סיכום אובזרבר- מאמרים

YossihNew · 10/10/24

אנדרטייקר קיבל ריצה קצרה כאלוף ב-1999, כשזכה בתואר באובר דה אדג' הטראגי בו אואן הארט נהרג, והפסיד לו כעבור חודש ב-RAW ביוני. הריצה האחרונה שלו הייתה במאי 2002 כשניצח את הוגאן בקרב רע. הוא הפסיד כעבור חודשיים בקרב משולש מהטובים בארגון לרוק, שהצמיד את קורט אנגל בקרב של 4.5 כוכבים. אנדרטייקר לא היה הבחור שסחב את הארגון, כמו הוגאן, אוסטין, רוק, טריפל אייץ' ואפילו ברט, שון ונאש. כשהיה עם אנשים גרועים, הקרבות היו רעים. עם אנשים טובים כמו שון, ברט, אנגל, פולי, ברוק לסנר ואוסטין, היו לו קרבות זכורים. אבל הגימיק שלו שלח אותו לאנשים גדולים שהיו מוגבלים, כמו קמאלה, גונזלס, יוקוזונה, באנדי, טרי גורדי אחרי מנת יתר, מייבל, וינס מקמהן ואחרים במיין איבנטים הגרועים אי פעם. האהדה אליו הייתה גבוהה, אבל הקריירה השתנתה כשפולי הגיע כמנקיינד והם נתנו קרבות גדולים, וגלן ג'ייקובס כקיין, כי הקרבות לא היו גדולים אבל היה היט טוב. הפושים הגדולים שלו לא תמיד הצליחו, כמו ברויאל ראמבל 1994, כשעשרה הילים עלו לו בקרב ארון קבורה מול יוקוזונה והוא מת בפעם הראשונה. כשחזר לנקום ביוקו בהאוס שואוז, אחרי שמונה חודשים, העסקים היו מתים. בין לבין, טד דיביאסי הביא את בריאן לי כאנדרטייקר מזויף, מה שהביא לקרב נשכח בסאמרסלאם 1994. לי נראה כמוהו, אבל היה קשה לעשות את הקרב, בעיקר עם מגבלת הזמן. הם עלו אחרונים, אחרי קרב הכלוב בין ברט ואואן הארט שנמשך 32 דקות. נשארו להם 16 דקות, עם שבע דקות לכניסות. שני הקרבות הכי זכורים שלו, מול שון מייקלס ופולי בהאל אין א סאל, היו בגלל הבאמפים של יריבו. הוא לא בנה ממש הרבה, אבל ניסה, כמו שהפסיד לקאמה בטלוויזיה- פרודיה על לוחם ה-UFC קימו- אבל קאמה זכור כפאפה שאנגו וגודפאדר, יותר מאשר גניבת הכד שהמיס לשרשרת שסחב על הצוואר. איכשהו, הכד חזר לבסוף. בקרב מול ג'ון סינה כשרצו שיפסיד, הוא לא- וינס עשה את זה כי עמד לקבל קרב מולו- וגם יצא מהפינישר של סינה, היה אגרסיבי וניצח אותו נקי כשסינה עלה. הוא הפסיד המון במקרה, אבל לא ממש הוציא אנשים אובר נקי, בגלל בחירת ההנהלה ולפעמים לבחירתו, כי מעמדו בארגון הרשה לו לעשות מה שרצה. הוא שינה את דמותו, מה שעזר לו בקריירה, כי הגימיק שקיבל היה אמור להיגמר תוך שנתיים, אבל עם ההפסקות והשינויים הפך לאחד המוצלחים בהיסטוריה. למרות שמייקלס התחיל בארגון שנים קודם לכן, הוא נעלם לארבע שנים. לאנדרטייקר יש כבוד אדיר בחדר ההלבשה כמישהו אגדי שהיה חשוב במשך שנים, בעליות ובירידות, ועבד באופן קבוע ולא התלונן על פציעות.
הפיוד עם פולי שנמשך כמה שנים אולי הזכור ביותר שלו, גם בגלל ההאל אין א סאל, אבל הפיוד המוצלח היה מול אוסטין בשיא הארגון. סאמרסלאם 1998 במדיסון סקוור גארדן, לאחר בנייה ארוכה, השיג 700,000 רכישות- פרט לאינבייז'ן, האירוע הכי מוצלח שאינו רסלמניה. מצד שני, רסלמניה 13 מול סיד הייתה הכי פחות מוצלחת בהיסטוריה- 237,000, אפילו לא בחמשת הגדולים באותה שנה. בבנייה, אוסטין וטייקר עבדו כצמד מול קיין ומנקיינד, וזכו בתארי הזוגות חודש קודם לכן. הם הפסידו בחזרה את התארים כעבור שבועיים בקרב זוגות מרובע, שכלל גם את הניו אייג' אאוטלוז ורוק ודי לו בראון. אנדרטייקר וביג שואו ניצחו את אקס פאק וקיין כעבור שנה וזכו בתארי הזוגות. כעבור שמונה ימים הפסידו אותם לרוק ומנקיינד. כעבור שבוע זכו בהם, וכבור שישה ימים הפסידו בקרב בו רוק ופולי ניצחו את שואו, מידאון וויסרה. טייקר ורוק ניצחו את אדג' וכריסטיאן על התארים ולמחרת היום הפסידו בחזרה. הוא וקיין ניצחו את אדג' וכריסטיאן באפריל 2001 והפסידו לאוסטין וטריפל אייץ' כעבור שבועיים. הם גם גם ניצחו את DDP וקניון בסאמרסלאם 2001, והפסידו כעבור חודש לדאדליז בנאשוויל. הם גם זכו בתארי WCW לזוגות באוגוסט 2001, והפסידו כעבור חודש וחצי לבוקר טי וטסט. אנדרטייקר כרגע הכוכב הכי גדול בסמאקדאון. אחרי כמה שנים של שינוי דמות מהאיש המת לאופנוען הקשוח, על הנייר דמות טובה יותר כי ה-WWE רצו משהו ריאליסטי יותר, וינס מקמהן רצה שיחזור לדמות הטובה שלו. הניסיון של טייקר לגלם אדם אמיתי, בהתבסס על האהבה שלו ל-MMA שהוא נוכח באירועים שלו, ועם הכנעות ופסיכולוגיה של תקיפה לדמות, הכנעות ועבודת קרקע, לא תפסו. באוקטובר 2003, וינס עלה לטייקר בקרב שרשרת אופנוע על אליפות ה-WWE מול לסנר. כעבור חודש בסרבייבור סירייס, וינס ניצח אותו בקרב קבורה בחיים כשקיין התערב. בתחילת 2004, רמזו לחזרתו, והוא חזר ברסלמניה 20 בגארדן. טייקר-קיין היה מחמשת המיין איבנטים שהובילו לאחד מהמופעים המוצלחים בתולדות הארגון- 885,000 רכישות, עם 49.95 דולר לרכישה, האירוע המכניס בהיסטוריה. בגלל גילו, פציעותיו והוותק שלו, הוא עובד בלו"ז חלקי, 10 פעמים בחודש. זה גרם למחלוקת כשאחרים, לסנר למשל, רצו לו"ז דומה וסורבו. ועדיין, בגלל אשתו, הוא בכושר טוב. הלו"ז הקל אפשר לו להחלים. אשתו, אוהבת כושר, נתנה לו לאכול טוב ולהתאמן קשה, ובגילו, כבחור גדול, הוא צריך כי מתאבקים בגודלו גמרו לפני גיל 40.
ההפסד שלו את התואר לאוסטין ביוני 1999 קבע שיא שכנראה לא ישבר- הקרב הכי נצפה בתולדות היאבקות בכבלים. הקרב השיג 9.49% ונצפה ב-7 מיליון בתים בידי 10.7 מיליון צופים. אבל הכי מרשים, שבקריירה שלו הופיע ב-98 אירועים. מתוכם ב-92 הוא היה בקרבות מרכזיים. ב-46 מתוכם, הוא היה במיין איבנטים. בהאוס שואוז, ב-14 השנים האחרונות, הוא היה במיין איבנט או בקרב השני ברובם. יש מעט מתאבקים שעבדו כל שבוע במשך 14 שנה בטלוויזיה בתחום תחרותי כזה. התקופה הזאת הייתה טובה ורעה לארגון, אז טייקר לא באמת שינה. אבל כשדברים היו טובים, ובין 1998-2000, לא היה ארגון מוצלח יותר, הוא היה מהכוכבים הגדולים, לא רק בארגון אלא בעולם, ואם ה-WWF היו מרשים לו לעבוד בחוץ, הוא בטח היה מאלו שהיו רוצים.

YossihNew · 13/10/24

הקהל בסאמרסלאם- 25 באוגוסט, 2004:

אחרי עוד שיחות עם אנשים שהלכתי איתם לאירוע אתמול, התחלתי לתעד חלק מהמחשבות שלי וזה מה שיצא. אלו אולי רעיונות והסברים שעוד לא שמענו. הנה תגובה לחלק מהביקורת, וגם לכמה דברים שאולי פספסתם.
כשחושבים על סאמרסלאם, רסלמניה או הרויאל ראמבל, חושבים על אירועים גדולים עם קרבות זכורים, הפתעות ומופע שמעניין תמיד. הקארד היה טוב על הנייר, אבל סאמרסלאם נכשל כמעט בכל אתמול ולא הצליח. איך זה שטריפל אייץ' ויוג'ין, דמות קומית, קיבלו יותר זמן משניים מהוורקרים הכי טובים בארגון, אם לא הכי טובים? לא הייתה לי ההזדמנות לראות את האירוע בשידור, אז אני רק אדבר על מה ששמעתי חברים ומבקרי אינטרנט שאומרים. אבל פרשני ה-WWE, בעיקר לולר וטאז, קראו לטורונטו "ביזארו וורלד". בהתחשב באיכות הפרשנים לרוב, כנראה שווינס או מישהו אחר מההפקה אמר להם לדבר ככה. כחלק מהקהל, זאת מחמאה עבורי. בעולם של WWE, שאני מניח שהוא ההפך מביזארו וורלד, דברים כמו JBL כאלוף, חיפושי דיוות, קנזו סוזוקי, בוב הולי, ובילי גאן מתאבקים באירוע עם בנייה מדהימה כמו קטטה בין מידקארדרים שלושה ימים קודם לכן, ובעלה החדש של אישה שנקבע בזכות קרב היאבקות, זה מה שמייצג תוכניות "איכות". לרבים, הגרסה הזאת של המציאות היא פיקטיבית. לכן, אם הם "ביזארו"- טורונטו היא בטח האנטי-מציאות. אתמול היה בדיקת מציאות ל-WWE.
מישהו באמת מאמין שהקהל בא אתמול כדי להוכיח את זה שיוכלו להרוס את חלוקת הפייסים/הילים הקיימת? אם כן, למה RVD קיבל פופ מפלצתי, דופרי קיבל היל היט והקהל עודד היפוכים ובנייה איטית לספוטים בקרב? הדאדליז קיבלו היט. הקהל תמך בלונדון ובקידמן יותר מכל קהל אמריקני עד אז. מאט הארדי וקיין קיבלו "תגובות נכונות", גם סינה ובוקר, למרות שהיו קצת נגד סינה ובעד בוקר. שום דבר חריג. מה הקשר ביניהם? אם התפיסה של הכישרון בקרב הפייסים גבוהה, הקהל בטורונטו יעודד. את כמעט כל התגובות של הקהל הקנדי אפשר להסביר כך: המקום שלך בקארד תלוי בכישרון שלך ובכמה שזה מגיע לך. אם לא מגיע לך, הקהל יודיע לך. JBL לא היה במקומו. הקהל יידע אותו, על חשבונו של טייקר. לדמות של יוג'ין לא הגיע מקום גבוה בקארד. זה לא היה קשור לניק דינסמור בכלל. המחניים של הדיוות היה שנוא. דופרי קיבל היט טוב. הסטריאוטיפ הוא שהקנדים מעודדים קנדים אחרים. נכון, דופרי צרפתי, ולכן זה לא עובד באונטריו, אבל הוא עדיין קנדי. הקהל כיבד אותו וצעק בוז כמו שצריך, פרט לפוזות לקהל ולריקוד שלו, שכרגע מקבל פופ פייסי צפוי.
משחק המחניים היה מעניין. מצד אחד, רבים שואלים למה זה ממשיך שבוע אחר שבוע. טוב, בהתבסס על התגובה, בתחילת התוכנית כשהציגו את זה, הן קיבלו פופ ענק. ולמה לא? חלק גדול מקהל המיינסטרים ירצה לראות את בובות הברבי הולכות כהפסקה. זה T&A חי לקהל. בטלוויזיה, זה משעמם כי אפשר להעביר ערוץ ותוך חמישה-עשרה זפזופים, תוכל לראות אישה מושכת באותה מידה לובשת פחות ועושה משהו יותר פרובוקטיבי ממכירת גביע גלידה. אתמול, צילמו את הסגמנט. והקהל שנא את זה, בדיוק כאילו צפו בטלוויזיה. לא רק זה, אלא שהדיוות הובכו במשחק מחניים אמיתי מול נשים שלא נראות אתלטיות במבט ראשון. זה רק הביא עוד בוז. האירוניה היא שהדיוות עם החוזה הפסידו, והקהל אמור לחשוב שהן הטובות בעולם. ועדיין, התגובה הייתה "ביזארו וורלד" לפי לולר. פלא שלאף אחד לא אכפת מהיאבקות נשים?
הקטע עם יוג'ין ניתן להסבר פשוט: 1) הוא נחשף יותר מדי, ו-2) הוא פייס ב-WWE ב-2004. הדמות של יוג'ין קיבלה פופים גדולים בהתחלה ווינס וה-WWE טעו לחשוב שישיג המון רייטינג וכסף. ה-WWE אוהבים לבנות מהר לקרבות, לכן כמה קרבות מהבאש, והבנייה של אורטון ובנואה הכילה בעיקר כמה ראיונות והצמדה אחת. מישהו באמת האמין שהניצחון של ברוק לפני שנתיים היה גדול בלי הניצחון בוונג'נס, וזה שפשוט עבר את רוק למחרת היום בלי להסתכל עליו בדרך לזירה, ואז בנייה יותר ויותר מאז, וסרטוני אימונים מדהימים? הארגון גורם לקהל להרגיש תשומת לב לזמן קצר ולהתעלם מאנגלים בני יותר מארבעה חודשים- שאלתם את עצמכם מי תקף את אדג' לפני הניתוח? כרגע גם אני לא. ליוג'ין היו חיי מדף מוגבלים ועכשיו זה נגמר. מעבר לכך, הוא פייס ב-2004. הסיבה שהקהל של טורונטו תמך באנגל, טריפל אייץ' ואורטון פשוטה. חוץ מאנדרטייקר, אין פייס ברוסטר שמנצח תמיד. זה בגלל בוקינג שוויוני לעתים קרובות. הנה דוגמה. הבחור הכי צעיר ומגניב ב-RAW הוא רנדי אורטון. בסמאקדאון זה סינה. אם ג'ון סינה יגיד לקהל שהוא מבטיח שינצח בקרב מול בחור חשוב, ואורטון גם, למי הקהל יאמין? סינה נוצח שוב ושוב. אורטון מכסח. הקהל רוצה לעודד מנצח, ולא רוצה לתמוך בבחור שפשוט יפסיד. לא רק שיוג'ין נחשף יותר מדי, הוא פשוט לא מנצח. הוא בקושי מנצח בקרבות לבד. ההופעה שלו באירוע האחרון, שהייתה קומית בקרב תואר רציני, רק הוכיחה את זה יותר. הוא נפל לספוט פציעת הרגל של פיט פינלי, ואם הוא כזה מעריץ, זה משהו שהיה צריך לראות כבר מיליון פעם. למה לתמוך בבחור שפשוט מפשל ומפסיד?
טייקר ו-JBL קיבלו את תגובת הלילה מבחינת עוצמה. איכות זה משהו אחר. יש רק שלושה אנשים ביקום- כולל ה-WWE וביזארו וורלד- שחשבו שקרב האליפות הוא רעיון טוב: וינס והמשתתפים. הם בטח חשבו שברול של שני מנהיגים יהיה נהדר. אבל מה שקרה היה ברור. קודם, לטייקר זה לא הגיע, אבל דבר ששומעים יותר מאדם אחד זה שהקרב שעמם בגלל הדרך של הספוטים. האיש המת, עד 1999, עבד. האופנוען, לקח לו זמן להתניע, אבל התחיל להצליח, והתערובת החדשה פשוט לא. נתאר את זה ככה: לא רואים את שחר המתים כדי לראות זומבי מבצע ארמבר. לכן הכניסה מקבלת פופ נהדר והקרב לא, פרט לספוטים ישנים. אולי הם רוצים להגיד שזאת התחושה המוזרה או הדממה ההמומה שגרמה לחוסר התגובה לטייקר/דאדליז, אבל דמיינו את זה עם הקהל של אתמול. בנוגע ל-JBL, כפי שאמרתי, חסר לו כישרון והוא במקום הלא נכון בקארד. אפשר לקחת כל מתאבק ברוסטר ולשים אותם עם אדי ויקבלו קרב סביר, מינימום. ל-JBL היו קרבות סבירים במשך שלושה חודשים עם אדי, וכמה קרבות סקוואש מול בחורים קטנים. עכשיו יש לו יריב שונה, איטי ויותר אנוכי עם המהלכים שלו, אז מה קרה והאם זה מקרי? אם אנגל/אדי היה על התואר וזה קרב מידקארד, זה היה שונה והאירוע היה יותר טוב. ולקרב לקח יותר מדי זמן להתניע. שני אלה היו צריכים להתחיל בקטטה ולא לבנות. זה לא שבנייה לא עובדת, פשוט לא איתם. הקהל לא התבדר מהקרב אז בידר את עצמו. טייקר נתן לכעס להיראות על פניו. אין דגש על עבודה עם הקהל ואלתור? אז בסדר שבחור מהקארד הנמוך בהאוס שואוז צריך לעבוד על קרב ואז שולחים לו יריב אחר, אבל לא טייקר.
בנוגע לאדג', זה שוב היה מקרה של דמות שלא עבדה. אדג' לא יוצא בחור קשוח. הוא לא מתאים להיות בחור קשוח. אדג' עובד הכי טוב כהיל חכמולוג שעובד קשה בזירה ואז מנצח. הוא היה שם עם ג'ריקו- שאחרי בנואה, יהיה הקנדי הכי אהוד בכל מופע- ובאטיסטה, עוד בחור שאולי מפסיד קצת, אבל בפסילה כי הוא מכסח את היריב. אדג' היה הכי חלש בקרב וזה ברור. הכישרון של ג'ריקו זכה לעידוד וגם הדמות של באטיסטה, וזה השאיר כלום לאדג', שהפך להיל. זה שליליאן גרסיה אמרה ש"נולד שם" הריח מייאוש להוציא אותו אובר כפייס. בהתחשב בפייס טרן של אורטון, אדג' צריך להיות פייס כדי שלטריפל אייץ' יהיה יריב בסתיו. הקהל בטורונטו לא אהב את המניפולציה ודחף בחזרה לפנים של WWE. בנוסף, רק בשנה שעברה ג'ריקו ושון מייקלס התעמתו במונטריאול. הם לא שוב דחפו את סרבייבור סירייס 97 ואמרו שהמעריצים הילים כי "סירבו לשחרר"? הפרסום לספר של ריק פלייר לא היה נגד ברט הארט, גיבור קנדי? הם לא "מעריצי ביזארו"? לולר בדרך כלל יורד על הקנדים. זה רק מעודד את מה שראינו אתמול.
בנוגע לקהל בטורונטו ש"דפק" את ה-WWE והבוקרים, אם זה היה נכון, היה היט ענק ללחיצת היד בסוף. במקום, המעריצים שהיו נאמנים למתאבקים הקנדיים כביכול עודדו את הניצחון של אורטון ושיבחו גם את בנואה, שקרע את התחת עם הקפיצות, ההאדבאט, הג'רמן סופלקס וה-RKO כדי שאורטון יצא כמו אלוף. זה מה שהם רוצים לראות. כמה אמרו שהמעריצים אתמול התלהבו מקרבות TLC ולכן התחילו את הגל. זאת בדיוק הסיבה שטייקר-JBL ממשיך לקבל בוקינג כזה. זאת תמיד אשמת המעריצים, לא הארגון. אם סופרים את אדג' כהיל, היה ניצחון פייסי אחד אתמול, סינה על בוקר. הקרבות היו וקצרים, ואדי-אנגל היה קצר באופן פושע. דמות קומית מקבלת קרב ארוך כי היריב שלה אובססיבי להיות ברמה של פלייר. טריפל אייץ' נולד עשרים שנים מאוחר מדי. באופן אירוני, הוא רוצה שיראו אותו כמו אלופים משנות ה-70 וה-80, אבל ב-2004. והקהל מסרב לקבל את המציאות?
לארגון יש מחלקה שנקראת "יצירתית". כמעט בטוח שזאת מתיחה. אם כך, היית חושב שהיו להם רעיונות יצירתיים. במקום, היה קרב משולש בו אדג' נפל ארבע או חמש דקות כי באטיסטה נתן לו מכה בגב בתחילת הקרב, ואז היה תורו של ג'ריקו. אני מבין שזאת הדינמיקה אבל למה לא לתכנן כמה ספוטים שבו כולם יעשו משהו? הספוט של פיט פינלי משגע אותי עכשיו. אתה לא מקווה לפציעה, ואולי מתישהו הם יבינו את זה לפני שזה יקרה, אבל מה מישהו כמו האנטר או בוקר (אובר כהיל) ירגישו אם באמת יפצעו ברגל והקהל ישיר "היי היי היי גודביי" במחשבה שזה אנגל? לעיר יהיו את המעריצים הכי "דוחים" בכל הזמנים, לפי אלו שיודעים טוב. שוב, זאת תהיה אשמת המעריצים. אני מבין שהם מאטים את הסגנון ונחשו מה? הקהל כן מקבל את זה. אבל אם כל קרב יהיה דומה, מה ההבדל? יש קרבות שעדיף שיהיו ברול ולהתעלם מזה יביא חוסר עניין מהקהל וגרוע יותר, כפי שראינו אתמול. גם פורמט הזוגות שבו מישהו מרביץ על בחור ואז יש הוט טאג. קרבות נוסחאיים לא עוזרים לקהל, אם הם חוזים מה יקרה ואז יושבים עד שזה קורה.
בהתחלה חשבתי ש-WWE לא יחזרו לטורונטו המון זמן ואם האגו של וינס חטף אתמול בלילה, אולי באמת לא. מה שצריך לזכור זה שהיה להם קהל מאוד חי אתמול שהיה גורם לאירוע טוב להרגיש קלאסי. אבל לצערם לא היה להם אירוע טוב. האולם היה מלא, אז אם לא יחזרו יזרקו כסף ובהתחשב במצב העסקי, אני לא חושב שלהבריח שוק כמו טורונטו זאת ההחלטה העסקית הכי טובה. אבל גם JBL כאלוף לא. עם כל הביקורת באינטרנט על המעריצים, אני ממש משתעשע ששתי קבוצות צבועים נחשפו. הראשונה, בראדשו והחברים שלו שמאמינים שהאינטרנט מלא בחרא ולא חשוב. זה אומר ש-JBL תמך במעריצים החיים אתמול? השנייה היא קבוצת אנשים שתמיד תיארו את הפגמים באירוע: יוג'ין נחשף יותר מדי, JBL לא אלוף טוב, טייקר בפסגה יותר מדי, חיפוש הדיוות נוראי. כמעט כל התלונות האלו זכו להדהוד המעריצים אתמול. איפה הבעיה? אפשר לדחוף דברים כמו מתאבקים שנחשפו, סגנונות עבשים, סוגי קרבות מגוחכים ודברים מקהי שכל כמו חיפוש הדיוות לכמות מוגבלת של זמן לפני שמישהו יגיד שמספיק זה מספיק. מי היה מאמין שהמעריצים ההזויים, הביזאריים, יגידו את האמת?
סטיב סוויטמן

