סיכום אובזרבר- מאמרים

YossihNew · 21/5/24

קרבות ארוכים חלק ב'- 24 בנובמבר, 2003:

אז לאחר הכתבה לפני חודשיים על קרבות של שעה לפני הקרב של קורט אנגל-ברוק לסנר בסמאקדאון, הפעם האחרונה ששידרו קרב אחד כל התוכנית ברשת הייתה בשנות ה-50 ברשת דומונט. ההיאבקות הייתה אז מאוד אהודה בפריים טיים, לא הייתה תחרות. הכוכב הגדול היה אלוף הטלוויזיה של ארה"ב, ורן גאנייה, כי לו ת'אז הסתכסך איתם במאבק הארגוני. פרד קולר וג'ים בארנט, מנהלי הארגון, ניסו להוציא את ביל מלבי אובר כפייס. הם קבעו תוכנית אחת עם קרב אליפות. גאנייה, הבלתי מנוצח, יחטוף ממלבי ברגע האחרון וכמעט יפסיד עד שהזמן יגמר. הרעיון היה שהלילה הזה יהפוך את מלבי לכוכב ענק, וזה לא קרה. מלבי נפצע בקרסול בתחילת הקרב, והקרב עדיין היה טוב אבל לא כמו שחשבו. הוא נמשך 40 דקות. מלבי לא יצא אובר כמו שרצו, ולאחר הקרב, רשת דומונט אמרה שלא רוצים לראות קרב כזה ארוך אז שלא יעשו את זה שוב.
יש לנו תיעוד די מושלם לכל הקרבות על אליפות ה-NWA שהגיעו לתיקו של שעה בסנט לואיס, העיר הגדולה בברית, מהקמתה ועידן לו ת'אז, עד לריק פלייר וג'ים קרוקט. זה הודות לספר מיוחד על תולדות ההיאבקות ותיעוד של לארי מטיסיק. מטיסיק היה העוזר של סם מוצ'ניק, נשיא ה-NWA, מסוף שנות ה-60, הפרשן שלו ועוזר הבוקינג עד לפרישתו. מטיסיק היה מנכ"ל כמה שנים לאחר העזיבה של מוצ'ניק, עד שהסתכסך עם הארלי רייס, פאט או'קונור, בוב גייגל וורן גאנייה. הוא ניהל ארגון מתחרה ועבר לעבוד אצל וינס מקמהן ב-1984. הוא היה ברוב הקרבות האלה וטיפל בעניינים. ת'אז חיסל את כולם במשך ארבע שנים כאלוף לפני הפיוד מול ווילבור סניידר. סניידר היה שחקן פוטבול לשעבר והפייס העולה הכי גדול אז. הם נלחמו שעה בינואר 1955, לראשונה עשו קרב כזה בעיר ב-NWA. בקרב החוזר במרץ סניידר נפסל לאחר 44 דקות, וכעבור שלושה שבועות הם שוב נלחמו שעה, עד שבאפריל ת'אז ניצח בשתי הכרעות משלוש. סניידר נבנה להיות אלוף. הוא היה דומה לטד דיביאסי- יכול היה להיות אלוף, והזמן לא התאים. הוא היה גבוה ואתלטי, והיה כוכב אצל סטו הארט.
מטיסיק, שתמיד תמך בהכנסת סניידר להיכל התהילה, אמר שהיה נהדר. כולם התלהבו מהקרבות, הם נלחמו שעה וחצי כתוצאה מהסדרה הזאת. אבל דיק הוטון, אלוף NCAA שלוש פעמים, היה היורש של ת'אז. הוא היה מתאבק נהדר, אבל חסר כריזמה ולא משך קהל. ה-NWA נחלשו ורוב ההיאבקות גם לאחר אובדן השידורים. לאחר שת'אז נתן לדיק הוטון את התואר ונסע לחו"ל, הוטון וג'ין קיניסקי נלחמו בינואר 1958, וגם מול וויפר בילי ווטסון באפריל ות'אז בנובמבר, בקרבות של שעה. עברו שבע שנים עד לפעם הבאה שזה קרה- בפברואר 1965, ת'אז ניצח את או'קונור בהכרעה ראשונה לאחר 55 דקות, ולאחר חמש דקות נוספות ת'אז הוכרז כמנצח. עד היום, זה היה אחד מהקרבות הכי גדולים בתולדות העיר, שהוביל לכך שהיו יותר קרבות של שעה בעשרים השנים לאחר מכן.
מטיסיק אמר שלדעתו היה מדובר באחד מהקרבות הטובים בהיסטוריה. ת'אז תקף את או'קונור והיה כמעט היל, אבל השתמשו בעיקר באחיזות. מטיסיק זוכר את הסוף, כששניהם ניסו להפוך הצמדות והקהל השתגע. הפעם הבאה הייתה ביוני 1966. ת'אז אתגר בגיל 50 מול ג'ין קיניסקי, שניצח אותו וזכה בתואר בינואר. זה היה חכם, כי שנה לאחר שקיניסקי זכה בתואר הקהל בא לראות קרב חוזר וקיניסקי ניצח ויצא אגדה. בפברואר 1968, קיניסקי שרד שעה מול אדוארד קרפנטייה. הניגוד בסגנונות עבד- קיניסקי היה ברולר וקרפנטייה היה אקרובט. בדרך כלל זה היה אמור להוביל לקרב חוזר, אבל דיק דה ברוזר ניצח את קרפנטייה וקיבל קרב במקום. מוצ'ניק אמר שקרפנטייה שרד מול קיניסקי לתיקו, אבל ברוזר חיסל אותו, אז הוא יכול לזכות. לקרפנטייה גם היו בעיות עם הוויזה או שהוא המציא את זה כי סירב לעשות ג'וב, אז מוצ'ניק לא רצה לקדם אותו. בפברואר 1969, קיניסקי שרד שעה עם הרוד אייג'נט בלקג'ק לאנזה. גם היה כאן סיפור מעניין- זה היה ארבעה ימים לפני שקיניסקי איבד את התואר לדורי פאנק ג'וניור. קיניסקי היה גמור מהלו"ז ולאנזה הפך לטוען לתואר. רבים אמרו שהקרב הזה התיש את קיניסקי לפני דורי. לאנזה גם ניצח את טרי פאנק לקראת קרב מול דורי.
דורי נודע בקרבות של שעה, והיו לו יותר מכל אדם במהלך 40 שנה, אבל הוא היה אלוף במשך שנתיים שניצח את כולם נקי בסנט לואיס עד לתיקו המפורסם בינואר 1971 מול ג'ק בריסקו, שהפך את בריסקו לכוכב ענק. זה היה סיפור הצלחה כי 11,587 איש באו ועוד 4,000 סולקו. מוצ'ניק הביא משטרה כי הקהל ממש רצה להיכנס ותקף את דוכני הכרטיסים, מה שהוביל לזה ששיפצו את הדוכנים. פאנק ג'וניור הפסיד לסופלקס אחורי לאחר 35 דקות, וכעבור עוד 15 דקות הכניע את בריסקו עם פיג'ר פור. בין כל הכרעה היו שתי דקות הפסקה, אז נשארו להם שש דקות להכרעה השלישית. הם גם עשו כמה קרבות של שעה בפלורידה, אבל זה הוביל לזה שכל אדם בארה"ב וביפן רצה לתת להם קרבות של שעה. הקרב השני שלהם בסנט לואיס קרה רק בנובמבר, ועבר לאולם גדול יותר. מטיסיק אמר שמדובר ביריבות הכי טובה בתולדות העיר, וזה היה הקרב החשוב. ההכרעה היחידה הייתה 19 דקות לאחר ההתחלה, כששניהם התנגשו בקרוסבאדיז ופאנק נחת על בריסקו. עוד 39 דקות עברו בלי הכרעה, ובריסקו נעל פיג'ר פור כשנשארה חצי דקה ופאנק החזיק מעמד. הם חשבו שהכל היה נכון, כי שניהם ניצחו לפני הקרב, והעסקים בערו. שבועיים לפני כן, אפילו קרב של ברוזר-לאנזה ובובי הינן מילא את האולם. אבל הגיעו רק 12,614 איש, למרות ששברו שיאי הכנסות. הם כנראה חזרו מהר מדי. מטיסיק חשב שהמעריצים שהחליטו לבוא ברגע האחרון ובאו למעט מופעים כנראה חשבו שלא יוכלו להשיג כרטיסים אחרי מה שקרה בקרב הראשון. בריסקו הזיק כל כך הרבה לפאנק וכמעט זכה בהכרעה, ופאנק ג'וניור מכר שלא היה יכול להמשיך להכרעה שלישית. אמנם הוא ניצח, אבל בריסקו עמד להיות האלוף הבא.
פאנק ג'וניור גם הפתיע במשך שעה בדצמבר 1972 מול רופוס ג'ונס. הסיפור היה פשוט- מוצ'ניק לא אהב שפייס שחור מפסיד. רק ב-1966, נתן לסוויט דדי סיקי להגיע למיין איבנט. דאגו כי ג'ונס היה מוגבל והתמקד בהאדבאטס ותאקלים, וזה לא מספיק לשעה. אבל הקרב היה טוב מהצפוי, וג'ונס היה הראשון שקיבל קרב אליפות עולם- זה היה בינואר, כשפאנק ג'וניור ניצח אותו, והקרב החוזר קרה כעבור 11 חודשים. נשמע הפוך, אבל מוצ'ניק עשה את זה עם עוד מאתגר שחור. המאתגר טעה בקרב הראשון והפסיד, ובקרב החוזר נשבע לא לטעות והוציא תיקו. מוצ'ניק חש שזה כמו לנצח, אבל לאחר שהביאו 11,305 איש לקרב הראשון, בשני הם הביאו 8,702. דורי פאנק ג'וניור לא התאבק מול ברונו סאמארטינו. בנו לקרב ביניהם ב-1973. הרעיון היה שג'ק בריסקו יזכה בתואר וילחם מולו. רשמו שזה יהיה פאנק ג'וניור-ברונו, כמו קרב של פלייר-הוגאן. אבל זאת לא הייתה התוכנית- הארלי רייס היה אלוף מעבר לזמן קצר בין פאנק ובריסקו וביוני הקרב התרחש. זאת הייתה הפעם היחידה שברונו אתגר את האלוף, ות'אז שפט. 10,043 איש באו, וברונו לא התבקש להפסיד בעקבות במעמדו. הוא לא היה אלוף ה-WWWF, זה היה פדרו מוראלס, אבל הוא נחשב לענק, ולכן רצו קרב של שעה, בלי קרב חוזר. רייס ניצח לאחר 17 דקות עם אטומיק דרופ, וברונו ניצח לאחר עוד 12 דקות בחיבוק דוב, והקרב הסתיים כשברונו החזיק את רייס בחיבוק דוב. רייס התראיין לגבי זה בספיישל על היאבקות בסנט לואיס. הוא אמר שהקרב הזה היה בחום וברונו ליקק את הזיכה מרייס כדי שלא יתייבש. רייס אמר שברונו היה מותש, ואילו הוא עישן סיגריה כי היה רגיל לקרבות ארוכים. התיקו הראשון של בריסקו כאלוף היה במרץ 1974 מול בובו ברזיל, שהיה אהוד ועם רצף ניצחונות. מוצ'ניק לא רצה שיפסיד כי הוא שחור, אבל זה היה קרב תואר העולם הכי גרוע בעיר. 8,856 איש באו, אבל מטיסיק אמר שזה לא הצליח ולא האמינו שבובו ינצח.

YossihNew · 21/5/24

באפריל 1974, בריסקו ופאנק ג'וניור עשו תיקו שלישי, הפעם כשבריסקו ניצח בקריידל בהכרעה הראשונה לאחר 47 דקות כשפאנק פספס תיקול. הפעם פאנק ג'וניור נעל את בריסקו בספינינג טו הולד כשהקרב נגמר, כמו לפני שנתיים וחצי רק הפוך, ונדמה היה שאם הייתה הכרעה שלישית בריסקו היה גמור. הגיעו 8,002 איש. ביוני 1974, קרב חוזר הביא 10,669 איש. בריסקו ניצח בהכרעה הראשונה לאחר 27 דקות עם פיג'ר פור, ופאנק בשנייה לאחר 12 דקות עם ספינינג טו הולד. נשארו 17 דקות להכרעה הראשונה, ופאנק הפך פיג'ר פור לספינינג טו הולד כשהפעמון צלצל. השופט האורח היה ג'ו היגוצ'י מאול ג'פאן, שהוסיף לדרמה של הקרב. זה היה מצחיק כי בריסקו שנא קרבות ארוכים כאלוף ומוצ'ניק שנא שהפרומוטרים קבעו לו כאלו, אבל נתן לו לעשות שלושה קרבות כאלו במשך ארבעה חודשים. לבריסקו היה עוד תיקו כאלוף, בנובמבר 1975 מול רוקי ג'ונסון לפני 7,811 איש. ג'ונסון היה אז הכי זריז בגודל שלו, והיכולת שלו לבצע דרופקיקס ברצף לראש של היריב שלו הייתה אדירה כשהרוב פגעו בחזה. מטיסיק זוכר את זה כקרב טוב ואתלטי, אבל מוצ'ניק שוב ראה שחור במיין איבנט. בריסקו ניצח את ג'ונסון לפני לאחר שפספס דרופקיק באוקטובר, מול 9,168 איש.
בנובמבר 1974, פאנק ובריסקו שוב נלחמו שעה, קרב חמישי רצוף בין שניהם. לו ת'אז היה שופט, ופאנק דימם. לאחר 51 דקות, ת'אז פסל את בריסקו שזרק את פאנק. נשארו 6 דקות להכרעה השנייה ופאנק נעל את בריסקו שלא נכנע. בפברואר 1975, בנו לקרב חוזר ללא מגבלת זמן, במחשבה שפאנק יזכה בתואר בלי מגבלת הזמן. גם דיברו על חמשת הקרבות שלהם שנמשכו שעה. לאחר 35 דקות, בריסקו ניצח כשפאנק פספס תיקול. שני הקרבות האחרונים שלהם היו בלי התואר. טרי פאנק היה אלוף בפברואר 1976, ודורי ניסה למנוע מבריסקו להשיג קרב אליפות. במרץ 1976 בריסקו ניצח לקראת קרב אליפות מול טרי. באוגוסט 1978 בריסקו ניצח בקרב האחרון, שלא הביא מלא קהל. בריסקו הפסיד במקום לקינג קונג באנדי. הקרב הבא היה באוקטובר 1976- טרי פאנק היה אלוף עשרה חודשים ושוב האלוף ניצח בהכרעה אחת במשך שעה, כשפאנק ניצח בסאנסט פליפ לאחר 46 דקות, מול 7,830 איש. המאתגר היה בוב באקלנד. מוצ'ניק ראה את באקלנד השרירי כבריסקו הבא ורצה אותו אלוף NWA. אבל ברונו רצה לוותר על תואר ה-WWWF, ומוצ'ניק ואדי גרהאם שכנעו את וינס מקמהן האב שבאקלנד הוא האלוף הבא. זה היה הקרב הכי חשוב עד אז של באקלנד והוא שאל אם הוא היה בסדר. מטיסיק אמר שבאקלנד היה נהדר מול היריב הנכון, וטרי עזר לאמן אותו. זה היה קרב יותר מודרני, הם לא נחו הרבה. באקלנד היה בכושר וטרי היה בשיאו.
התיקו הבא בסנט לואיס היה לאחר שרייס זכה בתואר. הפעם דורי פאנק אתגר אותו באוגוסט 1977, לאחר שרייס לקח לו את התואר לפני ארבע שנים. 8,192 איש באו, ופאנק ניצח בהכרעה השנייה לאחר 43 דקות עם DDT, שהתפתח במקסיקו ונראה לראשונה בסנט לואיס. זה היה יותר צפוי כדי לארגן קרב חוזר באוקטובר בו רייס ניצח, מול 7,168 איש. דורי-רייס נשחק כבר, כי הם נלחמו כשהיו אלופים וגם בקרבות טעינה לכתר. הם גם נלחמו על תואר מיזורי. רייס הגיע לתיקו מול רוקי ג'ונסון מול 10,052 איש בפברואר 1978. לראשונה לא היו הכרעות בקרב. חשבו שזה יבנה לקרב חוזר, אבל זה קרה רק אחרי שנתיים. בינואר 1980 רייס שרד שעה מול דיוויד ואן אריק, מול 11,055 איש. זה יצא אובר בענק, כי דיוויד חיסל את רייס וניצח אותו בקרב לא על התואר, אז באוקטובר הגיעו 15,464 איש לקרב בו רייס ניצח ושבר את שיא ההכנסות. שני הקרבות האחרונים מהסוג שמוצ'ניק ערך היו ב-1981. באפריל, רייס נלחם מול ריק פלייר והגיעו 8,465 איש. זאת הייתה הקדמה לשנה האחרונה של מוצ'ניק. פלייר ודיביאסי היו אמורים לזכות בתואר ה-NWA כשרייס יפרוש. כעבור כמה שבועות פלייר זכה בתואר מדאסטי רודס שזכה בו מרייס. הוא חזר לסנט לואיס באוקטובר ושבר את שיא קהל כשנלחם מול 18,055 איש במשך שעה מול רייס. מוצ'ניק פרש כעבור חודשיים- מופע הפרישה שלו שבר שיאים שהחזיקו עד 1997- והכל הידרדר.
לפלייר היו קרבות טובים של שעה גם כשסנט לואיס הידרדרה. באוקטובר 1982 הוא ורייס נלחמו מול 17,002 איש. רייס ניצח לאחר רבע שעה, ובמשך 43 דקות רייס כמעט ניצח את פלייר שוב. המאתגר היה צריך לנצח פעמיים כדי לזכות בתואר. מוצ'ניק לא היה נותן לאלוף להיראות חלש ככה, אפילו לא מול רייס הגיבור המקומי. רייס היה הפרומוטר ולא רצה לעשות ג'ובים. כשקרי ואן אריק עמד לקבל קרב מול פלייר, במקום להפסיד לו נקי כדי לבנות אותו, רייס הפסיד בפסילה. הוא חשש להפוך לבריסקו- הכוכב הגדול שרק מוציא אובר כוכבים חדשים. הבוקינג של האלוף נשמע טוב בתיאוריה, ופלייר הביא המון בהתחלה בנוסחה הזאת. אבל כשווינס מקמהן התרחב ב-1984, הנוסחה הזאת חיסלה את תואר ה-NWA כתואר הכי חשוב, כי המעריץ לא האמין שזה המתאבק מספר אחת, כי הוא רק ניצח במקרה ורימה, ואלוף ה-WWF תמיד ניצח. בינואר 1983, פלייר ובוטץ' ריד נלחמו שעה כשפלייר הפסיד לאחר 45 דקות מול 11,029 איש. פלייר חזר בפברואר לתיקו מול ברוזר ברודי מול 16,765 איש, ששברו את שיא ההכנסה. הקרב הנהדר היה הקרב האהוב על פלייר שנמשך שעה. מטיסיק אמר שהקהל היה לוהט, ואפילו חבר שוטר שמח שהיה לו אקדח כי היה מתח בבניין. הם לא עצרו או עשו אחיזות, אלא המון הצמדות.
ברודי ניצח לאחר 21 דקות לאחר ני דרופ. פלייר ניצח לאחר 23 דקות בספירת חוץ. היפנים צילמו וברודי לא יכול היה להפסיד מול הקהל שלו וסירב להצמדה. הוא לא עשה שום ג'וב אז. הם נלחמו על האייפרון וברודי התחמק מפלייר וזרק אותו לזירה, מה שאפשר לו לנצח בספירת חוץ. נשארו עוד 12 דקות בהן ברודי ניסה לנצח. מטיסיק דירג את זה, יחד עם דורי-בריסקו ות'אז-או'קונור, כאחד מהקרבות הכי טובים בסנט לואיס. זה היה שונה מהקרבות הללו, ברודי לא הצליח ללכת יומיים אחרי ומרח משחות על הרגליים. הוא אמר שהוא גסס. צילמו את זה לטלוויזיה היפנית ורייס ובאבה די נתנו קרב גרוע. מטיסיק פרש כעבור כמה שבועות והקים ארגון עם ברודי. הם התקפלו בנובמבר, אבל זה הוביל לקרב כוכבים גדול- פלייר וברודי, שבוע לאחר שווינס מקמהן מילא את האולם עם האלק הוגאן שהגיע. האולם היה מלא. בשיא הפיוד של פלייר-קרי ואן אריק, הם נלחמו פעמיים רצוף שעה, ביוני 1984 מול 7,000 איש, ובאוגוסט 1984 מול 8,300. הקהל היה קרוב לאולם מלא. בקרב השני הם נלחמו 65 דקות, הקרב הכי ארוך של פלייר ובסנט לואיס המודרנית. באוקטובר 1984, הארלי רייס שוב נלחם שעה, הפעם מול אלוף ה-AWA ריק מרטל. פלייר וברודי נלחמו עוד פעם במשך שעה בפברואר 1985 מול 7,000 איש. לאחר מכן, סנט לואיס נסגרה, וג'ים קרוקט נתן להם בוקינג רגיל. בינואר 1987, פלייר וברי ווינדהאם נתנו את הקרב הכי ארוך עם סיום דפיקה- 55 דקות כשווינדהאם נפסל. התיקו האחרון של פלייר היה בספטמבר 1987, מול רוני גארווין, שבוע לפני שגארווין זכה בתואר.

YossihNew · 26/5/24

דייב היה בהאוס שואו- 8 בדצמבר, 2003:

ההאוס שואוז, שהיו מקור ההכנסה העיקרי בעסק, הן מתחת לאירועים ותוכניות בסדר העדיפויות של ה-WWE. הימים בהם המופעים הגדולים היו מקור ההכנסה העיקרי נגמרו. אבל ה-WWE עורכים שלושה מופעים רוב השבוע בכל בראנד. הרעיון שההאוס שואוז מתו, ש-WCW לפני עשור הסכימו לו כי הם הפסידו כסף, היה משהו ש-WWE נמנעו ממנו. לאחר חולשה באמצע שנות ה-90, האירועים חזרו והגיעו לשיא שאפילו לא נראה בימים של האלק הוגאן, רנדי סאבאג' ורודי פייפר. פעם הכניסו 100,000 דולר מכרטיסים, אבל מלחמות ליל שני הצליחו יותר וגם מחירי הכרטיסים שעלו לא מנעו מהציבור לקנות כרטיסים למוצר שהוא רצה לראות. לקראת 2004, עברו שלוש שנים מאז שההאוס שואוז ירדו בקיץ 2001 ב-70% מהשיא, כשהקהל היה 12,000 למופע. זה התחיל בהאוס שואוז. אז התחילו לשים לב שלא כל הקלטות סמאקדאון מתמלאות. עכשיו אולמות מלאים זה נדיר, ורק שווקים כמו ניו יורק, שיקגו, טורונטו, פורטלנד ולוס אנג'לס טובים בהאוס שואוז. ואדי גאררו וריי מיסטריו במופעי גבול.
בגלל המחירים הגבוהים שנשארו מהתקופה הקודמת, גם 3,500 מעריצים מביאים למופע רווחי, וכל אדם משלם 8 דולר על מרצ'נדייז. הם מכניסים 100,000 דולר על כרטיסים, ובאירועים והמופעים הבין לאומיים כפול מזה. ההאוס שואוז די מבדרים בניגוד לטלוויזיה. רוב הרע בטלוויזיה, הסגמנטים מחוץ לזירה, לא מגיעים להאוס שואוז. מתאבקים צעירים שלא עבדו בפריחה והתנסו ב-OVW בלבד, רואים את זה כעלייה. שאלו מה לעשות לגבי האוס שואוז ולא עושים כלום. לפני כמה שבועות, החלו לצלם חלק מהדברים ולשדר בהאוס שואוז. טסט שבר את הרגל שם אז היה להם אנגל. הם ניסו לגרום לאנשים להאמין שדברים יכולים לקרות, וויתרו כי זה לא הצליח ישר. הם בדרך כלל רק מראים מתאבקים חותמים, נכנסים לזירה או רוקדים, כדי להראות שההאוס שואוז כיפיים. אבל לא בגלל זה הם הולכים. סטיב אוסטין ווינס מקמהן הגיעו להאוס שואוז וגם זה לא עזר. הכרטיסים לא זולים, וכלום לא חשוב בהאוס שואוז. אפילו במופע עצמו. ג'ונתן קואצ'מן קידם את ארמגדון והקרב של RVD ורנדי אורטון, ו-RVD הגן על התואר מאוחר יותר. כולם יודעים שאף אחד לא יזכה בתואר, אבל לפחות שיגידו שהמנצח ילחם מול אורטון. בזמנו הם מילאו את האולמות בלי שינוי. אפשר להחליף תארים אבל ה-WWF במשך שנים עשו את זה רק במופעים גדולים או בטלוויזיה. הציעו לצלם קידום סטוריליינים שם, ולערוך מופעים עם זיקוקים ומסכים כמו הקלטות. אבל הם נאלצו לקצץ את זה. אחרים הציעו פרומואים מקומיים, מה שפעם קרה עד שהתוכניות עברו לכבלים. אפשר לקדם כמה קרבות בהאוס שואוז בתוכנית, דאסטי רודס לפעמים בנה לכאלו אצל קרוקט, אבל אז לא היו אירועים. אף אחד לא צופה בתוכניות המקומיות אז זה לא יעזור, פרט לזה שהצעירים יתנסו בפרומואים.
שינו קצת את ההאוס שואוז. ניסו להכריז כמה זמן עבר בקרב, ולרמוז לתיקו מגבלת זמן. ויליאם ריגל היה אייג'נט שדחף לזה, אבל כשהפסיק לצאת לדרכים זה בוטל וחבל. עכשיו לא עושים הפסקה, אז הקהל לא יכול ללכת לקנות או ללכת לשירותים. חוץ מזה, מאוד כיף בהפסקה לראות את האוהדים הוותיקים. בלי ההפסקה, הקהל מתעייף ולא מגיב אפילו לכוכבים. אבל מקבלים יותר היאבקות. ג'ונתן קואצ'מן הופך לכרוז וזה עבד כי פייס יכול להוריד אותו. אבל זה משני מאוד. הם יכולים לערוך מופעים נחמדים ולא נמאס לך מהם, אבל הקהל לא ממש רוצה לחזור ואם המופע נחמד זה טוב רק כשהמצב טוב. שונה מאוד לראות מופעים חיים מאשר בטלוויזיה, הקהל בדרך כלל לא מבין שהאנשים שקובעים נמצאים שם. זה יכול לעזור להם. מצד שני, אתה גם יכול להבין אותם- אתה לא באמת רואה הבדלים פיזיים בטלוויזיה בין קורט אנגל ומארק ג'ינדרק. שניהם נראים טוב, רק אחד מוכשר יותר. אבל ג'ינדרק ממש מרשים בלייב. ויש אנשים שלא אובר בטלוויזיה אבל נותנים קרבות טובים בהאוס שואוז- סטיבן ריצ'ארדס וריקו. בטלוויזיה לקהל לא אכפת.
כולם נראים ממש טוב ואתלטיים, חוץ מהיידנרייך שדי ירוק. בזמנו אנשים היו צריכים לקצר קרבות אבל כולם נראים בכושר. באטיסטה ירוק אבל נראה חזק. והם משתפרים מהר כי הם עובדים הרבה. להביא אנשים מוקדם מדי זה בעייתי. כשברוק לסנר, שלטון בנג'מין וריקו עבדו בהאוס שואוז, לא השתמשו בהם בטלוויזיה. לאף אחד לא היה אכפת מהם בהאוס שואוז בניגוד ל-OVW. אבל הם הרוויחו כסף והשתפרו. חבל שלא עשו את זה עם מאט מורגן וניית'ן ג'ונס- מורגן לומד מהר ויכול היה להגיע כמו לסנר. רנדי אורטון השתפר מאוד מבחינה אישית, אבל לא ידוע אם יצליח כמתאבק. גאריסון קייד עבד יפה, ורנה דופרי גם. אבל יהיה קשה לאנשים לפרוץ- לקונוואיי, אורטון, דופרי, ג'ינדרק, באטיסטה, קייד, סטורם ומייבן יש מראה וסגנון דומים. אם מישהו מהם יצליח, חוץ מאורטון שכבר מטפחים, הוא יצטרך להצליח בראיונות או בזירה. הקהל צעק "USA" בקרב של לה רזיסטנס. מול ואל וינס ולאנס סטורם. קונוואיי הוא אמריקני, אגב. היידנרייך מרגיש טוב כהיל אז כנראה יהפוך לאחד. הקרב שלו מול ניק דינסמור היה נוראי.
הנשים נמוכות ורזות. הקהל ממש התלהב כשטריש סטראטוס בנתה לחילוף שלה עם ליטה. הצופים לא ממש מעריכים את כמה שהנשים התקדמו, וזה בזכות פיט פינלי. ליטה לא חלודה כמו שהמצב פשוט השתפר. לפחות לא נותנים קרבות לנשים שלא יודעות להתאבק. טסט-ספייק היה קצר מאוד, וקייד וג'ינדרק בגדו בספייק. הדאדליז יצאו אובר. ג'ינדרק נראה מרשים ונראה כמו כוכב, אבל הוא חסר כריזמה או כישרון.
הוריקן ומאט הארדי ניסו להתאבק. מאט וורקר טוב, אבל גרוע כהיל ולא לוקחים אותו ברצינות. הוריקן טוב כדמות ופחות טוב בלי פרומואים. ריקו וורקר טוב וחבל שהגימיק מחסל אותו. סטיבן ריצ'ארדס מאוד אנדרייטד וחבל שלא יודעים שהוא מצחיק בסטיבי נייט היט. גם ריקו מבוגר מדי ולא יקבל פוש. ג'קי נחמדה מחוץ לזירה.
רנדי אורטון יוצא שחצן בגימיק שלו וזה נהדר והוא כן מתקדם. בהתחלה הוא לא היה מוכן אבל נתנו לו פוש כי היה צריך מישהו חדש. הוא די מוכן. השאלה היא אם יגיע למקום של טריפל אייץ' לאחר ששון מייקלס פרש. המון אומרים שאורטון שחצן באמת אבל הוא לא הראשון. מייבן ירוק ועובד קשה. באטיסטה השתפר וטוב על המיקרופון- אולי התחזית של ג'ים קורנט תתגשם. כריסטיאן נשאר היל וחבל שלא מקדמים את כריס ג'ריקו כיריב של אוסטין. הקהל לא רצה את גולדברג-קיין, גולדברג חסר משהו. הקהל לא רוצה שימכור או יעשה משהו חוץ מספיר וג'קהאמר. האנגלים לא קידמו את הקרב כל כך והוא לא עבד. הג'קהאמר לאורטון היה ממש אהוד. קיין נתן לגולדברג צ'וקסלאם וזה היה מעצבן, אבל גולדברג לחץ ידיים להמון מעריצים. והפיצול היה רציני. לא מכרו מוצרים של סמאקדאון, אבל החולצות היו של nWo, אוסטין וגולדברג. הכריזו שנו וויי אאוט תגיע לשם והקהל לא הגיב. קואץ' אמר שזה האירוע הראשון שיהיה בקאו פאלאס והם יודעים ששיקרו להם. WCW ערכו שם מופעים בין 1997-2000.

