סיכום אובזרבר- מאמרים

YossihNew · 1/10/24

בשלוש השנים הראשונות שלו, יריביו הראשיים היו כוכבי מידקארד כמו טור קאמאטה, ג'ון קווין, ג'יפסי ג'ו, סיילור אדי ווייט, האנס שרודר שהיה אנדרטייקר המקורי, וויילד אנגוס קאמפבל, גיל הייס, ריפ טיילר, אליס, קילר טים ברוקס, ג'ון טולוס ואומאנוסוקה אואדה. הקרב המפורסם ביותר היה במרץ 1976 מול הסומו הול המלא, כשאול ג'פאן ו-IWE שיתפו פעולה לזמן קצר, בעיקר כדי שאול ג'פאן יגנבו קצת מתאבקים. ה-IWE הזדקקו לכסף והסכימו. הקרב הגדול היה באבה-קימורה, אבל ה-IWE לא רצו, כי באבה רצה לנצח ולא היה מוכן לתיקו מולו. הפרשה הייתה שג'מבו צורוטה ילחם מול קימורה, והבחור מספר 2 ילחם במשך שעה עם אלוף IWE, בקרב שנקבע כקרב השנה. בסוף 1978, הארגון חזר לגאנייה, ולקימורה היו יריבים יותר טובים באותה שנה, כמו ספירת חוץ כפולה מול אנדרה, בילי גרהאם בקרב כלוב, וגאנייה. אפילו היה באוקטובר 1978 קרב אלוף מול אלוף, בו קימורה ניצח את בוקווינקל בפסילה. זאת הייתה מחלוקת אז, כי ביפן תארים מחליפים ידיים בפסילה, והניחו שקימורה זכה בואר, וכעסו כשהשתמשו בחוק הפסילה האמריקני. אבל אחרי גאנייה, היחסים שוב התפרקו. בשנים האחרונות היריבים של קימורה היו אנשים שהיו כוכבים באול ג'פאן וניו ג'פאן אבל כבר לא השתמשו בהם, או אנשים שלא הצליחו ביפן, כמו הרומס המונגולי מאול ג'פאן, קילר קארל קרופ וג'וני פאוורס מניו ג'פאן, מייק ג'ורג', טיילר, קווין, אלכסיס סמירנוב, רון באס, ריי קנדי, סטיב אולסונסקי ואנפורסר לוציאנו. ה-IWE איבדו את השידור בתחילת 1981 ושרדו עוד כמה חודשים לפני הסגירה. קימורה בא ללוס אנג'לס, ועבד כמר טויו, בצמד עם ריומה גו, כאחד מהצמדים האחרונים שהיו אלופי הזוגות של אמריקה. הארגון גסס, והקריירה של קימורה עמדה להיגמר. ניו ג'פאן, שקיוו לשחזר את הלהיט מ-1974 כשאינוקי נלחם מול קובאיאשי בקרב אלוף מול אלוף, הביאו את קימורה כאלוף IWE, יחד עם אנימל האמאגוצ'י ואיסאמו טרנישי, כמו ב-nWo.
הסיפור היה שניו ג'פאן ואינוקי כביכול חיסלה את IWE בשיטות לא נאותות, ואילצה את קימורה לעזוב את המדינה ולחפש פרנסה. הם באו כפולשים שינקמו בניו ג'פאן, שאמרה שהיא לא אשמה. ההיט היה גדול לקרב של אינוקי וקימורה ואלפים לא יכלו להשיג כרטיסים לסומו הול. אבל אינוקי ניצח את קימורה בכל הקרבות וזה חיסל את הפיוד. במופע גדול, אינוקי ניצח שניים מתוכם והפסיד לשלישי בספירת חוץ. כשריקי צ'ושו עשה היל טרן ב-1982, הצבא שלו היה יותר כריזמטי מקימורה, והם הפכו לרגילים. קימורה עשה ג'ובים רק לאנדרה הענק, הוא אפילו עשה תיקו עם האלק הוגאן, אבל אנימל וטאראנישי שהיו וורקרים טובים הצטרפו לצ'ושו ולקימורה לא היה תפקיד. לאחר שהיסאשי שינמה, יו"ר ניו ג'פאן והבוקר, עף מהארגון ב-1983 בגלל שערוריה, הוא הקים את ה-UWF הראשון. קימורה וריומה גו היו שניים שלקח. הרעיון היה לבנות סביב אקירה מאדה, אבל קימורה יהיה נוכח בתחתית הקארד. בארגון מלא בצעירים הוא לא בלט. הארגון שינה לסגנון שוט, וקימורה חשב שזה טיפשי ויכשל. הוא פרש, וקיבל הצעה מג'ייאנט באבה. הוא הגיע כשותף המסתורי שלו בטורניר הזוגות של 1984. כמה שבועות לאחר מכן, בלילה בו הפאנקים נלחמו מול ברוזר ברודי וסטן האנסן, קימורה בגד בבאבה והקים עם גו וגורו צורומי את צבא IWE. צ'ושו והצבא שלו הגיעו לאול ג'פאן, אז זה לא השפיע, אבל באבה ידע את המגבלות שלו ולא רצה לעבוד עם צ'ושו, אז עבד עם קימורה. זה היה פיוד רציני, אבל עם המגבלות שלהם, הם עבדו במידקארד והפכו לקומיין. קימורה הפך לרד קלוץ היפני, המאמן של הוושינגטון גנרלס. אחרי הפסד אחד, קימורה אמר שבאבה אמנם ניצח אותו, אבל כששניהם יתעוררו למחרת הוא עדיין יראה טוב יותר. באבה אהב את זה והבדיחה חזרה על עצמה בכל לילה. הוא הפך לפייס אהוד, כשבערים הקטנות הוא אמר שאמנם באבה ניצח אותו הלילה, אבל לפחות יוכל להגיע לבר ולהגיד שהוא חבר שלו אז יקבל משקאות בחינם. הוא ובאבה חזרו להיות צמד, והם, צורוטה ואנדרה נלחמו מול קהל מלא בבודוקן הול.
בדצמבר 1992, בפני קהל מלא, השלישייה של באבה, קימורה ואנדרה ניצחה את הארוקה איגן היריב של קימורה, מוטושי אוקומה ומאסה פוצ'י, בקרב האחרון של אנדרה לפני מותו כעבור חודשיים, וגם אוקומה מת אחר כך. במיין איבנט, מיטסוהארו מיסאווה וטושיאקי קאוואדה זכו בתארי הזוגות בגמר טורניר מול אקירה טאו וג'ון אקיאמה שהחליף את ג'מבו צורוטה החולה, והקריירה שלו נגמרה. ברוב שנות ה-90, באבה, קימורה ומיטסוהו מימוטה, בנו של ריקידוזאן, עבדו מול איג'ן, פוצ'י שבאבה אהב ועוד מישהו. כמה פעמים בשנה, צורוטה, שהבריאות שלו חוסלה וכבר לא היה בכושר, הגיע לשתף איתם פעולה. קימורה קיפל את איגן על החבלים וביצע מכה חלשה, ואיגן ירק על הקהל. הקהל בא עם מטריה ועיתונים וצעק כשבאבה צחק. בספטמבר 1998, בבודוקן הול, באבה, צורוטה וקימורה היו צוות בפעם האחרונה מול איגן, פוצ'י וטסויושי קיקוצ'י. זה לא היה ידוע אז, אבל זה היה הקרב האחרון של צורוטה. שש שנים אחרי הקרב האחרון של אנדרה, שוב בבודוקן הול בגמר טורניר הזוגות, באבה, קימורה ומומוטה ניצחו את איגן, פוצ'י וקיקוצ'י. באבה כבר חלה בסרטן, זה היה הקרב האחרון שלו וכעבור חודשיים מת. גם אז היה גמר קלאסי- קנטה קובאשי ואקיאמה ניצחו את ויידר וסטן האנסן. לאחר מותו, מוטוקו באבה סילקה את צורוטה מהארגון ועשו לו טקס פרישה בבודוקן הול. הוא עבר לארה"ב, ומת מהשתלת כבד כושלת בשנת 2000. המסורת היפנית של טיפול בזקנים הייתה ברורה עם קימורה. בשנת 2000, כדי לשמור על מורשת באבה, מיסאווה לקח את קימורה ל-NOAH ונתן לו לעבוד עם איגן. קימורה בקושי זז, ועשה רק צ'ופים חלשים כדי שאיגן ירק, ונגיחות חלשות. במופע הגדול של NOAH במרץ 2003 בבודוקן הול, מיסאווה-קובאשי האחרון, קימורה ומומוטה ניצחו את איגן וקישין קאוואבאטה בקרב הפתיחה. קימורה נעלם ולא אמרו כלום, והבינו שהוא חולה. שמו לא הוזכר עד הטקס בטוקיו דום. קולו נעלם והוא נראה חלש, אבל לא דיברו על הגידול במוח שמעטים ידעו שסיים לו את הקריירה לפני יותר משנה.

YossihNew · 3/10/24

תגובות על הספר של פלייר- 2 באוגוסט, 2004:

במה שהפך למצב עצוב במיוחד, ה-WWE הצליחו למכור את הספר של ריק פלייר אבל פגעו במאמצי שיווק אחרים. הרבה מאלו שמעורבים בספר מאוד לא שמחו עם הכיוון. במקום להתמקד בקריירה של ריק פלייר, הם מתמקדים בכמה עמודים בהם פלייר יורד על מיק פולי, האלק הוגאן וברט הארט. אמרו שפלייר הונחה מגבוה לרדת על ברט בקידום הספר בקנדה, ועשה את זה. פלייר מאוד שמח לרדת על ברט אחרי מה שאמר עליו. הוא אמר שהשתמש במות אחיו כדי לנקום ב-WWE אחרי הדפיקה ב-1997, ואמר שברט חולה באלצהיימר כי בלבל בין התרסקות המטוס ב-1975 בה פלייר שבר את הגב, ובין זאת בפלורידה בה בובי שיין מת ב-1974, וברט תיקן את עצמו תוך שעות. הספר של פלייר הגיע למקום שביעי באמזון קנדה, והוא במקום החמישי בניו יורק טיימס. לא ידוע איך זה עזר לארה"ב.
באוף דה רקורד, פלייר אמר שהוא מחבב את הוגאן, לא מחבב את בישוף, וחושב שהוגאן הוא הגדול בכל הזמנים כי הוא הכנס מלא כסף. הוא אמר שהוגאן הוא כוכב גדול אבל הוא מתאבק טוב יותר. העניין הוא שאין באמת ויכוח בנושא- הוגאן משך יותר קהל, פלייר מתאבק יותר טוב. הוא אמר שפולי כוכב והכניס כסף ועדיין הוא כועס על מה ששלח לו אחרי רסלמניה. פלייר לא היה אמור להיות ברסלמניה פרט למנג'ר של רנדי אורטון ובאטיסטה ופולי רצה את פלייר, כי חשש שאורטון יקפא ופלייר יוכל לעזור לו. בגיל 55 ועם צוואר שבור, פלייר התווסף לקרב קצת לפני, גנב את ההצגה ונצץ יותר מרוק שחזר אחרי שנה, ופולי אחרי ארבע שנים. פולי אמר שהוא זה שהביא את פלייר לאירוע הגדול. פלייר אמר שפולי לא יכול להתאבק לשעה, אבל זה כנראה לא רלוונטי. אם היו משווים אותו לריקי סטימבוט, דורי פאנק ג'וניור או ג'ק בריסקו, כן, אבל הוא לא מתאבק טכני. הוא התאבק 23 דקות אחרי ארבע שנים בקרב שהיה אפילו טוב מבנואה-טריפל אייץ'-מייקלס, שיחד עם קורט אנגל הם המתאבקים שפלייר הכי אוהב היום.
הוא צודק לגבי זה שהסגנון של פולי עם הסיכונים הוביל למנטליות בעייתית. פולי כעס שהארגון פרסם את זה, אבל זה לא חשוב בגלל הביקורת על ברט והמוות של אואן. עורכים כן רצו להוציא את זה אבל ויס רצה את זה בפנים. פולי כעס שפלייר אמר שהוא חנפן. הוא אמר שפלייר לא יזלזל באנדרטייקר וטריפל אייץ' שזלזלו בפלייר ציבורית בתקופת האטיטיוד, יותר מפולי, ויותר מברט ברגע שהתנצל לפלייר בתחילת 1998. הוא אמר שהוא כתב את האנגל עם הכותבים, והוא לא אמר לבריא גרוויץ שכתב יפה לג'ני מקארתי או החמיא למייקל הייז על השירה שלו, אלא היה צריך להתחנף בפני וינס. הוא אמר שתמיד אמר שווינס טעה בדפיקה ומעטים מודים בזה. הוא ניסה לשתוק לגבי הספר של פלייר, אבל כשהספר יצא הוא כעס וחשב שאולי זה חלק מפיוד. כשגילה מג'ון לורינייטיס שזה לא זה, הוא לא רצה פיוד מול פלייר. עכשיו הוא חושב שזה כבוד שהוא חלק מהספר של פלייר, כי בעבר ראה את פלייר-ריקי סטימבוט ב-1984 והם היו מעל כל מה שראה ב-WWF. כעבור 20 שנה, הוא עוזר לספר של המתאבק הזה.
הוא התקשר לווינס מקמהן וביניהם הכל בסדר. הוא התבקש ללכת לוועידה הדמוקרטית הלאומית, כי היאבקות נחשבת לשמרנית אבל הקהל מגוון יחסית. הוא יחזור בסתיו לקדם ספר ילדים ולא יעשה את הפיוד עם פלייר. הוא לא פוסל את זה ויהיה מוכן בתמורה לסכום הנכון, אבל הוא לא מצפה שזה יקרה ולא רוצה אנגל שבו לא מיידעים אותו. עוד רעיון שיווק שנפגע היה עם ברט. כשווינס עודד את פלייר לקבור את ברט בקנדה, שיין מקמהן דיבר עם ברט. הוא, ברט ווינס נפגשו בפלורידה לפני יותר משנה. הוא אמר שהארגון רוצה לפרסם את האוטוביוגרפיה של ברט, DVD ואפילו אחד על מונטריאול. הוא אמר שהארגון רצה קו מרצ'נדייז חדש של ברט, ושיהיה דובר וינאם במופעים, בעיקר בקנדה ובאירופה. שיין לא אהב את זה שברט לא הסכים או שהובך מזה שפגעו בו וסירב להמשיך. ברט רוצה DVD אבל זה יהיה קשה. וינס חושב שלסכסך בין מתאבקים יגרום לסטוריליינים טובים, או שהוא מנסה להעתיק את ג'ים בארנט. הארגון מנסה להביא אגדות לקידום קרבות ישנים ואוספים, כמו בילי גרהאם, או ריקי סטימבוט וברונו סאמארטינו. פלייר אמר באדמונטון שלא התכוון לזה, וזה מה שהוא חושב. הוא בעסק המון זמן ויודע מי טוב ומי לא כי התאבק עם כולם, עם ברוזר ברודי, רוק, דאסטי רודס, וואהו מקדניאל, באדי רוג'רס, ג'ין קיניסקי, האלק הוגאן, רודי פייפר, רנדי סאבאג', ריקי סטימבוט והוא יודע מי טוב ומי לא. הוא אומר שברט היה וורקר נהדר וטכני, אבל לא היה פרפורמר וחסר כריזמה.
כשפלייר דיבר על ברט, שאלו אותו על כריס בנואה, אלוף העולם הטכני, עם פחות כריזמה ופחות משיכת קהל מברט. פלייר אמר שלבנואה יש כריזמה, היא לא נוטפת ממנו אבל הוא מצליח ופשוט לא קיבל הזדמנות, והוא ביישן שלא אומר שהוא הטוב שיש, ושהוא לא מעריץ גדול של עצמו. הוגאן אמר שפלייר כעס על זה שהצליף בדיוויד. הוא אמר שהוא פעם פגע ברנדי סאבאג' בצורה דומה והוא הרביץ לו בחזרה. הוא אמר שהוא כן דיבר עם פלייר על זה ופלייר אמר לו להצליף חזק, אבל שפלייר חיבק אותו בסוף. הוא אומר שפלייר עכשיו מוכר מזה ספרים אבל זאת לא האמת, והוא לפחות שמר על הכל קרוב לאמת בספר שלו.
באוף דה רקורד, כששאלו אותו אם היה עושה את הכל שוב, פלייר אמר שלא, כי זה לא שווה את הכאב למשפחה שלו. הוא אמר שבלי זה הוא לא היה ריק פלייר, שהרוויח המון וכתב רק מכר והיה כוכב. הוא אמר שהעסק אז, בלי חופשים, מופעים כפולים ונסיעות, מנעו ממך חיי משפחה. הוא לא יכול היה לעשות את זה והילדים הבוגרים שלו כעסו מזה שהוא הזניח אותם, בניגוד לילדיו הצעירים. הוא אמר שהיום כן אפשר כי יש שלושה ימים חופשיים. מייקל לנדסברג אמר שזה השתפר, ופלייר אמר שהיו דברים רעים פעם כמו הנסיעות וחוסר בכיסוי רפואי, אבל שהמוצר עצמו היה נהדר. הוא אמר שהתמכר לאלכוהול, ואחרי קרב ארוך הוא יצא בחצות וחגג עד שש בבוקר בבר, ואז קם בתשע להתאמן, ונסע או טס לעיר הבאה. זה עדיין היה בעייתי כי הקדיש מלא זמן לברט. הוא אמר שברט גיבור ספורט קנדי כי אנשים כמו וויין גרצקי עבור לארה"ב. הוא תיאר את ברט כמידקארדר משנות ה-80 כשהוגאן שלט, שלא משך קהל ווינס החליט להיפטר ממנו- בלי לדבר על זה שהצליח הכי טוב במשך חמש שנים ווינס הציע לו חוזה ל-20 שנה שלוש שנים אחרי שכביכול הרס את הארגון- ואריק בישוף היה טיפש שלקח אותו ב-2.5 מיליון דולר לשנה כי לא משך קהל גם ב-WCW. לנדסברג אמר שה-WWF ניצחו את WCW גם בזמן של ברט ודיבר על זה ששיא הקהל המשלם הוא באצטדיון וומבלי, ופלייר אמר שזה בגלל וינס. אבל אי אפשר להגיד שברט לא משך והארגון כן משך. כששאלו את פלייר לגבי הכישרון שלו, פלייר אמר שיש המון מתאבקים כאלה. בנוגע לסרבייבור סירייס, פלייר אמר שלא כעס על ברט אבל איבד כבוד ויותר לאחר המוות של אואן. הוא אמר שרבים מאמינים שברט כועס יותר על מונטריאול מאשר אואן, ואמר שברט היחיד שיצא נגד וינס אחרי המוות. לנדסברג אמר שזה נראה ככה כי הוא מפורסם, והאמת היא שדייבי בוי סמית' שעמד לחתום ודיאנה אשתו הגנו על וינס. אלי אמרה דברים אבל כשג'ים ניידהארט קיבל חוזה של שש ספרות היא שינתה את דעתה, ושניהם פוטרו ממש לפני סוף התביעה. מרת'ה, הלן, ברוס וברט מאוד שנאו את וינס בהתחלה. רוס וקית' היו שליליים. פלייר כנראה לא ידע את זה. קית', ברט ומרת'ה נשארו באותו הצד. ג'ורג'יה, אימא של טדי, ואליסון, היו ניטרליות וגם ההורים, אבל זה היה בלתי אפשרי. רוס וברוס רצו לערוך מופעים של סטמפיד עם מתאבקי WWF כמו בנואה וג'ריקו, אז הם תמכו ב-WWF.
פלייר אמר שאם יחטוף פיילדרייבר, ישבור את הצוואר וימות, הוא רוצה שאשתו וילדיו יודו ב-RAW למעריצים ועל זה שהוא חי את החיים. לנדסברג אמר שזה שונה ממה שקרה לאואן. פלייר אמר שברט הוביל טריטוריה אחת, ואילו הוא התאבק בפסגה ביותר אולמות ועם יותר כוכבים גדולים. לגבי הקרב הכי גדול בכל הזמנים, הוא לא ענה ואמר שהיום זה שון וטריפל אייץ', אבל הוא אמר שהוא חושב שקרב גדול פוטנציאלי הוא אנגל-שון שמעולם לא קרה. הוא אמר ששילם יותר כסף על משקאות מאשר ברט על המלתחה שלו. כשברט אמר שפלייר חזרתי, הוא שאל איך ברט יכול בכלל לדבר עליו בזירה.
פלייר אמר שברט מתאבק טכני מאוד, לא כריזמטי, נוקשה שלא הכניס כסף. עם כמה שווינס היה חכם הוא לא הצליח לצאת מהחוזה עם ברט, ורק אריק בישוף שילם לו 2.5 מיליון דולר כדי להגיע ל-WCW, שם נכשל. פלייר התלונן לגבי הכותב שלו, קית' אליוט גרינברג, שלק לעצמו חופש אומנותי. הוא זרק את שתי הגרסאות הראשונות של הספר שלא היו דומות למה שכתב ומלאות קללות, כמו הספר של פרד בלאסי. זה לא היה הוא. הוא לא מדבר בגסויות, מול נשים וילדים.
פלייר אמר שהוא לא דומה לבלאסי, מבחינת גרינברג כן כי הוא כתב. הם לא נתנו למארק מאדן לכתוב את הספר. גרינברג בכלל גדל על ברונו סאמארטינו שהיה השיא מבחינתו. הוא בחור נחמד אבל לא כתב כמוהו.

YossihNew · 6/10/24

PRIDE והגרנד פרי- 9 באוגוסט, 2004:

לפי שיווק המופע, משישה מיליארד אנשים בעולם, יש ארבעה וצריך למצוא את הכי קשוח. כמובן שזה מוגזם, אבל הזוכה בטורניר הגרנד פרי של PRIDE בעוד שבועיים יהיה לוחם ה-MMA הגדול בעולם. נאויה אוגאווה ילחם מול פידור אמליאננקו, אלוף PRIDE למשקל כבד, וסרגיי חריטונוב ילחם מול אאנטוניו רודריגו נוגיירה. רבים רוצים את אוגאווה-נוגיירה, ג'ודו מול ג'יו ג'יטסו ברזילאי, אבל רבים חושבים שאוגאווה-אמליאננקו זה המיין איבנט האמיתי. עוד קרבות- קווין רנדלמן מול רון ווטרמן בקרב האול אמריקנס, ונדרליי סילבה ילחם מול יוקי קונדו, התקווה היפנית האחרונה במחלקת המשקל הזאת, ומירקו קרו קופ מול אלכסנדר אמליאננקו, אח של. אם קרו קופ ינצח הוא ילחם מול האח הגדול על התואר. אם תהיה פציעה לזוכה בחצי גמר, המפסיד יגיע לגמר. אם שניהם לא יוכלו, רנדלמן-ווטרמן יקבע מי יעלה לגמר. אם גם הם יפצעו, קרו קופ-אלכסנדר.
אם קונדו ינצח את סילבה בקרב הכי חשוב של סילבה ביפן מאז שניצח את קאזושי סאקוראבה, יהיה קרב אליפות ביניהם. קונדו הוא הכוכב של פאנקרייס, היחיד בהיסטוריה שעילף את פרנק שאמרוק בספטמבר 1996 ושרד עם ג'וש בארנט בשנה שעברה. בדצמבר 2000 הוא הפסיד לטיטו אורטיז בקרב אליפות המשקל הכבד-קל, ודי מהר. השאלה היא אם קונדו חטף יותר מדי בקרבות שלו. הוא ניצח את רוב מי שעמד מולו, גם כאלו שהפסיד להם. אם סילבה ינצח, הוא יקבל את קווינטון ג'קסון באוקטובר. האירוע כבר מלא, והם יכניסו 5 מיליון דולר. 40,000 כרטיסים כביכול נמכרו, אבל יש רק 35,000 מקומות. זה גם ישודר ביפן בשידור חי ובארה"ב בדחייה של שבוע אחרי סאמרסלאם, ובמעגל סגור בכמה ערים יפניות. זה ישבור את השיא מלפני שנתיים של קאזושי סאקוראבה-מירקו קרו קופ עם 125,000 רכישות. זה המופע הראשון של PRIDE שישודר במעגל סגור, עם מקומות באוסאקה, סאפורו ופוקוקה. בטורניר יש שני לוחמים בלתי מנוצחים אך לא מנוסים- אוגאווה וחריטונוב, לוחמי המשקל הכבד הטובים בעולם. נוגיירה ואמליאננקו ניצחו בטורנירים ב-RINGS לפני שעברו. הם דומים- לשניהם יש אחים ב-PRIDE, הם טובים בכמה תחומים, עם הכנעות וכושר ואומץ. הם אמיצים, אבל זאת הייתה פנטזיה. לאחר נוגיירה-בוב סאפ ב-2002, PRIDE רצו קרב חוזר אבל נוגיירה סירב ודרש המון כסף. כשאמליאננקו זכה בתואר, PRIDE לא שמחו כי ראו את סאפ כיריב הראשון, וחשבו שסאפ ינצח בגלל הפרשי הגודל כי נוגיירה ניצח את סאפ בהכנעה ואמליאננקו לא טוב בהכנעות. אמליאננקו סירב לקרב, אבל היה מנצח.
נוגיירה ואמליאננקו כבר נלחמו במרץ 2003 ביוקוהאמה, בקרב קלאסי. אמליאננקו ניצח בתמיכת השופטים וזכה בתואר. אמליאננקו הפיל אותר, הרביץ יותר וגם כשהתגונן היה חזק ולא הסתכן בקרב, גם מול המכניע הכי טוב שחי. לשניהם היו בעיות עם PRIDE, ונוגיירה השתמש בפרצה בחוזה כדי להתאבק ב-UFO, אז ארגון שוט. הוא כמעט הופשט מהתואר. אמליאננקו עשה משהו דומה ונלחם במופע השנה החדשה של אנטוניו אינוקי מול PRIDE. למרות הבלעדיות ל-PRIDE, הוא אמר שנפצע באגודל ולכן לא הגן מול מירקו קרו קופ. זה גרם לקרב של נוגיירה-קרו קופ בנובמבר 2003 על האליפות הזמנית, ונוגיירה ניצח בהכנעה אחרי שחטף, עשר שניות לפני שהיה חוטף נוקאאוט בסוף הסיבוב הראשון. השניים אמורים לקבוע מי האלוף האמיתי, ואולי גם בגמר. אמליאננקו, שניצח 15 קרבות ברציפות ארבע שנים ולא הפסיד ב-MMA, פייבוריט אבל זה טורניר. אם שניהם ינצחו, אז יהיה חיסרון למי שיעבור קרב קשה בהתחלה. הפנטזיה והסקרנות אצל השניים האחרים. אוגאווה הוא גיבור יפני, כוכב היאבקות שהביא הכי הרבה רייטינג ל-MMA ולהיאבקות היפניים. בניגוד לשאר הוא לא הרוויח את חצי הגמר אלא נתנו לו. בין אם הניצחון בסיבוב הראשון על סטיבן ליקו הקיקבוקסר היה וורק או לא, ליקו היה עם גב במצב רע וכבר תכנן ניתוח וידע שלא ינצח. בסיבוב השני ניצח את ג'ייאנט סילבה, מפלצתי אבל מבוגר ולא מוכשר. אוגאווה הוא האתלט האמיתי הכי טוב מהארבעה והכי גדול, אבל גם הכי מבוגר. הוא גם הכי פחות מנוסה בספורט, אבל הכי מנוסה באופן כללי. הוא היה אלוף ג'ודו בגיל 19 וזכה במדליית כסף ב-1992, ומקום חמישי ב-1996. הוא התאמן בקיקבוקסינג שנים. הוא לא הפסיד בקרב, אבל כולם יודעים שהיה שם משהו מסריח והוא לא נלחם מול אנשים חשובים. חריטונוב הוא גם תעלומה. הוא הגיע לחצי הגמר כשניצח את מורילו נינג'ה, שלא היה עצמו במשקל 90 ק"ג, וחיסל את סמי שילט עד זוב דם. אמליאננקו ונוגיירה גם חיסלו את שילט ונטרלו את התקיפה שלו בניצחונות חד צדדיים. הניצחונות האחרים שלו הם נגד אלמוניים. הוא נראה כמו רוצח אבל כל מי שיודע לחימה יודע שזה שונה להיראות כמו רוצח מול ג'ברוניז, ומול האנשים החשובים בעולם. בקרבות מול יריבים נפוצים, אמליאננקו ונוגיירה ניצחו את מארק קולמן בהכנעה, והיו מרשימים, אבל אמליאננקו היה המהיר. אמליאננקו, נוגיירה ואוגאווה ניצחו את גארי גודרידג'. אמליאננקו ונוגיירה חיסלו אותו בלי בעיה, אוגאווה היה יותר תחרותי ועדיין יש ספק באותנטיות. הית' הרינג דימם והשופט עצר את הקרב שלו מול אמליאננקו. נוגיירה ניצח אותו פעמיים, פעם בהחלטה ופעם בהכנעה, אבל לא חיסל אותו כמו אמליאננקו. אמליאננקו, נוגיירה וחריטונוב ניצחו את שילט. אמליאננקו ניצח בקרב החלטה משעמם כשהוריד אותו ולא היה בצרות, אבל לא פגע בו. נוגיירה התקשה בעמידה, אבל על המזרן ניצח עם חניקת המשולש. חריטונוב הוריד אותו וגרם לו לחתך בעין ולעצירת שופט.
עוד על ארבעת הגדולים: אנטוניו רודריגו נוגיירה הוא בגובה 1.90 מטר, 104 ק"ג, בן 28, עם ניקוד 23-2-1. הוא הכוכב הגדול של הצוות הברזילאי, עם אחיו התאום. נוגיירה מתאגרף נהדר, אבל לא עם הנוקאאוט הכי טוב, כי יש לו רק אחד מול סאניי קיקוטה, שהיה קטן מדי. יכולת ההכנעה שלו במתאבקי משקל כבד אדירה. יש לו אומץ, הוא חוזר ממכות אדירות מקרו קופ וסאפ וניצח. אבל יש לו חולשות- הוא טוב בעמידה מול רוב הלוחמים, אבל רחוק ממוצלח, קרו קופ חיסל אותו. אפשר לנטרל אותו אם תתחמק מהכנעות, באוגוסט 2003 הוא ניצח את ריקו רודריגז, אבל היה מפסיד אם השופטים היו מ-UFC, וגם בקרב עם פידור. הוא משתמש בחניקת אנקונדה. 17 ניצחונות באו בהכנעה, אז תמיד יש לו סיכוי, אבל זה יהיה קשה כי לכל היריבים יש ניסיון בהכנעות. חוץ מההפסד לפידור, הוא הפסיד גם בפברואר 2000 בטורניר מלך המלכים של RINGS לדן הנדרסון, ומה שהשופטים החליטו היה בדיחה כי הוא שלט, והנדרסון ניצח בגלל שיפוט רע, אז נוגיירה היה צריך לנצח. הוא נקם בהפסד וניצח אותו בהכנעה בדצמבר 2002. הוא זכה בטורניר של RINGS ב-2000-01. לאחר מכן עבר ל-PRIDE וניצח את גרי גודרידג' ומארק קולמן, שזכה באליפות ב-2000 ולא הפסיד מאז, עם חניקת המשולש. הוא שלט בהית' הרינג בעמידה ובמזרן בנובמבר 2001 והפך לאלוף PRIDE הראשון למשקל כבד. הוא הפסיד במרץ 2003 לאמליאננקו. הוא זכה בתואר בנובמבר כשניצח את קרו קופ ועוד אלוף. באוגוסט 2000 היה לו תיקו עם טסויושי קוסאקה, מתאבק, שגם ניצח את אמליאננקו. קורבנות אחרים היו מתאבקים, כמו ולנטין אוברהים פעמיים, קיושי טאמורה, וולק האן, אנסון אינוהו לפני שהתאבק, הירומיטסו קנהארה, הירוטאקה יוקוי, סאפ, קולמן ואנדריי קופילוב. הוא היחיד שניצח את סאפ בהכנעה. הוא אולי האיש הכי קשוח בעולם, אבל רק בגלל…

