סיכום אובזרבר- מאמרים

[YossihNew]

אול ג'פאן וומן נסגרת- 4 באפריל, 2005:

• אול ג'פאן וומן תערוך מופע אחרון ב-17 באפריל, אבל האמת היא שהארגון חוסל לפני כמה שנים, והשבוע הם החליטו לנתק את המכשירים. טאקאשי מטסונאגה, מנהל ארגון ההיאבקות הוותיק בעולם, מהוותיקים בכל הזמנים, סגר את הארגון לאחר 37 שנים בגלל פשיטת רגל וחובות של 30 מיליון דולר במס והפסדים מעסקי ההיאבקות והנדל"ן. סוכנויות המס יידעו את הארגון שיחרימו כסף כדי לשלם את החשבונות, ולא הייתה סיבה להמשיך לערוך מופעים, כי החוב היה לא ניתן לתשלום. הארגון אמר למתאבקות השבוע שהוא נסגר. כדי לערוך מופע פרידה בקורקואן הול, משפחת מטסונאגה חתמה על הסכם עם ארגון האב של זירו-1 כדי לערוך את המופע. זירו-1 ואחד מהאחיינים של מטסונאגה- בנו של טושיקוני מטסונאגה המנוח- יזכו בזכויות הקניין ללוגואים ולתארים ולשם בתמורה לזה שהאחים מטסונאגה יקבלו נתח מכל מופע עם השם של אול ג'פאן וומן. רכישת הזכויות, בעיקר תארי העולם והזוגות של WWWA, בגלל ההיסטוריה שלהם, זה כמו כשהם רכשו את הזכויות לאליפות ה-AWA. טאקאשי מטסונאגה אמר שמצבו הבריאותי רע ואמר שיפרוש מהיאבקות. זאת מכה כפולה לתעשיית היאבקות הנשים הגדולה פעם ביפן, כי לפני כמה חודשים, גיאה, ארגון הנשים האהוד בעולם, הכריז שהוא ייסגר ב-10 באפריל לאחר פרישתה של צ'יגוסה נאגאיו, המתאבקת הגדולה ביותר ביפן. מאיומי אוזאקי תנסה לבנות ארגון עם מתאבקות גיאה.
• הארגון הכריז על פשיטת רגל באוקטובר 1997. מאז הם התנהלו על בסיס מזומן כמו רוכלים. הנשים ערכו מופעים וקיבלו במזומן מהכרטיסים והמרצ'נדייז ועברו לעיר הבאה, כמו כמה פרומוטרים אזוריים בארה"ב. הארגון נמנע מרשויות המס מאז פשיטת הרגל, והיו ריביות, קנסות ועוד חובות שנערמו לרמה מגוחכת עבור ארגון שפעם היה דגם מדהים לבניית מוצר מכלום. האחים מטסונאגה פתחו את הארגון במופע בשינאגאווה הול בטוקיו ביוני 1968. במשך 37 שנה, הם יצרו תשע חברות בהיכל התהילה- אקירה הוקוטו, מאנאמי טויוטה, צ'יגוסה נאגאיו, ליונס אסוקה, דאמפ מטסומוטו, ג'קי סאטו, ג'אגואר יוקוטה, דוויל מאסאמי ובול נאקאנו. בנוסף הם יצרו את רוב 20 המתאבקות הגדולות בכל הזמנים, וכנראה את כל עשר הגדולות. הייתה היאבקות נשים ברמת המועדונים מאז שמילדרד בורק, הכוכבת הכי גדולה בתולדות היאבקות הנשים האמריקנית, באה ליפן בשנות ה-50. ב-1968, פביולוס מולה באה ל-JWPA והפסידה את התואר לכמה שבועות ליוקיקו טומוהו, שהחלה להתאבק ב-1955 עם בורק. האחים ערכו מופעי נשים קטנים כמה שנים, עד שהקימו ארגון עם טאקאשי כנשיא, קנג'י כסגן נשיא, וטוקיקוני וקונימאטסו כמנג'רים. הארגון לא היה מוכר, ונבנה סביב ג'מבו מיאמוטו ההילית ואיקו קיו הפייסית, שנלחמו מול נשים אמריקניות צעירות שבורק שלחה מבית הספר שלה בדרום קליפורניה. ניסו להשתמש בבורק כמו שהגברים השתמשו בלו ת'אז, כאגדה אמיתית, ונאמר שתואר WWWA היה התואר שבורק הגנה עליו בארה"ב והגיע ליפן ב-1970 בידי מרי וגנון. בגלל המונופול של פביולוס מולה בארה"ב דרך ה-NWA וה-WWWF, בורק והנשים שלה לא קיבלו בוקינג בארה"ב, אז יפן שמרה על בית הספר וסוכנות הבוקינג שלה בחיים בתחילת שנות ה-70. ההיאבקות הייתה פרימיטיבית בהשוואה להיום, ואפילו פחות מהאמריקניות, שסחבו את היפניות כשהגיעו לסיבובי הופעות.
