק לווין פעמים רבות.​
• בינואר 1968, שוב נסע ל-JWA ביפן. בלילה האחרון שלו הוא וקראשר הפסידו בקרב על תארי הזוגות הבין לאומיים הפנויים לג'ייאנט באבה ואנטוניו אינוקי. במאי 1968, עבד אצל ג'ים בארנט באוסטרליה. הוא זכה בתארי IWA העולמיים לזוגות עם קילר קוואלסקי והיו לו קרבות גדולים מול ספירוס אריון, דון דנוצ'י, ג'ק בריסקו, קוואלסקי, מריו מילאנו ורוי הפרמן. בין אוקטובר 1968 ליוני 1969 היה בסן פרנסיסקו. הוא התאבק מול ריי סטיבנס ארבע פעמים בקאו פאלאס. הפיוד הזה עזר לסטיבנס להפוך לפייס. ב-1970, מילר חזר לגימיק המסכה והתאבק כאביר השני בסנט לואיס. הוא שרד קרבות מול לו ת'אז, פאט או'קונור, ג'ק בריסקו וברוזר עד לנובמבר 1970, כשהפסיד בקרב אליפות עולם לדורי פאנק ג'וניור והמסכה ירדה. ב-1971, מילר נסע עם ה-IWA ביפן וזכה בתואר העולם מת'אנדר סוגיאמה. הוא הפסיד אותו לסטרונג קוביאשי ביוני 1971.​
• הוא שוב נסע ליפן ביולי 1973 לאול ג'פאן. שם עשה ג'וב לאחד מהיריבים הגדולים שלו על תואר המתאבק הגדול ביותר במסכה, דיסטרוייר. בסוף שנות ה-60 מילר עבד כווטרינר באוהיו. הקריירה שלו החלה להיגמר, ועבד אצל סם מוצ'ניק במידקארד עד 1975. הוא נשאר חזק והיו לו קרבות גדולים מול בילי רובינסון, ברוזר, אנדרה הענק וג'וני ולנטיין בקרב מוות סנט לואיס. המיין איבנט הגדול האחרון שלו היה ג'וב לחברו הוותיק ברונו סאמארטינו במרץ 1974. הקרב האחרון שלו היה באוגוסט 1976. מילר היה מתאבק לגיטימי ונחשב לאחד מהביגמנים הטובים בהיסטוריה. הוא קרוב לפסגה בכל רשימה של אנשים במסכה והיה מתאבק חשוב באחד מהצמדים הטובים בתולדות ההיאבקות. הוא משך קהל בכל טריטוריה מרכזית- אוהיו, אומהה, ה-WWWF, ה-AWA, מונטריאול, טורונטו, סן פרנסיסקו, סנט לואיס ויפן. מעולם במהלך 25 השנים שהתאבק לא היה בפסגה. הוא היה אלוף עולם חמש פעמים והיה אלוף הזוגות של ה-NWA בסן פרנסיסקו, אלוף ארה"ב לזוגות של ה-WWWF ואלוף קנדי לזוגות. הוא היה מתאבק נהדר, מקצוען, לא בעלים או חלק מהבוקינג ולא תכנן את הקריירה שלו. הוא קיבל בוקינג בגלל כישרונו והיכולת לצאת אובר, אפילו כשעשה ג'וב. מילר היה מכובד וכל מי שהכיר אותו כיבד אותו, ואין סיבה שלא יהיה בהיכל התהילה. צירופו נתמך בידי היסטוריוני היאבקות רבים במיוחד, כמו טים הורנבייקר.​

 

[YossihNew]

פיטוריו של ג'ים קורנט- 18 ביולי, 2005:​

• במהלך שבחודשים האחרונים שאלנו מתי ולא אם יקרה, ג'ים קורנט פוטר מ-WWE ב-7 ביולי מעבודתו כאחראי יצירתי על טריטוריית הפיתוח של OVW. לילה קודם, קורנט התעצבן על תלמיד בבית הספר להיאבקות של OVW, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. פול היימן יחליף אותו ככותב מהשבוע, אבל זה יהיה זמני. היימן לא יכתוב ב-OVW, אבל אמור להיות בוקר זמני, כי כשניסו את טומי דרימר בפעם האחרונה שקורנט הלך, הוא חיסל את הארגון תוך כמה שבועות. היימן היה בלואיביל המון בחודשיים