בהיאבקות תמיד התווכחו על מה "הבניין". ההיסטוריה תגיד שזה המדיסון סקוור גארדן, האולם הכי מפורסם בעולם, בעיקר היסטורית מאז 1880. בנוסף לכך, הארגון שווינס מקמהן האב הקים והשתמש בגארדן כבניין ראשי מאז שנות ה-50, הפך לארגון הגדול בעולם. במקסיקו, ברור שהארינה מקסיקו, למרות שבסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80 זאת זירת השוורים בנאוקלפאן. יש ערים אחרות עם מסורת עשירה, בעיקר בצפון אמריקה. בניגוד לגארדן, הבניינים האלה ברובם כבר לא קיימים- גם הגארדן לא, יש המון בניינים עם השם הזה. אלו שכן, כבר לא מארחים אירועי היאבקות, כמו המייפל ליף גארדנס בטורונטו, הפבליון בקלגרי, הספורטטוריום בדאלאס, המיד סאות' קולוסיאום בממפיס, הקולוסיאום של סם יוסטון, הנשקייה של פורט הומר בטמפה, אולם הספורט בפורטלנד, בוסטון גארדן, המרכז האזרחי בסנט פול, האמפיתיאטרון בשיקגו, אודיטוריום קייל בסנט לואיס, האודיטורים האולימפי בלוס אנג'לס, הקובו ארינה בדטרויט, האודיטוריום העירוני והאומני באטלנטה ואחרים. מהאולמות האגדייםעם היסטוריה עשירה, הגארדן בולט, כי האולמות היחידים ששלטו עוד בשנות ה-60 הם ה-NBC ארינה בהונולולו, שלא אירחה היאבקות באופן קבוע משנות ה-70, הקאו פאלאס בסן פרנסיסקו, אולם שלישי בשוק שלו מאז שנות ה-50, והגרינסבורו קולוסיאום. אבל האולם מספר אחת ב-15 השנים האחרונות הוא הטוקיו דום, אצטדיון שנפתח במרץ 1988. הוא היה התשובה של יפן ליוסטון אסטרודום, האצטדיון הראשון שנבנה בשנות ה-60, והסופרדום של ניו אורלינס. הקרב הראשון שם היה מייק טייסון-טוני טובס כעבור ארבעה ימים מהפתיחה. הוא נבנה על קניון קורקואן, אוסף של חנויות, אולמות באולינג, מסעדות, בתי קזינו, פארק שעשועים ואולמות קולנוע. בקומה הרביעית, עם בית קפה ליד, נמצא הקורקואן הול, שפרט לארינה קוליסאו במקסיקו אירח יותר אירועים מכל מקום אחר. זה בצד השני מאצטדיון הבייסבול, בו התרחש הקרב המפורסם בין לו ת'אז וריקידוזאן. האצטדיון נהרס בגלל הדום.
הדום הוא הבית לענקים מטוקיו, נבחרת בייסבול שמביאה רייטינג עם משחקים בפריים טיים. כמו אולמות רבים, המציאו המון מספרים וזה לא רק היאבקות. מההתחלה תמיד הכריזו ש-56,000 איש באו. יש שם 48,316 מושבים. עד לאחרונה ההיאבקות הגזימה בטוקיו במספרים שלה והעלו ב-10,000 איש, כי אפשר לשים 8,000 מושבים בשדה, אז קהל של 64,000 נשמע הגיוני. גם הניפון האם פייטרס השתמשו בטוקיו דום. ב-2004 הם עברו. בארה"ב, האולם נודע כאג דום. השם הזה היה מזוהה איתו. חוץ מהאולם לאירועי הבייסבול, ההיאבקות, ה-MMA והקיקבוקסינג הגדולים ביפן, הוא גם אירח מופעים של הג'פאן בול, ואפילו את הניו יורק ינקיז. הרולינג סטונז, ארוסמית', מייקל ג'קסון, מדונה ופול מקרטני היו שם, אבל השיאים הרשמיים הם של ההיאבקות. לפעמים הם נסחפים כשיש ביקוש. השיא הראשון היה 63,900 איש בפברואר 1990 לאול ג'פאן–ניו ג'פאן, המופע הראשון ביחד מאז 1978. גם ב-1991 הכריזו שהמופע של ניו ג'פאן ו-WCW הביא 64,500. זה כלל את קרב אליפות ה-NWA הראשון של ניו ג'פאן, עם ריק פלייר מול אלוף IWGP טאטסומי פוג'ינאמי. השיא הבא היה וורק, כשכעבור תשעה ימים SWS וה-WWF ערכו מופע משותף שהביא 36,000, והכריזו על 64,618 איש שבאו לראות את האלק הוגאן