• הכוכבת הראשונה שיצרו הייתה מאץ' פומיאקה, שערכה בכורה בגיל 15. אחרי שמונה חודשים זכתה בתואר WWA, בגיל 16, כשניצחה את מיאמוטו במרץ 1975. האהדה שלה החלה תרבות מוזרה של אתלטיות מתבגרות ששווקו בצורה לא מינית וכמעט לסבית לקהל שהכיל בעיקר נערות תיכון ככוכבות רוק וגיבורות. העסקים התפוצצו אחרי כמה חודשים. נאוקו סאטו הייתה שחקנית כדורסל כוכבת בתיכון שהגיע לגמר הלאומי ב-1975, וגדלה כמעריצה של מתאבקות. אחרי שסיימה את התיכון, היא החלה להתאמן. היא הייתה האתלטית הכי טובה שהגיעה. היא נכנסה לזירה פחות מחודשיים אחרי והייתה הכוכבת הבאה, וערכה בכורה באפריל 1975 בקורקואן הול מול מאקיקו אודה. בפברואר 1976, האחים המציאו את הקונספט שישנה את העסקים ושם את היאבקות הנשים ברמה אליה לא תגיע שוב. התרבות היפנית תמיד הייתה ידועה בכוכבות רוק ודוגמניות מתבגרות, שעשו קריירה קצרה, הרוויחו כסף ואז הוחלפו בחדשות. יש עניין כי נערות תיכון אוהבות נשים חזקות ואתלטיות כמודל לחיקוי. הרעיון היה שאודה היפה, שהפכה למאקי אודה, תהיה עם סאטו, עכשיו ג'קי סאטו, כי זה שם "זכרי". הן היו נערה חמודה בת 16 ואתלטית בת 18, צמד היופי, ובפברואר 1976 זכו בתארי הזוגות מפומיאקי ומאריקו אקאגי. ביוני 1976 בטוקיו, אודה ניצחה את מיאמוטו והפכה לאלופת WWWA. באוקטובר, צמד היופי הפכו לזמרות רוק. היו להן כמה להיטים, הגדול היה "מסביב לנעורים" שמכר יותר מ-800,000 עותקים, מדהים אז ביפן. בפברואר 1977, עם האהדה לצמד היופי, רשת פוג'י הפכה את הארגון לגדול ונתנה לו תוכנית שבועית בפריים טיים, ברשת חזקה יותר מארגוני הגברים אז.