האחרונים, כמאמן הראיונות של המתאבקים, אבל היימן לא יהיה אחראי למוצר כמו ECW. היימן יודע מי שם ומה היתרונות והחסרונות שלהם, והדיווחים הם שמהשבוע הבא נראה את השינויים הגדולים. רבים רואים את זה שהיימן, היריב של קורנט מחליף אותו, כנראה שבין האפשרויות אם קורנט היה צריך לבחור היה בוחר בהיימן. הם אמנם עם השקפות שונות, אבל היימן לא יחסל את הארגון כמו אחרים ללא ניסיון בוקינג. הוא גם מנוסה בהוצאת חדשים אובר. השניים לא מסתדרים טוב אישית, בגלל שקורנט ראה את ECW כמשפיעה באופן רע על העסק וגם בעיות עסקיות אחרות, אבל לא היו ביניהם בעיות בלואיביל וקורנט לא התלונן עליו כעל מאמן ראיונות, וכשהעסקים ירדו בגלל המצב היצירתי, כשהיימן הפך לבוקר של סמאקדאון הוא התייחס אליו כאל התקווה האחרונה. התקרית התרחשה בהקלטות בשבוע שעבר בלואיביל. קורנט כתב אנגל בו הבוגימן, דמות שמבוססת על היל מסרטי אימה, אותה משחק מרטי רייט ששיקר בטאף אינאף, ערך בכורה. רייט הוא האחרון ברשימה של אנשים עם מראה טוב ומעט ניסיון שה-WWE ניסו להביא עם גימיק לרוסטר הראשי. לרייט בן ה-41 יש כריזמה טבעית מדהימה, אחת שיש למעטים בשלב זה של הקריירה. באותו הזמן, אחרי חצי שנה של אימונים, הדיווחים הם שהוא בכלל לא טוב כמתאבק, והוא עוד לא התאבק קרב אחד מול הציבור, אפילו במופע קטן. כדי להראות כמה מהר הם מקדמים אותו רק בגלל הכריזמה והפרומואים, החלו השבוע בפרומואים לבכורה שלו ב-RAW. זה מדהים, הם קידמו הגעה של דמות חדשה, שאינה סלבריטאי, לפני שהיה לו קרב.​
• הדמות הייתה רעיון של ה-WWE ולא של קורנט. בניגוד לעבר, כשהציגו דמויות ב-RAW ובסמאקדאון עם חבר'ה ירוקים שלא היה להם ניסיון בדמות הזאת, קורנט שמע על הכיוון מראש והיה צריך לתת לו ניסיון בתחום. במובן הזה יש עלייה ביחסים בין WWE ו-OVW בחודשים האחרונים, כי הגימיק הזה וגם מוחמד חסן הגיעו ל-OVW לפני ה-WWE, ו-MNM עשו את אותו הגימיק שהצליח להם ב-OVW. קורנט ניסה להכניס היגיון לבוגימן הפנטסטי, שדומה לרוד ווריור מפחיד שנראה כמו קיין מ-1997, עם פרומו בתוכנית כמה ימים קודם לכן. בקרב אימונים השנה רייט איבד כמה שיניים, והוא רק נראה מפחיד יותר. בתוכנית, ראו קליפ של רייט מתערב בקרב חושך לפני שבועיים של סת' סקייפייר ורוברט פיורי מול ויק דלישס ורובי דובר. רייט כיסח את פיורי, דלישס ודובר, אבל סקייפייר נתן לו קלוזליין מהחבל. הוא קם כמו קיין וקורנט אמר לסקייפייר להסתלק מהזירה. הוא התראיין, והיה ברור תוך שניות למה ההנהלה כל כך אוהבת אותו, כי יש לו מתנה, וזה היה ברור כבר באודישן של טאף אינאף בשנה שעברה. הוא יצא דרך יציאת החירום, כי מעבר לאחורי הקלעים היה הופך את זה לסתם אנגל. קורנט הסביר שזה מרטי רייט, ושהוא מסוכן. הוא אמר שגורש מטאף אינאף כי שיקר על הרקע שלו- במקור על הגיל- ושנעצר בגלל אלימות והיה בטיפול פסיכיאטרי. קורנט אמר שיש אנשים שמשחקים דמויות מוגזמות כדי שישימו לב אליהם, ואחרים, כמו ריק פלייר וסטיב אוסטין, הם מה שאתה רואה בטלוויזיה. הוא אמר שרייט בדיוק כזה, עם בעיות פסיכולוגיות, והוא מאמין שהוא הבוגימן. הוא אמר שהוא רצה להיות מתאבק, אבל ב-OVW סירבו לאמן אותו בגלל העבר שלו. הוא הזהיר את המעריצים להתרחק ממנו אם הם רואים אותו כי הוא אלים ולא יודעים איך יגיב.​