וג'נצ'ירו טנריו-הרוד ווריורס. זאת הייתה בדיחה וכשהכריזו על כך, הקהל צעק שזה מזויף. זה הראה כמה ה-WWF לא רצו ש-WCW ישיגו יותר מהם. ביפן, התקשורת מקבלת הכל, גם אם זה מגוחך, ורשמו את זה כשיא. האנגל הגדול ביותר לקראת מופע היה ב-1995, כש-UWFi, שבערו בתחילת שנות ה-90 עם סגנון השוט ונובוהיקו טאקאדה, נפגעו כמו כל ארגוני השוט ביפן. לאחר שטאקאדה סיים את הפיוד עם סופר ויידר, מכירות הכרטיסים ירדו והם היו במצב קשה. כדי להציל אותם, הם עשו פיוד עם ניו ג'פאן. אריק בישוף היה בקהל באחד המופעים וקיבל את הרעיון ל-nWo. אבל האנגל היה קרוב לפלישה או לרכישת UWF של קרוקט. ניו ג'פאן שכעסה ש-UWFi אמרו שהם האמיתיים, שלטו בבוקינג וחיסלו את התחרות. זה היה מופע הדום הכי גדול, אבל היה חד צדדי. באוקטובר 1995, הם הביאו 67,000 איש והכניסו 6.1 מיליון דולר, שיא להיאבקות, כשקייג'י מוטו ניצח את טאקאדה בקרב האלופים.
זה נשמר עד אפריל 1998, כשאנטוניו אינוקי פרש מול דון פריי שניצח בטורניר. מוחמד עלי, בישוף, אקירה מאדה, וילהם רוסקה, בוב באקלנד ואחרים הגיעו והכריזו על 70,000 איש ששילמו 7 מיליון דולר. זה כרגע במקום השלישי בהיסטוריה המוזרה של האולם. K-1, הראשונים שהכריזו על קהל אמיתי, ערכו בדצמבר 2000 מופע מחווה לאנדי האג שמת מלוקמיה, והכריזו על 70,200 איש לגרנד פרי. השיא כרגע הוא 74,500 לגמר הגרנד פרי בדצמבר 2002, בשיא של בוב סאפ. הייתה דרישה לכרטיסים והוחלט להמציא שיא הזוי.
אבל כשהדום נפתח ב-1988, הרעיון שיהפוך לבית לקרבות הכי גדולים היה מוזר. זאת הייתה תחילתו של עידן חדש ביפן. המופעים עם ה-WWF ו-WCW שינו את העסקים. אם ארגון ערך 200 מופעים בשנה עם 75,000 דולר למופע, באמצע שנות ה-90 הרוויחו שליש מהרווחים השנתיים אם מילאו את הדום. כמו רסלמניה בארה"ב, מופע בטוקיו דום מושך יותר מכל קרב. אבל עם המון מופעים באולם, צריך קרב גדול עכשיו וזה לא יבטיח מופע גדול. קשה להבין תקופות אחרות, זוכרים אותן אחרת. ההיאבקות הייתה חשובה בשידורים הטלוויזיוניים מאז 1954, כשריקידוזאן ומאסאהיקו קימורה אתגרו את מייק ובן שארפ על התארים בטוקיו סומו הול וזה שודר בשידור חי. ריקידוזאן היה כוכב ענק ואי אפשר להבין את זה. הוא לא היה סתם מתאבק או כוכב ספורט, אלא סמל לאומי. דור של יפנים נחשף לטלוויזיה כשריקידוזאן חיסל אמריקנים. העסקים עלו וירדו למרות האהדה שלו, והיו מקרים שבהם אטרקציה זרה או טורניר חזק מילא את האולם, אבל זה היה שונה לגבי מכירות כרטיסים. ריקידוזאן התאבק בכמה מופעי אצטדיון בייסבול והגדול מכולם היה באצטדיון הבייסבול של קורקואן מול לו ת'אז באוקטובר 1957, על תואר ה-NWA, מול 30,000 איש. היום זה היה רע, אבל כמעט כל מקלט צפה בקרב, ואף קרב, גם רסלמניות, לא ישחזרו את זה. הדבר הכי חשוב על 1954 ולידת ההיאבקות היפנית- האמריקנים אמנם הגיעו לפני אבל זאת הייתה ההתחלה של הארגונים הרציניים- זה NTV, רשת חזקה. העסקים היפניים הפכו למאוד מיינסטרים, יותר מהאמריקניים. הארגונים היפניים נשלטו בידי הרשת, ומבחינת הפקה ועסקים הם התפתחו אחרת. כניסות, מרצ'נדייז והפקה היו ביפן לפני ארה"ב. עד תקופת הפריחה תמיד יכולת לדעת שמה שקורה ביפן יהיה בארה"ב. בגלל זה מתאבקים שעבדו ביפן הצליחו מאוד בארה"ב, כמו האלק הוגאן.