YossihNew · 24/10/24

הטוקיו דום- 27 בספטמבר, 2004:

בהיאבקות תמיד התווכחו על מה "הבניין". ההיסטוריה תגיד שזה המדיסון סקוור גארדן, האולם הכי מפורסם בעולם, בעיקר היסטורית מאז 1880. בנוסף לכך, הארגון שווינס מקמהן האב הקים והשתמש בגארדן כבניין ראשי מאז שנות ה-50, הפך לארגון הגדול בעולם. במקסיקו, ברור שהארינה מקסיקו, למרות שבסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80 זאת זירת השוורים בנאוקלפאן. יש ערים אחרות עם מסורת עשירה, בעיקר בצפון אמריקה. בניגוד לגארדן, הבניינים האלה ברובם כבר לא קיימים- גם הגארדן לא, יש המון בניינים עם השם הזה. אלו שכן, כבר לא מארחים אירועי היאבקות, כמו המייפל ליף גארדנס בטורונטו, הפבליון בקלגרי, הספורטטוריום בדאלאס, המיד סאות' קולוסיאום בממפיס, הקולוסיאום של סם יוסטון, הנשקייה של פורט הומר בטמפה, אולם הספורט בפורטלנד, בוסטון גארדן, המרכז האזרחי בסנט פול, האמפיתיאטרון בשיקגו, אודיטוריום קייל בסנט לואיס, האודיטורים האולימפי בלוס אנג'לס, הקובו ארינה בדטרויט, האודיטוריום העירוני והאומני באטלנטה ואחרים. מהאולמות האגדייםעם היסטוריה עשירה, הגארדן בולט, כי האולמות היחידים ששלטו עוד בשנות ה-60 הם ה-NBC ארינה בהונולולו, שלא אירחה היאבקות באופן קבוע משנות ה-70, הקאו פאלאס בסן פרנסיסקו, אולם שלישי בשוק שלו מאז שנות ה-50, והגרינסבורו קולוסיאום. אבל האולם מספר אחת ב-15 השנים האחרונות הוא הטוקיו דום, אצטדיון שנפתח במרץ 1988. הוא היה התשובה של יפן ליוסטון אסטרודום, האצטדיון הראשון שנבנה בשנות ה-60, והסופרדום של ניו אורלינס. הקרב הראשון שם היה מייק טייסון-טוני טובס כעבור ארבעה ימים מהפתיחה. הוא נבנה על קניון קורקואן, אוסף של חנויות, אולמות באולינג, מסעדות, בתי קזינו, פארק שעשועים ואולמות קולנוע. בקומה הרביעית, עם בית קפה ליד, נמצא הקורקואן הול, שפרט לארינה קוליסאו במקסיקו אירח יותר אירועים מכל מקום אחר. זה בצד השני מאצטדיון הבייסבול, בו התרחש הקרב המפורסם בין לו ת'אז וריקידוזאן. האצטדיון נהרס בגלל הדום.
הדום הוא הבית לענקים מטוקיו, נבחרת בייסבול שמביאה רייטינג עם משחקים בפריים טיים. כמו אולמות רבים, המציאו המון מספרים וזה לא רק היאבקות. מההתחלה תמיד הכריזו ש-56,000 איש באו. יש שם 48,316 מושבים. עד לאחרונה ההיאבקות הגזימה בטוקיו במספרים שלה והעלו ב-10,000 איש, כי אפשר לשים 8,000 מושבים בשדה, אז קהל של 64,000 נשמע הגיוני. גם הניפון האם פייטרס השתמשו בטוקיו דום. ב-2004 הם עברו. בארה"ב, האולם נודע כאג דום. השם הזה היה מזוהה איתו. חוץ מהאולם לאירועי הבייסבול, ההיאבקות, ה-MMA והקיקבוקסינג הגדולים ביפן, הוא גם אירח מופעים של הג'פאן בול, ואפילו את הניו יורק ינקיז. הרולינג סטונז, ארוסמית', מייקל ג'קסון, מדונה ופול מקרטני היו שם, אבל השיאים הרשמיים הם של ההיאבקות. לפעמים הם נסחפים כשיש ביקוש. השיא הראשון היה 63,900 איש בפברואר 1990 לאול ג'פאן–ניו ג'פאן, המופע הראשון ביחד מאז 1978. גם ב-1991 הכריזו שהמופע של ניו ג'פאן ו-WCW הביא 64,500. זה כלל את קרב אליפות ה-NWA הראשון של ניו ג'פאן, עם ריק פלייר מול אלוף IWGP טאטסומי פוג'ינאמי. השיא הבא היה וורק, כשכעבור תשעה ימים SWS וה-WWF ערכו מופע משותף שהביא 36,000, והכריזו על 64,618 איש שבאו לראות את האלק הוגאן וג'נצ'ירו טנריו-הרוד ווריורס. זאת הייתה בדיחה וכשהכריזו על כך, הקהל צעק שזה מזויף. זה הראה כמה ה-WWF לא רצו ש-WCW ישיגו יותר מהם. ביפן, התקשורת מקבלת הכל, גם אם זה מגוחך, ורשמו את זה כשיא. האנגל הגדול ביותר לקראת מופע היה ב-1995, כש-UWFi, שבערו בתחילת שנות ה-90 עם סגנון השוט ונובוהיקו טאקאדה, נפגעו כמו כל ארגוני השוט ביפן. לאחר שטאקאדה סיים את הפיוד עם סופר ויידר, מכירות הכרטיסים ירדו והם היו במצב קשה. כדי להציל אותם, הם עשו פיוד עם ניו ג'פאן. אריק בישוף היה בקהל באחד המופעים וקיבל את הרעיון ל-nWo. אבל האנגל היה קרוב לפלישה או לרכישת UWF של קרוקט. ניו ג'פאן שכעסה ש-UWFi אמרו שהם האמיתיים, שלטו בבוקינג וחיסלו את התחרות. זה היה מופע הדום הכי גדול, אבל היה חד צדדי. באוקטובר 1995, הם הביאו 67,000 איש והכניסו 6.1 מיליון דולר, שיא להיאבקות, כשקייג'י מוטו ניצח את טאקאדה בקרב האלופים.
זה נשמר עד אפריל 1998, כשאנטוניו אינוקי פרש מול דון פריי שניצח בטורניר. מוחמד עלי, בישוף, אקירה מאדה, וילהם רוסקה, בוב באקלנד ואחרים הגיעו והכריזו על 70,000 איש ששילמו 7 מיליון דולר. זה כרגע במקום השלישי בהיסטוריה המוזרה של האולם. K-1, הראשונים שהכריזו על קהל אמיתי, ערכו בדצמבר 2000 מופע מחווה לאנדי האג שמת מלוקמיה, והכריזו על 70,200 איש לגרנד פרי. השיא כרגע הוא 74,500 לגמר הגרנד פרי בדצמבר 2002, בשיא של בוב סאפ. הייתה דרישה לכרטיסים והוחלט להמציא שיא הזוי.
אבל כשהדום נפתח ב-1988, הרעיון שיהפוך לבית לקרבות הכי גדולים היה מוזר. זאת הייתה תחילתו של עידן חדש ביפן. המופעים עם ה-WWF ו-WCW שינו את העסקים. אם ארגון ערך 200 מופעים בשנה עם 75,000 דולר למופע, באמצע שנות ה-90 הרוויחו שליש מהרווחים השנתיים אם מילאו את הדום. כמו רסלמניה בארה"ב, מופע בטוקיו דום מושך יותר מכל קרב. אבל עם המון מופעים באולם, צריך קרב גדול עכשיו וזה לא יבטיח מופע גדול. קשה להבין תקופות אחרות, זוכרים אותן אחרת. ההיאבקות הייתה חשובה בשידורים הטלוויזיוניים מאז 1954, כשריקידוזאן ומאסאהיקו קימורה אתגרו את מייק ובן שארפ על התארים בטוקיו סומו הול וזה שודר בשידור חי. ריקידוזאן היה כוכב ענק ואי אפשר להבין את זה. הוא לא היה סתם מתאבק או כוכב ספורט, אלא סמל לאומי. דור של יפנים נחשף לטלוויזיה כשריקידוזאן חיסל אמריקנים. העסקים עלו וירדו למרות האהדה שלו, והיו מקרים שבהם אטרקציה זרה או טורניר חזק מילא את האולם, אבל זה היה שונה לגבי מכירות כרטיסים. ריקידוזאן התאבק בכמה מופעי אצטדיון בייסבול והגדול מכולם היה באצטדיון הבייסבול של קורקואן מול לו ת'אז באוקטובר 1957, על תואר ה-NWA, מול 30,000 איש. היום זה היה רע, אבל כמעט כל מקלט צפה בקרב, ואף קרב, גם רסלמניות, לא ישחזרו את זה. הדבר הכי חשוב על 1954 ולידת ההיאבקות היפנית- האמריקנים אמנם הגיעו לפני אבל זאת הייתה ההתחלה של הארגונים הרציניים- זה NTV, רשת חזקה. העסקים היפניים הפכו למאוד מיינסטרים, יותר מהאמריקניים. הארגונים היפניים נשלטו בידי הרשת, ומבחינת הפקה ועסקים הם התפתחו אחרת. כניסות, מרצ'נדייז והפקה היו ביפן לפני ארה"ב. עד תקופת הפריחה תמיד יכולת לדעת שמה שקורה ביפן יהיה בארה"ב. בגלל זה מתאבקים שעבדו ביפן הצליחו מאוד בארה"ב, כמו האלק הוגאן.
הוגאן הפך לכוכב רוק שלוש שנים לפני ארה"ב, ביפן. הוא למד מאנטוניו אינוקי והפך לאייקון תרבותי כשווינס מקמהן לקח אותו ב-1984. עבדאללה הקצב, טרי פאנק, ברוזר ברודי ואחרים היו אנשי עסקים מאוד טובים בגלל יפן. בארה"ב, הטלוויזיה הייתה סקוואשים וראיונות, כדי שהקהל ישלם על הכרטיסים באירועים החיים המכניסים. זה לא היה ביפן. מאז ריקידוזאן, ואצל באבה ואינוקי, היאבקות הייתה תוכנית בת שעה בפריים טיים, מוסד תרבותי כמו מאנדיי נייט פוטבול. התוכניות שידרו את הקרבות הגדולים, לפעמים בשידור חי. הרשתות שילמו זכויות שידור לארגון, כמו ספורט אמריקני, אבל לא ברמות האלה. מתאבקים שעבדו ביפן הרוויחו מעולה בגלל ההכנסות מטלוויזיה בניגוד לארה"ב. אבל זאת הייתה תרבות אחרת. ההאוס שואוז ביפן, גם בתקופת הזהב, היו כמו האירועים של היום. היו מקרים של אולמות מלאים בתקופות טובות, אבל ראיונות מקומיים לא היו קיימים. אז בשנות ה-80, ההיאבקות הייתה כל כך יותר אובר במיינסטרים, אבל לא במופעים הקטנים. השאלה הייתה איך אפשר לשלב בין היכולות האמריקניות לחשיפה היפנית. זה נתן ליפן יתרון כלכלי עצום, וזה שינה הכל. ארה"ב הובילה שוב בשנות ה-80 ובסוף שנות ה-90 מכמה סיבות. קודם כל האירועים- הם היו אמורים לשנות הכל בארה"ב, אבל עזרו רק לאגרוף, היאבקות ולאחרונה MMA שנוצר בשביל זה. בארה"ב, ברוב המדינה, הקהל גדל על סקוואשים ושילם על המופעים הגדולים. האירועים אפשרו, בשיחה אחת, לצפות בקרבות גדולים מהבית. בלילה אחד, הארגון הכניס כמו שלא הכניס פעם בשנה, וכל מי שלא השיג את זה היה אבוד. היום, כשהתוכניות בימי שני וחמישי דומות, עם הפקה ושידור לאומי, וקרבות גדולים, האירועים עובדים כי זה מוסד בהיאבקות.
זה לא קרה ביפן כמו בארה"ב משתי סיבות. קודם כל, הטלוויזיה בכבלים ובלוויין התפתחו לאט. היום, לארה"ב יש 54 מיליון בתים עם אירועים וליפן יש 3 מיליון. התרבות היפנית רגילה לראות את הקרבות הגדולים באגרוף, בהיאבקות וכו' בחינם. אצלם הקרבות לא עברו להקרנות ולאירועים. אצלם לא היה צריך ללכת לאולם כדי לראות. ביפן, אינוקי-טייגר ג'יט סינג, או באבה-ברונו סאמארטינו, היו קרבותבחינם בימי שישי ושבת בשמונה בערב. אמנם היו השרופים שרצו לראות את זה בעצמם, אבל היאבקות הייתה אטרקציית שידור ולא אירוע חי. זאת לא הסיבה לירידה היום, אבל בגלל זה ארה"ב עקפה את יפן והשינויים שם פגעו בה, כי היכולת להחליף אמריקנים כל חודש בסיבובי ההופעות הפסיקה כשהם פשוט נשארו בארה"ב. משנות ה-50 עד ה-80, האמריקנים הגדולים כבר לא הגיעו ליפן, אלא למקרים של מופע משותף. אבל היו אמריקנים גדולים שהרוויחו וחשבו שיפן הייתה עבודה מצוינת, עם חופשים ופחות לחץ מחוץ לזירה. אבל היו להם מעט מקומות. ב-1996 עם מלחמות ליל שני, כמעט כולם חתמו שם, וכוכבים אמריקנים חזרו כי היה כסף, והיו פחות זרים. עם כמה שהמוצר היה חזק בטלוויזיה בימי התהילה, למלא את הבודוקן הול, עם 15,000 איש בטוקיו, היה קשה, ולפעמים בלתי אפשרי. ג'ייאנט באבה-פריץ ואן אריק בדצמבר 1966 מילא אותו לראשונה. הקרב הגדול ביותר של באבה היה באוגוסט 1967 באצטדיון הבייסבול באוסאקה, מול 25,000 איש לקרב מול ג'ין קיניסקי שנמשך 65 דקות. בשנות ה-70, הם מילאו את האולמות מעט. הקרב הגדול היה במרץ 1974 בין אינוקי לשוזו "סטרונג" קוביאשי, הכוכב של IWE שהיו קשורים ל-AWA. קוביאשי ניצח מלא מתאבקי AWA כאלוף בינלאומי, כולל אנדרה הענק. אנדרה היה אלוף NWF, וניו ג'פאן הציעה לקוביאשי לעבור. זה היה גדול והם מילאו את האולם. אינוקי גם נלחם מול קינטארו אוקי הקוריאני באוקטובר 1974, ומוחמד עלי ביוני 1976. רוב המופעים של ניו ג'פאן היו בסומו הול.
אפילו שמתייחסים לשנות ה-70 וה-80 כתור הזהב ביפן, בגלל השידור הגדול של אול ג'פאן וניו ג'פאן בפריים טיים, הם לא הביאו קהל טוב. כדי למלא את הבודוקן הול בשנות ה-70, שלושת הארגונים נאלצו לשתף פעולה, עם טוקיו ספורטס, למופע חלומות באוגוסט 1978. באבה ואינוקי התאחדו כצמד וניצחו את שני הכוכבים הזרים הגדולים- טייגר ג'יט סינג מניו ג'פאן ועבדאללה הקצב מאול ג'פאן, שבשנות ה-80 עבר צד בגלל מלחמות על מתאבקים זרים, ואינוקי ניצח את סינג. ג'מבו צורוטה מאול ג'פאן, טאטסומי פוג'ינאמי מניו ג'פאן ומיל מאסקאראס הפייס הזר הכי אהוד, מול מאסה סאיטו, גרייט קאבוקי וטייגר טוגוצ'י. הבודוקן הפך לבית של אול ג'פאן, והביא בין 8,000 ל-13,000 בשנות ה-80. גם בגמר של טורניר הזוגות, האולם לא התמלא, עד למופע הזיכרון לברוזר ברודי באוגוסט 1988. ברודי נרצח בפורטו ריקו שישה שבועות קודם לכן, רצו שילחם מול סטן האנסן וזה היה אמור למלא את האולם. האנסן התאבק מול עבדאללה הקצב. ב-1990 התחילו למלא יותר, לא רק אול ג'פאן. גם ניו ג'פאן ו-UWFi. השיא היה בין ספטמבר 1990 עד לטורניר הזוגות בסוף 1995, כשאול ג'פאן מילאה כל אולם בבודוקן הול, ו-200 אירועים בטוקיו.