• קורנט רוצה שהדמות תהיה ממש מפחידה, ולא מצוירת. הבוגימן עמד לעבור את המעריצים ולעזוב דרך יציאה צידית, אז קורנט שתל תלמידים בקהל למכור את הדמות, לפחד ולברוח ממנו כשברח לדלת. השבוע, רייט עמד לערוך בכורה טלוויזיונית. הוא התחבא מתחת לזירה לפני שהתוכנית התחילה, כדי לצאת באמצע קרב של ג'וברים לכסח את שניהם, לתת פרומו מפחיד ולעזוב. ללא ידיעת קורנט, ה-WWE חשבו שיהיה טוב שרייט יראה שהוא פסיכי ויצא עם קרני צבי מתחת לזירה. אז ההיל המפחיד יצא, והקהל, שראה את מה שתואר כמופע נוראי אחרי קרב חושך נוראי של ביג גווידו וסגמנט רע אחד אחרי השני, ראה את הקרניים וזה חיסל את הבכורה שלו. לא עזר שרוב הסגמנטים הרעים בתוכנית עד אז, השימוש של גווידו, דני דורינג ורודקיל וגם מריה קנאליס כמראיינת מטומטמת היו בפקודת ג'ון לורינייטיס ולא רעיון של קורנט, כי ה-WWE כבר לא נותנים לקורנט לעשות בוקינג בטריטוריה, אלא שהמתאבקים שהם משתמשים בהם או רוצים להשתמש בהם יקבלו ניסיון בטלוויזיה. כשרייט עבר דרך הכיסאות לדלת הצידית, אחד התלמידים, אנטוני קארלי שהתאבק כג'וני ג'יאובסקו, במקום לפחד, התחיל לצחוק על הבוגימן מול המצלמה. הוא גם לא ברח כשהבוגימן רץ לקהל כמו השאר. קורנט רץ משולחן השדרנים, וניסה להציל את הסגמנט כשרץ למקום בו בוגימן היה וצעק שהוא מסוכן ושהקהל צריך להתרחק ממנו. אחרי סוף הסגמנט, קורנט הלך לאחורי הקלעים כמתוכנן, כי קני בולין יצא להתראיין ליד, והם בפיוד ולא הגיוני שיהיה שם בלי לריב איתו. הוא אמר שנאלץ ללכת בגלל שהבוגימן הגיע. אז הוא היה מאחורי הקלעים ואמר להביא את קארלי לשם. לקארלי אין חוזה התפתחותי והוא שילם לבית הספר של דני דיוויס כדי שיקבל חוזה ב-WWE, כמו יוג'ין, הבאשאמס, מוחמד חסן, ג'וני ג'יטר, רוב קונוואיי ואחרים שעלו לרוסטר. לפי כמה עדים, כולם ידעו שקארלי טעה. הם חיכו שקורנט יצעק עליו כשהתוכנית תיגמר, או כשיעברו על השידור בלימודים. קורנט התחיל לצעוק על קארלי, ושאל למה צחק ולא ברח בפחד. קארלי אמר שלא אמרו לו, וקורנט אמר שהוא היה צריך לדעת לברוח ממטורף, וגם אם לא, ממש לא לצחוק כשהסגמנט שודר. כל בחור עם חוזה ב-WWE, וכמה תלמידים, היו שם. זה התחיל כפרומו של קורנט, כמו שנתן לשניקווה וקווין פרטיג וכולם מכירים. רייט נכנס לבניין כשקורנט דיבר על קארלי, ואז נתן לו סטירה כדי לקבל תשומת לב. יש שטוענים שקארלי עמד להילחם מחדש, ואחרים אמרו שלא. קורנט צעק וקארלי לא עבד, וקורנט צרח שקארלי בר מזל שרייט לא כיסח אותו. הוא אפילו לא ידע מי זה, זה תלמיד חדש והוא לא היה מודע לשמו או לרקע שלו בלוחמת שוט.​