YossihNew · 1/6/24

מתאבק השנה- 29 בדצמבר, 2003:

עוד כמה שבועות, פרסי האובזרבר יצאו. הם נחשבים לפרסים מאוד חשובים בתעשייה. דייב מעולם לא עשה מאמר על פרס מתאבק השנה, שעכשיו הוא על שם לו ת'אז וריק פלייר. אבל הוא נזכר במתאבקים חשובים ואיך הקהל בחר במועמדים. ב-125 שנים, כולם התווכחו מי הגדול ביותר. רבים מהגדולים לא היו שורדים תקופות אחרות. תמיד אפשר לטעון שהם כן היו מסתגלים. צריך מזל, מראה, כישרון, כריזמה ונחישות. אבל היו כאלו שהיו במקום הנכון ובזמן הנכון. אבל בסופו של דבר, אלו שהיו וורקרים נהדרים השיגו יותר ממזל ותזמון נכון. אתה יכול להיות בזמן ובמקום הנכון, ועם הפוש הנכון, אבל אם אתה לא מתאים, אתה סתם עוד אחד. ת'אז היה אלוף עולם במשך המון זמן. אם חושבים מי היה זוכה במתאבק השנה פעם, אז ת'אז היה זוכה המון, יותר מפלייר. כשת'אז מת רבים אמרו שהוא הגדול מכולם. אבל צריך לקרוא לפרס על שם פלייר- הוא הגיע למקום הראשון שמונה פעמים ולמקום השני ארבע פעמים. בשנות ה-80, פלייר היה הנציג של ה-NWA כמו ת'אז בשנות ה-50. הוא לא המתאבק הכי טוב, זה פרס המתאבק המדהים, אבל אתה צריך גם להיות נהדר וחשוב. לא מושך קהל, זה גם פרס, וגם לא הכי מוערך, אלא הכל. אף אחד שלא היה נהדר לא זכה, לא משנה כמה מילא. סרט מכניס לא מועמד לאוסקר מיד. אבל סרט טוב שנכשל לא יזכה. ת'אז לא משך הכי הרבה אבל הוא היה הכי מכובד. פלייר השתנה בכוח משיכת הקהל שלו, ולפעמים לא הצליח, אבל היה בחור מפתח ואלוף עולם חשוב עם קרבות טובים. אם מסתכלים על הזוכים, כל אחד מהם היה אלוף עולם. וכל אחד שטען לפרס, פרט לבוב באקלנד שהגיע למקום שני ב-1980, וסאבו שהגיע למקום שני ב-1994, הגיעו להיכל התהילה אם הם יכולים להתמודד. באקלנד גם יוכל להיכנס וסאבו לא. אז זה אומר שהקריירה שלך לא רק טובה אם אתה זוכה, אלא מדהימה.
האם זה ימשיך? בוב סאפ טען בשנה שעברה ולא יכנס להיכל, אבל אולי מוקדם להגיד. פרט לאקירה מאדה ב-1988, כל זוכה היה מארגון גדול. ה-UWF בזמנו לא היו עלי שידור אבל היו לוהטים. סאבו ב-1994 היה מתאבק האינדי שהכי הצליח. היו נשים בחמישייה הראשונה, ומאנאמי טויוטה הגיעה למקום שלישי ב-1995. מי שהגיע לעשירייה הראשונה ולא התאבק היה קן שאמרוק ב-1995, למקום השמיני, כשהיה אלוף פאנקרייס ואז UFC. סאפ היה לוחם השוט הראשון שכמעט ניצח אבל גם התאבק. האובזרבר פרסם מהדורה לראשונה ב-1982 לפרסים, אבל הפרסים מ-1980 כשהוידאו התחיל, ואז החליפו קלטות. מעריצים בשנות ה-70 הכירו את הטריטוריה שלהם. המגזינים היו פרימיטיביים ואולי ידעת על כל מיני כוכבים אחרים, כמו ברונו סאמארטינו או בילי גרהאם ומיל מאסקאראס עם הגוף שלהם, או שיק ופרד בלאסי שדיממו. ביפן או בערים קטנות, התמונות האלה מהגארדן או לוס אנג'לס או סנט לואיס היו מדהימות. ההיאבקות הייתה בריאה יותר, למרות שגדלה מאוד מאז. כל סגנון היה שונה. הוורקרים הטובים עבדו בכמה טריטוריות ולמדו משהו חדש. מג'ין קיניסקי עד ריק פלייר, אלוף ה-NWA היה מהוורקרים הטובים כי עבד עם מגוון רחב של מתאבקים ומעריצים. הכבלים והקלטות שינו את זה. בשנות ה-80, היפנים הקטנים כמו טייגר מאסק, שנלחם מול דיינמייט קיד, הצליחו יותר בזירה. ורק אחר כך הבינו שזה הורס את הגוף, אבל כשמתאבקים ראו את זה בקלטות והעתיקו, זה עבד, והשרירנים ואנשי ההארדקור הוחלפו במהירים ששינו סגנונות. דייב היה מחלפני הקלטות הראשונים ומ-1980 עשה סקר ביניהם. הם היו מעטים, האנשים היחידים שהבינו את העסק. זה היה פרימיטיבי. כעבור כמה שנים האובזרבר הוקם והוא התחיל לחלק פרסים. בזמנו היו חוברות שנתיות עם הפרסים, אבל זה היה מאוד עמוס. בינואר 1991 המסורת הופסקה, ומהדורת האובזרבר היא מהדורה גדולה בזמן הפרסים, אבל זה משמח בניגוד לשנות ה-80.
הארלי רייס זכה בשני הפרסים הראשונים ב-1980-1981. זה לא מקרי שהיה אלוף ה-NWA כל 1980, וכיהן רוב 1981. באותם הימים, התואר היה מה שחשוב בעסק. אנדרה הענק הלך ליותר חלקים בעולם מהאלוף, ולפעמים משך יותר ממנו בשווקים הקטנים. רוב השנים, המתאבק הכי טוב שהיה אלוף זכה בפרס. בוב באקלנד הגיע למקום שני ב-1980 כי אלוף ה-WWF היה במקום השני אז. ב-1981, ריק פלייר זכה בתואר מדאסטי רודס שזכה בו מרייס, בספטמבר 1981. הוא הגיע למקום השני. לרייס היו גם מבקרים כאלוף בגלל המראה שלו- הייתה לו כרס והוא לא היה בכושר, אבל הוא היה וורקר שהקדים את זמנו. הוא היה בן 38 ונראה מבוגר. באקלנד היה בן 31 ונראה צעיר יותר, והיה אתלט בכושר טוב. לא וורקר כמו רייס, אבל מי כן היה? באקלנד עבד בגארדן ובצפון מזרח המדינה והצליח מבחינת הקהל, אבל אליפות ה-NWA הייתה יותר ספורטיבית, האלוף נלחם מול הילים ופייסים ומגוון. באקלנד נלחם מול הילים, פרט ליפן. האלוף השלישי היה ניק בוקווינקל בן ה-45. הוא היה בכושר טוב מרייס והיה וורקר טוב מבאקלנד. ה-AWA היו חזקים, אבל אזוריים מהמערב התיכון. רצו שבוקווינקל יחליף את רייס כאלוף, אבל הוא ראה את הלו"ז הקל שלו והשכר כאלוף AWA, ואת זה שרייס הרוויח יותר אבל עבד פי שניים, וסירב. תואר ה-WWF הוגן בניו יורק ונחשב מכובד יותר בחלק מהאזורים, אבל פרומוטרים לשעבר כמו פול בוטץ'- ששנא את רייס כי החמיץ מיין איבנטים שלו, מדיניות שהשתנתה בימי ביל וואטס- ג'רי ג'ארט וסטו הארט העדיפו את בוקווינקל בשנות ה-80. היה קל להשיג אותו בפחות כסף, כי אלוף ה-NWA השיג 8% מההכנסות וה-NWA עוד 3%, אבל מעטים שילמו את זה. פלייר בן ה-32 היה יותר טוב מרייס. רייס היה מנוסה וגם וורקר חכם, אבל פלייר היה צעיר, נראה כמו אלוף, בכושר ועם נחישות אדירה שהייתה למעטים. הוא היה דברן טוב מרייס ולמרות קריסת הברית התואר השתקם. רייס זכה ב-1981 כי החזיק המון זמן בתואר החשוב.
ב-1982 פלייר נסע לכל העולם כאלוף, משך קהל וזכה בקלות. הקרב היה על המקום השני, עם אנשים אזוריים, ג'ימי סנוקה והאלק הוגאן. הכוכב הראשון שנוצר מהקלטות היה טייגר מאסק. עם שילוב ההיאבקות היפנית עם הבריטית והלוצ'ה, הוא עשה מהפכה. בארה"ב שלטו מתאבקי המשקל הכבד, תואר הג'וניורים לא שינה מאז דני הודג', שגם רק שלט בטריטוריה שלו ומול כוכב מקומי בפלורידה. טייגר מאסק היה אלוף NWA ו-WWF לג'וניורים, הישג חסר תקדים, והיה הג'וניור היחיד עד קאזושי סאקוראבה ב-2000 שזכה בפרס ה-MVP היפני. הוא נודע בארה"ב והתאבק בגארדן. הקרב מול דיינמייט קיד לא היה גדול כמו האחרים שלהם, אבל זה היה הקרב הכי מהיר בגארדן עד אז ואמרו שהיה הגדול בתולדות האולם. היה מוקדם מדי שיפני ינצח ופלייר זכה. ב-1983 פלייר הפסיד לרייס את התואר ביוני וזכה בתואר שוב בנובמבר בסטארקייד הראשון. לא היו אירועים בתשלום, והאירוע היחיד ששודר במעגל סגור היה מוחמד עלי-אנטוניו אינוקי שהיה אסון ב-1976. סטארקייד הצליחה כי במרץ, סרג'נט סלוטר ודון קרנודל הגנו על תארי הזוגות מול ריקי סטימבוט וג'יי יאנגבלוד, צמד פייסי ענק, והקרב התפרסם בקרוליינה. סטימבוט ויאנגבלוד הבטיחו להתפרק אם לא יזכו בתארים ומילאו את האולם במעריצים מהדרום שגרמו לפקק תנועה ולדחייה של 6,000 מעריצים, כי כולם רצו לראות אותם נפרדים. גם בטורונטו הם הצליחו. ג'ים קרוקט, שנדהם מהעניין הלאומי בקרב שלו, החליט ליצור את זה מחדש ולשדר קרב בכל הטריטוריה. פלייר היה מושך הקהל הגדול אבל לא היה שם הרבה כאלוף. אז רייס זכה בתואר והקרב, פלייר פור דה גולד, היה על הקריירה של פלייר. הוא ניצח בקרב כלוב חשוב במיוחד, כש-40,000 איש צפו בקרב שהכניס הכי הרבה כסף מבחינת היאבקות טהורה בארה"ב. ב-1984 וינס התרחב עם האלק הוגאן, שהיה הכוכב הגדול, אבל פלייר שלט והשיג פי עשרה מהקולות של דיינמייט קיד. כאלו היו שנות ה-80- הוגאן זכה בפרס הפייסים ומושך הקהל הגדול, ופלייר שלט במתאבק השנה כי היה מתאבק טוב. הוא היה הדבק של ה-NWA, בעיקר כשווינס, ששודר בפריים טיים ב-USA ביום שלישי, והייתה לו תוכנית בבוקר וגם חבילה אזורית חזקה, השיג את השידור בשבת וראשון ב-TBS. ביולי היה ספיישל ב-MTV ששבר שיאי צפייה, וסינדי לאופר הביאה חשיפה אדירה לתחום. מה שהיה חשוב היה סינדיקציה, כי היא קידמה את המופעים המקומיים. היה ברור שהוגאן, שעזב את ה-AWA לטובת ה-WWF, הוא יותר חשוב מפלייר.

YossihNew · 1/6/24

ב-1985 פלייר עוד היה אלוף וזכה בפרס. ג'ים קרוקט השתלט במרץ על השידור של וינס ב-TBS וקידם בכל המדינה. הרעיון היה שפלייר והכוכבים הגדולים יגיעו למופעים באזור, והפרומוטרים המקומיים חוסלו, כי הקהל רצה את ה-WWF או את קרוקט, מה שחיסל את ה-NWA. רסלמניה התרחשה עם כל הקידום של מיסטר טי, לאופר, מוחמד עלי וליברצ'ה, מה שעזר להוגאן. שנה חשובה, כי רסלמניה הייתה יכולה להיכשל בגדול. כשלא, המשיכו עם סדרה מצוירת ביום שבת והחליפו את סאטרדיי נייט לייב ב-NBC. היו מרצ'נדייז והוגאן משך ברוב המקומות יותר מפלייר- ב-1984 זה היה שווה, אבל הוגאן הגיע לספורטס אילוסטרייטד ופלייר לא קיבל בוקינג טוב. פלייר היה טוב בזירה, אבל היה אפשר לטעון שריקי צ'ושו היה צריך לזכות. צ'ושו, בגילל 33, היה הכוכב היפני הראשון מאז ג'ייאנט באבה ואנטוניו אינוקי. בהקדמה ל-nWo, צ'ושו, שהיה אלוף עולם במקסיקו, חזר וכעס כי אינוקי וטאטסומי פוג'ינאמי היו מעליו. ניו ג'פאן עשו פיוד מול IWE, והכוכבים מבחוץ שיחקו פולשים נגד אינוקי. זה נגמר, אז הוחלט להעתיק. זה עבד, הצבא של צ'ושו-הצבא של אינוקי היה הפיוד המצליח באותן שנים, אבל הרווחים בהיאבקות מימנו את ההפסדים העסקיים של אינוקי והמתאבקים נדפקו. צ'ושו ונאוקי אוטסוקה, פרומוטר גדול של האוס שואוז, ארגנו מעבר לאול ג'פאן, והצבא של צ'ושו הצליח גם שם ושינה את המאזן- כמו ה-nWo. ב-1986 פלייר שוב זכה כי היה אלוף רוב השנה, והמשיך לסחוב אנשים להיראות טוב, והאלופים נראו נהדר. הארגון של קרוקט היה מספר 2 אך חזק, ואפילו בבולטימור קרוקט התחיל לנצח, ובפילדלפיה היה מאוד תחרותי מול וינס. אבל הוגאן כרגיל משך קהל.
ב-1987 היה מעניין, מתאבקת הגיעה לחמישייה הראשונה ויפני ניצח. צ'ושו ניצח ברוב דחוק את פלייר והוגאן היה במקום השלישי. קרוקט החל להיכשל ופלייר היה אצלו, עם פחות יריבים. צ'ושו חזר לניו ג'פאן ושוב שינה את המצב. כל אנגל חשוב באותה שנה היה שלו. ג'נצ'ירו טנריו עשה היל טרן על ג'מבו צורוטה כי ההילים עזבו עם צ'ושו. אול ג'פאן החזירה את ברוזר ברודי ועבדאללה הקצב שעברו לניו ג'פאן. ובסוף, אקירה מאדה בעט לו בעין. מאדה פוטר, וזה הסיפור של 1988. הוגאן היה קסום בקהל, והרשים בקרב ברסלמניה 3 מול אנדרה הענק. החוסר של הוגאן בזירה מנע ממנו לזכות בפרס. צ'יגוסה נאגאיו בת ה-22, המתאבקת הכי אהודה אי פעם, בשיאה, הייתה הראשונה שהגיעה לחמישייה. ב-1988 מאדה ניצח. הוא היה בן 29 והקים את ה-UWF ששינו הכל. ה-UWF הוקמו ב-1984 ואמרו שהם אמיתיים והשאר מזויפים, זה היה כמו ניו ג'פאן יותר קולניים,. בזמנו ניו ג'פאן רמזו שבאול ג'פאן האמריקנים עשו הצגה והם אתלטים אמיתיים, ואינוקי ניצח את אמני הלחימה. הפעם מאדה אמר שאינוקי מזויף. קארל גוטץ' אימן אצלם ונחשב לקשוח ענק. ה-UWF פיתחו סגנון סטיפי עם בעיטות, סטירות והכנעות ששינה הכל. זה יצא אובר בטוקיו, למרות שהקהל לא הבין את זה והם נסגרו ב-1985 כשמאדה חזר ב-1986. מאדה היה אמור לקבל פיוד מול אינוקי, אבל הם סירבו להוציא אחד את השני אובר. לאחר הפיוד של ניו ג'פאן-UWF, מאדה בעט לצ'ושו בעין ושבר לו את ארובת העין. ניו ג'פאן שלחה אותו למקסיקו, מה שלא התאים לסגנון שלו, ודרשה שיפסיד לצ'ושו. מאדה לקח משקיעים והקים שוב את ה-UWF. הבעיטה גרמה לו להיראות לא כלא מקצועני, אלא שסולק כי היה אמיתי. הוא היה גיבור. הוא הבטיח שב-UWF יוכלו לבעוט בכולם. ב-1988 כל מופע היה מלא בלי שידור, והכרטיסים נחטפו תוך דקות.לא ראו את זה עד לסוף שנות ה-90. ה-UWF שינתה את ההיאבקות ביפן, והיום PRIDE ו-K-1 העתיקו ממנה. הבעיטה של מאדה היא כמו הדפיקה של ברט הארט, ושינתה את התעשייה. אחרים יזכרו שריקידוזאן בעט במאסאהיקו קימורה וכיסח אותו.
זה היה חריג שמתאבק השנה התאבק רק שישה קרבות- ה-UWF הוקמו באמצע השנה ועשו מופע אחד בחודש- ולא מאות כמו אמריקנים, אבל האהדה של UWF צירפה את מינורו סוזוקי ומאסאקטסו פונאקי, והם הקימו את פאנקרייס שהפך ל-PRIDE, אז מאדה הוביל מהפכה. הוא ניצח בקלות את פלייר, פוג'ינאמי שהיה אז המתאבק הטוב בעולם, רנדי סאבאג' שהיה האלוף, וטד דיביאסי שהיה היריב המוביל שלו. ההשפעה של מאדה אכן הייתה הדבר החשוב בשנה ההיא. ב-1989 פלייר היה בן 40 וחזר לשלוט לאחר שנה מדהימה בזירה. לאחר 1987 ו-1988 גרועות, קרוקט נכנס לחובות ומכר את הארגון לטרנר, ששמר על התחרות עד 2001. בשנה הראשונה הם נלחמו מול וינס באמצעות היאבקות טובה. זה לא עבד, אבל פלייר-ריקי סטימבוט ופלייר-טרי פאנק היו אגדיים. פלייר כבר היה אגדה לפני כן בתור אלוף NWA ובעיקר בקרוליינה, אבל השנה הזאת הפכה אותו לגדול מכולם. הוא שלט בפרס בצורה שלא נעשתה יותר- ארבעת הקרבות המובילים בסקר קרב השנה היו שלו, שלושה עם סטימבוט ואחד עם פאנק, כשקרב אחר עם פאנק היה במקום השביעי. הפיודים עם פאנק וסטימבוט היו בשני המקומות הראשונים בפיוד השנה. הוא ניצח בקלות, אבל השנה השנייה של מאדה בה מילא את האולמות הביאה אותו למקום השני, וטרי פאנק בן ה-45 שפרש המון זכה לתמיכה גם.
ב-1990, פלייר ניצח במאבק הכי צמוד, והיה במקום השלישי מבחינת קולות למקום הראשון. הוא זכה בפרס בגלל שהיה המועמד החזק היחיד מארה"ב. ג'ושין לייגר וג'מבו צורוטה, שהובילו ביפן, פיצלו ביניהם את הקולות. פלייר היה אלוף עד יולי והיה אמור להפסיד בפעם האחרונה לסטינג. הוא עבד מולו והעסקים לא היו טובים, והוא התחיל לרדת ברמה. הוא החזיק תארים עוד אחרי שאמרו שהוא גמור בגיל 41, אבל זה כבר לא היה חשוב כמו בשנות ה-80. ג'ושין לייגר, הג'וניור בן ה-25, הפך לטייגר מאסק החדש. הוא היה קטן אך חזק עם רקע חובבים טוב, שהעריץ את דיינמייט קיד, כמו יריבו הטוב, פגסוס קיד כריס בנואה. הם התחילו במסכה והגדילו את מחלקת הג'וניורים. כמו טייגר מאסק, קאיצ'י יאמאדה הפך לדמות מצוירת, ג'ושין לייגר. הוא נתן קרבות אדירים כל לילה, והסגנון החדש שלו עם סופרפלקסים וקפיצות מהזירה היה מדהים. בגלל ששרד יותר מטייגר מאסק והיה כוכב יותר כריזמטי מהודג', הוא הפך לג'וניור הגדול בהיסטוריה. צורוטה גם היה במירוץ. כוכב מאז שהגיע לתחום ב-1973, הוא הפך לאלוף הכתר המשולש שלא הפסיד, מול כל הצעירים. ב-8 ביוני, מיטסוהארו מיסאווה בן ה-28 ניצח אותו בקרב מרגש והפך לכוכב, וטוקיו התמלאה כמה שנים. פלייר ניצח בהפרש של חמישה קולות מלייגר ו-110 מצורוטה. ב-1991, צורוטה השיג את הניצחון שהגיע לו בהפרש. בגיל 40 היה הכוכב הגדול ביותר באול ג'פאן, שבערה עם מיסאווה, טושיאקי קאוואדה וקנטה קובאשי. הארגון היה מדהים. פלייר זכה שוב בתואר WCW מסטינג, ובמקום להפסיד ללקס לוגר ושיורידו אותו ברמה, הוא החליט שיאריכו לו את החוזה בתמורה להפסד. ג'ים הארד החליט שפלייר יפסיד לברי ווינדהאם. לאחר שסירבו להאריך לו את החוזה, פלייר הבריז ופוטר. הוא עבר ל-WWF, למרות שהארד הציע לו יותר כסף ועוד הארכה, אבל פלייר התחייב כבר. הוא נחשב לאלוף ה-NWA האמיתי כי לא הפסיד את התואר, ובספטמבר התחיל את פיוד החלומות מול הוגאן, אלוף ה-WWF- שני הכוכבים הגדולים של שנות ה-80. הפיוד אכזב, אבל זה כן סייע לקהל לאחר הקושי של משפט ג'ורג' זהוריאן והשקרים של הוגאן. צורוטה זכה בתואר בינואר מסטן האנסן ושמר עליו כל השנה. הוא ניצח בפער את פלייר ואת לייגר. לראשונה הגיע לחמישייה כוכב גדול חדש- קייג'י מוטו בן ה-29 שפרסם את המונסולט, למקום הרביעי. בול נאקאנו, צורוטה הנקבה, הייתה האישה השנייה בחמישייה. ב-1992 פלייר זכה בפעם האחרונה, בגיל 43, הזוכה המבוגר ביותר. הוא זכה בתואר ה-WWF פעמיים. ברויאל ראמבל, הוא שרד שעה שלמה וכולם התמקדו בו. הוא הפסיד ברסלמניה לרנדי סאבאג', טעות כי הקהל רצה שסאבאג' ירדוף אחרי התואר. כשהתואר חזר לפלייר בספטמבר הפיוד מיצה את עצמו. מבדקי הסטרואידים גרמו לכולם להתחיל להיעלם והעסקים צנחו בהשוואה לאמריקן גלדיאטורז. לאחר שווינס פיטר את אולטימייט ווריור ודייבי בוי סמית' שהשתמשו בהורמון גדילה, הוא היה צריך פייס חדש מהר. הוא בחר בברט הארט שזכה בתואר מפלייר באוקטובר בססקטון מול אביו. החילוף הוחלט כמה ימים קודם לכן כשפאט פטרסון ווינס אמרו לברט על הכיוון החדש. הוא חשש שיפטרו אותו. פלייר ניצח בפער את ברט. מיסאווה, שזכה באוגוסט לראשונה בכתר המשולש, הגיע למקום השלישי. במקום החמישי הגיעה מאנאמי טויוטה בת ה-21, הצעירה ביותר אי פעם ברשימה.