YossihNew · 6/10/24

פידור אמליאננקו- גובה 1.82 מטר, 107 ק"ג, בן 27, 17-1. נוגיירה הוא האיש הכי קשוח בעולם כי אמליאננקו, אחרי הקרב ביוני מול קווין רנדלמן, לא אנושי. הוא נפל על הראש בסופלקס הכי אכזרי בתולדות ה-MMA, לא מכר, ותוך שניות הכניע בארמבר. הוא לא מתאגרף מוכשר אבל עם כוח טבעי הזוי במכות, גם במצב שהוא אמור לחטוף. הסגנון שלו מושלם מול נוגיירה. הרקע שלו בג'ודו וסמבו ובהכנעות נהדר. הוא לא נכנע, לא התקרב לכך, ומודע מאוד. מתאבק טוב, חשבו שהוא בצרות עם מתאבק טוב אבל הוא גרם לרנדלמן וקולמן להיכנע. מול תוקף טוב כמו שילט, הצליח להוריד אותו. היחיד שאולי יש לו סיכוי נגדו הוא קרו קופ, אם יצליח לשמור על קרב בעמידה. הוא הפסיד רק בדצמבר 2000, מול קוסאקה, בקרב בו ניצח, בגלל עצירת דם. ההפסד הזה יכול היה לשנות הכל- היריב הבא בטורניר היה רנדי קוטור, ואם היה עובר אותו הוא היה בלתי מנוצח עד נוגיירה, בגמר. הוא זכה בטורניר של RINGS כעבור שנה, אבל הארגון גסס והרוסטר חלש. כמו נוגיירה, אחרי הזכייה עבר לכסף ב-PRIDE. הקורבנות שלו היו ריקרדו ארונה, רנאטו באבלו סוברל, שילט, הרינג, נוגיירה ושמונה מתאבקים: קולמן, רנדלמן, גודרידג', קאזויוקי פוג'יטה, יוג'י נאגאטה, לי האסדל, כריסטופר האסמן וריושי יאנאגיסאווה.
סרגיי חריטונוב- 1.93 מטר, 106 ק"ג, בן 24, 9-0. סימן שאלה. חוץ משילט, לא ניצח אף מישהו בולט, ולא הראה חולשה. ניצח בשני טורנירים רוסיים, אחד ב-2000 ואחד ב-2003, במהירות. מרביץ חזק, אבל לא ברמה של נוגיירה ופידור בעמידה. הכישרון על המזרן לא ידוע מול אנשים גדולים, ולא בחנו את הכושר שלו. חמישה ניצחונות בהכנעה, כולל אחד על המתאבק LA ג'ייאנט, וארבעה בנוקאאוט, אז הוא די רב גוני.
נאויה אוגאווה- 1.93 מטר, 115 ק"ג, בן 36, ואומרים שהוא 7-0 אבל ניצחונות שנויים במחלוקת. מה שלא חשוד זה שהיה אגדי בג'ודו ואטרקציה טלוויזיונית בהיאבקות וב-MMA. הוא היה אלוף העולם הצעיר ביותר בג'ודו, כמו דני הודג', כשזכה באליפות ב-1987 בגיל 19. הוא זכה גם ב-1989 וב-1991. הבדיחה עליו בג'ודו הייתה שלמד בקלות ושלט כל כך עד שלא השקיע באימונים ולא הגיע לפוטנציאל מלא. הוא היה מועמד למדליית זהב ב-1992, ושלט בכולם וניצח ארבעה קרבות בפחות משמונה דקות, לפני שהפסיד לדוד חכלישווילי, לימים מתאבק בעצמו ב-RINGS, בגמר. הוא המשיך להשתתף אבל לא זכה בתואר עולם. לאחר שזכה באליפות הלאומית השביעית שלו, סיים את הקריירה לאחר אולימפיאדת 1996, והתאמן אבל עוד היה 13 ק"ג מעל המשקל הרצוי. הוא הפסיד בחצי הגמר לצרפתי דויד דוייה. בסוף, למרות שאוגאווה היה מקום חמישי, דוייה אמר שהוא הקשוח בטורניר. לאחר שפרש, דיבר עם ג'ייאנט באבה, אבל ביקש יותר מדי מבאבה. הוא חתם עם סייג'י סאקאגוצ'י, אלוף ג'ודו משנות ה-60, בניו ג'פאן. הבכורה שלו באפריל 1997 הייתה במיין איבנט בטוקיו דום, אלוף מול אלוף IWGP שיניה האשימוטו בקרב לא על האליפות, כמו אנטוניו אינוקי-וילהם רוסקה בשנות ה-70. אוגאווה לבש את תלבושת הגי שלו ומול 50,000 איש ששילמו 5 מיליון דולר, הביא 13%- שיא רייטינג להיאבקות מזה שנים. יותר מ-250 צלמים באו ו-50 מגזינים וכל עיתון צילמו את זה. הוא חנק את האשימוטו והתחיל את אחד מהפיודים הגדולים ביפן. האשימוטו הסכים לקרב אליפות כעבור שלושה שבועות באוסאקה דום, מול 40,000 איש שרצו לראות אותו נוקם. אוגאווה היה בפיוד עם דון פריי, ואז היה בשלושה מופעים מול האשימוטו ,שהיו שונים מהיאבקות ונראו כמו שוט ריאליסטי וסטיפי. הקרב האחרון באפריל 2000 הביא 24%, שיא לקרב היאבקות מזה 14 שנה, ויותר מ-40,000 איש. אבל האשימוטו, שמעולם לא ניצח את אוגאווה אחרי הקרב השני, סיכן את הקריירה שלו והיה אמור לנצח. אנטוניו אינוקי, שהשיג לאוגאווה ריצה כאלוף NWA, שינה את הסיום והחליט שהריאליזם של אוגאווה חשוב יותר מהאמינות של האשימוטו. אוגאווה הפך לשוטר עם כמה ניצחונות, בעיקר על כוכב K-1 מאסאקי סאטאקה בקרב ג'ודו מול קראטה, ומאט גפארי, זוכה מדליית הכסף בהיאבקות ב-1996, שהיה כבד ב-52 ק"ג ממה שהיה, להיטים ברייטינג. אוגאווה הוא עם הכי מעט סיכויים לנצח, אבל אם כן, הוא יהפוך לכוכב ההיאבקות וה-MMA הכי גדול ביפן מאז אינוקי. הניצחון של אוגאווה ביוני על ג'ייאנט סילבה שבר את השיאים של PRIDE עם 25.4% רייטינג.
אז אמליאננקו-אוגאווה- הרקע של אמליאננקו הוא ג'ודו, ואוגאווה היה הגיבור שלו. אוגאווה הצליח יותר בג'ודו, שהוא הבסיס של אמליאננקו, אבל אוגאווה נלחם בזה לאחרונה לפני שמונה שנים, מבוגר, ואמליאננקו לא הפסיק. הם גם לא בג'ודו אלא בסגנון שלו. אמליאננקו לא נבחן בידי מישהו שיכול לשלוט מעליו ולבטל את היכולות שלו לפגוע משם. הוא היה עם מתאבקים גדולים שהורידו אותו אבל הפך את הכל והכניע אותם. אוגאווה אולי ימנע מההכנעות יותר מהמתאבקים. זה יהיה מהיר, אז אמליאננקו אולי לא יעמוד. אמליאננקו לא מוכח על הגב, אבל אוגאווה לא אלים מספיק כדי לחסל אותו. אמליאננקו יברח במהירות ויזיק לו, כמו שאוגאווה לא חטף מעולם. אמליאננקו הפייבוריט. חריטונוב-נוגיירה: לא יודעים על חריטונוב מספיק, אבל זה יסתיים על האדמה כשחריטונוב מעל. השאלה היא אם ימנע מהמשולש של נוגיירה ושאר כלי הנשק שלו, ויוכל לפגוע בו עם מכות. צריך בחור מוכח ולא סימן שאלה, אבל לפי מה שראו מחריטונוב, אולי יש לו סגנון אפקטיבי. בגמר- אמליאננקו-נוגיירה. אמליאננקו מושלם לנצח את נוגיירה כמו שהראה. וגם, אם מישהו יחטוף בהתחלה, או שיפתחו לו פצע, זה כנראה נוגיירה מול חריטונוב. אז כנראה כמו בקרב הראשון- מלא בדם, והחלטה פה אחד של השופטים.

YossihNew · 8/10/24

היאבקות ואולימפיאדה- 16 באוגוסט, 2004:

בין המעריצים והכתבים, מעטים יחשבו שיש קשר בין האולימפיאדה והיאבקות. כולם יודעים על קורט אנגל ומדליית הזהב ב-1996, אבל הוא לא לבד בהיסטוריה. רשימת המתאבקים באולימפיאדת הקיץ היא אדירה, בהמון ענפים, בעיקר בהיאבקות חופשית ויוונית-רומית, וגם ג'ודו, הרמת משקולות ואפילו כדורסל, ואחד ברכיבה. יש גם מתאגרפים, אבל כאן הכוונה למוחמד עלי וג'ו פרייז'ר, או מתאגרפים שנכנסו לתחום בלי הצלחה. דייב ניסה לעשות רשימה מלאה, ומתאבקים רבים, בעיקר קוזרו "איירון שיק" ואזירי אמרו שהם אולימפיים וזכו במדליית זהב. שיק היה מתאבק חובב נהדר ואפילו זכה באליפות ארה"ב להיאבקות יוונית-רומית כשערק מעיראק בשנות ה-60, אבל הוא הפסיד ב-1968 בהעפלה לאולימפיאדה. שייח' עדנאן אל קייסי לא היה באולימפיאדה כמו שאמרו, למרות שהיה מקום רביעי ב-NCAA ב-1959. קארל גוטץ' אמר שהיה באולימפיאדת 1948 אבל אין אימות לזה. סנדור זאבו אמר שייצג את הונגריה בהיאבקות יוונית-רומית ופולו מים, וזה לא נכון. המתאבק היחיד שהשתתף באולימפיאדת החורף הוא צ'יפ מינטון, במירוץ מזחלות בארה"ב ב-1994 ו-1998, והוא היה קצת ב-WCW אבל לא ממש. הוא התחיל להתאבק אחרי 1994 וחזר למשחקים. טוניה הרדינג מאולימפיאדת החורף ב-1994 פעם ליוותה את ארט באר באורגון, זה הכי קרוב.
ואנגל הוא לא הכוכב הכי גדול בהיאבקות עם רקע אולימפי. הכי חשוב הוא ורן גאנייה. הוא היה באולימפיאדת 1948 אבל לא ממש התאבק. דני הודג', אגדה, היה באולימפיאדות ב-1952 ו-1956. אד דון ג'ורג' ב-1928, ארל מקריידי ב-1928, מאד דוג ואשון ב-1948, ג'מבו צורוטה ב-1972 וריקי צ'ושו ב-1972 התאבקו. ג'ואן אולין, הנרי דגליין ורוי דאן היו אלופי עולם ובאולימפיאדה, אולין זכה במדליית כסף ודגליין בזהב. הירושי האסה היה באולימפיאדה, ונאויה אוגאווה היה ב-1992 וב-1996 בג'ודו. בנוסף- גורילה מונסון הפסיד בניסיון להעפיל ל-1960, דן סאברן ניצח את מדליסט הזהב האולימפי לעתיד ב-1984 אבל בית משפט פסק אחרת וסאברן לא הגיע. רנדי קוטור גם כמעט הגיע. סטו הארט היה אמור להגיע ב-1940 אבל האולימפיאדה בוטלה בגלל מלחמת העולם. בראד ריגנס ויושיאקי יאטסו יכלו לזכות ב-1980 אבל ארה"ב ויפן החרימו את אולימפיאדת מוסקבה. יאטסו הפך למתאבק בניו ג'פאן, ואז חזר ב-1986 להיאבוקת חובבים וזכה באליפות הלאומית, אבל הוועד האולימפי החליט שהוא אתלט מקצועי ולא יוכל להיכנס. ב-1992 זה בוטל ואנשים כמו אלכסנדר קרלין התאבקו באופן מקצועי. ג'ון אקיאמה, יוג'י נאגאטה, קנדו קאשין וקאזויוקי פוג'יטה נוצחו במבחנים ב-1992 וכיכבו ביפן. ניל אדמס הוא אחיו של כריס אדמס וזכה במדליית כסף בג'ודו ב-1980 וב-1984. אחיינו של רד בסטיאן התאבק ב-1996. גם קורא של האובזרבר מאמן את נבחרת הסייף.
אז מבחינת מדליסטים בהיאבקות וב-MMA- דימיטריוס טופאלוס ב-1906 עם מדליית זהב. ג'ון אולין ב-1912 עם מדליית כסף. נייט פנדלטון ב-1920 עם מדליית כסף. ב-1924- רובין ריד ראסל ויס והנרי דגליין עם מדליות זהב. ב-1928 וב-1932- יוהאן ריכטוף עם זהב. ב-1932- בובי פירס, ג'ק ואן באבר ופיט מרינגר עם מדליות זהב. ב-1948- אודג'וב טוש טוגו עם מדליית כסף. ב-1956- דני הודג' ווילפרד דיטריך עם מדליות כסף ופול אנדרסון עם מדליית זהב. ב-1960 שוב דיטריך עם זהב, ומוחמד עלי עם זהב. ב-1964 אנטון גיסינק וג'ו פרייז'ר עם זהב. ב-1968 שוב דיטריך עם ארד. ב-1972- כריס טיילור עם ארד, שוטה צ'וצ'ישווילי עם זהב ווילם רוסקה עם זהב. ב-1976 באד ניוז אלן עם מדליית ארד, צ'וצ'ישווילי עם ארד וליאון ספינקס עם זהב. ב-1980 האנק ניומן עם ארד. ב-1984 מארק שולץ עם זהב ופרנק אנדרסון עם ארד. ב-1988 קני מאנדיי עם זהב- הוא היה ב-MMA, בן ספייקרס עם ארד, גם ב-MMA, דוד גובזישווילי עם זהב, אלכסנדר קרלין עם זהב, ודניס קוסלוסקי עם ארד. ב-1992 המון- קני מאנדיי מה-MMA עם כסף וקווין ג'קסון מה-MMA עם זהב, גובזישווילי עם ארד, דניס קוזלוסקי עם כסף, אלכסנדר קרלין עם זהב, דוד חכלישווילי עם זהב, נאויה אוגאווה עם כסף, הידרקו יושידה מה-MMA עם זהב, סבילן רוסינוב עם ארד וקארל מאלון עם זהב. ב-1996 טאונסנד סונדרס מה-MMA עם כסף, קורט אנגל עם זהב, אלכסיי מדבדב עם כסף, אלכסנדר קרלין עם זהב, מאט גפארי עם כסף, דניס הול מה-MMA עם כסף, וקארל מאלון עם זהב. ב-2000- קרלין עם כסף, מאט לינדלנד מה-MMA עם כסף, ולבסוף- קאטסוהיקו נאגאטה, שיתחיל להתאבק בקרוב, עם כסף.
אז לפי סדר האל"ף בי"ת- פול אנדרסון. האיש הכי חזק בשנות ה-50 וה-60, מרים משקולות וזוכה מדליית זהב ב-1956. הוא הרים משקולות למרות החום והיריב שלו כמעט הצליח לנצח אותו, כשהמחלה שלו מנעה ממנו להניף פעמיים. הוא הצליח להרים את המשקולות לבסוף. הוא ירד במשקל כדי להרים משקולות והמחלה שלו גם הורידה לו במשקל, אבל המתחרה של ברונו סאמארטינו זכה כי הוא היה קל יותר. הוא ניסה להתאגרף אבל לא הצליח, והיה חסר כריזמה ותנועה בהיאבקות. ניסו לקדם אותו כאיש החזק בעולם אבל הוא לא הצליח מול המתאבקים הגדולים. פרנק אנדרסון משוודיה היה באולימפיאדות בין 1976-1984 ובסוף זכה בארד בהיאבקות. הוא הגיע לניו ג'פאן בשנות ה-90, ואז היה בקרבות ב-WCW שמעטים מהם שודרו. הוא היה בכושר ונראה צעיר גם בגיל 40. רצו שיככב בשוודיה. הוא לא היה וורקר טוב אבל היה קצת נוצץ. WCW מעולם לא הגיעו לשם, והסתבר שהוא החזיק בסטרואידים ולכן נראה צעיר. הוא פוטר. קורט אנגל- מדליסט הזהב מ-1996 ששבר את צווארו באליפות הלאומית. הוא האיש היחיד בהיסטוריה שהצליח גם בהיאבקות חובבים וגם היה הכי טוב בהיאבקות מקצועית עם פרסי המתאבק המדהים. אנגל ניצח איראני שחזר מהשעיית סטרואידים. השופטים הצביעו ותמכו באנגל. בגלל היכולת שלו לדבר והמדלייה הוא קיבל 250,000 דולר מה-WWF אבל סירב כי לא הכיר את התחום. לאחר שנכשל כשדר ספורט, ב-1998 הוא ביקש עבודה. הם שמו אותו במחנה אימונים של דורי פאנק ג'וניור ואחרי שבוע נתנו לו את הקרב הראשון. הוא חתם עבור פחות כסף והגיע להתפתח בממפיס. הוא הפך למתאבק טכני כמו ג'ק בריסקו שלמד מהר, אבל חשבו שהוא יהיה בעייתי בגלל הראיונות שלו. הוא הגיע ב-1999 כהיל. כולם חששו מזה כי זה היה מעבר חריג למתאבק חובבים. הוא כבר היה אלוף WWF ועם פציעת הצוואר שלו ב-2003 היה המתאבק הטוב בארגון, שריק פלייר אמר שבלי פציעות יהיה הגדול בהיסטוריה, האתלט הכי גדול אי פעם. אנגל אמר שאולי לא יגיע לרמה של פלייר וברט הארט, בגלל שהוא שוב נפצע בצוואר ובגיל 35 הוא בזמן שאול. גוגיזטה באקורי הבולגרי התאבק ב-1996, הוא היה ב-RINGS ועשה כמה קרבות שוט.
קיריל ברבוטוב התאבק ב-1992 וגם היה קצת ב-RINGS. פול ברלנבך היה נהג מונית שכמעט לא ידע לקרוא ולכתוב, ועם נד פנדלטון היה המתאבק הכי גדול בארה"ב. הוא התפרסם כשעבר להתאגרף ב-1923 וגם זכה באליפויות לאומיות באותו השבוע. במאי 1925 הפך לאלוף משקל כבד קל, ובדצמבר 1925, במופע האגרוף במדיסון סקוור גארדן החדש, שמר על התואר בקרב שערך ג'ס מקמהן- סבא של וינס. הוא פרש ב-1933 וב-1974 צורף להיכל התהילה של האגרוף. ג'ף בלטניק זכה בזהב ב-1984- האמריקני הראשון בהיאבקות יוונית-רומית. הרוסים החרימו את האולימפיאדה. בלטניק העפיל ב-1980 ואז ארה"ב החרימה. הוא גם חלה במחלת הודג'קין והסירו לו את הטחול והתוספתן והוא עבר הקרנות. הוא חזר להתאבק, והפתיע את כולם כשהעפיל. הוא ניצח את היוגוסלבי שחשבו שיזכה במדליה, וזכה לבסוף במדליה. הוא הפך לגיבור לאומי, והסרטן שלו חזר ב-1985. הוא היה הפרשן האמריקני של UWFi ושל UFC. שוטה צ'וצ'ישווילי מברית המועצות זכה במדליית זהב בג'ודו ב-1972, ובארד ב-1976. הוא התאבק לחודש זכור- הוא היה במיין איבנט הראשון בטוקיו דום באפריל 1989, מול קהל עם הכנסות שיא, וניצח את אנטוניו אינוקי בצורה נקייה על אליפות אומנויות הלחימה שהחזיק בה מאז 1978. לאחר הקרב, לו ת'אז אמר לאינוקי שהוא הפך לאיש עסקים כי תמיד היו לו בעיות אגו. כעבור חודש אינוקי זכה בתואר שוב וצ'וצ'ישווילי לא התאבק עוד.
מוחמד עלי הוא האתלט הכי מפורסם, וזכה במדליית זהב עוד בגיל 18. הוא היה בקרב הכי גדול ביוני 1976 בבודוקן הול מול אינוקי. הוא היה בכהונה השנייה כאלוף העולם לאגרוף לאחר שניצח את ג'ורג' פורמן, ומעולם לא הרוויח יותר מ-5 מיליון דולר, אז כשהציעו לו 6.1 מיליון כדי להפסיד לאינוקי הוא הסכים. אבל ביפן הוא סירב לג'וב. בקרב נוראי אך אמיתי, הם התחמקו אחד מהשני ויצא תיקו. אינוקי היה על גבו ובעט ברגליים של עלי, והקהל לא הבין את זה, היום הוא היה מנצח בהחלטה. עלי התאבק מול קני ג'י ובאדי וולף בשיקגו לפני. עלי-אינוקי הכניס 525,000 דולר, שיא חדש, ו-2.5 מיליון על הקרנות. ביפן זה השיג 54.6% רייטינג, בוב סאפ-אקיבונו לא הגיעו לשם. אבל בארה"ב הפרומוטרים ציפו שמעריצי ההיאבקות יתמכו באינוקי ומעריצי האגרוף יבואו לראות את עלי. באגרוף לא לקחו את זה ברצינות ואנשים לא שמו על אינוקי. זה נכשל, פרט אצל וינס מקמהן האב, שקידם קרב של ברונו סאמארטינו-סטן האנסן. עלי קיבל 1.8 מיליון, שיא לקרב היאבקות עד אז ובטח משהו שרק מייק טייסון ודניס רודמן עקפו, ותבע את ניו ג'פאן. הקרב, כמו אנדרה-הוגאן, הפך לקרב אגדי. אינוקי חשב שזה ששרד עם עלי היה רגע מדהים, וב-2002 זה הוכתר לקרב הגדול בניו ג'פאן. עלי שפט מחוץ לזירה במיין איבנט של רסלמניה, וליווה את סנואומן במיד סאות' בנו אורלינס, הופיע במופע הפרישה של אינוקי ב-1998 ובמופע בצפון קוריאה ב-1995, וגם באירוע של WCW. באד ניוז אלן התגבר על המון מכשולים בדרך למדליית ארד בג'ודו ב-1976. הוא היה אגדה מזדקנת וזכה בתארים לאומיים, אבל הוא לא הגיע לנבחרת ב-1968-72. אחרי שווילם רוסקה הצליח ביפן, ניו ג'פאן הביאו אותו כשותף שלו והוא הגיע ב-1977. הוא היה מדליסט אולימפי שהיה אמור להפסיד לאינוקי וסייג'י סאקאגוצ'י, אבל הוא היה טוב והתאבק בניו ג'פאן עשור. הוא התאבק 22 שנה כמיין איבנטר, והוביל ביפן, מקסיקו, קנדה וארה"ב, וב-WWF כבאד ניוז בראון, מול ברט הארט, האלק הוגאן, רודי פייפר ודני סאבאג'. הוא הצליח בקלגרי שם היה ההיל הגדול בתקופה טובה מול אואן הארט, דיינמייט קיד, ברט, כריס בנואה ודייבי בוי סמית'. הוא היה וורקר ומתראיין נהדר עד לבעיות הברכיים. ב-1999 החליף את הברכיים ופרש. אם היה MMA, הוא היה נלחם שם והיה מצליח כי נחשב לקשוח, ואפילו איים על אנדרה הענק לאחר שזה סיפר בדיחה גזענית. לטענת אלן הוא היה מפסיד, אבל אנדרה פחד ממנו והוא רצה לשמור על כבודו. ב-1993 הוא היה בקרב פתיחה ב-UWFi, וניצח טירון חדש בשם קאזושי סאקוראבה. הוא האיש ששלח את כריס בנואה לניו ג'פאן, כי חשב שהוא מהיחידים שיכלו לעמוד בזה. מארק קולמן היה מתאבק חופשי ב-1992 והפסיד לקורט אנגל בהעפלה ב1996. הוא התחיל להילחם וזכה בתואר UFC מדן סאברן בפברואר 1997. הוא הפסיד אותו ביולי. הוא התחיל רצף הפסדים, ובמאי 2000 זכה בגרנד פרי של PRIDE והפך לאלוף. הוא הצליח כשהתחיל להתאבק מול טושיאקי קאוואדה, שיניה האשימוטו, נאויה אוגאווה, יוג'י נאגאטה ואחרים ביפן. התלמיד שלו הוא קווין רנדלמן. הנרי דגליין הוא מדליסט הזהב האולימפי הראשון שזכה בתואר, לא קורט אנגל. הוא זכה במדליית זהב בהיאבקות יוונית-רומית ב-1924. השופטים הצרפתים תמכו בו על פני קלאס ג'והנסון שעזב את האולימפיאדה. במאי 1931, אתגר דגליין את החונק לואיס במונטריאול על תואר העולם. לואיס כיסח את אד דון ג'ורג' וזכה בתואר, למרות שג'ורג' גם היה באולימפיאדה. הפרומוטר פול באוזר רצה לנקום. אחרי ההכרעה השנייה, כשהלכו לחדר ההלבשה, דגליין נשך את עצמו בכתף ודימם, וכיסה את זה.