YossihNew · 24/10/24

באפריל 1989, היאבקות נכנסה לעידן חדש כשניו ג'פאן הגיעה לטוקיו דום. זה היה מופע חשוב, ואפילו הוזכר בספורטס אילוסטרייטד. ברית המועצות התפרקה כלכלית, ומשאב חשוב היה האתלטים. ה-NHL נפתח למחליקים סובייטים. אבל האתלטים הסובייטים הראשונים היו המתאבקים, כשאינוקי סידר את זה. בזמנו ביפן חשו שמעט אנשים בטוקיו יקנו כרטיסים למופע היאבקות, והרעיון שאלפים מכל רחבי המדינה יבואו למופע לא היה הגיוני. ניו ג'פאן מילאה מופעים כבר שנים, ואול ג'פאן גם הייתה במצב טוב, אבל הרוב חשו שהקרב הגדול ביותר, אינוקי-האלק הוגאן, יביא אולי 25,000 איש. עברו עשורים מאז שניסו להגיע לאצטדיון קורקואן. היה יותר שווה להיות בבודוקן, ואולי היית מוותר על כמה אלפי מעריצים, אבל זה היה עדיף מלשכור אצטדיון חצי ריק.
אבל הרעיון להגיע לטוקיו דום היה ברור מיד. אחרי שטייסון הצליח שם בהתחלה, אינוקי חשב שאם אמריקני יכול, למה הוא לא? ג'ייאנט באבה השמרן לא שקל את זה בכלל, פרט למופע עם ה-WWF וניו ג'פאן, גם כשניו ג'פאן הצליחו. כשאול ג'פאן היו בשיא בין 1990-95, באבה לא קבע שם מופע בלעדי לאול ג'פאן. הוא חש שיכול היה למלא את הבודוקן הול, וזהו. בנוסף, ניו ג'פאן הביאו מתאבקים מבחוץ, מארגונים אחרים ואפילו לא מהיאבקות, כדי שהאירועים ירגישו מיוחד. באבה היה שונה. בשנות ה-90 היה לו רוסטר והוא היה בדלני, ולא רצה קרבות גימיק שלא יהיו ברמה הצפויה ממיין איבנטים, רק בשביל קהל גדול. אבל הוא קינא. פעם, כמה ימים אחרי שניו ג'פאן מילאה אולם, הוא דיבר עם סייג'י סאקאגוצ'י ואמר שהוא יכול היה להכניס בשנה מה שניו ג'פאן הכניסה ממופע אחד בטוקיו דום. השמרנות של באבה מנעה ממנו לעשות את זה, כי לדעתו ברגע שתערוך מופע בדום, מופעי הבודוקן יהיו משניים. רק אחרי שהארגון שלו עבר את שיאו הוא הגיע לטוקיו דום למופע בלעדי- ב-1998, כמה חודשים לפני שמת. במקום אנגל מיוחד, הוא פשוט נתן לשני הכוכבים הגדולים שלו להתאבק על התואר- מיטסוהארו מיסאווה וטושיאקי קאוואדה. מה שמילא את הדום הראשון היה הנוסחה של ניו ג'פאן בשנות ה-70 וה-80. הרעיון שיריבי ניו ג'פאן שנאו אותם או שהם היו אתלטים בספורט אחר, ולכן הקרבות האלו אמיתיים. עם הרוסים, האמינו שהם היו כוכבי היאבקות וג'ודו מהאולימפיאדה, ולא הבינו את התחום. אנשי ניו ג'פאן ילחמו מול אמיתיים. אינוקי נלחם מול שוטה צ'וצ'ישווילי, זוכה מדליית זהב ב-1972 וארד ב-1976 בג'ודו, על אליפות אומנויות הלחימה. אינוקי לא הפסיד ללוחמי ג'ודו, מתאגרפים, קראטיסטים ואמני לחימה בשנות ה-70 וה-80, והפסיד לרוסי. שניים אחרים, ולדימיר ברקוביץ' וויקטור זנגייב, נלחמו בטורניר על תואר IWGP למשקל כבד. רוסי אחר, סלמן האשימקוב, יצא אובר וניצח את באם באם ביגלו, מהכוכבים הזרים הגדולים, תוך שתי דקות וחצי. כעבור חודש ניצח את ביג ואן ויידר, הכוכב הזר השני, על תואר IWGP. בנוסף, הגיע מתאבק ג'וניור מצויר חדש. קאיצ'י יאמאדה, מתאבק יפני נמוך שנחשב לדיינמייט קיד היפני, הפך לג'ושין "ת'אנדר" לייגר. הוא ערך בכורה וניצח את קוניאקי קובאיאשי, יריבו של טייגר מאסק. היו קרבות חשובים יותר, אבל זה היה מופע ענק. ועדיין היו בעיות- ניו ג'פאן יכלו למלא את הסומו הול, אבל זה היה רחוק מזה. הרוסים לא היו מוכרים ביפן. אבל ידעו שרוסיה שלטה באולימפיאדה, למרות שהאתלטים לא היו מקצועיים. הרעיון שכוכבי ניו ג'פאן ילחמו מול תחרות לגיטימית עבד- הכריזו על 53,800 איש, אבל הגיעו 44,000 וכולם היו המומים. היו מופעים בארה"ב שהצליחו יותר, כמו האלק הוגאן מול פול אורנדורף בטורונטו ואנדרה, אבל זה היה ענק, כי הכניסו 2,781,000 על היאבקות, שיא. התחיל עידן חדש.
מה שנחשב אז לענק היה מאכזב כעבור כמה שנים, כי הסטנדרטים עלו, והטוקיו דום אירח מופעים ענקיים, פעם בשנה לניו ג'פאן, כמו רסלמניה יפנית. הפעם הראשונה שהוא התמלא לא הייתה של ניו ג'פאן, ארגון המופעים הגדול בעולם עם המופעים שלה, והמסורת של ה-4 בינואר. ניו ג'פאן עברו לשלושה מופעים בשנה. אבל ה-UWF היו ארגון קצר ימים וייחודי. הוא הוקם ב-1984 בידי היסאשי שינמה, יו"ר ניו ג'פאן לשעבר. הוא פוטר לאחר שערורייה כשהכוכבים הגדולים התמרדו נגד אינוקי, כי הרווחים הגדולים של ניו ג'פאן עברו לעסקים המפסידים של אינוקי. את המרד התחיל סאטורו סאיאמה, טייגר מאסק, אבל הארגון הכי מוצלח בעולם ב-1983 התפרק. הוא היה קורבן להצלחה שלו, עם 100,000 דולר למופע ביום, כשזה היה מדהים, ו-70% האוס שואוז מלאים. לא היו אירועים, אז זה לא היה כמו ההכנסות של WCW וה-WWF כעבור 15 שנה, אבל זה היה המקביל היפני. עם כסף ענק, כולם רצו אותו. אינוקי עשה מה שרצה כי המתאבקים שמחו לעבודה ולהיות בטלוויזיה, ונדהמו מאינוקי מלכתחילה. מה שהרס לניו ג'פאן ב-1983 היה שאינוקי לקח כמה חודשי חופש אחרי אנגל זכור בקרב מול האלק הוגאן. התחושה הייתה שבלעדיו הכל יפול. אבל הארגון היה כל כך לוהט ולא ירד. ריקי צ'ושו, הכוכב הכריזמטי, וסאיאמה שהיה סנסציה של מרצ'נדייז, שאלו למה אינוקי מרוויח יותר מהם. שינמה היה זה שחטף כשהסתבר שאינוקי מעל בכספי הארגון.
שינמה הקים ארגון משלו, ולקח את אקירה מאדה, לוחם קראטה בגובה 1.90 מטר, כיורש שלו לאינוקי כשזה היה פורש. התחושה הייתה שטאטסומי פוג'ינאמי, מספר 2, לא היה מושך קהל ונמוך מדי. אינוקי אמר שילך אחרי שינמה, שחש שינצחו בזכות אינוקי. אינוקי בגד במנהל העסקי ונשאר בניו ג'פאן, אבל המון כוכבים עזבו. בלי אינוקי שישלוט מאחורי הקלעים, מאדה הושפע מקארל גוטץ'. הוא היה המאמן של ניו ג'פאן והאמינו שגם בגיל 60 הוא היה כי קשוח בעולם כאדון ההכנעות. גוטץ' היה שונה מכולם בהשקפה על היאבקות. זה פגע בו בקריירה כי הוא היה מוכשר מכולם, אבל פחות כוכב. מאדה, נגד שינמה, שינה את הסגנון לריאליסטי, סגנון שוט. תוך חודשים, שינמה עף מהארגון שהקים בידי המתאבקים ועזב את העסק שלקח לרמות חדשות כשהפך את אינוקי ללוחם הגדול בעולם. מאדה אמר שהיאבקות היא מזויפת אבל הוא אמיתי. כשהביאו כוכבים זרים כמו מארק לוין, הוא נכנע לג'וברים כדי להראות כמה הם גדולים. מאדה לעג לאינוקי במופעים בטוקיו, והנעריצים הבינו שהם רואים היאבקות אמיתית. זאת הייתה כת כמו ECW, ובעיר כמו טוקיו, הקרבות היבשים לציבור יצאו אובר כי החכמים חשבו שזה משהו אמיתי. כמו ECW, זה לא הצליח יותר מזה. חלק אמרו שזה לא שונה מברט הארט שלעג להאלק הוגאן וריק פלייר שהוא יותר כוכב מהם. אבל ה-UWF לא הצליחו מחוץ לטוקיו, הקהל לא היה מוכן לזה, גם אם האמינו שזה היה אמיתי, והם נסגרו בסוף 1985. הם חזרו לניו ג'פאן ב-1986, כשהארגון התקשה, וידע שזה אמנם יכאב, אבל פיוד מול UWF יהיה ענקי. מאדה-אינוקי לא התרחש כי מאדה סירב להפסיד ולא חלמו שאינוקי יפסיד. אחרי מופע בקורקואן הול עם ספירת חוץ כפולה מול קרי ואן אריק, הקהל של UWF, שידע שקרי לא אמיתי, התפרע וחש שמאדה מכר את נשמתו. האהדה כלפיו ירדה, ואינוקי לא עמד לפרוש, והוא לא יכול היה לעקוף אחרים כמו ריקי צ'ושו, אז הוא כעס. זה התפוצץ בפחדנות ב-1987, כשמאדה בעט לצ'ושו בעין ושבר לו את ארובת העין, כשנעל את אוסאמו קידו בסקורפיון דת' לוק ולא יכול היה להגן על עצמו. מאדה הושעה, וכשסירב לעונש משפיל, פוטר.
אבל מאדה הפך לסנסציה שעף מההיאבקות כי נלחם באמת. הוא הפך לתופעת כת, וב-1988 הקים מחדש את ה-UWF, ולא ידוע אם הקהל היה מוכן לסגנון, אבל היה מוכן למאדה. ה-UWF השני מילא את כל האולמות ביום בו הכרטיסים יצאו למכירה. אף אחד ביפן לא ראה כזאת תופעה, ואול ג'פאן וניו ג'פאן נאלצו לעבור לסגנון נקי יותר, מה שהוביל להצלחה. בנובמבר 1989, ערכו את המופע הראשון שמילא את הדום, עם 50,000 איש שקנו כרטיסים תוך שלושה ימים, ו-2.9 מיליון דולר לאנשים אלמוניים. כדי להראות עד כמה מאדה היה גדול, הוא ניצח את וילי וילהלם, אלוף ג'ודו אירופאי, במיין איבנט. נובוהיקו טאקאדה ניצח את דוויין קוזלובסקי, שהיה מתאבק אולימפי אמריקני. מה שהיה חשוב היה שמאדה וטאקאדה נלחמו מול אירופאי ואמריקני אמיתיים, כמו אינוקי. מה שמעניין היה שמוריס סמית' ומינורו סוזוקי נלחמו בקרב שהפך לחלוץ של ה-MMA. השיא נשבר בפברואר 1990, בגלל ריק פלייר. ניו ג'פאן קבעה מופע שני בדום עם שלוש אטארקציות: ריק פלייר-קייג'י מוטו היה המיין איבנט. גרייט מוטה היה הכוכב היפני הכי מצליח בארה"ב מזה עשורים ב-WCW, מול סטינג. הרעיון היה שיאתגר את פלייר על תואר ה-NWA, שבגלל ת'אז, הפאנקים והארלי רייס עוד נחשב ביפן, בקרב ראשון על התואר בניו ג'פאן. לארי זביסקו אלוף ה-AWA בא להגן על התואר מול מאסה סאיטו, אבל ה-AWA כבר גססו וזה לא היה חשוב. קוג'י קיטאו, מתאבק סומו שהועף מהתחום בגלל בעיות גישה, נחשב לעתיד של ההיאבקות כי היה בגובה 2 מטר ושקל 170 ק"ג, ערך בכורה, וביגלו היה צריך להוציא אותו אובר. הבכורה של קיטאו הייתה חשובה לציבור יותר מהתואר. אפילו עשו קרב בין האמריקני הכי קשוח, סטיב ויליאמס, להאשימקוב הרוסי הקשוח, כי הייתה יריבות רוסית-אמריקנית. אינוקי וסייג'י סאקאגוצ'י נלחמו מול שיניה האשימוטו ומאסהירו צ'ונו לפני שהיו כוכבים, ות'אז היה שופט. זה היה יכול להצליח אבל לא ממלא, ויום קודם לכן היה אירוע גדול יותר- מייק טייסון-באסטר דאגלס על אליפות האגרוף. דאגלס לא היה חשוב והיה אנדרדוג שניצח את אחד מהניצחונות הגדולים בתולדות האגרוף, אבל טייסון היה ענק ביפן. אבל הקרב של טייסון הביא רק 30,000 איש, פחות מהיאבקות. כש-WCW הוציאו את פלייר מהמופע, ניו ג'פאן הייתה נואשת. כדי להציל את האירוע, הם פנו לאול ג'פאן. באבה ואינוקי שנאו אחד את השני מאז שגנבו מתאבקים בתחילת שנות ה-80. אבל סייג'י סאקאגוצ'י, נשיא ניו ג'פאן, הסתדר עם באבה, וסידר שלושה קרבות חלומות, הראשונים מאז 1978. הזר הראשי של באבה, האנסן, נלחם מול ויידר על תואר IWGP, והוסכם על תיקו. האנסן הרביץ לויידר וכמעט הרס לו את העין בקרב סטיפי ממש, כי הם לא יכלו להרשות לשני להיראות טוב יותר. באבה שלט מספיק כך ששני חבר'ה שלו ניצחו בזירה של אינוקי- צורוטה ויושיאקי יאטסו ניצחו את קנגו קימורה ואוסאמו קידו, וטנריו וטייגר מאסק- מיסאווה- ניצחו את צ'ושו וג'ורג' טאקאנו. ההיט היה ענק, והם הכניסו 3.2 מיליון.

YossihNew · 24/10/24

ההצלחה הובילה לאירוע גדול עוד יותר, ועידת ההיאבקות, באפריל 1990. אחרי ההצלחה באולם, ה-WWF נכנסו לתחום. הכוכב הענק שלהם, האלק הוגאן, היה אגדי ביפן עוד לפני ארה"ב, וכאלוף ה-WWF, לא היה במדינה שנים. הקהל היפני לא היה משלם למופע WWF לבי יפנים, לפחות לא מספיק לדום. היום הקהל יותר אוהב את הארגון והם יכולים לראות מופע של WWE ולא מופע מעורב. ג'ייאנט באבה ווינס מקמהן עבדו יחד על מופע משותף לראשונה, אבל הרצון לשליטה וההבדלים היו בלתי אפשריים. באבה היה זה שניהל את המופע, וזה הוביל לבדלנות שלו בתחום. הוא רצה את ניו ג'פאן, כדי ששלושת הארגונים הגדולים יאחדו כוחות. ניו ג'פאן, שידעה שהיא תמלא את הדום לבד, לא רצתה להתערב. לבסוף הם שלחו שני קרבות, מאסה סאיטו ושיניה האשימוטו מול צ'ושו וצ'ונו, ולייגר-אקירה נוגאמי. הרעיון היה WWF מול אול ג'פאן. הייתה בקשה אחת- שהוגאן ואולטימייט ווריור, הכוכבים הגדולים, ינצחו. עם המגבלות של ווריור, הוא נלחם מול טד דיביאסי, שהיה ב-WWF וידוע באול ג'פאן, וזה היה נהדר. דיביאסי ידע לסחוב יריב, כוכב ביפן, ולא הייתה בעיה בסיום. המיין איבנט היה בעייתי. הוגאן היה אמור לנצח את טרי גורדי. לבאבה לא הייתה בעיה. גורדי היה כוכב, אלוף זוגות עם סטיב ויליאמס ובקרוב יזכה בכתר המשולש. הרעיון שאפילו יפסיד נגד הוגאן במופע גדול ימנף אותו, כי הוא היה טוב בזירה ויתן קרב גדול. אבל גורדי לא רצה לעשות ג'וב. ה-WWF זעמו מההצעות לתיקו בטענה שבגדו בהם. וינס והוגאן איחרו למסיבת העיתונאים של באבה וגנבו את ההצגה. באבה חש חוסר כבוד. הוא גם כעס כי וינס העביר את תואר ה-WWF מהוגאן לווריור ברסלמניה שבועיים לפני האירוע בלי להודיע. הוגאן-גורדי על התואר פורסם כבר חודשים, ובאבה שנא פרסום כוזב. הם לא יכלו לפרסם את ווריור לפני הזכייה, אבל כשותף עסקי, באבה חש שלפחות היה צריך לדעת על חילוף התואר. התווכחו על הכרוזים- מל פיליפס או הכרוז של באבה. על מיקום הזירה. סטן האנסן, הכוכב הזר הגדול של באבה ויותר גדול מהוגאן ביפן, הציל את היום. מה שמעניין היה שחשבו שהאנסן הכעיס את גורדי בנושא ואז תפס את מקומו. הוא היה חבר של הוגאן ושותף שלו בניו ג'פאן. הוא עשה את הג'וב והציל את המופע. ג'נצ'ירו טנריו ניצח את רנדי סאבאג' בקרב שגנב את ההצגה, ודמולישן, אלופי הזוגות, הפסידו לבאבה ואנדרה. למען האמת, קרב פתיחה במופע היה מעניין כי שני טוענים למתאבק העשור התאבקו בפעם היחידה- זה לא היה קרב טוב בכלל. מיטסוהארו מיסאווה, עוד כטייגר מאסק, נלחם 20 דקות מול ברט הארט. ברט נלחם מול טייגר מאסק המקורי, אז חשבו שזה יצליח. 41,000 איש שילמו 2.1 מיליון דולר.
זאת לא המחלוקת האחרונה לגבי הוגאן בדום. SWS, שניהל המיליארדר האצ'ירו טאנאקה, לא הצליחה לא משנה כמה כסף הוציאה. בדצמבר 1991, הם וה-WWF שוב ערכו מופע בדום, בעיקר בהתסס על הוגאן-טנריו. הפעם, היפנים ידעו שהוגאן יפסיד את התואר לאנדרטייקר לפני האירוע אז לא הכריזו על קרב אליפות. בגלל שהוגאן לא היה האלוף, וה-SWS היו בצרות, הסיום ההגיוני היחיד היה ניצחון של טנריו. חשבו שזה ברור. אבל בגלל שהמופע התרחש מאוחר והעיתונים לא חשבו שזה יהיה סיפור גדול, הם אמרו לעיתונים לחכות. הוגאן מנצח את טנריו היה סיפור. טנריו מנצח את הוגאן, הכוכב הענק, היה סיפור ענק. הוגאן שינה את דעתו וסירב לסיום. טנריו, שהבין שצריך הצמדה נקייה במיין איבנט, בעיקר בדום, נשאר ללא ברירה אלא להפסיד. ה-SWS לא שרדו עוד הרבה, וגם אם טנריו היה מנצח הם היו גמורים. הגיעו 40,000 איש, מתוכם 31,000 שילמו, עם 1.5 מיליון דולר. בשנה הבאה, העסקים עם אול ג'פאן התפרקו שוב. סאקאגוצ'י קבע הסכם עם ג'ים הארד ב-WCW, שאמנם גססה בארה"ב אבל המתאבקים שלה עוד היו חשובים ביפן. במופע "סטארקייד 91 בטוקיו דום" הם שוב מילאו את האולם, עם קרב אליפות NWA, שיכריע את האלוף האמיתי- פלייר-פוג'ינאמי. מבחינה אמריקנית, זה היה האירוע הכי גדול בטוקיו דום, כי מתוך שלושת האירועים של WCW עם ניו ג'פאן זה הכי הצליח. WCW גם שלחו את סטינג, שהפסיד למוטה, דום- בוטץ' ריד ורון סימונס- ארן אנדרסון, ברי ווינדהאם, האחים סטיינר, אל ג'יגאנטה, ביג קאט יוז, טים הורנר, בריאן פילמן וטום זינק. פוג'ינאמי, אלוף IWGP, ניצח את פלייר, אלוף NWA ו-WCW. אבל היה סיום דאסטי, והאנגל לאחר הקרב קבע שהייתה פסילה לפני ההצמדה כי זרקו מעל החבל. בבלגן, פוג'ינאמי שמר על התואר, פלייר שמר על תואר WCW, אבל פוג'ינאמי זכה בתואר ה-NWA שהפסיד לפלייר באירוע של WCW, למרות שמעולם לא אמרו שהתארים נפרדים. הקרב שגנב את ההצגה היה ההגעה של האחים סטיינר, שהספוטים והסופלקסים הפכו אותם לענקיים ביפן, והזכייה שלהם בתארי הזוגות מהירושי האסה וקאנסוקה סאסאקי, בקרב השנה ב-1991. ב-4 בינואר, 1992, החלה המסורת. שוב אירוע משותף עם WCW, ששלחו את האלוף לקס לוגר, סטינג, הסטיינרים, ג'יגאנטה, ביל קאזמאייר, דאסטי ודאסטין רודס, ארן אנדרסון ולארי זביסקו. הייתה מסורת שהאירוע בטוקיו דום הוא ענקי. לא היו קרבות חלומות אבל אירוע מוצק, והם הכניסו 3.7 מיליון דולר מאולם מלא. צ'ושו ניצח את פוג'ינאמי וזכה בתואר IWGP. צ'ונו, שהיה כוכב ענק, הוציא אובר את הכוכב האמריקני המוגבל, את לוגר. סטינג ומוטו היו צמד וניצחו את הסטיינרים בקרב חלומות, ואינוקי ניצח את הירושי האסה, עוזר הבוקר. האסה שיחק את התפקיד בשנים הבאות, מתאבק נהדר שידע לתת קרבות גדולים ולסחוב אנשים מוגבלים, כמו אינוקי, והוציא אותם אובר.

YossihNew · 10/11/24

דניאל פיודר וקורט אנגל- 15 בנובמבר, 2004:

אחרי שבועיים לא מתוסרטים של טאף אינאף, שני מתאבקים ממש כועסים וכנראה מצאנו את הדקה הכי מפורסמת בהיאבקות המודרנית. לפני שבועיים, ביג שואו ממש כעס בגלל שלא מכרו את הסלאם שלו, כי לא לימדו את רובם למכור, או אמרו להם למכור, כי הרעיון בטאף אינאף היה להפתיע אותם. שואו גם לא אהב את הסגמנט השני עם הסלאמים, והוא התלונן בחדר ההלבשה על זה שהוא צריך לאיים. העניין הוא שהוא איים על ג'סטיס סמית' ודן רודהיימר, שגדולים כמוהו ובכושר טוב ממנו, והוא לא ידע איך יגיבו, כי רודהיימר פשוט צחק לשואו בפנים אחרי שאיים עליו. שואו הלך לבחור הכי קטן- פיודר. אמרו ששואו לא רצה ללכת לזירה בגלל פיודר. הוא זרק אותו ללוקרים, בחדר מלא במתאבקים, בלי מעריצים, ושנאמר למאמנים לא להגיב- כי נאמר להם גם שלא משנה מה אומרים, לא יפגעו בהם. בזירה, הוא היה מול שבעה אנשים. כנראה שהתלונות היו נגד פיודר, כי שואו לא חשב שזה רעיון טוב כי הוא יודע מה הוא עושה. הוא יצא וכולם חששו ממנו. הם שיתפו פעולה, אבל רודהיימר התעמת איתו. לאחר הסלאם, שואו נתן לו ברכיה. אבל שבוע לאחר מכן, היינו במרחק כמה שניות מסטיב ויליאמס-בארט גאן נוסף. אם מה שהם לא רצו שיקרה היה קורה, היה להם כוכב חדש תוך לילה, וכולם הסתקרנו ורצו לדעת אם זה אמיתי או לא, אבל זה היה אמיתי. המון אנשים הבינו, אבל הרוב מרובעים ולא הבינו את זה, ואלו שרצו לקדם את זה היו פול היימן וטאז. מכעיס שהארגון רוצה משהו שאנשים ידברו עליו ואז מפספס.
זה היה 42 שניות בין קורט אנגל ודניאל פיודר מטאף אינאף. כולם התאמנו ברגליים, אכלו פסטה וחלב, ואז הקיאו. הם הלכו לזירה ואנגל נזף בהם ואמר שהם לא קשוחים מספיק כמו מפקד. הוא היה די גמד, הוא נמוך יותר מהמיז. זה היה מוזר כי אחד מהכוכבים נראה קטן מול הענקים, אבל הם לא חושבים על זה, וזה קורה המון בארגון. אנגל אמר לניק מיטשל שירביץ לו ופגע לו בפנים. הוא אמר לג'סטיס סמית' שהוא לא ידע שעורמים כל כך הרבה זבל, והעתיק ממיטשל לפני שבוע, או שבריאן גרוויץ העתיק. ואז הוא ירד על פיודר ואמר שהוא בחור מ-UFC, ושהאלוף האולימפי יכול לכסח אותו וכדאי לו לא להגיע לגמר. כולם עשו סקוואטים והודחו כשהתעייפו. סמית' היה הראשון שהתעייף והקהל ראה כמה הוא עייף. פיודר לא היה עייף והגיע לגמר עם כריס נרוקי המותש. ואז הם הדיחו את פיודר והקהל צעק בוז. ג'ון לורינייטיס צעק להיפטר מהבלונדיני, אבל התכוון לנרוקי והשופט פספס. היה מצחיק אם הוא היה בזירה מקבל פקודות מווינס. מה שהיה חשוב זאת התגובה של הקהל להדחה. הקהל מאוד אהב את פיודר וכעס מתחרות חסרת חשיבות. אחרים אמרו שפיודר יצא אובר כשהתנדב להילחם מול אנגל. הקהל זעם מההדחה כי דפקו אותו. וינס מקמהן או קווין דאן הנמיכו את הקול כדי שלא יראו את זה בטלוויזיה. הם גם הורידו את צעקות ה-UFC של הקהל. אפשר לחוש שהצליל ירד והורידו את הרעש.
במקום לזהות את זה כמשהו לוהט, חששו שבחור ה-UFC מנצח ב-WWE. פיודר לא היה ב-UFC, הוא פשוט לוחם MMA. אנגל ניסה לאיים עליו וקרא לו בחור מ-UFC. ביקרו את לורינייטיס שלא זכר את השמות של המשתתפים כי הפיק את הסגמנט. וינס היה באוזניות וכעס כי התוכנית שאנגל יתאבק מול יותר מאדם אחד התפרקה. נרוקי היה מחוסל, וממילא הוא לא התאבק, אז אנגל חיסל אותו תוך שלוש שניות. הוא הגיע לחבלים, נעל אותו בפנים והצמיד אותו תוך 26 שניות. הוא שבר צלע, אבל אנגל לא פצע אותו אבל כן תקף בן אדם בלי כישרון שהיה מותש. אבל זה מה שאמרו לו. הוא התעצבן ושאל אם מישהו רוצה להילחם. פיודר הרים את היד וכולם פחדו. ואז היה כאן משהו.
הקהל התחיל לזמזם. פיודר חסם את זה כמה שניות והקהל צעק UFC. הם האמינו שזה אמיתי והפעם היו מרותקים. פיודר התאמן אצל דני צ'ייד שקורט אנגל ניצח בגמר המבחנים לאולימפיאדה 1996, אז היה כאן פוטנציאל. הוא התאמן בסן חוזה עם נבחרת MMA חשובה, ולמד הכנעות מפרנק שאמרוק. הוא נלחם ארבע פעמים ויש לו שלושה נוקאאוטים, אבל לא מול לוחמים גדולים. הוא אתלט ולוחם די טוב, והיה אלוף היאבקות בתיכון ומספיק טוב כדי שאוניברסיטת אוקלהומה תגייס אותו. פיודר די הצליח שם שנה לפני שוויתר על הספורט. הוא טוב בהכנעות, בכושר ולא הצטיין בגרוף. הוא התאמן עם שאמרוק לקרב מול טיטו אורטיז. אמרו שחיסל כמה לוחמי PRIDE ו-UFC באימונים והוא למד אצל בריאן ג'ונסטון מניו ג'פאן, שמאמן לוחמים רבים. הוא מצוין באימונים וניצח את שינסוקה נאקאמורה שהתאמן, אבל זה שונה כמובן מקרב. אנגל נלחם, הוריד את פיודר, אבל פיודר ברח. אנגל הבין שהוא במאבק ופיודר נעל קימורה אחרי 36 שניות. לא משנה מה אומרים, אנגל היה גמור. הכתף שלו היה נקרעת אם פיודר היה נועל אותו, אבל הוא ידע שזאת תהיה בעיה לפצוע אותו. פיודר נפל על הגב ושמר על האחיזה כדי שאנגל לא יצא, ואנגל היה גמור. ג'ימי קורדרס ספר מהר על פיודר, אבל כתף אחת שלו התרוממה. לפי חוקי חובבים, שתי כתפיים נגעו אז הוא הוצמד, ולפי חוקים מקצועיים לא. זה היה כדי להציל את אנגל ולא להביך את ההיאבקות. הם היו ברי מזל. באחיזה הזאת, היה קל לטפל בעניין ואם פיודר היה מצמיד זה היה מחסל הכל. ג'ראלד בריסקו, שהתאבק באוקלהומה, הבין מה קורה ונתן את ההנחייה לצאת מזה. לורינייטיס הבין ונלחץ מהתגובה של וינס. הם לא מבינים שזה היה יוצר סיפור ענק במיוחד והמחלוקת הייתה אדירה. זה קל בדיעבד. אפילו בלי זה, וכניעה הייתה ענקית, אבל אם יגידו את מה שקרה עדיין היו מצליחים לעניין את הקהל, כי כמו אם ברט ווינס הקהל מתווכח מה אמיתי ומה לא. אשתו של דייב חשבה שזה כמו במונטריאול. דייב לא חשב שזה היה מדהים, אבל בתיכון המקומי דיברו על היאבקות לראשונה מאז החזרה של רוק, ונבחרת ההיאבקות התלהבה מפיודר שנדפק בידי ה-WWE.
אבל זה היה שוט, ובמציאות זה לא חשוב כאנגל, וכשזה משודר בתוכנית זה הופך לסטוריליין. זה כמו ריק פלייר וריקי סטימבוט בסוף שנות ה-70 במיד אטלנטיק, אבל פלייר הפסיד לסטימבוט האלמוני נקי. סטימבוט היה בחור יפה, אתלט טבעי עם גוף טוב, אבל לא ידע לתת פרומו ולא היה מנוסה או מוכר. האנגל הפך אותו לכוכב בטריטוריה. ההפסד הפך את פלייר לכוכב כי זה היה מדהים והפיוד היה טוב. זה לא אומר שזה יהפוך לפיוד אגדי, אבל ג'ורג' סקוט ומיד אטלנטיק הימרו נכון, כי הבחור הירוק הפך לאחד מהוורקרים הכי טובים בכל הזמנים. הסיכויים כאן קטנים. סקוט ופלייר היו ברי מזל ממש, או שהייתה להם עין טובה למתאבקים. פיודר עוד לא מוכן להתאבק, אבל יודע לתת פרומואים טובים מסטימבוט אז, עדיין לא ברמה של מייבן שיצא אובר בעונה הראשונה. התזמון הוא הכל, ומי שראה את מייבן בהתחלה והיום יודע שהם חיסלו משהו לוהט ונתנו לו פוש כשזה נגמר. כל ניסיון להחיות אותו נכשל. היום זה קשה כי האהדה נמוכה וקשה ליצור כוכבים. מייבן התאמן שלושה חודשים עד לקרב הראשון, והקהל תמך בו ממש. כעבור כמה שנים, גם אם קיבל פוש שכנראה ייגמר מהר, הוא נחשב לכישלון. זה צריך להיות מבריק, והם צריכים להסתיר שפיודר ירוק. הם לא יוכלו לתת קרב רגיל בשבוע הבא, או אפילו בעוד כמה חודשים. אבל זה בסדר, כי בנייה ארוכה זה טוב. לפני שפסלו את הרעיון בגלל הניסיון שלו, היימן היה התומך הגדול בפוש לפיודר, והוא הפך את ג'וני גראנג' לכוכב וחשבו שהיה מהצמד הכי טוב בארה"ב, ו-911 הפך אצלו לגיבור, ובעוד חודשיים פיודר יהיה טוב ממנו. JYD נבנה על כריזמה ובוקינג כדי להסתיר שמי שמכר את הכרטיסים חסר יכולת. ביל וואטס אמר על הסקוואשים בני הדקה וחצי בהם רק בזירה, יילל ונתן פאוורסלאם, שלא משלמים לו לפי שעה, והוא הפך למושך קהל אזורי ענק. אריק בישוף לא ידע על JYD, אבל זה עבד כשנתנו פוש לגולדברג במשך שנה. בוקינג תמיד היה לאתר כוכבים, לגלות את הכוח שלהם, להדגיש אותו, ולהסתיר את החולשות. ה-WWE משום מה מדגישים חולשות ואז משתמשים בזה כדי להסביר למה אנשים לא יוצאים אובר. אנשים מצביעים לטריפל אייץ', שרוצה שווינס יקדם אנשים שיוכלו לעשות הכל, אבל עבור כל ריק פלייר שהיה כוכב מגוון, וגם הוא נהיה עבש בשיאו, יש האלק הוגאן ו-JYD וקראשר שיצאו אובר ומשכו קהל שנים כי הגנו עליהם ולא חשפו אותם. זאת גם אשמת האייג'נטס שלא נלחמים מספיק כדי להגן על אנשים. זאת העבודה הטובה. אנשים פחות מאומנים מפיודר בעוד חודשיים-ארבעה, שהיו גרועים ממנו, נסחבו בידי וורקרים טובים. ההיאבקות השתמשה בשחקני NFL כדי להביא קהל. כשפיודר יתבסס כמתאבק, העניין באנגל יהיה מינימלי, וצריך לעשות את זה עכשיו, כמו נאויה אוגאווה-שיניה האשימוטו ביפן, או דון פריי. זה יכול להיכשל, אבל זה לא נכשל לקהל. מה שחשוב בבוקינג זה שמה שעובד עובד. אפשר לטעון שמשהו לא יעבוד, אבל אם יש עניין במשהו והוא עובד, צריך לגלות למה וללמוד מזה. אם מנסים לשכנע למה לא- אתה מפספס. הארגון לא עשה המון דברים מסקרנים. אם הזמן נכון, וקורה משהו, אפשר להסתיר את הפגמים. והבחור כנראה יקבל מיליון דולר בכמה שנים, כי הוא הפייבוריט פרט למייק המיז שמקבל קולות כי הוא כוכב. אם זה נכון, לפחות שיוציאו מזה משהו במקום שתהיה לו קריירה של כריסטי האמי.
אבל בהתחשב בפוטנציאל של בוב הולי-מאט קפוטלי, שיכול היה להפוך את הולי להיל חזק במקום לפייס כושל, ואת קפוטלי לכוכב צעיר, הם גם לא עשו את זה. זה לא מפתיע. זה יצא בגלל שהולי עשה מהלך פחדני ואמיתי. ג'ים קורנט קבע מזה פיוד ויצר קרב עם עניין והולי היה טוב מספיק והיה להם אחלה היט. כאן הייתה בעיה- הולי היה פצוע בצוואר כשזה התחיל, וגם אם לא, הם ויתרו על זה. הם יכלו לעשות את זה אחר כך כמו קורנט. הוא חזר כפייס מול לסנר כי לא היה עוד יריב. זה היה חשוב, וזה היה טבעי, אבל הוא כבר לא מעניין. עכשיו כולם שכחו מזה. הולי יצא מזה כהיל אמיתי, ואמין, וזה קשה להשגה. אנגל די התעצבן ונפגע וסירב ללחוץ לפיודר יד, למרות שזה גם היה בדמות. הוא אמר שזה עסקי הבידור ולא צריך לפצוע- למרות שהוא פצע מישהו שאושפז והודח כנראה, וזה היה קרב היאבקות. הוא אמר שזה לא UFC אלא תחרות חובבים. אנגל לא היה צריך להגיע למצב הזה לא מאומן ופצוע. אבל לא אמרו ממש מה זה. בהיאבקות חובבים אין נגיעות בחבל. אנגל אמר שפיודר טיפש כי הוא היה על הגב. צ'ארלס רובינסון סימן שפיודר הרים את הכתף. מסתבר שההכנעות אושרו, והמורים כבר התעללו בתלמידי טאף אינאף. זה בטח יהיה כמו הסיפורים של סטו הארט שעינה אנשים בצינוק, ואז אתלט בשם לות'ר לינדסיי תקף אותו. או דיק הוטון, מתאבק חובב דומה לאנגל ישן, ומישהו שרף לו את הרגל, וכשהתעורר נחנק בגיליוטינה. כל מי שחשש מהוטון, וכיבד אותו, לא חשש ממנו שוב. גם לו ת'אז היה אלוף ה-NWA בתחילת שנות ה-50 והיה חשוב ממש. לפני מופע גדול הוא התאמן עם נבחרת ההיאבקות של באפלו עם צלמים. הוא התאבק עם דון קורטיס, לימים חבר טוב, שהוריד אותו על הגב. החונק לואיס, המנג'ר של ת'אז שהיה די עיוור, חש שמשהו לא בסדר ו"בטעות" חסם את המצלמות. ת'אז נעל את קורטיס בנעילת יד והקרב נגמר. מתאבקי המכללות כעסו ואמרו שזה לא חוקי, ות'אז אמר שבחוקים שלו זה מותר. הוא אמנם לא התאמן הרבה עם נבחרות אחרי, אבל זה חיזק את מעמדו כבחור שצריך להיות אלוף.

YossihNew · 10/11/24

מה שמעניין זה שאף אחד שצפה בזה לא הבין מה קרה, וזה התרחש תוך 42 שניות. הקהל די התלהב כי ראה את פיודר חוסם את אנגל, אבל השאר קרה מהר ובלי הסבר הם לא ידעו, חוץ מזה שהספירה הייתה מהירה ופיודר הרים את הכתף. טאז לא חשב שאנגל בצרות וירד על UFC אחרי ההפסד, בטח בהנחיית וינס. הוא רמז שאנגל חיסל אותו. זה היה ענק בפורומים, נושא מאוד חשוב ב-2004. לאשכול אחד היו 800 תגובות. כולם הבינו שלוחם אלמוני הביך את אנגל בסמאקדאון ויכול היה לפצוע לו את הכתף, והם לא הבינו למה זה שודר. הם חשבו שמדובר בקרב היאבקות ופיודר בגד באנגל, כמו ריקידוזאן ומאסאהיקו קימורה שפרסם את האחיזה בימיו כאלוף ג'ודו. אחרים אמרו שזה היה חלום שכוכב ההיאבקות המזויף חטף. אחרים חשבו שזה וורק של וינס. רבים שהעריצו את אנגל לא האמינו שיובך מלוחם MMA בינוני. אחרים זיהו שזה שוט אבל שאלו אם ההכנעות חוקיות. אנגל זעם מאחורי הקלעים ואמר שאין שם הכנעות וכעס על ההנהלה שלא נתנה לו התראה מראש, אז הוא לא התאמן לזה. בריאן גרוויץ לא הבין שאנגל פצוע בצוואר. אין לו רקע אתלטי והוא לא מבין את ההבדל בין כושר היאבקות לכושר תחרות. אנגל היה אמור להצמיד ולהכניע כמה אנשים. הוא עשה את זה לשניים כי כולם נכנעו ואנגל הבין שהוא פצוע. אחרי שנרגע גם הוא רצה אנגל, אבל הארגון לא רצה.
כולם יודעים על הרקע של פיודר, וכשהסגמנט הופק, חשבו שפיודר ינצח בתחרות מלכתחילה כי הוא היה בכושר טוב. אנגל ציפה לרדת על כמה אנשים ולא ידע שפיודר יותר מלוחם UFC אלא עם רקע. אבל גם עם הפציעות, אם היה בכושר, מדליסט זהב אולימפי בגיל 35 ינצח ילד בן 23 שלא התנסה ממש. הייתה סקרנות לגביו ולגבי אנגל עוד לפני שהתחילו. כולם רצו לצחוק כשאנגל יחסל אותו. אנגל לא התאמן והכושר האגדי שלו די חוסל מבחינת יכולות שוט. פיודר צעיר ולא פצוע, והתאמן לפני טאף אינאף. אפילו אם אנגל היה מחסל את פיודר, כצפוי, זה לא היה שווה את הסיכון. אנגל רצה להוכיח משהו והציע קרב שוט. אם פיודר ינצח בתחרות, זה בגלל זה כי עכשיו הוא מוביל 57% לעומת 20% למייק מיזנין. רודהיימר די חוסל כי כבר לא מזכירים אותו, אבל הוא יקבל חוזה התפתחותי וכנראה גם פיודר. מאחורי הקלעים אנשים די צחקו, כולל כוכב שאמר שחשב שזה מהרגעים הגדולים בסמאקדאון, בניגוד לתחושה שמתאבקים יכעסו אם מישהו מבחוץ מנצח. אחרים חשבו שזה לא אחראי לשים את אנגל במצב הזה, וזה מה שאנשים חושבים בדיעבד. אבל המצב השתנה לגבי אנגל. לוחמי MMA אחרים היו נכנעים לפני הצלת השופט כי ידעו שזה גמור, בלי לחץ גם. אנגל, מכיוון שהוא תחרותי, היה מעדיף להיפצע ולא להיכנע כי התאבק עם צוואר שבור באולימפיאדה וברסלמניה. בגילו ועם הפציעות שלו, זה הזוי כי הוא רוצה לשרוד. אנגל נפצע קצת בכתף ובצוואר, הוא גם חטף בהאוס שואוז. הוא לא לקח באמפים בהאוס שואוז וקיבל קצת חופש. הוא לא התאבק כל כך בהאוס שואוז אלא עבד חצי דקה בקרבות הנדיקאפ.
התחושה היא שפיודר בנה את עצמו. אבל מישהו אמר שזה לא ממש נכון כי הפרשנות אמרה שחוסל שוב, ומייק המיז מוביל עליו. התחושה היא שאם לא יהפכו את זה למשהו ההזדמנות להפוך אותו לכוכב תידפק, ולמרות הבדלי הדעה, אנשים ממש נגד פוש. השאלה היא אם יש לו מומנטום, כי טאז נאלץ לקבור אותו. די תמכו בו, אבל הסגמנט עם מולה ומיי יאנג היה אסון והקהל שנא את זה ואת כולם. פיודר ניצח במבחן הסקס וקיבל לאפ דאנס ממיי, אבל מייק המיז קיבל את התגובה הטובה. לאחר הפרק, הפורומים השתגעו מזה שלוחם שוט ניצח את אנגל, והאתר של WWE חתך את הסרטון אחרי הניצחון על נרוקי. זה קרה אחרי התגובות, והם עצמם לא הבינו את העניין. במקום להראות תמונה מאנגל-פיודר, הם כתבו שאנגל חיסל את נרוקי ואז ניצח את פיודר בקרב קשה אבל עדיין יחסית קל. מעטים בארגון חשבו שישימו לב למשהו כי אנגל ניצח וטאז קבר את פיודר, והם הורידו את תגובות הקהל. והם די צדקו, רק הפורומים גרמו להם להבין מה קורה והם נלחצו. הם שידרו את זה באפטרבורן שנערכה לפני כן ונשלחה לתחנות כבר. באתר, הם כבר לא מזכירים שפיודר לוחם MMA. פרט למיז, הוא היחיד שלא רשום שיש לו רקע בספורט. בשידור החוזר ב-RAW הם הראו המון קטעים ואז עברו לטורי ווילסון, בלי קשר לאנגל. היו אנשים שדחפו להוציא את זה אובר כאנגל רציני. אף אנגל לא ממש אובר ושום דבר לא יגרום לאנשים לדבר על סמאקדאון כמו זה. ובלי הפרשנים אין אנגל. טאז ממש הציע את זה ורצה לקדם את זה. וינס ודאן לא רצו להכיר בכך, בלי סיבה. אנשים היו מבולבלים מהתגובה, כי וינס אמר כשהציע את טאף אינאף שאין אף כוכב מיוחד שיכול לסחוב את הארגון, אז במיליון דולר הוא ימצא אחד או שניים. זה עבד טוב משחלם, אבל זה לא הרעיון שלו, אז הוא מטייח. אבל בסוף, הוא ישלם מיליון דולר, שזה פי שניים מהתקציב השנתי של OVW והמתאבקים שלה. מישהו שהיה בפגישות בוקינג היה נחוש לגבי הפוטנציאל וטען שזה יכול להתפרסם, אבל כל בוקר מאמין שאם זה לא רעיון שלו, זה לא עובד.
אחרים אמרו שזה לא בגלל זה ולא קשור לגאווה. וינס וקווין פשוט לא הבינו כמה זה גדול, אלא רק ראו כוכב חוטף מאלמוני. ה-WWE השאירו מיליוני דולרים על השולחן עם הפלישה, גולדברג, אריק בישוף-וינס מקמהן, RVD כפייס מוביל ואפילו ECW. אחר אמר שזה יכול לפגוע בטאף אינאף, שדאן תומך בה, כי זה יהרוס את הדרמה של הניצחון ולא יהיה מעניין מי יקבל את מיליון הדולר. וינס ממש מאמין שטאף אינאף צריכה להיות מאוזנת וזה יטה את תוצאות התחרות מוקדם מדי. הם מתחרטים ששידרו את זה, אבל הם לא הבינו מה הראו. הם לא רצו שבחור מבחוץ יביך אותם אז הם צריכים להציג את זה אחרת. הם לא מבינים שהבחור מבחוץ עם חוזה עבורם, זה מה שדפק את גולדברג והפלישה. הם צריכים כוכבים חדשים, הקהל תמך בו יותר מכל בחור חדש שנתנו לו פוש. הוא לא יודע לעבוד, אבל העסק נבנה על אנשים שעבדו וסחבו את אלו שלא וגרמו להם להיראות טוב. אם אנגל קרוב לריק פלייר בשיאו, ולא נתנו לו, הוא יוכל להוכיח את מה שפלייר עשה תמיד. זה אנגל ישן שיצר כוכב חדש כשהג'ובר האלמוני מנצח כוכב גדול. ג'ים קורנט עשה את זה תמיד כדי להציג בחור חדש ב-OVW. כמובן שאם אלו שניהלו כשניקיטה, JYD, לוגר, גולדברג, קרי ואן אריק ואחרים קיבלו פוש והיו נוראיים כשהתחילו היו דואגים מזה שאנשים לא מוכנים, הם היו מפספסים את התקופות הטובות שלהם, פרט לשל קרי, שמשך שלוש שנים אחרי הבכורה שלו, אבל הפוש המוקדם כשהוצג כאתלט על הפך אותו לכוכב ובנה אותו.