• כולם נדהמו כי קורנט אחר כך המשיך לתת לו סטירות, ונתן לו בין עשר לעשרים סטירות לפני שעצר. אמרו שזה מתאים למאמני היאבקות ופוטבול תיכונים מדור אחר, ושום דבר בהשוואה לדורות הקודמים, אבל היום לא יסבלו את זה. והוא פשוט המשיך לתת לו סטירות. קורנט אמר שהוא הפך לגנרל פטון, שהתעצבן על חיילים ופעם תקף חייל, וזה גרם להורדה בדרגה. כל כך הופתעו שקארלי, שנחשב לקשוח בלואיביל, פשוט לא הגיב. יש לו רקע בג'ודו והיאבקות חובבים והוא טען שניצח בקרבות שוט למרות שלא מצאו עדויות. הוא התאבק שנתיים, ואמר שעבד ביפן, אונטריו ומקסיקו. הוא היה בלואיביל מעט זמן ועוד לא התאבק. לפי פרומוטר באונטריו שקארלי עבד אצלו קודם, לפני חודשיים הפריד בין שבעה-שמונה מעריצים לקארלי ומתאבק אחר, וקארלי כבר טיפל בשניים או שלושה לבד. להגיב היה גורם לפיטוריו ומסיים את חלומו להגיע ל-WWE, והוא הבין את זה. קורנט, שהיה בתקופת מבחן, לא ידע. אף אחד, גם אלו שהגנו על קורנט בעבר, לא הגנו עליו, ובגלל שחזר מחופשה כפויה, ציפו שיפוטר עוד לפני שקארלי התלונן. אפשר להגיד שזה לא צודק, כי מה שקורנט עשה הוא כלום לעומת שתי ההתפרצויות של בוב הולי על מאט קפוטלי בטאף אינאף שלא נענש עליה, והתקרית עם רנה דופרי שגרמה לעונש, וגם מה שקרה עם JBL ובלו מיני או כשאתגר את לאנס סטורם ברסלמניה. אבל זאת רק הגנה בטענה שיש דו פרצופיות, וכולנו ידענו את זה. במקרים הללו, ניסו לפגוע במישהו ותמיד הצליחו. זה התחיל בפגיעה במי שניסה לתת את גופו למקצוען, בעיקר קפוטלי שאפילו לא התאבק ולא ידע מה קורה. הטיעון שיש גרוע מזה חשוד. קורנט כבר היה על קרח דק וחזר מחופשה כפויה בתשלום בגלל שהתעצבן כמה פעמים. אם היו דברים גרועים יותר, זה לא טוב. כשקארלי התלונן למחרת היום, הניחו שקורנט יפוטר, והוחלט על כך אחר כך. לורינייטיס אמר לקורנט שאי אפשר לסבול את זה בארגון ציבורי.​
• העובדה היא, שאם זה לא היה קורה, משהו אחר היה קורה, קורנט לא סבל שכוח הבוקינג שלו נלקח ממנו ומאז חזרתו נמאס לו עוד יותר. ידוע שקורנט עמד לעבור פיטורין לאחר שהתעצבן על קווין פרטיג במאי. פרטיג, בקרב חושך, התאבק עם כובע בייסבול. קורנט ביקש מהשופט שיוריד את הכובע. מה שעצבן את קורנט היה שבהמשך הקרב, פרטיג שם סומבררו של מעריץ והקהל התלהב, אבל קורנט חשב שזה נגדו. הוא צעק על פרטיג, שהתלונן להנהלה. זה קרה אחרי תקרית עם הדאדליז, שהייתה אי הבנה, שאנשים הצטערו שקרתה, אבל קורנט ברח מהבניין כשזה קרה. ההארטברייקרס או ההארט ת'ורבס, היו בצוות עם הדאדליז בקרב חושך מול צ'אד וטנק טולנד ו-MNM. כשנשאל על הסיום, קורנט אמר שבגלל שזה קרב חושך, שימציאו לבד, אבל שהטולנדים לא יפסידו כי הם אלופים והיחידים שיישארו. הדאדליז, שגדלו ב-ECW וזה טוב ורע, התנדבו לעשות ג'וב לטולנדים, כי הם היו הכוכבים וחשו שזה יעזור לטולנדים וישמור על האמינות המקומית שלהם. קורנט הודה להם והציע