הוגאן הפך לכוכב רוק שלוש שנים לפני ארה"ב, ביפן. הוא למד מאנטוניו אינוקי והפך לאייקון תרבותי כשווינס מקמהן לקח אותו ב-1984. עבדאללה הקצב, טרי פאנק, ברוזר ברודי ואחרים היו אנשי עסקים מאוד טובים בגלל יפן. בארה"ב, הטלוויזיה הייתה סקוואשים וראיונות, כדי שהקהל ישלם על הכרטיסים באירועים החיים המכניסים. זה לא היה ביפן. מאז ריקידוזאן, ואצל באבה ואינוקי, היאבקות הייתה תוכנית בת שעה בפריים טיים, מוסד תרבותי כמו מאנדיי נייט פוטבול. התוכניות שידרו את הקרבות הגדולים, לפעמים בשידור חי. הרשתות שילמו זכויות שידור לארגון, כמו ספורט אמריקני, אבל לא ברמות האלה. מתאבקים שעבדו ביפן הרוויחו מעולה בגלל ההכנסות מטלוויזיה בניגוד לארה"ב. אבל זאת הייתה תרבות אחרת. ההאוס שואוז ביפן, גם בתקופת הזהב, היו כמו האירועים של היום. היו מקרים של אולמות מלאים בתקופות טובות, אבל ראיונות מקומיים לא היו קיימים. אז בשנות ה-80, ההיאבקות הייתה כל כך יותר אובר במיינסטרים, אבל לא במופעים הקטנים. השאלה הייתה איך אפשר לשלב בין היכולות האמריקניות לחשיפה היפנית. זה נתן ליפן יתרון כלכלי עצום, וזה שינה הכל. ארה"ב הובילה שוב בשנות ה-80 ובסוף שנות ה-90 מכמה סיבות. קודם כל האירועים- הם היו אמורים לשנות הכל בארה"ב, אבל עזרו רק לאגרוף, היאבקות ולאחרונה MMA שנוצר בשביל זה. בארה"ב, ברוב המדינה, הקהל גדל על סקוואשים ושילם על המופעים הגדולים. האירועים אפשרו, בשיחה אחת, לצפות בקרבות גדולים מהבית. בלילה אחד, הארגון הכניס כמו שלא הכניס פעם בשנה, וכל מי שלא השיג את זה היה אבוד. היום, כשהתוכניות בימי שני וחמישי דומות, עם הפקה ושידור לאומי, וקרבות גדולים, האירועים עובדים כי זה מוסד בהיאבקות.