YossihNew · 14/11/24

עלייתה ונפילתה של ECW, ביקורת- 29 בנובמבר, 2004:

"עלייתה ונפילתה של ECW" מכרה המון קלטות, והארגון הייחודי הפך לדיבור השבוע האחרון. דייב עוד לא ראה את ה-DVD, הוא נגמר, אבל יהיה לו עותק בשבוע הבא, ולמרות שקרא מכתבים וקיבל שיחות מאנשים, הוא יחכה עד לצפייה. שני מתאבקים שהיו חלק מרכזי מהארגון אמרו שזה מדויק ממש, והם לא אמרו את זה על מלחמות ליל שני. חברים אחרים אמרו שזה ה-DVD הכי טוב שיצא, ואחרים אמרו אחרת. הם חשו שאריק בישוף היה היל, אבל מישהו ששונא את בישוף אמר שהיה האיש הכנה היחיד, אז יהיה מה להגיד. מנוי ותיק שהיה מעורב בארגונים יותר קיצוניים מ-ECW, כתב מכתב ארוך ונתן ביקורת.
הוא אמר שאהב את ה-DVD. זה היה טוב מהצפוי בתור דוקומנטרי של מקמהן על ECW. הוא היה טוב ממלחמות ליל שני, וזה מוזר. הוא היה מעריץ של ECW בזמנו, והוא שמח מאוד ש-ECW קיבלה יותר עומק וזמן. אבל יש כל כך הרבה במלחמות ליל שני, וזה מפתיע ש-ECW קיבלה יותר תשומת לב לפרטים וזמן. היה מדהים לשמוע את וינס מקמהן ואריק בישוף מדברים על ECW. בשנות ה-90 זה היה מדהים. גם לא היינו חולמים שזה אפשרי. בישוף יוצא חמור כמו תמיד. המון ממה שאמר היה נכון, וסיכם את הבעיות של ECW. וינס היה רוויזיוניסט. נכון, הוא לא הרג את ECW. נכון, הוא פעל עבורם. אבל זה שאמר שחשב שהם טובים לעסקים היה שטויות. וינס חטף מ-WCW. לפני שהבין שהמפתח הוא לשפר את התוכנית שלו, הוא חשב ש-ECW תעזור לו בקרב בו הוא חוטף. עכשיו הוא יוצא וינס מקמהן הנחמד שממש רצה ש-ECW תצליח. אפילו שבישוף לא היה נחמד כל כך, הוא היה יותר כנה מווינס.
האהבה וההתלהבות של פול היימן מהמוצר יצאו ב-DVD. היכולת שלו להסביר את זה כשדיבר על סטוריליינים ודמויות זה הכלי הכי חשוב ביכולות שטיפת המוח שלו. הניתוח שלו על התנפחות העסקים כמו בועת האינטרנט בסוף שנות ה-90 והקריסה הבלתי נמנעת היה מדויק. השנאה שלו לבישוף גם ממשיכה. המוצר של ECW היה ממש גאוני בין אמצע 94 לאמצע 97. ברלי ליגל היה השיא, ו-ECW לא הייתה דומה לעצמה אחר כך. הם התעמקו בסטוריליינים והדמויות בין 94 ל-97. אחרי ברלי ליגל הכל הפך לעסקי והניסיון להישאר בחיים. ה-70% הראשונים היו סיבוב מלהיב בזיכרונות. ה-30% האחרונים היו מציאות מדכאת. אבל זה הסיפור של ECW שסופר טוב. רוב התלונות הן משניות, אבל זה אבסורדי שניו ג'ק נעדר משם. הזכירו את המעריץ עם הכובע בשורה הראשונה. כן, הראו את ניו ג'ק קופץ ממרפסות, אבל בהתחשב באיך שדיברו על שאר אנשי ECW, ניו ג'ק נעלם. אם תאהבו אותו ואם לא, הוא הוסיף מהאקסטרים כמו סנדמן, דרימר, טאז, סאבו ורייבן.
הם התעלמו מרגעי חוטי התיל המפורסמים. לפחות סאבו-טרי פאנק כשחתכו את החוטים היה צריך לשדר. הם גם נמנעו מהפיוד של איאן ואקסל רוטן. זה היה לזמן קצר בשנה הראשונה של הארגון, אז לא היה צריך לדבר על זה יותר מרגע. אבל זה היה חלק מהמשוואה המנצחת ב-1995, ולטוב ולרע, זה ילד את קרבות המוות עם החיתוך. היה צריך לדבר עליהם במשך דקה ולשים את אחד מהקרבות כקרב נוסף. כל זה יגרום לאנשים לחשוב שהם ניסו להוריד מהאלימות של ECW, אבל הם דיברו על השולחנות הבוערים של הדאדליז. זה היה גרוע יותר מחוטי התיל, אבל לא גרפי כמו איאן ואקסל. טוב שלא הורידו מערכו של סאבו. סאבו לא מקבל מספיק קרדיט לדעתו, הלוואי שהיו מסבירים יותר כמה הוא היה חדשני. הם יכלו להעביר את זה שאפילו ששברו שלחנות לפני- הארלי רייס נגח בשולחן- סאבו זה שחידש את הספוטים האלה במדינה. גם היה צריך להראות יותר את פאבליק אנמי, וזאת הייתה הדרך המושלמת לעשות את זה. להראות איך רוקו רוק התחיל לגנוב את הגימיק של סאבו ושבירות השולחן החלו להיות יותר ויותר קיצוניות. היה אפשר לגמור את זה עם בריאן לי זורק את טומי דרימר דרך מלא שולחנות בפיגום. הראו את זה, אבל אם היו מדברים על זה זה היה יכול להשיג המון. הם גם יכלו קצת יותר להשקיע באליפות ECW.
כאן כבר היה ברור שזה לא פרויקט של היימן, שתמיד וידא לסקר את אליפות ECW. הם היו צריכים להראות את שיין זורק את תואר ה-NWA ומשנה את הארגון. תודה לאל שזה כל מה שקיבלנו ממנו- כזה מתאבק אוברייטד ואישיות שצריך לשכוח את התקופה שלו בשנים הבאות. אבל הם יכלו להתמקד בשינוי החשוב שעברו מדאגלס המתאבק הטהור כאלוף, לברולר סנדמן ואיך זה עבד. מייקי וויפרק קיבל קטע נחמד, אבל היה יכול להיות נחמד אם היו מדברים על הזכייה שלו בתואר, והיו חייבים להסביר למה רייבן היה אלוף מושלם. הפופים של הקהל כשרייבן כמעט הוצמד הם המטרה של כל אלוף. גם היה אפשר לבדוק את העניין עם מייק אוסום וטאז, וכמה בישוף, היימן ווינס החליטו בצורה מאוד מוזרה אז. אבל חילוף התואר של פאנק-סאבו היה אולי האחרון שצריך לדבר עליו. ברגע שדאגלס שוב היה אלוף, תואר ECW הפסיק לעניין. הוא היה דין דאגלס, שקיבל יותר מדי זמן מיקרופון, זה שהתקרב להרוג את ECW ואז חיסל את XPW. גרוע. היה טוב לראות את סנדמן ורייבן מקבלים קרדיט שמגיע להם, למרות שהם לא עובדים בארגון ווינס לא מכבד אותם. אי אפשר להתעלם מהם, מהאנגלים שלהם וממה שעשו עם ECW. האנגל עם טיילר וההריון הלסבי גורם לבחור לחייך. היה נהדר לראות את הצליבה של סנדמן, את רייבן מתנצל וקורט אנגל מדבר על זה. זה בלט ממש בזמנו. רייבן עד היום חושב שזה היה אבסורדי ששלחו אותו להתנצל וזה נכון. רייבן היה מתלהב לשמוע שפגע במעריצים ואמונותיהם. התנצלות יכלה להרוג את הדמות שלו אם לא היה כזה טוב. זה עצבן את קורט אנגל, אבל אנדרטייקר צולב את סטיב אוסטין בשידור היה בסדר. אה, נכון, זה לא צלב, זה סמל. הוא לא מבין את זה שבכלל דיברו על מאס טרנזיט. רוב האנשים שקנו את ה-DVD לא ידעו על זה. אלו שכן לא ציפו שזה יעלה. אבל אם כן, צריך להראות חלק מהסרטון. אם הולכים לשם, היה אפשר לדבר על תקרית האש בין טרי פאנק, קקטוס ג'ק והמעריץ. ואולי גם מהומות מההאוס שואוז. הם גם יכלו לדבר על האסון של ניו ג'ק וויק גריימס, כי זה הכי קרוב למוות שם. הם הראו את זה פעם חאת כשדיברו על משהו, כאילו זה תמיד קרה. תודה לאל שלא!
עשו עבודה נהדרת לגבי מעריצי ECW ומי הם היו. אבל אריק בישוף הסביר בדיוק כמה זה היה מוגבל. הם גם הסבירו יפה כמה זה היה ארגון עני, והמתאבקים ענו לטלפונים וסידרו את המרצ'נדייז בעצמם. כשדיברו על הנפילה, זה היה עצוב. עבור מי שאכפת לו מ-ECW, עברו שנים ורגשות המוות נקברו. זה היה טיול נחמד בנוסטלגיה. ואז דיברו על המוות של ECW בדרך שהייתה גרועה מאשר כשזה קרה. כולם מדברים על תחייה. ה-DVD עף מהמדפים, כששאר ה-DVD צוברים אבק. אנשי ECW מתראיינים, ומקווים שיקרה משהו. וינס עומד לשמוע המון צעקות ECW. אבל אחרי הירידה, האם שוב צריך להתאכזב? זה יוכל להצליח. ה-WWE יוכלו לשדר תוכנית חדשה ב-24/7 בלי לדאוג מהרשתות על המוצר. אבל האם וינס יאפשר להיימן לנהל את זה? האם היימן עוד יכול להפיק דברים ממש מגניבים? בהתחלה הוא יצטרך את האנשים המוכרים מ-ECW, אבל גם להביא דם חדש מהאינדיז, כמו שמקמהן מתעלם ממנו אבל שיצליחו אצל היימן. יש המון כאלו. חבל להגיד, כי לפני כמה שנים זה כבר התחיל, אבל כמה מאנשי ECW עוד יכולים להילחם בכלל? רובם קליפות. רק רייבן ו-RVD עדיין במצב טוב או עדיף על מה שהיו אז. סאבו אולי לא יעבוד עוד. ניו ג'ק מציאותי מדי כדי לעבוד אצל המקמהנים. תמיד אפשר להביא את טרי פאנק פעם או פעמיים, והוא בטח יצליח, אבל אי אפשר לבסס את זה על נוסטלגיה. בהתחלה צריך את סנדמן, פאנק ודרימר, אבל כדי שזה יצליח, צריך לקדם אחרים. בזה היימן הצליח, לפחות לפני 1998, בלקדם חדשים. באינדיז יש אנשים מוכשרים. אנשים שלא יצאו אובר ב-WWE, אבל באווירה של 95-96, ואם ידגישו את היתרונות ויסתירו את החסרונות, כשהקהל ירצה המון אקשן, סטוריליינים ואלימות. אפשר לעשות את זה שוב. אבל אחרי שעברנו את זה ב-DVD, אין תקווה כי זה יהיה מייאש.
דייב אומר שהצלחת ה-DVD מעלה את השאלה של החזרת ECW. אם זה יקרה, זאת הפעם השנייה לאחר WCW ו-ECW ב-2001 שחוסלו בידי ה-WWE. פול היימן היה מעורב בזה ונתן כמה ראיונות זכורים, אבל היה משני לבעלים החדשה, סטפני מקמהן, מה שחיסל את הגימיק. דייב שנא את זה, למרות הרייטינג הטוב שזה השיג בהתחלה. הוא גם חשב שה-WWF-WCW יכלו להילחם 18 חודשים, אבל זה היה חד צדדי ותוך שבועות הוסיפו את ECW. זה היה יכול להחזיר את הכל, אבל הם מיד שיתפו פעולה עם WCW ושנה וחצי נכנסה להקלטה אחת באטלנטה. מעט מאוד יצא מזה חוץ מ-RVD שהגיע כהיל וקיבל פופים, אבל זה עתיק. שתי הרעיונות, אחד אפשרי ואחד לא, הוא קבוצה של ECW ב-WWE, או בראנד נפרד. האחרון לא אפשרי. ל-WWE אין מספיק מתאבקים לשני בראנדים, אז שלישי זה מטורף. ההאוס שואוז יפסידו כסף, הארגון לא רוצה מתאבקים שלא יתאבקו. הקלטות נפרדות לווילוסיטי והיט לא יצליחו. ECW בימי חמישי במקום סמאקדאון לא יקרה. ו-ECW לא תצליח ב-UPN. מה שפרסם את ECW יגרום ליותר מדי פציעות. למה צריך תוכנית ב-11 בלילה? RVD וריי מיסטריו-דאדליז? שבירת שולחנות בכל קרב, מה שה-WWE לא רוצים? זה יהיה עצוב כמו מחזור של רולר דרבי. מה שהפך את ECW למגניבה זה מה שה-WWE מנסים להתרחק ממנו. ומי יהיה שם? פול היימן מעורב, אבל מי יהיה הרוסטר? כל כוכבי ECW שילמו את המחיר על אור הזרקורים. מאלו שלא, יהיו לך CW אנדרסון, סטיב קורינו שעושה בוקינג בזירו-1 המתפרקת, ג'סטין קרדיבל, מייק אוסום שלא יעזוב את NOAH, כריס קנדידו, בלו מיני, סופר קרייזי שהוא הקורבן שהצליח ב-ECW ומאז לא השתמשו בו, חובנטוד גאררה, 2 קולד סקורפיו ב-NOAH, גארי וולף, EZ מאני, חוליו דינרו, בולס מאהוני, כריס צ'אטי, פרנסין, ג'אז ודני דורינג שנראה נורא ב-TNA. הרוב לא מתאימים למה שה-WWE חושבים על היאבקות, וכמו סקורפיו וחובי, לא רוצים אותם בגלל העבר שלהם. מתאבקי WWE עם רקע של ECW הם נובה- הגימיק החדש שלו לא יעזור לו- נאנזיו, אל סנואו, טאז, ריינו, טאג'ירי, דון מארי, טומי דרימר, סטיבן ריצ'ארדס, הדאדליז, RVD וריי. אפילו שכריס בנואה ואדי גאררו פרצו שם בארה"ב, הם יקרים מדי כדי לעזוב את הפריים טיים, ומעטים זוכרים שליטה הייתה ב-ECW והיא לא אהבה את זה. ג'רי לין, סיימון דיימונד, ג'וני סווינגר, רייבן, קיד קאש ושיין דאגלס ב-TNA, והשאר גמורים, כולל סנדמן, סאבו וניו ג'ק. אירוע איחוד של ECW אולי יצליח בנוסטלגיה, ול-WWE יש את השם אז הם יוכלו לעשות את זה. ממפיס מצליחה באופן מקומי. והחברות האלו היו גדולות יותר ממה ש-ECW הייתה בקהילות שלהם, למרות ש-ECW הייתה לאומית ועם קהל יותר מסור. בנוגע לקבוצה של ECW בסמאקדאון עם היימן, לא יכול להיות יותר גרוע מעכשיו. אפשר לנסות, אבל יש את הבעיות מ-2001. קודם כל, ECW תצטרך לנצח את ה-WWE כדי להתחיל את הפיוד. וזה כבר לא יקרה. ה-WWE עבשים ו-ECW רעננה וסימפטית. כמה זמן קווין דאן והמקמהנים יסכימו לפיוד בו הם חוטפים בוז? יש מספיק אנשים שלא ירצו שזה יצליח. הקהל של ECW מבוגר ורובם, כמו WCW, המשיכו בחייהם. אלו שנכנסו להיאבקות בגללם לא צופים ב-WWE ולא יחזרו עבור גרסה ש-JBL וטריפל אייץ' יכסחו. הצעקות יהיו מגניבות כמו כוכב נוסטלגי, אבל זה לא בונה עתיד לטווח ארוך. אבל בנוגע לניסיון, יש המון סיבות שאפשר שזה לא יצליח, אבל האם זה יצליח פחות ממה שיש עכשיו?

YossihNew · 23/11/24

עלייתה ונפילתה של ECW- ה-27 בדצמבר, 2004:

לפעמים, הקידום של משהו כ"גדול ביותר" גורם לו לאכזב כשצופים בו. אבל הקידום של "עלייתה ונפילתה של ECW" כ-DVD הטוב ביותר ש-WWE הוציאו לא כזה. המון אנשים פירשו אחרת את שבע השנים שבהן פול היימן שלט ב-ECW, ואת המשמעות לעסק, אבל ה-DVD לא שיחק בעובדות. הרושם היה שכל המעורבים, כולל פול היימן, אריק בישוף ווינס מקמהן, האמינו במה שאמרו. הם הורידו כמה דברים, כמו היחסים של ECW וה-WWF, ו-WCW היו הילים, אבל לא ברמת ההטיה של מלחמות ליל שני. ה-DVD, כמו ההיסטוריה של ECW, הוא דיוקן של היימן האדם, שנקרא פעם מדען מטורף ומיק פולי תיאר כאחד המוחות המבריקים בהיאבקות, אבל כפי שטומי דרימר אמר, הכוח הגדול שלהם הפך לחיסרון בסוף. יש פרומו שהיימן יצא מדעתו ב-TNN, והוא נותן עליהם פרומו. בסוף, ועד היום, היימן הפך את TNN לאשמים בנפילת הארגון. הוא עשה את זה בטלוויזיה, כשסיירוס- דון קאליס- היה ההיל בתפקיד נציג הרשת שניסה לעצור את הארגון, ברגע שהבין שזה לא ישרוד. היימן ידע, לפני שכולם ידעו, ש-TNN מנסה להשיג את ה-WWF. כש-ECW חתמה על שידור ב-TNN בימי שישי בשמונה בערב, שעה מושלמת כפי שחשבו אז, הובטח 2% רייטינג בשבוע. היה ברור שזה לא יתקרב ושהתוכנית תשרוד עונה אחת. כשזה נגמר, דבר אחד ברור- היימן ו-ECW זהים, אז הרעיון שהוא לא מעורב ולא קשור לאירוע של ECW מגוחך. ה-DVD היה עלייה ונפילה שלו- פיננסית ורגשית. אבל כמו חלק מעובדיו שלא התראיינו, תמיד הייתה לו רשת ביטחון ב-WWE כשזה נגמר, למרות שהוא הכריז על פשיטת רגל, והיה ברור שהחזון השונה שלו ושל המקמהנים היה חשוב. השיעור הוא שלא כולם, אבל רוב המתאבקים, אמנם התלוננו אבל היו מוכנים לעבוד בחינם ולשפוך את הלב, והמון ותיקים שהתרגלו לתשלום טוב לא ממש שמחו מהמציאות הזאת. תרבות אינדיז שלמה נוצרה מאנשים שיודעים שלא יצליחו כמתאבקים, עבדו בחינם ושילמו לעבוד באינדיז מקומיים בקרבות מלאי ספוטים בלי פסיכולוגיה, כדי שעדיין יראו את זה כקרב היאבקות שמושפע מ-ECW.
אבל עם כוחו של היימן ככותב, הדיוקן של אדם שקשה לו לעבוד עם אחרים, לאחר יציאת ה-DVD, הוא ההסבר לפרק האחרון בקריירה שלו. היה ברור שהיימן הוא איש עסקים נורא מאלו שעבדו איתו, כולל דרימר, שפרט להיימן, הוא הכי מבין ב-ECW מבפנים, ובאבה ריי דאדלי, ששריין בניינים עד שראה את הכל מתפרק ועזב. באבה אפילו אמר שהלך להיימן, וכמו שדרימר אמר, הוא ודי-וון היו מוכנים להישאר אם היימן, שתמיד כיבד את הצ'קים שלהם, יעלה להם את השכר בדולר. כשסירב, באבה אמר שהבין ש-ECW היא חממה ל-WWF. ה-DVD זכה בפרס כבר וחייבים לראות אותו אם אין לך מושג. יש כאלו שחושבים שזאת העבודה הכי טובה שהייתה הם, אבל היימן לא הצליח לעזוב את קהל הנישה הקטן שלו כשקיבל שידור לאומי. בישוף הבין ווינס ראה את זה גם- ש-ECW לא אהודה כמו שחשבו ברמה הגדולה. אבל מה שהרג את הארגון, כמו שהיימן אמר בסוף, היה שהיו קטנים מכדי להיות גדולים וגדולים מכדי להיות קטנים. הוא עשה המון טעויות בוקינג בשנה האחרונה בה הרג את עצמו כדי להציל ספינה טובעת, אבל הבוקינג לא חשוב בסיבות שהארגון לא הצליח. הוא יכול היה לתת בוקינג מעולה והמתאבקים עוד היו עוזבים, והוא לא יכול היה להכניס מספיק כדי לא להפסיד, או לאבד את המתאבקים לארגונים הגדולים שרצו לנצח. היימן לא יכול היה לעשות מה שווינס ובישוף אמרו שעשה, זה בלתי אפשרי.
מה שהגביל את ECW, והיה ברור כשראית אותה, היה שהארגון נראה חובבני בהשוואה ל-WCW וה-WWF. בנוסף, בסוף, המנטליות שלהם נגד העולם שהמתאבקים יצגו הפכה לזיוף כשהמתאבקים עזבו את הארגון, ורבים מהם נראו דג קטן בבריכה גדולה. רבים מהשמות הגדולים שעזבו, כמו סנדמן ורייבן, חזרו. במקרה של הראשון, הוא נכשל מחוץ לחממה, והאחרון כעס כי לא הצליח להיות כוכב כמו קודם. אבל אפילו שאנשים אהבו את הכניסות הארוכות של סנדמן, זה לא היה דומה, הוא היה גמור פיזית, והיימן תמיד רצה שיעשה ג'ובים, ורייבן לא היה בכושר, התווכח עם היימן ועזב ל-WWE בכעס. הם לא יכלו לשחק את המשחק כי לא היו להם המשאבים בלי להיות במקום השלישי. היימן ניסה מוצר אחר, אבל מה שהרס אותו בסוף היה שהמון אלמנטים שהפך לאהודים ומתאבקים שיצר היו בתוכניות אחרות ורוב הזמן חוסלו. ההארדקור הפך ממשהו מגניב וחדש לבדיחה שה-WWF ו-WCW חשפו בחוסר מכירה של מכות נשק וקומיות דבילית. הם לא ירחיבו את הדמוגרפיה כי המעריץ המזדמן ראה אותם כמקום שלישי, והם שרדו רק ככת. מספר 3 לא היה מספיק עבורם, כמו שביל וואטס נכשל באותו תפקיד כשקיבל שידור לאומי וניסה להתרחב לשווקים שראו את ה-WWF וקרוקט. אמנם לרסן קצת היה עוזר, אבל זה זניח. ההבדל בין איש עסקים מוצלח וכושל הוא שני דברים: ברי דילר לא רצה היאבקות ב-USA, בעיקר לא ארגון משני לאחר שאיבד את הראשון, והוא לא הצליח להשיג את המימון ש-TNA הצליחה להשיג שיכול היה להפסיד בשבילו. יש סיכוי טוב שאם היה משיג את שניהם, כעבור ארבע שנים, הוא לא היה מרוויח כי העניין בתחום ירד, אבל אי אפשר לדעת. ECW לא זכתה ליותר חשיפה מהשנה האחרונה שלה, אך העסקים ירדו מהשנה שהייתה לפני השידור והמון מהרישיונות של TNN.
המתאבקים והמעריצים היו קטנים אך נאמנים והאמינו לו, לפחות באולמות, על שני הארגונים הגדולים שהרסו את ההיאבקות שכולם גדלו עליה. עבורם היאבקות הייתה משהו שרצית להאמין שהוא אמיתי אפילו שידעת שלא. הארגונים הגדולים אפילו לא הרשו לך להעמיד פנים בלי לזרוק את המוח. אלוף ECW, בעיקר כשטאז היה האלוף, היה כמו מייק טייסון- הלוחם השולט בעולם, ולא מישהו שעבר באמפים של שופטים, מכות מחפצים זרים והתערבויות בכל קרב. טאז, בלי לחימה או היאבקות חובבים, קודם כל כך עד שרוב מעריצי ECW חשבו שיוכל לחסל את דן סאברן, שהיה אלוף ה-NWA, והיה אז כוכב היאבקות אמיתי. באותו הזמן, להיימן היו יחסים עם וינס, ששילם לו שנים (היימן אמר שווינס שלח צ'ק ל-HHG, ארגון האם של ECW שהיימן ניהל). היימן לפעמים דיבר עם אריק בישוף, שגם הגיע להסכם עם ECW כחייל חשוב במלחמה, ואפילו עבד עם WCW כדי להפוך את אנגל הפיטורין של בריאן פילמן לאמיתי יותר עבור המתאבקים כשפילמן עבד ב-ECW. לבסוף, אמנם היימן אמר שהוא לא אוהב את וינס, אבל בפרטי זה היה שונה, למרות שזה היה משחק של איזון. ניסיונות לאנגל בין ארגוני עם ה-WWF שהפסידו במלחמות ליל שני היו בדיחה. פעם רוד דוג, אז ג'סי ג'יימס והמתאבק הכי חלש ב-WWF, היה אמור להילחם מול רוב ואן דאם, הכוכב של היימן. הייתה ספירת חוץ כפולה כי ה-WWF התעקשו שלא רצו שבחור של ECW ינצח בתוכנית שלהם מתאבק שלהם. זה התפרק. היימן ידע שזה יהרוס את ECW, אבל פייס את ה-WWF, כי סאבו ו-RVD היו אלו שסירבו- מה שגרם למוניטין בעייתי ל-RVD ולכן הוא לא חתם הרבה זמן אחרי סגירת ECW, וה-WWF חשו שהם משוגעים שלא הבינו את מקומם. היימן עודד את סאבו ו-RVD להתנגד לג'וב למתאבק בקרבות פתיחה, ונתן את הרושם שהיה מובך מכל העניין. הוא שנא את בישוף ו-WCW בציבור ובמציאות. זה לא ממש הוסבר, אבל זה שהיימן מאמין שהם נסגרו כי לא קיבלו שידור קצת נכון. זה כמו להגיד ש-WCW נסגרה כי בישוף, עם מעט ימים לסגור הסכם עם FOX, לא הצליח. הסיבות הגדולות שהארגון מת ב-2001 היו, בגלל שרוב קיומו, הם הוציאו יותר ממה שהכניסו, עם בעלים פרטיים בלי הרבה כסף, והיה ברור שזה יכה בהם יום אחד. עם כמה ש-ECW הייתה לפעמים טובה יצירתית, בהיאבקות, הסיבה שלא לקחו אותה ברצינות בתעשייה בניגוד למעריצים כי המודל של היימן פשוט לא הצליח.
בתחילת ימיה של ECW, גם ה-WWF ו-WCW לא הצליחו עם היתרונות שלהם. ECW הפסידה פחות כסף מכולם, אבל יותר מ-USWA ו-SMW, שהיו ברמה שלה. הסיבה היחידה ששרדה יותר מהם הייתה ש-USWA נסגרה בידי ג'רי ג'ארט, שלא רצה להפסיד כסף- ולכן ג'רי לולר ארגן את מכירת הארגון, והבעלים החדשים שלא היו מהתחום הפסידו מלא ונסגרו. ג'ים קורנט לא רצה להפסיד עוד כסף של אחרים כשהבין שלא ירוויח במצב הזה, ו-SMW הפסידו עשירית מ-ECW. אם ECW הייתה בריאה בסוף שנת 2000, היה להם זמן להגיע להסכם, אבל עם המצב שטרנר חתם על חוזה אי השתתפות ו-USA סירבו, הם לא היו מוצאים את זה גם אז. אם WCW הייתה בריאה, בלי קשר לג'יימי קלנר, הארגון לא היה נסגר. אם מישהו בתעשייה היה מעוניין בהיאבקות, הם היו מוצאים בית ולא היו נסגרים. היימן האמין שאם אין דימנד היו משלמים לו את כספי האירועים הוא היה יכול לשרוד עוד שנה. אבל בלי מישהו שהיה מוכן להפסיד כסף, הוא פשוט היה צובר עוד חובות. כש-USA סירבו זה היה הסוף. בניגוד לשאר הארגונים, לא היה מוות פומבי. אפילו כשהפסיקו לערוך מופעים, היו אלו שהאמינו שזאת סגירה זמנית עד השידור, וגם כשהאירוע במרץ לא התרחש. היימן נעלם, אבל אמר לכמה חברים בתחילת 2001 ש-WCW ו-ECW גמורים, ובסוף שנת 2000 אמר שאם לא ישיג שידור, התעשייה תיפול לאחר רסלמניה 17. רק כשלולר פרש מה-WWF והיימן החליף אותו זה היה ברור. אפילו אז, בגלל שלבש כובע ECW, רבים האמינו שהוא מנסה להגיע להסכם, אבל הבעיות היו עוד לפני כן והארגון לא הצליח כלכלית. שנים קודם לכן, הארגון המקורי התפרק, ונפתח מחדש עם רוכשים חדשים, שהיימן וטוד גורדון נשבעו שלא היו הם. ב-1993, כשגורדון מינה את היימן, ריק פלייר בא לפילדלפיה ואמר לו שיום אחד היימן יגנוב ממנו הכל.
יותר מכל מעריצים, מעריצי ECW היו אהודים ושנואים בידי המתאבקים, וזה היה תלוי בתגובה שקיבלו מהמעריצים. אם מיק פולי היה עוזב בניו יורק, שם המעריצים ממש לא כיבדו אותו וכתב על זה בספר שלו, התחושות שלו היו אחרות. אבל הוא נלחם למחרת בפילדלפיה, עם הבדל ענק. למעריצים של ECW בניו יורק לא היה אכפת מהמתאבקים, והם שנאו קרבות טכניים בלי דם. ריי מיסטריו ג'וניור וחובנטוד גאררה התאבקו בקרב נהדר, אבל הקהל צעק בוז ושהוא רוצה את מיל מאסקאראס. לא שמחו שזה קרב שתי הכרעות משלוש. למחרת היום בפילדלפיה, היה אחד מהקרבות הטובים בתולדות הארגון, ואמנם הוא היה טוב בגלל ההוריקנראנה מחוץ לבניין ממכונית, אבל זה בעיקר בגלל הקהל. וזה אירוני, כי רק עיוור לא ראה שה-WWF שלחו ל-ECW אנשים, בעיקר אל סנואו, או במקרה של דרוז ובראקוס, שיהיו חממה לטירונים לא מנוסים לפני שיערכו בכורה ב-WWF. אבל ב-1999, כשכל המקוריים חוץ מדרימר הלכו למקום אחר, המעריצים לא יכלו לשטות בעצמם והקהל ירד, בעיקר בדרכים. גייב ספולסקי, שעבד עם היימן, אמר שההבדל האמיתי היה כשהדאדליז עזבו. סאבו, שהקריב את גופו בצורה בה אף מתאבק אחר לא היה מוכן לעשות, הפך לגיבור. אבל הוא הפך לאויב שנוא כשבחר בניו ג'פאן הגדולים במופע מתחרה. סאבו והיימן השלימו לקצת זמן לפני הפרידה, ואפילו השלימו ונפרדו שוב, אבל ההחלטה של סאבו הרסה לו את הקריירה בטווח הארוך. היימן וסאבו לא סמכו אחד על השני ברגע שסאבו נסע ליפן בלי להודיע, והיימן קבר את סאבו כל כך ב-ECW ארינה. בסוף, היימן ידע מה הוא עשה כשקבע שסאבו יפסיד לסופר קרייזי, וזה שסאבו עזב במקום להפסיד לא הפתיע. וברגע שאחרים הבינו שאפשר לצאת אובר עם שולחנות, הגימיק שלו הלך והוא לא היה חשוב. מילא כשהפאבליק אנמי עזבו, אבל בדיוק כשהארגון הגיע ל-TNN בסוף 1999, הבעיות גרמו לעזיבה של טאז והדאדליז. היימן רצה את טאז, והסכים לו ל-380,000 דולר לשנה, מה שהארגון לא יכול היה להרשות לעצמו. החבר'ה הגדולים הרוויחו אז 156,000, והרוב 75,000. כשטאז עזב, הוא אמר שידע שפול רצה שיחשבו שהוא קיבל תשלום של 156,000, אבל זה לא היה נכון, לפי המסמכים של פשיטת הרגל.