• התוכניות הכילו שלושה קרבות ושיר מהמתאבקות בין הקרבות. צמד היופי יצא אובר יותר בשירים מאשר בקרבות. הן בדרך כלל יצאו להופעה לפופ הכי גדול לאחר הקרב הראשון, ואז התאבקו במיין איבנט. יומי איקשיטה ושינובו אסו היו יריבותיהן, הצמד השחור, בפיוד של נערות נקיות וחמודות מול אופנועניות מכוערות שהפך לנושא חוזר בעשור הבא. בתקופה הזאת, צמד היופי שלטו בתקשורת, והיו על שער של כל מגזין למתבגרות בשנתיים שלהן בשיא. הן התאבקו יותר מ-250 מופעים בשנה, ואמנם ותיקים אוהבים להגזים, אבל האמת היא שכל האוס שואו שלהן התמלאה. אבל זה היה יותר תופעה חולפת מהאלקמניה, וזה נעלם מהר. הארגון הבין מה היה לו ולאן הוא פנה. הנשים חיו בצורה ספרטנית עם מעט קשר לעולם בחוץ. אסור היה שיהיה יח"צ שלילי למתאבקות. היו שלושה איסורים חשובים: ללא עישון, ללא שתייה וללא גברים. נשים בשנות ה-70 וה-80 עפו על כל השלושה, כי הנערות לא יכלו לשאת את הרעיון שהכוכבות היו זנותיות ופרועות, או משהו שהוא לא זמרות ולוחמות גדולות מהחיים. בנוסף, בגיל 25 הייתה חובה לפרוש. הן פשוט לא יכלו להזדקן ושמתבגרות לא יקשרו אליהן. הארגון ניסה לערוך את האירוע הכי גדול אי פעם, והתכונן למופע בנובמבר 1977 בבודוקן הול. האנגל היה להפריד בין צמד היופי, כי ביולי 1977, אודה זכתה באליפות WWWA בפעם השנייה מאקאגי. באותו המופע, סאטו וננסי קומי, בת 16 שערכה בכורה שנה קודם לכן, הפכו לצמד היופי החדש, וזכו בתארי הזוגות מהצמד השחור. זה היה הגרסה הנשית לקרב החלומות שלא קרה בין אנטוניו אינוקי לג'ייאנט באבה, והקרב של סאטו ואודה על התואר מילא את הבודוקן הול. עד אז, אינוקי מילא את הבודוקן הול רק שלוש פעמים, לקרב "בין ארגוני" חלומי מול אלוף IWE שוזו קוביאשי שעזב את ארגונו, קרב מול קינטארו אוקי האגדה הקוריאנית, ומול מוחמד עלי. עם פריים טיים, זה היה בלי ספק קרב הנשים הכי מפורסם ונצפה עד אז, ואולי עדיין הביא יותר קהל מכל קרב נשים אחר, כי המופעים הגדולים בשנים אחר כך היו מלאים בקרבות. בורק הייתה שופטת מיוחדת. הנשים נלחמו שעה עד לתיקו, ובורק החליטה שהתואר יעבור לסאטו. בתחילת 1979, תקופת הפריחה נגמרה, והסוף היה כשסאטו ואודה נלחמו בקרב בו המפסידה פורשת בבודוקן הול, וסאטו ניצחה. עברו כמה שנים לפני שהארגון שוב ערך מופעים מוצלחים באולמות. העסקים נשארו בטלוויזיה, והגיעו כוכבות חדשות, וסאטו נשארה בשלטון. מימי האגיווארה הייתה כוכבת עולה בשירה ובדוגמנות, ונפגשה עם סאטו בשידור, והגיעה כסמל המין הראשון. היא הייתה בת 22 כשהתחילה, אבל נודעה בתלבושות החושפניות שלה וברגליים, מה שהיה נראה כמו כלום בהשוואה להיום. היפנים ריירו עליה, אבל היא לא הצליחה אצל המתבגרות שהגיעו להאוס שואוז. ב-1981, הוחלט לבחור בטושימי "ג'אגואר" יוקוטה ככוכבת החדשה. סאטו הפססידה את התואר, וכדי לוודא שלא תאפיל עליה, היא פרשה כעבור שלושה חודשים.