YossihNew · 1/6/24

ב-1993, פלייר לראשונה לא היה מהשניים המובילים. המתאבק המוביל היה ויידר. הוא היה אלוף WCW מדצמבר 1992 כל השנה פרט לשבוע באירופה כשהפסיד לסטינג. הוא הפסיד בקרב אגדי לפלייר בסטארקייד בשארלוט, שם שוב פלייר אמר שיפרוש אם לא יזכה. ויידר היה האיש האחרון שלא מ-WWF או מאול ג'פאן שזכה בפרס. הרגע הזה קרה בטעות, סיד וישס היה אמור לזכות בתואר, אבל פוטר לאחר קטטה עם ארן אנדרסון בבריטניה. פלייר היה תוכנית גיבוי והחליטו שאם ישים את הקריירה על הכף המוצר יעלה. ויידר שלט בקלות מול קנטה קובאשי בן ה-26, שהפך למתאבק נהדר. קובאשי נתן קרבות אדירים וזכה בפרס המתאבק המדהים, אבל לא היה מהמובילים בארגון שלו. ברט היה אלוף WWF בתחילת השנה והפסיד ברסלמניה ליוקוזונה, שהפסיד להוגאן אחרי שניות, אבל הוגאן לא בנה לקרב מול ברט. ב-1994, המירוץ היה בין טושיאקי קאוואדה למתאבק האינדיז היחיד שכמעט זכה- סאבו. קאוואדה זכה בתואר הכתר המשולש מסטיב ויליאמס באוקטובר, ונתן קרב קלאסי ביוני מול מיסאווה. זה היה רצף של ארבע שנים בו אול ג'פאן שלטה. בארה"ב היה קשה, יפן בערה, ותואר הכתר המשולש היה מסורתי. הקרבות של אול ג'פאן היו הכי טובים והקרבות היו נהדרים ברמה לא נורמלית. זה שסאבו, אז בן 31, כמעט ניצח, נראה מגוחך, אבל לא. סאבו עשה מהלכים מדהימים, שהתפרסמו ביפן וב-FMW, והוא הפך לראשונה למתאבק אינדיז מוכר שלא היה מהארגונים הגדולים. ECW התפרסמה והוא היה כוכב. הסגנון החדש שלו הדהים כי אף אחד לא ראה כזה דבר והוא שבר שולחנות. הוא היה המתאבק הכי משפיע בעולם כשהעתיקו ממנו בשנים הבאות. זה לא מוזר שניצח, למרות ששיין דאגלס היה האלוף. הוא זכה בפרס המתאבק המדהים, אבל פול היימן שיווק את המתאבקים שלו נהדר, כמו שכולם חשבו שפאבליק אנמי נהדרים. קאוואדה ניצח את סאבו בהפרש של 37 קולות, ופלייר היה במקום השלישי. ב-1995 שוב היה מירוץ כפול אבל לא צמוד. מיסאווה זכה בתואר במאי והחזיק בו שאר השנה. המועמד האחר היה שון מייקלס בן ה-30, כי דיזל היה אלוף ה-WWF ושון היה האלוף הבין יבשתי עם הקרבות המדהימים של אז. מיסאווה ניצח בפער של 324 קולות את שון. טויוטה זכתה בפרס המתאבקת המדהימה, והייתה המתאבקת הראשונה שכמעט ניצחה- היא הגיעה למקום השלישי בהפרש של 702 קולות מהניצחון.
ב-1996, התחרות הייתה בין קובאשי ביפן ושון האמריקני, כי ברט עזב אחרי רסלמניה ולא חזר עד סוף נובמבר. שון השיג 218 קולות למקום הראשון לעומת 217, אבל קובאשי ניצח בפער של 70 קולות. ל-WWE לא הייתה שנה טובה, אבל היא הייתה של שון. הוא שוב זכה בראמבל ואז ניצח את ברט וזכה בתואר ברסלמניה כשחלום הילדות התגשם. הוא הגן על התואר מול דייבי בוי סמית', ויידר ומנקיינד- בקרב האהוב על מיק פולי- והפסיד לסיד בנובמבר. זה היה כדי לזכות בתואר בראמבל 1997. קובאשי סופסוף זכה בכתר המשולש מאקירה טאו ביולי כמו שון. ה-nWo ו-WCW נלחמו אבל זה היה קבוצתי ולמרות השיא של WCW, ושסטיב אוסטין מצא דמות חדשה, העסק יצא ממיתון של חמש שנים. מיסאווה היה רחוק במקום השלישי וטויוטה במקום הרביעי- פעם אחרונה בה אישה הגיעה לעשירייה. ריי מיסטריו ג'וניור היה במקום החמישי, כי פתח את מחסום הגודל במקסיקו ובארה"ב, וזה היה מדהים שקיבל פוש, ויצא אובר ב-ECW מול סייקוזיס וחובנטוד גאררה ואז ב-WCW שם הפתיעו ברייטינג. ניו ג'פאן היו בשיאם עם ניו ג'פאן-UWFi, אבל שיניה האשימוטו הגיע רק למקום שישי. ב-1997 זה היה חד צדדי- מיסאווה השיג פי שלושה מברט הארט. הוא נתן ארבעה קרבות בעשירייה של קרב השנה- קרבות מול קובאשי וקאוואדה, והוא וג'ון אקיאמה נלחמו מול קאוואדה וטאו בגמר ב-1996 של טורניר הזוגות. הזכייה בכתר המשולש בינואר מול קובאשי הייתה במקום השני אחרי ברט-אוסטין ברסלמניה. הקרב סיים את הדאבל טרן והחל את השיא של אוסטין, אבל מיסאווה היה אלוף כל השנה וזה היה תואר שמור שהיה מלא בקרבות קלאסיים. ברט-אוסטין לא היה המיין איבנט ורסלמניה אכזבה, אבל זה היה חשוב במיוחד. המירוץ היה על המקום השני- ברט הצליח בפיוד ארה"ב-קנדה וכמובן אחרי הדפיקה במונטריאול. קובאשי הגיע למקום השלישי ואוסטין, בן 32, הגיע למקום הרביעי והחל את הפוש שהתפוצץ. WCW החלה לבנות להוגאן-סטינג בסטארקייד, האירוע הכי נרכש שלא מה-WWF. מלחמות ליל שני שלטו ו-WCW איתן. עם זאת, ה-WWF היו טובים יצירתית והעסקים עלו. הוגאן שעשה היל טרן לאחר שחוסל כפייס חזר למשוך קהל באירועים. מיסאווה זכה בפרס על זה שהיה אז הטוב בעולם, אבל היה ברור שאוסטין, הוגאן, ברט וסטינג מכינים את הקרקע לצמיחה אדירה בארה"ב.
ב-1998 אוסטין שלט, והוא השיג פי שבעה קולות למקום הראשון לעומת מיסאווה. ה-WWF שלטו עם אוסטין-וינס מקמהן. הוא, פולי ורוק היו בחמישייה הראשונה. אוסטין השיג 666 קולות למקום הראשון בפרס מושך הקהל לעומת שבע לגולדברג. הוא החל באנגל עם מייק טייסון לקראת רסלמניה שהכניסה מלא כסף. ברסלמניה טייסון, במקום לדפוק את אוסטין, עזר לו לזכות. שון נפצע בגב ברויאל ראמבל מול אנדרטייקר ואוסטין זכה בתואר לראשונה. לאחר מכן החל הפיוד המוצלח בהיסטוריה, בו וינס שנא שאוסטין נציג הארגון שלו, וזה הצליח ברייטינג. למרות ש-WCW הייתה בשיאה היא נלחצה. באפריל RAW ניצחה את נייטרו לראשונה מזה שנתיים, בגלל הקרב אוסטין-וינס בו פולי התערב לקראת פיוד. הוא הפסיד את התואר לקיין וזכה בו כעבור יום, ברייטינג עצום, ולראשונה צפו בסגמנט חמישה מיליון בתים. אנדרטייקר ומיק פולי נתנו את קרב הסאל שלהם ובמקום מיין איבנטר מכובד פולי הפך לאגדת הארדקור. לאחר אוסטין-אנדרטייקר שממש הצליח כי קודם יפה, אוסטין הפסיד בספטמבר את התואר כשקיין ואנדרטייקר הצמידו אותו, מה שהוביל לטורניר בו רוק זכה בתואר. אוסטין ניצח בפער את מיסאווה, שהפסיד לקאוואדה את התואר וזכה בו מקובאשי. קובאשי ופולי היו במקום השלישי והרביעי. ב-1999 היה צמוד, אוסטין השיג יותר קולות למקום הראשון אבל מיסאווה ניצח בהפרש של 145 קולות. הוא ניצח בקלות בפרס המדהים ואוסטין בפרס מושך הקהל. התוצאה סימנה את זה שמעדיפים קרבות טובים. ויידר, רוק וקייג'י מוטו סגרו את החמישייה, די צמודים. מיסאווה נתן ארבעה קרבות ברשימת קרבות השנה- הקרב ביוני מול קובאשי, הקרב מול קאוואדה ושני קרבות עם אוגאווה מול קובאשי וג'ון אקיאמה. גם שני קרבות מול ויידר כמעט נכנסו. אוסטין זכה בתואר מרוק ברסלמניה, שהצליחה אפילו בלי טייסון. וינס רוסו, שכתב אז, האמין בהחלפות תארים והתואר החליף ידיים כל חודש. הזכייה של אוסטין בתואר ביוני מאנדרטייקר שברה שיא רייטינג של 9.5%, כש-10.72 מיליון איש צופים בקרב, שי בכבלים. מיסאווה לא שלט בתואר שלו, הוא הפסיד בתחילת השנה לקאוואדה בקרב האחרון שג'ייאנט באבה ראה. קאוואדה שבר את היד ונאלץ לפנות את התואר. ויידר ניצח את אקירה טאו ומיסאווה זכה בתואר במאי. הוא החזיק בו עד אוקטובר כשוויידר שוב זכה.
ב-2000, היה מירוץ מרובע, אבל טריפל אייץ' השיג כפול קולות למקום הראשון. הוא היה ההיל הראשי בשנה הכי טובה לארגוני היאבקות, היה אלוף עם פיודים מול פולי ורוק ששלטו בפיוד השנה, כמעט זכה בפרס הברולר והביא ארבעה קרבות בעשירייה הראשונה- שניים עם פולי במקום השני והשישי, איירון מן מול רוק ולאסט מן סטנדינג מול ג'ריקו. הוא ניצח בפער של 278 קולות את קאוואדה. כל אול ג'פאן עזבו לטובת NOAH וקאוואדה שמר על הארגון חי כל השנה, ונלחם מול אלוף IWGP קאנסוקה סאסאקי בקרב היסטורי באוקטובר. רוק הגיע למקום השלישי למרות שמשך מלא קהל. קאזושי סאקוראבה, שזכה ביפן למרות שהיה מתאבק שוט וג'וניור, הגיע למקום הרביעי, דבר ראשון עבור מתאבק שוט. סאקוראבה ניצח את רויס גרייסי לאחר שעה וחצי והפסיד אחר כך בטורניר. הוא ניצח גם את רנזו וראיין גרייסי ומינף את PRIDE. בהתחשב במה שקרה, סאקוראבה מתחזק- קאוואדה הציל את אול ג'פאן וטריפל אייץ' נתן שנה אדירה, אבל סאקוראבה גרם לארגון מפסיד להפוך למספר אחת. שנה ענקית וכל הארבעה היו ראויים, ויכלו לנצח בכל שנה אחרת. ב-2001, זה היה מירוץ דו ראשי ולא צמוד. כמה שנים לאחר שהברכיים שלו נפצעו, קייג'י מוטו בן ה-39 החייה את הקריירה שלו. הוא עבד בניו ג'פאן אבל היה באול ג'פאן, וניצח את קאוואדה ואז את ג'נצ'ירו טנריו ביוני על הכתר המשולש בקרב השנה. הוא ניצח בהפרש של 1,147 קולות את אוסטין, ששלט ב-WWF והכניס המון כסף לקרב שלו מול רוק ברסלמניה. האירוע הכניס 42.56 מיליון, 3.5 מהם בכרטיסים. אבל ההיל טרן של אוסטין הוביל לירידה עסקית. מוטו הפסיד ליוג'י נאגאטה ב-G-1 והחייה את אול ג'פאן הגוססים, אבל כשהשתלט עליהם הרג אותם. ה-WWF לא התאוששו למרות שאוסטין חזר להיות פייס. הוא החליף את התואר עם קורט אנגל שזכה בתואר בפיטסבורג לשבועיים, והפסיד לכריס ג'ריקו בסוף השנה לאיחוד עם תואר WCW. אוסטין נתן שלושה פיודים אדירים- מול אנגל, רוק וטריפל אייץ'. הוא נתן גם ארבעה קרבות ברשימת קרב השנה- עם טריפל אייץ' מול כריס ג'ריקו וכריס בנואה בקרב בו טריפל אייץ' נפצע, קרב שתי הכרעות משלוש מול טריפל אייץ', מול רוק ומול בנואה בסמאקדאון כשחטף עשרה סופלקסים. אנגל היה מקום שלישי רחוק. ב-2002, שוב מירוץ דו ראשי בין הוורקר למושך הקהל, והוורקר ניצח. שנתיים לפני כן הפך קורט אנגל בן ה-33 למדליסט הזהב הראשון מאז הנרי דגליין שזכה באליפות עולם. הוא היה הראשון שזכה בתואר, מדליה, אליפות העולם לחובבים ואליפות NCAA. ב-2002 הוא זכה בתואר רק לאחר התקופה של ההצבעה מביג שואו. חוץ מאקירה מאדה, הוא היחיד שזכה ולא היה אלוף עולם. אבל הוא שלט בפרס המדהים, היה בשלושה פיודים טובים, היו חסרים לו שני קולות למקום הראשון כדי לזכות גם בצמד השנה עם כריס בנואה, זכה בפרס המתראיין, פרס הטכני ובקרב השנה עם בנואה מול אדג' וריי מיסטריו. הוא היה יכול לזכות בכל שנה, אבל הפעם היו חסרים מועמדים. בוב סאפ בן ה-28 משך קהל, הוא היה שחקן NFL שקצת התאמן ב-WCW ולאחר ההפסד לאנטוניו רודריגו נוגיירה הפך לתופעה תרבותית ביפן שהביא רייטינג ל-K-1. סאפ היה ייחודי ושלט ב-MMA, ב-K-1 ובהיאבקות היפנית, והיה טירון השנה הראשון שהגיע לחמישייה הפותחת, שמונה חודשים לאחר הבכורה שלו. הוא גם היה הראשון שזכה בפרס המתאבק ביפן שלא היה יפני וזכה בקרבות השנה בסקרים של MMA, של K-1 והיאבקות. אנגל ניצח בהפרש של 291 קולות. מוטו, אלוף הכתר המשולש פעמיים, הגיע למקום השלישי. ג'נצ'ירו טנריו הגיע למקום הרביעי. הוא היה אלוף כתר משולש חצי שנה, לאחר שניצח את מוטו על התואר באפריל והפסיד באוקטובר. בגיל 52 הוא המבוגר ביותר בחמישייה הפותחת. יוג'י נאגאטה, במקום החמישי, היה מנצח אם היה מנצח את מירקו קרו קופ ואז מכהן כאלוף IWGP, וזה נכשל.

YossihNew · 28/7/24

מועמדים למתאבק השנה- 12 בינואר, 2004:

לאחר שהצביעו לפרס מתאבק השנה, ובשבוע הבא נחלק אותו, הגיע הזמן להסתכל על המועמדים המובילים השנה. כשמסתכלים על אנשים שקיבלו הכי הרבה קולות, המועמדים הם: קורט אנגל, רנדי קוטור, מירקו קרו קופ, אדי גאררו, קנטה קובאשי, ברוק לסנר, יוג'י נאגאטה, בוב סאפ, ונדרליי סילבה ויושיהירו טאקאיאמה.
ההשוואות פשוט נוראיות. יש כאן שלושה מתאבקים מ-WWE, נהדרים בזירה, ולא ממש מושכי קהל פרט לאדי בחלק מדרום מערב המדינה. ברייטינג, רוב האנשים כלל לא מועמדים- וינס מקמהן, האלק הוגאן, סטפני מקמהן, סטיב אוסטין, מיק פולי, גולדברג וטריפל אייץ'- שלצערנו אמנם שלט ב-RAW אבל היה פצוע ונתן קרבות רעים מול יריבים רעים. אנגל הכי חזק ברייטינג אבל אפילו לא מקום שביעי בארגון שלו. אדי בזמנו משך המון רייטינג בהתחשב בפוש שלו, אבל זה לא שרד. וזה לא קרה כל השנה. מולם יש לך שלושה מתאבקים יפניים, שגם לא ממש משכו קהל, אבל קובאשי הצליח במופעים גדולים ולא רק ב-NOAH. ניו ג'פאן הביאו את הקהל שלהם לקובאשי-מאסאהירו צ'ונו בטוקיו דום.
הארבעה האחרים לוחמים. קוטור נלחם פעמיים השנה, ניצח, הפך לכוכב UFC והכפיל את הביירייט לקרב שלו מול טיטו אורטיז. הוא בגיל 40 ואחרי שחשבו שגמר את הסוס בנה שעברה, ניצח את צ'אק לידל ואורטיז. אם היה בן 30, לא היה מועמד. אבל רבים מאמינים שינצח את סילבה, המועמד המוביל השני. סילבה נלחם שלוש פעמים אבל נפע בברך. הוא חיסל אנשים חשובים, וניצח בטורניר הכי קשה ב-MMA. הקרבות מול קאזושי סאקוראבה והידהיקו יושידה הצליחו, והראשון שבר שיא רייטינג ל-MMA. האחרון הצליח ביפן. סילבה כנראה חזק יותר, אבל קוטור מבוגר יותר. השניים האחרים מעניינים- בוב סאפ, שהיה יכול לזכות בשנה שעברה, ועד קרו קופ במרץ היה פייבוריט בגלל רמת העניין בו. הוא הצליח להביא רייטינג גדול יותר מכל אחד בעשרים השנים האחרונות. הוא מושך קהל נהדר. K-1 היו מתפרקים בלעדיו בגלל המעצר של קאזויושי ישיי. סאפ הביא קהל מדהים בערב השנה החדשה ושבר את השיא של עצמו. הקרב שלו מול קרו קופ גם הצליח. אבל הוא הפסיד מהר לקרו קופ ונראה נורא מול קימו. הקרב הזה נכשל בגדול.אז יש לו שני הפסדים, וקרב זכור אחד.
קרו קופ הוא מי שנשאר. מעניין היה אם הקרב מול אנטוניו רודריגו נוגיירה היה נמשך עוד עשר שניות. אם כן- הוא היה יכול לנצח. הוא ניצח את פוג'יטה, סאפ ודוס קאראס ג'וניור. אף אחד מהם לא גדול, אבל הוא היה הרסני גם כשהפסיד ואולי היה זוכה בתואר PRIDE. הוא כריזמטי ומושך קהל. אבל סאקוראבה ב-2000 וסאפ שנה שעברה הם היחידים שיכלו לנצח, וגם הצליחו ביפן והיו מתאבקים. קרו קופ לא התאבק בכלל למרות שהוא בפיוד מול מתאבקים. כמו בשנה שעברה ובשנת 2000, חילקנו את המתאבקים לקטגוריות, אבל זה בעייתי עם לוחמי שוט. ויש בעיה בלחלק ציונים בכל מקום, ולהחליט מה חשוב יותר, ואז להכריע מי ינצח. אבל למרות זאת- הנה.
בזירה- דייב מפריד בין לוחמי שוט למתאבקים. קרו קופ במקום השלישי וסאפ ברביעי. קוטור לא הפסיד וסילבה כן הפסיד. מבחינת מתאבקים- אנגל יותר עקבי מאדי, למרות שאדי יותר מוכשר. קובאשי נתן את הקרב הכי טוב מול מיסאווה, וגם מול נאגאטה, והוא הוציא קרב מול טאמון הונדה. אנגל ואדי לא הצליחו לסחוב אנשים כאלה. נאגאטה הוציא קרב טוב מול טאדאו יטסודה. אנגל ואדי היו יותר טובים באופן עקבי מנאגאטה שעבד מול המון זבל, וקובאשי פצוע מדי אבל כשצריך הוא מספר אחת. אז טאקאיאמה מקום שישי. לפי הסדר- קובאשי, אנגל, אדי, לסנר, נאגאטה. שלושת המקומות הראשונים היו קשים. לסנר נלחם באופן יותר עקבי, ונאגאטה יכול לסחוב טוב יותר. לסנר קיבל יריבים טובים יותר. לסנר מצוין בגודל שלו. משיכת קהל- קשה. סאפ, קרו קופ וסילבה מובילים. קובאשי הצליח בקהל אז הוא מקום רביעי. טאקאיאמה, נאגאטה וקוטור בתחתית, ואנשי WWE באמצע. אדי קצת יותר כי הביא קהל ורייטינג בלי פוש. קשה להשוות בין לסנר ואנגל שלא ממש הצליחו בקהל ובאירועים, אבל אנגל מביא יותר רייטינג, אז הוא אחרי.
הצלחת הארגון- ה-WWE מרוויחים הכי הרבה כסף, אבל PRIDE הכי הצליחה השנה. אז PRIDE, NOAH, ה-WWE, ה-UFC, ניו ג'פאן ו-K-1 הם הארגונים. קרו קופ וסילבה באו מ-PRIDE וקרו קופ עבד ביותר מופעים אז הוא מספר אחת. סאפ שני בגלל הרייטינג ל-K-1. קוטור בתחתית עם UFC, לצערו. ניו ג'פאן שנייה מהסוף, טאקאיאמה יהיה לפני נאגאטה, אבל נאגאטה השפיע יותר ב-NOAH אז הם שווים. ה-WWE גדולים יותר אבל NOAH הצליחה ממש השנה וה-WWE חיסלו אפשרויות. קובאשי מקום רביעי, ולסנר, אנגל ואדי איפשהו באמצע. הערך שלהם לארגון- איך הארגון היה מצליח בלעדיהם. סאפ ראשון וקובאשי שני. קוטור שלישי כי עזר ל-UFC, ואז קרו קופ וסילבה. אנגל יותר חשוב מלסנר. נאגאטה מעל טאקאיאמה בגלל סדרת הקרבות שלו ב-NOAH, ואדי אחרון. לא עשו איתו כלום.
ערך מחוץ להיאבקות- סאפ ראשון, קרו קופ ואנגל אחר כך. קוטור יכול היה להצליח אבל לא, אז לסנר, סילבה, טאקאיאמה, קוטור, קובאשי, אדי ונאגאטה. עקביות- אנגל נפצע פעמיים ועדיין ראשון. קרו קופ נלחם כל השנה בלי הפסקה והיה במקום הראשון אלמלא ההפסד. לסנר במקום השלישי כי הוא מיין איבנטר עקבי. אדי מוכשר יותר אבל לסנר זהר יותר, אדי אחריו ואז נאגאטה, כי קובאשי לא יכול כל לילה. סאפ אחרון. טאקאיאמה עלה וירד וסילבה מעל קוטור כי נלחם שלוש פעמים.
עשה משהו חשוב- קוטור ראשון. סאפ הצליח יותר מכולם, אבל לא ממש עשה משהו. קובאשי הצליח למרות בעיות הברכיים כשהיה גמור אז הוא שני. סילבה ניצח בטורניר. זה קשה להשוות וורק לשוט. קרו קופ אחר כך, ואז סאפ שלא יכול לרדת כי הכי הצליח, ואז לסנר. נאגאטה הוציא קרבות טובים מאנשים גרועים, אז מעל טאקאיאמה שמתקיים על השנה שעברה. אדי מעל טאקאיאמה כי הצליח בלי פוש. היה שחקן קבוצתי- כולם הצליחו. קרו קופ נלחם מול מי שביקשו. קובאשי התאבק כל השנה. אנגל נכנס לזירה ברסלמניה. לסנר שתק על פציעות. קוטור ירד במשקל והסכים לכל קרב למרות שציפו שיפסיד. כאן אין מנצח.
הכי אמיץ- קוטור. קרו קופ באמת. קובאשי, לסנר ואנגל גם. לסנר נלחם שעה יומיים אחרי פציעת ברך. אנגל נתן קרב עם יד רדומה וצוואר שבור. בוב סאפ עמד למות מול קימו ושרד בסיבוב השני. גם אם שופט עזר לו. אנגל, קובאשי וקוטור מובילים. כבוד בתוך התחום- לסנר היה אלוף רוב השנה, קובאשי אלוף GHC רוב השנה, טאקאיאמה אלוף NWF ו-IWGP, נאגאטה אלוף IWGP, סילבה כאלוף PRIDE שלא הגן אבל זכה בטורניר קשה, וקוטור אלוף UFC. קובאשי היה הטוב מביניהם.
אז הניקוד הוא- קובאשי 69, קרו קופ 65, אנגל 64.3, סילבה 62.5, סאפ 52.5, קוטור 52, לסנר 51, אדי 30.7, טאקאיאמה 27.6 ונאגאטה 26.3. האם קובאשי ינצח? קרו קופ הפסיד בקרב האחרון שלו וקובאשי הכי מתאים כמתאבק. אם קרו קופ היה מנצח, אולי, כי אז הוא גם היה אלוף עולם בלתי מנוצח ומושך קהל, אבל זה שונה מהיאבקות. אולי היה נבחר אם היה מנצח, אבל הוא לא מתאבק. דייב תמך בקובאשי. אנגל לא היה בפסגה של הארגון, ולא השתמשו בו טוב. הוא אמיץ ונהדר, אבל כולם היו אמיצים. קובאשי עבר בברכיים יותר ניתוחים מהצוואר של אנגל וסחב את הונדה לקרב קלאסי, והיה הקרב מול מיסאווה. הוא היה אלוף יחידים וזוגת. סילבה היה פצוע עד אוגוסט. קוטור היה נהדר אבל רק שני קרבות. סאפ לא היה טוב מספיק בזירה לא משנה כמה הביא רייטינג. לסנר היה טוב מאוד, אבל קובאשי יותר בעל ערך. לפני חודש קובאשי, קוטור, סילבה, אנגל וקרו קופ היו צמודים. אבל קרו קופ הפסיד ויש מנצח אחד ברור.

YossihNew · 4/8/24

באטל רויאל- 2 בפברואר, 2004:

הרויאל ראמבל השנה הוא הפעם ה-17 של האירוע השני בגודלו ב-WWE. לאירוע יש היסטוריה מעניינת, הוא התחיל במסגרת טקטיקה במלחמת היאבקות, והיום הוא מקדים את רסלמניה וקובע את המיין איבנט. נטען שהראמבל נוצר בידי פאט פטרסון, עוזר הבוקינג, כי USA נטוורק רצתה ספיישל ב-1988. פטרסון השתמש בקונספט הזה ב-1986 בהאוס שואו בסנט לואיס, שנכשל. המלחמה בין ג'ים קרוקט וה-WWF הייתה חשובה בסוף שנות ה-80. האירועים בתשלום החלו, ורסלמניה וקרבות אגרוף התחילו שם, אבל בשנתיים הראשונות עוד צפו בהקרנות ברחבי המדינה. היום יש 54 מיליון בתים מחוברים, אבל ב-1987 זה היה 5 מיליון. רסלמניה 3 השיגה, עם האלק הוגאן-אנדרה הענק, 400,000 רכישות, וגם היה קהל להקרנות, שהאירועים עמדו לחסל. עם כל ההכנסות, קרוקט ווינס ראו את העתיד של התעשייה. וינס ניסה למנוע מקרוקט להצליח, וחיסל לו את הארגון.
סרבייבור סירייס בנובמבר 1987 הייתה אמורה להתחרות בסטארקייד בחג ההודיה, ותעשיית הכבלים הבינה שאם תשדר את קרוקט לא תוכל לשדר את ה-WWF, ונכנעה כי וינס היה הגדול. אבל בינואר 1988, השיג קרוקט תאריך לאירוע עם הבטחה שווינס לא יבטל את זה. וינס הלך ל-USA נטוורק וביקש ספיישל של שעתיים. קרוקט עשה את באנקהאוס סטמפיד, באטל רויאל בקרב רחוב, אז וינס החליט להביא באטל רויאל עם 20 איש בו מתאבק יכנס כל שתי דקות. 18,000 איש באו והרייטינג היה 8.2%, שיא חדש. הראמבל הראשון היה שונה- החלוקה בין פייסים והילים הייתה חזקה, והפייסים נלחמו רק בהילים. ככל שהקרב התקדם זמני ההמתנה התקצרו. בעבר מתאבקים רצו לשם אבל זה חשף שהביגמנים לא בכושר. הם הבינו שפותחים עם וורקרים כמו ברט הארט וטיו סנטנה, וגם הארלי רייס, ג'ייק רוברטס וסם יוסטון נכנסו. הוורקרים הפחות טובים כמו ג'אנקיארד דוג, אולטימייט ווריור, הילבילי ג'ים ורון באס נכנסו בסוף. ג'ים דאגן זכה בראמבל, אבל הזוכה הראשון היה JYD בסנט לואיס.
הראמבל היה גרסה מודרנית למה שפעם היה הגימיק הלוהט מכולם, באטל רויאל. מעטים הבינו בגימיק יותר טוב מפטרסון, כי הוא היה בטובים ביותר מהסוג הזה. לא ידוע מי המציא את זה. זה היה גימיק מאוד טבעי לאחר קרבות זוגות. אנשים זורקים אחד את השני. זה היה בשנות ה-50, ובשנות ה-60 זה כבר הפך לאהוד ממש. האמנות הייתה בקליפורניה. בנובמבר 1967, ערכו לראשונה את הבאטל רויאל בקאו פאלאס, כשברקט רייט ניצח את ריי סטיבנס בסוף. זה הצליח והפך למסורת. הם התרחשו בכל המדינה, אבל בלוס אנג'לס, באולימפיק אודיטוריום, זה ממש הצליח. ב-1969 הם הגיעו לשם אחרי סן פרנסיסקו. דווקא את הקרב הזה שכחו.
בינואר 1970 החלה המסורת האמיתית. כל שנה בדצמבר החלו לרמוז על מתאבקים גדולים מכל העולם שיגיעו. המנצח קיבל 11,000 דולר. הארגון אמר שכל אחד מ-22 האנשים יסכן 500 דולר. מייק לאבל או רוי שיר אמרו שמאות מתאבקים רצו להיכנס, אבל שהם מגבילים. פרסמו את הקארד המלא בתוכנית הראשונה לאחר המופע הקודם, וכל שבוע הכריזו על מישהו בבאטל רויאל. פטרסון, הכוכב הגדול של שיר בשנות ה-70, למד את הפסיכולוגיה. בשבוע הראשון הכריזו על שבעה אנשים, האלופים המקומיים והשמות הגדולים. כל שבוע הוסיפו עוד כמה. החבר'ה מתחת למיין איבנט אמרו ששלחו כסף וקיוו שיתקבלו. האירוע היה כמו סופרבול. פייסים והילים לא נלחמו בינם ובין עצמם, אבל בבאטל רויאל כל אדם היה לעצמו. נאמר ש-11,000 זה יותר ממה שהרבה מרוויחים בשנה. בשנים הבאות זה התנפח ל-100,000 דולר וה-AWA פרסמו גם מיליון, ולזה לא האמינו. הקידום היה קומי וגזעני. שותפים רבו על מי סחב את הצמד, וההילים אמרו דברים גועליים על מה שיעשו עם הכסף. הגרמנים אמרו שיפתחו אוניברסיטה וילמדו את הנוער. היפנים אמרו שיקנו שדות אורז. פרדי בלאסי החליף פעם את רובן סוארס ואמר שהיה לו מקרה חירום משפחתי והוא זקוק לכסף, ואמר ששילם לו על המקום וגם יתן למשפחה חצי מהרווחים, מה שהפך אותו לאובר אצל ההיספנים. דיסטרוייר הפך להיל כשמנע ממנו את הניצחון. פייסים אתניים אמרו שינצחו עבור הקבוצות שלהם. מעמד המתאבקים היה גבוה, אבל לא שאלו למה המידקארדרים הגיעו בסוף. רוקי ג'ונסון הפך לכוכב ענק כששרד בקרב ב-1970 וניצח. צלם בשם תיאו ארט הדגיש את הקרב. המראה של זה בתמונות שלו היה מדהים. היו תמונות בהן כל המתאבקים הצמידו את אנדרה הענק או הייסטאקס קלהון, ואמרו שמישהו נפצע כמה חודשים. הרעיון היה שזה קרב מסוכן בסן פרנסיסקו. בלוס אנג'לס זאת הייתה מסורת ענקית שנבנתה כבר מנובמבר.
לוס אנג'לס התחזקה, אז שיר לא ערך קרבותת במשך שנתיים. ב-1972 היו שני אירועים. בלוס אנג'לס, ברונו סאמארטינו, בין תקופותיו כאלוף, הגיע. הוא היה ענק במגזינים והמתאבק הכי גדול בעולם. הניצחון שלו חיזק את הקרב. זה היה מהאירועים הראשונים ששודרו באולמות קולנוע. שיר מילא את הקאו פאלאס לראשונה מזה שנים לאחר שמונה ימים כשסטיבנס זרק את פטרסון. פטרסון תמיד היה פייבוריט וניצח לראשונה ב-1975. באותו הזמן היו שם ביגמנים. הכוכב הראשון היה קלהון, אטרקציה ענקית כמו אנדרה, שפרסם גם באטל רויאלס. ארני לאד, כריס טיילור ומן מאונטיין מייק היו הענקים האחרים. אז ביוסטון החלו באטל רויאל בשתי זירות- כולם התחילו בזירה אחת, וזרקו לזירה השנייה. אם נזרקת משם אתה הלכת. שני המנצחים ילחמו. אחרים עשו אותם בו זמנית, בעיקר ה-AWA. הקרבות שם היו מהירים יותר ופחות אלימים. ה-WWF אמרו שיהיה באטל רויאל והמנצח ילחם מול האלוף במיין איבנט, כדי להביא קהל למיין איבנט לא חזק. הוא פתח את המופע והמודחים נלחמו ביניהם.
הבאטל רויאל הראשון בגארדן היה ביוני 1979, אחרי שהגימיק כבר עבר את שיאו. גרייט חוסיין ניצח והפסיד לבוב באקלנד בקרב טוב. חוסיין הפך לאיירון שיק, שלא ידעו שינצח את באקלנד על התואר. הבאטל רויאלס בקליפורניה נמשכו חצי שעה וזכו לבוקינג טוב, אבל בשאר הטריטוריות זה היה קומי, אבל לקח המון זמן עד שאיבדו את הזוהר. בסן פרנסיסקו ולוס אנג'לס זה תמיד היה המופע הגדול. בלוס אנג'לס זה צולם לטלוויזיה, משהו חריג. זה שודר כעבור חודש בספיישל ארוך. הקלטות לא קיימות. שיר לא צילם את שלו. כשהטריטוריות הידרדרו בסוף העשור, הבאטל רויאל הציל אותן. ב-1976 הוסיפו באטל רויאל לקיץ בלוס אנג'לס. בינואר 1981, פטרסון זרק את דיק סלייטר וניצח בסן פרנסיסקו במופע האחרון של שיר. זה היה שיא בקליפורניה במשך שנים, אבל שיר נסוג לאחר שה-AWA הגיעו וכעס שה-NWA לא הגנו עליו.
בשנות ה-80, קרב הכלוב החליף את הבאטל רויאל. דאסטי רודס יצר את באנקהאוס סטנפיד, באטל רויאל עם נשק שהצליח כמה שנים. הבאטל רויאל הכי מפורסם באופן לאומי היה ברסלמניה 2 בשיקגו. ויליאם "המקרר" פרי מהשיקגו ברס היה תופעה. הוא קיבל 150,000 דולר והגיעו עוד חמישה שחקנים- ביניהם רוס פרנסיס שהיה מתאבק מנוסה בשנות ה-70. זה הביא המון פרסום ואנדרה הענק התפרסם כי היה גדול מהמקרר. הראמבל חיסל את הכל. זה היה מקרי שהראמבל, ביום ראשון בסוף ינואר, הפך למחליף של מה שפרסם את פטרסון. הפסיכולוגיה של הראמבל, הסטוריליינים מההדחות, האורך, השליטה של בחור גדול והמידקארדר שזורק היל, הכל חוץ מההדחות המהירות, בא משיר. עכשיו לראמבל יש היסטוריה משל עצמה. המנצח הופך לטוען לאליפות. זה לא היה ברור בסן פרנסיסקו או בתחילת הראמבל. אבל מי ששרד עם הרבה כוכבים יקבל קרב על האליפות. זה קרה המון בקליפורניה, וגם בראמבל, ולבסוף המנצח קיבל קרב ברסלמניה.
כמו הראמבל, בסן פרנסיסקו המנצח היה מתוך שניים או שלושה אנשים מובילים. לוס אנג'לס הייתה שונה ויצרה כוכב חדש ולא טוען לתואר, וזה היה מישהו לא צפוי. באירוע הראשון ב-1989 זכה ג'ון סטאד הזקן שעשה קאמבק לפיוד מול אנדרה. זה לא היה קלאסי אבל הקרב הפך לשיא. כעבור שנה, הראמבל היה כדי לתת לקהל רגע טוב, בו האלק הוגאן זרק את מר פרפקט. הוגאן זכה בראמבל גם ב-1991. זה לא היה חוק, אבל הוא היה הראשון שאתגר על התואר ברסלמניה וזכה בו מסרג'נט סלוטר. הראמבל האגדי הראשון היה ב-1992, כשהתואר היה על הכף. התואר פונה חודש קודם לכן לאחר אנדרטייקר-הוגאן. ריק פלייר נכנס שלישי, לקח באמפים מכולם, ואחרי שעה ניצח. ראמבל 1994 היה זכור בגלל שני דברים- התיקו, והראמבל ששינה תוכנית בגלל התגובה. ברט הארט ולקס לוגר נפלו שניהם והיו אמורים לאתגר את יוקוזונה. מאז יולי ידעו שלוגר יוכתר ברסלמניה כהוגאן החדש. אבל לוגר איבד מומנטום, וכשהוא וברט היו בסוף הקרב, הקהל עודד את ברט והוחלט שהוא יזכה. ברסלמניה, ברט ניצח את יוקוזונה. אבל עם כמה שזה היה זכור, היה גם את הספוט שחזר, בו בחור גדול זורק אנשים. קווין נאש, דיזל, היה שומר הראש של שון מייקלס שהתחיל להתאבק. למרות שלא ניצח, הבוקינג הפך אותו לכוכב בלילה אחד ולאלוף עתידי.
ב-1995, שון מייקלס ודייבי בוי סמית' התחילו וסיימו יחד. זה היה ראמבל עם דקה בין הכניסות, ונמשך 39 דקות- הקצר בהיסטוריה. דייבי זרק את שון מהחבל, אבל שון לא נגע עם הרגליים ברצפה, חזר וזרק את בולדוג. ב-1997, לראשונה מנצח הודח. סטיב אוסטין נזרק בידי ברט הארט אבל השופטים לא ראו, והוא חזר וניצח. הזכייה השנייה שלו ב-1998 בנתה לקרב מול שון מייקלס, אבל האירוע זכור בגלל ששון, בקרב הארון מול אנדרטייקר על תואר העולם, נפל ושבר את הגב שלו. הוא הופיע ברסלמניה והקריירה שלו נגמרה, עד שחזר אחרי ארבע שנים. ראמבל 1999 היה גדול, היט לפניו השיג 4.77%. זה היה יותר סיפור, בשיא של אוסטין-מקמהן. 640,000 איש רכשו אותו, ופרט לסאמרסלאם 1998 עם 700,000, רק רסלמניות ניצחו אותו. ב-1998 הם השיגו רק 284,000 רכישות. רק מ-1999 הראמבל הפך ללהיט. אוסטין ווינס התחילו, והתקוטטו לשירותי הנשים. אוסטין הותקף בידי הילים, נלקח באמבולנס ווינס נעלם. וינס חזר אחרי 28 דקות והתחיל לפרשן. אוסטין חזר באמבולנס וזרק את כולם. הוא רדף אחרי וינס ועמד לנצח, אבל הרוק עזר לווינס לנצח. אז גם וינס ניצח אחרי כל הקרב, לא רק שון. הרוק ניצח בשנה הבאה, כשניסו להעתיק את הקטע של שון בו הרגליים לא נגעו בקרקע, אבל מסתבר שהרגליים כן נגעו בקרקע. מאז לא היה קשה לחזות את המנצח- אוסטין, טריפל אייץ' שנזרק בידי קורט אנגל אבל חזר כי לא נגע ברצפה בראמבל הכי מוצלח, ברוק לסנר ובנואה- כולם היו צפויים.