YossihNew · 23/11/24

היימן הבטיח לו סכום שלא יכול היה לשלם, וטאז לא קיבל, ולכן עזב ל-WWF היציבה כי רצה להתאבק במדיסון סקוור גארדן. אבל היימן הציג אותו כבחור רע שעזב. בסוף, טאז עשה את הג'וב והפסיד את התואר כשהקהל בשיקגו צעק לו בוז מחוץ לבניין, אבל הרוסטר והיימן מחאו לו כפיים על הרמפה והודו לו. טאז אמר שהיימן עשה לו את הקריירה ושילם לו כל שבוע בתשעת החודשים ששבר את הצוואר למרות שלא היה לו חוזה. לא רק שטאז היה האלוף, אלא גם המאמן ועיצב את המרצ'נדייז. אבל כש-ECW צמחה, אלוף היחידים ואלופי הזוגות עזבו. הכוכב הגדול בשנה האחרונה, היחיד בארגון, היה RVD. אמרו שמכר כרטיסים, אבל בשנה האחרונה הוא החמיץ תאריכים כי אשתו נפצעה בתאונת שיט, ואז הוא נפצע בקרסול, והפיוד שלו מול מייק אוסום על התואר בוטל כי אוסום עזב, ולבסוף הוא עזב את הארגון כי הם איחרו בתשלום. אצל הדאדליז זה היה בלתי נמנע כי באבה עבד במשרד וידע על העתיד, אבל הם רצו להישאר. המון אנשים העריכו את ECW כשהלכה, גם אם היו חייבים להם המון כסף, אולי שש ספרות. היימן אמר שהזמן שלהם נגמר, ולא כל כך התחרט מהעזיבה. הוא כבר החליט שג'סטין קרדיבל ולאנס סטורם יחליפו אותם כצמד המוביל, ורצה כיוון אחר ולא קטטות עם שבירת שולחנות. אבל הפוש לאימפקט פליירס לא הצליח ברמה הזאת. ההאוס שואוז ירדו, ההכנסות ירדו, העלויות לתוכניות עלו והארגון הפסיד 2.5 מיליון דולר, סכום פעוט היום. WOW, עם יותר גיבוי, הפסידה את זה ברבעון, וגם TNA, והם לא השפיעו.
מה שמעניין זה שעד היום, בישוף ווינס לא נתנו להיימן קרדיט על כל מה שהמציא כדי לעזור להם. כש-WCW הייתה לוהטת, היה מדהים כמה אנגלים שהיימן עשה הועתקו בידי קווין סאליבן, שאשתו ננסי עבדה ב-ECW. התפנית של ה-WWF ב-1997 והאטיטיוד בא מ-ECW. זה ייצג דברים שווינס פעם שנא בהיאבקות- פעלולים שהעלו את שיעור הפציעות, דימום שהוא לא אהב, ויחס רע לנשים שחשב שיבריח הורים וקהל. לאחר שהיימן קיבל התלהבות בגלל זה, הארגון בחן את זה ויצר עם זה את התקופה הטובה שלו. הדברים האלו חוסלו בידי מפרסמים והקהל שהפסיק לקנות, אבל זה קרה כי אי אפשר להשתמש המון בטכניקות כאלה. הרעיון למשוך ילדים ומשפחות היה השיווק של וינס ב-1984. בכך שזרק את מה שההיאבקות הייתה במיינסטרים, ההיאבקות נהייתה אהודה יותר מתמיד. אלמלא בישוף והאווירה של נייטרו, והיימן והקונספט החדש שלו, הארגון לא היה צומח ואולי לא הייתה WWE. גם אם הייתה, לא ברמה שהייתה בשיאה. היימן הגיע בספטמבר 1993, עם הבכורה של פאבליק אנמי. אבל מה ששם את הארגון על המפה היה בפברואר 1994, הקרב המשולש שנמשך שעה על התואר בין שיין דאגלס, סאבו והאלוף טרי פאנק. היימן לא המציא את זה, אבל הוא זה שפרסם את זה. WCW וה-WWF לא התייחסו לזה כטרי וויי דאנס. המופעים החודשיים של ECW היו קאלט. אבל היו רק 1,100 איש והיה קשה למלא את האולם בלי כרטיסים בחינם. אבל היימן מעולם לא רצה אולם גדול יותר. כשההוצאות עלו, אפילו כשיכול היה למלא את האולם, הוא עוד הפסיד כסף. סיפור לא ידוע על הפיצוץ הבא הוא כשדאגלס זרק את תואר ה-NWA והם שינו שם לאקסטרים. היימן ודניס קורלוזו, שניסה להחיות את ה-NWA ב-1993 לאחר ש-WCW וניו ג'פאן ויתרו עליה, עבד עם גורדון, אז המנהל של ארגון האינדי הכי אהוד, לקדם טורניר אליפות. הם ממש שנאו אחד את השני. ECW זכתה לשנאה כי קורלוזו ערך מופעים באזור. מייקי וויפרק בעצם היה בדיחה על הפרומוטר דניס וויפרכט. היימן אהב את איך שהוא חטף והפך אותו לגיבור, טירון השנה, אלוף זוגות וגם אלוף ECW שניצח את סטיב אוסטין. ה-NWA, שהיו לפני כמה שנים השם הגדול בעולם, איחדו ביניהם. לא ידוע כמה ידעו על מה שיקרה, אבל זה לא היה כמו דפיקות אחרות. קורלוזו רצה שכריס בנואה יזכה, והיימן וגורדון את שיין דאגלס, כי ידעו שרק איתו זה יעבוד. היימן וגורדון הבטיחו שבנואה יזכה בתואר תוך כמה שבועות, אבל קורלוזו לא סמך עליהם. בניגוד לרעיונות של היימן, שהיו פיתוחי דמות וחידוש אנגלים, זה היה פשוט שקר. קורלוזו החליט לתמוך בדאגלס בסוף, ואפילו לאחר מכן, זרם איתם ונתן פרומו על ה-NWA הזועמת, מה שעזר לסטוריליין. הוא נראה כמו אידיוט, חלק מהתוכנית, ורצו להשפיל אותו. מעריץ סיפר לקורלוזו הכל וקורלוזו כנראה לא האמין או רצה לזרום עם זה ולהיראות קדוש.
חלק התלוננו על זה שאנשים לא ממש הוזכרו. בשלוש שעות על שבע שנים, זה ברור. דאגלס וניו ג'ק הוקטנו. רוב השנה האחרונה לא זכתה להתייחסות, פרט לאהדה של RVD. הפיוד שלו מול ג'רי לין, שהיה יותר זמן וטוב יותר מאדי גאררו-דין מלנקו, לא הוזכר, ולא מאסאטו טאנאקה-מייק אוסום והבנייה הארוכה ל-RVD-אוסום שהייתה אמורה להיות עם זכייה של RVD. היימן לא רצה את האנגל החזק הזה עד שהשידור יהיה בשיאו. בישוף לקח את אוסום מיד לאחר האנגל הראשון- הסגמנט הכי נצפה בתולדות ECW. לאחר שאוסום עזב, התואר לא היה חשוב, כשלין, ג'סטין קרדיבל וסטיב קורינו זכו. היימן חש שזלזלו באהדה של ECW, והיו מקרים שהביא 5,500 איש, אבל הוא לפעמים גם הביא 700 איש. הם אפילו הראו את הלילה בו טאז, מתאבק אנדרקארד ב-WWF, הפתיע וניצח את אוסום, שערך בכורה בנייטרו. אף אחד מהם לא מכר, ואוסום לא רצה להיות שם ולא התלבש מאחורי הקלעים. הוא נכנס, טומי דרימר התערב, וטאז חנק. אוסום קם, לא מכר ועזב את האולם. ביקרו את זה, גם מאחורי הקלעים, כי חשבו שזה היה המהלך הכי מטופש בזמן חשוב לארגון, ואמרו שזה כאילו אנסו אחות ונתנו לאנס מתנה. אחרים אמרו שמתאבק של WCW הפסיד למתאבק WWF, אבל זה היה פארסה. לאחר שטאז זכה בתואר, שודר קרב שלו בסמאקדאון בו הפסיד לקראש הולי. כעבור יומיים הוא לא הוכר כאלוף במדיסון סקוור גארדן והפסיד לאדי גאררו בקרב השני, וגם למחרת היום בפיטסבורג, עוד שוק חזק. ב-RAW, טאז יצא כאלוף ואתגר על תואר ההארדקור עם קראש, פרי סאטורן ובוב הולי. למחרת היום בסמאקדאון בפילדלפיה הציגו קרב אלוף מול אלוף מול טריפל אייץ'. טריפל אייץ' נתן מכה במפשעה ופדיגרי לטאז, וכשדרימר התערב, הוא בטעות פגע בטאז עם כיסא וטריפל אייץ' נתן גם לו פדיגרי. התואר כבר לא היה חשוב, והיימן שכנע שאוסום המוגבל, החזק והאווירי היה אלוף טוב, אבל לין, קרדיבל וקורינו לא יצאו כאלה. עכשיו הוא הסכים שהאלופים שלו יחטפו ב-WWF. היימן הגן על הרעיון שווינס ישלוט בתואר. טאז היה אמור להפסיד לדרימר מהר בקרב שלא שודר, היימן חש שהוא צריך שזה יהיה טאז והגיע להסכמה שפרי סאטורן יתערב בקרב של טאז. אבל לווינס לא היה אכפת.
המצב דובר ב-DVD, ווינס לא ממש דיבר, אלא רק אמר שזה נראה רע היסטורית. רוב הזמן וינס אמר שהוא רצה לעזור ל-ECW, כי WCW רצתה לפגוע בהם, אבל כאן זה לא נראה ככה. וינס אמר שחשב שזה היה הדבר הנכון אז. ה-DVD התחיל כשהיימן מונה לבוקר לאחר שאדי גילברט וטוד גורדון הסתכסכו. גילברט, כמו רבים, ראה בגורדון מארק כסף שמימן ארגון כדי לקבל תשומת לב מהמעריצים כי הציל את טרי סטייטס רסלינג של ג'ואל גודהארט. גורדון מימן את הארגון, שקודם בידי התוכנית של גודהארט ברדיו, והגיעו 1,700 איש ששילמו 30,000 דולר על קטטות בסגנון ממפיס. גילברט בעיקר ניסה להוציא את עצמו אובר עד התפקיד הבא שלו. הוא היה בוקר טוב כי למד את העסק מילדותו, ובטנסי רצה להיות ג'רי לולר. זה לא יכול היה לקרות שם בגלל בריאן כריסטופר שהיה אמור לרשת אותו, וממפיס באמת נשארה המקום היחיד עם טריטוריה, ולולר עוד לא עזב וגם בריאן לא יירש אותו. גילברט עשה בוקינג לוואטס כשזה פשט רגל. הוא עשה בוקינג באלבמה, שם קצת הצליח, והוא הביא את חברו מהילדות פול היימן- שהיה חבר ממועדון מעריצים וגם צלם כמוהו- כמנג'ר היל. הוא עשה את זה בפילדלפיה. גורדון וגילברט הסתכסכו, וגילברט החליט להתחיל עם אשתו של גורדון, מה שגרם לסילוקו. דאג גילברט והחברים של אדי טענו שהיימן בגד בו כדי להשיג את התפקיד. בניגוד לגילברט, שהשקיע בתוכנית כדי להיות מלך פילדלפיה, היימן החליט להביא חברים שלו מצפון מזרח המדינה, ביניהם טד פטי, טומי דרימר וטאזמניאק.
במופע הראשון, לאחר בנייה גדולה, שני אנשים שלא ממש הצליחו בעסק, פטי ומייק דורהאם, ג'וני גראנג', הפכו לפאבליק אנמי, הגנגסטרים הלבנים. לפני שנכנסו לבניין, היימן החליט שיהיו ההילים המובילים שלו. פאבליק אנמי הפכו לפייסים שגרמו לקהל לנופף בזרועות ולרקוד איתם. כפי שהיימן ציפה, הם הפכו להכי לוהטים בארגון. אבל בהתחלה, הם היו הילים אלימים, שיצאו אובר לאחר קרבות מדממים עם טרי ודורי פאנק. בניגוד לפרומוטרים שהשתמשו באגדות במיין איבנט, היימן לא קבר את האגדות כשעשו ג'ובים, אבל הוא רצה שיקדמו את המתאבקים החדשים שלו, אז הג'ובים שלהם היו במיין איבנט, בניגוד לפאנק ולריק פלייר ב-WCW וב-WWF. סאבו הפך לכוכב הגדול בארגון וכבר היה כוכב באינדיז. לפני שמעריצים נחשפו למקסיקו וליפן, ב-1993, ארה"ב הפכה מבחינה יצירתית למדינת עולם שלישי, שנתקעה בעבר וניהלו אותה אנשים שלא הבינו מה קורה סביבם. היימן וג'ים קרוקט ג'וניור שיתפו פעולה בארגון שחוסל אחרי הקלטה אחת. קרוקט ראה את סאבו עושה ספוטים ושבירת שולחנות וזה לא התאים למה שהכיר, למרות שהוא הצליח באינדיז. זה התפרק. לסאבו היו צלקות מקרבות חוטי התיל ב-FMW, עם דודו, השיק, שבגיל 60 לא יכול היה לזוז אבל היה אגדה ביפן בגלל הקרבות מול הפאנקים לפני 15 שנה. סאבו עשה את העבודה והמציא מהלכים שאף אחד לא ראה כדי שישימו לב אליו ולא שדודו בקושי יכול היה ללכת ורק שיחק באש. הוא עשה את הג'ובים, כי בזמנו מיין איבנטרים לא עשו אותם. היימן אמר שהעסק היה גמור ב-1993, כי הסגנון הישן היה מת. זה לא בדיוק, אבל האיכות הייתה לוקה בחסר. והחלקים הטובים של הסגנון הישן היו עובדים, אבל היה סגנון חדש שאנשים שגדלו על היאבקות שונה ולא שמו לב לסצנה הבינלאומית לא רצו. ב-1994, WCW הפיקו אירוע של AAA בלוס אנג'לס שהביא יותר מהם. ה-WWF צפו בזה. זה אחד מהאירועים הטובים. אל היחו דל סאנטו ואוקטגון נלחמו מול לאב מאשין ארט באר ואדי גאררו. אדי ובאר היו צמד נהדר שהביא היט ועבדו נהדר, ו-WCW וה-WWF לא רצו אותם. העסק היה כל כך סגור ב-1994. זה מלמד על היום. אדי, שכבר היה מהוורקרים הטובים בעולם, הגיע ל-ECW. הוא ודין מלנקו נתנו קרב זכור.