YossihNew · 8/10/24

ב"קרב הנשיכות", בתחילת ההכרעה השלישית, דגליין צרח ואמר שלואיס נשך אותו, והראה סימני שיניים ודם. השופט פסל את לואיס ודגליין זכה באליפות. כמה ועדות אתלטיות הכירו בלואיס כאלוף, ודגליין חזר לצרפת וכיכב שם. וילפרד דיטריך נחשב לאחד מהגדולים ביותר. הוא היה מתאבק גדול וזכה במדליית כסף בהיאבקות יוונית-רומית ב-1956. ב-1960 חזר על ההישג וגם השיג זהב בהיאבקות חופשית. ב-1954 זכה במדליית ארד יוונית-רומית וב-1968 בארד בחופשית. ב-1972 גם השתתף. הוא מפורסם בזה שהרים את כריס טיילור, ששקל 186 ק"ג, לבלי טו בלי סופלקס. בגיל 38 חשבו שיזכה במדליה בפעם החמישית ברציפות, אבל הוא נפסל, מחה על ההחלטה וסירב להמשיך. דיטריך התחיל להתאבק ב-1973 בגרמניה ובאוסטריה, אבל בגילו המבוגר שרד רק כמה שנים וגם נלחם מול אינוקי. סומיבאזר דולגוסורן המונגולי התאבק ב-1996 ו-2000. אחיו הקטן בלו וולף עבד בניו ג'פאן ואחיו השני היה כוכב סומו. הוא התאבק בטוקיו דום עם וולף מול ג'נצ'ירו טנריו ומינג, וכרגע כוכב במונגוליה. הוא גם אלוף מונגוליה בסומו. הוא הפסיד ב-K-1 בקוריאה ואפילו נלחם מול בוב סאפ, ונכנע לאחר פציעה, בקרב ש-36 מיליון איש צפו בו. רוי דאן ייצג את ארה"ב ב-1936 אבל לא הצליח, הוא היה אלוף אזורי במערב התיכון נגד ה-NWA ולעתים הוא אתגר את לו ת'אז, שאתגר אלופי עולם יריבים שפחדו ממנו. ת'אז חשש מדאן ולכן החליט לא להילחם מולו עד שהתחרות פשטה רגל. ג'ו פרייז'ר זכה במדליית זהב באיגרוף ב-1964,וחיסל את כולם וזכה במדלייה עם אגודל שבור בזכות השופטים. הוא היה אלוף בין 1970-73 וניצח את עלי בקרב החשוב בהיסטוריה. זה הפך ליריבות גדולה כשעלי זכה בקרבות הבאים. פרייז'ר התאבק בטרינידד-טובגו מול ויקטור ג'וביקה ואפילו שפט את ריק פלייר-דאסטי רודס בסטארקייד 1984 ועצר את הקרב בגלל הדימום של דאסטי. זה היה אמור להוביל לקרב ביניהם אבל פרייז'ר סירב לבסוף. הוא גם שפט קרב בין קרלוס קולון לברוזר ברודי ואימן את מיסטר טי לקרב האגרוף שלו מול רודי פייפר ברסלמניה 2, ואמר שהוא לא התאמן מספיק.
ורן גאנייה- מהגדולים בתחום, החליף באולימפיאדת 1948. ארה"ב רצתה להכניס את המחליפים לתחרות היוונית-רומית, אבל בלונדון אמרו שזה בלתי אפשרי. אמרו שהנרי ויטנברג שזכה בזהב התקשה מאוד מול גאנייה. הוא היה כוכב פוטבול באוניברסיטת מינסוטה ורצו אותו ב-NFL, אבל ההיאבקות התפרסמה אז. אחרי שניצח את דיק הוטון וזכה באליפות NCAA ב-1949, הוא התחיל להתאבק והיה כוכב במיניאפוליס בגלל שהיה כוכב היאבקות חובבים. הוא נחשב לאחד מהאתלטים הגדולים במינסוטה לפי ספורטס אילוסטרייטד. לירוי מקגווירק התעוור ופינה את תואר הג'וניורים בנובמבר 1950, וגאנייה זכה בו והפסיד כעבור שנה לדני מקשיין. הוא היה טוען מוביל במערב התיכון מול לו ת'אז על אליפות ה-NWA. לאחר שסם מוצ'ניק קבע לת'אז קרב עם פרומוטר יריב בשיקגו, פרד קולר, שהיה לו שידור ברשת דומונט, זעם. ב-1953 הוא יצר את אליפות ארה"ב למשקל כבד כתואר מרכזי וגאנייה החזיק בו שלוש שנים. גאנייה, שקיבל בוקינג לאומי בזכות הפרסום והשיג 10% מההכנסות, יחד עם ת'אז ג'ו דמגיו היה מאתלטים האמריקנים הראשונים שהרוויחו 100,000 דולר לשנה. הוא השתלט על התחום במיניאפוליס ב-1960 והקים את ה-AWA כדי שיוכל להיות אלוף העולם. אמרו שלא נתנו לגאנייה קרבות אליפות שנים, והוכרז שפאט או'קונור יגן מולו על התואר תוך 90 יום או שגאנייה, שהחזיק בתואר שאדוארד קרפנטייה החזיק בו, יהפוך לאלוף. גאנייה הפך לפייס המוביל ב-AWA במשך 21 השנים הבאות. הוא זכה בו גם בגיל 55 כשניצח את ניק בוקווינקל, ופרש אחר כך וחזר. הקאמבק שלו עוד מחזיק בשיא ההכנסות במיניאפוליס וזכה להקרנות בכל המדינה- אבל בוקווינקל-האלק הוגאן משך את הקהל. הוא חזר עד 1987 ונפצע בגלל הבאמפים, וזה לא ממש הצליח.
אנטוניוס גיסינק ההולנדי הצליח ביפן כי הם הביאו את הג'ודו ב-1964 וציפו שיזכו במדליית זהב. אבל גיסינק זכה בתואר העולם בגיל 15 ב-1949, וניצח את הטוען שלהם בקרב על הזהב. כל המדינה ראתה את הקרב הזה. גיסינק חתם אצל ג'ייאנט באבה שרצה כוכב אמיתי ומוכר, בספטמבר 1973, קצת לאחר פתיחת אול ג'פאן פרו רסלינג. הוא ערך בכורה בנובמבר ויחד עם באבה ניצח את ברונו סאמארטינו וציקלון נגרו. הוא חתם לשלוש שנים עבור שש ספרות, סכום עצום אז. הוא נכשל בזירה, היה מפלצתי, גבוה מגורילה מונסון וכבד מדון ליאו ג'ונתן, יריביו הגדולים. הוא לא עשה ג'ובים, ולבש גי של ג'ודו מולם. נטען שג'ונתן פעם כיסח אותו בזירה. הוא עזב את התחום לאחר שהחוזה שלו פג ולא חזר. ב-1999 נטען שקיבל שוחד כדי להצביע על מיקום האולימפיאדה. אד דון ג'ורג' היה מתאבק ב-1928, וב-1930 זכה בתואר העולם מגוס סוננברג. סוננברג היה כוכב פוטבול גדול אבל לא היה מתאבק. פרומוטר יריב שלח מתאבק לתקוף אותו, והמתאבק היה קטן, מה שהביך את כולם. היה צריך לשים את התואר על מישהו אמיתי, על ג'ורג', שהפסיד באפריל 1931 ללואיס החוק. לואיס הודיע לו שהם יכולים לעשות את זה בדרך הקלה או הקשה. ג'ורג' הפסיד, אבל זכה בתואר במרץ 1933 מהנרי דגליין לפני שהפסיד לדאנו או'מהוני, מתאבק לא אמיתי אך מושך קהל אירי, ביולי 1935. לאחר שפרש, הפך לפרומוטר במישיגן ובניו יורק. מאט גאפארי הוא היריב של רולון גרדנר ב-1992 וב-1996 בהיאבקות יוונית-רומית. הוא יליד איראן שעבר בגיל 15 והעמיד פני איטלקי בגלל משבר בני הערובה בתיכון. ב-1996 הוא היה אובססיבי כי הפסיד 20 פעם רצוף לאלכסנדר קרלין. הוא שמר על תמונות שלו בכל מקום, וב-1993 אפילו שבר לו את הצלעות באליפות העולם והפסיד. ב-1996 קרלין עבר ניתוח בכתף ובכל זאת שלושה חודשים אחר כך הגיע לאולימפיאדה, וזכה במדליית הזהב בקרב צמוד. גאפארי ערך בכורה מול נאויה אוגאווה בטוקיו דום באוגוסט 2002, מול 5,000 איש ששילמו. 21.2% רייטינג היה לקרב, שנמשך שתי דוקת לפני שאוגאווה שבר לו את האף. הם התחילו פיוד לאחר מכן בזירו-1 ובהאסטל. גאפארי היה אלוף NWA למשקל סופר כבד לזמן קצר.
דוד גובז'ישווילי זכה במדליית זהב עבור רוסיה ב-1988. הוא זכה באליפות חובבים ב-1985. ב-1986 הפסיד לברוס באומגרטנר האגדי, והרוסים זעמו כי הפסידו בהיאבקות בסגנון חופשי לראשונה מאז 1964- לא כולל 1984 אז החרימו את האולימפיאדה. הם החליטו להעיף אותו מהנבחרת, אבל המחליף שלו נפצע והוא זכה במדליה מול באומגרטנר. ב-1992 הוא הפסיד לבאומגרטנר שוב, אבל זכה במדליית ארד כשבאומגרטנר זכה בזהב. הוא יכול היה גם לזכות ב-1984. ב-1989 ניו ג'פאן הביאו לוחמי ג'ודו והיאבקות רוסים אבל דוד לא רצה להסתכן. באוקטובר 1992 נלחם בפרו רסלינג פוג'יווארה גומי והפסיד למינורו סוזוקי מול 25,000 מעריצים. חורחה גונזלס- לימים אל ג'יגאנטה וג'ייאנט גונזלס, בגובה 2.28 מטרים ומשקל 183 ק"ג, שיחק ב-1988 כדורסל עבור ארגנטינה. הוא נבחר לאטלנטה הוקס אבל לא היה מהיר עבור ה-NBA. ג'ים הארד וג'ים רוס חשבו שימצאו אנדרה הענק היספני, והארד החתים אותו ב-1990 ל-WCW. הוא קיבל פוש ב-1991 ו-1992 וריק פלייר סחב אותו לקרבות של 3 כוכבים אבל הוא לא הבין ולא הצליח גם בניו ג'פאן. חשבו שלא יצליח אז הוא חזר לארגנטינה. וינס מקמהן חשב שיצליח איפה שהם פישלו ונתן לו פוש כמיין איבנטר בתלבושת איש מערות ב-1993. זה היה מטופש ונכשל. לאחר שהפסיד לאנדרטייקר בקרב נוראי הוא נעלם, פרט לקרב אחד בניו ג'פאן עם ג'ושין לייגר בגובה 1.62 מטר. סבטלנה צ'רניחווה כמעט זכתה במדליית זהב בג'ודו ב-1992, אבל לא הצליחה. היא הפכה לענקית ב-FMW. ב-1995, היא חיסלה את שינובו קאנדורי שגם הבינה בג'ודו. היא חזרה ב-1996 אבל לא זכתה במדליה. אז היא הפסידה לקאנדורי וחזרה לעוד טורניר שוט. דניס הול התאבק היאבקות יוונית-רומית ב-1992. ב-1996 הוא זכה במדליית הכסף. הוא גם נלחם בקרבות שוט ב-1998 וב-2003.
הירושי האסה- ייצג את יפן בהיאבקות יוונית-רומית ב-1984. לאחר מכן לימד שנה וחתם בניו ג'פאן. הוא התאבק בקלגרי כווייט קונג אקספרס 2, מול אואן הארט הטירון. הם היו יריבים בניו ג'פאן והקרבות שלהם היו אגדיים- 45 ו-60 דקות. הוא הגיע לניו ג'פאן בדצמבר 1987. הוא הפך למתאבק היפני הראשון שזכה בתואר עולם כשערך בכורה, כשהשתמש בנורת'רן לייט סופלקס וזכה בתואר הג'וניורים מקוניאקי קובאיאשי. הוא וקאנסוקה סאסאקי היו הצמד הטוב בעולם. האסה היה עוזר בוקר של ריקי צ'ושו באמצע שנות ה-90, בתקופה הכי אהודה לארגון, אך הוא עזב לאול ג'פאן לאחר מותו של הירומיטסו גומפיי, אלוף היאבקות חובבים שהוא הכניס לתחום. הוא זכה לכבוד בקרב המתאבקים, כי עשה ג'ובים רבים לכולם. הוא היה כמו ריק פלייר וחשב שהוא עובד כל כך טוב עד שגם אם יפסיד מעמדו ישמר והוא יוכל לחזור לככב. הוא גם היה אלוף WCW הבין לאומי למשקל כבד מול ריק רוד. הקריירה שלו כמתאבק התקצרה, כי ב-1997 רץ לדיאט היפני, ומאז נבחר כמה פעמים. הוא בן בריתו של ראש הממשלה ג'וניצ'ירו קואיזומי, ומתאבק לפעמים במופעים גדולים של אול ג'פאן, והביא את קייג'י מוטו, סאטושי קוג'ימה וקנדו קאשין מניו ג'פאן ב-2002. דן הנדרסון התאבק היאבקות יוונית-רומית ב-1992 ו-1996. הוא נחשב לאחד מהלוחמים הטובים בעולם ב-PRIDE. הוא זכה בטורניר ב-RINGS בפברואר 2000 וגם ב-UFC ב-1998. הוא גם ניצח את ונדרליי סילבה ב-PRIDE.
דני הודג'- אגדי במקצועי ובחובבים. איש עם אחיזה חזקה במיוחד, ולאחר שסיים תיכון התאבק בהיאבקות חופשית ב-1952 והודח. הוא הפסיד קרב אחד בשאר הקריירה שלו. בחמש השנים הבאות, הוא לא נוצח פרט לקרב בעייתי על מדליית זהב, ואף אחד לא זכה בנקודה עליו. ב-1956, הוא הוביל בניקוד על הבולגרי, שניהם נפלו, והשופט הסובייטי טען שהוצמד. שופט אוסטרלי טען שזה היה השיפוט הכי גרוע שראה אי פעם. הודג' זכה באליפויות בהיאבקות ותוך שנת אימונים זכה באליפות אגרוף לחובבים. הוא בהתחלה הפך למתאגרף מקצועי אבל אחרי שניצח שמונה קרבות, הוא חטף מאלוף המשקל הכבד קל. הוא התקשה למצוא קרבות אז ב-1960 התאבק אצל לירוי מקגווירק, והפך לאלוף הג'וניורים של ה-NWA. הוא היה כוכב ענק במיד סאות' עד תחילת שנות ה-70. הוא נסע עם התואר והיה לו פיוד במשך עשור עם הירו מטסודה בכמה טריטוריות. הוא נחשב לאלוף הג'וניורים הגדול בארה"ב שעבד כפייס המוביל בטריטוריה שלו והחזיק בו שבע פעמים. הקריירה שלו הסתיימה כששבר את הצוואר בתאונת דרכים ב-1976. התואר שלו נחשב אז למרכזי בכל העולם, וכולם הכירו בו כאלוף, ב-NWA, ביפן וב-AWA. ג'וניורים הצליחו יותר ביפן לאחר פרישתו, אבל התואר כבר לא היה חשוב בארה"ב כשהוא פרש. לפי אלו שראו אותו נלחם מול אנשים גדולים, הוא היה בלתי מנוצח. מארק הנרי- מרים משקולות ב-1992 וב-1996. אמרו שהוא האיש הכי חזק בעולם והוא אכן אחד כזה, יש לו סטטוס מדהים למרות שהיו טובים ממנו. הוא האיש הכבד ביותר שהרים משקולות. ב-1996 וינס החתים אותתו לחוזה של עשור עבור 250,000 דולר לשנה בתקופה קשה לארגון, ושילם לו את הוצאות האימונים לפני האולימפיאדה. הוא אמר שנפצע בגב. הוא התאבק קצת אחרי האולימפיאדה מול ג'רי לולר. ניסו איתו המון, הוא נכשל המון, וגם היה ב-OVW. וינס רוסו נתן לו את הגימיק הכי מגוחך בכל הזמנים כדי שיפרוש: שוקולד סקסי, כשהתמזמז עם גבר בתחפושת אישה. הוא ירד במשקל אבל אז העלה שוב כדי להתחרות בתחרות האיש החזק בעולם שניצח. הוא גם נפצע. מתאבק שמונה שנים, יותר ממה שציפו ממנו. בזמן האחרון ובפיוד עם גולדברג הוא הראה ניצוצות, אבל הוא שוב נפצע בכתף ועבר ניתוח. הוא כישלון.

YossihNew · 8/10/24

טאמון הונדה- מתאבק NOAH שהה באולימפיאדה ב-1984, וב-1988 וב-1992 בהיאבקות חופשית. ב-1993 חתם באול ג'פאן, אבל הוא לא הצליח כמו ג'ון אקיאמה. הוא היה מבוגר ממנו ועם בעיות ברכיים. היה לו קרב נהדר בשנה שעברה מול קנטה קובאשי, והיו להם קרבות חזקים כאלופי זוגות. עורכים את הקרבות שלו ולא מראים אותו. הוא קיבל גימיק שוטר ושותף טוב של קובאשי. דיק הוטון השתתף באולימפיאדה ב-1948 בהיאבקות חופשית, והפסיד רק קרב אחד במכללה- לוורן גאנייה בגמר NCAA ב-1949. הוא היה פצוע במרפק באולימפיאדה ולא זכה. כעבור שנים, הוא גילה כמה כסף גאנייה מרוויח והצטרף לתחום. הוא היה אלוף NWA מנובמבר 1957, כשלו ת'אז בחר בו, עד ינואר 1959 כשהפסיד לפאט או'קונור. הוא נחשב לכישלון כאלוף בתקופה רעה בביזנס. למרות הסיפור הגדול, הוא וגאנייה לא התאבקו. הוטון התאבק עד לאמצע שנות ה-60 והתחתן עם אישה עשירה, ואז עבר לגידול סוסים. הוא חזר למועדון אוזני הכרובית. הוא היה מתאבק טוב אך חסר כריזמה, אפילו עם גימיק קאובוי. הוא ודיסטרוייר הם היחידים שגרמו לריקידוזאן להיכנע. ת'אז כיבד אותו מאוד. קווין ג'קסון זכה במדליית זהב בהיאבקות חופשית, לאחר ששופט פסל נקודה ליריב הרוסי. הקהל הספרדי שנא את זה שג'קסון זכה במדליה וצעק לו בוז. ג'קסון עבר ל-MMA והיה אמור להיות אלוף של 90 ק"ג ומטה ב-UFC, אבל פרנק שאמרוק ניצח אותו בקלות. הוא הפסיד ב-1998 ואז הפך למאמן של הנבחרת האולימפית ונאלץ לפרוש. אוון ג'ונסון, מתאבק רומי ב-1976, שהתאמן אצל ורן גאנייה. הוא לא התקבל לאולימפיאדת 1980 והתאבק קצת ב-AWA, אבל נעלם כי לא הבין בתחום.
גאורגי קנדלקי- נציג בולגריה באגרוף ב-1996, אחר כך הלך ל-RINGS. ב-1997 זכה באליפות האגרוף לחובבים. אלכסנדר קרלין- המתאבק הרומי הכי גדול שחי. בגיל 19 הפסיד בגמר אליפות רוסיה ב-1987. בשנת 2000 הפסיד לרולון גרנדר בקרב מפורסם וחשוב, יותר מזה שנבחרת ההוקי האמריקנית ניצחה את הסובייטים. זה היה די משעמם וקקרלין הפסיד במקרה. הגוף שלו חוסל מרוב פציעות ואימונים מגיל צעיר. אם יזכה במדליית זהב רביעית, יהיה הרביעי שיזכה בזה. ב-1988 הוא זכה, ב-1992 הוא היה בשיאו וזכה בזהב. ב-1996 נפצע בכתף ועדיין הצליח לנצח. הוא ניצח 300 קרבות ו-12 אליפויות בין 1988 ל-1999. בפברואר 1999 התאבק ב-RINGS וניצח את אקירה מאדה. הוא גם נבחר לבית הנבחרים הרוסי. ארגונים רבים הציעו לו, כולל ה-WWE. הוא אמר שהוא יפרוש ולא יתאבק. דוד חכלישווילי זכה במדליית זהב ב-1992 בג'ודו עבור גאורגיה. הוא ניצח את נאויה אוגאווה. ב-1996 הוא פספס את השקילה- הוא חשב שזה באצטדיון ולא בכפר האולימפי, ולכן נפסל. כעסו כי הוא ממילא במחלקה בלי מגבלות משקל והיה האלוף. הוא התאבק ב-RINGS ולא הרשים. זה מנע ממנו להתאבק מול אוגאווה. בקרב שוט ב-K-1 הוא הפסיד. דניס קוזלובסקי היה קפטן אמריקה ב-UWFi וזכה במדליית ארד בהיאבקות יוונית-רומית ב-1988, ומדליית כסף ב-1992. ב-1993 הוא היה מאוד מבטיח ובדצמבר 1993 הפסיד לקיושי טאמורה במופע של נובוהיקו טאקאדה-ויידר. הוא הופיע בכמה אירועים ועזב את הארגון ב-1994 ולא חזר.
דוויין קוזלובסקי- אחיו התאום של דניס- התאבק ב-1988 היאבקות יוונית-רומית, והגיע ל-UWF ב-1989. הוא הפסיד לנובוהיקו טאקאדה והראה פוטנציאל אבל התאבק מעט. לארי קריסטוף היה המוביל במשקל כבד בשנות ה-60, הוא, מאסה סאיטו ודיטריך הגיעו לתיקו ב-1964. ב-1968 גם התאבק. סם מוצ'ניק נתן לו קרבות ב-1969-1970, עם מסכה, כי לא רצה שיסכן את עצמו. הוא היה טבעי ורצו שיהיה אלוף העולם, והוא היה טוב יותר מבוב רופ שהתחיל באותו הזמן. כשהבין מה הלו"ז יהיה, הוא החליט לאמן היאבקות במכללות. ריקי צ'ושו ייצג את דרום קוריאה ב-1972. בגלל הדעות הקדומות, אמרו שהוא היה בצוות האולימפי היפני. הוא התחיל כמיטסוהו יושידה, שם שהשתמש בו ביפן, ואז הפך להיל מול אינוקי וטאטסומי פוג'ינאמי כריקי צ'ושו. הוא היה הלוהט במדינה והביא רווחי שיא לניו ג'פאן ב-1983. ב-1984, הוא וחבריו, קילר קהאן, מאסה סאיטו, אנימל האמאגוצ'י ועוד, עברו איתו לאול ג'פאן שעקפה את ניו ג'פאן. ב-1987 הוא חזר לניו ג'פאן ושוב חולל מהפך. בגיל 36 הוא רצה להיכנס לאולימפיאדת 1988 אבל יושיאקי יאטסו לא יכול היה להתקבל והוא ויתר. הוא היה בוקר של ניו ג'פאן בשנות ה-90 הרווחיות. הוא מיד מתחת לאינוקי, באבה וריקידוזאן ככוכב הגדול במדינה, אלוף IWGP, אלוף PWF ואלוף UWA. הוא פרש ב-1998 מול טוקיו דום מלא, אבל הירידה העסקית גרמה לו לחזור. הוא כבר לא כוכב בגיל 52. ב-1987 היה מתאבק השנה. דייל לואיס היה מתאבק רומי ב-1956 ו-1960. ב-1961 התחיל להתאבק ב-AWA, עד 1977, ודי הצליח אבל לא היה כוכב. היה וורקר ודברן טוב אבל חסר כריזמה והצליח בטריטוריות של מתאבקים חובבים. הוא הגיע עם מצנפת בתור הפרופסור.
מאט לינדלנד זכה במדליית כסף בשנת 2000 בהיאבקות יוונית-רומית ועכשיו ב-UFC. הוא טוען מוביל לתואר במחלקת המשקל שלו. קארל מלון הוא מהשחקנים הטובים ב-NBA ויכנס להיכל התהילה. הוא זכה במדליות זהב ב-1992 ו-1996. ב-1992 זאת הייתה נבחרת חלומות עם לארי בירד, מג'יק ג'ונסון, מיקל ג'ורדן ועוד. ב-1996 היה איתו שאקיל או'ניל. ביולי 1998 בבאש אט דה ביץ', הוא ו-DDP הפסידו להאלק הוגאן ודניס רודמן במיין איבנט השני הכי מוצלח בתולדות WCW, עם 600,000 רכישות. מלון הרוויח 900,000 דולר על קרב אחד. פרט להאלק הוגאן, מוחמד עלי, דניס רודמן, רוק, מייק טייסון וסטיב אוסטין, אף אחד אחר לא הרוויח יותר מקרב היאבקות. ארל מקריידי היה מאגדות ההיאבקות הקנדיות ונכנס להיכל התהילה של החובבים במדינות רבות. הוא ייצג את קנדה ב-1928 ולא הצליח ונשא את הדגל הקנדי. הוא זכה שלוש פעמים באליפות NCAA בין 1928-1930 והיה בלתי מנוצח. הוא גם היה שלוש שנים בפוטבול וזכה במדליית זהב במשחקים הבריטיים ב-1930. ב-1931 הפך לכוכב בהיאבקות ושינה את הטריטוריה במערב קנדה. הוא ניצח את ג'ק טיילור וזכה בתואר האימפריה הבריטית ב-1932, ובמשך 11 שנה החזיק בו 11 פעמים והגן עליו בכל העולם. הוא היה כוכב גדול בעולם ובעיקר בניו זילנד, והיה כוכב ענק. הוא גם התאבק בדרום אפריקה ומרכז אמריקה. הוא פרש ב-1959, לאחר קריירה ככוכב של סטמפיד. אלכסיי מדבדב מבלרוס התאבק לפני האולימפיאדה. הוא הפסיד ב-PWFG ביפן ב-1992, למאסאקאטסו פונאקי בספטמבר ולבארט ווייל בטוקיו דום באוקטובר. הוא זכה במדליית כסף בסגנון חופשי ב-1996. היה גם בשנת 2000. היה בקרב שוט ב-2001 מול סמי שילט. הוא נפצע באימונים ולא הגיע ל-UFC. מי שהחליף אותו היה פרנק מיר.
פיט מרינגר זכה במדליית זהב בהיאבקות חופשית ב-1992. הוא בחר במשקל הקל יותר. הוא למד להתאבק מספר של פרנק גוטץ' וגם שיחק פוטבול והתאבק באוניברסיטת קנזס, שם הפסיד רק בגמר ה-NCAA ב-1932. הוא התאבק באופן מקצועי ושיחק ב-NFL. ג'ים לונדוס, הכוכב הגדול, סירב להתאבק מולו, אז הוא לא אהב את זה. מרינגר התאבק מול החונק לואיס אבל חש שהיה מנצח בשוט. לואיס לא היה בכושר אז. מרינגר הפך לשחקן אחר כך כפעלולן, ואפילו שיחק עם רונלד רייגן. הוא התאבק עד סוף שנות ה-60 ושפט בארגון של לאבל בלוס אנג'לס. קני מאנדיי היה אגדת חובבים וזכה במדליית זהב בהיאבקות חופשית ב-1988. הוא זכה במדליית כסף ב-1992. ב-1996 גם השתתף. הוא ניצח שלושה מדליסטים. הוא ערך בכורה ב-MMA באקסטרים פייטינג וזכה בתואר במופע האחרון שלהם. קאטסוהיקו נאגאטה זכה במדליית כסף בהיאבקות יוונית-רומית בשנת 2000. היריב שלו נפצע ולכן היה לו טורניר קל. הוא עבד גם כשוטר באותו הזמן. זה התפרסם כי יוג'י נאגאטה, אחיו הגדול, הוא מתאבק ידוע. הוא חתם בניו ג'פאן אבל יתאמן השנה ויערוך בכורה רק בשנה הבאה. הוא הצליח להגיע לאולימפיאדה גם השנה. מאנאבו נאקאנישי ייצג את יפן בהיאבקות חופשית ב-1992. הוא נראה טוב ואחרי חודשיים הביאו אותו להתאבק וחשבו שיסחב את הארגון בסוף שנות ה-90. אבל הוא לא הצליח ללמוד ולא יצא אובר כקורוסאווה ב-WCW, גם אם ניצח את רוד ווריור הוק. הוא הפך לכוכב וזכה בטורניר ה-G-1 ב-1999. בשנת 2000, הוא וריקי צ'ושו היו מול נאויה אוגאווה וקאזונארי מוריקאמי שלא מכרו להם והשפילו אותם. זה חיסל את צ'ושו ונאקאנישי. לאחר מכן נאקאנישי הפסיד לטואה החייה הסמואית ב-K-1 ונראה נוראי, וגם לקאזויוקי פוג'יטה בניו ג'פאן. הוא בן 37 ומוביל מופעים אבל לא מושך קהל או הפך למה שציפו.
האנק ניומן זכה במדליית ארד בג'ודו ב-1980. הוא עבד קצת אצל RINGS. ג'ון אולין זכה במדליית כסף בהיאבקות יוונית-רומית ב-1912. ב-1916, הוא אתגר את ג'ו סטצ'ר לאליפות העולם. היסטוריונים מאמינים שהוא לא ידע מה זה ושזה היה קרב השוט האחרון בהיסטוריה. אחרי 160 דקות בלי הכרעות, סטצ'ר פרש מתשישות ואולין הפך לאלוף העולם, אבל סטצ'ר עוד הוכרז כאלוף עולם בטענה שהיה פצוע ביד וחולה. אולין הפסיד במאי 1917 את התואר לחונק לואיס ונשאר כוכב כמה שנים. קן פטארה- כמו שכריס טיילור-אלכסנדר מדוויד קודם ב-1972 כקרב הענקים, הייתה עוד יריבות. ב-1970 ואסילי אלכסייב היה הראשון שהניף 226 ק"ג וכעבור שנה פטארה עשה את זה וזכה במדליית זהב במשחקים האמריקניים. פטארה קיבל פוש כיריב האמריקני, אבל כולם ידעו שהוא טוען רק למדליית הכסף. פטארה נכשל שם ואלכסייב ניצח. פטארה כעס כי הרוסים דאגו לאתלטים שלהם ואימנו אותםם, בניגוד לארה"ב. ורן גאנייה היה באולימפיאדת מינכן ובדק את פטארה, כריס טיילור ודוויין בוביק- שזכה במדליית הכסף אבל לבסוף העדיף את האגרוף ולא הצליח. פטארה התאמן אצל גאנייה ב-1972 והיה בחדר אחד עם בחור שמנמן שחור שיער בשם ריצ'רד פלייר. פטארה כבר היה בן 30 אבל היה מיין איבנטר. תוך כמה שנים, ב-1976 הוא היה כוכב גדול וכשברונו סאמארטינו רצה להפסיק להיות אלוף WWWF בגלל פציעת צוואר, פטארה היה הבחירה השנייה של וינס מקמהן האב אחרי סופרסטאר בילי גרהאם. הוא גם התפרסם במקום השלישי בתחרות האיש החזק בעולם. הוא ירד במשקל והפך למפתח גוף בלונדיני והיל, עם מבנה גוף מעולה בסוף שנות ה-70, עם ירכיים ושוקיים ענקיים, וגם היה וורקר טוב. ב-1980 הוא ניצח את פאט פטרסון על האליפות הבין יבשתית וגם ניצח את קווין ואן אריק על אליפות מיזורי של ה-NWA. במאי 1980 הוא הפסיד בקרב מוות טקסני במדיסון סקוור גארדן לאלוף ה-WWWF בוב באקלנד בקרב השנה. הוא היה כוכב כשה-WWF התרחבו, אבל אז הוא נכנס לשנתיים בכלא אחרי קטטה עם שוטר בגלל תקרית ב-AWA עם מאסה סאיטו שבה אשפז עשרה שופטים. כשחזר הוא לא היה אותו הדבר והפציעות גמרו אותו. בובי פירס זכה במדליית זהב בהיאבקות חופשית ב-1932. הוא הראשון שבא מאוקלהומה, אבל היה קטן ולא כוכב בחמש השנים שהתאבק.