YossihNew · 11/8/24

אדי גאררו והקאו פאלאס- 23 בפברואר, 2004:

המון היסטוריה קרתה, כי בן לאחת המשפחות המפורסמות בהיאבקות שבר את מחסום הגודל הבינלאומי באולם ההיסטורי ביותר בתחום. לפני כמה שנים, גם אם היה מוכשר מאוד, אדי גאררו היה האיש האחרון שחשבו שיזכה באליפות ה-WWE. הוא לא היה אפילו מיין איבנטר, זה מה שאמרו עליו מאז גיל 19 כשהחל להתאבק בסוארז. אפילו שנהיה אהוד, הוא לא היה במיין איבנט של אירוע עד שזכה בתואר מברוק לסנר בקאו פאלאס. הניצחון סיים 50 שנים מאז הפעם הראשונה שגאררו אתגר על תואר עולמי- כשסלבדור "גורי" גאררו, האב, נלחם מול לו ת'אז על תואר ה-NWA בארינה מקסיקו. גם עברו 50 שנה מאז קרב האליפות הראשון בקאו פאלאס, ת'אז-ליאו נומליני.
לגאררוס יש היסטוריה עשירה בהיאבקות. אבא של אדי נחשב לאחד מהכוכבים הגדולים בלוצ'ה ליברה. הוא נקרא גורי כי היה בקרבות אלימים, והיה לו צמד הילי מפורסם עם אל סאנטו- הצמד האטומי. הם נפרדו והתחילו פיוד. גורי נולד באריזונה ב-1921 והתאבק עד שהיה בן 50. ב-1938 התאבק לראשונה בארינה מקסיקו. בשנות ה-40 כבר היה מפורסם וזכה באליפות המשקל האמצעי. בשנות ה-60 הגיע לאל פאסו כאלוף המשקל הכבד-קל של ה-NWA, ולא חזר למקסיקו. הוא זכה בעוד תארי עולם. הוא הפך לפרומוטר של דורי פאנק האב וגידל ארבעה בנים. הוא ובלו דימון היו שני לוחמי השוט הגדולים, ולכן הוא נבחר להילחם מול לו ת'אז מכל הכוכבים הגדולים שם. הוא המציא מהלכים רבים- הקאמל קלאץ' שסאנטו לקח ממנו, והגורי ספיישל. פרט לפארו אגוואיו, הוא היה המתאבק בלי המסכה המפורסם בלוצ'ה. בנו, סלבדור ג'וניור, התאבק כצ'אבו גאררו ב-1973. הוא נחשב לקטן מדי. כשזכה בתואר אמריקה מארני לאד שהיה כבד ממנו, זאת הייתה בדיחה ואמרו שהם מנסים להרוג את הטריטוריה. אבל הפיוד של צ'אבו-רודי פייפר עשה אותם כוכבים. צ'אבו התאבק באולימפיק סטדיום ששודר בתחנה ספרדית בכל המדינה והתפרסם בתחום בסוף שנות ה-70, וגם ביפן. צ'אבו המציא את המונסולט והיה מתאבק מאוד אקרובטי, שהביא המון קהל ללוס אנג'לס מול טרי פאנק והארלי רייס בקרבות על תואר ה-NWA. הקרב מול רייס שבר שיאים בסן חוזה, דרומית לסן פרנסיסקו, שם אדי שבר את השיא עכשיו. צ'אבו הפך לאהוד עד כדי כך שאחיו מנדו והקטור, וגורי האב, היו הכי מובילים בדרום קליפורניה. לשלושת האחים היה הרבה במשותף. הם היו מתאבקים טובים, כי אבא שלהם לימד אותם שאופנות באות והולכות, אבל מתאבק טוב תמיד יוכל לעבוד. הם גם היו קטנים וצ'אבו ומנדו היו ידועים כבעלי מזג חם ואתגרו רבים, גדולים מהם, לקרבות. צ'אבו כמעט רב עם ויידר פעם לאחר אירוע של WCW. הוא היה האויב של עצמו- הכעס על הגודל שלו ובעיות אישיות, ומוניטין של סרבן ג'ובים, גרמו לכך שלא הצליח כל כך מחוץ ליפן וטקסס. הם התמרמרו על זה שלא הפכו לכוכבים למרות יכולותיהם. זה היה הגורל של האח הקטן.
אדוארדו גאררו היה צעיר מאחיו- מבוגר בשלוש שנים בלבד מהבן של צ'אבו, צ'אבו הבן. הוא היה מתאבק תיכון טוב באל פאסו והתאבק בקולג' בניו מקסיקו. אבא שלו כבר לא היה פרומוטר כשהחל להתאבק, והאחים שלו היו בכל המדינה אבל כבר לא הצליחו כל כך. בגלל השם, המתאבקים הגדולים הטרידו אותו, אבל הוא הרוויח מהר את מעמדו ובתחילת 1987 כבר שמעו שהוא המוכשר במשפחה. אבל הוא לא יפרוץ בארה"ב ויפן בגלל גודלו. ב-1989, טרי פאנק הביא אותו ל-WCW כיריב סקוואש לקרב טלוויזיה. אדי עשה פלאנצ'ה, שלא הכירו בארה"ב, וזה היה מקרבות הסקוואש הגדולים באותו הזמן. בדרך כלל זה היה משיג לו עבודה. כולם הרגישו שהוא ממש מוכשר, אבל קטן מדי לארה"ב, ולמרות שכולם אהבו את הקרב, השתמשו בו רק עוד פעם אחת. גורי מת בגיל 68 ב-1990. אדי גאררו היה במקסיקו אבל היה ג'ובר בגלל הגודל שלו. הוא פרץ כמאסקארה מג'יקה ב-CMLL, כי היה קסום בזירה והוא הצליח עם הגימיק. אבל הוא היה מידקארדר נחמד ללא כריזמה. חברו קונאן, שותפו ולפעמים יריבו שהביא איתו קהל טוב, אמר לו לעבור ל-AAA, אבל אבא שלו לימד אותו לא לשרוף גשרים. ניו ג'פאן חיפשה יריב חדש לג'ושין לייגר, והציעו את אדי. דחו את זה. ידעו לגביו- וורקר נהדר, אבל 79 ק"ג. הוא היה קטן מדי כדי לעבוד עם לייגר במחלקת הג'וניורים. אדי החל להתפרסם במקסיקו ב-1992. הוא גרם להמון מחלוקת כשהוריד את המסכה בעצמו ולא איבד אותה בזירה, בניגוד למסורת. הוא אמר שהוא הבן של גורי גאררו ושהוא לא עומד להתחזות. הוא עבר ל-AAA, וקיבל פוש בצמד עם אל היחו דל סאנטו. הם היו הצמד האטומי החדש, הילדים של הצמד המפורסם. אבל מההתחלה חשבו שאדי יעשה את ההיל טרן על סאנטו, כמו אבא שלו. מתאבק דור שני אחר, ארט באר, עבד בתור לאב מאשין הפייס במסכה. אחרי כמה שבועות, באר הוריד את המסכה ועשה דאבל טרן עם בלו פנתר במה שהיה טוב כמו הדאבל טורן של ברט הארט-סטיב אוסטין כעבור חמש שנים ברסלמניה. לאב מאשין וגאררו הפכו ללוס גרינגוס לוקוס, ובאר היה זה שסחב את הכריזמה בצמד. הם היו צמד השנה ב-1994, אבל ב-1992 בריאן פילמן למד אותם והמון מהצמד שלו עם אוסטין ב-1993, שהיה מצוין, בא מזה שלמד את המהלכים והדמויות שלהם בפאוור פלאנט. ניו ג'פאן שינו את דעתם ב-1992, והביאו אותו כיריב ללייגר וכעבור שנה הפכו אותו לבלק טייגר, היריב המקורי של טייגר מאסק לפני עשור. אדי נחשב לאחד מהמתאבקים הטובים בעולם אז. הוא גרם למתאבקים המקסיקנים לעבוד בסגנון יפני שהצליח מחוץ למדינה. למרות שהוא ובאר הביאו מלא היט כש-AAA הגיעו בארה"ב, עדיין אמרו שהוא קטן מדי, ושכחו שהעסקים בלוס אנג'לס היו חזקים יותר מכל שאר ארה"ב באותה התקופה. כשה-WWF צפו ב"כשעולמות מתנגשים", עם סאנטו ואוקטגון מול באר ואדי בקרב שיער מול מסכה שנחשב לקרב זוגות מעולה, המתאבק היחיד שהציעו לו חוזה היה לואי ספיקולי, שהתנפח למשקל 122 ק"ג.
למרות שהיו בפסגה במקסיקו והיה להם פיוד המשך לאחר שגולחו, הקריירה של אדי במקסיקו נגמרה מהר. באר מת בגיל 28 רק שבועיים לאחר הקרב הטוב הזה, בגלל שילוב של סמים ואלכוהול. הכלכלה המקסיקנית התמוטטה, והפסו ירד ואנטוניו פנה לא יכול היה לשלם בדולרים למתאבקים זרים. אדי התאבק בעיקר ביפן. בלי כסף במקסיקו, הוא הגיע ל-ECW שם כיכב מול 2 קולד סקורפיו, דין מלנקו ואחרים. זה שבר את מחסום הגודל בארה"ב, וכשהוא, מלנקו וכריס בנואה עברו ל-WCW ב-1995, הוא היה מתאבק משקל קל טוב. הוא עבד עם כולם, אבל נחשב לקטן מדי למיין איבנט, למרות שהפך לאלוף משקל קל וארה"ב. רבים הרגישו שהקרב שלו באוקטובר 1997, בו הסיום השתנה ברגע האחרון והוא איבד את תואר המשקל הקל לריי מיסטריו ג'וניור, היה הקרב הכי טוב של WCW בשנות ה-90. אדי החשיב את זה ואת הקרב ב-1994 לקרבות הטובים שלו בקריירה. אדי נאלץ להילחם יום יום עם ההתמכרויות שלו והדיכאון שלו. זה התחיל ב-31 בדצמבר, 1998, כשנזרק מהמכונית כי לא לבש חגורת בטיחות, וכמעט מת. הוא לא רצה לאבד את המקום שלו וחזר חודשים לפני שהיה מוכן. זה רק החמיר הכל. לאחר שעבר ל-WWE בינואר 2000 עם מלנקו, בנואה ופרי סאטורן, הבעיות החמירו והמוניטין שלו החמיר, אבל העבודה שלו, למרות שירדה ברמה בגלל הבעיות, עוד הייתה טובה. כשהתעלף בחדר ההלבשה במיניאפוליס, נשלח לגמילה. כמה ימים אחרי השחרור, יצא לשתות, עשה תאונה, והארגון נאלץ לפטר אותו, למרות שאהבו אותו. הוא הגיע לתחתית, ואשתו התגרשה ממנו. אבל כשחזר להתאבק באינדיז וביפן, כולם שמעו עליו דברים שונים מאחרים, שאמרו שנגמלו מסמים והיה ברור שלא. ב-2002, אדי חזר לארגון והתנקה, וחזר לרמת ההיאבקות הקודמת שלו. הוא התחיל ב-RAW, אבל פול היימן, שעזר לו לפרוץ ב-ECW ואהב אותו מאז יפן ולפני, העביר אותו ואת כריס בנואה לסמאקדאון בתור כותב. היו לו קרבות חזקים עם אנשים שעבד איתם מאז ההתחלה.
אדי הפך לכוכב בידי המעריצים בשנה שעברה, וזה לא היה מתוכנן או צפוי. הוא ובן דודו צ'אבו ג'וניור היו צמד, וצ'אבו קרע את השריר הדו ראשי. הוא וטאג'ירי היו בפיוד עם צ'ארלי האס ושלטון בנג'מין על תארי הזוגות של סמאקדאון, ארבעה מוכשרים שנתנו קרבות טובים באופן קבוע. הגימיק של "לשקר, לרמות ולגנוב", עם סגמנטים שהיו על גבול הגזענות, הוסיפו דמות להיאבקות. אבל ההיל טרן שלו על טאג'ירי שהרס לו את המכונית, שנכשל, גרם למעריצים לעודד אותו מאוד, והארגון הבין והפך אותו לפייס, ולראשונה לכוכב. פתאום הוא הכניס כסף. זה קרה כשהרייטינג עלה באופן מפתיע בסגמנטים שלו, שלא חשבו שיצליחו. בהתחלה זה קרה בדאלאס, יוסטון ולוס אנג'לס, ואז בכל המדינה. אדי התקרר כשנתנו לו פוש, כי זה היה פוש לא טוב, והוא היה אלוף ארה"ב אבל חטף סקוואש מביג שואו וזה נגמר. ואז, כשההאוס שואוז היו נוראיים, סמאקדאון הביאה קהל טוב בשווקים ההיספניים. הוא לא קיבל פוש, אבל היה ברור שהכניס כסף במקומות מסוימים, בניגוד לכל השאר. אחרי שזה קרה, הארגון התחיל לקדם אותו בהאוס שואוז. זה לא העלה את הקהל פרט לכמה שווקים, אבל הם נתנו לו פרסומת וידעו שההיספנים צופים בהיאבקות יותר מכולם, וגדלים באופן מהיר, אז הוחלט שאדי וריי יקבלו פוש. נו וויי אאוט, שהיה עם קארד חלש, ורק עם לסנר-אדי, אולי יצליח ברכישות כי קיבל יותר תגובה. אירועי האגרוף השנה נסחבו בידי היספנים, ולוחמים שנחשבו לקטנים מדי. הקרב הביא קהל מלא בקאו פאלאס, אולם ההיאבקות האגדי הוותיק ביותר בארה"ב שעוד עורך מופעים. הגיעו 11,000 איש, והמון קנו ברגע האחרון. הקהל היה היספני וזה שווק אליו. 9,000 איש שילמו 450,000 דולר, שיא ששבר את הוגאן-סטינג מפברואר 1998.

YossihNew · 11/8/24

לבניין יש היסטוריה עשירה, ובתחילת שנות ה-60, התחרה במדיסון סקוור גארדן כאולם החשוב במדינה. מייקל קול ניסה לדבר על ההיסטוריה באירוע, ואמר שהבניין נפתח ב-1960, אבל הוא נפתח ב-1941. מופע ההיאבקות הראשון לא ידוע, אבל בפברואר 1953 ת'אז-נומליני היה הקרב הראשון על תואר העולם. השופט, שהיה זקוק לניתוח, לקח באמפ במהלך הקרב ודיברו על הבאמפ כמשהו אמיתי, מה שנתן אמינות. 16,487 איש ששילמו 53,339 דולר היה מדהים אז, בעיקר בגלל המחלוקת מהקרב הראשון בלי שידור, ביוני 1953. הקרב הזה נמשך שעה וג'ק דמפסי האגדי שפט אותו. הגארדן עתיק יותר אבל הגארדן הנוכחי נבנה רק ב-1968, וכמעט כל האולמות משנות ה-50 נהרסו או כבר לא בתחום. הקרב המפורסם ביותר בבניין עד התקופה המודרנית היה ת'אז-נומליני 3 במרץ 1955, כשנומליני ניצח בפסילה וסיים את הרצף בן 936 הקרבות של ת'אז מסוף שנות ה-40. אף קרב בסן פרנסיסקו לא היה מפורסם כמו הקרבות שלהם- נומליני היה כוכב פוטבול בשיא הקריירה שלו, ואמר שאם ינצח את ת'אז, מכיוון שכאלוף ירוויח יותר מאשר ב-NFL, הוא לא ישחק ב-49רס בעונה הבאה. זה לא עמד לקרות אבל הקרבות היו מאוד חשובים. לא היה אז חוק לגבי פסילות למרות שכבר התחילו לא להכיר באלופים שניצחו בפסילה, והיו חילופים בשנות ה-40. לאחר הקרב הזה ה-NWA קבעו סופית שת'אז הוא האלוף. בתחילת שנות ה-60, הקאו פאלאס, ההיאבקות וריי סטיבנס התאחדו. ג'ים בארנט היה חבר של סוחר מכוניות בסן פרנסיסקו שמימן להם תוכנית היאבקות בת שעתיים בימי שישי בסן פרנסיסקו. התחנה התקשתה, אבל הפכה לרווחית ביותר. בארנט שלח את רוי שיר, מתאבק נהדר ובוקר, לנהל הכל. האחים שיר, רוי וריי סטיבנס, היו הצמד המוביל במדינה והתפרסמו בפיוד מול המתאגרף ארצ'י מור שלפעמים שפט שם. שיר נחשב לחרא אבל היה בוקר מעולה, והציבור שם לא ראה היאבקות או היל כמו סטיבנס. הכוח של ה-NWA לא התגבר על השידור החזק שהארגון קיבל, שהפך ללהיט. האירוע הראשון של שיר במרץ 1961 הביא 16,553 איש ששילמו 48,990 דולר, ארגנטינה רוקה-דון ליאו ג'ונתן. ורן גאנייה וברונו סאמארטינו הגיעו. כעבור שלושה ימים לו ת'אז ודיק הוטון הביאו 2,841 איש למופע מתחרה שכלל גם את נומליני. ב-1962, הקאו פאלאס הביא 14,000 איש למופע בממוצע והכניס יותר ממיליון דולר, לעומת 618,000 בגארדן, מה שהפך אותו לאולם מספר אחת בתחום. השיא של ת'אז ונומליני נשבר בידי סטיבנס-פפר גומז שהביא 17,000 איש, שיא שלא ישבר שם כי זה היה בניגוד להוראות האבטחה. ב-1965 סטיבנס הקים עם פאט פטרסון את המפציצים הבלונדיניים, הצמד הגדול של התקופה. בובי הינן, שליווה אותם בסוף שנות ה-70, וסטיבנס וניק בוקווינקל שהיו צמד מעולה, אמרו שסטיבנס ופטרסון היו הצמד הכי טוב שיש. התחנה הייתה חשובה יותר מהיאבקות ב-1970 וחשה שהתוכנית כבר לא מתאימה לה. שיר לא עזר כל כך עם היחס שלו לתחנה. אבל הקאו פאלאס המשיך להצליח בשנות ה-70, והצליח בגלל הבאטל רויאל השנתי בינואר, שהשפיע על הרויאל ראמבל. סטיבנס עזב ל-AWA ב-1971 ופטרסון הוביל את הארגון, עם 6,000-8,500 איש למופע, או 10,000 לקרבות מוות טקסני שסיימו את הפיוד, והבאטל רויאל. השותף לחיים של פטרסון, לואי דונדרו, הציע לשיר 2 מיליון דולר על הטריטוריה שהחלה להתעייף מהבוקינג הישן. שיר סירב בצורה לא דיפלומטית. פטרסון עזב לתמיד ב-1977 לאחר סכסוך, וכשהגיע ללוס אנג'לס כאלוף ארה"ב, שיר התעצבן וקרא לו שקרן, ולמייק לאבל ששלט בלוס אנג'לס טמבל.
בצפון קליפורניה, הטריטוריה נסגרה ב-1979 והאולם ירד לשפל. שיר המשיך לערוך מופעים אבל הביא פחות מ-1,000 מעריצים. בתחילת 1980, כשהגיעו מיין איבנטרים מקנזס סיטי. שיר סגר את הטריטוריה והחל להשתמש בקלטות של סיאטל, ואז קלטות של בוב גייגל מקנזס סיטי שנכשלו, ולבסוף אדי גרהאם בפלורידה- מה שגרם להגעה של דאסטי רודס כפייס מוביל בניסיון להציל את הטריטוריה. גאנייה קיבל שידור מקומי אז, והיו לו את סטיבנס ופטרסון שהצליחו בעבר. שיר שנכשל להשיג תמיכה מה-NWA נגד גאנייה פרש בתחילת 1981. הוא הצטרף ל-NWA ב-1968, והוא התקשר לג'ים בארנט, אז המתווך, ואמר לו להגיד לגאנייה להסתלק לו מהטריטוריה. גאנייה סירב, וכעבור כמה שנים התלונן שווינס פלש לו לטריטוריה. אחר כך, וינס מקמהן, שבנה טריטוריה כי לקח לגאנייה את השידורים, המתאבקים, ההנהלה וכוכבים מטריטוריות אחרות, התעצבן ש-WCW שידרה מולו וגנבה לו את הכוכבים. ה-AWA שלטה שם כמה שנים, אבל הביאה 3,000 איש למופע, אולי קצת יותר עם סטיבנס ופטרסון, ועם הוגאן. ההצלחה חזרה ב-1984 כשווינס השתלט על השידור והוגאן ופייפר הביאו 10,000 איש ומעלה. אבל לראשונה אליפות ה-WWE החליפה ידיים שם. תואר WCW החליף שם ידיים פעמיים- כשסטינג זכה בתואר הפנוי מול האלק הוגאן ב-1998 ששבר שיא הכנסות, ופעם אחרת אחרי שהתואר נהרס, בוקר טי ניצח את ג'ף ג'ארט שבוע אחרי שווינס רוסו פינה אותו. מעטים זוכרים את הראשון, אף אחד לא את האחרות. דווקא משהו מחוק הפסילה זכור יותר- ביולי 1967, סטיבנס ניצח את ברונו סאמארטינו בספירת חוץ והפך לאלוף, אבל זה לא נחשב. אדי גאררו הוא אלוף העולם הקטן ביותר בזמן המודרני. יש אלופים אחרים כמו דיוויד ארקט ומייקי וויפרק, אבל הבחור שהיה קטן מכדי להיות ג'וניור ביפן או לעבוד כג'ובר ב-WCW, למרות שהתנפח מאז עם הביזנס, הוא אולי המתאבק הכי מכניס בכל המדינה. שון מייקלס לא היה כבד יותר, כריס ג'ריקו וקורט אנגל היו נמוכים, גם ברונו סאמארטינו ואיבן קולוף החזקים, אבל היו גבוהים מאדי. אף אחד בגודל שלו לא נחשב למיין איבנטר, שלא לדבר על האלוף, במשך עשורים. זה נראה היה שהיו 1,500 איש כשהאירוע התחיל, הייתה תאונה לפני ורק שעה לאחר שהאירוע התחיל הוא התמלא. זה היה נהדר, כי הקהל החמיץ את הקרבות הראשונים. בלי המיין איבנט זה היה רע.