YossihNew · 23/11/24

בנואה הגיע, אבל הגזימו שבישוף גנב אותם. הם היו ב-ECW בין סיבובים בניו ג'פאן כי ארה"ב לא חשה שיש להם יכולת להיות כוכבים בגלל גודלם. בנואה היה ידוע, וב-WCW היה ג'ובר שהוציא אובר אנשים שלא ידעו להתאבק והיו גדולים. הוא קיבל הזדמנות לעבור ל-WWF, אבל סירב כי לא רצה לוותר על יפן. היימן לא השיג לו ויזה, ובנואה עוכב בגבול, אז הוא לא בא ל-ECW כמו סופר קרייזי אחריו. זה לא שבישוף גנב את בנואה מ-ECW כמו שלא גנב את האלק הוגאן שעזב את ה-WWF. ניו ג'פאן הציעה שילכו ל-WCW בגלל היחסים בין הארגונים, כי עדיף שהזרים שלה יעבדו עם השותפים. כש-WCW הפכה לאהודה, הם הגיעו פחות ליפן. הם הרוויחו יותר ממה שחלמו, גם אם רצו להתפטר. היימן אמר שבמקומם התקשר לקונאן והביא את ריי מיסטריו ג'וניור, חובנטוד גאררה וסייקוזיס, שגם בישוף לקח, ואמר שכריס ג'ריקו גם נגנב. מיסטריו אמר שהקרבות שלו מול סייקוזיס הפכו אותו לכוכב בארה"ב. הוא כבר היה באירוע של AAA ועבד מול יותר קהלים משל ECW בלוס אנג'לס. אבל זה לא נחשב, כי הקהל היה מקסיקני-אמריקני, ולא חשבו שיצליח בגובה שלו. הוא יצא אובר בענק ב-ECW, וננסי סאליבן סיפרה לבעלה שיתן ל-WCW מימד חדש. בישוף לא ראה אותו, אלא רק במופע משותף של WCW עם ניו ג'פאן ו-AAA, שבועיים לפני הבכורה שלו. הוא ממש פקפק בו, אבל לאחר שראה את הקרב שלו ושל אולטימו דראגון מול האבי מטאל וסייקוזיס, הוא אמר שהבין שזה יתרון בסגנון שלו. אבל גם לאחר שהצליח ב-ECW, כשהגיע ל-WCW הוא נחשב לבדיחה עד שחשבו שאלו שתמכו בו היו טיפשים, עד שהוא ומלנקו העיפו את הגג. אנשי WCW וה-WWF לא צפו אבל ידעו על ECW. ג'ריקו עבר מ-ECW ל-WCW לאחר שבישוף צפה בקרב שלו מטורניר הג'וניורים שדייב שלח לו, כדי שיעשה טורניר ג'וניורים. בישוף שמע מזיין ברסלוף שצריך להסתכל על הבחור הבלונדיני שהתאבק מול בנואה. בישוף שאל את בנואה אם ג'ריקו יעזור, ובנואה המליץ עליו. הם נפגשו בלוס אנג'לס והוא לא צפה בקרב שלו לפני שהביא לו חוזה, ואמר שראה את הקרב מול בנואה ובנואה המליץ לו. ECW לא הייתה קשורה.
ככל שהזמן עבר, כש-ECW התחזקה במעריצים שלה, זה הטריד אנשים בשני הארגונים. הם גנבו מתאבקים, אבל רוב הזמן המתאבקים עזבו, כי שילמו להם פחות מדי. ולהיות מישהו מ-ECW היה כמו לוצ'דור, כי היית צריך להוכיח שאנשים כמו סנדמן היו בדיחות שהיימן עבד על הקהל איתם. זה לא היה לגמרי שגוי. הדוגמה הגדולה היא טאז, הכוכב הגדול שלו. היימן קבע שהבחור בגובה 1.67 מטר יהיה לוחם אמיתי בלתי מנוצח, כמו ב-UFC. כשה-WWF לקחו אותו, טאז לא היה הוורקר הכי טוב, והגודל שלו היה רע בהשוואה ל-WWF- בזמנו כשהם שיתפו פעולה אנשים נדהמו מכמה שהגודווינס, בילי גאן ורוד דוג היו ענקיים בהשוואה למתאבקי ECW. היימן עשה עבודה נהדרת והאמינו בו. ה-WWF כיסחו אותו והוא עדיין קיבל תגובה טובה כל פעם כשיצא. הוא הפסיד, כמעט בגלל שנאה, אבל הוא לא היה וורקר טוב ורק ידע לתת פרומואים טובים, והקהל עוד האמין בו. טאז לא ממש ידע לתקוף חוץ מסופלקסים, ואז אמרו לו שהם לא רוצים שבחור קטן כמוהו ירים בחורים גדולים. טאז כבר חמש שנים בארגון ומבוסס שם, אבל רק כשהתבסס כפרשן הוא הצליח. בנוסף, דיברו על מיק פולי, שלאחר שראה שלט בו היה כתוב "קיין דיואי", בנו הקטן, כעס על מעריצי ההארדקור ושאל אם השחתת גופו עבורם הייתה שווה. הוא הפך להיל, ועשה את מה שנחשב לפרומואים הגדולים בתולדות ההיאבקות. דיברו על אנגל הנשיקה הלסבית כאירוע פורץ דרך, כשבזמנו, וגם בדיעבד, זה היה משהו כמו הרעיונות הגרועים של וינס רוסו. היימן רצה משהו מדהים. הוא עשה אנגל ארוך בו ביולה מקגילקאטי נכנסה להריון בגלל דרימר. היא לא עלתה במשקל וזה היה דבילי. היו צריכים לצאת מזה. דאגלס גילה שביולה בגדה בדרימר, לא עם רייבן או סטיבי ריצ'ארדס, אלא עם קימונה ונאלייה, חשפנית שעבדה ב-WCW אחר כך. הן התנשקו, כמו מיי יאנג בטאף אינאף. דרימר אמר שנזרקו מכל תחנה, וזאת הגזמה, אבל הם כן איבדו כמה תחנות, ובעיקר רשת סאנשיין בפלורידה, מה שהרס להם את ההופעות במדינה בה די הצליחו. זה אנגל שכולם ידעו שהיה מסוכן, בלי יתרון, והיימן חשב שזה כבוד שאיבד את השידורים. גרוע מכך, לאחר שזה קרה, הסטוריליין נשכח, ולמרות שביולה שיקרה לדרימר על ההריון ובגדה בו, היא ליוותה אותו.
גם דיברו על העזיבה של גורדון, ודרימר אמר שהיימן צותת לו לטלפון. דרימר אמר ששמע את גורדון וביל אלפונסו מדברים עם טרי טיילור על פלישה של ECW ל-WCW, בה גורדון ייקח המון מתאבקים בלי חוזה. גורדון כבר מכר את המניות שלו להיימן, בכסף של ההורים של היימן, ופוטר. למרות שניסה כמה פעמים לחזור כמנג'ר היל, הוא לא חזר. דרימר וגורדון לא הסתדרו ב-ECW, כי הייתה היריבות של ניו יורק- דרימר והיימן- מול פילדלפיה. אלפונסו נשאר בתפקיד לאחר שנחתך בקרב מדמם מול ביולה. אפשר להגיד המון דברים- אלו שהתראיינו עבדו ב-WWE. רייבן, הדמות האהובה על היימן בתולדות הארגון, שביצע את הדמות שלו טוב מכולם, עובד ב-TNA, וגם דאגלס, אבל חבל שלא הביאו את סנדמן, גורדון, טרי פאנק וג'וני גראנג'. בעיקר פאנק, כי ההבנה שלו טובה, והזכייה שלו בתואר מרייבן באירוע הראשון הייתה שיא של האירוע החשוב ששמר עליהם חיים יותר משלוש שנים אחרי. פאנק הוא האיש הכי חשוב לארגון, וגרם להם להילקח ברצינות כשהתחילו. גם אפשר היה לראות איפה נמצאים היום אלו שלא חתמו ב-WWF, כמו מייקי וויפרק, גראנג' ואחרים, ולהראות אנשים שעבדו ב-ECW ופחות זכורים.

YossihNew · 28/1/25

החזקים בעולם- 17 בינואר, 2005:

יש ספר חדש בשם "חזק, חזק יותר, החזק ביותר" של דייל הארדר בהוצאה עצמית שמתייחס למתאבקים. הספר מסתכל על האנשים החזקים בתולדות העולם, הישגיהם- חלקם כמובן מומצאים- ושיאנים אולימפיים ומרימי משקולות. הספר מתאר 129 אנשים מהחזקים ביותר שחיו. הספר מבהיר שזאת לא דעת המחבר מי 129 האנשים הכי חזקים בעולם, אלא שקיבל את זה ממומחים בכל מיני תחומים, וניסה לבחור את באנשים מרתקים במיוחד. מהמתאבקים שהגיעו- פול אנדרסון, אנדרה הענק, אנטוניו הגדול, טד ארסידי, ברט אסירטי, מייק דייטון שהתאבק פעם אחת, גרייט גאמה, ג'ורג' האקנשמידט, מארק הנרי, דאגלס הפבורן, אלכסנדר קרלין שגם התאבק פעם אחת, ביל קאזמאייר, טום מגי, קן פטארה, מילו סטיינבורן וביג שואו. יש המון אנשים חזקים שהתאבקו ויכלו להיכנס, לדוגמה ברוק לסנר ששואו הודה שהיה חזק ממנו והצליח תמיד לזרוק אותו ולסחוב אותו בכל הקרבות שלהם וניצח אותו במאבק מאחורי הקלעים, דאג פורנאס שכנראה היה המתאבק הכי חזק מבחינת הרמת משקולות, בילי גרהאם שלא היה חזק אבל היה ממרימי המשקולות הבולטים בסוף שנות ה-60 וה-70, סקוט נורטון, וברונו סאמארטינו שהסיבולת שלו הייתה מדהימה, למרות שהמספרים פחות ורבים אמרו שהיה חזק במיוחד. טום מיניצ'לו שהתאמן עם ברונו כשהגיע לניו יורק, אמר שב-1968 ברונו הרים 150 ק"ג 38 פעם, ואמר שאם היה מתמקד בתחום הרמת המשקולות הוא היה מצליח להרים 270 ק"ג.
אז קצת על האנשים: פול אנדרסון התאבק, בעיקר בדרום, אבל לא היה כוכב גדול כדי להגיע למדיסון סקוור גארדן בתחילת שנות ה-60 והיה שם די ידוע בציבור בשנות ה-50 וה-60 כאיש החזק בעולם. בגיל 19 הוא הרים פעמיים 250 ק"ג בסקוואט, כמעט שיא עולמי. בגיל 20 ב-1952, הרים בסקוואט 300 ק"ג כששקל 130, וזה היה שיא עולמי. הוא קבע עוד שני שיאים בגיל 21, והרים עד ל-325 ק"ג. ברבע סקוואט הוא הרים 815 ק"ג ובסקוואט מלא בחצר שלו, 362 ק"ג. כשדאג הפבורן זכה באליפות הרמת המשקולות באותה השנה, אנדרסון הרים בחצר שלו 22 ק"ג יותר. הוא קבע שיא עולמי לא רשמי בהרמת משקולות במסיבת יום הולדתו של בוב הופמן- תורם למרימי משקולות ומו"ל של מגזין, ב-1953. הרמת משקולות והרמת משקולות אולימפית די שונות. אבל אז, אנשים עשו את שתיהן וזה לא היה חריג כמו היום להוביל בשני התחומים. היום עם ההתמחויות לא יהיה מי שיצליח בשתיהן, כמו שלא נראה אלוף MMA זוכה בתואר בג'ודו, ובזמנו זה היה קורה. אנדרסון שבר את פרק ידו מהרמת המשקולות ושבר את הצלעות ונפצע במותן מתאונת דרכים ב-1954. הוא חזר ב-1955 והפך לאיש הראשון שהרים 181 ק"ג במלואם, וקבע את שיא העולם עם 192 ק"ג. כעבור שבוע הוא הצליח עם 182 ו-191 ק"ג ושבר את השיא של עצמו. הוא הלך למינכן, במשקל 167 ק"ג ובגובה 1.75 מטר, וזכה באליפות העולם בקלות. באליפות האמריקנית ב-1956, הוא שבר את שיא העולם בהנפה עם 152, דחיקה עם 200 ק"ג, ושיא כולל של 532. אבל הוא חטף זיהום באותה השנה לפני האולימפיאדה. במלבורן, הוא ירד ל-137 ק"ג, והתקשה בקרב על הזהב. הוא היה צריך לדחוק 187 ק"ג כדי לזכות בזהב, מתחת לשיא האישי שלו. אבל הוא נכשל בשני הניסיונות הראשונים. בניסיון השלישי הוא הצליח, אבל זכה רק כי היה רזה יותר מהומברטו סלבטי הארגנטינאי שהצליח כמוהו. לאחר מכן פרש מהרמת משקולות לחובבים. הוא התחיל להופיע בירידים וקרקסים, ובעצמו, ניסה להתאגרף ולא ממש הצליח, הוא די נכשל מול מתאגרף רציני והותש. הוא התאבק לפני ואחרי האגרוף. הוא היה זריז לגודלו, אבל חסר כריזמה. ברונו אמר שהבעיה של אנדרסון כמתאבק הייתה חוסר בסיבולת, הוא הפך מהאיש החזק בעולם לחלש תוך עשר דקות.
ב-1957, נטען שהניף 526 ק"ג, מעל שיא העולם, אבל זה לא הוכר כי זה קרה בתוכנית של אד סאליבן, שהייתה אז ממש אהודה. היסטוריון מוביל אומר שהוא הניף כנראה 421, עדיין מעל מה שכל אחד עשה אז. תמונה הראתה שהוא לא ממש הרים את המשקולות אבל לא השתמש בחליפת סקוואט או סטרואידים. הוא הרים על גבו 2,844 ק"ג ב-1957 בג'ורג'יה, ועד היום זה אגדי. הוא דיבר על זה בטוק שואוז, בתערוכות ובספר השיאים של גינס. הוא הרים כנראה 2300, כי הסתבר שאחת הכספות שהרים שקלה 540 ק"ג פחות. עדי ראייה אמרו שהרים בסקוואט 540 ק"ג בביתו, ושני סטים של 10 הרמות עם 362. הוא מת ב-1994 בגיל 61. אנדרה לא היה עם מידע לגבי השיאים שלו, קן פטארה אמר בספורטס אילוסטרייד בשנות ה-80 שאם אנדרה היה מתאמן בהרמת משקולות ולקח סטרואידים הוא היה יכול לקבוע שיאים. הסיפורים של אנדרה הם אפילו מיתולוגיה, מגודלו לכוחו ליכולת השתייה והאכילה שלו- שבאמת הייתה גדולה, ויכולת לריב שהתפרסמה. אנדרה לא התאמן ברצינות עם המשקולות, ולכן תדעו מה היה קורה אם היה מתאמן. הגוף שלו, עם מרכז הכובד הנמוך והגוף הענק, גרמו לזה להיראות שהוא ממש חזק, אבל הוא לא ממש התאמן, וכשמתאבקים ניסו לראות איך הוא במכון הוא לא ממש הצליח. הוא הוזמן לתחרויות האיש החזק בעולם ב-CBS TV אך סירב, כנראה כי וינס מקמהן האב רצה להגן על האגדה של אנדרה. אין מצב שבתחרות כזאת שאנדרה לא יפגע ביכולת משיכת הקהל שלו. וינס זעם על ג'רי לולר וביל אפטר בפגישה של ה-NWA, כי פורסמה כתבה שדיברה על קרב שג'רי לולר ניצח את אנדרה בספירת חוץ, בטענה שהם מסכנים את המכניס הכי גדול בעסקים. הוא התעקש שאנדרה לא יפגוש שחקני NBA גבוהים כדי שלא יגלו שהוא לא 2.26 מטר. אחרי שמת, מנוטה בול, 2.31 מטר, רצה לפגוש את אנדרה וסירבו. במקסיקו, הוא נפגש עם וילט צ'מברליין שהיה 2.26, והוא היה נמוך יחסית אבל לבש נעליים עבות שהוסיפו לגבוה שלו. בנושא אנטוניו, התמקדו בזה שמשך אוטובוסים והטענות בנוגע למה שעשה. הוא נכנס בגלל הסיפורים הצבעוניים שלא ממש נכונים. הזכירו שהתאבק. הוא היה די נוראי, אבל בגובה 1.93 מטר ו-204 ק"ג ועם הכוח שלו, הוא קיבל בוקינג גדול, כולל מדיסון סקוור גארדן, קנדה, וקרב מפורסם מול ריקידוזאן ביפן שהוביל לקרב מול אנטוניו אינוקי. הוא נודע כאיש המטורף שהלך ברחובות מונטריאול וקיבל תשומת לב כשמת בגיל 77 ב-2003.
ארסידי, בגיל 46 היום, הפך ב-1985 לאיש הראשון שהניף 317 ק"ג. הוא חתם ב-WWE, וצחקו שהנעליים שלו מבטון כי הוא לא יכל לזוז. ארסידי לא יצא מהקארד התחתון, הוא התאמן בקלגרי והיה בפיוד עם ביל קאזמאייר והגיע לוורלד קלאס בדאלאס שם קיבל קצת פוש. פעם עשו תחרות הרמת משקולות וקאזמאייר אמר שארסידי עלה מ-72 ל-136 ק"ג תוך שנתיים בהרמת משקולות. למען האמת הוא הרים 100 ועלה ל-131 כעבור חמש שנים. קאזמאייר היה אמור לנצח כפייס, אבל התעלף בזמן החימום. לאחר השיא, ארסידי חתם אצל וינס וקיבל את הגימיק של האיש החזק בעולם. הוא קיבל פוש גדול בגלל הרמת המשקולות שלו, אבל שרד שלוש שנים לפני שחזר לניו המפשייר. לאחר שעזב, הוא קבע שיא עולם עם 325 ק"ג כששקל 131 ב-1990. ב-1991 במר אולימפיה, הוא ואנטוני קלארק, שני מרימי המשקולות החזקים בעולם, התעמתו. קלארק לא הצליח להזיז את ה-328 ק"ג מהחזה שלו, וארסידי הרים וטען שדלקת מפרקים מנעה ממנו להרים גבוה יותר, ועדיין זה הפך לשיא. אסיראטי היה מתאבק אגדי שג'ורג' האקנשמידט טען ב-1950 שהיה החזק בעולם. הארגון באנגליה לא השתמש בו בגלל שסירב להפסיד ועשה שוט עם מתאבקים, וב-1958 התעמת עם לו ת'אז בגיל 46, כשת'אז בן 42. אסיראטי לא היה כוכב בארה"ב כשבא ב-1932-33, אבל נחשב למתאבק הבריטי הגדול מכולם. היו שהאמינו שהיה הכי קשוח ובלתי מנוצח. ב-1938, בגובה 1.72 מטר ומשקל 117 ק"ג, הוא הרים את משקל גופו ביד אחת. אסיראטי מת ב-1990 בגיל 78. עד מותו, ת'אז אמר שרצה לעבוד איתו כי חשב שירוויחו כסף, אבל אסיראטי, שהתאבק בארגון אחר מת'אז, לא החזיר לו את המסרים שהעביר דרך מתווך. אבל בממלכה המאוחדת, עד מותו האמינו שאתגר את ת'אז ות'אז לא הסכים. דייטון, בן 56, התאבק בתיכון במשקל 54 ק"ג, ובשנות ה-70 בקליפורניה היה איש חזק ששבר פליירים, לוחיות רישוי, אלות בייסבול, קאטרים, אזיקים, מברגים ומטבעות. הוא גם פיתח גוף והיה אלוף קראטה שהפסיד לאנטוניו אינוקי באפריל 1979 על תואר אומנויות הלחימה.
גאמה היה אגדה. לפי האגדה הוא היה מתאבק סומו ולא מתאבק, ויכול היה להוריד את כל מי שרצה, אבל חסר ניסיון על המזרן. בקרב מול סטניסלוס זביסקו באירופה הוא הוריד אותו בשניות, אבל לא הצליח בכלל על המזרן וזה נמשך שעתיים ו-45 דקות של תיקו משעמם. טורו מיאקה, אלוף הג'ודו, האקנשמידט ופרנק גוטץ' סירבו להילחם מול גאמה. בהודו ב-1928, אמרו שגאמה בגיל 50 עילף את זביסקו בן ה-48 ב-21 שניות, אבל שניהם היו מתאבקים אז צריך לפקפק. האקנשמידט, מרים המשקולות החזק של אז, קיבל מיקוד בהיאבקות שלו, שם התפרסם. הוא היה אלו, העולם הראשון למשקל כבד, והמוביל באירופה, וב-1905 ניצח את טום ג'נקינס, האלוף האמריקני, וכך נוצר תואר העולם. נאמר שהאקנשמידט הפסיד רק פעמיים לגוטץ' במהלך 2,000 קרבות, אבל זה לא נכון וזה ממילא וורק. מארק הנרי בן ה-33 שקל 100 ק"ג בגיל 9 ו-122 בכיתה ו'. בגיל 17 שקל 165 ק"ג, והפך למפורסם ונטען שיזכה במדליית הזהב בהרמת משקולות לארה"ב, במחלקת המשקל הכבד מאוד, שהמזרח אירופאים שלטו בה. הרמת המשקולות של הנרי, למרות שהוא אחד מהאנשים החזקים בעולם, לא הצליחה. הוא הגיע למקום עשירי ב-1992 בגיל 21. בגיל 24, בלי חליפה, הוא הרים 430 ק"ג בסקוואט, החזיק 210 ק"ג ו-410 בהנפה. בהמשך השנה באליפות הרמת המשקולות, הוא השיג 433 בסקוואט, 235 בהחזקה ו-393 בהנפה. כמרים משקולות אולימפי, הוא הכי מגוון בהיסטוריה. אם נוסיף את כל מה שעשה בקריירה, הוא הרים יותר משקל מכל אדם חי. ב-1996 הגיע למקום 14 באולימפיאדה ואז התאבק ב-WWF. בזמן החופש, זכה בתחרות האיש החזק בעולם ב-2002, בחסות ארנולד שוורצנגר.