• יוקוטה בת ה-19 לא משכה קהל ממש, אבל הייתה דמות חשובה בתולדות היאבקות הנשים, כי היא הייתה המתאבקת הכי גדולה שחיה עד אז. היו לה קרבות במקסיקו שהיו משעממים בהשוואה להיום, אבל טובים יותר מכל דבר שהגברים עשו, ואפילו זכו בקרב השנה מעליהם. ביפן, המתאבקים האמריקנים הגדולים באותה התקופה, הפאנקים וברוזר ברודי, אמרו שהיא והנשים האחרות השתפרו בזירה והיו טובות מהגברים, וידוי קשה למתאבקים הגברים. היא הובילה אל הפריחה של שנות ה-80, שהייתה גדולה יותר מתקופת צמד היופי. הגיבורות אז היו הקראש גלז, נאגאיו שהתחילה בתפקיד הנערה החמודה של מאקי אודה באופן מפתיע, וטומוקו קיטאמורה, שהפכה לליונס אסוקה. בניגוד לצמד היופי, הן היו מתאבקות מדהימות, מוכשרות באמנויות לחימה עם ספוטים והכנעות. הקרבות שלהן מול יוקוטה ו"דוויל" מאסאמי יושידה על תארי הזוגות ב-1984 לא היו כמו מה שראו עד אז, עם מלא ספוטים ומהלכים שהקדימו את זמנם, בעיטות והיט ענק עם נערות צורחות. הקרבות לא היו אתלטיים באותה צורה, אבל היה היט בסגנון השיק כשנלחמו מול ההיליות החדשות- קאורו "דאמפ" מטסומוטו, קריין יו וקייקו "בול" נאקאנו. הטלוויזיה הייתה באחר הצהריים של יום שבת, ובשיא הקראש גלז, הרייטינג היה 14% בממוצע לשעה וחצי עם קרבות מדהימים ושירה רעה שלהן. הקראש גלז היו עם להיטים, מרצ'נדייז, ובמשך שנה לא יכולת ללכת בטוקיו בלי לראות פוסטרים שלהן בחנויות. האחים מטסונאגה למדו המון על מרצ'נדייז, והרוויחו הכי הרבה כסף אז. הקראש גלז היו כל כך גדולות עד שאפילו הוול סטריט ז'ורנל דיבר עליהן בעמוד הראשי. אפילו בתקופות הגדולות הכוכבות לא קיבלו מלא כסף, אבל הקראש גלז קיבלו 250,000 דולר לשנה. השיא היה באוגוסט 1985, כשיוקוטה ניצחה את אסוקה ושמרה על תואר WWA, ונאגאיו נלחמה ללא תוצאה מול מאסאמי מול 13,000 איש בקולוסיאום דנן.

 

[YossihNew]

כעבור שבוע, מטסומוטו ניצחה את נאגאיו בקרב שיער. ההפסד של נאגאיו, הגיבורה של כולן, הוביל לנשים חדשות להגיע לתחום, והמטרה שלהן, עם כמה שזה נשמע טיפשי, הייתה להיות כמו הגיבורה שלהן ושיגלחו להן את הראש באמצע הזירה. כעבור שנה, נאגאיו נקמה בה בקרב שיער מדמם ומלא היט. מכירות המרצ'נדייז אז היו מדהימות. אם נשלש את WWE ו-WCW בשיאם, אז נגיע לאזור של מכירות לאדם. המשפחה השקיעה את הרווחים מהתקופה הזאת ברכישת נדל"ן ברובע מגורו בטוקיו. הארגון היה ייחודי, כי רוב המתאבקות גרו קרוב. הצעירות, שהיו שפחות ועונו בידי הוותיקות, גרו במעונות בקומפלקס עם ההנהלה, המסעדה של הארגון בה עבדו הטירוניות, ומכון הכושר בו התאמנו. החיים כללו אכילה, ניקיון, אימונים ועלייה על האוטובוס להאוס שואוז. גם בתחילת שנות ה-90 שלושת האיסורים התקיימו, אבל לא פיקחו עליהן מקרוב, ולבסוף בתחילת שנות ה-90 ביטלו אותן יחד עם חובת הפרישה. הקראש גלז גמרו ב-1987 את תקופת הפריחה. למדו לקח מעניין, כי כשמטסומוטו פרשה, הקהל והרייטינג ירדו ממש, הרייטינג בחצי, גם עם הקראש גלז. ניסו להפריד ביניהן ולעשות פיוד, אבל מה שמפתיע היה כמה מטסומוטו תרמה להן להצלחה. ב-1989, הקראש גלז פרשו. כמו סאטו ואוטה, הקרב האחרון שלהן היה במאי 1989, באולם יוקהומה, מול 12,500 איש ששילמו 521,250 דולר, ואסוקה ניצחה את נאגאיו במה שהיה קרב הפרישה שלה, היום בו המוזיקה מתה. עם כמה שהקראש גלז היו גדולות, הן היו אהודות בעיקר אצל נערות מתבגרות. עם כמה שהקרבות שלהן היו גדולים, הם נפסלו בידי הקהל הגברי שחשב שנשים מתאבקות היה משהו שרק מתבגרות שלא ידעו כלום יראו.