YossihNew · 13/8/24

שערוריות שנות ה-90- 1 במרץ, 2004:

התקופה בין סוף 1991 לתחילת 1992 הייתה עוד אחת מהחשובות בתולדות ההיאבקות. התעשייה עברה את השערוריה הכי גדולה שלה בעידן המודרני, והתוצאות היו שהעסקים נפלו ב-1992, ולא יצאו מזה עד שאריק בישוף יצר את נייטרו ב-1995 ושיקם את התעשייה בשנה הבאה. המון מזה נשכח היום, כי זה בלתי אפשרי שזה יחזור. היו כל כך הרבה דברים שונים אז בחברה. סטרואידים, שהתפרסמו ממש, היו בכל ספורט, אבל הציבור לא ממש ידע עליהם, או שקיבל אותם, ולא ממש הבין את הבעיות ואת הצביעות בנושא. ה-WWF לא עזרו לעצמם לאחר המשפט של דוקטור ג'ורג' זהוריאן ב-1991, כשהורשע באספקת סטרואידים ומשככי כאבים למתאבקים ונכנס לכמה שנים לכלא. הניסיון של הארגון להתנהג כאילו זהוריאן לא היה קשור להם לא הצליח, בעיקר כשעדים העידו שקיבלו סטרואידים מה-WWF, וזהוריאן מכר את הסטרואידים באירועי ה-WWF, ולבעלים ולכוכב הגדול. היה ענן מעל העסק בסוף 1991. מאחורי הקלעים, נדמה היה שהכל יתפרק, כי התקשורת עבדה על כתבה על השקר של הוגאן אצל ארסניו הול כשאמר שהשתמש בסטרואידים שלוש פעמים בחייו, רק להחלמה מפציעה. אף אחד לא ידע מה יקרה, אבל ה-WWF הכחישו, והיו בטוחים שהסיפור יעלם ולא ישפיע על הארגון. הארגון מצא יריב חזק בשם פיל מוצ'ניק מהניו יורק פוסט. מה שאף אחד לא הבין היה שכשסיפור הסטרואידים עמד להתפוצץ, אדם אחד אחרי השני דיבר עם מוצ'ניק בנושא בעיות מיניות ב-WWF, כולל נהג הלימוזינה של וינס, ג'ים סטיוארט, שנדמה היה שרמז להמון סיפורים גדולים ואולי רק רצה שווינס ישלם כדי שישתוק. המון טיעונים היו די מפוקפקים, אבל המון אחרים לא. לי קול התקשר למוצ'ניק בסוף 1991, ואמר שיש לו סיפור שיגמד את שערוריית הסטרואידים שמוצ'ניק כתב עליה. הוא אמר שאחיו הקטן, טום, עבד כנער זירה ועזר להרכיב זירות במופעי ה-WWF בצפון מזרח המדינה. אחיו אהב היאבקות ועדיין אוהב היום. הוא אמר שהיו קטעים מוזרים עם מל פיליפס, שמאוד אהב רגליים של ילדים. זה לא היה סוד בעסק, כי צחקו על מל פיליפס בנושא הזה. וינס מקמהן גם הזהיר אותו אבל הוא עוד היה אחראי על הצוות כשזה קרה, וגם עבד ככרוז. אבל הכי חשוב, טום קול אמר שפעם הגיע לביתו של טרי גארווין, המתאבק לשעבר שעזר בבוקינג, שביקש ממנו טובות מיניות והוא סירב. לאחר מכן טום פוטר מהעבודה. זה היה יותר מזה- לי קול תיאר אחווה הומוסקסואלית מסביב לארגון. הוא עצמו היה בעייתי, למען האמת כולם היו בעייתיים בפרק החשוב הזה בתולדות הארגון. אם לי קול היה היחיד שהיה אומר את זה למוצ'ניק, זה היה מספיק רע, אבל זה היה רק קצה הקרחון. בהתחלה היו שמות נוספים של נערים צעירים שתמכו בקול, ובמהירות, כשהסיפור יצא, הם הכחישו או נעלמו.
וינס ציפה שבילי גרהאם יצטרף כי עורכי הדין שלו רצו הסכם עוד לפני התביעה. כדי למנוע יח"צ רע, הם ציפו להסכם מהיר. ה-WWF הואשמו בבעיות הבריאות והסטרואידים של גרהאם, אבל הוא התמכר עוד ב-1965, לפני שנכנס לתחום. הוא המשיך להשתמש בהם עד שפרש מהזירה ב-1988, כשעצמות המותניים והקרסול שלו חוסלו מרוב סטרואידים. גרהאם היה כוכב ענק ב-WWF בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, ומילא את המדיסון סקוור גארדן גם ב-1987, אבל הקריירה שלו אצל המקמהנים הייתה חלק קטן מהשימוש בסטרואידים. עורכי הדין ידעו שזה לא ילך לשום מקום. החלק המוזר הוא שגרהאם היה אחד מהמתאבקים האהובים של וינס, וכמו כל המתאבקים שהוא אהב, בעיקר גרהאם שהשפיע על האלק הוגאן, היה לו קשה לשנוא אותו. הוגאן אהב את גרהאם כשצפה בו מהשורה השנייה בנשקייה בטמפה כשגרהאם היה בפיוד עם דאסטי רודס ממש לפני ה-WWF, והם הפכו לחברים. גרהאם חוסל וכאב לו מכל הבעיות בתחילת שנות ה-80 כשגופו החל להתפרק. מעטים ידעו את זה, אבל וינס ניסה לסדר הכל עם גרהאם, בלי עורכי דין. גרהאם אמר לו לפנות לעורכי הדין שלו. הוא גם תבע את החברה של הסטרואידים. לאחר שג'רי מקדוויט, עורך הדין של וינס, פעל, מקדוויט אמר שהוא מחבב את גרהאם ושהוא מוכן לעזור לו להשיג פיצוי מחברות הסמים. הוא אמר שהיה מוכן לייצג את גרהאם. ברונו סאמארטינו היה נחרץ בנושא בראיונות ותמיד שנא סטרואידים. אבל ה-WWF היו בטוחים שזה ייגמר. העסקים הגנו על עצמם, וגרהאם וברונו, שלא היו פעילים, כנראה יהיו היחידים שידברו על זה. ה-WWF חשו ששלטו במעריצים עם הטלוויזיה והוגאן היה חסין להכל, אז הארגון גיבה את הוגאן והטענה שלו שהשתמש בסטרואידים למען פציעות, כשכולם ראו מה קורה כשהעדויות מראות שרופא רשם סמים להוגאן, לחבר שלו ולמשרדי הארגון. התדמית של הוגאן כבר חטפה, וחברת הוויטמינים שלו, שפרסמה מותג אהוד לילדים, פשטה רגל קצת אחרי שהופיע אצל ארסניו הול. הרעיון שילדים צעירים יקחו ויטמינים ויהיו גדולים כמו הוגאן גרם לבדיחות, כמו שהוויטמינים יכולים להיכנס דרך הפה או הווריד. ה-WWF חשו שיוכלו לטעון שברונו וגרהאם לא היו בארגון כבר שנים וגם אם זה היה ככה פעם, העסקים השתנו. אבל בנובמבר, בלי מבדקי סטרואידים לאחר ההכרזה עליהם ביולי, תוכניות נצפות כמו אנטרטיינמנט טונייט ואינסייד אדישן החליטו לערוך כתבה. יום לפני הכתבות, הארגון ערך מבדק סטרואידים. למען האמת לא היה קשר וזה נקבע לפני הכתבות. התוצאות היו חמורות מאוד- למרות שלמתאבקים היה זמן מאז יולי, 20 מתוך 41 לקחו סטרואידים. לא דיברו על זה כבר כמה חודשים, אבל וינס ידע מההתחלה שזה יהיה רק כדי להכריע כמה סטרואידים הם לקחו. הוא אמר שאף אחד לא יושעה, אבל כעבור כמה שבועות יהיו עוד מבדקים ואז מי שלא יצליח יושעה לשישה שבועות. רופאים אחרים שעסקו אמרו שבדיקת רמות הסטרואידים לא מדויקת. הם ידעו שאם ישעו את כולם לא יהיה להם מספיק מתאבקים למופע. הייתה עוד סיבה- סטרואידים כמו דקדורבולין יכלו להישאר אצל אנשים בגוף עוד מאז יולי, לפני שאמרו להם לרדת מזה. כמובן שלא איתרו הורמוני גדילה, ומתאבקים השתמשו בזה כדי לשמור על הגוף. כדי להראות כמה וינס היה רציני לגבי זה, בסוף 1992 הוא פיטר את אולטימייט ווריור ודייבי בוי סמית', שני הפייסים הגדולים שלו, כי האמין שהשתמשו בהורמון גדילה מאנגליה. גם קלנבוטרול, סם אהוב ב-WCW, עבר את המבדקים.
הכתבות הושלמו לפני המבדק. ממש לפניהן, אחראי יחסי הציבור, סטיב פלנמנטה, אמר שהארגון כבר עשה מבדקים. לא שינו את הכתבות ולעגו לתזמון של המבדקים. בילי גרהאם לא הגיב כי רצה הסכם. הכתבות הביכו את ה-WWE כי ריאיינו מתאבקים, ווינס אמר שאף אחד לא התלונן על המבדק- למרות שכן היו כאלו. הג'ובר דאסטי וולף אמר שלא עשה מבדק, ווינס יצא שקרן. וינס אמר שג'וברים לא נבדקו בכלל, ונטען שלא ידעו שמדובר רק באנשים תחת חוזה. וינס זעם על אנטרטיינמנט טונייט והתקשר אליהם, ואז פקפק באמינות של ברונו סאמארטינו ואלכס מרבז. בתגובה שידרו איתו ראיון, והוא אמר שהוגאן היה הראשון שנבדק ודרש את פרסום המבדק- הוגאן התכווץ מאוד ונראה ברסלמניה פחות מרשים ממה שהוא היום- כדי לנקות את השם שלו ולהוכיח שהוא רק מתאמן. כעבור כמה שנים וינס טען שהוגאן ורנדי סאבאג' נראים ככה בגלל סטרואידים, ואמר ל-WCW להנהיג מבדקי סטרואידים. ג'ים דאגן אמר שהתאמן קשה בשביל הגוף שלו ואמר שלא לקח קיצורי דרך, מה שהצחיק. ריק פלייר אמר שהוא הדבר הכי נקי היום. הדבר הזה בא בזמן הכי נורא שאפשר, כי וינס בדיוק הקים את פדרציית פיתוח הגוף העולמית. הוא אהב פיתוח גוף, וטריפל אייץ', חתנו, העריץ מתאבקים ומפתחי גוף כמוהו. הוא חשב שיוכל להשתמש בהיאבקות כדי לשווק פיתוח גוף. השליטים אז היו האחים ויידר, ג'ו שהייתה לו אימפריית מגזינים ותוספי תזונה, ואחיו בן, נשיא פדרציית פיתוח הגוף הבין לאומית. וינס חש שהוויידרים היו כמו פרומוטרים אזוריים, אנשי מונופול חסרי יצירתיות. וינס פנה למפתח הגוף טום פלטץ, מינה אותו לראש הארגון, והלך לתחרות מר אולימפיה כספונסר רק כדי לטעון שהוא מקים ארגון מתחרה. הוא הציע למפתחי הגוף שש ספרות כדי להתאמן ולחגוג, והמתאבקים כעסו כי הם לא קיבלו כסף מובטח ולו"ז כזה. הוא קנה זמן שידור ב-USA נטוורק ודי נכשל. הוא ניסה להביא את לקס לוגר שימשוך את מעריצי ההיאבקות כהיל. לוגר הרוויח 500,000 דולר כאלוף WCW ושנא את זה, ועבר לווינס תמורת 350,000 דולר בלי להתאבק. ללוגר היה זמן שנשאר בחוזה, אבל אמר לסגן הנשיא קיפ פריי שהוא עומד להפוך למפתח גוף, והוא שוחרר ולא יכול היה להתאבק. כמובן שווינס שם אותו בתוכניות היאבקות ו-WCW איימו בתביעה והוא שלח את לוגר לפתח גוף. לוגר רק היה צריך להתאמן ולהנחות עם וינס את התוכנית. הוא נתן פרומואים על מפתחי הגוף, אבל ה-WBF לא הצליחה. וינס בנה שנה למופע שני והביא את לו פריגנו, האלק המדהים, ככוכב. פריגנו היה בן יותר מ-40 אבל היה מפורסם והפך לדובר. בגלל עניין הסטרואידים, פריגנו אמר שהצטרף לשם כדי שיעבור מבדקים קפדניים. אבל זה היה שונה.
דייב שמע מווינס שיערוך פיתוח גוף ללא סמים וישנה את הכל. כשפריגנו הגיע, וינס אמר למפתחים שהם ייבדקו כמו מתאבקים. הוא אמר שמפתחי הגוף כעסו כי לא יהיו גדולים. העניין הוא שהפגישה בנובמבר 1991 הייתה נכונה… רק בפברואר 1992. השאלות האלו עלו לפי שהפגישה התרחשה, ובידי גארי סטריידום, הכוכב הגדול שלו, ששאל שאלות שווינס הכתיב לו. וינס לא ידע שמי שיפרוש בגלל המבדקים יהיה פריגנו. הוא חש שיש לו תדמית והוא לא יכול להיכשל במבדק, והוריד את החולצה שלו ואמר שאם סתם מישהו ייכשל, אז לאף אחד לא אכפת, אבל הוא אליל. רבים חשו שבגילו הוא חייב חומרים. פריגנו אמר שהוא צריך ניתוח בידיים ולכן לא יהיה. ניסו לבדוק סטרואידים אצל מפתחי גוף אבל זה לא עבד. וינס אמר שהוא יעשה פיתוח גוף כמו שאמור להיות, אבל עשרה מ-13 מתפתחי הגוף נכשלו והושעו, וחזרו ממש לפני התחרות. לאחר מכן וינס אמר שזאת דוגמה למה שאפשר לעשות בלי סמים. 5,500 איש בלבד הזמינו את האירוע וה-WBF היו היסטוריה. לקס לוגר חזר להיאבקות בתור הנרקיסיסט. אבל למרות שהשערוריות הפכו לחשובות בתעשייה בשנים הבאות, הרוב שכחו מהם. מי שזוכר את סוף 1991 זוכר את הפיוד של הוגאן-פלייר. רבים אומרים שזה נכשל, ווינס עשה החלטה נוראית כי הם לא הגיעו לרסלמניה 8. אבל המספרים היו אחרים- היה אפשר להצליח יותר, אבל הוגאן-סיד ג'סטיס ופלייר-רנדי סאבאג' לא נחשבו לרעיונות רעים בינואר 1992. הוגאן-פלייר כבר לא הצליח בהאוס שואוז. כשהתחילו עם הוגאן ופייפר-פלייר וסיד, ופלייר עשה ג'ובים, הקהל עלה. הוגאן-פלייר כבר לא עניין והוגאן-סיד היה הקרב החדש שרצו לראות.
היה משהו חיובי בזה שהקרבות השתנו. הוגאן-פלייר כבר נעשה ואיבד קיטור, והוגאן-סיד היה קרב מפלצות חדש. ההאוס שואוז היו מאוד חשובים אז, וכל שוק ראה כבר את הקרב כמה פעמים. קרבות באירועים היו חדשים. פלייר-סאבאג' נבנה נהדר כשפלייר אמר שהיה עם אליזבת' פעם, והקרב היה טוב מפלייר-הוגאן. אם פלייר והוגאן לא היו מתאבקים עד אז, הם כנראה יכלו להצליח יותר, אבל עד ינואר וינס בחר בין פיוד שלא משך וקרב רענן, ועוד קרב עם וורקרים טובים. זה בעצם עזר להם ב-1994 כשפלייר והוגאן התאבקו ב-WCW. הם אמרו שזאת הפעם הראשונה ששניהם נלחמים וטד טרנר הגיע למסיבת העיתונאים. אבל כשפלייר הגיע ל-WWF בספטמבר 1991, כולם ראו קרב שנבנה כבר במשך עשור או לפחות שמונה שנים. הוגאן היה הכוכב הכי גדול, אבל פלייר היה אלוף העולם המתחרה והיה המתאבק הטוב. הקרב הראשון נקבע ל-25 באוקטובר, 1991, אבל הקרב הראשון התרחש שלושה ימים קודם בהקלטה באוהיו. זה היה הקרב האחרון אחרי 30 קרבות שהוקלטו, ופלייר היה אמור לעבוד מול פייפר. הוגאן לא עבד בלו"ז מלא ב-1991.

YossihNew · 13/8/24

הרעיון היה שפלייר יעשה אנגלים עם פייפר, אבל הוגאן יעבוד מולו בשווקים הגדולים כי גם פייפר לא רצה לו"ז מלא. פייפר ופלייר היו חברים טובים, ופייפר היה בחתונה של פלייר. הוא סירב להמון ג'ובים, אבל לא לפלייר. הם כבר נתנו פיוד נהדר בקרולינה על תואר ארה"ב, שהפך את פייפר להיל הגדול בעסק. פלייר ניצח בספירת חוץ. הוגאן ופלייר לא עבדו ביחד מעולם ורצו קרב ניסיון. הוגאן לקח חודשיים חופש לאחר שמה שקרה עם זהוריאן פגע בו. אולי בגלל זה הם חשבו שיותר ידברו על הפיוד של הוגאן ופלייר. זה עבד קצת. הקרב הראשון שפורסם הביא 13,400 איש ששילמו 157,842 דולר, הקהל הכי גדול בבניין מזה שנים. מפתיע ש-15% מהקהל בלבד תמך בפלייר, וזה קרה בכל מקום פרט לדרום שתמך בו ב-90%. פלייר הצמיד את הוגאן עם חפץ מבובי הינן, והקהל חשב שראה היסטוריה. פלייר הוכרז כאלוף, אבל דייב הבנר סיפר על החפץ וההחלטה התהפכה. פלייר נעל את הוגאן בפיג'ר פור עד שגרג ולנטיין ובריטיש בולדוג הבריחו אותו. פלייר רצה קרב של חצי שעה עם הספוטים שלו מול אנשים כמו ניקיטה קולוף ולקס לוגר. הוגאן התמחה בקרב נוסחאי של 8-10 דקות, ואמר שצריך לעשות קרב גדול כזה רק ברסלמניה. הם עשו את זה גם בלוס אנג'לס מול 12,400 איש ששילמו 178,740 דולר, ואז בטמפה מול 5,600 ששילמו 67,000. לאחר מכן פלייר חזר לגארדן לאחר שעבד שם ב-1976 כג'ובר. הוא נלחם מול פייפר, רק מול 9,000 מעריצים. בהקלטה, הוא עבד מול ברט הארט, האלוף הבין יבשתי, בקרב שצולם לקלטות.
ה-WWF נכשלו כי לא הציגו את פלייר כמישהו שבא מבחוץ להוכיח שהוא טוב יותר. הוא היה צריך להופיע כמו פולש ולא סתם כעוד היל. וינס היה צריך למנוע את הקרב כדי להגן על הוגאן ועל התואר שלו מול מישהו מבחוץ והוגאן היה צריך להתעקש. פלייר לא הפסיד את תואר WCW כי ג'ים הארד פיטר אותו כאלוף. זה היה פיוד של אלוף מול אלוף, אבל להכיר בפלייר כאלוף אמר שיש עוד ארגון. ידעו את זה, אבל ה-WWF האמינו ששלטו בכל. אם יגידו שאין עוד ארגון, הוא לא קיים. הם ניסו להגיד שהם לא היאבקות ו-WCW לא היריבה שלהם. ה-NBA, דיסני ועוד דברים היו היריבים שלהם. כשבובי הינן אמר שפלייר האלוף האמיתי, וינס וגורילה מונסון העמידו פנים שלא ידעו מה התואר הזה. הוגאן אמר שאמנם הקרב גדול בעיני כולם אבל עבורו זה סתם עוד קרב. פאט פטרסון הרגיש שזה יצליח, אבל הארגון הרגיש שהקהל לא מכיר את פלייר. ברגע שיתבסס בטלוויזיה, אז הפיוד יצליח. דווקא כשהתבסס כדמות רגילה זה היה הדבר הכי גרוע. כשריק פלייר מה-WWF פגש את הוגאן, הקהל לא היה טוב. פלייר לא הופיע בטלוויזיה לפני אוקלנד ולוס אנג'לס והקהל הצליח יותר מהפיודים הרגילים. כל שבוע, במקום לחזק את הפיוד, ההופעות של פלייר רק נחלשו. הפיוד הביא בין 6,000 ל-10,000 איש, הכי טוב של הוגאן מזה כמה זמן, ובנובמבר זה נכשל. הכישלון היה שבסרבייבור סירייס פלייר היה בצוות של ה-WWF מול צוות של פייפר. לאחר שבריטיש בולדוג והוורלורד הודחו, כולם התקוטטו ונפסלו פרט לפלייר שהיה מעולף. אז היה לו מזל שהוא שרד, אבל אם לא שלט מול פייפר, וירג'יל, ברט ובולדוג, איך יהיה מיוחד מול הוגאן? הבנייה הייתה נוראית. פלייר התראיין כמו כולם ופשוט יצא עוד היל. בנובמבר 1991, לאחר הקרב הראשון שלהם שם, הם הביאו רק 5,000 מעריצים. המיין איבנט היה חלש והוגאן ניצח בספירת חוץ תוך שבע דקות. הקהל של פלייר לא בא. הקרב הראשון בגארדן בסוף החודש הביא 15,000 איש כשפלייר ניצח עם חפץ זר וההחלטה נהפכה, אבל זה היה הקהל הכי טוב בהאוס שואוז מזה שנה. הקרב החוזר בדצמבר ירד ל-11,000 לאחר חג המולד. כעבור כמה ימים התאבקו באטלנטה והביאו רק 4,500 איש לשטח של פלייר. אפילו אם לא היו מבטיחים לסיד מיין איבנט ברסלמניה כדי שיעבור, היה ברור שהפיוד מול פלייר נכשל. מעטים זוכרים את זה, והוגאן ופלייר התאכזבו שלא הגיעו לרסלמניה, אבל ב-WCW הם נלחמו כמה פעמים והסטוריליינים קודמו טוב יותר. הסטוריליין הגיע לבית המשפט. פלייר לבש את אליפות ה-NWA כאליפות העולם האמיתית בתחילת הפיוד. פלייר אמר לווינס ששילם על התואר פיקדון וזה שלו. ה-NWA הלכו לבית המשפט, ובית המשפט קבע שהתואר הוא חלק מהארגון ואם פלייר ימשיך ללבוש אותו, אפשר לתבוע את ה-WWF. הארגון נאלץ לצנזר את התואר מיד, אבל התחנות לא עשו את זה. ה-NWA כעסו, וכשפלייר החזיר את התואר, יצרו העתק דומה לו ופלייר לבש אותו. ה-NWA ו-WCW שוב תבעו ואמרו שהם מפרים זכויות- גם WCW חטפו מזה כשמדוזה זרקה את תואר הנשים לפח זבל. פלייר פשוט לבש תואר זוגות שצונזר והניחו שהתואר עוד שלו. ג'ק טאני אמר שהוא אסר על להראות את התואר, וזה נמשך עד שפלייר זכה בתואר ה-WWF ברויאל ראמבל והסטוריליין נפסק.
בזירה הארגון עשה ניסוי אחר. הם עשו אז ארבעה אירועים בשנה, ולאחר סרבייבור סירייס וינס ניסה לעשות אירוע שני ברצף, שישה ימים אחר כך. הרעיון היה שאנדרטייקר יזכה בתואר מהאלק הוגאן. הוגאן הפסיד פעם אחת בשמונה שנים, והיה ברור שזה יהיה חשוב. הוכרז על קרב חוזר באירוע החדש עבור 14.95 דולר, והרעיון היה שהקהל יחזור לקרב החוזר במחיר נמוך. ריק פלייר עזר לטייקר לזכות בתואר, אבל רק חצי מהקהל חזר לטיוזדיי אין טקסס- 280,000 ו-140,000 רכישות בהתאמה. הניסוי לא הצליח וזה לא חזר על עצמו. באירוע השני הוגאן זכה אבל ג'ק טאני ראה אותו זורק אפר מהכד על טייקר, והתואר פונה לרויאל ראמבל, בו פלייר זכה בתואר לאחר שהיה כמעט בכל הקרב. הפצצה נפלה במרץ, ממש לפני רסלמניה. הסיפור על טום קול יצא בעיתון. לא הזכירו את השמות, אבל פאט פטרסון, טרי גארווין ומל פיליפס התפטרו. וינס הגן על פטרסון וגארווין- לימים הוא אמר שפטרסון היה חף מפשע בציד מכשפות נגד הומוסקסואלים- ואמר שהם עשו את זה רק מנאמנות לארגון. רק כשה-WWF הודיעו על זה אנשים הבינו על מי מדובר. גארווין ופיליפס לא חזרו, ווינס אמר שפטרסון לא עשה כלום אבל לא יחזור. המון מפקפקים שאי פעם התפטר כי הוא חזר מהר. דיוויד שולץ הצטרף לגרהאם ונאם נגד הוגאן והסטרואידים, והאשים את וינס. שולץ שנא את וינס מאז שפוטר ואסף מידע ושמועות לכתיבת ספר. הוא אמר שהוגאן לקח סטרואידים כל הקריירה ומכר למתאבקים מההתחלה. הוא אמר שיש לו עדות ממתאבק. היה לו פתק ממתאבק בשם "המתנקש" וזה היה מזויף. האחיין של סם מוצ'ניק איתר את רנדי קולי, המתנקש כשהוגאן עבד בסנט לואיס, שהודה בפניו שהוא האיש שדיבר עם שולץ. המון מתאבקים יכלו לדבר על הוגאן וסטרואידים, כמו בילי ג'ק היינס, איש עם בעיות אמינות שהפעם אמר אמת, וקן פטארה. כתבה אמרה שהוגאן לקח סטרואידים וקוקאין. וינס הבין שהוגאן מביא יח"צ רע והוחלט שהוגאן ייקח הפסקה אחרי רסלמניה. כתבה טענה שפרש בגלל הקוקאין. הלחץ הגיע לרמה שהוגאן החליט לפרוש פרט לכמה סיבובי הופעות ביפן, ורצה לעבור להוואי כדי להתחמק מהכל. וינס אמר שזאת הפרישה של הוגאן ואחרי הקרב של סיד, הוא כנראה יכריז את זה. עם כל היח"צ, וינס הצליח להציל את הוגאן אצל המעריצים. ברור שהוגאן תכנן אחרת- הוא עזב והם רצו שיפרוש, אבל הוגאן לא אמר כלום ברסלמניה. וזה הפך למכוער יותר- שולץ מצא את השופט מארק קלארק שגם העיד נגד גארווין. זה היה סיפור די לא אמין ונעלם מהר. אבל אליו זרלנגה, שעבד אצל ג'ק טאני בקנדה, אמר שזה קרה. טום הנקינס כתב על תקרית שבה פאט פטרסון הציע לו הצעות מגונות והגיע לפיל דונהו. ברי אורטון- הדוד של רנדי- שהיה ג'ובר די מוכשר, אמר ברדיו של מייק טניי שגארווין הטריד אותו. ב-1978 הוא היה בן 19 ועבד באמרילו, ואמר שאולי בגלל שסירב לגארווין הוא לא התקדם. מארי הודג'סון אמר שפטרסון הציע לו הצעות ואז הוא פוטר. ריטה צ'טרטון, שופטת, אמרה שווינס הטריד אותה. ג'ראלדו ריברה הפיק תוכנית נגד וינס. החסירו שם המון פרטים- הסיפור של אורטון נשמע כאילו הוא חדש. וינס ידע שריטה תדבר על התקרית ביניהם בלימוזינה שלו, והוא הרגיש שזה לא קשור. וינס הודה ברומנים. הוא נדהם כשרמזה שהיה מדובר באונס.
בפברואר, שוטרים וכלב משטרתי, יחד עם סוכן מנהלת הסמים, הגיעו לאולם בסנט לואיס וחיפשו על כל אנשי ה-WWF. לא מצאו כלום- נטען שמישהו הדליף, אחרת זה היה שונה. האמינו שאמרו שקרי ואן אריק הביא סמים, אבל שבועיים לפני כן הוא הפסיק להגיע למופעים כי פריץ אמר שהוא צריך ללכת לגמילה. אבל הוא לא, וכעבור כמה ימים נעצר בבית מרקחת בדאלאס כי רכש עם מרשמים מזויפים, והארגון שחרר אותו. כעבור שנה הוא מת. רוד ווריור הוק וג'ימי סנוקה הושעו כי נכשלו במבדקים. זאת הייתה פעם ראשונה ולא אחרונה שזה יהרוס סטוריליין. לגיון האבדון היו אלופי הזוגות ונאלצו להפסיד לטד דיביאסי ו-IRS, כסף בע"מ, בהאוס שואו. הפשיטה, פריגנו, ההשעיות, וההתפטרות של גארווין, פטרסון ופיליפס קרו תוך כמה שבועות. וינס וברונו הגיעו ללארי קינג כשהאימפריה מתפוררת. קינג לא חקר את זה וגיבה את וינס, כי לא הבין איך היה יכול לדעת משהו. ויס אמר שלא שמע על התנהגות מינית עד הכתבות. פיליפס פוטר ארבע שנים קודם לכן וחזר. כשברונו דיבר על פיליפס וינס אמר שהוא לא עבד אצל טיטאן. וינס אמר שהוא עבד כקבלן עצמאי. ברונו דיבר על הפרשן של ה-WBF ווינס הביך את ברונו ואמר שלא עבד שם בכלל- למרות שהוא היה הפרשן בקלטות. הוא אמר שהוגאן מעולם לא הכחיש בארסניו הול את הסטרואידים ושאף אחד לא לקח כבר- סיד נכשל במבדק סמים לאחר מכן, אבל הארגון די התנקה. הוא גם אמר שלא ידע על טום קול ואמר שהתקשורת מרחיקה ביניהם, למרות שעבדו על הסכם. קול קיבל 70,000 דולר במזומן במשך שנתיים וקיבל חוזה כנער זירה, ואמרו שיהיה כרוז. זה קרה כמה ימים לפני שווינס הופיע אצל פיל דונהו. לא ידוע מה קרה ומה לא. וינס אמר שפטרסון והשאר לא ידעו על הנקינס. הוא אמר שפטרסון בטח פעם צחק עליו בבר כששאל אם יוכל לעבוד כג'ובר. הודג'סון היה דובר טוב ווינס חטף ממנו. הודג'סון פוטר כי התבדח על פטרסון והחליט לתבוע. הוא תבע המון עובדים על פיטורין. וינס לא הכחיש את התקרית עם ריטה צ'טרטון, אבל אמר שהתיאור שלה לא נכון. לילה קודם לכן, וינס רוסו, אז מוכר קלטות מקומי, אירח את אותם אנשים בתוכנית הרדיו שלו. קול הגיע לדונהו וישב עם מיס אליזבת' ולינדה מקמהן בקהל. הוא היה אמור לגבות את וינס, אבל לא דיברו עליו כי ברי אורטון שם לב שמשהו בעייתי כשלא תפס אותו.