YossihNew · 8/10/24

נייט פנדלטון זכה במדליית כסף ב-1920 וכיכב אחר כך בסרטים עד 1947. הוא בדרך כלל שרירן טיפש, אבל הוא ידע חמש שפות והיה לו תואר בכלכלה. הוא עבד אצל אבוט וקוסטלו והאחים מארקס. הוא הפסיד בצורה שנויה במחלוקת בקרב הקובע. הוא היה בהיאבקות מקצועית והיה עם ג'ק קורלי, שהתחרה בבוסטון מול פול באוזר, שנתמך בידי המונופול של החונק לואיס. קורלי אמר שפנדלטון יכול לנצח את לואיס וכל מתאבק אחר, וגם את ג'ק דמפסי אלוף האגרוף. באוזר הסכים לאתגר בינואר 1923, ולא גילה מי ייצג אותו עד כמה ימים לפני- ג'ון פסק, האיש הכי קשוח בתחום והשומר של לואיס. כשמישהו אתגר את לואיס, תמיד אמרו שהוא צריך לעבור את פסק. מעטים רצו להיכנס לזירה. פסק שבר זרועות של מתאבקים והורחק מכמה מדינות. פנדלטון הפסיד בשתי הכנעות תוך 41 דקות וקרע גידים בברך. הוא המשיך להתאבק אבל הבין שלא יקבל קרב אליפות ועזב לסרטים. ג'והאן ריטצ'וף היה נציג שוודיה ב-1924 וב-1928 ו-1932 זכה בזהב. הוא היה בן 35 כשהתחיל להתאבק אבל התאבק במשך 15 שנה באירופה. רובין ריד זכה בזהב ב-1924 בהיאבקות חופשית ונחשב לאחד מהגדולים בהיסטוריה. הוא נכנס לארבע מחלקות משקל שונות וניצח בכולן. נאמר שהצליח לנצח המון מחברי המשלחת בדרך לפריז. הוא לא הפסיק בקרב כחובב, אבל פסק היה היחיד שיכול היה לכסח אותו. ריד התאבק כמה שנים אבל בגלל הגודל לא משך קהל. האמינו שיכול היה לנצח את כולם. בראד רינגנס התאבק בהיאבקות יוונית-רומית ב-1976. לאחר שזכה באליפות ב-1979, חשבו שיזכה בזהב אבל החרימו את האולימפיאדה. ורן גאנייה אימן אותו עם מתאבקים חובבים. הוא היה מודע לתחום כי היה במכללה עם בוב באקלנד, אלוף ה-WWF דאז. ב-1981 הוא הגיע לפיוד גדול עם ג'רי בלאקוול, ששקל 190 ק"ג על 1.75 מטר אבל היה וורקר מדהים. רינגנס הדהים כשביצע עליו בלי טו בלי סופלקס ונחשב ליורש של ניק בוקווינקל לתואר ה-AWA, הוא היה טירון השנה ל-1981 וכבר ניצח את האלוף בפסילה. גאנייה חשב שיוסיף אמינות, אבל הוא לא היה כריזמטי ולא השתפר בזירה. הוא לא יצא אובר או משך קהל אחרי הפיוד עם בלאקוול. הוא עבד קצת ב-WWF ובניו ג'פאן, והיה טוב בזירה. הוא היה עוזר מאמן לנבחרת האמריקנית ב-1984, ואימן גם את ברוק לסנר, ויידר, ריק סטיינר ודון פריי.
בוב רופ ייצג את ארה"ב בהיאבקות יוונית-רומית ב-1968. כעבור שנה התאבק בפלורידה ואמרו שזכה בזהב. בתחילת שנות ה-70 חשבו שיהיה אלוף העולם, הוא למד היאבקות מהר אבל לא היה ברמה של ג'ק בריסקו שזכה בתואר. רופ היה כוכב בכל מקום עד 1987, והיה שומר ראש למתאבקים, אבל שנא את הרעיון של לפצוע אנשים שרצו להתאבק. כשסירב לפגוע במעריצים אמרו שהוא רכרוכי. הוא התראיין טוב אבל הייתה חסרה לו כריזמה לרמות האלה, למרות שהיה שותף נהדר של בוב אורטון ג'וניור בשנות ה-70. כשהיה בוקר בצפון קליפורניה, הפיוד שלו עם קווין סאליבן היה הטוב ביותר בקאו פאלאס בשנות ה-70. רופ היה בוקר של כמה טריטוריות במשך כמה שנים, והוא יצטרך להשלים עם זה שהכניס את לקס לוגר לתחום. וילם רוסקה מהולנד זכה במדליית זהב ב-1972 בשתי מחלקות בג'ודו, והיום זה בלתי אפשרי. ב-1976 ערך בכורה בטוקיו סומו הול מול אנטוניו אינוקי, שניצח אותו בנוקאאוט והפך לגיבור לאומי. זה היה קרב אומנויות הלחימה המשולבות הראשון ביפן והביא רייטינג מפלצתי, מה שהכין את אינוקי למוחמד עלי כעבור כמה חודשים. רוסקה היה הבלונדיני הבנוי היטב. וינס מקמהן האב התאהב בו ורצה אותו אלוף, עד שראה אותו מתאבק ושכח מזה. רוסקה התאבק ביפן, קצת באירופה, בלוס אנג'לס וב-WWF. הוא מדליסט הזהב האולימפי הראשון ב-WWF. הוא גם הוביל כמה מופעים ביפן אבל היה מתאבק גרוע. סבילן רוסינוב התאגרף בבולגריה וזכה בארד ב-1992, והתאבק קצת ב-RINGS. אודג'וב טוש טוגו מהוואי זכה במדליית כסף בהרמת משקולות ב-1948 והיה הראשון שעבר לתחום ב-1949. הוא היה כוכב בהוואי ובחוף המערבי. הוא הצליח ב-1962-63 כשותף של קורטיס איוקאה. עם כובע הקסמים הוא היה בסרט של ג'יימס בונד, גולדפינגר. אחר כך הפסיק להתאבק בלו"ז מלא אבל הגיע לפעמים כאטרקציה עד שפרש ב-1973. הוא הופיע בתוכניות ופרסומות בשנות ה-60 וה-70. לא היה מפורסם בכל מקום בשנות ה-70 אבל הכירו אותו כי היה בפרסומת מפורסמת לסירופ נגד שיעול. הוא היה מומחה לקראטה שהרס רהיטים בגלל השיעול שלו עד שלקח את הסירופ. הוא שיחק היל אמן לחימה בכל הפרסומות והסדרות.
מאסה סאיטו התאבק בסגנון חופשי ב-1964. הוא המתאבק היפני האמיתי הכי מוצלח בארה"ב. הוא היה כוכב בין לאומי 3- שנה. הוא התחיל בטוקיו פרו רסלינג אחרי האולימפיאדה ואחרי שהארגון נסגר, הלך עם הירו מטסודה לארה"ב והפך לאזרח. גם בסוף הקריירה כשהתאבק ביפן, הוא גר במיניאפוליס. הוא חשב לקשוח ואמרו שזכה במדליית כסף. בגלל שהקריירה התארכה, אמרו שזכה בה ב-1976. הוא היה וורקר מצוין גם בסוף שנות ה-40 שלו ואחרי שהורידו לו שנתיים מעונש מאסר לאחר שפצע כמה שוטרים, ונלחם מול פאט פטרסון וריי סטיבנס, האלק הוגאן ובוב באקלנד, הרוד ווריורס, אנטוניו אינוקי וג'מבו צורוטה. הוא היה אלוף AWA בפברואר 1990 בגיל 47, לאחר שזכה בתואר מלארי זביסקו לפני שהפסיד לו כעבור כמה חודשים. הוא היה בצמד עם מר פוג'י כאלוף זוגות וקינג'י שיבויה, והיה גם אלוף זוגות בניו ג'פאן עם מטסודה, ריקי צ'ושו ושיניה האשימוטו. בריסקו ניצח אותו ב-1970 כדי להפוך לכוכב אמיתי ואלוף פלורידה. אחרי הפרישה, הוא עבד בהנהלת ניו ג'פאן ועזב ל-WJ. בגיל 62, לראשונה מאז נעוריו, אין לו קשר לתחום. טאונסנד סונדרס זכה במדליית כסף בהיאבקות חופשית ב-1996. הוא נלחם ב-UFC ב-1998 וב-1999 הפסיד גם.
ג'ו סקרפלו החליף באולימפיאדה של 1948. כמו גאנייה הוא הגיע ללונדון להיאבקות יוונית-רומית ולא נתנו לו. כמו גאנייה, מי שניצח אותו בתחום להיאבקות חופשית זכה בזהב. וכמו גאנייה הוא היה קשוח ביותר. הוא התאבק 20 שנה והיה כוכב ג'וניורים במערב התיכון אבל לא הגיע למיין איבנט בגלל גודלו. הוא שיחק מתאבק בסרט "המתאבק" בו ריי סטיבנס פוצע אותו עם בומבס אוויי. מארק שולץ זכה במדליית זהב ב-1984 בהיאבקות חופשית וניצח את גארי גודרידג' ב-1996 ב-UFC, בהתראה של כמה שעות כי היריב שלו שבר יד. שולץ היה בדטרויט כמאמן וקיבל 50,000 דולר. הוא חש ביטחון וניצח בעצירת השופט. שולץ נחשב לשני במשפחתו אחרי אחיו דייב, והפתיע את כולם כשזכה בזהב. הוא ניצח את רזיט קרבקק הטורקי, שנפצע במרפק וכלל לא דאג לו. הטורקים אמרו שעשה משהו לא חוקי וההחלטה נהפכה. אבל אז הסתבר שהגישו תלונה חצי שעה אחרי התחרות, ואי אפשר היה לערער. הוא הפך לכוכב בגלל זה ובגלל שהוא ואחיו זכו בזהב. היה לו עוד שופט בשארית הטורניר. ב-1988 גם התאבק. בספטמבר 2003 הוא התאבק במופע של אינוקי בברזיל, למרות שפרש. הוא לא נלחם כבר שבע שנים והיה פצוע בגב בגיל 42. הוא הסכים ואמרו לו שזה שוט. הוא אמר שלא התאמן לזה והוחלט שבתמורה לוויתור על 5,000 דולר משכרו זה יהיה קרב היאבקות. ואז אמרו שהיריב סירב לעשות ג'וב. שולץ אמר שייפסל בכוונה, אבל הוחלט שהם יביימו את הקרב והוא ייפסל. ואז לאופולדו מונטנגרו פשוט חנק אותו. שולץ חשב שזה וורק ואז התעמת איתו אחר כך. אינוקי הבטיח שמונטנגרו לא יגיע ליפן והאמת שהוא לא קיבל הצעה. בתחילת שנות ה-90, ריקסון גרייסי נלחם מול שולץ והצליח לנצח אותו, מה שנתן מוניטין למשפחה.
ג'ייאנט סילבה שיחק כדורסל עבור ברזיל ב-1988. הוא גר בניו ג'רזי ולארי שארפ שלח אותו להתאמן אצל דורי פאנק ג'וניור ב-1998. הוא נראה כמו אנדרה הענק והיה גבוה ואתלטי יותר, ואחרי מעט אימוני הרמת משקולות הוא הרים 205 ק"ג, אז הייתה תקווה גדולה עבורו ב-WWF. אבל בגיל 36 הוא לא הבין איך לשחק מפלצת כמו אנדרה, ולא נראה מפחיד כמו אנדרה, בניגוד לביג שואו למשל. פרט לג'ייאנט גונזלס ופול בוניין, הוא היה המתאבק הגבוה בהיסטוריה ב-2.20 מטר. הוא היה באודיטיז הקומיים והם נכשלו. סילבה הגיע לשידור מוקדם מדי כי הארגון חשב שיהיה אנדרה. הוא היה ירוק מדי ולא יצא אובר. בתחילת 1999 הביאו את ביג שואו לחוזה של עשור עבור 950,000 דולר, ולא רצו מישהו גבוה ממנו. הוא שוחרר והצליח ב-CMLL. בניו ג'פאן היה בצמד עם הענק סינג, צמד מהגרועים בהיסטוריה, וניסה להיות אנדרה. הוא הצליח ממש ב-PRIDE, הלוחם הגבוה בהיסטוריה. למרות הגיל שלו, הקרב שלו מול נאויה אוגאווה היה הכי נצפה ב-PRIDE- עם 25.4%. הית' סימס ייצג את ארה"ב בהיאבקות יוונית-רומית ב-2000. התחיל לוחמת שוט ב-2002 ועובד בפאנקרייס. פיטר סמית' היה נציג הולנד בג'ודו ב-1992, היה ב-RINGS. הארווי סמית' הוא המתאבק היחיד שבא מרכיבה על סוסים, עבור בריטניה ב-1972. הוא התאבק קצת באנגליה.
בן ספיחרס ייצג את הולנד בג'ודו ב-1988 וזכה בארד. הוא נלחם ב-1995 והפסיד לרנזו גרייסי, וגרייסי דרך עליו כי העליב אותו. לאון ספינקס זכה במדליית זהב באגרוף ב-1976. הוא ניצח את מוחמד עלי באפסט וזכה באליפו העולם, ואחרי שנה וחצי עלי זכה בתואר בפעם השלישית. ספינקס היה האח המטורף של מייקל ספינקס ועבר תאונות דרכים. באוקטובר 1986, בסומו הול מול קהל ששילם 837,158 דולר, אינוקי ניצח אותו בקרב על תואר אומנויות הלחימה. 28.9% צפו בזה, שיא בשנות ה-80. ספינקס התאבק קצת וגם ב-FMW מול אטסושי אוניטה ובאינדיאנה עבור דיק דה ברוזר ובממפיס מול ג'רי לולר שסחב אותו. ת'אנדר סוגייאמה התאבק היאבקות יוונית-רומית ב-1964. לאחר מכן הצליח בפלורידה כגרייט קוסאטסו. הוא היה אלוף IWE ב-1970 לאחר שזכה בתואר מבילי רובינסון, אבל הוחלף בשוזו קובאיאשי. הוא פרש לאחר מכן אבל הוא היה מולטי מיליונר עם עסקים רבים, אבל רותק לכיסא גלגלים בגלל פציעות, ומת בנובמבר 2001 מהתקף לב. כריס טיילור ייצג את ארה"ב בהיאבקות חופשית ויוונית-רומית ב-1972 לפני שהחליטו על משקל מקסימום. הוא זכה בארד בחופשית. הוא הפך לסלבריטאי, אף אחד לא זכה במדלייה במשקל כבד עבור ארה"ב מאז 1932. קידמו את הקרב שלו מול אלכסנדר מדויד הרוסי שזכה בזהב ב-1964 וב-1968 וניצח כבר את טיילור. הם נלחמו בסיבוב הראשון וטיילור הפסיד בהחלטה. הזעם היה גדול על השופט שהזהיר אותו. טיילור ניצח בשאר. הוא זכה בתואר NCAA שני וורן גאנייה הציע לו 100,000 דולר לארבע שנים כמתאבק, סכום עצום. גאנייה ציפה שיהיה כמו קן פטארה, שכבר הפך לכוכב מול בילי גרהאם. טיילור היה דומה לפול אנדרסון- חסר כריזמה ולא הצליח עם המעריצים. פטארה לא הצליח בצמד איתו. הוא התאבק מולג'מבו צורוטה ביפן ועבד בבאטל רויאלס מול אנדרה הענק. הוא אמר שאנדרה הוא המתאבק הכי שולט שנלחם מולו, ואמר שהיה מצליח בתחום עם אימונים. זה כנראה לא היה נכון. לאחר תום החוזה, הוא עזב ומת ב-1979 בגיל 29.

YossihNew · 8/10/24

זאזה גרום ייצג את גאורגיה ב-1996 בהיאבקות חופשית. לאחר מכן התאבק ב-RINGS, ושרד חצי שעה מול וולק האן. דימיטריוס טופאלוס מיוון זכה במדליית זהב בהרמת משקולות ב-1906. הוא התגבר על זרוע קצרה אחת יותר בגלל תאונת דרכים, ולא עבר קטיעה, אבל הזרוע התקצרה למרות שתפקדה. לאחר מכן עבר לארה"ב כמתאבק ונלחם מול פרנק גוטץ' וסירב להיכנע. הוא נפצע במותן ונשאר חצי שנה בבית החולים. הוא כיכב בתחילת שנות ה-20 גם בגארדן. ג'מבו צורוטה התאבק ב-1972 היאבקות יוונית-רומית. הוא היה אתלט מדהים, כוכב בסומו, שחייה ובכדורסל שזכה באליפות הלאומית ב-1970. ב-1971 הוא קרא על האולימפיאדה ב-1968 ועל ההיאבקות. הוא לא היה במעמד אולימפי בשחייה ויפן לא הצליחה בכדורסל. הוא רצה להתאבק ב-1976. הוא למד כל כך מהר עד שתוך כמה חודשים זכה באליפויות בהיאבקות חופשית ויוונית-רומית. תוך שנה וחצי מהקרב הראשון שלו הוא היה במינכן. אחרי האולימפיאדה, ג'ייאנט באבה שהקים את אול ג'פאן עשרה ימים קודם לכן לקח אותו. הוא למד את ההיאבקות עוד יותר מהר והתאמן אצל הפאנקים. הוא אתגר את דורי פאנק ג'וניור על תואר ה-NWA חודשיים אחרי הבכורה שלו. הוא היה כוכב מהקרב הראשון עד שחלה ב-1992 כשהיה הוורקר הכי טוב בביזנס. הוא מהכוכבים הכי גדולים ביפן, עם יותר קרבות במעמד קרב השנה מכולם במשך עשרים שנה, והיה מתאבק השנה ביפן ב-1981, 1983, 1984, 1989 ו-1991, וזכה בשש שנים אחרות בצמד השנה. הוא היה מתאבק השנה ב-1991 ונכנס להיכל התהילה. הוא מת במאי 2000 בגיל 49 בגלל השתלת כליה כושלת. הוא עזב את יפן לאחר מותו של ג'ייאנט באבה כי פוטר ועבר לארה"ב, והפך לפרופסור לאימון גופני בפורטלנד. אנדריי טורמינדסה ייצג את גאורגיה בהיאבקות חופשית ב-1996. הוא התאבק קצת ב-RINGS.
מאד דוג ואשון הקנדי התאבק בהיאבקות חופשית ב-1948. הוא היה מהקשוחים והמסוכנים אז וכיסח אנשים ברחובות, כי היה נמוך. אבל הוא עקף את החוסר בגודל שלו, בגלל המראה, הסגנון והפרומואים. כולם חשבו שהוא מסוכן. הוא היה חמש פעמים אלוף AWA, אלוף IWA, וגם אלוף זוגות עם בוטצ'ר ואשון וורן גאנייה. הוא עוד משך קהל לקרבות מול ניק בוקווינקל וג'רי בלאקוול בגיל 50. בני משפחתו נכנסו לתחום- אחיו פול בוטצ'ר, מייק שלא שרד, אחותו ויויאן שהייתה המתאבקת הטובה אז, ואחייניתו לונה. ואשון נפגע ממכונית כשרץ, ומאז השתמש ברגל מלאכותית ורותק לכיסא גלגלים. קווין נאש השתמש ברגל כנשק ב-1996 מול שון מייקלס. ג'ק ואן בבר זכה במדליית זהב בהיאבקות חופשית ב-1932. הוא התאבק שנה ולא הצליח. הסיפור המפורסם היה ששינו את השעה של הקרב על המדליה והוא היה צריך להגיע לבניין תוך שעה, והלך או רץ לשם לפני שאופנוען נתן לו טרמפ. ראסל וין זכה במדליית זהב בהיאבקות חופשית ב-1924 והיה מתאבק כמה שנים, לא כוכב. קלאוס וולאס ייצג את אוסטריה בג'ודו ב-1976 ו-1980. ארבעה חודשים לפני 1976 הוא התאמן עם באד ניוז אלן, ושקל רק 111 ק"ג. באולימפיאדה הוא כבר שקל 131 של שרירים. אלן אמר שזה היה בגלל הסטרואידים. אלן ניצח אותו. הוא התאבק ב-1983, ואוטו ואנס רצה שיירש אותו ב-CWA בגרמניה ובאוסטריה, והוא זכה באליפות האירופית למשקל כבד. הוא היה בניו ג'פאן אבל לא פיתח אישיות או יכולת ונעלם אחרי כמה שנים.
גרייט ווג'ו היה מתאבק במשקל כבד שהתזמון שלו הרס הכל. בשיאו, ב-1972, לא ניצח את כריס טיילור. ב-1976 היה פצוע. ב-1980 התקבל לאולימפיאדה אבל היה חרם אמריקני. הוא התאבק אצל דיק דה ברוזר והיה אלוף WWA בימים האחרונים של הארגון. הוא לא היה וורקר או כוכב. הוא היה קצת ב-FMW וקידמו אותו כאלוף חובבים. הוא היה היריב הגדול הראשון של סקוט סטיינר. כשווינס מקמהן התרחב, ברוזר שלח את ווג'ו לאתגר את האלק הוגאן ואמר שלא יוכל לנצח אותו. וינס והוגאן לא ענו לאתגר. יושיאקי יאטסו הגיע בגיל 19 לנבחרת האולימפית היפנית ב-1976 בהיאבקות חופשית. ב-1980 היה בשיאו ונחשב לטוב במחלקה שלו. אבל יפן החרימה את האולימפיאדה, ובסוף השנה הוא חתם בניו ג'פאן וניצח את חוזה אסטרדה במדיסון סקוור גארדן. הוא עבד כמה שנים בארה"ב כטולה יאטסו בטקסס וחזר לניו ג'פאן. הוא היה וורקר מדהים והשותף של ריקי צ'ושו, והיה מחמשת המתאבקים הטובים בעולם ב-1985, ועבר עם צ'ושו לאול ג'פאן. ב-1986 הוא חזר להיאבקות חובבים לקראת אולימפיאדת 1988, כמו קורט אנגל שחשב על כך. הוא זכה באליפות הלאומית ב-1986, אבל אז הוחלט שהיאבקות מקצועית היא… ובכן, מקצועית, והוא לא יכול להתאבק מול חובבים. מאז הוא הפסיק להתאמן למרות שנשאר כוכב. ב-1987 הוא החליט לא לחזור לניו ג'פאן עם צ'ושו ושיתף פעולה עם ג'מבו צורוטה כאלופים. ב-1990 עזב ל-SWS, וירד ברמה. הוא הקים ארגון ונלחם קצת בניו ג'פאן, בעיקר במאסה סאיטו. ב-1992 הוחלט שמתאבקים מקצועיים יוכלו לחזור, אבל הוא היה בן 35 ולא היה בריא. הוא נלחם ב-PRIDE באוקטובר 2000, בגיל 44. גארי גודרידג' כיסח אותו ושבר לו את הפנים, והוא פונה לבית החולים. אבל יאטסו חטף המון מכות ולא נפל, והוא הפך לרוקי אמיתי, וחזר בספטמבר לקרב חוזר. הפעם זרקו את המגבת לפני שחטף. והידהיקו יושידה- אגדת ג'ודו ב-1992 שזכה במדליית הזהב. ב-1996 גם נלחם, וב-2000 חשבו שיזכה. מדינות חזקות מכניסות יותר אנשים בתחרויות ג'ודו, אז תואר העולם שזכה בו ב-1999 לא חשוב כמו האולימפיאדה, למרות שזה נחשב לטורניר קשוח יותר. אבל הוא שבר את ידו. לאחר מכן קיבל הצעה מ-PRIDE באוגוסט 2002, והשופט עצר את הקרב שלו מול רויס גרייסי, מול 71,000 איש. הוא ניצח את דון פריי, מאסאקי סאטאקה וקיושי אמורה, וב-2003 הפסיד לונדרליי סילבה בטוקיו דום. הוא חטף והפסיד בהחלטה, ולא הצליח מול גרייסי בערב השנה החדשה, וזה היה תיקו.

YossihNew · 10/10/24

היכל התהילה, 23 באוגוסט, 2004:

בגלל כל אנשי היכל התהילה השנה, דייב החליט לערוך מהדורה כפולה שתהיה מהדורת היכל התהילה. עוד כמה ימים תהיה מהדורה נוספת, המהדורה הרגילה. בשלוש השנים האחרונות, כולם רצו לראות את הבחירות השנה, כי יש השנה המון אנשים ייחודיים. ב-2001 חשבו שג'ון אקיאמה, טריפל אייץ', קאזושי סאקוראבה, גרייט סאסוקה וקיושי טאמורה יצטרפו, אבל בשנתיים האחרונות גם קורט אנגל התווסף. אקיאמה נתן מלא קרבות מדהימים מול הטובים בהיסטוריה, אבל לא הצליח ככוכב יחידים. אנגל הוא האיש היחיד שהיה הכי טוב בעולם בהיאבקות חובבים ואז הכי טוב בהיאבקות מקצועית. אבל הוא התחיל ב-1998 ועלה לרוסטר רק ב-1999. בין 2001-2003 היו לו שלוש שנים מדהימות כמתאבק הכי טוב בעסק, אבל הוותק היה בעיה. טריפל אייץ' נחשב למועמד חזק, מבחינת קהל חי, אירועים ורייטינג. הבעיה היא שהוא התחתן עם המשפחה השולטת, ב-2002-2003 הוא לא היה טוב והאהדה ירדה תחתיו. כמובן שכולם חוו את זה. גם רבים חשבו שחוץ משנת 2000 כשהיה מתאבק השנה בשנה קשה בשנת שיא, הוא היה פשוט מאוד טוב שנשאר בפסגה מעל אנשים אחרים בגלל אשתו. קאזושי סאקוראבה משך קהל וצריך להיכנס גם בלי קשר. השאלה היא אם הוא צריך להיות בהיכל התהילה הזה כלוחם שוט. אף אחד לא נכנס לשם, אבל הוא היה חזק יותר מדון פריי, באס רוטן, מאסאקאטסו פונאקי וקן שאמרוק. גרייט סאסוקה היה מעופף אדיר באמצע שנות ה-90 והקים ארגון ייחודי ששרד 11 שנה, אבל איבד אהדה והוא היה בחור מהליגות המשניות שחיסל את עצמו. קיושי טאמורה יודע להביא אמינות לקרבות ולהלהיב. הוא וורקר מאוד מוכשר וניצח לוחמים, היפני הראשון שניצח גרייסי, רנזו, ב-RINGS, וגם היה בתיקו עם פרנק שאמרוק. אבל הסגנון שלו כבר לא טוב, והארגון שלו נכשל. הוא גם לוחם אבל לא לוחם גדול. סאקוראבה נכנס עם 86% מהקולות היפניים, שני רק ל-98% של קנטה קובאשי לפני שנתיים ול-95% של ג'ושין לייגר לפני חמש שנים. בשנה הבאה יצטרפו כריס ג'ריקו, קן שאמרוק ויושיהירו טאקאיאמה.
מתאבקים, אגדות ואנשים מהתחום, היסטוריונים וכתבים, בוחרים כל קיץ בתחילת אוגוסט אנשים להיכל התהילה. צריך 60% מהקולות באזור שלך- צפון אמריקה, מקסיקו ויפן. אם מתאבק לא משיג 10%, הוא מודח לשנתיים, ויחזור אם הוא עוד פעיל והוסיף לעצמו או שהקהל דורש. מתאבק נבחר בגיל 35 או אחרי 15 שנה בתחום. השנה הייתה שנה קשה, ושישה אנשים נכנסו- הכי הרבה. בזמנו לא הייתה בעיה להצביע עד לעשרה מתאבקים, בלי קשר ללא-מתאבקים, אבל השנה המון אנשים חשו שהם צריכים לוותר על הצבעה למישהו חשוב. יותר הצביעו לעשרה מועמדים. אנגל, כמו בול נאקאנו ב-2001, קיבל 60% בדיוק. טריפל אייץ' השיג 59% והיו חסרים לו שני קולות. אנגל קיבל תמיכה ממתאבקים פעילים ופורשים. טריפל אייץ' הוותיק השיג תמיכה בקרב המתאבקים, לא אצל הפורשים, שחשו שהוא בפסגה בגלל פוליטיקה בניגוד לאנגל. אנגל וטריפל אייץ' נפגעו כי רבים הודיעו שלא רוצים להצביע להם כשהם עוד מתאבקים. טאמורה, שראה ימים טובים יותר כמו סאקוראבה, פספס בשמונה קולות. אקיאמה השיג 18%, וסאסוקה לא השיג 10% והודח. עוד ארבעה נכנסו- אנדרטייקר, שבשנה שעברה היו חסרים לו שמונה קולות, השיג 67%. ידעו שיגיע כי הוא כוכב כבר 13 שנה. בוב באקלנד, שיחד עם ברונו סאמארטינו מחזיק בשיא למילוי המדיסון סקוור גארדן, נכנס אחרי שנתיים קשות. מאסאהירו צ'ונו הוא האיש הראשון שהודח בשנת 2000 וחזר. בשנה שעברה השיג 35% והשנה נכנס. אולטימו דראגון הפתיע, אחרי שפספס בשני קולות בשנה שעברה והשיג 62%. חשבו שהשנה שלו ב-WWE תפגע בו, אבל זה לא שינה לרוב הבוחרים שחשו שנפגע. קרלוס "טרזן" לופז, הכוכב הגדול ב-20 השנים הראשונות של הלוצ'ה, התווסף כדמות היסטורית. הוא נחשב למתאבק הכי טוב ובנוי טוב במקסיקו ומשך קהל בין 1936-1948.
מועמדים חזקים שנשארו הם טריפל אייץ', ג'סי ונטורה שהיו חסרים לו שני קולות, דון פריי, טאמורה והירושי האסה שכבר חמש שנים כמעט נכנס. יתווספו כריס ג'ריקו, יושיהירו טאקאיאמה שהודח לפני שנתיים אבל שינה את מצבו, וקן שאמרוק שהודח בשנת 2000. עד 2007, כשרוק, ריי מיסטריו ושוקר יצטרפו, יהיו שנים יבשות. רוק נחשב למועמד הכי חזק שיוכל להיכנס. מודחים: אטלנטיס, פפר גומז, בלק גורדמן וגרייט גוליית', גראן האמאדה, לה פארקה, סאסוקה, האחים בן ומייק שארפ ודוקטור ואגנר ג'וניור. רבים ביקשו להוריד את האחוזים מ-60% ל-55% כי האמאדה היה יכול להיכנס בשנת 2000. ב-2002, הוא התחיל להיחלש כי היה רק וורקר טוב עד גיל 50, והשיג 20% ומטה. דראגון לא נפגע ממה שקרה ב-WWE, אבל האמאדה חוסל כי עזב את מיצ'ינוקו פרו לאול ג'פאן. דראגון גם היה מתאבק טוב, אבל הוא גם אימן והקים ארגון. מעניינים דפוסי ההצבעה. וורקרים גדולים מצליחים כשהם פעילים, אבל ברגע שהם מזדקנים מתמקדים יותר בכוח שלהם ככוכבים. אנדרטייקר השתפר כי הוא כוכב ותיק ויותר מתאבקים הצביעו. ההפך מהאמאדה- בוב באקלנד, שבסוף שנות ה-80 לא היו בוחרים בו כי לא חשבו שהיה גדול. אבל הכהונה שלו כאלוף WWF וההצלחה במדיסון סקוור גארדן הפכו למרשימים בדיעבד. ההבדל בינו לבין אנדרטייקר הוא שבאקלנד מכובד כאדם, אבל בקרב מי שעבד איתו הוא לא הצליח, וגם לא אצל מעריצים מצפון מזרח המדינה. אחרים ראו את המספרים והחליטו לצרף אותו. דייב בחר בו כי שלט במשך שש שנים עם התואר והיה כוכב אז. הוא הביא קהל. אם היה נכשל לא היה שורד הרבה. אולי רבים יכלו להצליח עם התמיכה הזאת במקומו, אבל העסק הוא על תזמון, הזדמנות ומזל. מי שראה אותו פחות הצביע עבורו, בניגוד לדיק מורדוק, שתמיד כובד כוורקר מדהים, אבל לא הצליח כמוהו. מי שדומה לבאקלנד הוא קרלוס קולון- על הנייר מוצלח. הכוכב הכי גדול בפורטו ריקו, שהביא מלא כסף בתקופה של רייטינג טוב וגם פרומוטר טוב. הוא הצליח אצל כתבים ומתאבקים פעילים בגלל המורשת אבל לא הצליח בקרב היסטוריונים ומי שהתאבק איתו. הוא לא היה וורקר טוב, וזאת הייתה טריטוריה בעייתית, אבל מסוף שנות ה-70 עד 1988 כולם הגיעו לשם. קולון בנה את הארגון כמתאבק ופרומוטר, וכמובן יש את עניין ברוזר ברודי כי קולון טייח את זה ועזר לזיכוי של חוזה גונזלס, שחזר כבוקר. והוא התאבק עוד באותו הלילה שדקר. יש ויכוח על מה חשוב- קורט אנגל טוב מספיק אבל גם אם לא היה זוכה במדליית זהב, אולי לא היה מקבל פוש בהתחלה אבל היה מצליח. אומרים שמדליית הזהב וה-NCAA עזרו לו והוא צריך להיבחר בסיבוב הראשון למרות שלא שרד הרבה, כמו לייגר, סטיב אוסטין, אקירה הוקוטו, קנטה קובאשי ומאנאמי טויוטה. טייגר מאסק שרד בין אפריל 1981 לאוגוסט 1983 ולמרות שהיה מהפכני וכוכב במקסיקו ובאנגליה, שרד פחות. ג'סי ונטורה, אם לא היה מושל מינסוטה, לא היה מצליח, למרות שהיה פרשן היל מצוין. רבים לא רוצים להצביע לו אבל מכירים ביכולותיו. בלי לוחמת שוט, דון פריי לא שם, הוא אגדי בספורט הזה והיה המתאבק הזר המוביל ביפן כמה שנים, למרות שלא כמו הוגאן, עבדאללה, ברודי, האנסן והפאנקים.
גורילה מונסון עלה מ-16% ל-49%, אבל זה כי הוא כבר לא מתאבק אלא מחוץ לזירה. תמיד אמרו שהכוח שלו הוא כפרומוטר, בוקר ואנפורסר של וינס האב, וניהל את ההקלטות והיה בעמדת הגורילה. הוא מצליח בקרב מתאבקים של ה-WWE, כיום ובעבר. כמו בוב באקלנד, עוד מישהו שהשתנה הוא מאסאקאטסו פונאקי. בשנת 2000, אחרי שהפסיד לריקסון גרייסי בטוקיו דום, הוא הודח. במשך שנתיים יותר ויותר אנשים רצו להחזיר אותו. הוא לא חזר להתאבק, אז זה לא דרש שינוי. אבל בשנת 2000, שבע שנים אחרי שפאנקרייס שינתה את העסק כשהחזירה את השוט, הם לא היו אהודים כמו ב-1993-96. PRIDE לא הייתה גדולה כמו היום ושוטינג לא נחשב. כעבור ארבע שנים, זה שינה את יפן. פונאקי, שהוביל את PWFG, כמו מינורו סוזוקי וקן שאמרוק, הקים את פאנקרייס כארגון היאבקות אמיתי. בהתחלה הם אפילו השתמשו בחוקי היאבקות. הוא היה הכי חשוב מהם ביפן, הכוכב שעזר לארגון. הוא ניצח את קן ופרנק שאמרוק, באס רוטן, ועוד. במקום להיות מתאבק עם פוטנציאל שהקים ארגון נישה והיה שוטר נחמד, הוא הפך לחלוץ ששינה את ההיאבקות היפנית, לוחם אגדי שניצח אנשים אדירים. הקרבות לא בהכרח מרשימים, עד 1998 זה היה פרימיטיבי, ופונאקי שהתאמן אצל קארל גוטץ' הוביל עליהם. ההפסד של שאמרוק לפונאקי היה כששכב על הגב כדי להימנע מפציעה לקראת הטורניר של UFC כי רצה לנצח את רויס גרייסי. פונאקי ופאנקרייס כעסו על זה, אבל בזמנו שאמרוק היה הלוחם הכי גדול בעולם. פרנק היה סתם טירון, ופונאקי היה בשיאו. היום אנשים חושבים שפונאקי היה ברמה שלהם לפני שנפצע, והם למדו ממנו המון. הוא כן היה מדהים אבל לא היה גדולכל כך. אם היה מנצח את ריקסון גרייסי זה היה שונה. הוא פישל במשחק הגדול. בלי פונאקי, האם PRIDE הייתה אהודה? ההיאבקות הייתה משתנה? לא עד כדי כך, אבל PRIDE נוצרה בגלל שרצו קרב של ריקסון גרייסי-נובוהיקו טאקאדה, ו-UWFi הייתה יותר חשובה. PRIDE היו מתים כשטאקאדה נחשף אלמלא סאקוראבה היה הופך לגיבור. פונאקי לא חשוב, אבל הוא כן היה בחור מפתח שם. בנוגע לתמיכה בקבוצות שונות- סאקוראבה קיבל תמיכה גדולה. טייקר השיג 17% אצל היסטוריונים, 96% אצל הפעילים ו-60% אצל כתבים ומתאבקים לשעבר. בוב באקלנד השיג 82% אצל היסטוריונים, ו-32% אצל הפורשים. מאסאהירו צ'ונו לא הצליח אצל היסטוריונים ומבוגרים, אבל 76% אצל מתאבקים ו-66% אצל כתבים הכניס אותו. אולטימו דראגון היה חזק עם 86% אצל היסטוריונים ומתאבקים, טוב אצל הכתבים, וחלש אצל המבוגרים. קורט אנגל השיג 17% אצל ההיסטוריונים ו-58% אצל הכתבים, אבל 89% מחבריו הצביעו לו, וגם מתאבקים פורשים אהבו אותו. טריפל אייץ' השיג 93% אצל המתאבקים, אז בסקר אנונימי זה מראה כמה הוא מכובד. גם אצל כתבים הוא הצליח, אבל היה חלש אצל הכתבים ו-37% אצל הפורשים ששנאו אותו, זה חצי מאנגל.
ג'סי ונטורה קיבל תמיכה ממתאבקים, ובאופן מפתיע כי לא היה וורקר טוב, אצל הפורשים. המתאבקים רואים אותו כאגדה כי זכרו אותו כפרשן צבע מדהים. 5% בלבד אצל ההיסטוריונים, וזה מפתיע כי הפך לדמות חשובה וזה אמור להרשים אנשים שראו מתאבקים מעורים בחברה. דון פריי שנחשב לקשוח, השיג תמיכה של 83% אצל הוותיקים ו-65% אצל המתאבקים. 29% מההיסטוריונים הצביעו. קיושי טאמורה השיג 76% אצל המתאבקים. הירושי האסה השיג 71% אצל ההיסטוריונים ופחות אצל כל השאר. גורילה מונסון הצליח אצל כל המתאבקים ולא טוב אצל כל השאר. הפריבירדס הצליחו אצל הכתבים כמו תמיד, אצל מתאבקים שגדלו עליהם, אבל רע אצל ההיסטוריונים ולא טוב אצל הוותיקים. דיק מורדוק השיג 74% אצל הפורשים אבל לא הצליח בשאר. פול היימן הצליח אצל מתאבקים ולא אצל השאר. אג'ה קונג הצליחה אצל היסטוריונים, וגם בלו פנת'ר. המידנייט אקספרס השיגו 62% אצל מתאבקים. ג'ימי סנוקה גם הצליח אצלם. אדי גאררו השיג 53% אצל הוותיקים. אמנם חושבים שהוא ברמה של אנגל ובנואה, אבל בנואה השיג אצל מתאבקים 73% ואנגל עוד יותר, ואדי רק 45%, אז הוא לא ברמה הזאת והוא גם נכשל בפסגה. הוא מתאים לאולטימו דראגון ונהדר בזירה. ונטורה ומונסון לא נחשבים אצל המתאבקים אז זה לא פגע בהם. טריפל אייץ' ופריי גם לא, כי כנראה היו נבחרים בבחירות חלשות. טאמורה, האסה, הפריבירדס, ויליאנו 3, מורדוק, היימן, קונג ופנת'ר נפגעו מהתחרות. וולק האן ורוי שיר הצליחו אצל ההיסטוריונים. שיר היה פרומוטר מעולה בצפון קליפורניה בשנות ה-60 וה-70 ונתן בוקינג ארוך והגיוני והכיר מתאבקים. 82% אצל היסטוריונים ו-53% אצל מתאבקים שעבדו איתו, אבל לא חיבבו אותו והמתאבקים והכתבים לא הצביעו לו. מייק טניי דיבר על זה שהצביע, והצביע לג'סי ונטורה ול-11 אנשים שהיו ב-11 המקומות הראשונים.