שאחרי הקרב ישמרו על הקהל שמח כי ההילים מנצחים. הם עשו פאוורבומב לג'יליאן הול, המלווה של טולנד, דרך שולחן. ב-OVW, פיילדרייבר מפנה באלונקה, אז בחור בגודל 136 ק"ג שנותן פאוורבומב לאישה במשקל 54 ק"ג דרך שולחן הורג את הדמות. קורנט עשה אנגל בו ארון סטיבנס נתן פיילדרייבר לטרודי דנוצ'י והיא לא חזרה אחרי חודשים- כי שעות העבודה שלה עברו למשמרת לילה והפיילדרייבר נועד להעלים אותה. קורנט רצה לעשות דברים עם הול וזעם, וגם זה עלה להנהלה. גרוע מכך, הוא לא רצה לתת לג'יליאן בוקינג עוד המון זמן, כי לדעתו זה דורש פציעה רצינית. היא עם חוזה ב-WWE והם רוצים שתתנסה, אז ציוו עליו להשתמש בה והוא השתמש בה במופע קטן במרחק של כמה שעות, אבל לא בלואיביל שם ישמעו על כך. התעקשו שתקבל ניסיון בטלוויזיה, וכשהוא נשלח הביתה, היא חזרה, למרות שהכירו בפציעה והיא לבשה מגן צוואר. ג'ים רוס, התומך הגדול של קורנט ב-WWE, כי הם מכירים מאז שעבדו במיד סאות' ב-1984 כשהתחילו, שכנע את לורינייטיס לשלוח את קורנט לחופשה בתשלום כי הוא שחוק מכתיבת 300 תוכניות בשש שנים מאז שעבר ללואיביל מהעבודה המשרדית בסטמפורד, ובכלל מתוח מניהול הארגון. ציפו שרוס נתן לו את החנינה האחרונה ולא יוכל להציל אותו שוב.​

​

 

[YossihNew]

• הדברים לא הלכו חלק מאז שחזר. היו בעיות המון זמן. טום פריצ'רד, שלורינייטיס ווינס פיטרו לאחרונה, האמין שחלק מהסיבה הייתה שתמיד תמך ב-OVW, ובקונטיקט ירדו עליה. התלוננו כי המתאבקים ירוקים מדי לטלוויזיה, אז הם לא מאמנים טוב ב-OVW. העניין הוא שכל פעם, המתאבקים הירוקים מדי עלו לפני שקורנט ודיוויס חשבו שהם מוכנים. דוגמה מושלמת הוא כריס מאסטרס, שמדגים כל מה שלא בסדר. הוא היה בן 20 עם מבנה גוף נהדר, ואמור להיות לקס לוגר הבא, אז הוא חתם אחרי שהתאמן ב-UPW בלוס אנג'לס. ה-WWE רצו שישתפר מהר ויהיה מוכן. קורנט שם אותו בצמד עם ברנט אולברייט, וורקר לא נוצץ אך יציב. כשהשתפר עד שיכול היה לתת קרב זוגות קצר סביר מול יריבים נכונים, ה-WWE העלו אותו לטלוויזיה והאוס שואוז. קורנט אמר שהוא בן 21 ולא מוכן, אבל עוד שלוש-ארבע שנים בטריטוריה הוא יהיה בן 24-25, ויוכל להיות כוכב ענק ויהיה לו עתיד שהם מקווים אליו. במקום, הוא הגיע לתוכניות אחרי כמה שבועות, ושאלו אם יעתיק את ריק רוד או לקס לוגר. מרטי רייט, וכמעט בטוח בובי לאשלי, יהיו הדוגמאות הבאים לאנשים שעלו לטלוויזיה לפני שיהיו מוכשרים מספיק כדי לא להיחשף בפני ציבור חכם יותר. מצד שני, אנשים שלא נראו כמו מפתחי גוף והיו מוכנים, חיכו שנים וראו אנשים פחות טובים מהם עוקפים אותם. לפני כמה שנים, קורנט ודיוויס דירגו לפי סדר את המתאבקים לפי מי שהיה הכי קרוב לעלייה ומי שהכי רחוק. השלושה בתחתית היו אורלנדו ג'ורדן, מארק ג'ינדרק וג'קי גיידה. וכמובן שהם היו הבאים שעלו, כי הארגון רצה גוף, לא משנה אם היו מוכנים בתוך הזירה או לא. גיידה לא עלתה להיות מתאבקת, למרות שקצת