זה לא קרה ביפן כמו בארה"ב משתי סיבות. קודם כל, הטלוויזיה בכבלים ובלוויין התפתחו לאט. היום, לארה"ב יש 54 מיליון בתים עם אירועים וליפן יש 3 מיליון. התרבות היפנית רגילה לראות את הקרבות הגדולים באגרוף, בהיאבקות וכו' בחינם. אצלם הקרבות לא עברו להקרנות ולאירועים. אצלם לא היה צריך ללכת לאולם כדי לראות. ביפן, אינוקי-טייגר ג'יט סינג, או באבה-ברונו סאמארטינו, היו קרבותבחינם בימי שישי ושבת בשמונה בערב. אמנם היו השרופים שרצו לראות את זה בעצמם, אבל היאבקות הייתה אטרקציית שידור ולא אירוע חי. זאת לא הסיבה לירידה היום, אבל בגלל זה ארה"ב עקפה את יפן והשינויים שם פגעו בה, כי היכולת להחליף אמריקנים כל חודש בסיבובי ההופעות הפסיקה כשהם פשוט נשארו בארה"ב. משנות ה-50 עד ה-80, האמריקנים הגדולים כבר לא הגיעו ליפן, אלא למקרים של מופע משותף. אבל היו אמריקנים גדולים שהרוויחו וחשבו שיפן הייתה עבודה מצוינת, עם חופשים ופחות לחץ מחוץ לזירה. אבל היו להם מעט מקומות. ב-1996 עם מלחמות ליל שני, כמעט כולם חתמו שם, וכוכבים אמריקנים חזרו כי היה כסף, והיו פחות זרים. עם כמה שהמוצר היה חזק בטלוויזיה בימי התהילה, למלא את הבודוקן הול, עם 15,000 איש בטוקיו, היה קשה, ולפעמים בלתי אפשרי. ג'ייאנט באבה-פריץ ואן אריק בדצמבר 1966 מילא אותו לראשונה. הקרב הגדול ביותר של באבה היה באוגוסט 1967 באצטדיון הבייסבול באוסאקה, מול 25,000 איש לקרב מול ג'ין קיניסקי שנמשך 65 דקות. בשנות ה-70, הם מילאו את האולמות מעט. הקרב הגדול היה במרץ 1974 בין אינוקי לשוזו "סטרונג" קוביאשי, הכוכב של IWE שהיו קשורים ל-AWA. קוביאשי ניצח מלא מתאבקי AWA כאלוף בינלאומי, כולל אנדרה הענק. אנדרה היה אלוף NWF, וניו ג'פאן הציעה לקוביאשי לעבור. זה היה גדול והם מילאו את האולם. אינוקי גם נלחם מול קינטארו אוקי הקוריאני באוקטובר 1974, ומוחמד עלי ביוני 1976. רוב המופעים של ניו ג'פאן היו בסומו הול.
אפילו שמתייחסים לשנות ה-70 וה-80 כתור הזהב ביפן, בגלל השידור הגדול של אול ג'פאן וניו ג'פאן בפריים טיים, הם לא הביאו קהל טוב. כדי למלא את הבודוקן הול בשנות ה-70, שלושת הארגונים נאלצו לשתף פעולה, עם טוקיו ספורטס, למופע חלומות באוגוסט 1978. באבה ואינוקי התאחדו כצמד וניצחו את שני הכוכבים הזרים הגדולים- טייגר ג'יט סינג מניו ג'פאן ועבדאללה הקצב מאול ג'פאן, שבשנות ה-80 עבר צד בגלל מלחמות על מתאבקים זרים, ואינוקי ניצח את סינג. ג'מבו צורוטה מאול ג'פאן, טאטסומי פוג'ינאמי מניו ג'פאן ומיל מאסקאראס הפייס הזר הכי אהוד, מול מאסה סאיטו, גרייט קאבוקי וטייגר טוגוצ'י. הבודוקן הפך לבית של אול ג'פאן, והביא בין 8,000 ל-13,000 בשנות ה-80. גם בגמר של טורניר הזוגות, האולם לא התמלא, עד למופע הזיכרון לברוזר ברודי באוגוסט 1988. ברודי נרצח בפורטו ריקו שישה שבועות קודם לכן, רצו שילחם מול סטן האנסן וזה היה אמור למלא את האולם. האנסן התאבק מול עבדאללה הקצב. ב-1990 התחילו למלא יותר, לא רק אול ג'פאן. גם ניו ג'פאן ו-UWFi. השיא היה בין ספטמבר 1990 עד לטורניר הזוגות בסוף 1995, כשאול ג'פאן מילאה כל אולם בבודוקן הול, ו-200 אירועים בטוקיו.