YossihNew · 10/10/24

קורט אנגל- על הנייר, הוא נראה כמו אגדה ענקית, אבל מה שלא על הנייר הכי מרשים. באליפות ההיאבקות ב-1996, הוא נחת על ראשו כשניסה להימנע מאובדן נקודות. הוא פרץ דיסקים בצוואר שפגעו לו בעמוד השדרה, סדק שתי חוליות ונפצע בשרירים. הוא פיגר בשלוש נקודות בקרב, אבל זה לא היה חשוב. הפציעה עצרה אותו לשתי דקות. אנגל חזר והוריד את יריבו כדי לנצח 4-3. כעבור שש שעות, בכאב, הוא התאבק מול מישהו שידע שלא יוכל להוריד אז ניסה לחסל אותו בעמידה. זה היה תיקו, אבל אנגל שלט יותר, ולכן ההחלטה הייתה שהוא ניצח וזכה באליפות הלאומית. כשנבדק, הוא גילה את החדשות ושחלומו האולימפי נגמר. הוא צריך לנוח חצי שנה או שיסתכן בשיתוק. הוא הלך לרופאים, ניסה לקבל חוות דעת שנייה, ולא קיבל. ואז הוא מצא רופא שהיה מוכן להזריק משכך כאבים חזק לצוואר שלו. הוא היה צריך את זה כדי להתאמן וכדי להתאבק. כאלוף לאומי, הוא הצליח להימנע מהטורניר שהמובילים בתחום היו צריכים להיכנס אליו, שהיה מלא בכוכבים אדירים כמו מארק קולמן ומארק קר. הוא ניצח את הזוכה פעמיים רצוף כדי להרוויח מקום בנבחרת ארה"ב. הכאב נרגע מספיק באולימפיאדה כך שהצוואר לא הפריע לו מדי שם. כעבור שבע שנים, הוא צריך וליום כדי לישון ושוב הצוואר שלו נפגע בסיבוב מעבר לים, ונדמה היה שיזקק לניתוח צוואר שישבית אותו לשנה. הוא היה אמור להתאבק בקרב קצר ולהפסיד את התואר, אבל ביקש מווינס מקמהן להילחם ברסלמניה 19 במיין איבנט, מול 54,097 איש. באופן שנוי במחלוקת וינס אישר לו את הקרב. אנגל לא יכול היה להתאבק, שלא לדבר על להוביל את המופע הגדול של השנה, כשזרוע אחת מתנוונת מנזק עצבי ולהסתכן כמו פול אורנדורף, כוכב שהרוויח כל כך הרבה מול האלק הוגאן בשנות ה-80 כשנפצע בצוואר, והמשיך להתאבק עד שלא התאושש מזה. אנגל נכנס לזירה, נתן קרב ארוך, ואם לסנר לא היה מפשל בשוטינג סטאר פרס בסוף, זה היה מועמד לקרב השנה. אחרי האדרנלין, אנגל נכנס להלם מכל מה שעשה לעצמו בקרב ואושפז עם לסנר, שכמעט סיים את הקריירה שלו כשנחת על הראש במה שהיה אמור להיות הסוף. אנגל לא עבר את הניתוח שדוקטור לויד יאנגבלוד הציע אלא ניתוח חדש, וחזר לזירה, מרגיש טוב מתמיד, תוך כמה חודשים, כאילו לא פספס כלום. אבל בדיעבד אולי זה פגע בו. הצוואר שלו נפצע עוד פעמיים ב-17 החודשים האחרונים, והוא חשב שאולי לעולם לא יתאבק מספיק זמן כדי שידברו עליו כמו ריק פלייר וברט הארט, המתאבקים הנערצים עליו. הוא בגיל 35, ומקווה לעוד שלוש שנים בזירה, ורוצה לפרוץ במשחק בטווח הארוך.
בתור האיש היחיד בהיסטוריה שהיה הכי טוב בהיאבקות במשקל שלו- אלוף עולם ב-1995 וזוכה מדליית זהב ב-1996- ואחר כך המתאבק הכי מדהים בין 2001-2003, המחיר היה גבוה. אנגל עבר מעל ומעבר כדי להשיג את הדברים שמעטים השיגו, והאמין שפציעות ועצות מרופאים לא חשובים. התוצאות הן שהוא לא שומע באוזן שמאל. יש לו נזק עצבי בפנים. הוא עבר שישה ניתוחים בברך, שניים בצוואר ויהיה לו עוד אחד בעתיד. לפני שנים, עוד לפני הפציעות בצוואר, אשתו אמרה שהיא דואגת שיגמור בכיסא גלגלים לפני גיל 40. הישגיו בהיאבקות יותר מרשימים כשמסתכלים על הכל. אנגל עשה את ההפך מהרוב בנוגע למשקל- רוב המתאבקים, לפני ששינו את היאבקות החובבים בגלל מוות מהתייבשות, ירדו במחלקות המשקל. אנגל סירב לרדת מחלקה במשקל כדי להתאבק במכללה, וזה עלה לו במלגה בפן, לשם רצה ללכת, כי חשבו שהוא קטן מדי כדי להתאבק במשקל הכבד והוא סירב לרדת במחלקת המשקל. הגודל שלו עלה לו בפוטבול, כי רוב המחלקות חשו שהוא קטן מדי. אפילו באולימפיאדה, אחרי ארוחה גדולה הוא שקל 95 ק"ג, ויריביו חשבו שאלוף העולם בא קטן מדי ויתגברו עליו. במחלקת 100 ק"ג, יריביו היו עם יתרון של שמונה ק"ג, והם התייבשו ועשו דיאטה כדי לרדת לשם בשקילה, וחזרו לגודלם הטבעי מהר. ב-1992, כשאנגל ניצח את סילבסטר טרקאיי ששקל 124 ק"ג, כשהוא רק 90, הוא זכה בתואר NCAA למשקל כבד כשהיה האלוף הקטן ביותר אי פעם. הוא נולד בדצמבר 1968 וגדל בפיטסבורג, הצעיר מחמישה אחים שהיו מתאבקים טובים. הוא שיחק פוטבול בנבחרת המקומית והשחקן ההגנתי של השנה במערב פנסילבניה. הוא גם היה אלוף המדינה והתיכונים הלאומי ב-1987 להיאבקות במשקל כבד. באוניברסיטה היה אלוף לאומי לנערים ב-1988 במחלקת מאה ק"ג, והיה ב-12 הגדולים בטורניר של NCAA. באותה שנה, הוא הפסיד בקרב חופשי מול דן סאברן, אז המתאבק מספר 2 במדינה. לאחר שהאריך את לימודיו ב-1989, הוא חזר והתאבק בשלוש השנים האחרונות שלו בקולג', וזכה בתארי NCAA ב-1990 וב-1992, כשב-1991 היה מקום שני. הוא נפצע בברך ארבעה ימים לפני הגמר ב-1990. הברך השנייה נפצעה חודש לפני הגמר ב-1991. אחרי המכללה, ההישגים שלו, חוץ מאליפות העולם ומדליית הזהב, היו אליפות לאומית לסגנון חופשי ב-1995 ו-1996, גביע קנדה, האתגר של הנרי דגליין בצרפת- כמוהו, האיש היחיד שזכה במדליית זהב בהיאבקות ואליפות עולם מקצועית- בגרנד פרי בסלובקיה, בטורניר רוסי ובאליפות העולם בצרפת. הוא האיש הרביעי בהיסטוריה שזכה במדליית זהב, אליפות עולם, אליפות NCAA ואליפות תיכונים לאומית, לצד המאמן שלו דייב שולץ, קני מאנדיי וג'ון סמית'. הוא כבר בהיכל התהילה של פנסילבניה, וב-2001 נכנס להיכל התהילה של ההיאבקות.
הוא לא ראה היאבקות כילד ולא ידע כלום כשה-WWF הציעו לו 250,000 דולר לשנה אחרי האולימפיאדה. הוא לא שקל את זה. הוא הוזמן למופע של ECW, עם הרעיון שיבגדו בו כי יפרשן קרב של טאז, וטאז ירד עליו, כי פול היימן ניסה לשווק אותו כקשוח, ומה יותר טוב מלרדת על מדליסט אולימפי שלא ידע לאן הוא נכנס. זאת לא הייתה היכרות טובה, כי אנגל נפגע מזה שרייבן השתמש בצלב, וכעס ופול היימן התעקש שרייבן יתנצל על האנגל, בצורה הכי לא כנה שאפשר, כי לא רצה להתנצל כהיל. כעבור שנתיים, הוא חזר ל-WWF, והציעו לו הזדמנות למחנה אימונים, כי חשו שהזמן לשווק אותו כמדליסט נגמר. הארגון גם נכווה ממארק הנרי, אז להציע כסף למישהו מהאולימפיאדה לא היה מובטח, למרות שברוק לסנר קיבל המון כסף כעבור שנתיים כשסיים מכללה. הוא התאמן אצל דורי פאנק ג'וניור, וכעבור כמה ימים, באוגוסט 1998, התאבק לראשונה נגד טום פריצ'רד. לאחר כמה ימים במחנה, כבר ידעו שהוא מעולה. הוא חתם על חוזה, ובמרץ 1999 נשלח לממפיס. ביולי 1999, ניצח את JR סמות'- ריקישי- על תואר פאוור פרו אותו החזיק שבועיים, כשהפסיד לסטיב בראדלי בגלל ג'ים קורנט. הדיווחים היו מעורבים- היה ברור שיש לו יכולת אתלטית, והעבודה שלו בזירה הושוותה לג'ק בריסקו. נאמר שלמד את העסק מהר יותר מכל מעריץ שנכנס. הבעיה הייתה שהדמות הפייסית הנקייה לא הייתה אופנתית, אז הוחלט שיהפוך להיל. בממפיס, גם נדמה היה שיש לו שתי בעיות אחרות- הראשונה היא הגודל, כי ה-WWF הייתה ארץ הענקים. שנית, בעוד שדיבר יפה, הוא לא התראיין טבעי. ברנדון בקסטר דיבר בשבילו. אנגל הגיע לרוסטר הראשי בנובמבר 1999, ומיד הצליח כהיל, עם הגימיק של האתלט האמיתי היחיד ב-WWF. המעריצים לא ידעו בהתחלה איך לאכול אותו, אבל הדמות השחצנית שלא הייתה מודעת לעצמה הובילה להיט, והוא התעצבן בטענה שלא צועקים בוז למדליסט אולימפי. פעם הוא צעק שהקהל עודד את ואל וינס, כוכב פורנו, על פניו. כדי להבין כמה הרשים כמתאבק בזמן קצר, בארבע השנים האחרונות הוא היה מקום שישי, שלישי, ראשון ושני במתאבק השנה. רק שני אמריקנים הצליחו כל כך בפרס הזה- ריק פלייר והאלק הוגאן. הוא זכה בארבעה תארי WWE, אחד של WCW אחרי הרכישה, תואר בין יבשתי, תואר אירופאי, תואר ארה"ב ואליפות הזוגות של סמאקדאון עם בנואה, והוביל 13 אירועים בתשלום. הקרבות שלו עם בנואה ב-2000-2003 הסתיימו ברויאל ראמבל 2003, היריבות הכי טובה בזירה מאז פלייר-סטימבוט, כמו ג'ק בריסקו-דורי פאנק ג'וניור. לאף אחד בתקופה ההיא לא היו כל כך הרבה טובים. פרט לכריס בנואה, לא היה מתאבק עקבי יותר ממנו בארה"ב, והיו לו כל כך הרבה קרבות טובים בזמן קצר, עד שהם כמעט הפסיקו לבלוט. בין רסלמניה 18 ל-20 היו לו 16 קרבות יחידים, משולשים או זוגות באירועים, מתוכם 11 מעל 4 כוכבים והיחידים מתחת ל-3.5 היו מול הוגאן וביג שואו.
ב-2003, היו לו שלושה מעשרת הקרבות הטובים של השנה- מקום שני עם בנואה ושיא לקרבות אמריקניים, ומקום שביעי ועשירי עם לסנר, וגם פיוד השנה עם לסנר. ב-2002, הוא זכה בפרס מתאבק השנה והמתאבק המדהים, שרק מיטסוהארו מיסאווה וריק פלייר הצליחו להשיג. הוא גם השיג מקום שני עם אדג', מקום רביעי עם בנואה מול הגאררוס וריי מיסטריו ואדג', ומקום שישי מול בנואה ברשימת פיוד השנה, מקום שלישי עם בנואה בצמד השנה, המתראיין הכי טוב, הכי טכני וקרב השנה עם בנואה מול אדג' וריי, וגם הקרב מול בנואה הגיע למקום תשיעי. ב-2001, היה לו מקום רביעי מול אוסטין ושביעי מול בנואה בפיוד השנה, ושלישי במתאבק הטכני ובמתראיין. וזאת קריירה שלא נוהלה כהלכה. אנגל התחיל לפרוץ בשנת 2000, בפיוד משולש אהבה עם טריפל אייץ' על סטפני מקמהן. סטפני והאנטר היו נשואים בסטוריליין, לפני המציאות. אנגל ניסה להפריד ביניהם. היה ברור שהם צריכים להיות ביחד וטריפל אייץ' הפייס, אבל זה לא קרה והפיוד הפסיק. זה היה קובר מישהו אחר- טסט לא התאושש מקבירה דומה- אבל אנגל היה כל כך טוב עד הכותבים אהבו לכתוב לו קומדיה, עם אדג' וכריסטיאן כצוות ECK. המתאבקים, כמו רוק ואוסטין, אהבו לעבוד איתו, ובגלל שרצה לתת קרבות טובים כל פעם שהתאבק, הוא נתן המון קרבות טובים בטלוויזיה. אבל הוא היה קומי יותר מדי, וזה פגע בו כמיין איבנטר. אנגל מעולם לא הצליח לבסס את עצמו כמושך קהל רציני, למרות שהקהל צעק "יו סאק" עליו כי היה ברור שהוא כוכב. החנוניות שלו הקשתה עליו להפוך לפייס כמה פעמים. הוא גם נפגע ב-2003 כשלארגון היה אנגל קל עם לסנר לאחר רסלמניה כפייס, והם הרסו גם את זה. עכשיו האתגר הכי גדול שלו- לא רק שיחזור אחרי פציעת צוואר רביעית, אלא גם מתפקיד מנכ"ל בטלוויזיה שהיה הדבר הראשון מאז ניסיונו להיות שדרן ספורט אחרי האולימפיאדה שנכשל.
אנגל הוא אחד מהמתאבקים הפעילים האחרונים שיש להם המון כבוד אצל ותיקים. הוא היה המתאבק האהוב על לו ת'אז כשזה נפטר, ואגדות כמו ברט הארט שקרא לו המתאבק הטוב היום, ריק פלייר שקרא לו האתלט הגדול ביותר שראה, הארלי רייס ודאסטי רודס אמרו שהוא הטוב ביותר היום. אנגל זכה בתואר ה-WWF הראשון שלו באוקטובר 2000 מרוק, פחות משנה אחרי שהתחיל להתאבק. רוק זכה בו שוב בפברואר 2001 לקראת הקרב מול אוסטין ברסלמניה. הכהונה השנייה הייתה כפייס, הוא זכה בפיטסבורג, עיר מגוריו בספטמבר 2001 מאוסטין והפסיד לו חזרה כעבור שבועיים ב-RAW. הוא זכה בתואר השלישי מביג שואו בדצמבר 2002, והפסיד ללסנר ברסלמניה 19. הכהונה האחרונה הייתה בקרב משולש מול לסנר ושואו ביולי 2003, ולסנר זכה בתואר בקרב איירון מן של שעה בסמאקדאון בספטמבר 2003, כשהוא ניצח 5-4. לאנגל כנראה נשארו רק כמה שנים בזירה, אבל הוא יהיה בארגון המון זמן, כמאמן, אייג'נט, פרשן או איש יח"צ. הוא אפילו שקל לנסות שוב באולימפיאדה ב-2004. הוא דיבר עם וינס על חופשה בסוף 2002, אחרי שנעדר מהתחום שש שנים, כשניצח את לסנר בקרב חובבים מאחורי הקלעים. אנגל אמר שזה היה קשה ושיבח את לסנר, אבל שלט שם. אבל כשהתאמן במרכז האימונים האולימפי ראה כמה התחרות השתפרה בשש שנים, והיו לו בעיות צוואר וברכיים אז הוא החליט שלא. הוא גם מעלה מודעות לאנגינה, מחלת לב שלקחה המון מבני משפחתו.

YossihNew · 10/10/24

הכהונה בת שש השנים של בוב באקלנד כאלוף ה-WWF הפכה אותו לאחד מאלופי העולם הוותיקים בהיסטוריה, ומתוך 67 מיין איבנטים במדיסון סקוור גארדן, הוא מילא 42 מתוכם- יותר מכל מתאבק אחר בהיסטוריה פרט לברונו סאמארטינו. הוא נולד באוגוסט 1949 במינסוטה, והיה מתאבק מהילדות. הוא לא היה טבעי, והפסיד יותר משניצח בשנותיו הראשונות כחובבן. הוא לא היה תלמיד טוב, ולא ידע לקרוא או לכתוב עד גיל 45, והתמקד בספורט והפך לשחקן פוטבול ומתאבק טוב בתיכון. במכללה, הוא היה כוכב בשני התחומים והפך לגיבור לאומי בשנה הלפני אחרונה כשהמכללה אירחה את אליפות NCAA. הוא ניצח וזכה באליפות המחלקה שלו, והמכללה הגיעה למקום הרביעי. בזמנו, מי שניצח במחלקה השנייה הלך לגמר של המחלקה הראשונה. באקלנד לא ניצח שם, בן פטרסון, לימים זוכה מדליית זהב, ניצח. ב-1972, הוא עלה מחלקת משקל לטובת הנבחרת, כי בראד רינגנס הגיע והיה חשוב ששניהם ישתלטו על התחומים. באקלנד היה מתאבק משקל כבד קטן, ורינגנס היה מקום שישי באליפות הלאומית, והם הובילו את המכללה למקום השני.
לאחר מכן, באקלנד שיחק פוטבול חצי מקצועי, ונתקל באדי שארקי, אויבו הגדול של ורן גאנייה, שאימן אותו בהיאבקות. באקלנד היה מאוד תמים בנושא, ואחרי אימונים, שלח תמונות לפרומוטרים. לירוי מקגווירק, אלוף לאומי לשעבר ששלט באוקלהומה, הביע עניין. באקלנד נסע בלי כסף, ושמר סוויטה במלון כי חשב שירוויח כסף. אחרי הקרב הראשון שלו בתחילת 1973 קיבל 10 דולר וישן במכונית. הוא גם רב בבר בשבוע הראשון בטריטוריה מול בחור קשוח שניסה להוכיח שמתאבקים מזויפים והפסיד. הוא היה ממש מדוכא. השאר אמרו לו לכסח את הבחור, כי אחרת העיר תחוסל מבחינת היאבקות. הוא התפרע אבל עזב את הטריטוריה. הוא הגיע לאמרילו, שם התחיל את הקריירה עם מתאבקי היכל תהילה אחרים- ג'מבו צורוטה וסטן האנסן, תחת דורי פאנק ג'וניור. באקלנד ידע להתאבק והיה חזק, אז הוא עשה מהלכים שרוב האנשים לא יכלו, והפאנקים אהבו אותו והוא התחיל את הקריירה. הוא קיבל פוש ככוכב חדש שהיה אלוף לאומי לשעבר, בתקופה שבה מתאבקי מכללות מעטים נכנסו לתחום, והייתה לו נישה. גאנייה שנא אנשים שהתאמנו אצל שארקי, אבל הוא רצה אלוף מכללות ממינסוטה. הוא הצליח מאוד בג'ורג'יה, שם לא היה אלוף, אבל אתגר את ג'ק בריסקו ב-1975 על התואר, בקרב שקודם כבריסקו-ברונו סאמארטינו בקרב אלופים, שווינס מקמהן האב הוציא ממנו את ברונו מחשש שיקבל קריאות בוז מהקהל המקומי, כי בריסקו גר באטלנטה.
סם מוצ'ניק, שאהב מתאבקים לגיטימיים וחש שזה נתן אמינות לאליפות, הביא את באקלנד כבחור חדש שבקרב הגדול הראשון שלו אתגר את הארלי רייס על תואר מיזורי. רייס היה על סף תבוסה ונפסל, וכולם ידעו שבאקלנד גדול. הוא התבסס בפלורידה אז. הפרומוטר אדי גרהאם שם אותו ואת סטיב קירן יחד כצמד, והם זכו בתארי פלורידה לזוגות מבוב רופ ובוב אורטון ג'וניור. זה היה פיוד חזק כי כולם היו אתלטים צעירים ורעבים. רופ ואורטון היו מהצמדים הגדולים בעולם, וקירן ובאקלנד היו פייסים רגילים. קירן שהיה כוכב בטמפה היה בצמד עם מייק גרהאם והיה הכוכב. בפלורידה, חשבו שיהיה אלוף עולם. הדבר הכי חשוב בקריירה של באקלנד התרחש אז: באפריל 1976, במדיסון סקוור גארדן, סטן האנסן הפיל את ברונו סאמארטינו על ראשו בבאדיסלאם, ושבר לו את הצוואר. הוא אושפז והרופאים ייעצו לו לפרוש. לאחר שחזר, הוא אמר לווינס האב שהוא מוותר על התואר. כשברונו זכה בתואר שוב בסוף 1973, ידעו שזאת תהיה כהונה קצרה עד שימצאו מישהו חדש. הכהונה ה"קצרה" נמשכה שלוש שנים ועוד לא היה מישהו חדש. אבל לאחר הפציעה, ברונו החליט לקצץ בלו"ז. וינס האב התקשר לפרומוטרים שונים ושאל מי יוכל להיות אלוף פייס, ורצה בחור כל-אמריקני, ג'ק בריסקו צעיר. מוצ'ניק ואדי גרהאם, שתמכו בבריסקו, הציעו את באקלנד. אחרי ניצחון בפסילה על רייס, באקלנד קיבל באפריל 1976 קרב מול ג'ין קיניסקי ונראה טוב, אבל הפסיד. המטרה הייתה להכין אותו לרייס, ולבנות את קיניסקי לקרב אליפות NWA מול טרי פאנק. באקלנד ניצח את רייס כעבור שבועיים וזכה בתואר מיזורי, מתחת לקרב של טרי פאנק-דיק דה ברוזר. באקלנד לא משך קהל, אבל חוץ מרייס קיבל יריבים רעים. הוא הביא 4,680 איש להגנת תואר מול לורד אלפרד הייז, שהיה דברן נהדר אבל לא מיין איבנטר רציני, ואחר כך רוג'ר קירבי, קילר קארל קרופ ואוקס בייקר, והשניים האחרונים היו אסון מולו ולא היו במיין איבנט. הוא הפסיד לרייס בפסילה באוגוסט מול 4,785 איש, וניצח בקרב חוטבי עצים בספטמבר מול 5,262 איש. הקרב הכי גדול היה באוקטובר מול טרי פאנק על תואר ה-NWA, בו פאנק ניצח בהכרעה הראשונה ואז הם התאבקו שעה בקרב מצוין, מול 7,830 איש. אז וינס החליט, שלא רק שבאקלנד יהפוך לכוכב הגדול שלו, אלא על הזמן. הוא קרא לסופרסטאר בילי גרהאם לבוא לביתו ואמר לו שיזכה בתואר באפריל או במאי, מחוץ לניו יורק, ויחזיק בו עד לפברואר 1978, אז באקלנד יזכה בו בגארדן. באקלנד הפסיד לבריסקו את תואר מיזורי בנובמבר מול 9,238 איש שבאו לראות את פאנק ורייס, וכעבור שלושה שבועות הפסיד לבריסקו בקרב חוזר מול 4,351 איש בסופת גשמים, כשהפסיד בהכרעה הראשונה לפיג'ר פור וסירב להיכנע המון זמן. הסטוריליין היה שנפצע כל כך עד שלא הצליח להגן על עצמו והפסיד בהכרעה השנייה. הממוצע אז היה 7,000-8,000 איש כל מופע.
הוא לא חזר לסנט לואיס חודשים. הוא וקירן הפסידו את תארי פלורידה לזוגות להוליווד בלונדס, באדי רוברטס וג'רי בראון, חודש קודם לכן. באקלנד היה מאוד מרשים פיזית. אמרו שהרים משקולות במשקל 225 ק"ג, והוא היה 1.85 מטר ו-104 ק"ג. לא ידוע אם זה נכון, אבל הוא ביצע מהלכים עוצמתיים, כמו הגוטץ' ליפט ביד אחת שעשה להוגאן ב-1980 כשהוגאן שקל 140 ק"ג, והאטומיק דרופ הכי טוב בביזנס, המומחיות שלו. הוא הרים את היריב מהמותניים והפיל את עצם הזנב על הברך, אבל באקלנד הרים את היריב מעל הראש, רץ בזירה והפיל אותו. באקלנד נחשב למתאבק טכני מדהים בגלל הרקע שלו, אבל היה סטיפי וסלופי עם המהלכים, ולפעמים הפיל את היריב רחוק מהברך אז זה נראה מרשים ומגוחך. הוא נסע קצת ליפן אז ועבד באול ג'פאן. הוא ערך בכורה ביולי 1974, בסיבוב הופעות בו הביאו מתאבקים טכניים. הוא הגיע עם מיל מאסקאראס, דני הודג', בוב רופ, ג'ורג' סטיל וסנדי סקוט. הוא עבד כג'ובר. הוא חזר כמה פעמים אבל לא קיבל פוש, אבל בגלל הרקע שלו, נחשב לכוכב העתיד.
אפילו לפני שברונו הפסיד את התואר, באקלנד הוצג ב-WWWF. הרעיון היה לתת לו פוש שנה לפני התואר, כי אמרו לווינס שיקח זמן עד שיצא אובר. באקלנד עזב את פלורידה, ופלורידה שודרה בניו יורק. בזמן שקיבל פוש כמתאבק טכני בניו יורק, הקהל ראה אותו עושה ג'וב נקי לבאדי וולף כשנפרד מפלורידה, ווינס זעם. זה באמת מוזר כי זה שודר בניו יורק, והטיסו את וולף לניו יורק כדי שיפסיד לבאקלנד. באקלנד קיבל פוש כזה ועוד לפני שברונו הפסיד את התואר, היה ברור שהוא היורש. בהתחלה עשו גימיק בו אמרו שפוליטיקה מונעת מבאקלנד להתאבק בערים. גרהאם ובאקלנד נלחמו רק פעם אחת לפני הקרב הגדול, במאי 1977, וגרהאם ניצח בספירת חוץ בסנט לואיס מול 5,222 איש. הבכורה של באקלנד בגארדן הייתה בספטמבר 1977 מול לארי שארפ, מתחת לקרב של גרהאם ודאסטי רודס שמילא את הגארדן ואת הפלט פורום לשידור הצמוד. הוא ניצח את מר פוג'י בהופעה השנייה שלו בדצמבר, מתחת לגרהאם-מאסקאראס. הוא הוכתר ככוכב בינואר 1978- קודם הוא היה בקרב רביעיות הדחות לפני המיין איבנט, כשהיה עם פיטר מאיביה, טוני גארייה ולארי זביסקו מול טורו טאנאקה, פוג'י, ברון סיקלונה וסטן סטזיאק, האלוף לשעבר. כל השותפים שלו הודחו לפני שנכנס, והוא ניצח את כל הארבעה האחרים. במיין איבנט, גרהאם היה אמור לנצח את מאסקאראס עם החבלים ובאקלנד היה אמור להבריח אותו כדי לבנות לקרב בחודש הבא. מאסקאראס סירב לג'וב, אז עשו סיום בפסילה ובאקלנד הבריח אותו. כעבור חודש, לפני גארדן מלא, באקלנד זכה בתואר מגרהאם עם אטומיק דרופ. הגימיק היה שהרגל של גרהאם הייתה על החבלים. עבור המעריצים זה היה צדק, כי גרהאם ניצח את ברונו עם החבלים. עבור גרהאם זה היה נהדר כי יכול היה להגיד שנשדד. הקרב לא היה קלאסי. מול וורקר טוב, באקלנד נתן קרב טוב. הוא היה חזק ואתלטי ובכושר מעולה, אבל הוא לא הצליח לסחוב יריבים גרועים, ול-WWWF הייתה מדיניות לתת לו מאתגרים הילים במשקל 136 ק"ג, והם לא היו וורקרים טובים. באקלנד וגרהאם מילאו עוד פעמיים את הגארדן, בניצחון של גרהאם בגלל דימום במרץ, וגרהאם אמר שבאמת נשדד, עד למילוי כפול- גם הפלט פורום התמלא, אז 24,000 איש- באפריל, בקרב כלוב בו באקלנד יצא מהדלת וניצח. בחודשים הבאים, כדי לבסס את באקלנד, וינס שלח את כל היריבים הגדולים של ברונו מולו, ובאקלנד ניצח את קן פטארה, ספירוס אריון, ג'ורג' סטיל, איבן קולוף וארני לאד.
באקלנד היה אז אחד מהאנשים הכי לוהטים בעולם. הוא לא רק הוביל בכל צפון מזרח המדינה, אלא גם עבד בפסגה בלוס אנג'לס וטורונטו, ועבד בסנט לואיס גם. הוא נלחם שלוש פעמים מול אלוף ה-NWA הארלי רייס- בסנט לואיס רייס ניצח בפסילה בנובמבר 1980 מול 7,980 איש מאכזבים- הקהל הממוצע היה 9,053 איש. בגארדן באקלנד ניצח אותו בפסילה בספטמבר 1980 מול אולם מלא, ובג'קסונוויל ב-1978 הם נספרו יחד בחוץ. הוא גם נלחם בטורונטו במרץ 1979 מול ניק בוקווינקל ונספר איתו בחוץ, וגם נלחם בסדרת קרבות מול אלוף NWF אנטוניו אינוקי החל מפברואר 1978. אחרי שריק פלייר זכה בתואר ה-NWA, הם נלחמו בקרב אלופים ב-4 ביולי, 1982 באומני באטלנטה- בספירת חוץ כפולה ובאכזבה כי באקלנד לא היה אובר שם. באקלנד שם את התואר על המפה ביפן. ברונו היה נאמן לג'ייאנט באבה, ולכן סירב לבוקינג יפני כי וינס היה עם הסכם אצל ניו ג'פאן ואינוקי. העובדה שווינס ויתר לדרישות של ברונו ללו"ז קל יותר ולמצב ביפן מראים כמה היה חזק. גרהאם היה האלוף הראשון שהגיע לניו ג'פאן, אבל למרות שהיה גדול מ-IWE, הסגנון שלו לא עבד עם הסגנון המהיר של אינוקי. ביוני 1978, בקרב אלופים, אינוקי ניצח בהכרעה הראשונה את באקלנד אחרי 40 דקות בספירת חוץ. בהכרעה השנייה הם עברו את השעה, אז אינוקי ניצח אבל באקלנד שמר על התואר. בסוף החודש אינוקי ניצח בהכרעה הראשונה בהכנעה, באקלנד הצמיד בשנייה, ובשלישית הם שוב עברו את מגבלת הזמן. בדצמבר הם נלחמו בקרב הכרעה אחת בלי מגבלת זמן, ואינוקי ניצח בספירת חוץ אז התארים לא החליפו ידיים.
בארה"ב, באקלנד קיבל יריב מרכזי רציני בסוף 1978- מאיביה. הסמואי החזק היה שותף שלו לפני שהיה אלוף, והשניים חזרו להיות שותפים. כולם ידעו שאם האלוף הגיע לטלוויזיה- אז הוא לא התאבק אלא רק התראיין בחליפה ועניבה, מה שאמר שהיה מעל השטויות- הגיע אנגל. מאיביה בגד בו, וזה הביא לשלושה קרבות גדולים בגארדן, כולל קהל מלא בינואר 1979 לקרב הכלוב הסופי. הוא היה מוגבל והקרבות לא היו טובים. אז היה גרג ולנטיין, אחד מהוורקרים הגדולים אז, והוא ובאקלנד נלחמו בתיקו נהדר של שעה בפברואר, וקרב חוזר בחודש הבא בו באקלנד ניצח אחרי חצי שעה. אחר כך היה קרב נוראי מול בולדוג בראוור, וקרב נהדר עם גרייט חוסיין ערב, לימים האיירון שיק. בקיץ 1979 היה פיוד מפורסם עם פאט פטרסון, בארבעה מופעים מלאים. אף מאתגר לא קיבל יותר משלושה קרבות, אבל פטרסון היה וורקר מדהים. הוא ניצח בראשון בספירת חוץ, אחר כך ספירת חוץ כפולה, בשלישי שוב ניצח בספירת חוץ, ואז היה קרב הכלוב בספטמבר. היום זה נחשב חיוור, אבל אז זה היה קרב הכלוב הגדול בהיסטוריה, אבל בעיקר בגלל פטרסון, שידע לעבוד בכלוב.