ב-1986, נפתחה היריבה הראשונה- JWP, שאפילו הביאה את סאטו מהפרישה שלה ככוכבת ראשית .אחר כך, כשמאסאמי פרשה מאול ג'פאן וומן ב-1987, היא גם הלכה לשם. בשנות ה-90, כמעט כל הכוכבות משנות ה-80 חזרו לארגונים השונים שנוצרו, כמו LLPW שהתפלגו מ-JWP, גיאה שנאגאיו הקימה והפכה לאהודה, ניאו ליידיז של קיוקו אינוהו, וארסיון שהוקם בידי איש יחסי הציבור של אול ג'פאן וומן לשעבר, הירושי "רוזי" אוגאווה ואג'ה קונג, כשאול ג'פאן וומן הידרדרו. הפריחה האחרונה הייתה שונה. אצל הקראש גלז, מספר הנערות שרצו להיות מתאבקות ושלחו קורות חיים למחנה האימונים האגדי היה אלפים. בשיא, הזמינו כמה מאות למחנה בהתבסס על מראה ויכולת, ואז לימדו אותן הרמת משקולות וקליסטניקס. האימונים עם יוקוטה היו כאלו שיצרו מתאבקות גדולות בזמן מינימלי. הסגנון היה מאוד יפני. בהתחלה, הן חזרו על מהלכים בסיסיים, באדי סלאם, דרופקיק, הצמדות בגשר, תיקולים והפלות. אי אפשר היה לתת מהלכים מרהיבים עד שלמדת את הבסיס. כולם הפכו לטכניות מדהימות מהר, או שלא שרדו. בתחילת שנות ה-90 הכוכבות היו אקירה הוקוטו, שהחלה אצל הקראש גלז והמתאבקות החשיבו כאחת מהטובות בהיסטוריה; מאנאמי טויוטה שהייתה ג'אגואר יוקוטה החדשה, הקרירה והמרוחקת, אבל הכי אתלטית מהנשים ועם קרבות מדהימים כל לילה, שאף מתאבק, גבר או אישה, ברחבי העולם לא הוביל עליה בהיט ובאיכות; קיוקו אינוהו שהייתה גדולה וכריזמטית מטויוטה, והייתה זכורה כמו הוקוטו אלמלא טויוטה; ונאקאנו שנשארה מתקופת הקראש גלז והייתה הילית מפלצתית כמה שנים, והייתה בצמד ובפיוד עם אג'ה קונג, ההעתק האתלטי של מטסומוטו. הרייטינג לא היה כמו שהיה בתקופת צמד היופי או הקראש גלז, אבל הן היו מכובדות על יכולת ההיאבקות שלהן לאחר שגנבו את ההצגה אצל הגברים. העסקים והמרצ'נדייז לא התקרבו לשיאים, אבל הקרבות הבין ארגוניים הביאו יותר מנערות מתבגרות, אז המופעים הגדולים הצליחו יותר. לא הייתה סטיגמה למעריצים הרגילים להגיע למופעי הנשים, והאירועים הגדולים של היאבקות הנשים הקבילו לאירועי הגברים הגדולים. באפריל 1993, האול סטאר דרים סלאם 1 ביוקוהאמה ארינה היה אחד מהמופעים הגדולים בהיסטוריה, עם 16,500 איש ששילמו 1.5 מיליון דולר, שיא חדש. הגיעו כוכבות מארגונים שונים והוקוטו ניצחה את שינובו קנדורי מ-LLPW בקרב מדמם וקלאסי, שכעבור יותר מעשור עוד השתמשו בו ב-NOAH, ואלופות WWWA לזוגות טויוטה וטושיו יאמאדה ניצחו את מאגומי קודו וקומבט טויודה מ-FMW. נאגאיו חזרה מפרישה במידקארד והפסידה למאסאמי, וכיבדו את האגדות: אסוקה, פומיאקה, האגיווארה, לוסי קאיאמה, ביזון קימורה, קומי, מטסומוטו, מיאמוטו, מיטסוקו נישיוואקי שהתחתנה עם מתאבק סומו, יוקארי אומורי, נוריו טטנו ויוקוטה. הם הצליחו עם המופעים הגדולים בשנים הבאות. באוגוסט 1993, הבודוקן הול הביא 14,500 איש כשקונג שמרה על התואר מול קנסאי מ-JWP. קרב חוזר בין קנדורי והוקוטו בדצמבר 1993 מילא את הסומו הול. בספטמבר 1995 בבודוקן הול, טויוטה ניצחה את הוקוטו מול 14,800 איש. הוקוטו וקנדורי ניצחו את קונג ונאקאנו לפני עוד 16,500 איש ששילמו 1.5 מיליון ביוקוהאמה ארינה במרץ 1994. טויוטה ניצחה את אינוהו במרץ 1996 לפני 12,500 איש ביוקוהאמה. המופע הגדול האחרון היה בדצמבר 1996 בסומו הול, מול כמעט קהל מלא, כשאינוהו ניצחה את טויוטה וזכתה בתואר WWWA.