התאבקה, אז הרעיון להעלות בלונדינית לוהטת לא היה מוזר כל כך. ג'ורדן הצליח בעיקר בגלל הקשר שלו עם JBL, והוא התקדם מהר. ג'ינדרק, למרות שמאמניו חשבו שהוא רחוק מלהיות מוכן, עמד להיות באבולושן כשהרעיון היה שריק פלייר יהיה ג'יי ג'יי דילון וילווה ארבעה כוכבים. אבל בדקו את זה בהאוס שואוז והאייג'נטס הבינו שהוא לא מוכן, ואבולושן הוקמה בלעדיו, ולמרות המראה שלו, הוא היה כישלון. הבעיות ידועות- ה-WWE רצו שקורנט ישתמש במתאבקים שלהם בתוכניות ובהאוס שואוז, ושישתמש במתאבקים עם הדמות מ-WWE כשהם יגיעו, ואם למשל מאט מורגן היה מגיע ל-OVW, למרות שנתן פרומואים יותר משנה, הוא היה אמור לגמגם. האמת שמורגן, שגר שם, בא לאחר ששמע שפוטר כדי להיפרד מכולם. קני בולין, כמו רבים, הופתע מזה ושאל אותו מה אמרו לו, ומורגן אמר שהכותבים לא מצאו לו רעיונות. בולין אמר שאם מישהו יצא אובר כל כך בקלות כי היה עצמו- הוא היה הפייס וההיל הראשי ב-OVW עד שה-WWE אמרו לו לשים מסכה ולהיות בצמד עם קווין פרטיג- והם לא מצאו לו רעיונות, היה צריך לפטר את הכותבים.​
• דוגמה אחרונה לבעיות היא דני דורינג ורודקיל. הם נשלחו ל-OVW לכמה שבועות לפני שהיו אמורים לעלות ל-WWE, בהמשך החודש. קורנט קבע להם אנגל בו הת'רילסיקרס- ג'וני ג'יטר וקפוטלי,, שמעו מאלופי הזוגות הבלונד בומברס שהם יצטרכו לנצח אלופים לשעבר שהם יביאו לפני שיקבלו קרב אליפות. אבל הם לא יכלו להגיע כצמד מסתורי כי אחרי שידור האנגל, ה-WWE אמרו להם לבוא כפייסים לקרב. הם עבדו כהילים כי קורנט רצה לבנות לאירוע הגדול, שמכניס לו המון. לעתים קרובות, המתאבקים שיצאו אובר היו קטנים שבאו ל-OVW לבד, ואז קיבלו חוזה התפתחותי. קורנט גם רצה פיודים, ובגלל שינויי התוכניות ב-WWE, תמיד אמרו לו שאנשים יעלו, אז שיעלים אותם, ואז זה לא קרה אז הם המשיכו לקבל פוש. או שאנשים היו בפיוד, ואז עלו בלי התראה ואם מישהו הגיע לא היה להם מקום. או שנאלץ לשנות להם את הדמות, מה שאמר לשנות הנחיות. הוא "פצע" אנשים בטלוויזיה והם הלכו הביתה, ואז הם הגיעו ל-WWE בלי פציעה. זה היה אינסופי. המציאות היא שרוב המתאבקים הגדולים, וקורנט עדיין אחד מהמנג'רים הכי טובים בהיסטוריה, הגיעו לשם בגלל הייחודיות שלהם וגם כי עבדו קשה והם פרפקציוניסטים. לכן שון מייקלס, טרי פאנק, ברט הארט, טריפל אייץ' ואפילו סמואה ג'ו ובריאן דניאלסון הפכו לאנשים ממש טובים. הם נחושים יותר מכולם, וכשנכנסו למצב הזה, הם מטורפים לגמרי. זה מוביל לדיכאון גדול כשקורים דברים שלא בשליטתם ומשבשים הכל. התשוקה שלהם פשוט הורסת אותם. כולם מגיבים אחרת, עומדים לפרוש, לעזוב, או במקרה של קורנט צורחים, ובדרך כלל הם מרביצים לכמה רהיטים. בנוסף, ה-WWE לא שמחו כשקורנט חזר, כי הוא נתן פרומו ואמר שמי שכתב בהיעדרו לא ידע לכתוב ספר של לזלי- תוכנית בשנות ה-60 שהייתה פשוטה ממש. הוא התנצל על התוכניות הנוראיות. בין אם היו עימותים או לא, אין מצב