YossihNew · 10/10/24

בסוף 1979 באקלנד הפסיד את התואר בצורה מאוד מוזרה. לאחר שמילא את האולם לקרב נורא מול סווייד האנסן, ודימם יחד עם בובי דאנקם בקרב לא כזה טוב, הוא נסע ליפן בנובמבר 1979 לקרב מול אינוקי. אינוקי ניצח וזכה בתואר ה-WWF- כפי שנקרא אז. כמו עם תואר ה-NWA, אינוקי רכש כהונה של שבוע, שלא הוכרה בארה"ב. כעבור שבוע, בסוף סיבוב ההופעות, באקלנד היה אמור לזכות שוב בתואר, ואז נכנס חוסר האמון של היפנים. טייגר ג'יט סינג, יריבו הגדול של אינוקי, היה אמור להתערב ולגרום לו להפסיד, וזה קרה. אבל היסאשי שינמה, מנהל ניו ג'פאן ונשיא ה-WWF, הכריז שבגלל ההתערבות אין תוצאה והתואר לא החליף ידיים. באקלנד ודאנקם היו אמורים להילחם בקרב מוות טקסני בדצמבר שיצולם ליפן, כי אינוקי, טאטסומי פוג'ינאמי, סייג'י סאקאגוצ'י, ריקי צ'ושו, דיינמייט קיד שלא הגיע לבסוף ובאד ניוז אלן גם היו אמורים להגיע. אינוקי ושינמה עשו אנגל משלהם, ללא ידיעתו של באקלנד, כדי שאינוקי ילחם מול באקלנד בגארדן ויראה כמו מיין איבנטר ענק ביפן. התשובה של וינס האב הייתה כזאת: הוא התעלם מכל מה שקרה, והמשיך להגיד שבאקלנד היה אלוף גם בשבוע בו הוא לא היה אלוף. באקלנד הגן על התואר בערים אחרות כשחזר. בגארדן, וינס אמר שאינוקי הוא אלוף אומנויות הלחימה שניצח את מוחמד עלי, והוא ניצח את חוסיין ערב. כשבאקלנד ודאנקם באו לזירה, האוורד פינקל לא הכריז על אלוף ומאתגר והחזיק את התואר. ביפן, הוסבר שהתואר פונה, אבל לאינוקי היה קרב אליפות, אז באקלנד ודאנקם נלחמו על התואר הפנוי. כמעט אף אחד בניו יורק לא הבין, ומעטים ידעו על אינוקי אז. באקלנד נתן שני קרבות טובים עם פטארה, תיקו וניצחון בספירת חוץ, ואז קרבות גרועים עם אפה וסיקה שלא היו מיין איבנטים, כי ברונו וזביסקו, הפיוד הכי לוהט בטריטוריה, סגרו. במאי 1980 ניצח את פטארה בקרב מוות שהיה קרב השנה. הוא הפסיד לזביסקו בספירת חוץ בדרך לנקמה האחרונה של ברונו באצטדיון שיי. באותו הלילה, הוא והאלוף לשעבר פדרו מוראלס ניצחו את אפה וסיקה על תארי הזוגות, אבל הם פינו את התארים כי אסור היה לו להיות אלוף כפול. אחרי הקרב מול רייס, באקלנד היה צריך להפסיד קצת, וסרג'נט סלוטר נעל אותו בקוברה קלאץ', ולפני שברח, ארנולד סקאלנד, המנג'ר שלו, שבר את האחיזה וגרם לפסילה. זה היה כדי לשמור היט על סלוטר, כדי שברונו ינקום בחודש הבא כשבאקלנד ביפן.
המקמהנים, שכבר ראו את העתיד בהאלק הוגאן שקיבל פוש כהיל של פרד בלאסי, לא עשו קרב בין באקלנד להוגאן בגארדן, כדי שזה לא יתפרסם והוגאן לא יפסיד לו. הם עבדו במקומות אחרים בפסילות ובספירות חוץ, בקרבות הכי טובים של הוגאן אז. באקלנד הגן ארבע פעמים על התואר ביפן אז. הוא ניצח את דאסטי רודס בפסילה בקרב מאכזב, פעמיים את סטן האנסן בפסילה, ובאוגוסט 1980 הפסיד לאינוקי בספירת חוץ. בסוף השנה, באקלנד ואינוקי היו צמד החלומות של אלוף ה-WWF וה-NWF- למרות שחוקי ה-NWA קבעו שרק אלוף ה-NWA אלוף עולמי, בניגוד ליפן ולצפון מזרח המדינה שלא האמינו בזה. בדצמבר, בטורניר הזוגות השנתי, הם היו בלתי מנוצחים וניצחו את הוגאן והאנסן בגמר, כשהוגאן נכנע לאינוקי. הוא גם עבד בשמונה מופעים בסנט לואיס כדי לבנות את הקרב מול רייס. למרות שהיה אלוף WWF, הוא היה מידקארדר וזה פגע בקרב. כשהתאבק מול דיק מורדוק, כוכב מקומי, הם היו אפילו מתחת לקווין ואן אריק-אד ויסקוסקי, כשפלייר וג'ק בריסקו היו המיין איבנט. הוא נלחם מול פטארה חצי שעה מתחת לקרב של קווין-ברוזר ברודי. לאחר מכן ניצח את בוב בראון, רוג'ר קירבי, אל הייז ובאז טיילר. האנסן חזר ל-WWF כאיש ששבר לברונו את הצוואר לקצת זמןב-1981, עם שלושה קרבות, שניים מלאים והשלישי בכלוב מילא את הפלט פורום, כשהרגליים של האנסן הסתבכו בחבלים ובאקלנד יצא מהכלוב. האנסן היה כוכב ענק ביפן ואסור היה להצמיד אותו בכלל. באקלנד עבר את אנג'לו מוסקה וג'ורג' סטיל בקרבות רעים, ואז מילא שישה מופעים רצופים עם דון מוראקו, ולנטיין ואדריאן אדוניס, שלושה וורקרים מדהימים אז. באקלנד-אדוניס בבולטימור היה קלאסי. באוגוסט 1981, באקלנד ומוראקו נלחמו שעה, קרב אחרון שנמשך ככה בטלוויזיה עד טריפל אייץ'-בנואה. באקלנד ניצח בקרב ללא מגבלת זמן. באוקטובר 1981, התואר פונה מול ולנטיין רק בניו יורק, ובאקלנד המשיך להיות האלוף בשאר המקומות. בנובמבר ניצח את ולנטיין בכלוב. לאחר שהוגאן עזב את ה-WWF ביוני 1981, הם נלחמו ביפן בקרב חלומות לא טוב והוגאן הפסיד בפסילה. באקלנד והמושל לעתיד ונטורה נלחמו במרץ 1982 בקרבות שלא משכו טוב- 15,000 היה אז גרוע בגארדן- ובגלל המגבלות של ונטורה זה היה רע. הוא חזר עם שלושה קרבות מול אולם מלא מול ג'ימי סנוקה, שהיה מדהים אז.
באקלנד משך קהל ב-1982-83, אבל הוא היה לא מגניב, בעיקר לצעירים. הפייס הצנוע התחיל להימאס. לבאקלנד תמיד הייתה אמינות ואפילו שהיה קטן מיריביו, הוא נראה טוב יותר מכולם. אבל אחרי שפגש את קארל גוטץ' ביפן, שהיה מאמן של מתאבקים יפנים שהפכו לטובים בעולם, באקלנד השתכנע שהוא לא צריך להרים משקולות. הוא החליף את האימונים לאימוני סיבולת ארוכים, כמו עליות וירידות במשך שעה על כיסא, או גלגל משטח בטן, ותנועות משקל גוף אחרות. הוא תמיד היה בכושר טוב, וגם מי שלא אהב אותו כוורקר תמיד אמר שהוא לא הותש. אבל האימונים החדשים הביאו למבנה גוף שטוח ולא מרשים. אחר כך, הוא קיצר את שיערו, וזה לא היה מגניב, ולבש לבוש היאבקות חובבים. סנוקה המנופח והמעופף, שהיה היל, היה מגניב. בערים רבות באקלנד היה שנוא לעומתו, משהו חריג, בעיקר אחרי שסנוקה קפץ מהכלוב בגארדן ביוני 1982, החמיץ, ובאקלנד יצא ושמר על התואר. ביפן, הוא נלחם מול אלוף הג'וניורים טאטסומי פוג'ינאמי, וניצח אותו בינואר 1982, וגם באוגוסט 1982 בקרב המפורסם של דיינמייט קיד-טייגר מאסק בסומו הול. האנגל האחר שפגע בו היה כשגרהאם חזר. גרהאם לא היה כמו שהיה בגלל הסמים, וגילח את ראשו ועשה גימיק בו נעלם אחרי שנים והיה אלוף קראטה, אבל לא בעט ורק השתמש בצ'ופים. הקרבות לא היו טובים, אבל הפיוד הצליח ומילא שלוש פעמים את הגארדן. בנוסף, הפייס טרן של סנוקה והקרבות שלו מול לו אלבנו וריי סטיבנס עזרו. בערים אחרות, כשסנוקה לא היה, גרהאם-באקלנד לא הצליח, ובפילדלפיה, כשרבים האמינו שזה לא גרהאם כי גורילה מונסון כתב בטור המקומי שלו הספד וסירב לחזור בו, זה נכשל. אבל באנגל הגדול גרהאם כעס שבאקלנד לקח ממנו את התואר, והשמיד את התואר עם פטיש. כבקטע מטופש, באקלנד ירד על הברכיים והתחיל לבכות. פייסים לא היו כאלה. ועדיין- הארגון היה חזק ב-1983, ובאקלנד הגן על התואר וסנוקה היה פייס לוהט. הגיעו 19,000 איש בממוצע לגארדן בשנה ההיא, והרוב היה מלא באולם של 20,225 איש. אחרי שבאקלנד ניצח את גרהאם בדצמבר 1982 בקרב חוטבי עצים, הוא ניצח את ביג ג'ון סטאד בקרב רע, ואז קיבל מאתגרים חזקים כמו מוראקו, סלוטר וסטיל. האנדרקארד היה טוב עם סנוקה, שהפיוד שלו מול מוראקו בקיץ משך יותר מהתואר, בפעם האחרונה שהתואר הבין יבשתי משך יותר מתואר העולם. רבים עדיין זוכרים את התחושה שזה נגמר, באוגוסט 1983 בגארדן. כשפינקל הכריז על המופע הבא באופייניות, הוא הכריז שבאקלנד יגן על התואר מול הכוכב במסכה, ולא זכה לתגובה במקום לפופ אדיר. אבל זה שאמרו שסנוקה ומוראקו ילחמו בכלוב- בקרב המפורסם שמיק פולי צפה בו בסנוקה מבצע ספלאש- פיצה על כך.
היה ברור שבאקלנד, בגלל שהשתנה והתרבות השתנתה, הפך מהאיש הנכון בזמן הנכון ב-1978, לאיש מאוד לא נכון ב-1983 להתרחבות לאומית. השאלה הייתה בנוגע למחליף. היה ברור שבלי בעיות סמים, סנוקה- גם אחרי גיל 40 הגוף המנופח והיכולות שלו גרמו לו להיראות צעיר, למרות פרצופו המבוגר- היה יכול להיות הבחור. הבחירות הבאות היו קרי ואן אריק, בן 23, שהיה כריזמטי ועם בעיית סמים. אבל עם כמה שהיו גדולים, הבחירה הברורה הייתה האלק הוגאן. הוא היה מדהים אצל ורן גאנייה. ב-1983, המופעים שלו בסנט פול הביאו 16,000 איש בממוצע- בדיוק פחות מאולם מלא. הוגאן גם היה ביפן, ובמופעים בהם לא היה הגיעו 8,000 איש. הוא גם התפרסם מחוץ לתחום, בניגוד להמון מתאבקים אחרים, כי הופיע ברוקי 3 ומשם הופיע בטונייט שואו וקיבל כתבה בה אמר שהוא מרים 225 ק"ג, גולש מצוין וסירב לחוזה ב-NFL כי הרוויח יותר בהיאבקות. המקמהנים החתימו את הוגאן באופן סודי ביפן בטורניר זוגות, בנובמבר, והוא עזב את גאנייה. בדצמבר 1983, באקלנד הגן על התואר מול איירון שיק. עשו אנגל שפישלו בו מאוד, ששודר בטלוויזיה בסופ"ש לפני כן. באקלנד נענה לאתגר האלות הפרסיות של שיק והניף אותן. שיק תקף אותו, והרעיון היה שאלה של 34 ק"ג תיפול לו על העורף ותפצע אותו. באקלנד הפיל אותה על המזרן, וכשהוא שוכב על הפנים, לקח את האלה, הרים אותה בקלילות, ושם אותה על גב ראשו. אז לא צילמו מחדש. התירוץ היה נחוץ, כי שיק ניצח את באקלנד בקאמל קלאץ', וארנולד סקאלנד זרק את המגבת, מה שסיים ריצה של שש שנים. באקלנד צווה בידי מקמהן ג'וניור, שללא ספק רצה היל טרן של באקלנד ופיוד מול הוגאן, להגיד לכולם ולמתאבקים שלא ידע שסקאלנד יזרוק את המגבת ושבגדו בו, אפילו שזה לא היה העניין. וינס רצה שהמתאבקים יפחדו לבגוד בו כי דפק את הכוכב הגדול שלו. למחרת היום, הוגאן הגיע להקלטה הראשונה שלו ב-WWF, במלון צ'ייס בסנט לואיס, והשאר היסטוריה. הקריירה של באקלנד נגמרה מהר. היו לו כמה מיין איבנטים, כולל שני מקרים שמילא את הגארדן עם גרג ולנטיין, כאלוף לשעבר כשהוגאן עבד בערים חדשות עבור ה-WWF, אבל הוא קיבל פחות בוקינג, ולעתים נדירות במעמד טוב, ובכלל לא בטלוויזיה ובערים חדשות. עם החופש, באקלנד התחיל להקדיש יותר זמן להיאבקות חובבים בקונטיקט, שם קנה בית חדש בתור אלוף. כשחברו לשעבר, רינגנס, עזר לאמן את נבחרת ההיאבקות היוונית-רומית באולימפיאדה, באקלנד התאמן עם הנבחרת. זה לא זכה לפרסום כי הדבר האחרון שרצו היה לשמוע שבאקלנד, עם הגימיק הלגיטימי, חוטף ממתאבקים. ברגע מאוד מביך להיאבקות, ב-1984, כשטענו שזה ספורט והתחילו להתפרסם בגלל סינדי לאופר ו-MTV, לו אלבנו נבחר לייצג את ההיאבקות, אלוהים יודע למה, בעימות מול ג'ף בלטניק שזכה במדליית זהב. אלבנו צעק שקינג קונג באנדי יחסל את בלטניק, שצחק, ואז אלבנו דיבר על באקלנד, שנחשב לאמיתי בקרב המתאבקים. אלבנו לא ידע שבלטניק התאמן עם באקלנד והכיר אותו, ואז אמר שכל המתאבקים באולימפיאדה כיסחו את באקלנד. באוגוסט, וינס אמר לבאקלנד את התוכנית- להפוך להיל, לחמצן שיער ולהילחם מול הוגאן. הוא סירב ופוטר.

YossihNew · 10/10/24

הרעיון שבחור שהיה אלוף שש שנים שוחרר באמצע מלחמת היאבקות היה ענקי ליריבים של מקמהן. הפרומוטרים היריבים, ג'ים קרוקט, ורן גאנייה ואדי גרהאם נתנו לו בוקינג, אבל הבחור עם התסרוקת הלא אופנתית ולבוש המתאבק החובב, בלי התואר, גם לא שינה בצפון מזרח המדינה. פחות משנתיים אחרי שהיה מחמשת הגדולים בעולם ההיאבקות, הוא לא היה כלום, אפילו ביפן, אף ארגון לא רצה אותו. אחרי כל השנים בהיאבקות, הוא נשאר די תמים. הוא היה מריר כלפי הוגאן שהחליף אותו כאלוף. הוא ניסה לגרום למעריצים לחתום על עצומות וללחוץ על וינס לקבוע קרב בין הוגאן לבאקלנד, בו יפגע בהוגאן ויצמיד אותו ויזכה בתואר. נשמע כמו סרט יפה, אבל בהיאבקות זאת הייתה פנטזיה, והתעלמו ממנו. הוא ביקר את הוגאן, לא בשמו, כי היה מודל לחיקוי לילדים ואמר להם להתפלל ולקחת ויטמינים. באקלנד אמר שהוא לא יגיד לילדים לא לעשן ואז יתגנב ויעשן. הוא עזב את התחום כשה-UWF הביאו אותו לקרב גדול בדצמבר 1988, ומול 6,500 איש הוא הפסיד לנובוהיקו טאקאדה, ניצחון ענק עבורו וקרב מדהים למעריצים. אבל הארגון לא התלהב. הם הרשימו את באקלנד כשאמרו לו להיראות אמיתי, אבל באקלנד ביצע המון ספוטים מסורתיים, כמו זה ששם את הראש של טאקאדה בין ברכיו וקפץ באוויר, ולא הבין אותם. הרעיון היה שבאקלנד, שהיה כוכב ענק כאלוף בניו ג'פאן עם הקרבות שלו והרקע שלו, יוציא אובר את טאקאדה בקרב אמיתי, והוא יראה קשוח. כשהקרב נגמר, באקלנד הרים לטאקאדה את היד ואמר שהוא אמיתי. הוא חזר במאי לקרב מוזר מול מאסאקאטסו פונאקי. באקלנד חוסל בקרב היפנים כשפונאקי ואחרים, הלוחמים האמיתיים, חיסלו אותו במכון. פונאקי, בגיל 20, לא רצה לעשות ג'וב לבחור בקרב "אמיתי" אחרי שחיסל אותו במכון, ובעט בו. הפנים של באקלנד התנפחו מהבעיטות באימונים ובקרב, ופונאקי נפסל כי לא היה מקצועי, וב-UWF מעולם לא סיימו בפסילה. פונאקי ניסה להראות לכולם שהוא טוב מבאקלנד, אבל בעצם חשף את הארגון, כי ראו שהפסילה היא כי הוא לא מקצועי, אבל ה-UWF היו אמורים להיות אמיתיים. חברים של באקלנד, שגדלו עליו, שאלו אותו על זה כשחזר, והוא אמר שלא חסם את הבעיטות. הוא לא חזר.
הוא חזר ליפן ל-UWFi, כשטאקאדה היה הכוכב הגדול. הארגון התקשה, אז החזיר את אחד מהקורבנות הראשונים של טאקאדה בקרב זכור, וזה היה הגיוני. הקרב היה אסון. בספטמבר 1991, הם הביאו 5,100 איש, וטאקאדה עילף את באקלנד עם בעיטה תוך דקה וגרם למהומה במיין איבנט, אבל לא ברור אם זאת הייתה תאונה או בגידה, כי UWFi בגדו המון בקרבות של טאקאדה, בעיקר מול קוג'י קיטאו ויוג'י אנג'ו עשה את זה לאיירון שיק, אבל כנראה תאונה. המתאבקים הרגיעו את הקהל, ובאקלנד שהתאושש התנצל שעולף ואמר שיחזור כשילמד לחסום בעיטות. הם חזרו בנובמבר באותו בניין מהקרב הראשון שלהם, מול 6,200 איש וטאקאדה ניצח אחרי 17 דקות בארמבר. הפיוד ביניהם עזר לאהדה, אבל אחרי שניצח את אנג'ו בדצמבר מתחת לקרב של טאקאדה ואלוף האגרוף, הוא לא קיבל בוקינג. אחר כך זה היה הזוי. באקלנד, כמו ברונו סאמארטינו וברט הארט, ביקר את הכיוון של ה-WWF והתחום. אבל וינס תמיד אהב להחזיר את אויביו. סרג'נט סלוטר פוטר בשיאו, והדהים כשחזר ואפילו זכה בתואר ב-1991. החזרה של באקלנד הייתה יותר מדהימה, כאיש בן 43 שחזר לסיכוי אחרון לגדולה, ורצה את התואר שלו, כי הבטיחו לו כהונה. הסיפור הצליח טוב בצפון מזרח המדינה, כי נעדר לשמונה שנים והייתה נוסטלגיה עבורו, אבל בכל שאר המקומות בלי ההיסטוריה הוא לא הצליח. נורא מכך, העסקים השתנו. באקלנד חי נקי ולא היה מגניב, וכולם צחקו מאחורי גבו כשהתאמן ארוכות בחדר ההלבשה. בתחילת שנות ה-80, כשהיה הכי טוב, הוא נשאר במלונות אחרים מכולם כדי לא לחגוג, אבל הוא היה סתם עוד מתאבק ולא כוכב, וזה לא עבד יותר. הוא הפך להיל המטורף, מר באקלנד, שהאמין שהעולם השתגע במקומו. הוא יצא לחוף בבגדים ואמר שאנשים טעו כשנהנו מחופשת האביב. זה הפך אותו לדמות מבדרת עם היט גדול. הוא הפך לדמות שלו, וגם כשלא צפו, אם מעריץ ביקש חתימה, באקלנד, שהיה מהמתאבקים הכי מנומסים ונחמדים בעסק, החליט לא לחתום אלא אם המעריץ יגיד את כל נשיאי ארצות הברית. באקלנד אמר לילדים ללמוד, משהו שהוא עצמו האמין בו, כי הוא למד לקרוא ולמד היסטוריה אמריקנית. אבל ההיט לא הצליח בקופות, כמו כל דבר אחר אז, והקליק צחקו עליו. באקלנד היה גם וורקר גרוע מאוד אז, וזה לא עזר לו, כי המון אנשים לא רצו לעבוד איתו. פעם, כשקיבל פיוד האוס שואוז מול רייזור ראמון, סקוט הול הבהיר לכולם שבאקלנד בלתי אפשרי לקרב וסירב להתאבק איתו, אז דיק מורדוק הפך למנג'ר שלו וראמון ומורדוק עשו ספוטים בלעדיו. כמתיחה, באקלנד נשאר ברויאל ראמבל 1993 לשעה, כולל ספוט שבו נאלץ להתעלף ולמכור על הקרקע דקות שלמות. הקרב שלו ברסלמניה 9 מול רייזור היה רע, כי ראמון היה חייב להוכיח שבאקלנד חסר תקווה. הוא לא היה ברסלמניה 10 ולא השתמשו בו. הקרב האחרון שלו בגארדן ב-17 החודשים האלה היה ביוני 1993, מול ברט הארט מול 9,100 איש. בקרב הראשון שלו באירוע מזה 19 חודשים, סרבייבור סירייס 1994, וינס מילא את ההבטחה. באקלנד ניצח את ברט הארט על תואר ה-WWF בקרב מוזר. הוא נעל את האחיזה במשך דקות וברט לא נכנע. אואן הארט, שהיה בפיוד מול ברט, ניסה לגרום לסטו לזרוק את המגבת והוא סירב. זה המשיך כמה דקות עד שאואן שכנע את הלן לזרוק את המגבת כדי להציל את ברט, ובאקלנד הפך לאלוף כמו שהפסיד את התואר. אבל זה לא היה לטווח ארוך- הוא היה אלוף מעבר, וכעבור שלושה ימים, מול 7,300 איש, דיזל שהחליף את ברט הפצוע, נתן לו פאוורבומב תוך שמונה שניות וזכה בתואר. לבאקלנד נשאר עוד קרב גדול אחד בארגון, ברסלמניה 11, כשהפסיד לברט בקרב אני פורש, שנחשב לקרב הגרוע ביותר של ברט. ברט התלונן לפני הקרב שהקרב יסריח, אבל התלונן על סוג הקרב ולא על באקלנד. באקלנד חזר בתפקיד קומי ב-RAW בצפון מזרח המדינה, וניסה לגייס כסף מהקהל לפוליטיקה. לאחר שוונטורה נבחר למושל, המפלגה הרפובליקנית בקונטיקט, שהפסידה תמיד לדמוקרטים, ניסתה שבאקלנד יזכה עבורה במושב בבית הנבחרים בשנת 2000, והוא הפסיד. הוא גם היה מנג'ר היל של קורט אנגל.
באקלנד חזר ליפן ב-WAR ובבאטלארטס בתפקיד נוסטלגי. הקרב הגדול האחרון שלו היה באוקטובר 2001, בטוקיו דום בניו ג'פאן, לכבוד 50 שנה להיאבקות ביפן. הוא חזר בגיל 52 לצמד עם פוג'ינאמי, וניצח את הפאנקים, שאצל התחיל ושלחו אותו ליפן לפני 27 שנה. כעבור חמישה ימים נלחם בקרב אחרון, כשהוא ודורי פאנק ניצחו את פוג'ינאמי וסטיב קירן. באקלנד הוזמן לחזור להיכל התהילה ב-2004, אבל אחרי שהסכים סירב. הקריירה שלו הייתה ייחודית- הוא הפך לכוכב כי התאים בזמן בו מתאבקים חובבים מעטים נכנסו לתחום, והפרומוטרים רצו בריסקו חדש. אם לא היה אלוף WWF, הוא היה טוען גדול ואפילו אלוף ה-NWA, כי כבר טופח כשמקמהן האב רצה פייס חדש. כאלוף, הוא התאבק ביותר ארגונים מכל אלוף WWF בהיסטוריה, והיה טוב טכנית מכל אלוף קודם עד אז. אבל מעטים נפלו מגבהים כאלו במהירות. הסיפור של באקלנד הוא סיפור של תזמון, ואיך מישהו שלא הבין למה הוא אובר, השתנה כדי להיות אתלט במצב טוב יותר, ופגע בעצמו מאוד בכך.