YossihNew · 13/8/24

בתוכנית של דונהו וינס היה הרוס ודונהו הרסני. האורחים היו הודג'סון, הנקינס, אורטון, גרהאם, ברונו, ג'ון אראזי ודייב. ההיאבקות נראתה מאוד מלוכלכת. לפני כן, הוחלט שברונו, האגדה המקומית, ווינס, יהיו במרכז. ברונו זעם כי וינס שיקר ואמר שהודג'סון ופיליפס לא עבדו אצלו והכפיש אותו. ברונו היה באולפן בפיטסבורג ולא באולפן אצל לארי קינג. הפעם הם היו אחד מול השני. ברונו אמר שאם וינס ישקר שוב, הוא לא ידע אם ישלוט בעצמו. דייב ישב ליד וינס. בהפסקה, וינס אמר שזאת השעה הגרועה בחייו. הודג'סון הרמאי נאם נגד וינס שפשוט לא ענה. בסוף, וינס ממש רצה לצאת, ודייב אמר לו שהוא יודע שהעסק בירידה. הוא האמין שאם הוגאן היה אומר את האמת זה לא היה קורה. וינס חש שזה לא צירוף מקרים וכל התביעות האלו באו ביחד, אבל דברים קורים ככה. הוא התעקש שטד טרנר מאחורי זה. מסתבר שצ'טרטון לא אמרה בקלטות שלה עם שולץ את אותו הסיפור. הסיפור של קול עוד הזוי. הוא עוד מעריץ למרות הכל ואפילו כתב לגבי גארווין ובובי הינן שטען שהוא שיקר. גרהאם אמר ששיקר די הרבה נגד וינס ופטרסון כי היה מסומם. העדות של וינס במשפט די תאמה למה שגרהאם וברונו אמרו, ואף אחד לא מכחיש שבשנות ה-80 הייתה מכת סטרואידים. גרהאם ווינס השלימו ווינס מפרסם את הספר שלו ומכניס אותו להיכל התהילה. כשגרהאם בא לסאמרסלאם, לראשונה אחרי 14 שנה, המתאבקים התנהגו אליו כמו אגדה וצפו בקלטות של ספייק דאדלי. אבל ג'ק לאנזה ופאט פטרסון לא סלחו. הם שנאו את זה שהוא קיבל יחס. שולץ לא מצא מפרסם והבריז מדונהו ונעלם. וינס תבע את מוצ'ניק וריברה אבל ביטל. קול חזר ל-WWF ורבים האשימו אותו בירידה העסקית. לא משנה שסיפר את האמת על צד מכוער. הוא ואחיו לי הסתכסכו על זה, ולי שוב דיבר נגד ה-WWF וכעס על זה שמדברים רק על סטרואידים. טום קול חש שהשתמשו בו נגד מוצצ'ניק שאותו כיבד, ואמר שמוצ'ניק היה היחיד שהיה כנה איתו אז. הוא שוחרר די מהר, והמשפחה שלו ניסתה להביא צלמים למגדלי טיטאן, ולינדה הייתה בשימוע שלו. היא אמרה שהיא כבר לא מאמינה לו. טום אמר שהיא שונה מווינס. מוצ'ניק ומקמהן הסתכסכו שנים, ומוצ'ניק לעג להיאבקות. כולם שנאו אותו, בעיקר כי צדק יותר מכולם. הוא הפסיק לשים לב לפני יותר משנה. המוות של קורט הניג, המעצר של לקס לוגר, המוות של אליזבת'- מכל זה הוא התעלם, למרות שהוא עוד מוביל בתחום הספורט בניו יורק.
בזירה, פלייר זכה בתואר ברויאל ראמבל מצוין לאחר 59 דקות מול 17,000 איש ששילמו 210,000 דולר ועוד 225,000 רכישות. ג'ק טאני קבע שפלייר ילחם מול הוגאן ברסלמניה, אבל זה היה אנגל, ובסוף הוא הגן מול סאבאג' כשהוגאן נלחם מול סיד ברסלמניה. הגיעו 62,167 איש, אבל חילקו המון כרטיסים בחינם, 47,000 שילמו 1.25 מיליון דולר ו-300,000 איש רכשו. הוגאן, שדי הזדקן מהכל, ולא נראה טוב בלי סטרואידים, נבגד בסיום הפרידה שלו. הוא היה אמור לבצע לגדרופ על סיד, אבל הארווי וויפלמן ופאפה שאנגו היו אמורים להתערב. וויפלמן לא התערב וסיד יצא מהלגדרופ, משהו שלא היה אמור לקרות. לאחר ששאנגו וסיד תקפו את הוגאן, מי שהחליף אותו בארגון שרצה להתנקות מהסמים יצא להציל. זה היה אולטימייט ווריור החוזר, שפוטר שבעה חודשים קודם. אבל השבוע של דונהו והפרידה של הוגאן ברסלמניה היו סוף תקופת הזהב הראשונה. שמונה שנים מאז שהוגאן ומין ג'ין אוקרלנד עזבו את ורן גאנייה, ופייפר את ג'ים קרוקט והם הגיעו לשידור בסנט לואיס, והוא נסע בכל המדינה עם המון מתאבקים שחטף. הוא הרג את כל הטריטוריות האזוריות פרט לשתיים. רק WCW של טרנר, שהפסידה כסף והייתה שריד של קרוקט, וממפיס של ג'רי ג'ארט ששילמה לאנשים 25-40 דולר ללילה ולא הוציאה הרבה, שרדו. באותו הזמן הייתה עוד אחת, של דון אואן ששלט באורגון 60 שנה, אבל כמה חודשים קודם לכן וינס לקח לו את השידור וגרם לחיסול של הטריטוריה. כעבור כמה חודשים הגיעו 80 איש למופע והארגון נסגר. וינס שינה את ההיאבקות יותר מכולם. הוא הפך אותה לגדולה מאי פעם וקטנה מאי פעם. אנשים יגידו שהיה הכי טוב או הכי גרוע. הוא הגיע ל-NBC, הפך את הוגאן למושך הקהל הגדול בתעשייה ואייקון תרבותי, ושינה את המחשבה על מתאבק לאנשים עם סטרואידים. מתאבקים הרוויחו יותר מאי פעם אבל גם נשברו תחת הלחץ של הסמים, ונאלצו להיראות ככה ולשרוד את הלו"ז. היו סיפורי הצלחה ואנשים שהיו חייבים לו, ורבים שנפגעו ומתו בגללו. הוא הפך מתאבקים לכוכבי טלוויזיה והפך אותם לדמויות מצוירות בבוקר שבת. הוא שלט בעסק הסליזי, ולראשונה מזה עשורים, הציבור גילה כמה זה סליזי. והוא והארגון שלו הפכו את התעשייה לגדולה יותר מהפרומוטרים הישנים שרק דאגו מההאוס שואו הבא. הוא אפילו היה אחראי לאירועים בתשלום שהתבססו.
ופתאום הכל התפרק. NBC הלכה אחרי מלחמת המפרץ. הוגאן גמר אחרי הסטרואידים. הלחץ למבדקים אמיתיים עלה לארגון בסיד, בווריור, ב-LOD כי הוק פרש ואנימל נפצע בגב, ואן אריק, סנוקה, בולדוג ואחרים. הוא איבד את ההיל הראשי שלו והפייסים הגדולים. המבדקים היו אמיתיים ואנשים התכווצו, וגם ההאוס שואוז ירדו ב-40% בסוף השנה. הרייטינג ירד מהר יותר מכל תקופה פרט לנפילת WCW. רנדי סאבאג' הפך לאלוף, אבל הפיוד עם ריק פלייר נכשל כי זכה בתואר ישר. הפיוד השני היה ווריור-פאפה שאנגו שהחליף את סיד שפרש לאחר סיבוב ההופעות באירופה, כי עמדו להשעות אותו על מבדק סטרואידים שנכשל בו שבוע לפני רסלמניה. שאנגו הצליח אחר כך כגודפאדר. הפיוד התבסס על כוחות הוודו שלו. האנגל הפך לבדיחה ולא משך קהל. קצת אחרי כן, ווריור פוטר כי וינס האמין שהשתמש בהורמון גדילה כדי לעבור את המבדקים. התוצאה הייתה התקופה הכי שחורה בתולדות הארגון. זאת גם התקופה שבה הארגון התרחב אל מעבר לים, שם לא ידעו על הבעיות. אבל הארגון הפסיד המון כסף. ה-DVD של מלחמות ליל שני דיבר על נייטרו כתקופה שבה ה-WWF כמעט פשטו רגל, אבל בעצם, נייטרו הצילה את התעשייה אחרי מיתון. WCW שרדה רק כתוכנית ב-TBS. ה-WWF שרדו כי וינס הרוויח מספיק כסף כדי לשרוד כמה שנים רעות. אבל זה היה מספיק רע כדי שהארגון ייקח הלוואות כדי להמשיך לפעול. יש המון שאלות חשובות בנושא העסק. מה היה קורה אם וינס לא היה מתרחב ב-1984- מישהו אחר היה עושה את זה, אולי פחות טוב. הכבלים הבטיחו את המוות של הטריטוריות פרט לחזקות שיכלו לשמור על חשיפה. מעטים שאלו מה היה קורה אם טד טרנר לא היה שואל את אריק בישוף ב-1995 למה עם הוגאן, סאבאג' ופלייר הרייטינג שלהם נמוך משל ה-WWF. כשבישוף אמר שזה בגלל שווינס משודר בפריים טיים בשני, טרנר שאל למה אין להם תוכנית בשני. אלמלא זה, אם בישוף היה הופך את נייטרו לתוכנית סקוואש במקום תוכנית תחרותית, מה שהכריח את RAW להשתפר, ההיאבקות הייתה פחות אהודה כיום, ואולי לא הייתה ממשיכה להתקיים ברמה גבוהה עם כל ההפסדים של הארגונים. הם לא היו הכוכבים הכי גדולים בשנים הבאות, אבל רבים זוכרים שבתקופה הזאת שני מתאבקי זוגות מידקארדרים מתקופת הפריחה נזרקו לפסגה. הם היו שני הוורקרים הכי טובים בהיסטוריה של הארגון, אבל עד אז נחשבו לקטנים מדי כדי להיות אלופי עולם. הם היו חברים טובים ויריבים גדולים. הם דיברו המון על זה שלא קיבלו פוש למרות שהיו טובים יותר מרוב הרוסטר, וידעו שהם צריכים לגרום למתאבקים נחותים להיראות טוב בציבור. והם אמרו שאם יהיו בפסגה, כל הפוליטיקה שראו כשהיו במידקארד, הם ימנעו אותה כי למדו אותה. ככה החל העידן של ברט הארט ושון מייקלס.

YossihNew · 14/8/24

רסלמניה- 8 במרץ, 2004:

לקראת רסלמניה 20, המותג הפך למקביל לסופרבול. השנה רסלמניה תקרה חמש שעות. הם יתחילו בהיט ואחרי שעה רסלמניה. זאת רסלמניה ראשונה בלי מיין איבנט מוגדר, אלא עם חמישה. כמובן שהתארים יסגרו כדי לצאת החשובים. הם עשו את זה בשנתיים האחרונות, למרות שהקרב שפורסם היה של האלק הוגאן. טריפל אייץ'-כריס בנואה-שון מייקלס לא הוכרז כקרב סולם. מפתיע שיעשו שני קרבות מרובעים על תארי הזוגות אבל זה יקרה. האגדה של רסלמניה נוצרה בהתחלה ובסוף. רסלמניה 1 לא הייתה מופע גדול אבל קודמה יפה, שמה את ההיאבקות על המפה במיינסטרים בגלל מיסטר טי, מוחמד עלי, סינדי לאופר, בילי מרטין וליברצ'ה. היא נבנתה סביב האלק הוגאן ומיסטר טי מול פול אורנדורף ורודי פייפר, כשג'ימי סנוקה ובוב אורטון מלווים אותם בהתאמה. עלי היה אמור לשפוט, אבל היה בחוץ כשפאט פטרסון שפט. טי היה כוכב ענק והוא היה ההבדל בין כישלון לאירוע הכי מוצלח בהיסטוריה. הוא היה הסיבה וזה ביסס את הוגאן וגם את פייפר ככוכבים. אלמלא הקידום הגדול בשבוע האחרון זה היה נכשל. זה נכשל בחלק מהשווקים שביטלו הקרנות בגלל מכירות רעות. אבל זאת הייתה נקודת מפנה, כי הפרסום חיסל כל מה שהפרומוטרים המקומיים עשו. היאבקות הצליחה באופן אזורי אבל התקשורת לא דיברה עליה. כאן כן דיברו. ה-WWF בוססו כליגה גדולה. היו חלקים שעדיין נשלטו בידי האזוריים, כמו קרוליינה ווירג'יניה של קרוקט, טקסס של הואן אריקים, טנסי של ג'ארט ומיד סאות' של וואטס שרסלמניה לא הצליחה בהם, אבל הם עדיין הצליחו וזה הוביל לסאטרדיי נייט מיין איבנט ב-NBC, שגרם לפרומוטרים האזוריים להיראות כמו ליגה משנית.
במובן היסטורי, זה היה הכי חשוב, אבל בזירה לא. זה הצליח, אבל אם מיסטר טי היה נוטש כמו שעמד לעשות הם היו מפסידים. ברסלמניה 2 היה יותר רע מטוב- מתוך 12 קרבות, השני הכי טוב היה ג'אנקיארד דוג וטיטו סנטנה מול האחים פאנק. עשו אותה בשלושה מקומות- ניו יורק עם פייפר-מיסטר טי הנוראי, כי הקהל שנא את טי ועודד את פייפר הגזען, שיקגו עם באטל רויאל של שחקני NFL שאנדרה הענק ניצח, ולוס אנג'לס עם הוגאן-קינג קונג באנדי בכלוב. רסלמניה 3 הייתה טובה, ועם הקרב הכי טוב בתשע השנים הראשונות, ריקי סטימבוט-רנדי סאבאג' שהיה הכי טוב בתולדות ה-WWF עד אז. המיין איבנט היה המפורסם מכולם- הוגאן-אנדרה הענק שמילא את הפונטיאק סילבדרום. הקרב הגדול ופרסום הקהל כ-93,173 איש, הפכו את רסלמניה לאגדית. באותו הזמן, רבים התווכחו. רבים אמרו שרסלמניה תוכל להביא 40,000, אולי 50,000 איש. אבל חששו שעם המון מושבים ריקים האירוע יכשל. ברסלמניה 2 ויליאם פרי ושחקני ה-NFL הביאו רק 9,000 איש. הסילבדרום התמלא. בניגוד לשנים האחרונות עוד היה אפשר לקנות כרטיסים באותו היום. ובניגוד להיום, הארגון אסר על מישיגן לראות את האירוע בתשלום או בהקרנות. או שקנית כרטיס, או שנסעת לאוהיו. היום הכרטיסים נמכרים ברגע שיוצאים למכירה, אבל בשנות ה-80 קנו כרטיסים מאוחר ורק ביום האירוע הכל נגמר. אחרי סוף שנות ה-90, הקהל התרגל למכירה בתאריך. אולי אירוע אחר היה מצליח יותר מרסלמניה 3. רסלמניה 20 הייתה יכולה. רסלמניה הפכה לאגדה. שתי הרסלמניות הבאות היו רעות, בעיקר מול קלאש אוף צ'מפיונס שחיסל אותן. רסלמניה 4 כללה טורניר על האליפות, כשהוגאן ואנדרה הודחו שניהם בפסילה כפולה. הוגאן עזר לרנדי סאבאג' לנצח את טד דיביאסי. מולם קרוקט ערך מופע נהדר בחינם, כשריק פלייר וסטינג נלחמו במשך 45 דקות על תואר ה-NWA וסטינג התבסס. אבל הדבר הזה גרם להמון עניין. רסלמניה 5 הייתה רעה כמו 4, וניצלה כשהוגאן זכה בתואר מסאבאג', מה ששבר שיא לאחר בנייה של שנה. השיא נשבר רק כשמייק טייסון הגיע כעבור תשע שנים. פלייר-ריקי סטימבוט היה 55 דקות של קרב מושלם נגד רסלמניה. ברסלמניה 6 הוגאן עשה את הג'וב הראשון שלו מאז ההתרחבות, כשהפסיד לאולטימייט ווריור והאפיל עליו, מה שהפך לרגע הגדול שלו. ווריור נכשל כאלוף.
ברסלמניה 7 הוגאן זכה בתואר מסרג'נט סלוטר כשהניסיון לנצל את מלחמת המפרץ נכשל, ושנה של ניסיון למלא את לוס אנג'לס קולוסיאום ו-100,000 מושבים הביא 15,500 איש שלא מילא את הספורטס ארינה. רסלמניה 8 ניסתה למלא 70,000 מושבים לאחר קידום של שנה. עם מיין איבנט כפול של הוגאן מנצח את סיד ג'סטיס בפסילה בקרב הפרידה שלו, וזכייה של סאבאג' בתואר מריק פלייר, המקום כמעט התמלא, אבל יותר מ-15,000 כרטיסים ניתנו בחינם- שיא. רסלמניה 9 בסיזר פאלאס הייתה חלום רע. ג'ים רוס ובובי הינן לבשו טוגות ורכבו על פילים והקרבות נשכחו. טטנקה היה בקרב הכי טוב עם שון מייקלס וזה היה קרב הפתיחה. יוקוזונה זכה בתואר מברט הארט, וכעבור 21 שניות האלק הוגאן החוזר זכה בתואר. הוגאן, שהוביל כל רסלמניה עד אז, לא התאבק שם שוב תשע שנים. רסלמניה 10 הייתה הכי טובה בזירה עד אז, עם החזרה למדיסון סקוור גארדן. הרוב לא היה טוב, אבל ברט הארט-אואן הארט ומייקלס-רייזור ראמון בקרב סולם היו הקרבות הכי טובים ברסלמניה ובארגון. חוץ מזה לא קרה הרבה- ברט הארט זכה בתואר במקום לקס לוגר והצמיד את יוקוזונה בקרב נשכח. רסלמניה 11 הייתה בשפל של הארגון, קווין נאש היה אלוף. לורנס טיילור מ-NFL ניצח את באם באם ביגלו במיין איבנט, ודיזל שמר על התואר מול שון. זה לא הצליח באירוע, ובלי טיילור זה היה נכשל. הארגון קידם את טיילור-ביגלו וזה התפרסם מאוד כי טיילור היה כוכב בניו יורק.
רסלמניה 12 הבטיחה מיין איבנט נהדר, קרב איירון מן של שעה בין ברט ושון, שני המתאבקים הטובים אז. שון זכה בהארכה בקרב שהיה מהטובים בהיסטוריה. גם עם ההבטחה שיהיה קרב נהדר שיימשך שעה, ביום האירוע החזרה של אולטימייט ווריור לאחר שלוש שנים הייתה מה שחשוב. הוא נלחם מול אריסטוקרט מידקארדר בשם האנטר הרסט הלמסלי שרצה קרב טוב. ווריור פשוט ניצח בסקוואש. רסלמניה 13 הייתה הכי פחות חשובה אי פעם. זאת הייתה השנה היחידה בה רסלמניה לא הכניסה הכי הרבה בצפון אמריקה. ל-WCW היו כמה אירועים יותר טובים, כולל סטארקייד עם הוגאן וסטינג שהשיג יותר מכפול. אפילו ב-WWF היא לא הכי הצליחה, כי סרבייבור סירייס עם ברט-שון שהצליחה בקנדה הייתה גדולה יותר. הארגון בנה שנה את ברט-מייקלס 2, אבל וינס נלחץ ורצה שקרב האליפות יהיה אנדרטייקר-סיד. שון סירב לכך ואמר שנפצע בברך. סיד הפסיד את התואר לטייקר בכל מקרה. בלי שון, קרב אני פורש בין ברט לסטיב אוסטין כשקן שאמרוק שפט החליף. זה היה אירוע גרוע, אבל הקרב היה החשוב בתולדות רסלמניה. אוסטין הפסיד אבל בעצם ניצח כי הפך לפייס כי סירב להיכנע והתעלף כשכוסה בדם בשארפשוטר והפך לכוכב הגדול בהיאבקות. אוסטין הוכתר כאלוף עם טייסון כשופט מול מייקלס בקרב האחרון של זה לכמה שנים, ברסלמניה 14. הם שברו את שיא הביירייט של הוגאן-סאבאג' עם 700,000 רכישות.
ההיאבקות כל כך גדלה ברסלמניה 15 עד שאוסטין-רוק על התואר שבר את השיא הקודם בלי סלבריטאים, עם 800,000. רסלמניה 16 הייתה הראשונה עם היל שזכה, טריפל אייץ' שמר על התואר בקרב מרובע מאכזב מול רוק, ביג שואו ומיק פולי. השיא היה כאן, בניגוד לשנה הבאה עם אירוע חשוב ומיין איבנט חלומי, כאן הם בנו סביב מקמהן בכל פינה ועדיין השיגו 825,000. רסלמניה 17 הייתה הכי גדולה אי פעם. הם השיגו 950,000 רכישות, ומילאו את האסטרודום ברגע שהכרטיסים יצאו. הקהל היה נמוך מרסלמניה 3, אבל אף אירוע לא מכר כל כך מהר. הם הכניסו 42.56 מיליון, אבל אחריה הכל הידרדר. אוסטין הפך להיל עם וינס מקמהן כדי לדפוק את רוק ולזכות בתואר. עבור הקהל אוסטין היה פייס, ההיל טרן נכשל והעסקים הידרדרו ולא חזרו מאז.
רסלמניה 18 עדיין מילאה את טורונטו. תכננו כבר שנה שטריפל אייץ', שעמד להתחתן עם המשפחה, יזכה בתואר כפייס באירוע. רצו שזה יהיה מאוסטין, אבל הוא לא נשאר היל. טריפל אייץ' נפצע בשריר הארבע ראשי לשמונה חודשים. כריס ג'ריקו זכה בתואר כדי להפסיד לו, אבל החזרה של הוגאן גנבה את ההצגה. הוא הוציא את רוק אובר, אבל כמו ווריור 12 שנה קודם באותו הבניין, הוגאן גנב את ההצגה. בהתבסס על זה, האירוע הגיע למקום השני עם 840,000 רכישות. בשנה שעברה הם שוב מילאו מהר את סיאטל, אבל האירוע אכזב עם 560,000 בגלל שבנו סביב הוגאן-וינס מקמהן וקורט אנגל מגן על התואר מול ברוק לסנר. אנגל שבר את הצוואר, לא הצליח להרים יד והאצבעות היו רדומות. אבל הוא ולסנר היו רחוקים שוטינג סטאר פרס אחד מהקרב הכי טוב בהיסטוריה. חבל שלא קידמו את החזרה של אוסטין לקרב הפרישה שלו שאף אחד לא ידע. אוסטין נלחץ בגלל בעיות הצוואר שלו ונכנס לבית החולים יום קודם. הוא נלחם שוב מול רוק, שהפעם ניצח נקי. גם עשו סקר על הרסלמניות הטובות והרעות, וגם על קרבות. עשו סקר בקרב אנשים בעסק, ואחר אצל מעריצים ותיקים. ה-WWE יעשו ספיישל של הקרבות הגדולים ברסלמניה לפי בחירת המתאבקים. מעניין מה ההבדל בקרב מתאבקים ומעריצים.

YossihNew · 14/8/24

הרסלמניות הכי טובות בהיסטוריה לפי העסק הן 3, 17, 19, 10 ו-6. מבחינת המעריצים- 17, 3, 19, 10 ו-6. אז השאלה היא רסלמניה הכי חשובה שהשפיעה על המותג- 3, מול 17, הרווחית והטובה בזירה. יש קונצנזוס עליהן, ורסלמניה 10 כללה גם קרבות טובים. יש קצת נוסטלגיה לגבי רסלמניה 3- פרט לסטימבוט-סאבאג', אין קרב נהדר והמיין איבנט נוראי. בסאמרסלאם 1992 היה יותר קהל ומופע טוב יותר. הרסלמניות האחרונות ניצחו הכל פרט ל-10, שהיו בה רק שתי קרבות. כאן ההבדל הוא רק הסדר. רסלמניות גרועות- בעסק, 9, 5, 2, 16, 15. מבחינת מעריצים- 9, 4, 11, 7, 18. מסיבת הטוגה ניצחה. הרסלמניות של טראמפ היו נוראיות מבחינת קהל. לאס וגאס נראתה רע והקרבות היו רעים וחילופי התואר לא עבדו. מבחינת הקרב הכי גדול- לפי העסק, ברט-אוסטין, סטימבוט-סאבאג', שון-רייזור, ברט-שון וברט-אואן. מבחינת מעריצים- ברט-אוסטין, סטימבוט-סאבאג', שון-רייזור, ברט-אואן וברט-שון. הסכמה, בעיקר על השלושה הראשונים. ברט-אוסטין היה קרב טוב וחשוב. כנראה שכן. סטימבוט-סאבאג' לא השפיע אחרי. שון-רייזור כן השפיע, כי זה הוציא את קרבות הסולם מקנדה והפך אותם לגימיק חשוב כבר עשור. קרבות גימיק בדרך כלל לא מצליחים בסקרים. ברט-אואן ומייקלס היו יותר טובים מבחינת היאבקות. ברט-שון היה המיין איבנט עם חילוף תואר, אבל ברט-אואן שהיה קרב פתיחה עשה לאואן את הקריירה. ברט-אואן שני רק לברט-אוסטין ושון-רייזור שהיה טוב יותר בזמן אמת. ברט-אוסטין, סטימבוט-סאבאג' ושון-רייזור הם הקרבות היחידים שגם היו קרבות השנה. רבים היו תומכים בלסנר-אנגל אלמלא הפספוס בסוף. מתאבקים ותיקים מדברים על אלתור, אבל סטימבוט-סאבאג' תוכנן מראש והם התאמנו עליו בהאוס שואוז. סאבאג' היה לחוץ אבל זה היה נגד כל מה שאנשים חשבו עליו. פלייר-סטימבוט היה הקרב הכי טוב ביום של רסלמניה, סטימבוט מעדיף אותו. הוא אומר שהוא ופלייר תכננו רק את הסיומות והאורך. רוק-אוסטין וקרבות ה-TLC אנדרייטד.
כנראה ששלושה קרבות טובים יהפכו את ברט הארט למתאבק הכי גדול בתולדות רסלמניה. אבל גם לסאבאג', אוסטין ושון היו שלושה קרבות מצוינים. השנה לשון יש סיכוי לרביעי, ולאנגל יש סיכוי לשלישי. אז בואו נדבר על המתאבקים הכי טובים של רסלמניה: רנדי סאבאג' הופיע בשמונה, החל מרסלמניה 2 מול ג'ורג' סטיל. עם כמה שסאבאג' היה טוב, סטיל גמר את הסוס. ב-3, הקרב הקלאסי עם סטימבוט. ב-4, הוא זכה בטורניר על התואר, ועבד ארבע פעמים קצרות ללא היט, עם קרב רע מול בוטץ' ריד, קרב נחמד מול גרג ולנטיין, קרב רע מול וואן מן גנג, וקרב חלש מול טד דיביאסי. היה לו קרב טוב מול הוגאן כעבור שנה, למרות זיהום במרפק, שהיה רחוק מקלאסי. בשנה הבאה הוא היה במצב בלתי אפשרי- קרב זוגות מעורב עם שרי מרטל מול דאסטי רודס שגמר את הסוס וספייר שלא התאבקה. ב-1991 הוא עשה נס מול אולטימייט ווריור, בקרב הפרישה שלו. הוא נתן הופעה נהדרת של 21 דקות. הוא סחב את ווריור לקרב טוב מהוגאן. הפרישה נמשכה כמה חודשים וב-1992 הוא חזר וזכה בתואר ה-WWF מריק פלייר בקרב די טוב. ב-9 לא התאבק. ב-10 הוא נתן קרב אחרון מול קראש, שהיה נחמד. הטורניר היה חסר תקווה כי הקרבות היו מהירים והקהל מת. הוא עשה נס אחד, ובשני קרבות מול פלייר וסטימבוט הנהדרים הוא ממש הצליח. הוא גם סחב יפה את הוגאן וקראש, אבל רק שלושה קרבות היו ברמה גבוהה. הוא נלחם מול אוסטין על המקום השלישי.
ברט הארט הופיע ב-11 רסלמניות ברצף החל מ-2, שם היה האחרון בבאטל רויאל של שחקני הפוטבול שאנדרה הענק ניצח. ב-3, הוא היה בקרב השלישי הכי טוב, כשעם ג'ים ניידהארט ודני דייוויס הם ניצחו את דיינמייט קיד הפצוע, דייבי בוי סמית' וטיטו סנטנה. גם ב-4 הוא היה האחרון בבאטל רויאל שבאד ניוז בראון ניצח, והפך לפייס. ב-5 הוא וניידהארט ניצחו את גרג ולנטיין והונקי טונק מן בקרב טוב מהממוצע שבלט בו. ב-6 הוא וניידהארט ניצחו את ניקולאי וולקוף ובוריס זוקוף תוך 19 שניות. ב-7 הם הפסידו את תארי הזוגות לנאסטי בויז בקרב השני הכי טוב באירוע. ב-8, הוא שוב נתן קרב שני בטיבו באירוע, כשזכה בתואר הבין יבשתי מרודי פייפר. ב-9 היה אלוף, והפסיד ליוקוזונה בקרב שסחב אותו יפה. ב-10, נלחם פעמיים, קרב נהדר בו הפסיד לאואן וניצחון על יוקוזונה כשפייפר שופט, ולקהל לא היה אכפת בגלל שני הקרבות הגדולים. ב-11 הוא ניצח את בוב באקלנד הגמור בקרב הרע היחיד שלו שם. ב-12, הקלאסיקה עם שון בה הפסיד, וב-13 הקרב הכי גדול בהיסטוריה מול אוסטין. אין כאן ניסים, אבל היו לברט שלושה קרבות מהטובים ביותר. הבאטל רויאלס והקרב מול הבולשביקים לא נחשבים, אז שבעה מתשעה, כשבאקלנד ויוקוזונה 2 היו גרועים, וגם מול יוקו, הוא נתן קרב נהדר מוקדם יותר. שון מייקלס הופיע בעשר- הוא ערך בכורה ברסלמניה 5 כשהוא ומרטי ג'נטי, שותפו לרוקרס, הפסידו לביג בוסמן ואקים. זה היה קרב די טוב יחסית לוואן מן גנג. ב-6 הם הפסידו בספירת חוץ לאוריינט אקספרס- אקיו סאטו ופאט טאנאקה. זה היה השני הכי טוב באירוע ומיד אחרי ההפסקה. כעבור שנה הם פתחו מול הברברי והאקו, שלא נסחבו ממש הרבה לקרבות טובים. הצמד עם ג'נטי פורק אחרי שנה וב-8 ניצח את טיטו סנטנה בקרב פתיחה מאכזב. ב-9 הוא עבד בפעם השלישית בפתיחה, מול טטנקה, והפסיד בספירת חוץ בקרב שגנב את ההצגה. הוא לווה בידי לונה ואשון כי טטנקה לווה בידי שרי. ב-10, היה לו קרב הסולם האגדי מול רייזור. ב-11, הוא עבד עם קווין נאש בקרב נהדר על התואר. ב-12 הקרב מול ברט. את 13 החמיץ כדי לא להפסיד לברט, ושבר את הגב ב-1998 והוציא את אוסטין אובר. חזר בשנה שעברה לקרב של האירוע מול כריס ג'ריקו. מ-10 קרבות, הוא הצליח ב-8, כולל כשהיה לו גב שבור ובקושי הצליח. הוא הצליח עם אנשים שלא היו אמורים להיות טובים. אפילו קרב הסולם מול רייזור גרם לו להיות אוברייטד. שלושה מהקרבות הכי טובים אי פעם. יריב של ברט בתור המתאבק הכי טוב ברסלמניה, ואחרי השנה יהפוך למספר אחת.
סטיב אוסטין הגיע ברסלמניה 12 מול סאביו ווגה בקרב ממוצע. ב-13, נלחם בקרב הכי טוב מול ברט. ב-14 זכה בתואר משון הפצוע. ב-15 הוא ורוק היו בקרב טוב אבל לא קלאסי. היה פצוע ב-16, וחזר ב-17 עם אחד מהקרבות הכי טובים מול רוק. מול הול ב-18 לא היה ממש טוב וחזר עם קרב פרישה חזק מול רוק ב-19. משבע הופעות, שלושה קרבות קלאסיים, שניים טובים, אחד ממוצע ואחד לא טוב. אין ניסים, אבל הוא היה יכול רק מול הול שלא היה במצב וגם הוא היה פצוע. לא רע, אבל מאחורי ברט ושון. רוק הופיע שבע פעמים החל מ-13. הוא היה אלוף בין יבשתי וניצח את הסולטן- ריקישי- בקרב חלש וחשבו שהוא נחלש אחרי הפוש הגרוע. ב-14 הוא שוב היה אלוף והפעם יותר טוב, הוא וקן שאמרוק נלחמו בקרב קצר שהצליח יותר בהאוס שואוז. ב-15 היה במיין איבנט מול אוסטין. ב-16 היה בקרב מרובע, וב-17 מול אוסטין בקרב ענק. ב-18 מול הוגאן בקרב מחשמל בקהל, אבל בגלל המעריצים. הקרב שלו מול אוסטין לפני שנה גם היה חזק. קרבות חזקים, לא כמו השאר. הוא ילחם מול קורט אנגל וכנראה יגיע למקום השישי. קורט אנגל הופיע ארבע פעמים החל משנת 2000. בהתחלה הוא כזב מול כריס בנואה וכריס ג'ריקו בקרב על האליפות הבין יבשתית והאירופאית שלא היה מעורב בסיום, למרות שזה היה הקרב הכי טוב טכנית שם, והיה חסר היט. ב-17 ניצח את בנואה בקרב המזרן הטוב בתולדות רסלמניה. ב-18 קרב מאכזב מול קיין. ב-19 במיין איבנט עם לסנר. היו קרבות טובים יותר, אבל אנגל היה אמיץ במיוחד. עם צוואר שבור ויד מוגבלת, הוא סחב את לסנר לקרב נהדר. רק חצי מהקרבות שלו היו טובים, אבל אם יצליח מול אדי השנה, יוכל להגיע למקום שלישי.