בלי שאלה, האירוע הכי גדול בתולדות היאבקות הנשים, שכנראה אף ארגון נשים לא יתגבר עליו, היה ביג אג רסלינג יוניברס בנובמבר 1994 בטוקיו דום. זה היה המופע הגדול ביותר של האחים מטסונאגה, ובכמה דרכים, מהאירועים הכי גדולים בתולדות ההיאבקות. האירוע נמשך עשר שעות, וכלל להקת מצעדים שהובילה מתאבקות מ-11 ארגונים שונים שהניפו דגלים כמו בטקס הפתיחה של האולימפיאדה. הכריזו על 42,500 איש, אבל 32,500 זה יותר קרוב. הכניסו 4 מיליון דולר מכרטיסים ובמרצ'נדייז 1.6 מיליון- 49.23 לאדם, שיא של כל הזמנים שלא ישתוו אליו המון זמן. 612,000 במכירות תוכניות. אף רסלמניה לא הגיעה לזה. 1.1 מיליון דולר לאפקטים מיוחדים. היו 23 קרבות, שבעה מתוכם ארבעה כוכבים ומעלה וארבעה קרבות שוט, כולל מתאבקות שזכו במדליה לאחר עשור כשהיאבקות נשים ערכה בכורה באולימפיאדת אתונה. קיוקו האמאגוצ'י, שהפכה למתאבקת האמיתית הגדולה בהיסטוריה, אבל אז הייתה רק בת 16 עם חלומות, ערכה בכורה. אנה גומז מצרפת, שזכתה במדליה באולימפיאדה, גם הייתה. שתיהן הפסידו לאלופות העולם בספורט חובבים שהצליחו לפני שהתחום נכנס לאולימפיאדה. אפילו ה-WWF היו מעורבים- נאקאנו זכתה בתואר הנשים מאלונדרה בלייז, מדוזה. הקטע החשוב באירוע היה טורניר של שמונה נשים, עם שמונה הכוכבות הכי גדולות- קומט טויודה מ-FMW, יומיקו הוטה שזכתה בגרנד פרי של AJW, הוקוטו אלופת CMLL לנשים, איגל סאוואי אלופת LLPW, קונג אלופת WWWA, טויוטה אלופת IWA, דיינמייט קנסאי מ-JWP וקיוקו אינוהו שייצגה גם את AJW. בגמר, קונג יצאה בספינת חלל עם זיקוקים ולייזר. הוקוטו, הכוכבת, יצאה עם מסכה ושתי גרסאות קטנות שלה, וניצחה. אבל באוקטובר 1997, בגלל המשבר בשוק הנדל"ן, למרות שגם האהדה להיאבקות ירדה והתוכנית שודרה פעם בחודש אחרי חצות, הארגון היה בחובות והכריז על פשיטת רגל. הארגון צלע בעסקי המזומנים, ונמנע מנושים, ולבסוף איבד את השידור ברשת. הם השיגו כוכבות חדשות, בעיקר מומו נאקאנישי, אישה בגובה 1.47 מטר שעבדה קשה ונתנה קרבות טובים עד שפרשה מוקדם, ואיאקו האמאדה, הבת השנייה של גראן המאדה שהפכה למתאבקת, והתחילה במקום אחר אבל הפכה לאלופת WWWA. לאחרונה, נייניי טאקאהאשי, אלופת WWWA, נפצעה בברך ימין בדצמבר, והכוכבת הגדולה הבאה, היקארו, שברה את רגל שמאל בפברואר. הארגון נסגר כשנשארו לו רק שש מתאבקות במשרה מלאה, שתיים פצועות. הארבע האחרות הן טומוקו ואטאנאבי וקומיקו מאקאווה, שהיו מידקארדריות בימי השיא האחרונים, והצעירות סאקי מאמורה וסאסורי. כולן זעמו על הארגון כששמעו שהוא נסגר, כי לכולן היו חייבים שכר.​