YossihNew · 10/10/24

מאסאהירו צ'ונו, הפנים של ניו ג'פאן, נחשב בעיני רבים למתאבק היפני השני הכי אהוד בעשור האחרון, אחרי קייג'י מוטו. בנעוריו היה וורקר טוב, בעיקר בפסיכולוגיה. אבל אחרי טומבסטון בקרב מול סטיב אוסטין ב-1992, הוא חטף נזק רציני בצוואר, שהחמיר והגביל אותו. ועדיין, הוא שם ענק ביפן כאחד מהמתאבקים שהם ידוענים, והופיע בהמון פרסומות ועם מוצרי מזון על שמו. צ'ונו, מוטו ושיניה האשימוטו היו שלושת המוסקטרים שסחבו את ניו ג'פאן כארגון המוביל בעולם בשנות ה-90, עד שהשינויים התרבותיים בארה"ב ויפן שינו הכל בעסק. צ'ונו שיחק היל מרדן לבוש שחורים, מר אוגוסט כי שלט בטורניר G-1 שם ניצח המון.
הוא נולד בספטמבר 1963 בפרוור בטוקיו, ולא היה לו רקע חובבים. הוא שיחק כדורגל בתיכון, אבל לא היה כוכב, והיה בכנופיית אופנוענים. הוא היה מעריץ היאבקות גדול עד 1982, כשראה קרב של ריקי צ'ושו וטאטסומי פוג'ינאמי. לאחר מכן למד היאבקות במשך שנה, והיה מספיק רציני כך שבאפריל 1984 נכנס לדוג'ו של ניו ג'פאן ושרד את האימונים עם מוטו, צ'ונו, האשימוטו, אקירה נוגאמי, ג'ושין לייגר ומאסאקאטסו פונאקי. הוא ערך בכורה באוקטובר מול מוטו, יריבו הגדול. האשימוטו ומוטו היו מנוסים בג'ודו, ותכננו המון עבורם. צ'ונו, לעומת זאת, לא היה ידוע ביכולת לחימה, אבל נאלץ להרוויח הכל כשעבד קשה. אחרי שעבד בקרבות פתיחה וניצח את האשימוטו בטורניר האריות הצעירים לשנת 1987, הלך לחו"ל, ועבד בגרמניה, פורטו ריקו, אלבמה ובקנזס סיטי. בגרמניה פגש את אשתו, שטיפלה במרצ'נדייז של אוטו ואנס, אצלו עבד ב-CWA בין יוני 1987 לסוף השנה. בינואר עבר לקנזס סיטי וזכה בתואר הטלוויזיה. בוב גייגל ויתר על הארגון לג'ים קרוקט שהפך אותו לטריטוריית פיתוח וסגר כשהיו בעיות כספיות. גייגל החליט לפתוח מחדש וליצור אליפות עולם של WWA. צ'ונו ניצח את מייק ג'ורג' על התואר בפברואר, אבל הפסיד לו מהר והארגון נסגר. צ'ונו הלך לקנדה, שם היה אלוף זוגות, לפורטו ריקו, אלבמה, טנסי ואירופה. לפני שחזר ליפן באוקטובר 1988, הוא התאמן אצל לו ת'אז ונתנו לו פוש על בסיס זה. הוא למד מהלך הכנעה חדש, ה-STF. בדצמבר 1990, בספיישל מיוחד בשידור חי, צ'ונו ניצח את ת'אז בן ה-74 בקרב האחרון שלו.
כשחזר ליפן, הוא התחיל לקבל פוש. הרעיון היה שיתחיל להילחם מול מתאבקים גדולים ויפסיד להם, עד שינצח אותם ויהיה ברמה שלהם. הוא היה בטורניר על תואר IWGP הפנוי באירוע הראשון בטוקיו דום באפריל 1989, אבל הפסיד בסיבוב הראשון לביג ואן ויידר. הוא היה במיין איבנט של המופע המלא הראשון בטוקיו דום בפברואר 1990, כשהוא והאשימוטו הפסידו לאנטוניו אינוקי וסייג'י סאקאגוצ'י, כשת'אז שפט. באפריל 1990, הם ניצחו את האשימוטו ומאסה סאיטו וזכו בתארי הזוגות, ואז התחילו סדרה קלאסית עם הירושי האסה וקאנסוקה סאסאקי, שכולם הפכו ממנה לכוכבים. ההפיכה שלו לכוכב הייתה בטורניר G-1 אותו פרסם. הרעיון לערוך שלושה מופעים רצופים בסומו הול היה סיכון באוגוסט 1991, אבל הקהל היה מעולה. הכוכבים הגדולים אז היו צ'ושו, ויידר ובאם באם ביגלו. לאחר הטורניר- מוטו, צ'ונו והאשימוטו. צ'ונו ניצח את צ'ושו, ביגלו והאשימוטו, ובלילה האחרון נלחם מול מוטו בקרב הגמר. לאחר הקרב הקהל זרק מאות כריות לזירה כהערכה לקרב של חצי שעה שצ'ונו ניצח, דבר ששודר המון כדי לבנות את הטורניר הנוכחי. בסוף האירוע מוטו, צ'ונו והאשימוטו היו בזירה וספרו עם הקהל, כדי לסמן שהם הכוכבים החדשים. הבוקר ריקי צ'ושו, שהיה אז בשיאו, חשב שמעולם לא יהיה אנטוניו אינוקי חדש, אחד שיסחב את הארגון. כשאינוקי היה, טאטסומי פוג'ינאמי ניסה להשתלט, ולמרות שהיה ענק בזירה, לא משך קהל. צ'ושו הצליח יותר, אבל היה בן 39 ולא ראה את עצמו בזירה עוד המון שנים, ולא באור הזרקורים. הוא רצה לבנות שלושה כוכבים חדשים, ועוד המון מתחת כדי שיוכלו לעזור להם בקרבות זוגות. ב-4 בינואר, 1992, צ'ונו הפסיד ללקס לוגר בקרב אליפות WCW, באירוע עם צ'ושו-פוג'ינאמי. צ'ונו נבחר להילחם מול הזרים המוגבלים, כי יכול היה לסחוב אותם. אפילו היום, היכולת שלו לעבוד עם המון אנשים ומעמדו אפשרו לו להילחם מול האלק הוגאן, בוב סאפ וצ'יינה.
כשביל וואטס בא ל-WCW ב-1992, הדבר הראשון שרצה לעשות היה להחיות את תארי הזוגות והעולם של ה-NWA. הוא רצה שיהיו כמו בשנות ה-70 וה-80 ולא יופיעו ב-WCW. השם הזה ייצג אליפות למעריצים היפנים, כי ראו את לו ת'אז, הפאנקים, הארלי רייס, ג'ק בריסקו וריק פלייר כאלופים, אז ניו ג'פאן הסכימה לשתף פעולה למען גישה לאלוף. וואטס רצה אלוף יפני, כדי שזה יראה כמו תואר עולם. הפייבוריט היה מוטו, שהיה ענק ב-1989 ב-WCW. אבל בחרו בצ'ונו, מר אוגוסט, שזכה בטורניר G-1 על תואר ה-NWA וניצח את טוני הלם- לימים לודוויג בורגה- סקוט נורטון, מוטו וריק רוד בגמר. בהגנת תואר מהראשונות שלו, מול אוסטין, נפל על הראש ומבחינה אתלטית לא חזר לעצמו. רוד וצ'ונו נתנו את קרב השנה בגמר הטורניר, אבל כעבור חודשיים בהאלווין האבוק, נתנו את הקרב הכי גרוע של השנה. צ'ונו הפסיד את התואר למוטו ב-4 בינואר, 1993. הוא גם זכה בטורניר ב-1994 וב-2002, היחיד שניצח ארבע פעמים. באוגוסט 1994, הוא ניצח את קאנסוקה סאסאקי. באוגוסט 2002, הוא ניצח את יושיהירו טאקאיאמה, אחרי שניצח את הירויושי טנזן, שותפו הוותיק, בחצי הגמר.
הוא היה עדיף בקרבות זוגות עם טנזן כהיל. הוא היה חשוב במופעים של ניו ג'פאן, אבל מכיוון שהתמקדו בקרבות שוט ואגדות, הוא לא הוביל את המופעים הגדולים. באוגוסט 1998, מול 35,000 מעריצים, ניצח את פוג'ינאמי וזכה בתואר IWGP היחיד שלו. כעבור כמה שבועות פינה אותו בגלל הצוואר. צ'ונו-האשימוטו הוביל מופע של 13 ארגונים באפריל 1995, כקרב של ניו ג'פאן. שבועון ההיאבקות קבע את הקארד וכל ארגון רצה להשתתף במופע שלו כדי לשמור על יחסים טובים, אבל הקרב לא היה טוב יותר מכל השאר. האשימוטו ניצח כאלוף. היה להם קשה עם הקרב הטכני, אחרי חצי שעה של אול ג'פאן שגנבה את ההצגה, עם מיטסוהארו מיסאווה, קנטה קובאשי וסטן האנסן מול טושיאקי קאוואדה, אקירה טאו וג'וני אייס. אז הוא התחיל להתלבש בשחור ונאם כמו סטיב אוסטין, לפני סטון קולד. ליפן לא היה מישהו שירד על כולם כמו צ'ונו, והוא הפך לאהוד. הוא מכר הכי הרבה מרצ'נדייז וקיבל את השכר הכי גבוה בתקופת הצמיחה, 800,000 דולר לשנה. צ'ונו וטנזן זכו בתארי הזוגות הראשונים שלהם ביוני 1995 מול האשימוטו וג'ונג'י היראטה, לאחר שמוטו זכה בתואר IWGP מהאשימוטו ופינה את התארים שלו ושל האסה. הם הפסידו להאשימוטו והיראטה את התארים ביולי. כעבור שנה, הם ניצחו את קאזואו יאמאזאקי וטאקאשי איזוקה על התארים. בינואר 1997, הפסידו לפוג'ינאמי וקנגו קימורה שהתאחדו. צ'ונו הצטרף ל-nWo והופיע בנייטרו יחד עם מוטו. ה-nWo הצליחו ביפן עד הבעיות של WCW עם ניו ג'פאן בגלל מכירות מרצ'נדייז, והם הפכו לצוות 2000. מוטו וצ'ונו ניצחו את יאמאזאקי וקאנסוקה סאסאקי באוקטובר 1997, אבל מוטו היה זקוק לניתוח בברך. צ'ונו וטנזן זכו בתארי הזוגות בטורניר ביוני 1998, מול ג'נצ'ירו טנריו ושירו קושינאקה, ואחרי חודש הפסידו להם. צ'ונו קיבל עוד ריצה כשהתאחד עם טנזן, ובמרץ 2002 ניצח את יוג'י נאגאטה ומאנאבו נאקאנישי בגמר טורניר על התארים שמוטו וטאיו קיאה פינו כשמוטו עזב את ניו ג'פאן. הם החזיקו בהם עד יוני 2003, כשהפסידו ליוטאקה יושי והירושי טאנאהאשי. צ'ונו היה קצת הבוקר של ניו ג'פאן, מפברואר 2002 עד לתחילת 2004. הוא לא הצליח, אבל הארגון היה אסון. צ'ונו רצה להביא התערבויות, הילים אמריקנים וכו'. אינוקי תמיד רצה ללכת לכיוון השוט כדי לשכנע שהמתאבקים שלהם קשוחים. זה הבטיח כישלון והארגון ניסה לבנות מופע אחד סביב זה שישבו בחדר ויתווכחו.
צ'ונו הצליח, למרות האהדה היורדת, כי פתח דלתות לקרבות חלומות. אול ג'פאן חוסלה אחרי שכל המתאבקים שלה עזבו עם מיטסוהארו מיסאווה ל-NOAH, וצ'ונו שיתף איתם פעולה, מה שחיסל את ניו ג'פאן אחר כך. הוא היה הנציג של ניו ג'פאן ומילא את הבודוקן הול בספטמבר 2000 לקרב עם מאסה פוצ'י. הוא וקייג'י מוטו הצליחו באוקטובר 2001, כשצ'ונו אתגר את מוטו על הכתר המשולש. הוא גם ניצח את צ'יינה באוקטובר 2002 בטוקיו דום כשאינוקי התעקש שיסחב אותה. המופע גסס אבל בוב סאפ ערך בכורה והביא 38,000 איש. הוא נלחם מול הוגאן בקרב האחרון שלו באוקטובר 2003, מול 37,000 איש, וב-4 בינואר הוא וטנזן התאבקו מול מוטו וסאפ מול 40,000 איש, בתקופה בה המופעים לא הצליחו. בגלל שהיה כוכב מההתחלה, אף מתאבק לא יופיע בכל כך הרבה מופעים עם יותר מ-30,000 איש, כולל 37 מ-41 המופעים של ניו ג'פאן שם. הוא היה בקרבות מרכזיים ב-33 מופעים כאלה, כולל ארבעה קרבות אליפות עולם, שלושה על תארי הזוגות והמון קרבות חלומות. הפעם האחרונה שמילאו אולם ענק הייתה בצ'ונו-מיסאווה במאי 2002, קרב של חצי שעה מול 57,000 איש. קרב שלו במאי 2003 מול קובאשי, בו הפסיד בעקבות פציעת ברך, הביא 49,000.

YossihNew · 10/10/24

יושיהירו אסאי היה אוהד היאבקות פנאט בשנות ה-80, שחי את חלומותיו למרות הבעיות כמו ניתוח ברך כושל וחוסר היכולת לבסס את עצמו בארה"ב. הוא נולד בדצמבר 1966. כמתבגר, בשיא של טייגר מאסק המקורי, הוא נסע מנגויה לטוקיו כל סופ"ש ברכבת הקליע עם מעריצים אחרים. הוא ישן במלונות ודפק על הדלת של טייגר מאסק. הוא שינה את סגנון ההיאבקות במשקל קל בין 1981-83. טייגר מאסק חיבב אותו ואסאי הראה שהוא יכול לחקות אותו, וקיבל ממנו תלבושת אמיתית של טייגר מאסק.
למרות שהיה אחד מהאתלטים הכי חינניים בזירה, לא היה לו רקע אתלטי. ב-1986 התקבל לדוג'ו של ניו ג'פאן עם כריס בנואה, מקס פיין, בריאן אדמס, אל סמוראי ואחרים. הוא שרד את מחנה הגיהנום כפי שקראו לזה, אבל הוא היה בחור קטן, ובגובה 1.67 מטרים ומשקל 72 ק"ג הוא היה קטן מכדי להצליח. ב-1987 עבר למקסיקו, כי גראן האמאדה הקטן ממנו היה כוכב שם. עם אימונים בניו ג'פאן, הוא ערך בכורה תוך שלושה ימים וישר התחיל. הבכורה הייתה במאי 1987 בקרב שלשות מול לוס מיסיונריוס דה לה מוארטה, שעשו מהפכה בתחום. הוא עשה לעצמו שם במהירות, ובאוגוסט כבר היה אלוף שלשות וה-MVP של המתאבקים הזרים במקסיקו. ביולי 1988, זכה בתואר UWA למשקל קל מריי ריצ'רד באולם הכי לוהט אז- אל טוראו. הוא היה בן 21, הצעיר שהחזיק בתואר. הוא הפסיד את התואר באוקטובר.
הוא לא משך קהל, אבל יחד עם נגרו קאסאס וסילבר קינג, אסאי היה המתאבק הכי מגוון במדינה. בתחילת 1990, היסטסונה שינמה, בנו של היסאשי, רצה להקים ארגון, ועם הקשרים של אביו ב-UWA במקסיקו, הוא הקים את יוניברסל רסלינג ביפן. מיל מאסקאראס, קאנק ודוס קאראס כיכבו ביפן, ולוצ'ה ליברה, עם המסכות והתלבושות הצבעוניות והמהלכים היו טובים אצל הילדים, אבל פרט למאסקאראס הלוצ'דורים לא כיכבו בגלל גודלם. שינמה רצה ארגון לוצ'ה שהאמאדה יוביל, ואסאי היה כוכב עולה. אסאי פיתח ספוטים ידועים, כמו הפלאנצ'ה מהחבל שהפכה לנגיחה, והסלטה אל מחוץ לזירה, שנודעה כאסאי מונסולט. היה ברור שאסאי הצעיר והכריזמטי, ולא האמאדה, הוא הכוכב. כשהאהדה ביפן גדלה, הוא חזר למקסיקו כדי לחזור עם תואר, וזכה בתואר UWA למשקל אמצעי באפריל 1990 מקוצ'ילו. במאי קוצ'ילו זכה בתואר, וביוני אסאי ניצח בקרב האחרון. בדצמבר הוא הפסיד את התואר לסופר אסטרו. ב-1991, קונאן שכנע אותו לעבור מה-UWA ל-CMLL המצליחה. הבוקר אנטוניו פנה המציא לו גימיק שהיה חבר טוב של אוקטגון, מתאבק לוהט במיוחד שפנה יצר. הוא קרא לו אל אולטימו דראגון- לא הדרקון העליון כמו שחשבו, אלא הדרקון האחרון, התלמיד האחרון של ברוס לי, אגדת אומנויות הלחימה. הוא עבר ל-SWS של טנריו ועבד עם הילים ממקסיקו במידקארד. כשהארגון נסגר, הוא וטנריו עברו ל-WAR באותו תפקיד.
באותו הזמן, קרב הג'וניורים היפני שכולם רצו לראות היה ג'ושין לייגר-דראגון. אחרי שסמוראי זכה בתואר הג'וניורים מלייגר, דראגון הפך לאאוטסיידר הראשון שזכה בתואר IWGP כשניצח את סמוראי בנובמבר 1992. ב-4 בינואר, 1993, לייגר ניצח אותו בקרב שלא עמד בציפיות כי דראגון החליק פעמיים על החבל העליון. כשעבד ב-WAR, זכה בתואר UWA למשקל אמצעי כשניצח את קאסאס, והתואר עבר ליפן כי הארגון התפרק. הוא החליף את התואר עם סמוראי ובנובמבר 1994 פינה את התואר כי זכה בתואר ה-NWA למשקל אמצעי מיריבו הגדול אז, ליונהארט. הקלטת של כריס ג'ריקו-דראגון, שהייתה קרב השנה, הביאה לג'ריקו עבודה ב-ECW, כי היימן רצה קלטת של קרב של דראגון, שלבסוף לא הגיע לארגון. ביולי 1995 דראגון ניצח את ג'ריקו וזכה בתואר WAR הבין לאומי לג'וניורים, שהחליף במשך השנים מול ג'ידו, גרייט סאסוקה ויוג'י יאסוראוקה. ההישג הגדול של דראגון היה להחזיק בעשרה תארים שונים בסוף 1996. הג'וניורים היו בשיאם, אחרי שני טורנירי גביע סופר ג'וניורים, אז ג'ושין לייגר קבע טורניר על שמונה תארים שונים. דראגון היה אלוף ה-NWA למשקל אמצעי וסיכן את תואר WAR הבין לאומי לג'וניורים. סאסוקה היה אלוף IWGP לג'וניורים, מאסאיושי מוטגי היה אלוף הג'וניורים של ה-NWA, לייגר היה אלוף הג'וניורים של האימפריה הבריטית, שינג'ירו אוטאני היה אלוף המשקל הכבד קל של UWA, נגרו קאסאס אלוף המשקל הקל של ה-NWA, סמוראי היה אלוף ה-WWF למשקל כבד-קל והאמאדה היה אלוף WWA לג'וניורים. דראגון ניצח את לייגר שהיה לו גידול במוח וזכה בתואר הבריטי. כעבור יומיים הוא ניצח את אוטאני וזכה בתואר UWA למשקל כבד-קל ותואר ה-NWA למשקל קל. למחרת היום הוא הפסיד את ארבעת התארים לסאסוקה שהפך לאלוף הג'יי קראון. בנובמבר, דראגון ניצח את סאסוקה, ועם תואר ה-NWA למשקל אמצעי היו לו תשעה תארים. בסטארקייד 1996, הוא ניצח את דין מלנקו וזכה בתואר המשקל הקל של WCW, העשירי. אחרי שבוע, ב-4 בינואר, הוא הפסיד את הג'יי קראון ללייגר, וכעבור שבועיים הפסיד שוב את תואר המשקל הקל למלנקו. כעבור שנה הוא היה אלוף משקל קל כשניצח את אדי גאררו והפסיד לחובנטוד גאררה.
הוא הגיע ל-WCW באוגוסט 1996. הוא היה אז מהמתאבקים הטובים בעולם, אבל הגיע כדי שסאני אונו, חברו של אריק בישוף לאומנויות לחימה, ילווה אותו כמנג'ר סטריאוטיפי. אונו זכה בתביעה בטענה ששיחק תפקיד סטריאוטיפי. כמו כל המתאבקים המוכשרים, לא היה אכפת להם ממנו, והוא תמיד לא הצליח מול הכוכבים הגדולים שלא רצו סגנון אתלטי. דראגון נתן קרבות טובים והיה מכובד ב-WCW, אבל לא היה באמת כוכב. הוא גר אז במקסיקו, וב-1997 פתח את מכון טוריומון. התלמידים שלו היו מגנום טוקיו, סימה ודון פוג'י. הוא מצא בחור קטן שיכול היה לעשות כל מה שיכול היה וגם מה שלא יכול היה לעשות, דרגון קיד. טוריומון התחילו במקסיקו והגיעו ליפן. הם הפכו לארגון הקטן הכי טוב בעולם. ביפן, בקובה, הם מילאו אולם של 8,000 איש, משהו שאול ג'פאן, ניו ג'פאן ו-NOAH לא יכולים. הם התמקדו במתאבקים קטנים ויפים שעשו קרבות מהירים ואוויריים, לוצ'ה ליברה. הקהל שלהם היה מתבגרות ועקרות בית בגילאי 20, שחשבו שהמתאבקים הם חשפנים אתלטיים. דראגון וטאקאשי אוקומורה לקחו את הספורט המסורתי ויצרו קהל חדש. דראגון יצר קרבות והמציא גימיקים משוגעים כמו הבחור עם הכלב הדמיוני, בני הדודים של משפחת המלוכה הבריטית, הדוגמן האיטלקי, והתיירים מפלורידה עם ז'קט סטקייה ומכנסי זובז.
אבל הקריירה שלו חוסלה- כמתאבק, כאב לו מכל השנים. הוא עבר ניתוח מרפק משני ביולי 1998, אבל הרופא של WCW, שפישל כבר עם כמה מתאבקים, חתך לו עצב. אחרי שכמה ניסיונות לתקן את הבעיה ולהקל על הנמלול לא עבדו, חשבו שהקריירה שלו נגמרה, ורק בסוף 2002 הוא חזר. אחרי כמה מופעים ביפן ובקליפורניה שהצליחו, והוא יכול היה לעשות את רוב מה שעשה, הוא דיבר עם WWE, ורצה להגשים את החלומות שלו: להתאבק במדיסון סקוור גארדן, ולהופיע ברסלמניה. הוא ערך את הבכורה שלו במאי 2003, עבד כעבור חודש בגארדן, והיה חלק מקרב משקל קל ברסלמניה 20, באותו הבניין. הוא חיכה לזה כל הקריירה שלו, החליק בכניסה, והודח בידי ג'יימי נובל תוך שתי דקות. הוא ביקש חופש אחרי רסלמניה כדי לסגור כמה עניינים. הוא התאבק ביפן ובמקסיקו מאז, ועבד בניו ג'פאן במופע בטוקיו דום ובמופעים גדולים, אבל הקריירה שלו ככוכב נגמרה. הוא עזב את טוריומון, שמגנום טוקיו לקח ממנו וקרא לו דרגון גייט. הוא יחזור ל-WWE בסתיו, בלי מסכה ועם שמו האמיתי. ביפן ובארה"ב, נחשב דראגון לכוכב בין הכוכבים. הוא לא הכניס המון כסף במקסיקו וביפן, אבל היה מכובד כמתאבק משקל קל. הוא לא היה כוכב בארה"ב, אבל היה מהוורקרים הטובים בעולם מסוף שנות ה-80 עד 1998. אבל הוא כוכב בקרב המתאבקים ואימן את מתאבקי טוריומון, כולל מילאנו קולקשן AT ועוד, וגם עזר לכוכבי הלוצ'ה היפניים כמו סאסוקה, ג'ידו, ג'אדו, סופר דלפין וג'ינסאי שינזקי. חוץ מאימונים, הכריזמה והכוכבות שלו גרמה להצלחה של יוניברסל, מה שאפשר יצירת ארגוני ג'וניורים קטנים, שהמשיכו עד היום כמו דרגון גייט, מיצ'ינוקו פרו, אוסאקה פרו, DDT ואחרים.

YossihNew · 10/10/24

קרלוס לופז טובר היה הכוכב הכי גדול בימים הראשונים של הלוצ'ה ליברה. הוא נולד ב-1912 והיה מפתח גוף כשבספטמבר 1933, סלבדור לותרות' הקים את CMLL, ארגון ההיאבקות הראשון במקסיקו והוותיק בעולם. לופז ניסה אגרוף ושחייה כשעבר לגוודלחרה. חודשיים אחרי הפתיחה, הארגון הגיע לגוודלחרה, ולופז התלהב. הוא שאל את המתאבקים איך להיכנס, ובגלל מבנה גופו, אמרו לו לבוא למקסיקו סיטי. לפני כן, הוא נפגש עם דיאבלו ולסקו, המאמן הכי מוצלח בעולם. לופז היה התלמיד המוצלח הראשון שלו, ובאפריל 1934 ערך בכורה כקרלוס לופז במקסיקו סיטי מול אנריקה גונזלס. הוא הצליח במופעים הקטנים. תוך כמה חודשים, הוא הגיע לאולם הראשי. הקהל קרא לו טרזן בגלל מבנה גופו, ולותרות' קרא לו טרזן לופז. באביב 1935, הוא היה בפיוד עם סלבדור פלורס, הרקולס, והיה ברור שללופז היה משהו שלפלורס לא היה- יכולת היאבקות. בסוף השנה הוא נחשב למתאבק הכי מוכשר במקסיקו והכי מושך קהל. במרץ 1936, הוא זכה באליפות המשקל הקל הלאומית. ב-1937, היו לו קרבות מצוינים מול ראול רומרו והוא נחשב לקשוח. הוא היה אלוף שלוש שנים והפסיד במרץ 1939 לבובי בונלס, כי העבירו אותו למחלקת משקל אמצעי.
בפברואר 1940 הוא זכה בתואר המשקל האמצעי, המחלקה הכי חשובה אז במקסיקו, כי זאת הייתה אליפות העולם היחידה שלהם. זה הפך לתואר של ה-NWA בשנות ה-50, אבל אז זה היה של הנשיונל רסלינג אסוסיישן שהכירו בברונו נגורסקי כאלוף עולם. כעבור כמה שנים הגיע תואר המשקל הקל, ורק בסוף שנות ה-50 הגיע תואר המשקל הכבד-קל. לופז הפסיד את התואר בדצמבר 1941 למיגל גוזמן, לימים הפייס הגדול בטקסס והכוכב המקסיקני הראשון בארה"ב. לופז ביקש חופש בחג המולד ובשנה החדשה וזה בתואר שוב בפברואר 1942, והחזיק בו ארבע שנים. לותרות' ערך מופעים כל השבוע במקסיקו סיטי, באולמות ספורט קטנים עם 400-500 אנשים, וביום שישי באולם גדול יותר. הוא גם ערך מופעי אגרוף והייתה לו נבחרת בייסבול, כי ההיאבקות הייתה בצמיחה. הוא החליט לבנות אולמות משלו, הארינה קוליסאו. הוא עיצב אחת במקסיקו סיטי ואז בכל המדינה. לותרות' הצליח להוביל ככה במלחמות הארגוניות, כי לא שילם שכירות, וקיצץ הוצאות כשהעסקים היו בירידה. עבור פתיחת הבניין במקסיקו סיטי באפריל 1943, לופז הפייס הגדול הגן על התואר שלו מול ההיל הגדול במסכה שהפך לאהוד, אל סאנטו. היה אנגל גדול בו סאנטו וצ'ארו אגוואיו ניצחו את לופז ופירפו סאגורה. לופז ניצח בשתי הכרעות רצופות. בינואר 1944 לופז שוב ניצח, ובפברואר 1945, הצמד האטומי- סאנטו וגורי גאררו- ניצחו את לופז וג'ק או'בריאן.
סאנטו אמר שלא רק שלופז היה הכי טוב שיש אלא גם הכי אהוד. הוא היה אלוהים אז. לא גבוה, אבל רחב ובנוי היטב. איש חזק וזריז, עם מהלכים מדהימים. הוא ידע את כל המהלכים הקלאסיים, והיה בלתי מנוצח על המזרן. ומלא בחן. סאנטו אמר שלופז היה האיש הכי קשוח שנלחם מולו. לופז היה MVP במקסיקו ב-1940, 1944 ו-1948. ב-1942, הקרב שלו מול הארי פילדס נחשב לקרב העשור.
לופז הפסיד את התואר לגורי, אבא של אדי, בפברואר 1946. זה נחשב לקרב השנה, וזה שגורי ניצח את לופז ביסס אותו. לופז נשאר כוכב ענק עד 1948. אחרי 12 שנים בתור הכוכב המוביל שם, זה חיסל אותו והוא התחיל לעבוד בקרבות זוגות. השותף הבולט שלו היה אנריקה ליאנס, גיסו של גורי גאררו. הוא הוביל את מופע 15 השנים בספטמבר 1948 וניצח בקרב מול מייק קלי האוקראיני. הוא זכה בתואר המשקל האמצעי במאי 1949, בקרב ענק. הסטוריליין היה שקלי עומד לקחת את התואר ממקסיקו והארגון שילם המון כסף כדי שידחה עזיבה, ולופז ינסה להשאיר את האליפות במקסיקו. הוא ניצח בהכרעה השלישית. בספטמבר 1950 הפסיד לסוגי סיטו. לאחר שליאנס הופשט מהתואר ב-1952, ביולי 1952 לופז זכה בטורניר וביוני 1953 הפסיד לסיטו בפעם האחרונה את התואר. הוא זכה בתואר המשקל הכבד-קל בטורניר בספטמבר 1956 כשליאנס שוב הופשט ממנו. לופז לא היה אמור לזכות בטורניר אבל הזוכה הבריז. התואר התפנה בתחילת 1957, כשהקריירה שלו הסתיימה בגיל 44. הוא ביקש מגוארו פלורס, שטיפל בכסף לסלבדור לותרות' ג'וניור, הלוואה. חבר שלו היה חולה והיה צריך תרופה. לופז אמר שיוכלו להוריד את זה מהשכר שלו, אבל פלורס אמר שהם לא בנק. לותרות' ג'וניור היה קמצן מאוד, אפילו כלפי המתאבקים הגדולים, כי היה במונופול, ולכן מתאבקים רבים עזבו אותו. לופז כבר לא היה כוכב גדול, ועזב את התחום במרירות. הוא סירב לדבר שנים על התחום לאחר מכן. אחרי פרישתו, הקים רשת לחנויות מנעולים, והקדיש את עצמו לזה. הוא הופיע קצת בתוכניות קומיות. הוא מת מסרטן באוגוסט 1975, ביום הולדתו ה-63.