YossihNew · 15/8/24

מלחמות ליל שני- 8 במרץ, 2004:

דייב צפה ב-DVD של מלחמות ליל שני. הוא היה די טוב ומומלץ כי יש המון דברים טובים שם ולרוב האנשים יש תפיסה טובה. זאת תקופה חשובה בתעשייה, ומבחינה פיננסית הכי גדולה אי פעם. רבים חושבים שזה השיא שלהם, והיאבקות מעולם לא הייתה גדולה יותר. רבים קיבלו את ההיאבקות אז. אבל ה-WWE הפיקו את זה. זה היה מדויק, אבל יש כאן אירוניה. ג'ראלד בריסקו, וינס מקמהן וסטיב לומברדי בטח לא הבינו אותה. הם התלוננו על דברים ש-WCW עשתה ואיך שגנבה להם מתאבקים, ושאריק בישוף ו-WCW ניסו לחסל אותם. יש להם זיכרון קצר, הם עשו את זה עשור קודם. אבל ב-1985 וינס מקמהן גנב מתאבקים וחיסל את הטריטוריות, ובסוף הצליח. מי שדיבר על זה היה מצוין או להוסיף כלום. מיק פולי וכריס ג'ריקו הבינו, אבל פולי חשב שזה נורא שבישוף רצה לחסל את ה-WWF. אמנם זה רע, אבל ה-WWF נבנו על זה. פולי אמר שכולם יודעים שווינס דפק את ברט ושגם וינס ידע את זה. אפילו לא הציגו את ההפך, גם לא ג'ים קורנט שחשב אחרת ויודע יותר מהמון אנשים מה קרה. וינס וברט רוצים להוציא DVD של ברט, ומעניין מה יהיה עם מונטריאול. ג'ריקו אמר שנייטרו ניצחה את RAW בגלל המתאבקים המגניבים והשמות הגדולים, כמו הוגאן, נאש, הול, סאבאג' ופייפר. מפתיע שזה שודר, כי הרוב אמרו ש-WCW פשוט גנבה לווינס מתאבקים. אמרו שהוגאן לא נגנב מה-WWF. בישוף אמר שהוגאן פרש מהיאבקות והתחיל לשחק. הוגאן עבד בניו ג'פאן אבל הוא בעיקר עבד בטלוויזיה בסדרה "רעם בגן עדן". זה לא מה שה-WWF אמרו, שהוא נגנב למרות שעזב שנה קודם. WCW הצליחו להביא יותר מתאבקים באותו הזמן.
קורנט היה טוב אבל בצד של ה-WWF כי הוא עובד אצל וינס ולא אוהב את בישוף. וינס שיחק קדוש והוא לא מבין שההבדל בין WCW פעם וה-WWF של פעם הוא שה-WWF לא פשטו רגל. ריק פלייר יצא זקן מכובד, ואמר ששמח ש-WCW נסגרה למרות שכעס כי אנשים איבדו עבודה. הוא אמר שלא התייחסו אליו בכבוד והוא מאוד ממורמר על זה. ביום שצילמו את זה, בישוף ופלייר התעמתו. פלייר הסתדר יותר טוב עם וינס ולכן לא אכפת לו מהקבירות שלו שם. פלייר ירד על וינס רוסו, בניגוד למנהגו. פלייר איבד לרוסו את השיער באנגל שלא התקדם. רוסו לא קיבל קרדיט וקורנט בכלל לעג לו ואמר שאוסטין, רוק והשאר אחראיים. התמקדו באוסטין, וזה נכון. מי שלא רואה שאוסטין הוא אחת הדמויות הכי חשובות לא מבין כלום. האנגל שלו עם מייק טייסון הפך אותו מסתם כוכב לרמה שמעטים השיגו. ועדיין, התגובות הכי גדולות היובחזרה של פלייר ב-1998, בסטאנר של אוסטין לרוק שעזר לפולי לזכות בתואר. והפופ של 41,412 מעריצים כשגולדברג ניצח את הוגאן. מעניין מה שפולי אמר על הזכייה בתואר וכמה כעס כששמע שאריק בישוף אמר לטוני שובאני להגיד את התוצאה ולרדת על פולי. פולי שם ישבנים בכיסאות, לא רק באותו הלילה אלא בשאר המלחמה. כריס בנואה ואדי גאררו התראיינו, והשתמשו באנגלים שלהם כדי להראות כמה הם כעסו על המערכת. הם יצאו כמעריצי היאבקות ששנאו את האווירה שם. ריי מיסטריו אמר שכעס כי חיכה להזדמנות להפוך לכוכב, והבין שלא משנה כמה הוא נהדר, זה לא יקרה.
בזמנו האנגלים האלה היו מטופשים. במקרה אחד אדי שפך על עצמו קפה והקהל לא הבין. הרעיון היה שבישוף התפרץ וזרק עליו קפה. בתקופה הזאת, אלא אם ידעת מה קורה מאחורי הקלעים, לא הבנת סטוריליינים. בישוף אתגר את וינס לקרב ב-WCW והטענה היא שהוא הגיב לפלישה של DX ל-WCW. זה היה מגוחך אז, אבל לפחות יותר מחמש שנים אחרי הם עשו עם זה משהו ב-RAW. מצחיק שזה הציג את לוגר, הול ונאש שעזבו ל-WCW כאנשים שבגדו בווינס אחרי שהבטיחו לו. כשג'ים רוס עשה את זה- הוא הודיע על כך כשאירח את וינס בתוכנית הרדיו של WCW באופן מפתיע- לא אמרו את זה. לוגר הגיע ל-WCW בהפתעה, וזה מפתיע כי דיווחו על המו"מ, הול ונאש עזבו עם הודעה. וינס ידע קודם על הול והיה בטוח שזה יקרה עם נאש. היה צפוי שטד דיביאסי וברט הארט ילכו אחריהם עם סיום החוזה בגלל הכסף הגדול. דיביאסי דווקא נתן ברכה, כי הרינגמאסטר נאלץ לדבר בעצמו. דיביאסי קיבל חוזה גדול מ-WCW, אבל כשבישוף עבר ל-nWo דיביאסי נעלם ושנא את הכיוון, וקיבל תשלום על להישאר בבית. למרות זאת, אף אחד לא דאג מהעזיבה של דיביאסי כי הוא שבר את הצוואר ואסף קצבת נכות ולא עשה כלום. מספיק ידעו שברט לא יכול לעזוב אז כולם נדהמו כשהציעו לו חוזה לעשרים שנה. זה שטענו שהול ונאש עזבו לשלוש שנים עבור 750,000 דולר לשנה זה לא הוגן כי הם היצירה של וינס, ואילו ביג שואו חתם למיליון דולר לשנה במשך עשור וזה סתם עסקים, מצחיק. גם הטעו בנושא של העזיבה של מדוזה- אמרו ש-WCW גנבו אותה, אבל היא פוטרה כי סגרו את מחלקת הנשים ולא ביקשו את התואר. בישוף החליט ללחוץ עליה לזרוק את התואר ואמר שהיא מתחרטת, כי עכשיו ה-WWF לא רוצים אותה והיא במשאיות. זה גם קרה ב-1991, ומי שהרוויחו מזה היו ה-WWF. כשווינס הביא את פלייר עם אליפות ה-NWA והפסיד בבית המשפט, נקבע שהתואר שייך לארגון. בגלל התקדים הזה, ה-WWF תבעו את WCW והרוויחו יותר מזה במשפט.
סטיב לומברדי לא אמר הרבה, אבל לא הוסיף כלום. בריסקו סתם התחנף וזה מראה שהארגון צריך לראות את העולם בחוץ. זה שאמרו שווינס ניצח את טד טרנר זה שטויות, טרנר לא השקיע זמן בווינס ובסוף איבד את כל הכוח שלו בגלל המיזוגים. WCW נסגרה מכמה סיבות- חוסר הניהול של בישוף, שכמה שנים קודם לכן גרם לתחייתה של התעשייה. בישוף לא חזה את העתיד, למזלו הוא ראה את ניו ג'פאן-UWFi והבין את הקונספט. הוא גם לא הבין שלמרות שהוגאן היה הכוכב הגדול במשך שנים הוא לא תמיד יהיה. אפילו כשגולדברג ואוסטין הצליחו, ואז רוק, בישוף האמין שהוא ינצח כי יש לו את הוגאן. הוא סמך עליו יותר מדי. כשהארגון בנה את עצמו בהתחלה, מה שהיה טוב להוגאן היה טוב לארגון רוב הזמן. היו חריגים, אבל זה לא פגע בארגון. כשהוגאן חוסל, וגם כל החברים שלו למרות שהם המשיכו לריב, מה שהיה טוב להם הרס את הארגון ובישוף לא הבין את זה. וינס רוסו כן, אבל הוא היה כזה משוגע עד שפגע יותר מלפתור את הבעיה. המוות קרה כי ג'יימי קלנר ניהל את התוכניות של טרנר. בישוף אמר שתכנן לקנות את הארגון וקלנר הודיע לו שביטל את התוכניות ולא יכול היה להשיג עסקה חדשה. האמת שבישוף היה בצרות עוד לפני כן, קלנר כנראה עשה את זה כדי למכור לווינס. טרנר כבר לא השפיע, וקלנר שנא היאבקות שנים. רוס אמר שבמשך שנים הם לא הוציאו אובר כוכבים פרט לגולדברג, ואילו מ-1995, ה-WWE יצרו את אוסטין, רוק, טריפל אייץ', פולי והשאר. יש כמה נקודות ולקחים שלא דיברו עליהם: אמרו שטרנר נתן שעתיים לנייטרו, אבל במקור הוא נתן לה שעה מול RAW. הרצף של 83 ניצחונות ברייטינג התחיל שבועיים אחרי ההגעה של הול ואחרי שנאש הגיע, אבל זה גם היה בגלל ההתרחבות לשעתיים כי הם בנו במשך שעה את השעה השנייה והמוצר שלהם היה טוב יותר. כש-RAW התרחבה, נייטרו הובילה ולקח זמן להפוך את זה.

YossihNew · 15/8/24

פולי אמר שחשב ש-RAW הייתה טובה שנה לפני השינוי ברייטינג, שקרה עם וינס-אוסטין שבו הוא התערב. RAW הייתה טובה יותר אחרי רסלמניה 13, אבל לא טובה מבחינת היאבקות. נייטרו הייתה טובה יותר בהיאבקות. ה-WWF היו חזקים במיין איבנט רוב הזמן, כי ב-WCW היו זקנים במיין איבנט. וינס התלונן שזה לא הוגן שקבעו נייטרו מול RAW, ולמען האמת זה היה נהדר. הוא שכח שהוא קבע אירועים מול אירועי WCW, הוא זה שקבע האוס שואוז ענקיים בימי שבת שנמשכו ארבע וחצי שעות באולם בו WCW ערכו אירועים למחרת. מצד אחד הוא עיכב את צוות ההפקה מלהכין את האולם, וגם שחק את המעריצים שלא קנו כרטיסים לאירוע. וינס שם ספיישלים מול ג'ים קרוקט ולהפך, אז הוא מתלונן עכשיו על טקטיקות לא הוגנות. הוא גנב מגאנייה, וואטס, קרוקט והשאר, ולא רצה שהם יעשו ג'ובים ויתנו התראות, ועכשיו הוא מתלונן על לוגר- שנגנב מ-WCW כשהיה אלוף. WCW יצרו כוכב אחד- גולדברג, ונתנו פוש ל-DDP במשך שלוש שנים, אבל כמה כוכבים ה-WWE יצרו בשלוש השנים האחרונות? כשה-WWE דיברו על ההפסדים, הם הפסידו ב-1992-95. הם הציגו את זה כאילו הפסידו בגלל טרנר ובישוף, ולפני כן היה בסדר. במציאות, מלחמת לילות שני הצילה את התעשייה שבה היחידים שהרוויחו היו ג'רי לולר וג'רי ג'ארט ששילמו למתאבקים 25 דולר ללילה. ג'ארט לא התעניין בעסקים והעביר אותם לרנדי היילס. לולר עבד עם לארי בורטון כדי למכור את זה, והבעלים החדשים חיסלו את הטריטוריה. בישוף גם לא מודה כמה פישל. הוא כן העלה את ההכנסות מ-24 מיליון ל-225 מיליון- לטענתם 350 מיליון. הוא גם הרוויח יותר מ-1997-1998- יותר מ-55 מיליון דולר למרות חוזים המטורפים לריק סטיינר, סטיבי ריי וסקוט נורטון- מאשר כל ההפסדים בין 1989-96- 32 מיליון. זה היה הארגון הכי רווחי בהיסטוריה עד שה-WWF שברו את זה, אבל הוא לא התכונן לעתיד.
במרץ 1998, ל-WCW היה רצף של 20 האוס שואוז שהתמלאו והם היו בלתי מנוצחים. הארגון כבר טעה כי קבר מידקארדרים. זה היה מגוחך להגיד את זה כשהאולמות היו מלאים והם ניצחו ברייטינג. בישוף טעה- וכששוחרר בספטמבר 1999 זה קרה אחרי תשעה חודשים של השמדת ערך, מופעים נוראיים ומורל גרוע. הארגון הפסיד כסף. ההוצאות היו 185 מיליון דולר לשנה כשהיו רווחיים, אבל הירידה בהכנסות גרמה להפסד של 14.5 מיליון ב-1999 ו-62 מיליון בשנת 2000. המוצר היה רע ולא קנו מופעים, אירועים ומרצ'נדייז. אמרו שזה בגלל התשלומים הגבוהים, וזה כן נכון, אבל זה בעיקר כי הפסיקו לקנות את המוצר. משטר רוסו ומשטק סאליבן רק זירזו את הירידה בהכנסה, אבל זה התחיל תחת בישוף. הוא התחיל עם זה, וזה הופיע במרץ 1999. הם ירדו על זה שווינס רוסו החמיר את המצב בלי ריסון. נכון. אבל בישוף לא הסביר שהוא ורוסו התאחדו אצל בראד סיגל כדי לקחת את הכוח מקווין סאליבן וביל בוטץ', כשג'רי ג'ארט ניסה לקחת את הארגון. בישוף שנא את רוסו ועדיין שיתף איתו פעולה כדי לחזור לשלטון, וזה היה עוד אסון שנכשל. הבדיחה הייתה האם יוכלו לשרוד חודש וחצי כי הוגאן, שבישוף אהב ורוסו שנא, יהרוס הכל. הם היו שונים- רוסו חשב שיוכל ליצור מתאבקים בקלות, ובישוף עדיין האמין בכוכבים הוותיקים. הם התחילו ופינו את כל התארים בלי סיבה, הרייטינג ירד לשפל ואחרי הסכסוך בין רוסו והוגאן, ביולי בישוף עזב. סיגל שגם הרס את הארגון תמך ברוסו שבגד בהוגאן במהלך אנגל. הרעיון היה שהוגאן יפרוש, וילחם מול אלוף עולם חדש בקרב איחוד, וגם להראות שרוסו נלחם מול הוגאן שכולם שנאו- כמו שקווין נאש עשה פעם. רוסו הביא את TBS לתביעה עם הוגאן כי הפר את סעיף השליטה היצירתית שלו. שואו, ג'ריקו, בנואה, אדי, מלנקו וסאטורן עברו ודיברו על המעברים. אדי אמר שלא נתנו להם פוש אבל הם עבדו קשה והיו העתיד- ופרט לבנואה לא הבינו את זה. הארגון התפרק הרבה לפני שעזבו וכשבנואה זכה בתואר יום לפני שעזב הם נכשלו. בנואה קיבל את התואר כי רוסו רצה את טנק אבוט ובוטץ' שחרר אותו. הארגון טבע לפני שגולדברג הרביץ לשמשה וברט הארט חטף זעזוע מוח, מה שהוביל לעזיבת הרדיקלז. כריס ג'ריקו עזב כמה חודשים קודם וזה גם היה חשוב, כי הוא נחשב לקטן מדי ובישוף אמר שגם הילד שלו יכול היה לנצח אותו, אבל ג'ריקו הגיע ל-WWF עם התחרות בפסגה. מה שלא סיפרו עליו היה סטינג. כשנייטרו ניצחה את RAW, סטינג היה הפייס המוביל והביא רייטינג יפה כשירד מהגג עם אלת הבייסבול. סטארקייד 1997, כשסטינג ניצח את הוגאן שניצח אותו קודם, הביאה יותר רכישות מכל אירוע מאז רסלמניה 5. WCW הצליחה גם עם דניס רודמן וקארל מלון, ואז הלכה רחוק מדי עם ג'יי לנו. גם לא דיברו על זה שג'סי ונטורה חזר ל-WWF. המוות של אואן הארט, שהוביל לרייטינג הכי גדול בתחרות בהיסטוריה והתפרסם במיוחד, גם לא הוזכר, ולא סוף הרצף של גולדברג. בחמש וחצי שנים אי אפשר לדבר על הכל, והם בטח לא ידברו על אואן, אבל אלו היו דברים חשובים.
גם עם זה שלא בנו כוכבים חדשים ואוסטין הפך למתאבק לוהט, ו-DX ורוק גם, בחודש אחד בין דצמבר 1998 לינואר 1999, WCW הביאה בשלושה נייטרו יותר מ-29,000 איש ששילמו בשביל המותג, וגולדברג האלוף, למרות שהכל הידרדר. הם היו באסטרודום ביוסטון, ה-TWA דום בסנט לואיס ששבר שיא- 29,000 בסופת שלגים- והג'ורג'יה דום. זה היה הקהל המשלם השני בגודלו- 35,514 איש ששילמו שיא של 930,735 דולר, לארגון שהיה בירידה אבל לא הבינו שייפול מצוק. זה היה הלליה בו שבוע אחרי שגולדברג הפסיד לנאש, האלק הוגאן ניצח את נאש עם מכת אצבע. על זה לא דיברו, אבל בספר של בובי הינן הוא אמר שהוא ומייק טניי הבינו שהם מחוסלים, וטוני שובאני אמר שאין להם מושג. בישוף, כדי להראות עד כמה היה מנותק, התעצבן על זיין ברסלוף, אחראי ההאוס שואוז, שהם לא הכניסו מיליון דולר ממכירות. למרות שהארגון אפילו לא קבע מיין איבנט. הם פרסמו כל הלילה קרב חוזר של גולדברג-נאש, עשו סטוריליין נורא בו גולדברג נעצר בגלל הטרדה של אליזבת', ואז לא היה באמת קרב. השוק הכי טוב חוסל. באותו לילה שודרה הזכייה של מיק פולי בתואר שצולמה שבוע קודם לכן, ושובאני אמר שזה יקרה. בנוסף השביתה של NBA נגמרה, והמחשבה ש-WCW ישדרו ביום האהבה ספיישל בשם "האהבה כואבת" חוסלה. חשיפה ב-NBC אולי הייתה משנה הכל. אבל WCW הרסו את עצמם וכנראה זה לא היה קורה. היה ברור כמה הלילה היה חשוב לפול. הוגאן ופולי זכו בתארים וה-WWF ניצחו בשבוע ה-11 ברציפות. שבוע קודם לכן זה היה צמוד- 4.87% לעומת 4.59%, כשפלייר-בישוף משיג 6.15%, שיא של הלילה. RAW שברה שיא לזכייה של פולי, 5.76%. נייטרו השיגה 4.96%, ויכלה לנצח. היא לא התקרבה לזה שוב. כששובאני אמר שפולי יזכה בתואר, יותר מ-600,000 צופים העבירו ערוץ. הרעיון של בישוף פגע בו. בישוף וה-DVD התנהגו כאילו הוא הודיע על התוצאות של RAW כל הזמן, אבל זה לא היה נפוץ. בדרך כלל הוא שאל את ברסלוף, טניי, הוגאן, קווין סאליבן ונאש אם כדאי. חלק אמרו שאם תגיד שתואר העולם מחליף ידיים הקהל יראה את זה. שאלו את דייב עשר דקות לפני השידור מה הוא חושב, והוא היה המום שמישהו חשב על זה. אבל בישוף היה גמור מרוב שנאה וראה הכל הפוך, ולא הבין. לא רק ששובאני אמר את זה, הוא גם חזר על זה אחר כך. מה שהכעיס את פולי היה הטענה שישים ישבנים בכיסאות, כי הרגיש שעבד עבור WCW המון זמן ולא הגיע לו שיחרבנו לו על הרגע הגדול של הקריירה שלו. אבל אפילו בפברואר, כשפלייר נלחם מול הוגאן בפעם המיליון בסופרברול, שבוע אחרי אוסטין-מקמהן בכלוב, הם היו די צמודים באירועים. WCW עשו דאבל טרן לפלייר והוגאן. זה לא היה כמו ברט ואוסטין. המספרים ירדו ב-30% לקרב החוזר, ורסלמניה השיגה פי שלושה. אחרי שהיו במרחק קטן כמה שבועות קודם לכן, זה נגמר. השנתיים הבאות היו מוות כואב ואיטי של WCW.

YossihNew · 22/8/24

מאמר על סמים בתחום- 29 במרץ, 2004:

ה-USA טודיי עשו כתבה על שיעורי המוות הגבוהים של מתאבקים. שודר ספיישל דוקומנטרי של המתאבקים לפני רסלמניה 19, והתמקדו בסטיב אוסטין-רוק ובקורט אנגל-ברוק לסנר. גם קצת כריס ג'ריקו-שון מייקלס עם טריפל אייץ' וריק פלייר. כולם יצאו מלאי תשוקה. אמרו שאנגל-לסנר היה המיין איבנט אבל כל הקידום היה על הוגאן-וינס, שהתעלמו ממנו. אוסטין ואנגל דיברו וג'ים רוס אמר שחשב שאוסטין ימות יום קודם- היו לו לחץ דם גבוה ובעיות לב בגלל חרדה ומתח. הוא הובהל לבית החולים ויצא באותו הבוקר, ונתן קרב מול רוק, והוקל לו שזה נגמר. אנגל, גם אז עם נמלול באצבעות, ניסה לתת קרב נהדר עם ברוק לסנר ולמרות החולשה והחשש, הוא כמעט הצליח פרט לפספוס. שניהם היו די הרוסים- לסנר נחת על הראש בשוטינג סטאר פרס, מהלך שהצליח ב-OVW וגם בקרבות חושך. הוא שמר על זה רק לרסלמניה. הוא היה די פגוע וסירב לעזרה רפואית כאילו זה אמיתי. אנגל לא רצה סתם להפסיד את התואר, אבל הגוף שלו ממש התמוטט כשהאדרנלין נגמר. הוא הודה שכאב לו הצוואר כבר שנים ושהוא מכור למשככי כאבים. אנגל לא מתאים לפרופיל. הספיישל הציג את אנגל ואוסטין כגיבורים, אבל אנשים מבחוץ לא יבינו. להיאבקות יש שיעורי מוות וסמים גבוהים. שלושה מתאבקים הסתכנו או חוו מזל רע. אוסטין חשש שימות. אם אנגל לא חשש שישותק, כל החברים שלו כן. כולם חששו שאנגל פוגע בעצמו. ולסנר, אם היה רגיל בלי אימוני צוואר, היה משותק. לא תמיד זה מסתדר. USA טודיי הוציאה כתבה על זה ואמרה ש-65 מתאבקים מתו בגיל צעיר מ-45 מאז 1997. למען האמת מאז 1998 מתו 84, מתוכם 47 יהיו מתאבקים ממש ידועים, ו-24 מהתקפי לב. וזה לא כולל את הוק והרקולס שמתו בגיל מבוגר יותר. זה גבוה פי 20 משחקני NFL.
דייב עומד לבדוק את המתאבקים ב-1991, עם 162 המתאבקים המובילים אז, ולראות את אלו שהיו בני 45 ומטה באותו הזמן. אז מי מתו? הוק מכשל לב, טרי גורדי מכשל לב, אליזבת' ממנת יתר, אנדרה הענק בגלל כשל לב אבל מחלה, דייבי בוי סמית' מכשל לב, קורט הניג מכשל לב, קרי ואן אריק מהתאבדות קשורה לסמים, דיק מורדוק מכשל לב, אואן הארט בתאונה, הרקולס מכשל לב, ריק רוד ממנת יתר, בריאן פילמן מכשל לב, כריס ואן אריק בהתאבדות, כריס אדמס מרצח בזמן שכרות, אדי גילברט מכשל לב, לארי קמרון מכשל לב, ג'ון סטאד מסרטן שקשור לסטרואידים, יוקוזונה מכשל לב שומני, מייק דייוויס מכשל לב, ג'אנקיארד דוג מתאונת דרכים, ובאז סוייר מקוקאין- רובם עם היסטוריה ארוכה של סמים. ואלו מתאבקים חשובים, כולם חוץ מכריס ואן אריק ומייק דייוויס היו כוכבים. דיק מורדוק הכי האריך ימים לגיל 49- זה לא וואהו מקדניאל, השיק או בובו ברזיל. שביעית או שמינית מהם מתו תוך 13 שנה, יותר מחצי בגלל סמים. גורדי והרקולס לא מתו מסמים אבל ברור שזה קרה בגלל זה, וגם קרי ואן אריק התאבד כדי שלא יעצרו אותו על סמים. מי שחושב שזה קורה בכל תחום, שישווה ל-NFL. העניין הוא שזה לא רק מתאבקי WWE, אבל זה גם. זאת התעשייה, ומעטים ניסו לשפר אותה. המעבר מאתלטים למפתחי גוף התרחש ב-1984, וזה היה חזון של וינס. מעטים שכחו שזה לא תמיד היה ככה. אבל כולם העתיקו ממנו, ואף אחד לא יוכל להשפיע על זה כשזה חלק מהתרבות. פעם המתאבקים חיו המון. הם היו אתלטים, הם חיו עד לשנות ה-80 שלהם. בחמש השנים האחרונות הם מתו יותר צעירים, בגילי 20 ו-30. זה לא קשור להיאבקות- המקצוע פעם, למרות השתייה והעישון, היה בריא. לא שמעו על מוות מסמים עד שנות ה-80, ובעיקר סו, שנות ה-90. זה הדור שנולד בין 1961 ל-1974, אלו שחוו את שיא התקופה. אם נחלק אותם לפי עשורים, זה קרה בעיקר אצל מתאבקים שהחלו אחרי שנות ה-80. אז בשנות ה-90 קרה משהו, בעיקר ב-1999 כשחטפו התקפי לב. ואיך היאבקות השתנתה? הסטרואידים והסמים לא נכנסו ב-1984, הם היו מאז תחילת שנות ה-60, אפילו יותר. הסטרואידים המריאו ב-1984, ובחור כמו גרג גאנייה הפך למישהו שלא קונים. בין 1992-95, ה-WWF היו היחידים שבדקו את הנושא. וה-WWF קיבלו בזמנו סטרואידים ישר למשרד.
רייבן אמר שהשתמש בזה ובמשככי כאבים כי זה חלק מהעבודה. אם אתה רוצה להיות מתאבק, אתה חייב לגדול ושיכאב לך. אם לא- תעבור מקצוע. רייבן אמר שלקח 6,000 כדורים בחודש- אבל כולם ידעו שהוא בעייתי ונכנס לגמילה. אבל מתאבק צריך שיכאב לו, ואם אתה רוצה להרוויח, אתה חייב לשמור על מבנה גוף בסביבה שזה בעייתי. גם אמרו שסיגריות יותר מסוכנות. נכון, חקרו יותר, וזה מזיק יותר- אבל יש יותר מעשנים. וגם פעם מתאבקים עישנו. אף אחד מהם לא מת מסרטן הריאות. גם שיזוף לא מסוכן- הם לא מתים מסרטן העור. כששאלו את מיק פולי על זה הוא אמר שהוא בעד מבדקים אבל הבעיה היא משככי כאבים. הוא אמר שיש המון סמים שם אבל הוא לא יודע אם המאבק מבוצע בצורה נכונה. ועדיין הכתבה הייתה נכונה, אבל הם ציטטו את מייק לנו שאמר שהמתאבקים מהמרים מי ימות. זה לא ממש נכון. כן מדברים על סאני וסקוט הול, אבל לא מתערבים על זה.
הקריירה של הפטריוט נגמרה בגלל קרע בשריר בגלל סטרואידים, אבל הוא קצת הגזים. ב-1997 הוא לא הראה סימנים של סמים כמו אחרים. הרעיון שב-1997 זה היה המצב של 75% מהרוסטר הוא בלתי אפשרי. אולי סטרואידים. גם הגזימו במשקל שלו, היו גדולים ממנו כמו לוגר, אולטימייט ווריור וסקוט סטיינר. הוא אמר שאמרו לו להתאבק גם עם השריר הקרוע וה-WWF אמרו שפשוט לא חידשו לו את החוזה. אבל הם גם אמרו שפיטרו את רודי פייפר בגלל שלא הגיעו להסכמות והאמת שהוא פוטר בגלל הספיישל ב-HBO. הפטריוט התארח ב-CNN שאמרו שהיאבקות לא שומרת על עצמה. הפטריוט אמר שמי שהתקדם היה עם מראה טוב, וזה לא תמיד נכון אבל ברור שזה עזר. הוא אמר ש-80% מהמתאבקים לקחו סטרואידים, הגיוני. הפטריוט גם אמר שהוא לא יודע לגבי היום, אבל שהדברים לא נראו טוב בתקופתו. וינס מקמהן אמר שהמתאבקים לוקחים סטרואידים כי הם רוצים. נכון, אבל הם מרגישים שהם צריכים. היו אנשי אינדיז שהצליחו בקרב ניסיון ב-WCW ואמרו להם שזה היה הקרב הכי טוב מזה חודשים. והמון מתאבקים קיבלו את העבודה, אבל הארבעה בקרב הזה התבקשו לחזור תוך חצי שנה עם גוף יותר טוב. שניים מהם השתנו מאוד מהר והם כוכבים היום. יש מתאבקים צעירים שנכנסו והבטיחו לא לעשות את זה. סקוטי 2 הוטי הצליח להמציא גימיק טוב ושמר על העבודה שלו. אבל הוא וספייק דאדלי, שעבדו קשה ואוהבים אותם, חריגים. כשאדי גאררו התחיל, הוא סירב לקחת סטרואידים. ולמרות שהיה מוכשר במשך 15 שנה, סירבו לו. ב-1989 הוא הדהים את כולם ב-WCW, אבל לא קיבל עבודה כי היה קטן מדי. ב-1992 הוא הדהים את כולם בקרב חושך ב-WCW ולא חזרו אליו. ב-1994 הוא היה בקרב הזוגות הכי טוב בארה"ב באירוע של WCW, וכבר היה כוכב במקסיקו ויפן. והם וה-WWF לא הציעו לו עבודה, למרות שלואי ספיקולי, הפחות מוכשר שכן לקח סטרואידים, כן קיבל עבודה. רק כשגדל והצליח ב-ECW, אז WCW וה-WWF לקחו אותו.
ג'רי מקדוויט אמר שמבדקי סמים לא עובדים כי אפשר לנצח אותם, ומי שנתפס טיפש. זה שונה ממה שאמרו באמצע שנות ה-90, שיש להם מבדקים בלתי מנוצחים שיאתרו גם הורמוני גדילה. אתלטים רבים מעדיפים את הורמון הגדילה שמאפשר לך להיראות מוצק יותר. זה גורם לגדילת ראשים ולהתרחבות בין השיניים. הם גם בלתי ניתנים לאיתור. ב-1996 זה הגיע לאולימפיאדה ובשנת 2000 גם. מפתחי גוף ומתאבקים משתמשים בשניהם. אבל מבדקים זה כן חשוב, תסתכלו על ה-WWF בין 1993-95 בהשוואה להיום, או ל-1984-91. כמובן שהקהל קטן עם גודל השרירים. ברור שהמתאבקים היום יותר בריאים משנות ה-80, אבל הם מתים יותר. אמרו של-TNA מתו ארבעה אנשים תוך שנתיים- ביניהם קראש הולי, קורט הניג ומאליס- והיא שוקלת בדיקות סמים. הארגון יודע טוב מאוד שהוא יכול לבדוק אבל לא לאכוף. אין חדש כאן. זה לא יגמר. עד לאחרונה, נדמה היה שזה יהיה כמו כל אחד מהסיפורים האלה שנשכחים אחר כך. אבל ידברו על זה יותר, כי הבינו שזה עלול לגרום לבעיות רציניות. הנשיא ג'ורג' בוש דיבר על סטרואידים. המון מפתחי גוף הוזמנו להעיד בנושא ופשטו על חדר במלון, אז בקרוב אולי יחקרו גם היאבקות. והמתאבקים אומרים שאין סטרואידים אבל זה מסמן משהו לחוקרים. הדברים השתנו מבחינת הממשלה. התעשייה לא רואה כלום מחוץ לקופסה ויכולה להיתפס כמו ב-1991, כשחשבה שתוכל לעבוד על כולם. הם יגידו שאף אחד לא עושה סטרואידים, אבל אף אחד לא מאמין להם. לפני עשור הציבור כבר לא תמים ויודע שיש גבול לאימונים ודיאטה. ככל שישקרו יותר, יש יותר סיכון. כשטריפל אייץ' אומר כמו הוגאן שלקח סטרואידים רק כדי להחלים מפציעות, וההיאבקות גדולה יותר עכשיו, אז לחשוב שזה לא יקרה יגרום לבעיות. לתעשייה יש בעיות אמינות. במקרה הטוב הם שקרנים, במקרה הרע הם בדיחות. שלא לדבר על זה שהם לא למדו ממה שכמעט מוטט את התעשייה לפני מעט מאוד זמן. אבל אי אפשר להגיד שהמון אנשים משתמשים. אפשר לדבר על זה באינדיז, כי לקהל שם חשובים המהלכים והסיכונים. כוכבים גדולים לא יפחדו להסתכן שיחרימו אותם. אבל מי שעובד ב-WWE מסכן את הפרנסה, אבל חלקם, כמו פולי, יכולים להתחמק עם יותר כנות ממה שאחרים מעזים להגיד.