שטומי דרימר, שהיה הבוקר לרוב התוכניות- לאנס סטורם רק את האחרונה שהייתה קצת טובה יותר- ספג את זה יפה. הכל נעשה כחלק מאנגל נגד קני בולין והביא את הקהל הכי גדול של OVW. הוא כעס על ה-WWE והיו לו אויבים, והיו כאלו שלא יכלו לחכות לעדכן את המשרד. הוא הפסיק לצפות בתוכניות כי זה ממש פגע בו. אחרי שלושה שבועות, הוא כעס על ההנהלה בגלל מריה קנאליס. ה-WWE רצו שתלמד ב-OVW לעשות את דמות המטומטמת, וקורנט לא רצה להעליב את הקהל המקומי כשפרשנית תשחק פרשנית עוד יותר גרועה ממה שהייתה. היא לא הופיעה אז, אבל ה-WWE ציוו עליו להשתמש בה. בהתבסס על דעות התלמידים, ההערכה של קורנט השתנתה. מי שהיה בשידור אהב אותו. אלו שלא היו בשידור פחות, למרות שרבים מהם גם אהבו אותו, אבל היו ששמחו שהלך. היה חשש שאחרי הבלגן ב-OVW כשהלך, שהכל יתפרק וכולם יעברו לאטלנטה. אבל לא היו בעיות עם הבעלים דני דיוויס. היו שמועות בין המתאבקים שטומי דרימר ופול היימן ניסו להעיף אותו, כי רצו להחליף אותו. זה קשה להאמין, למרות שזה "התאמת" כשהיימן הפך לכותב. הכיוון יהיה שונה, והיימן ישתמש ברעיונות חדשים, כי הוא יודע ליצור כוכבים מכלום והמציא דמויות ייחודיות. אבל אם ייקח את זה ברצינות, מה ששיגע את קורנט יכול להכעיס אותו, כמו להעלות אנשים מוקדם מדי ואז להאשים אותו שהם לא מוכנים, אפילו אם הוא אמר להם מראש שזה המצב. האמונה היא שזה יהיה קצר טווח, ואל סנואו ינהל, כי הוא עובר מאוהיו ללואיביל.​
• באופן פנימי ב-WWE, היו תלונות לגבי OVW, בעיקר מדייב באטיסטה, שהתלונן שהדמות של לווייתן הייתה מצוירת מדי והוא לא למד שם כלום, וברוק לסנר, שמאמניו חשו שהוא במרחק שנה מלהיות מוכן להעלאה, אבל השתפר כל כך מהר עד שהיה הצלחה. עדיין, מהרוסטר, ההארט ת'רובס, הבאשאמס, באטיסטה, שלטון בנג'מין, לאנס קייד, ג'ון סינה, רוב קונוואיי, קרליטו, רנה דופרי, יוג'ין, מוחמד חסן, היידנרייך, אורלנדו ג'ורדן, לסנר, כריס מארסטרס, MNM, מלינה, נובה, רנדי אורטון, טייסון טומקו וויקטוריה היו ב-OVW המון זמן. רובם לא היו מצליחים בלי OVW, פרט אולי לבאטיסטה, בנג'מין, סינה, קרליטו שהיה מהמעטים שה-WWE השתמשו בהם יותר טוב, דופרי, לסנר ומאסטרס כי עם מבנה הגוף שלו לא היו מחמיצים אותו בלי קשר, ואולי אורטון. הטריטוריה באטלנטה הייתה אמורה להתחיל בינואר. יולי, והיא עדיין לא התחילה שידור, ואלו שעברו לאטלנטה התחננו לחזור ללואיביל. וגם עם כל התלונות על OVW, ג'ודי המילטון, שניהל את הפאוור פלאנט ב-WCW שנים, אימן רק כוכב מוצלח אחד, גולדברג, והוא לא עבד טוב. OVW נוהלה לא נכון, וקורנט ולאנס סטורם שעוזב את הארגון בעוד שבוע ויפתח בית ספר בקלגרי הולכים יחד. העבודה של קורנט ב-OVW בכתיבת טלוויזיה הייתה בוקינג מעולה בשנים האחרונות. לעתים קרובות גם עם ירוקים, התוכניות שלו היו טובות מ-RAW וסמאקדאון. בעיקר, הפיודים של ניק דינסמור, דאג באשאם, דאמג'ה שהוא דני באשאם ורוב