YossihNew · 10/10/24

אולי אחרים סללו את הדרך, אבל קאזושי סאקוראבה עקר את הדלת והפך לאיש המוביל ב-MMA ששם את PRIDE על המפה מבחינת אירועים חיים ופתח דלתות לעלייה ברמות השכר. אמנם 16-8-1 זה לא מתאים להיכל התהילה, אבל הוא הכניס הרבה כסף, ו-18 לוחמים היו מעל משקלו. הוא 1-0 מול אנשים במשקל מתחתיו, 8-1 במשקל שלו כשהפסיד רק בקרב בו שלט ולא נזהר, 3-1 באנשים מחלקה אחת מעליו ו-4-6-1 באנשים ששוקלים הרבה יותר ממנו. הוא הוביל את רוב עשרת האירועים הגדולים בתולדות יפן, כולל השניים הגדולים מול רויס גרייסי ומירקו קרו קופ. הוא הכניס 7 מיליון דולר בקרב מול קרו קופ והביא 71,000 איש לאצטדיון הלאומי של טוקיו לקרב הזה באוגוסט 2002. אבל יותר מהמספרים, הוא לקח ארגון גוסס ומפסיד, שחי מהמוניטין המזויף של נובוהיקו טאקאדה, שלא הצליח לנצח באמת, וגרם לו להמריא, החל מנובמבר 1999 כשהארגון נולד והפך ליפני הראשון שעצר מישהו ממשפחת גרייסי- רוילר בקרב שנוי במחלוקת. הוא הביא המון קהל לניצחונות על רויס, רנזו וראיין גרייסי בשנה הבאה, והפך לאגדה ביפן. בתחילת 2001, אחרי שהפך לג'וניור השני שנלחם קרבות שוט וזכה בפרס מתאבק השנה, הוא הגיע למקום שביעי בסקר המתאבק הגדול של המאה ה-20. הוא עשה פרסומות והדמות שלו היא ליצן הכיתה. אבל התהילה שלו וכוח משיכת הקהל שלו פגעו בו, כי הוא נלחם כשהיה פצוע, לעתים קרובות, ובקרבות מול יריבים גדולים שהרסו אותו. יש לו בעיות שתייה שנים והוא בקושי יכול להתכופף, ועוד נלחם ברמה גבוהה.
הוא נולד ביולי 1969, והתאבק ושיחק כדורסל בתיכון. אבל הוא העריץ היאבקות, בעיקר את טייגר מאסק. הוא למד באוניברסיטה בטוקיו והוביל את נבחרת ההיאבקות. לאחר שסיים ב-1992, התחיל להתאמן בדוג'ו של טאקאדה, וערך בכורה באוגוסט 1993. הוא גם עבד בדצמבר 1993 כשהפסיד לבאד ניוז אלן בקארד של UWFi עם הקרב של ויידר-טאקאדה שמשך 46,148 איש. בגובה 1.75 מטר ו-81 ק"ג, הוא לא נראה כמו כוכב. הוא הפך לוורקר טוב. באירוע הכי גדול ביפן, באוקטובר 1995 בטוקיו דום, כשטאקאדה נלחם מול קייג'י מוטו כש-UWFi פלשו לניו ג'פאן, הוא עבד בקרב הפתיחה והפסיד עם הירומיטסו קנהארה ליוג'י נאגאטה וקנדו קאשין, מול 57,000 איש ששילמו 6.1 מיליון, שיא הכנסות אז. סאקוראבה פתח גם ב-4 בינואר, 1996, כשהוא, קנהארה וקאניצ'י יאמאמוטו הפסידו לנאגאטה, קאשין ושינג'ירו אוטאני. למרות שרק פתח, הקרב הגדול היה במרץ 1996 כשהפסיד לקיושי טאמורה. היום זה היה מכניס כסף, אבל UWFi מתה אז, וניו ג'פאן עזרה להם וזכו להשפיל אותם בפיוד. כשסאקוראבה קיבל מיין איבנט, עם יוג'י אנג'ו מול טאקאדה ויוהי סאנו, הקהל היה 2,300 איש. השוט הראשון לא היה אגדי- ביולי 1996, הוא נלחם מול קימו, שניצח אותו עם שש נגיחות וגרם לו להיכנע למשולש. הוא לא הפסיד שוב ארבע שנים.
הבכורה הגדולה הייתה בטורניר UFC בדצמבר 1997. בגיל 28, בלי ניסיון או ניצחונות גדולים, הסיכוי שאגדה תיוולד היו מעטים. ארגון קינגדום, הממשיך של UWFi, ערך את האירוע גם, ושם שני אנשים שם- אנג'ו וסאקוראבה. UFC שמו שם את טנק אבוט ורצו לבנות אותו מול קונאן סילביירה. היפנים חשו שאנג'ו יכול לנצח את אבוט. למרות ששקל 83 ק"ג, UFC עוד לא שקלו ורק המציאו שהוא שקל 91. אנג'ו חוסל והפסיד בהחלטה לאבוט. סילביירה, שהוביל ב-27 ק"ג, כיסח את סאקוראבה. סאקוראבה חטף מכה והמשיך לרוץ, והשופט עצר את הקרב ונתן לסילביירה את הניצחון כדי להגן על המסכן. אבל העצירה הייתה מוקדמת- סאקוראבה סירב לעזוב, במחשבה שאם אנג'ו הפסיד גם הם ביזו את קינגדום, ארגון היאבקות ריאלי. הוחלט לעשות קרב חוזר, שהיה הגמר כי אבוט שבר את היד. כאנדרדוג, מבחינת מוניטין, גודל, וכוח, סאקוראבה ניצח עם ארמבר. פרנק שאמרוק היה אלוף המשקל האמצעי באפסט, כשניצח את קווין ג'קסון שזכה במדליי זהב באולימפיאדה, אבל היה כבד מסאקוראבה. דרשו קרב ביניהם והסכימו לו אבל הוא כנראה לא יקרה. סאקוראבה התחיל לנצח, והתפרסם בלוס אנג'לס. הוא היה בלתי יאומן בהכנעות. המתאבקים נחשבו למזויפים, אבל אמרו שהוא אמיתי. הוא נקרא "מים", כי להתאבק איתו היה כמו להתאבק עם מים. הוא ערך בכורה ב-PRIDE במרץ 1998 וניצח את ורנון ווייט. ביוני 1998 ניצח את קרלוס ניוטון עם נעילת ברך, וכולם בארה"ב נדהמו כי הוא היה לוחם מרשים. הקרב הכי חשוב בתחילת הקריירה היה מול אלן גוז שהיה כבד ממנו ב-9 ק"ג. אחרי חצי שעה, הקרב נגמר אבל גוז היה רוב הזמן על הגב וסאקוראבה לא הצליח להילחם מולו. אז הוא הבין שגלגלונים ובעיטות מעופפות על מישהו שוכב, ובעיטות, עזרו לו לנצח לוחמים ברזילאיים.
הוא עוד לא היה כוכב גדול מול ויטור בלפורט, מהלוחמים המפחידים בעולם שהוביל עליו ב-11 ק"ג, באפריל 1999. הוא שלט בו לגמרי במשך עשרים דקות. בלפורט שבר את היד בהתחלה וניסה לשכב על הגב. הפעם סאקוראבה נתן לו בעיטות קשות. בלפורט לא עמד, וסאקוראבה זכה לניצחון גדול על הנייר, אבל הקהל שנא את הקרב הרע וסאקוראבה הבין שקרב רע בו תנצח גרוע מקרב טוב בו תפסיד. אחרי שניצח ביולי 1999, הוא שיפר את מעמדו ביפן כי ניצח עוד ברזילאי בפער 9 ק"ג. הברזילאי הזה גם ניצח את מאסאקאטסו פונאקי בפאנקרייס, אז סאקוראבה נקם עבור המתאבקים. הוא ניצח בקלות את כולם. מה ששינה את PRIDE לנצח היה בנובמבר 1999. סאקוראבה התחיל לצאת לזירה עם מסכות ותלבושות של כוכביו, כמו טייגר מאסק, גרייט קאבוקי, מיל מאסקאראס, רוד ווריורס, ויידר ועוד. כוכבים קשוחים רבים כמו טאקאדה, קנדו נגסאקי, באם באם ביגלו ואחרים חוסלו בקרבות, אבל סאקוראבה הפך לאהוד אצל המעריצים הצעירים ביפן שאמרו שהמתאבקים הכי קשוחים. יפנים מעטים ניצחו ברזילאים, והקרב שלו מול רוילר גרייסי הביא 10,036 איש, לראשונה אולם מלא ל-PRIDE. הדרך היחידה להביא גרייסי לזירה הייתה ללכת לקראתם. במקום ריקסון, רויס או רנזו, שלחו את רוילר, במשקל 68 ק"ג, פער של 19 ק"ג מסאקוראבה. הם דרשו שני סיבובים של 15 דקות, בלי שופטים. כך שרוילר היה יכול למרוח זמן עד לתיקו ויגידו שניצח כי הוא הקטן. הם אפילו רצו שאם רוילר ישרוד יוכרז כמנצח. המון אנשים קנו כרטיסים ברגע האחרון בגלל הניסיון לשנות את החוקים, כי הבינו שסאקוראבה איום גדול. הגרייסים היו הילים בעיני מעריצי ההיאבקות וסאקוראבה היה כוכב. הקהל שנא את משפחת גרייסי וזה שלא היו שופטים. אחרי שנים שאמרו שהגודל לא קובע, הגרייסים, שטייחו הפסדים משנות ה-50 ואמרו שהם בלתי מנוצחים ב-MMA, אמרו שהגודל כן קובע. הרוב ידעו שאין סיכוי שסאקוראבה יפסיד, השאלה הייתה אם רוילר ישרוד עד לתיקו. רוילר ידע, ולא תקף כל הקרב וניסה למרוח. אבל הקהל ראה את רוילר מנצח בפער של 34 ק"ג את סאנו, כוכב היאבקות ענק שלא היה טוב בשוט. גרייסי נכנע רק פעם בחייו, בתחרות למישהו גדול הרבה יותר.

YossihNew · 10/10/24

סאקוראבה החליט לנצח בעמידה. אבל גרייסי נפל על הגב כדי למרוח זמן. סאקוראבה בעט לרגליים ולראש כששכב. אחרי דקה בה עמד, וחטף בעיטה ומכה חזקות, גרייסי נפל ונראה מודאג. בסוף הסיבוב הראשון, הירך הימני שלו החליף צבעים. סאקוראבה נתן לו מכה בתחילת הסיבוב השני, והרגליים שלו כבר נגמרו. הוא בעט בו כל כך, עד שהוא החליט לעמוד כדי להימנע מזה, למרות הפציעה. הוא השתעשע איתו בסיבוב השני, ואפילו עשה את הבעיטה המסובבת של טייגר מאסק. גרייסי חטף, אבל סאקוראבה לא עילף אותו, ונשארו 6 דקות. לבסוף הוא הלך למזרן לגמור את זה. הוא ניסה ארמבר ולא הצליח. הוא נעל צ'יקנווינג עם שלוש דקות לסוף. גרייסי היה לכוד וצרח מרוב כאב, והרופא אמר לריקסון לזרוק את המגבת. הוא סירב. סאקוראבה יכול היה לקרוע את הכתף, אבל היפנים ידעו שבחור צריך להיכנע ואסור לפגוע ביריב שלך בהיאבקות. סאקוראבה רצה לעצור את הקרב. שופט חיצוני החליט לעצור את הקרב כשנשארו פחות משתי דקות לסיבוב השני. היה רגע בו גרייסי היה בצרות, וצרח, אבל הוא הצליח להקל על הלחץ. הוא הזיז את היד שלו כדי להוכיח שלא נפצע, והם זעמו על היפנים שהחליטו ששופט יעצור את הקרב. ביפן, הקהל ראה את האחיזה הארוכה ואת השופט שהגן על רוילר, ולא ראו מחלוקת. הם השתגעו וגיבור חדש נולד. ריקסון ורוילר אמרו שסאקוראבה לא היה לוחם כי ניסה לשמור על הקרב בעמידה ושלא פגע ברוילר. ריקסון סירב לקרב מולו. סאקוראבה נכנס לגרנד פרי למשקל כבד. בטוקיו דום בינואר 2000, הוא נלחם מול גיא מצגר המסוכן, שהיה מנוסה בקיקבוקסינג ויכול היה להימנע מנפילות, בפער של 9 ק"ג. מצגר הסכים לקרב בהתראה קצרה, אבל החבורה של קן שאמרוק דרשה משהו. הם ידעו שסאקוראבה עם יותר סיבולת, אז הם החליטו שאחרי רבע שעה השופטים יחליטו, במקום שתהיה הארכה במקרה של מחלוקת. זה היה צמוד. מצגר לא נפל, וכן הוביל קצת בעמידה. השופטים קבעו שזה תיקו. קן שאמרוק אמר שבגדו בו, והוציא את מצגר מהזירה. סאקוראבה הגיע לשמונת האחרונים, ונלחם מול רויס גרייסי, בקרב הראשון מול מישהו בגודל שלו. גרייסי ניצח את טאקאדה, וסאקוראבה היה צריך לנקום, והרוב ציפו שינצח. גרייסי התעקש על מספר בלתי מוגבל של סיבובים של רבע שעה, כשהשופט והרופא לא יוכלו לעצור את הקרב, במאי 2000 בטוקיו דום מול 38,000 מעריצים. 48,000 איש רכשו את האירוע, שיא ביפן. עם הקרב והטורניר הגדולים, זה מראה כמה PRIDE התקדמו, כי הם לא מילאו את האולם אבל הקרב הזה לקח אותם לרמה הבאה.
רבים אמרו שסאקוראבה התקבל להיכל התהילה אז. בקרב התשה, סאקוראבה השתמש בסגנון של הגרייסים, שכב על הגב בהתחלה ושיחק עם רויס, וצחק עליו עם מהלכי היאבקות. אחרי שעה, הוא נהיה רציני והתחיל לבעוט ברגליים. גרייסי חטף אחרי 85 דקות כשהליו ורוריון שקלו לזרוק את המגבת. אחרי שעה וחצי, בסוף הסיבוב השישי, הליו זרק את המגבת. הקרב הבא בנה את סאקוראבה- הוא היה צריך לצאת להילחם מול איגור פובצ'אצ'ין, האיש הכי מפחיד בכדור הארץ, עם יתרון של 18 ק"ג, שחיסל את גארי גודרידג'. סאקוראבה יצא וחיסל אותו תוך 10 דקות לפני שנגמר לו הכוח. הוא חטף במשך חמש דקות וסירבו לתת לו לחזור לסיבוב הבא. זה הפך את סאקוראבה לכוכב. בסוף השנה, הגיע למקום הרביעי בסקר מתאבק השנה, שיא לקרבות שוט, וזכה בפרס לוחם השנה עם פי 14 קולות ממארק קולמן. הקרב שלו עם גרייסי נבחר לקרב השוט של השנה, הכי גדול עד אז. באוגוסט 2000, הביא 32,919 איש לקרב מול רנזו גרייסי, ופצע אותו בכתף וגרם לו להיכנע. בדצמבר 2000, הוא הביא 26,882 איש והכניס 3 מיליון דולר כשניצח את ראיין גרייסי, ונתן לו מכות בתחת כששלט בו בסוף, וניצח בהחלטה לאחר 10 דקות. גרייסי היה פצוע. כעבור שמונה ימים ניצח את קנדו קאשין במופע ההיאבקות הראשון של אינוקי בערב השנה החדשה, מול 42,756 איש.
לאחר מכן התחילה היריבות הגדולה שלו. במרץ 2001, הוא נלחם מול ונדרליי סילבה. זה נחשב לרע- סילבה הוביל ב-7 ק"ג ובקרב ב-11 ק"ג, במשקל 92 ק"ג, וסאקוראבה 84. סילבה היה מפחיד ולא נכנע ונמנע מנפילות. כולם ידעו כמה הוא קשוח, אבל לא היפנים. הוא לא היה מפורסם, והגיעו 20,600 איש כי לא חשבו שיש לו סיכוי. לפני שסאקוראבה יצא, ניגנו סרטון של ריקסון גרייסי כי ניסו לבנות לקרב בטוקיו דום. סאקוראבה חלה בשפעת ושתה מאז ערב השנה החדשה וסבל מבעיות כבד. סילבה חיסל אותו ושבר לו את האף, והקרב נעצר תוך דקה וחצי. עכשיו הייתה יריבות גדולה. קבעו קרב ענק בטוקיו דום בנובמבר. סאקוראבה לקח חופש של חודשים כדי להתאושש. ביולי, אישיזאווה ניסה לנקום בראיין גרייסי ורצו שסאקוראבה יגיע. הקרב של סילבה היה שגיאת בוקינג שהצליחה, אבל זה היה אסון. חיפשו יריב מפחיד אבל לא מוכשר כדי שסאקוראבה ינצח מפלצת. זה היה קווינטון ג'קסון. הוא היה מעריץ של ג'אנקיארד דוג ויצא עם רצוע כמוהו, הוא נחשב ללוחם רחוב משוגע וחסר בית. הוא שקל 100 ק"ג והיה צריך לרדת ל-92, אבל בגלל שעצרו אותו בנמל התעופה בגלל שהחמיץ פגישות עם שוטרים, הוא החמיץ טיסה. הוא ירד ל-94 ק"ג. סאקוראבה היה 83. הוא היה בכושר טוב ומיד הוריד את ג'קסון, אבל ג'קסון יצא מהמשולש עם פאוורבומב וביצע עליו פיילדרייבר. סאקוראבה ביצע ארמבר וג'קסון כמעט זרק אותו מעל החבל. הוא יצא מכל מהלך בקרב מדהים, אבל התעייף בגלל המתח והדיאטה והסלאמים, ונחנק תוך שש דקות. אבל סאקוראבה נחבל קשות וחטף פנס בקרב החימום שלו, וזה יכול היה להרוס את הקרב החוזר. היה צריך להכריע את אלוף המשקל האמצעי הראשון, 53,246 איש שילמו 5.5 מיליון דולר. סאקוראבה, בן 32 וחבול, אחרי שנים של קרבות, שתייה ועישון, עוד נלחם בקרב שווה. הוא אפילו הוביל, אבל אז נעל גיליוטינה. סילבה הרים אותו וביצע נורת'רן לייטס בומב ושבר אחיזה. הוא המשיך עד הסוף, אבל לאחר הסיבוב הראשון היה ברור שנפצע בכתף והקרב נעצר.
סאקוראבה-סילבה היה פיוד השנה, וסאקוראבה היה המתאבק הכי מכניס בתחום. הקרבות עם סילבה וג'קסון זכו לשבחים. בגלל הפציעות, הוא לא נלחם עד אוגוסט. מירקו קרו קופ ניצח את כל המתאבקים, את יוג'י נאגאטה ואת קאזויוקי פוג'יטה תוך פחות מדקה. סאקוראבה שוב נקם בשביל המתאבקים ו-71,000 איש שילמו 7 מיליון דולר במופע הגדול בכל הזמנים, ששבר את השיא לקרב עם רויס, עם 125,000 רכישות ו-4.5%. סאקוראבה עלה ל-88 ק"ג מול ה-100 של קרו קופ, ההיל הגדול. הוא פגע בסאקוראבה העומד, אבל הוא הצליח להוריד אותו. הוא לא פגע בו. בסיבוב השני סאקוראבה ניצח, אבל אז חטף מכה מקרו קופ שריסקה את ארובת העין הימנית שלו. כשהסיבוב השני הסתיים, העין שלו התנפחה והרופא עצר את הקרב. הקריירה שלו נגמרת כרגע, בגלל פציעות. הוא צלע מהזירה ולא היה לו כוח ברגל ימין בנובמבר 2002. בגלל מעמדו, הוא היה במיין איבנט מול 52,228 איש, אבל טאקאדה פרש מול טאמורה וזה היה מה שמשך את הקהל. הוא לא היה צריך לנצח, אבל נלחם בקרב קל, שהשתעשע במהלכו ביריבו 17 דקות וניצח עם הארמבר, בקרב בו הקהל עזב. במרץ 2003, הוא התחיל לבצע ספוטים של היאבקות, כולל צ'ופים מונגולים של קילר קאן, וחטף נגיחה וברכיה לסנטר, ובעיטה לראש, והפסיד. זה היה קרב טוב.
בקרב השלישי מול סילבה באוגוסט 2003, בטורניר המשקל האמצעי, מול 35,400, הוא עלה במשקל, אבל אמרו שהוא בשיא יכולות ההיאבקות ובריא יותר ממה שהיה. הוא נראה ממש טוב, גם כששבר את האף בהתחלה. הוא נשאר עם סילבה עומד עד שעולף אחרי חמש דקות. אחר כך ניצח בנובמבר את קווין רנדלמן בטוקיו דום בקרב משעמם, שרנדלמן שלט בו עד שחטף ארמבר. בערב השנה החדשה נלחם מול אנטוניו רוגריו נוגיירה. זה היה במעמד קרב השנה, וסאקוראבה חטף בסוף בעיטה לפנים, שגרמה להחלטת שופטים נגדו. הקרב האחרון שלו היה קרב פתיחה. הוא לא במצב, וכנראה לא יהיה. למרות הכל, הוא נשאר ילד בהיאבקות. הוא וחבריו עוד צופים במופעים גדולים ויוצרים מסכות, תחפושות ותארים שהוא לובש למופעים. הסוף שלו לא יהיה יפה. הוא ימשיך להילחם, כי הוא מביא קהל, ויחטוף מלא. בסוף ימיו, גופו יהיה נכה מהעונש. הוא יהיה אגדה וחלוץ, האמיתי, המתאבק שניצח את הלוחמים הגדולים בעולם, בחיסרון גודל, ואפילו אחרי שגופו נחבל, שרד עם האנשים הכי מפחידים עד שהפציעות גמרו אותו. הוא נלחם מול המכניע הטוב בעולם ולא היה בסכנה. הוא הג'וניור הכי מושך קהל בהיסטוריה. קומיקאי, ודוגמה למה שכישרון ומהירות עושים בקרב, ודוגמה למה שקורה למושך קהל כשהארגון רוצה להכניס ממך כמה כסף כשאפשר.

YossihNew · 10/10/24

אנדרטייקר הוא הכוכב הכי ותיק ברוסטר הנוכחי של WWE, עם 14 שנים בלי לעזוב את הארגון- פרט לכמה חופשות ארוכות- והיה שחקן מרכזי מאז הכניסה הראשונה שלו. טייקר מלא במזל ותזמון טוב, כי בא בסוף 1990, לפני הירידה באהדה של ה-WWF, והיה אחד מהכוכבים הגדולים האחרונים שהארגון יצר. נתנו לו גימיק ענק, של מפלצת לא מוכרת, שהיה קל לצאת איתו אובר. מצד שני, רבים מהגימיקים האלה לא שרדו כמוהו, בעיקר באותו הארגון. והגימיק הקשה על קרבות טובים. ונורא מכך, כפייס, בגלל שהיה בגובה 2.04 מטר ושקל בין 136 ל-149 ק"ג, הארגון חיפש הילים ענקיים מולו, ורובם לא היו וורקרים טובים. מארק קאלאוויי נולד במרץ 1962, למרות שאמרו גם שנולד ב-1964 ו-1965. הוא גדל ביוסטון והיה מעריץ של פול בוטץ' והארגון שלו כילד. הוא היה כוכב בתיכון, ושיחק כדורסל באוניברסיטה בטקסס. הוא לא היה עם פוטנציאל ל-NBA, אבל ציפו שאחרי שיסיים את לימודיו ישחק באירופה. הוא לא חשב על היאבקות כקריירה עד שחבר שכנע אותו. הוא אמר בהתחלה שהוא לא מעוניין, אבל אז ראה יותר פוטנציאל בזה מאשר בתור שחקן כדורסל באירופה. קאלאוויי למד שיעור רע מוקדם. הוא פגש את גראפלר, שאמר לו שבאז סוייר פותח בית ספר בדאלאס. אחרי ששילם לו 2,500 דולר, ואחרי כמה שבועות אימונים, הוא והתלמידים הגיעו לבית של סוייר, שברח מהעיר והשאיר את הכלבים שלו מאחור. קאלאוויי נשבע במשך שנים שינקום בסוייר. כעבור כמה שנים שניהם היו ב-WCW והייתה לו הזדמנות להרביץ לו, אבל שכנעו אותו שלא.
הוא ערך בכורה ב-1986 בדאלאס, בהתחלה במסכה כטקסס רד, בגלל שיערו האדום ורד בסטיאן שהשתמש בשם ובמסכה בשנות ה-70. ההיאבקות הייתה משרה חלקית כי לא היה בתוכניות, אז הוא עבד כשומר סף ומתאבק. קאלאוויי אמר אז שאף אחד לא רצה אותו שם, פרט לבוקר ברוזר ברודי, שהיה מורה עבורו. ביוני 1987, שיתף פעולה עם טד ארצ'ידי, האיש הראשון שהרים 317 ק"ג במשקולות, אבל היה מתאבק כושל, והם הפסידו לטוני אטלס וסקיפ יאנג בטורניר על תארי טקסס לזוגות. אז הוא נפגש עם דון ג'רדין, הספוילר, בגובה 1.93 מטר שהיה מפורסם בשיאו כי הלך על החבלים. עם שיווי משקל טבעי, קאלאוויי למד את הטריק וזה הפך למהלך שלו. בלי בוקינג, הוא הלך לדרום אפריקה עבור הפרומוטר סם כהן, אבל זה היה אחרי השיא של הטריטוריה. הוא עבד כקומנדו עם גימיק צבאי, בארגון אינדי קטן, לפני שקיבל משרה מלאה לראשונה בארה"ב אצל ג'רי ג'ארט ב-1989. בגלל גודלו, הוא היה היל נהדר. דאטץ' מאנטל לקח אותו תחת חסותו וליווה אותו. הוא עבד בטקסס כמעניש עם מסכה, בניו ג'פאן כמעניש דייס מורגן ולא קיבל פוש אפילו עם הגודל והזריזות שלו. בטנסי הוא עבד כאדון הכאב. הוא היה ענק עם מנג'ר, מאנטל, סקנדור אכבר שהשווה אותו לדון ליאו ג'ונתן מבחינת הזריזות, דאונטאון ברונו או רוני גוזט. באותו הזמן, ג'ארט קנה את וורלד קלאס, וניהל את שני הארגונים עם אותם מתאבקים אבל סטוריליינים שונים. למשל, הפיוד הגדול היה ג'רי לולר-קרי ואן אריק על תואר העולם המאוחד, לאחר שבדצמבר 1988 לולר, אלוף ה-AWA, ניצח את אלוף וורלד קלאס קרי. כדי להראות עד כמה ג'ארט שנא את המעריצים, למרות שלוורלד קלאס היה שידור ברחבי המדינה וב-ESPN, לולר הפסיד את התואר במקום אחד ועוד היה אלוף בשני. אדון הכאב זכה בתואר מלולר בממפיס באפריל 1989, והפסיד כעבור שלושה שבועות, אבל לולר נשאר אלוף בדאלאס. עם המסכה בטקסס, הוא זכה בתואר טקסס כשאריק אמברי עזב את הארגון, והפסיד כעבור שבועיים לקרי ואן אריק בספורטטוריום. אז ג'ים רוס, שעבד כ-WCW, ראה אותו בקלטת, מהיר וגדול, והכניס אותו ל-WCW. תפקידו הראשון היה להחליף את סיד וישס בצמד של טדי לונג, הסקייסקרפרס, עם דן ספייבי. הוא היה מין מארק קאלוס. אחרי פירוק הצמד, עשו אנגל בו לונג מכר את החוזה שלו לפול אי. דנג'רוסלי בתוכנית של ג'ים קורנט. הסקייסקרפרס התחילו פיוד עם הרוד ווריורס, אבל עד הקרב, ברסלוור 1990, ספייבי עזב. ניסו להביא למארק שותף חדש, וכשזה נכשל, הביאו את מייק אנוס במסכה, והוא עשה ג'וב וזה היה סוף הגימיק. קאלוס קיבל קצת פוש, וחיסל את ג'וני אייס ובריאן פילמן במופעים גדולים לקראת קרב אליפות ארצות הברית מול לקס לוגר בגרייט אמריקן באש. מארק עבד בקרב עם מותן פצועה, אבל הקרב היה קרב ביגמנים טוב, וקאלוס הראה המון פוטנציאל וזריזות. אבל לוגר לא רצה לעבוד איתו יותר. הייתה תגובה מעורבת, היו כמה שראו בו פוטנציאל בגודל ובזריזות. אחרים חשו שהוא היה בחור ג'ינג'י גדול ולא כריזמטי. אולי אנדרסון, הבוקר, אמר שהוא לא יכניס אגורה לארגון. היימן, שהיה מקורב אליו, הבין לא ילך לשום מקום כמין מארק, והליט שישחק רוצח קר לב וחסר רחמים. אנדרסון סירב. כשהקריירה שלו הלכה לשום מקום, הוא רצה לעזוב, והחוזה שלו פג. WCW הציעה לו מעט כסף כדי להישאר, והיימן, שעבד ב-WCW, התקשר לברוס פריצ'רד מה-WWF. פריצ'רד אהב אותו והרעיון של מפלצת מתה שלא מרגישה כאב ולא מוכרת נוצר. הרעיון לקיין האנדרטייקר, שבראדר לאב, פריצ'רד, ליווה, היה להיות המפלצת החדשה שהאלק הוגאן יחסל. פריצ'רד לא שרד הרבה בתפקיד, כי וינס מקמהן חש אז שזה היה רע שמישהו מהמנהלים ילווה מישהו בטלוויזיה. פרסי פרינגל הגיע כמנג'ר פול ברר, וסחב את הכד המפורסם עם האפר כדי להתערב בקרבות.
במשך שבועות דיברו על האיש המסתורי שיצטרף לטד דיביאסי, גרג ולנטיין והונקי טונק מן מול דאסטי רודס, קוקו בי וור, ברט הארט וג'ים ניידהארט. קיין האנדרטייקר הגיע בסרבייבור סירייס 1990. הוא לא מכר כלום וחיסל את כולם. הוא הצמיד את וור עם טומבסטון פיילדרייבר תוך פחות משתי דקות. הוא הצמיד את רודס נקי- משהו שלא קרה אז, אבל הוא עזב כדי לחזור ל-WCW כבוקר. אנדרטייקר תקף את רודס עד לאחורי הקלעים ונספר בחוץ. רצף הניצחונות המפורסם ברסלמניה התחיל ב-1991, כשחיסל את ג'ימי סנוקה. מאז הופיע בכל רסלמניה פרט לשתיים ותמיד ניצח. הקורבן הבא היה ג'ייק רוברטס. אחר כך ג'ייאנט גונזלס באחד מהקרבות הגרועים בתולדות רסלמניה. הוא החמיץ את רסלמניה 10 כי יצא לחופש- הילד שלו נולד ומכרו אנגל בו מת אחרי קרב עם יוקוזונה ברויאל ראמבל. אחר כך הוא ניצח את קינג קונג באנדי שעבר זמנו. אז קווין נאש כדיזל בדרך ל-WCW. אז ניצח את סייקו סיד וישס במיין איבנט נוראי וזכה בתואר ה-WWF. אז קיין, אז קרב האל אין א סאל נשכח ונוראי עם ביג בוסמן. הוא החמיץ את 2000 בגלל פציעה, וחזר וניצח את טריפל אייץ' בקרב הטוב שלו ברסלמניה. אחר כך ניצח את ריק פלייר בקרב טוב. הוא ניצח את איי טריין וביג שואו, והיה אמור לשתף פעולה עם ניית'ן ג'ונס, אבל הארגון הבין שג'ונס לא יודע לעבוד ו"פצעו" אותו לפני קרב. לפני שנה, הוא חזר לדמות דומה לדמות המקורית שלו וניצח את קיין. אנדרטייקר דווקא לא עבד מלא עם הוגאן. בקיץ 1991, כשטיפחו אותו לזה, הוגאן היה בפיוד עם סרג'נט סלוטר, ובסתיו ריק פלייר עבד מולו. הפיוד הגדול שלו במקום היה עם אולטימייט ווריור בקרבות ארון קבורה ושק גוף אחרי אנגל בו ניסה לחנוק את ווריור בארון קבורה. אנדרטייקר זכה בתואר ה-WWF מהוגאן בסרבייבור סירייס 1991, בקרב בו הסיום היה שנוי במחלוקת. ריק פלייר היה אמור לעלות להוגאן בתואר, וכעבור שבוע היה קרב חוזר, בניסיון לראות אם חילוף תואר ישאיר את הקהל לאירוע הבא. פלייר זרק כיסא וטייקר נתן להוגאן טומבסטון עליו לאחר קרב נוראי. הוגאן מכר את זה כמו מטורף, נשאר בבית חולים כל הלילה ואמר לכולם שנפצע בצוואר. טייקר חש נורא שפצע את הכוכב וסיכן את הקרב החוזר, אבל הוגאן חזר. בהילוך איטי, היה ברור שטייקר הגן על הוגאן שלא פגע בכיסא. בקרב החוזר היה יותר טוב כי טייקר עשה יותר. הוגאן פגע בפלייר המתערב עם כיסא, פלייר נפל על נשיא ה-WWF ג'ק טאני. הוגאן הבריח את פלייר, לקח את הכד מפול ברר כשניסה להשתמש בו, וזרק אפר לעיניו של טייקר כשטאני התאושש, וזכה בתואר. טאני פינה את התואר לקראת הרויאל ראמבל, בו פלייר ניצח, ושוב אנדרטייקר לא היה במרכז. כעבור שנים, טייקר ראה את הטומבסטון על הוגאן וזעם כשהסתבר שהגן עליו וחש שהוגאן המציא את הפציעה כדי לפגוע בו כוורקר. בתואר השני שלו זכה מסיד ברסלמניה 13, והפסיד אותו בסאמרסלאם, כשהשופט המיוחד שון מייקלס פגע בו עם כיסא וגרם לברט הארט לזכות בתואר. זה הוביל לקרב הכי טוב של טייקר, ההאל אין א סאל הראשון בבאד בלוד, ששבר את שיא הקהל בסנט לואיס, עם שון. זה היה לילה עצוב לארגון כי בריאן פילמן נמצא מת בחדרו במלון כמה שעות קודם לכן. זה היה גם הלילה בו קיין, הוצג כאחיו המת של אנדרטייקר שפול ברר הביא, והתחיל את הפיוד הכי מסובך בתולדות התחום. הוא נמשך כמה שנים, עם מלא טרנים, כשכל אחד מהם בתור היל הרג את הוריהם בשריפה, ואפילו קטע בו קיין הוציא את גופתה של האמא ונתן לטייקר צ'וקסלאם על העצמות. אחר כך, קיין הפך לחצי אחיו כי פול ברר ניהל רומן עם אמא של אנדרטייקר. ב-2001, אשתו שרה, האמיתית, נכנסה לסטוריליין באנגל בו DDP עקב אחריה, ואנדרטייקר חיסל את הסטוריליין הזה כשלא מכר לפייג' כשהתאבקו, שלב ראשון באנגל הפלישה הכושל.

סיכום אובזרבר- מאמרים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member