YossihNew · 25/8/24

הספר של ג'ק בריסקו- 5 באפריל, 2004:

שתי דמויות חשובות בהיאבקות בדרום מזרח המדינה בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, ששלטו בג'ורג'יה צ'מפיונשיפ רסלינג בתקופה חשובה, הוציאו אוטוביוגרפיות שונות. ספרו השנוי במחלוקת של אולי אנדרסון, "איך אמריקה התאגידית חיסלה את ההיאבקות", יצא לפני כמה חודשים. לפני כמה שבועות יצא ספר אחר: "בריסקו: חייו של אלוף המכללות ואלוף העולם בהיאבקות ג'ק בריסקו". הדמיון כאן- בריסקו ואנדרסון היו שניים מהכוכבים הכי גדולים בדרום מזרח המדינה. שניהם שלטו בג'ורג'יה בשנות ה-80, כשהתוכנית השבועית שלה השיגה קהל בכל המדינה. שניהם היו כוכבי חובבים לפני המעבר לתחום. שניהם אהבו את דני הוג' ולו ת'אז, זה הוצג בספר. וגם היום, בגיל 60. את שני הספרים כתבו מעריצי היאבקות, סקוט טיל שכתב על סנט לואיס והמדיסון סקוור גארדן כתב לאנדרסון, ואילו ויליאם מורדוק, כתב חובבים, על בריסקו.
כאן זה נגמר. אנדרסון מעורר מחלוקת, כפי שראינו במכתבים ששלחו לאובזרבר. יש שחושבים שזה הספר הכי טוב שנכתב, כי אולי לא התבייש לבקר כל אחד, פרט ל"אחיו" ג'ין. אחרים יגידו שהוא ממורמר שיורד על התעשייה, ואפילו אחרי 20 שנה לא ראה את התמונה הגדולה, וסירב לשחרר את המוצר של ג'ורג'יה וקרוליינה בשנות ה-70, ועם בעיות אמינות. בריסקו הפוך. פרט לניק גולאס, הפרומוטר מנאשוויל שלא הרבה מדברים עליו, ודורי פאנק האב- אביו של היריב הגדול שלו- הוא לא ממש ירד על אף אחד. הספר הוא ספר ספורט מדור אחר, סיפור של אתלט. בריסקו, כשדיבר על וינס מקמהן והיאבקות מודרנית, לא אמר דברים רעים. כשהשווה את זה למוצר האמין והטכני שבזמנו הוא הצטיין, הוא אמר שההיאבקות לא טובה או גרועה אלא שונה, ושהוא מכבד כוכבים, בניגוד לאולי שפסל את כולם ואמר שאף אחד מהם לא היה מכניס כסף כשהתאבק. הסיפור של הקריירה של בריסקו, גם בסטוריליין וגם במציאות, היה שהרדיפה אחרי התואר הייתה חשובה מהזכייה. וככה היה עם תואר ה-NWA, הפרס העליון בשנות ה-70. הוא היה אלוף מוצלח, אבל כשאנשים חושבים על שיא הקריירה שלו, זה 1970-73 כשרדף אחרי התואר, ולא 1973-75 כשהיה אלוף. במציאות זה היה נכון- בריסקו רצה את התואר, בעיקר בגלל שבזמנו מעטים החזיקו בו, וזה היה התואר שלו ת'אז שלט בו כשהיה ילד שרץ למכולת לקרוא מגזינים שלא יכול היה לקנות. בריסקו גדל בעוני, שלישי משישה ילדים- פרד ג'ו בריסקו. קראו לו ג'ק כי סבתא שלו שנאה את השם והוא רדף אחרי ארנבים. לאחיו הקטן קראו פלויד ג'ראלד. מי שזוכר את הימים החשוכים ב-WWF יזכור שכשטרייסי סמות'רס היה ב-WWF, קראו לו פרדי ג'ו פלויד. אביו נטש את המשפחה בגיל צעיר ואמו עבדה כמלצרית. היא לא יכלה לגדל את אחיותיו והן גדלו אצל דודתו. הוא גדל עם ג'רי. הספר מתאר איך הפך לכוכב בהיאבקות תיכונים, במכללות ואז את המעבר לתחום המקצועי. הוא אהב את התחום כילד והקדיש את הספר לאשתו וללו ת'אז. הספר עוקב אחרי המכללות וההחלטה הקשה בחייו בשנה האחרונה בתיכון. הוא היה כוכב פוטבול ומתאבק תיכונים טוב, והייתה לו מלגה לשחק פוטבול באוקלהומה. הנבחרת הייתה אז בשיאה וזכתה בכמה תארים. אבל האוניברסיטה הציבורית הציעה לו מלגה להיאבקות, גם תחום חשוב ביותר אז, ואיפה שהודג' למד. הוא יכול היה לעשות את שני התחומים והיה יכול להתאבק עם ביל וואטס בנבחרת ההיאבקות. אבל הוא לא רצה להתאבק אחרי עונת הפוטבול אלא להתמקד בתחום אחד ולהצליח בו. הוא בחר בפוטבול, המאמן באד וילקינסון בא אליו הביתה והטיס אותו לבית הספר. לאחר שחתם הוא שינה את דעתו. הוא לא רצה לשחק ב-NFL, הוא רצה להיות אלוף העולם. הוא הלך לאוניברסיטה הציבורית, ולא התחרט על כך. אבל בתחילת הקריירה הוא קיבל 12.50 דולר מניק גולאס, וכשעבד באמרילו הוא לא היה מוכן לבלוע את הכל וכמעט חזר למכללות וחשב שהוא טיפש שנכנס לתחום.
גם היה כתוב למה התאבק שם רק שנתיים. הוא התחתן עם אשתו הראשונה, שנכנסה להריון, בשנה השנייה שלו. הוא עזב אותם כדי לתמוך במשפחה ועבד כשוליה לנגר, וניסה להתרחק מהתחום. הוא שוכנע לחזור. בשנתיים האחרונות שלו באוניברסיטה הוא עבד כשרת בבניין משרדים כל יום. בשנתיים כשהתאבק, הוא הפסיד רק בקרב אחד בגמר טורניר ה-NCAA של 1964. אוקלהומה שלטה אז בתחום, ובריסקו אפילו לא היה הכוכב של הנבחרת, כי מישהו אחר זכה אז במדליית זהב. בריסקו הצמיד כל אחד פרט לארבעה יריבים בשנה האחרונה שלו וזכה בתואר NCAA. אפילו לאחר שזכה ב-1965 בטורניר, הוא ניקה אסלות. הגיבור שלו היה הודג', אז כוכב ענק אצל לירוי מקגווירק, טריטוריה יוקרתית שחפפה למיד סאות' של ביל וואטס. הודג' ות'אז היו האלילים שלו. כשבריסקו התחיל להתאבק ב-1954 כמתאבק חובב, הודג' כבר היה באולימפיאדה והיה מהאגדות של אוקלהומה. בריסקו עקב אחריו כשזכה בשלושה תארי NCAA, מדליית כסף וכשהיה מתאגרף. כשבריסקו נכנס למכללה, הודג' הפך לכוכב אצל מקגווירק כשהתאבק. הוא צפה בתחום בטלוויזיה וקרא המון מגזינים עם ת'אז ופאט או'קונור, אבל לא יכול היה לקנות אותם מהמכולת. ת'אז, אלוף העולם, היה אגדה. בניגוד לכוכבי מכללות אז, כששאלו מה הוא רוצה לעשות אחרי, הוא אמר שהוא רוצה לעבור לתחום המקצועי. מקגווירק דיבר איתו ושלח את טים וודס, גם כוכב היאבקות חובבים, לגייס אותו. הספר מתאר את המאבקים של בריסקו לקראת הפסגה, וזיכרונות מטריטוריות שונות. הקרובים לבריסקו מתלהבים מהזיכרון שלו. אפילו אנדרסון, שלא מחמיא ושונא את בריסקו כי מכר את ג'ורג'יה מאחורי הגב שלו לווינס מקמהן, אמר שהוא ודורי פאנק ג'וניור נתנו את הקרב הכי גדול שראה אי פעם- והוא לא היחיד.
בעזרת מורדוק, מתאר בריסקו בדיוק אנשים חשובים, טובים ורעים, בקריירה שלו- ת'אז, הודג', מקגווירק, פאנק האב, אדי גרהאם, סם מוצ'ניק, האחים פאנק, בילי רובינסון, ג'ים בארנט, פריץ ואן אריק, ג'ייאנט באבה, אנטוניו אינוקי, וודס, וואהו מקדניאל, ג'וני ולנטיין ואחרים. הוא מדבר על תחילת הקריירה, על השנאה לפאנק האב ועל איך שעבד באמרילו בלי כסף כשהוציא אובר את הבנים שלו. הוא האמין שקיבל בנייה גדולה כאלוף NCAA לשעבר, ואז הגיע לכל עיר והפסיד מהר לדורי ואז לטרי, כי האב רצה לשכנע שהבנים שלו, שלא היו במכללה, היו במעמד גבוה מאלוף לאומי. הספר ממשיך ומתאר את הטריטוריות השונות, כולל אוסטרליה- עם תיאור לילה של שתייה וקרב עם בילי רובינסון במלון כי התווכחו מי טוב יותר- ויפן בסוף שנות ה-60. הוא הגיע לפלורידה, שם קבע את ביתו. בין הבוקינג של אדי גרהאם, הפרשנות של גורדון סולי והיכולת שלו, הוא היה האבטיפוס לפייסים אז, והפך לכוכב הכי גדול שם. הוא היום בן 62, והיה אז מעל כולם במקצוע בתחילת שנות ה-70. הוא נראה טוב, יצא צנוע ומנומס והתאבק בעיקר. למרות שהיה רזה וקטן, הקהל לא האמין שאפשר לנצח אותו, וכל שבוע באו לראות איך מנסים למנוע ממנו את גורלו- להפוך לאלוף ה-NWA. כשפול ג'ונס בא לפלורידה לבקשת בריסקו וניצח אותו, ג'ונס הפך לכוכב מידי. זה היה מסע איטי, סבלני וכואב למעריצים שלו עד לפסגה. גרהאם אהב לבנות סביב ברולרים וקרבות אלימים, והמתאבקים החובבים נתנו את האמינות שהיה צריך. בריסקו לא דימם בקריירה, למרות שעבד במשך שנים בטריטוריות שזה היה נפוץ. זה היה סימן לכמה שהיה טוב וחזק, וכמה הפרומוטרים כיבדו אותו ולא הענישו אותו. הרדיפה שלו אחרי דורי פאנק ג'וניור על תואר ה-NWA הפכה לאגדית. הם התאבקו בטריטוריות שונות, לעתים קרובות במשך שעה. הקרבות היו אגדיים בקרב מי שגדל וראה אותם. אמנם מגזימים כשאומרים שמילאו את האולמות כל הזמן, אבל הם כן הביאו המון קהל בחלקים שונים של המדינה, והאגדה הייתה גדולה עד שהפרומוטרים הביאו אותם לקרבות אליפות בטריטוריות שלהם. מ-1971 והלאה, נדמה היה שבריסקו יירש את פאנק ג'וניור כאלוף, אבל לקח לו שנתיים לעשות את זה. לפי בריסקו, לא אמרו לו את זה עד שגרהאם סיפר לו בתחילת 1973. גרהאם אמר לו על הבעיות, כמו הלו"ז המטורף, והקרבות הארוכים של השעה, מול יריבים לא מוכרים פרט לסיום שהבוקר יקבע. הסגנון לא היה קשה כמו היום, אבל להתאבק כל כך הרבה היה מאוד מתיש. ריק פלייר והארלי רייס הצליחו כאלופים, אבל אחרים השתגעו מזה. בניגוד להיום, אלופי NWA הפסידו את התארים כי ביקשו לעזוב בגלל תשישות, מהלו"ז ומהפרומוטרים שניסו לרמות אותם בכסף.
הוא הסביר שזה שונה מתואר ה-NCAA, אבל עבורו זה היה יותר חשוב. בגיל 13 הוא לא קרא מגזינים של אלופי NCAA או ראה אותם בבוקר שבת. דורי רצה להפסיק להיות אלוף אחרי יותר מארבע שנים, והפרומוטרים לא רצו להחליף אותו. הסגנון שלו, וזה שבזמנו ההיאבקות האזורית הייתה בשיאה, הפכו את פאנק ג'וניור לאחד מאלופי ה-NWA המושכים ביותר בהיסטוריה. בריסקו אמר שכשהציעו אותו כמחליף, הוא לא היה המועמד היחיד. דורי פאנק האב הציע את טרי, למרות שהיה צריך אלוף מעבר. בוב גייגל רצה את הארלי רייס. לאחר הוועידה של הפרומוטרים, הם קבעו שזה יהיה בריסקו שיזכה בתואר במרץ 1973. ה-NWA בחרו בקולוסיאום סם יוסטון, כי אסור היה להחליף את התואר בטריטוריה של האלוף. חוץ מזה שלו ת'אז החליף את התואר עם וויפר בילי ווטסון בטורונטו וסנט לואיס, אף אחד לא זכה בטריטוריה שלו, ואילו ווטסון היה אלוף מעבר כי ת'אז לקח חופש. בזמנו שמונה חודשים היו מעבר. דיק הוטון זכה בטורונטו, פאט או'קונור בסנט לואיס- לאחר מכן גר שם, אבל הוא גר בשיקגו והיה מניו זילנד- באדי רוג'רס בשיקגו, ת'אז בטורונטו, ג'ין קיניסקי בסנט לואיס ודורי בטמפה. בריסקו נסע לכל העולם ועשה ג'ובים לכוכבים המקומיים, בדרך כלל לפייס המוביל, בקרבות פייסיים טכניים בחודשים הבאים. הרעיון היה פשוט- גם אם זה לא ימשוך קהל, ובריסקו היה כוכב אז זה כן משך, זאת הייתה השקעה. הפייס המקומי יראה כוכב שהצמיד את הכוכב הגדול, כי בריסקו כבר היה ידוע כטוען לתואר. רוב הפרומוטרים שידרו את הקרבות בטלוויזיה, משהו נדיר לקרבות חשובים- בדרך כלל שידרו סקוואשים והקהל שילם על קרבות חשובים בין הכוכבים שלא הפסידו. לאחר שבריסקו זכה בתואר, היו לארגונים האלה קרבות מוכנים. הקהל ראה בעצמו שספירוס אריון באוסטרליה, חוזה לות'ריו בסן אנטוניו וכל השאר ניצחו את האלוף לפני כמה חודשים והקהל חש שזה שוב יקרה. ביוסטון, פול בוטץ' בדרך כלל קבע קרבות לבריסקו, ולכן הוא ניצח את הכוכבים- פייסים כמו לות'ריו או וואהו מקדניאל, והילים כמו הרומס ממיזורי וניצחון בפסילה על ג'וני ולנטיין, כדי שבריסקו יהיה מוכן לזכייה.

YossihNew · 25/8/24

אבל המסע הכי מעניין היה הרדיפה, לא הזכייה בתואר. הוא פירט על המאתגרים האהובים עליו כאלוף. אמנם הכהונה שלו הייתה יוקרתית, ולפעמים מכעיסה, כי לא כל הפרומוטרים היו הגונים כלפיו- הוא ציין את סם מוצ'ניק, רוי שיר, דון אואן, ג'ים קרוקט האב ופול בוטץ' כאהובים עליו, למרות שחשב שאורגון הייתה ענייה. הוא הזכיר איך הפסיק לעבוד אצל פריץ ואן אריק בגלל סכסוך על נסיעות. ולמרות שהוא היה הפרומוטר שיצר אותו, הוא לא אהב את השכר של אדי גרהאם. בריסקו היה האלוף הראשון שעשה משהו שאחר כך התפרסם- חילופי תואר לשבוע. הוא הגיע להסכמים כאלו, סם מוצ'ניק מאוד התווכח איתו. בזמנו, בונוס של 25,000 דולר על הפסד לתואר היה התשלום הכי גבוה פרט למעטים- כוכבי אומנויות לחימה שהפסידו לאנטוניו אינוקי, וברונו סאמארטינו שקיבל 28,800 דולר על הקרב מול לארי זביסקו ב-1980. בריסקו, שהיה השליט של העסק- למרות שאנדרה הענק היה זה ששילמו לו הכי הרבה- מעולם לא הרוויח יותר מ-2,600 דולר לקרב. הוא גם רצה לקבוע קרב אלופים מול ברונו באטלנטה, דבר שהוסכם, אבל וינס מקמהן האב חשש מהגעה של האלוף שלו לטריטוריה עוינת. בריסקו שיבח את היריבים האהובים עליו, לא מפתיע, כי רוב המתאבקים מסכימים על כך. אבל למרות שתואר ה-NWA היה המטרה שלו, מהר מאוד הוא התחיל לקנא באלופים אחרים כמו ברונו וורן גאנייה. אלוף ה-NWA הרוויח יותר, אבל עבד יותר. גאנייה היה פרומוטר ועבד מעט תאריכים בחודש. ברונו, שווינס רצה שיחזור, עבד עשר פעמים בחודש רק בערים הגדולות, או בפיטסבורג, במרחק קטן מהבית שלו. בריסקו רצה לצאת כבר באביב 1975, לפני שחגג שנתיים. ה-NWA לא רצו את זה, למרות שהבטיחו את התואר לטרי פאנק. בריסקו משך קהל, והם רצו אלוף עולם שהיה מתאבק טוב. כשבריסקו ניצח את רייס על התואר, דון אואן אמר לסם מוצ'ניק שלפי סולם הערכים, נבחר אלוף שלא צריך לחשוש שיבגוד. אבל כשבריסקו הבריז מהוועידה והלך לשיט, הם הבינו שהוא רוצה לעזוב. אף אלוף אחר בהיסטוריה לא הבריז, ולא לקח המון זמן עד שהוחלט להוריד ממנו את התואר. בדצמבר 1975, הוא הפסיד את התואר לפאנק בקרב קלאסי. באופן נדיר, הקרב הזה שודר, אפילו בסן פרנסיסקו שהיה לה סגנון שונה. היה ברור שאם היה פרס מתאבק השנה, בריסקו היה זוכה ב-1973-75, ואולי מקום שני ב-1971-72, אולי גם אחרי בילי רובינסון שהרשים ב-1972. ורן גאנייה עבד אז פעמיים-שלוש בחודש, ופדרו מוראלס היה רק מושך קהל אתני בגארדן, וברונו סאמארטינו היה אלוף אזורי, למרות שהגדול ביניהם.
כמו שדורי האב עשה לבנו, אדי גרהאם החליט לתת לבריסקו תירוץ. הוא פרסם קרב בין בריסקו ודורי פאנק, מה שהבטיח המון קהל. הם נלחמו עשרות פעמים בחמש ושש השנים הקודמות, ותמיד הביאו קהל. אבל דורי היה ביפן. טרי פאנק, שהיה שונה מאחיו, הסביר לקהל שהוא מחליף את אחיו שנמצא ביפן. בריסקו ניסה את הפיג'ר פור ופאנק הצמיד אותו אחרי 25 דקות. זה היה ספוט שריק פלייר נתן ליריבים שלו כשהיה אלוף, כמו בהפסד לסטינג ב-1990. טרי פאנק תמיד היה היל גדול בפלורידה, אבל התפקיד שלו היה לפצוע את היריבים של אחיו, למשל בריסקו. כשהצמיד, הקהל קפץ וחיבק אחד את השני כי למרות שבריסקו היה הפייס, חילופי התואר היו נדירים והם ראו משהו חשוב יותר מניצחון פייסי. לאחר שישה ימים היה קרב חוזר, ובריסקו יצא לחופש. הוא אמנם התאבק עוד תשע שנים, אבל רק בסוף הספר מוזכר ההפסד לפאנק. שאר הקריירה כבר לא הייתה חשובה עבורו כמו המסע והפסגה. הדבר הכי חשוב שעשה אחר כך היה כשהוא וג'ראלד מכרו את ג'ורג'יה לווינס מקמהן ג'וניור ב-1984. הם היו אלופי NWA לזוגות ועבדו אצל ג'ים קרוקט מול וואהו מקדניאל ומארק יאנגבלוד. כשהחלה המלחמה בג'ורג'יה ב-1972, אדי גרהאם, שהיה הכי חזק בדרום מזרח המדינה ושלט במתאבקים של פלורידה, שכנע את כולם שכדי לשמור על המתאבקים נאמנים הם צריכים לקבל מניות. ביל וואטס, בריסקו, טים וודס ובאדי קולט קיבלו מניות. קולט עזב, וג'ראלד בריסקו ואולי אנדרסון נכנסו. מקמהן ג'וניור השיג את השידור בשבת ובראשון ב-TBS, לצד שידור ב-USA, מה שנתן לו שידור לאומי בלעדי בזמן של מלחמת ההיאבקות. בריסקו סיפר על הסיבות, כולל זה שג'ים בארנט, ב-1982, לא רצה להפוך לארגון לאומי כשהתחילו להביא רייטינג. האחים בריסקו ראו בזה טעות כי חשבו שיצליחו- הם הביאו קהל במישיגן, אוהיו ומערב וירג'יניה, יותר מאשר בג'ורג'יה. בארנט אמר שהפרומוטרים היו חברים שלו, ובריסקו הרגיש שהוא ידע שלא. כעבור כמה שנים הוא היה יד ימינו של וינס מול הפרומוטרים. בריסקו אמר שלא סמך על אולי אנדרסון, ובגלל עלויות ההפקה והביטוח הטריטוריות עמדו להתמוטט והרווחים ירדו. הרווחים הלכו בעיקר לשכר של אנדרסון, אבל בריסקו הבין שווינס ינצח וכדאי למכור לו במחיר טוב כשעוד יש להם שידור לאומי. אולי סיפר על הצד שלו, שלקח ארגון בחובות בגלל בארנט ורצה לבנות אותו לפני הרווחים. האחים בריסקו התאבקו קצת ב-WWF לאחר המכירה ונלחמו מול אדריאן אדוניס ודיק מורדוק על תארי הזוגות. באמצע מופעים בצפון מזרח המדינה שהיה קפוא, הוא וג'ראלד חיפשו את המכונית השכורה שלהם והיא הייתה מכוסה בשלג. הוא אמר לאחיו שיעלה על המטוס הבא דרומה. הוא חזר לשם. בגיל 43 הוא פרש ולא חזר, כי היה אחד מהיחידים שהפכו למספיק כוכבים כדי לפרוש.
בריסקו גם היה אחראי לגילוי של האלק הוגאן, הוא היה בבר בטמפה כשראה נגן בס ענקי. הוא דיבר קצת על קרוליינה, שם ציפה לעבוד חצי שנה אבל אהב את המקום ונשאר כמה שנים ועבד עם רודי פייפר, פלייר וריקי סטימבוט כשהיו צעירים. הוא גם דיבר על איך שכמעט מת ב-1999, ועל שינוי הסגנונות, ועל רוק, סטיב אוסטין, קורט אנגל וברוק לסנר, וגם וינס. כמו כל ספר של מתאבק, זה לא תמיד מושלם והוא קצת מגזים. אבל בריסקו היה עם זיכרון צילומי והתיאור של תקופתו כאלוף הוא הנקודה החזקה בספר. מעטים בהיסטוריה, כמו הפאנקים, ת'אז, רייס, ג'ין קיניסקי ופלייר, שנסעו בטריטוריות כאלופים, הבינו. אבל אם רוצים ללמוד על היאבקות בשנות ה-70, מי שלט בה, מי היו כוכבים ומה היא הייתה לפי אדם שעבד בכל טריטוריה אפשרית, כדאי. אבל זה ספר מיושן, לקהל החובבים. אם רוצים לקרוא על שתייה וסמים, בגידות וסגנון חיים ראוותני, זה לא הספר. גם בספר של אנדרסון לא, אבל כן יש שם בגידות. על זה נדבר עוד כמה שבועות.

סיכום אובזרבר- מאמרים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member