קונוואיי היו מצוינים. הוא זכה שלוש פעמים בפרס בוקר השנה, ב-1993 ב-SMW, ולמרות החשיפה המוגבלת של OVW, ב-2001 וב-2003, ובשנה שעברה במקום שני. קורנט היה המנג'ר המוביל בהיאבקות בין 1984 ל-1996, והיה מנג'ר השנה 12 פעמים, והוא ובובי הינן שני הטובים בכל הזמנים, והוא אחד מהדברנים הטובים בהיסטוריה. הוא התחיל בוקינג ב-WCW ב-1989, ועזב את הארגון לאחר סכסוך עם ג'ים הארד ב-1990. הוא הקים את SMW בתמיכת הזמר ריק רובין, ועבר ל-WWF לבסוף ב-1995 עם סוף הארגון. הוא החל לעבוד ב-WWF כמנג'ר לפני כן. הוא עבר להנהלה, עזר בבוקינג ומתאבקים, כולל גילוי המון כוכבים בארגון. הוא זיהה כישרונות יפה, וזיהה שבאטיסטה ורוק, בתחילת הקריירה שלהם, יהיו מיין איבנטרים ברסלמניה- ואף חזה שבאטיסטה יהיה שם ב-2005. הוא גם ראה באדג' כוכב עתידי לפני שהגיע, והיה אחראי להחתמת ההארדיז. הוא חזה שמאט מורגן יהיה מיין איבנטר של רסלמניה עד סוף העשור. הוא עשה בוקינג עד תחילת 1997, אבל הוחלף בגלל יותר מדי ויכוחים עם וינס רוסו. הוא שנא את קונטיקט וביקש לעבור ללואיביל עם קיצוץ של חצי בשכר, כדי לנהל טריטוריה התפתחותית, OVW, ובית ספר שדיוויס ניהל, כי ליווה אותו בשנה הראשונה שלו בעסק ב-1983. ה-WWE היו קשורים לכמה ארגונים במהלך השנים, ו-OVW היחידים שהצליחו. ג'ים רוס זיהה את המתאבקים, וקורנט היה בוקר ל-OVW וקיבל שמות גדולים, כמו סטיב אוסטין ואנדרטייקר למופעים גדולים. הוא התעצבן ואהב לפרוש בגלל בעיות, אבל רוס תמיד שכנע אותו לחזור תוך כמה ימים. הכל השתנה אצל ג'ון לורינייטיס, והתחושה הייתה שלילית יותר. היה בלתי נמנע שקורנט לא ישרוד, כי לורינייטיס לא היה קשור אליו כמו רוס, והיה בטוח שיתפוצץ.​
• הכעס של קורנט בעסק אגדי, ויש כמה מקרים, מזה שריסק את החלון של המכונית של KC או'קונור באלת בייסבול בסוף ימי SMW, ואיך הרס את הבית שלו בגלל ששמע על דברים מטופשים. הוא פעם ירק על אד פררה במופע אינדי ואמר לו להילחם כי כעס שלפני כמה שנים הוא ירד על ג'ים רוס, חברו, ועל השיתוק שלו כשהיה אוקלהומה ב-WCW. גם הייתה תקרית כשדרס מישהו כשהוא וחברתו סין כעסו על טרי לאנדל בנוקסוויל, כי קורנט שנא אותו מאז SMW, והוא נאלץ לא לחזור לעיר. בנוגע לעתידו, סירובו לטוס בגיל 43 יגביל אותו אחרי שעבד בתחום מאז שצילם כנער למגזינים ולתוכניות לפני שנכנס כמנג'ר ב-1982. הוא יעבוד יותר בסופ"שים באינדיז כמנג'ר של מידנייט אקספרס, עם פחות דדליינים, ויוכל לנסוע לקרוליינה. למרות שבציבור קורנט טען שדיוויס היה בעלים של OVW והוא רק הבוקר, הם היו שותפים. קורנט לא יהיה קשור לבוקינג, אבל ימשיך עם OVW. הוא ינסה לגייס ספונסרים ולעבוד על הצד העסקי של הארגון. סביר שיקבל הצעה מ-TNA, אבל הוא לא ייקח אותה כי הוא מסרב לטוס, ואין לו עניין להיות בארגון אחר עם פוליטיקה. TNA זה רק נסיעה פעם בחודש מלואיביל לאורלנדו, אבל אמרו שנמאס לו כרגע מעניינים יצירתיים.​