YossihNew · 28/1/25

הפבורן מוונקובר, שנולד עם קלאב פוט ברגל ימין ועבר ניתוח, התאמן אצל סטו הארט. אמרו שהוא לא היה טוב, מעטים שמעו על כך. ב-1953, לפני כן, הוא הפך לראשון בהיסטוריה שהניף 227 ק"ג, והצליח במכון 263. כמו הנרי ואנדרסון, הוא היה אלוף הרמת משקולות וגם אולימפי, והחזיק בשיאי עולם בסקוואט, הנפה והרמה מעל הראש. ב-1953 זכה בפרס האתלט של קנדה ואמר שפעם הניף 227 ק"ג בסקוואט 38 פעם, בבגד ים. הוא מת ב-2002 בגיל 81. ידוע מה קרלין עשה בהיאבקות, אבל פחות בהרמת משקולות. פעם שקל 135 ק"ג ורק 7% מזה שומן. הוא היה צריך לרדת במשקל כדי להגיע ל-130, משקל המקסימום בהיאבקות יוונית-רומית. בגיל 18, במשקל 100 ק"ג, הוא דחק 202 ק"ג והניף 162. זה 368 ק"ג במשקל 100, שהיה ספורט משני עבורו, בהשוואה להנרי, שהיה בן 25, בספורט שלו, ושקל 185 והרים 378 ק"ג. זאת הייתה הפעם האחרונה עבורו, אבל היה לו פוטנציאל למדליית זהב אם היה מתמקד בזה. אם היה מתחרה ב-94 ק"ג כמו באולימפיאדת 1984, הוא היה מצליח להשיג מדליית כסף. לא בטוח שהיה יורד 6 ק"ג ומצליח, אבל אם היה מתרכז, היה מצליח מאוד, ועם 136 ק"ג של שרירים הוא יכול היה לשלוט שם כמו בהיאבקות. בגיל 37, קרלין חבר בבית הנבחרים הרוסי.
קאזמאייר בן ה-51 היה באוניברסיטת ויסקונסין ועזב כדי להרים משקולות. באליפות הלאומית הראשונה זכה ב-1979 כשהרים בסקוואט 355 ק"ג, בחזה 242 והניף 365. ב-1979, במשקל מאוד כבד, הוא עשה בהתאמה 393, 282 שהיה שיא העולם, ו-365. ב-1981 קבע את שיא העולם בחזה- 300 ק"ג, אבל קרע את שריר החזה קצת אחר כך ולא הצליח להתאושש. הוא עדיין זכה בתחרות האיש החזק בעולם בין 1980-82. הוא שלט כל כך עד שהחליטו לא להחזיר אותו כי לא הצליחו להתחרות מולו. הוא חזר ב-1987-88 בגלל ג'ון פול סיגמרסון מאיסלנד שהתחיל לככב. הוא נפצע בקרסול ב-1989 ועבר להיאבקות, ועבד קצת באלבמה, ואז בסטמפיד, WCW וניו ג'פאן מול שיניה האשימוטו עד שחזר לתחרויות. הוא היה מתאבק גרוע, אבל מסיבות שאף אחד לא מבין, הוא אתגר בהאוס שואו את אלוף WCW, לקס לוגר. זה היה קרב גרוע כמו שחושבים. מגי, בן 42, נחשב לקצת זמן אצל וינס מקמהן ואנשי ה-WWF כהאלק הוגאן הבא. בקרב חושך בהקלטה מול ברט הארט, האתלט הזריז בגובה 1.95 מטר ומשקל 125 ק"ג נראה כמו פלא אתלטי שלא ראו קודם. אבל לא היה לו עוד קרב כזה- המכות והבעיטות שלו היו נוראיות, אבל הוא היה די אתלטי לגודלו, וברט היה זה שסידר את הקרב, לא נתן לו להרביץ או לבעוט, ומגי ביצע דרופקיקס כך שניצל את יכולות הקפיצה שלו. במשקל 95 ק"ג כמתבגר הוא היה מתעמל. הוא נזרק משם בגלל שקורה קרסה. הוא זכה בתחרות מר בריטיש קולומביה בגיל 19. בגיל 23, הוא היה מקום שני בהרמת משקולות ב-125 ק"ג, עם 355 בסקוואט, 235 חזה ו-338 הנפה. הוא גם השיג 195 ק"ג בדחיקה בהרמת משקולות אולימפית. הוא חזר ב-1982, רק 125 ק"ג, בקושי מעל מגבלת המשקל הכבד מאוד, ועשה 363, 235 ו-345, וניצח באליפות העולם. ב-1983 הוא הניף חלקית 535 ק"ג. הוא זכה באתגר האיש החזק בקנדה שלוש פעמים. ב-1986 עשה סלטה לאחר שזכה. הוא היה מקום שני בתחרות האיש החזק בעולם והניף חלקית 531 ק"ג. השיאים שלו היו 395, 260 ו-368. הוא ניסה פוטבול בקנדה והיאבקות בסטמפיד, ועבד ב-WWF שנים כמגמן טום מגי, ובאירופה וביפן. המראה פצח דלתות והכישרון סגר אותן. הוא נכשל כמתאבק, הפך לשחקן ואימן מתמודדים בתחרות. פטארה, בן 62, היה המתאבק הכי טוב מבין החזקים. הוא התחיל ב-150 ק"ג וירד ל-111 ב-1980, והיה מההילים הגדולים במדינה שהצליח בכמה מקומות. הוא היה מקום שני ב-1976 לזכייה באליפות, אבל וינס מקמהן האב נתן לבילי גרהאם לקחת את התואר מברונו סאמארטינו ולהפסיד לבוב באקלנד. הוא האיש היחיד שהיה אלוף בין יבשתי ואלוף מיזורי של ה-NWA, התואר השני בחשיבותו, בו זמנית. פטארה היה אתלט מחונן. ברוס וילהלם, יורשו כאיש החזק, אמר שכאתלט טהור פטארה היה מעל כל מרים משקולות אחר אז. פטארה השתמש בסטרואידים, אבל חבריו טענו שלקח הרבה פחות ממה שמפתחי גוף ומתאבקים לקחו אז. אפילו נשים היום משתמשות ביותר. וזה היה מדהים כי יהה די גדול. הוא היה שחקן פוטבול נהדר. ב-1968, הוא היה מקום שלישי ב-NCAA. אחרי שנה הוא עבר להרמת משקולות והיה אלוף לאומי תוך שנה. ב-1970 זכה באליפות והפך ליריב של וסילי אלכסייב, מרים המשקולות הטוב בעולם במשקלם. אבל הוא לא ניצח- הוא נפצע בקרסול באליפות העולם ואלכסייב ניצח כשדחק 227 ק"ג לראשונה. פטארה זכה באליפות לאומית שלישית ב-1971, ושוב התמודד עם אלכסייב. אלכסייב קבע שיא הנפה של 170 ק"ג ודחק 236 ק"ג, עוד שיא. ביולי 1972, פטארה הפך לאמריקני הראשון שדחק 230 ק"ג.
פטארה נחשב לכוכב ענק לפני אולימפיאדת 1972, והמלחמה הקרה עם ברית המועצות והפרסום של אלכסייב גרמה ליריבות הגדולה שלהם להתפרסם. פטארה נכשל בדחיקה של 230 ק"ג, ולא הצליח. הוא כעס מהיחס של ארה"ב לאתלטים בהשוואה לרוסיה ומזרח אירופה. ורן גאנייה היה במינכן ומצא את קן פטארה. פרט לשנה אחר כך כשלקח את כריס טיילור, זאת הייתה ההחתמה הכי מפורסמת בתחום ההיאבקות. הוא כבר היה בן 31 כשערך בכורה, והיה טירון השנה, כוכב ענק מהקרב הראשון, והצליח מאוד. אבל הוא זרק סלע דרך חלון של מקדונלדס בוויסקונסין, כי היו סגורים והוא ומאסה סאיטו היו רעבים, ואז הם התקוטטו עם השוטרים שעצרו אותם ופצעו כמה, אז הוא נכנס לשנתיים בכלא. הוא היה בן 45 כשיצא מהכלא, אבל השנתיים האלה שינו הכל, והוא חזר גמור. הוא קרע את השריר התלת ראשי ועבר ניתוח, ואמנם התאבק עוד כמה שנים אבל כבר לא היה כוכב. למרות שירד במשקל עבור היאבקות ולא הרים משקולות יותר, פטארה הגיע למקום שלישי בתחרות האיש החזק בעולם הראשונה. הוא גם ידע לידות פטיש, לזרוק דיסקוס ועוד, והוא אחד מהאתלטים המגוונים בהיסטוריה.
סטיינבורן לא רק התאבק בשנות ה-20 אלא גם ערך מופעים באורלנדו. בנו, דיקי, היה כוכב בשנות ה-60 וה-70. ב-1924, קבע סטיינבורן שיא של 250 ק"ג בסקוואט. זה נשמע לא מרשים, אבל אז זה לא היה מפותח, והוא היה חייב להיכנס מתחת למשקולת כדי להרים אותה ולרדת לסקוואט. גם לא היו חגורות משקל והוא היה לבוש רגיל. קראו לזה "הנפת סטיינבורן". הוא גם דחק 160 ק"ג ואפילו 87 ק"ג בסקוואט על רגל. ב-1963, בגיל 70, הוא עוד עשה סקוואט עם 181 ק"ג. ביג שואו רשום בגלל כוחו, אבל הוא פעם הרים 250 ק"ג במכון, וזה שונה מתחרויות. פטארה הניף 229, עד היום במקום השלישי מאז 1972. זה בגלל שכבר אין את הענף הזה באולימפיאדה. הוא הניף 634 ק"ג באופן כולל באולימפיאדה, שני רק ל-645 של אלכסייב, אבל שוב, מאז כבר ביטלו את הענף.
בנוגע לפדרציית מרימי המשקולות הבין לאומית, ה-433 ק"ג של מארק הנרי בסקוואט ב-1995 במקום שביעי. ה-420 של קאזמאייר ב-1981 מקום עשרים. השיא הוא 458. בתחרות בלי מבדקים, דאג פורנאס הרים בסקוואט 447 ק"ג ב-120 ק"ג. זה מקום 41. עם מבדקים, קאזמאייר עם 300 עדיין במקום ה-14, מאז 1981 כשהשיא הוא 322. בלי מבדקים, ה-320 של ארסידי אפילו לא הגיע למקום 50 והשיא הוא 438, מדהים בלי קשר לסמים. מי שמחזיק את השיא הרים 250 ק"ג לאחר 18 שנות אימונים, ותוך שלוש שנים הכפיל את זה. כנראה יש לו סוד. המתאבקים שהניפו 272 ק"ג הם ארסידי, קאזמאייר, סקוט נורטון עם 290, פורנאס עם 272 ואייס טריין עם 272. עם מבדקים, ההנפה של 402 ק"ג של קאזמאייר ב-1981, ששרדה בפסגה שבע שנים, עוד מקום שלישי והשיא הוא 408. ה-392 של הנרי ב-1995 מקום שמיני. ה-368 של פורנאס ב-1985 מקום 45, אבל מרשים בגלל שהוא קל יותר. ה-402 של קאזמאייר עוד במקום ה-14 כולל בלי מבדקים, והנרי עם 392 במקום 24. ה-1,102 שקאזמאייר הרים באופן כולל ב-1981 נשארו שיא בתחרות עם מבדקים עד לאולימפיאדת אתונה, כשבריאן סניידר הניף 1,114. הנרי הניף 1,061 ב-1995 ובמקום עשירי. פורנאס עם 999 במקום 47, אבל ב-1986 זה היה מקום שני במחלקה שלו. בלי מבדקים הוא הרים ב-1987 1,092- מקום 24 או שביעי לאדם ששוקל פחות מ-125 ק"ג, ושיא עולמי כשעשה זאת במיניאפוליס. קאזמאייר הוא מקום 18 גם בלי מבדקים, והנרי הוא במקום 51. פטארה, ארסידי, קאזמאייר והנרי הגיעו לתחום כאנשים החזקים בעולם. פטארה היה וורקר טוב וככל שהשתפר ונהיה קל יותר השתמש במהלכים עוצמתיים פחות, אבל תמיד קיבל פוש כמרים משקולות.
פורנאס קיבל פוש כאיש חזק בקונטיננטל וקיבל פוש ככוכב פוטבול מטנסי שהיה חבר של רג'י ווייט. הוא קרע דלת מהכלוב בהתערבות ובזירה נתן תאקלים כמו שחקני פוטבול לשעבר. הוא היה אז שיאן עולמי, הוא שבר 29 שיאים שונים במהלך הקריירה. קווין סאליבן היה זה שהכניס אותו לתחום ונתן לו בוקינג של כוכב. פורנאס הפך לכוכב בין לאומי, ושני רק לפטארה בתור מרים המשקולות הכי טוב בהיאבקות. בניגוד לשאר, הוא השתמש בסגנון אתלטי ולא עוצמתי, והתמחה בפרנקנסטיינרים, קפיצות גבוהות ודרופקיקס. הוא היה שרירי עם רגליים ענקיות אבל לא היה לו הגוף העליון החזק של המתאבקים בשנות ה-90 אז לא נראה היה חזק כמו שהיה ולא הצליח עם זה. ב-WWF, כשהוא ופיל לאפון עבדו בפיוד מול אלופי הזוגות אואן הארט ודייבי בוי סמית', וינס התלהב מסמית' החזק, ואמר שהוא, ולא פורנאס החזק ממנו, הוא העוצמתי. פורנאס התאבק 12 שנה והצליח כחלק מהקאן-אם אקספרס, מהצמדים הטובים בתקופה ההיא עם דן קרופאט- לאפון. הם היו אלופי זוגות באול ג'פאן וב-UWA לפני שהגיעו ל-WWE ו-ECW. הפציעות מאול ג'פאן החלישו אותם כשהגיעו לארה"ב. פורנאס פרש ב-1998 ועבד עם נערים בסיכון בסן דייגו. הוא השתמש בבית בשווי מיליון דולר שהיה לו כמועדון, אבל בעיות הבריאות גרמו לולוותר על כך. בגיל 42, הוא חי בטוקסון וחולה פרקינסון. כמה שנים אחרי שערך בכורה בטנסי כאיש החזק בעולם עם 27 שיאי עולם, ועוד שניים אחר כך, קאזמאייר מאלבמה הגיע וגורדון סולי גם החשיב אותו לאיש החזק בעולם עם יותר מ-30 שיאי עולם. אחרי כמה מכתבים ששאלו איך שניהם הכי חזקים, סולי הסביר שפורנאס שעזב את הטריטוריה היה הכי חזק במשקל 124 ק"ג, אבל קאזמאייר הגדול עם הגוף, שהיה קל לשכנע את הציבור ביכולתו, הוא האיש הכי חזק באמת.

YossihNew · 30/1/25

פרסי האובזרבר לשנת 2004- 24 בינואר, 2005:

אז פרסי האובזרבר לשנת 2004. בנושא פרסים מסוג א'- דייב גם מפרט. קנטה קובאשי הוא מתאבק השנה בפער מכריס בנואה. בגיל 37 הוא הראשון מאז ריק פלייר בשיאו שזכה שוב. מה שמרשים זה שזכה פעמיים ברצף אחרי סדרת ניתוחי ברך ש"גמרו לו את הקריירה". יחד עם פלייר ומיסאווה, קובאשי הוא היחיד שזכה שלוש פעמים. בתור אלוף GHC מול קהל מלא וקרבות חזקים כולל מועמדים לקרבות השנה, הוא היה מנצח ברור. בנואה בגילו וזכה באליפות העולם במיין איבנט של רסלמניה, והיה אלוף מדהים כמה חודשים וזכה ברויאל ראמבל. אם הבוקינג היה קצת יותר טוב הוא היה זוכה בפרס. ההבדל, פרט לזה שקובאשי מושך קהל, זה שהוא גם היה הכוכב מספר אחת. אבל בנואה ואיכות הקרבות שלו מביאים אותו למקום שני. סמואה ג'ו בן 25, טוען מפתיע. הוא היה אלוף ROH כל השנה ונתן קרבות מדהימים, אבל גם בארה"ב הוא אלמוני כי ל-ROH אין שידור. זה לא יהיה יפה להגיד, אבל מוזר שהוא מעל טריפל אייץ', הכוכב הפעיל הכי גדול. קובאשי מוביל כי יש לקרבות שלו אווירה טובה יותר, ובנואה איכותי יותר, אבל לג'ו יש קרבות טובים וטריפל אייץ' סחב את RAW עם קרבות יחסית טובים וכמה קרבות ממש נהדרים, וג'ו עובד מול 700 איש בלילה טוב. אדי גאררו היה מועמד חזק בתחילת השנה, זאת הייתה אמורה להיות שנת הפריצה שלו אבל אחרי חצי ראשון חזק, הוא נכנס לדיכאון והורידו ממנו את התואר, ואחרי הקיץ הוא לא התקרב לזה. קאנסוקה סאסאקי זכה בפרס ביפן וגמר איפה שצריך היה להיות. בפרס המתאבק המדהים בנואה ניצח בפער את קובאשי- כאן זה הפוך, כמו אנגל בשנה שעברה. בנואה הוא המתאבק הכי מכובד שיש היום. זאת זכייה שנייה שלו, אבל במשך 13 שנה הוא כבר בפרס הזה. בנואה גם נבחר לברולר והטכני הכי טוב השנה, אז זה חסר תקדים. קובאשי זכה ב-1993-94, וגם הוא היה עקבי בפרס פרט לתקופות שהיה פצוע, ושניהם סחבו מתאבקים לקרבות חזקים. בריאן דניאלסון בן ה-23 היה כוכב בניו ג'פאן ובאינדיז, משווים אותו לבנואה בשלב הזה. הארגונים הגדולים מתעלמים ממנו כי הוא חיוור, קטן ולא נראה טוב. אבל יש לו יכולת שתתגבר על זה אם יתנו לו הזדמנות. הוא ג'וניור מניו ג'פאן כמו בנואה, אבל בנואה היה בן 25. קובאשי ניצח את בוב סאפ בפער בפרס המתאבק המושך, בהיפוך של שנה שעברה. אפילו בשוק היפני המדוכא והרווי, קובאשי מילא את הקרבות שלו, ועם טוקיו דום מלא מול ג'ון אקיאמה. סאפ יותר טוב- הוא קבע שיאי קיקבוקסינג ו-43% לקרב של אקיבונו, ואחר כך 33.2%. הוא הביא מספרים גדולים מול מתאבקים בינוניים. אקיבונו גם נכנס, ול-WWE הייתה שנה רעה פרט לרסלמניה ולראמבל, שם האירועים משכו, אין להם ממש מושכי קהל. נאויה אוגאווה נכשל בהאסטל והקונספט כשל, אבל הביא קהל ל-PRIDE בגרנד פרי. אדי היה ענק בדרום מערב המדינה ולכן סמאקדאון ניצחה את RAW בהאוס שואוז, והוא העלה רייטינג ובלי הלטינים סמאקדאון הייתה משיגה 2.1%. רנדי קוטור מוזר- הוא היה שני לצ'אק לידל-טיטו אורטיז וקן שאמרוק-קימו. שאמרוק היה רק עם קרב אחד אז לוחמים לא היו צריכים להצליח.
פיוד השנה הוא שון-טריפל אייץ'-בנואה בפער של 36 קולות מאורטון-פולי. מירוץ משולש- הפיוד המשולש הוביל שני אירועים והיה מצוין, וגם קרבות יחידים הובילו כמה אירועים והיו מצוינים ב-RAW. אורטון-פולי הכיל קרב זכור בבאקלאש, אבל הסטוריליין של החודשים היה הכי טוב השנה.לפני רסלמניה, האירוע הכי מוצלח בתולדות ההיאבקות והשם שלה משך, הקרב שמשך היה אורטון, באטיסטה ופלייר מול פולי ורוק. זה כמובן גם קשור לחזרה של רוק. ג'ו-פאנק הביא שני קרבות של שעה שהיו מדהימים ל-ROH, ואחד מהם היה מעולה כקרב אמריקני. אבל לא היו מועמדים חזקים. פאנק עם רייבן, ושון עם ג'ריקו, היו גם בשנה שעברה. צמד השנה הם קנטה ונאומיצ'י מרופוג'י בפער גדול. הם הצמד השלישי שזכה בפרס רצוף במירוץ די חד צדדי. האחרים היו איטון וליין ומיסאווה ואקיאמה. קנטה ומרופוג'י הם ג'וניורים, למרות שהם מובילים. אוטאני וטאקאיווה ב-1998 זכו בפרס והיו ג'וניורים. קנטה בן 23 ומרופוג'י 25, הם הזוכים הצעירים ביותר. לבוקרים אין סבלנות והם מפרידים בין צמדים מהר וקשה לזכות שנתיים רצוף. אם הם ישארו ביחד, יש להם סיכוי לזכות בפעם השלישית. אמריקה מוסט וואנטד עלו ממקום חמישי לשלישי, ופתחו עם קרבות מדהימים. הם גם יכולים לטעון לשנה הבאה. רנדי אורטון ניצח את באטיסטה בפרס המשתפר, במירוץ קרוב לחברי אבולושן. אורטון בן ה-24 השתפר והפך לוורקר חזק עם קרבות של 4 כוכבים מול בנואה, פולי ואדג' והפיכתו לאלוף הצעיר בתולדות ה-WWE ובין הצעירים בארה"ב. באטיסטה בן ה-36 לא ברמה שלו, אבל הפייס טרן שלו בוצע טוב יותר, ואורטון עדיף כהיל ולא יקבל את המיין איבנט של רסלמניה. עוד חודש באטיסטה היה זוכה. בנג'מין בן ה-28 קיבל קידום כשניצח את טריפל אייץ' אבל לא עשו עם זה כלום, ואחרי כמה שבועות של פוש שכחו ממנו. הוא האתלט הכי טוב ביניהם, יודע לדבר, אבל התהליך נפגע השנה. טאנאהאשי הוא החבילה המושלמת ביכולת וכריזמה מבין המתאבקים הצעירים היום. בפרס המתראיין מיק פולי ניצח בפער ענק את ריק פלייר. והוא אפילו לא היה רוב השנה וקיבל כפול ממנו. איכות הראיונות ירדה. רוק ופולי נעלמו, והם כיסחו את כולם אבל רוק לא עשה שום דבר חוץ מסטנדאפ, ופולי גרם לך לקנות כרטיסים בגלל הסיפור. ג'ריקו במקום השלישי אבל היה מידקארדר. סינה ירד ממקום שני לתשיעי כי הייחודיות שלו נגמרה. רוק נעלם.
אדי גאררו ניצח בפער קטן את ג'ון סינה בפרס הכריזמטי. רוק וסאפ ששלטו בשנה שעברה כיסחו את כולם. השיא המגוחך של סאפ עבר, אבל עדיין יש לו רייטינג וכריזמה. רוק הוביל, אבל לא היה מספיק זמן, למרות שהוביל בקולות למקום ראשון עם ההופעות המוגבלות שלו. במשך שנים חשבו שאדי לא כריזמטי, ובגיל 37 הוא הצליח לזכות בפרס שרק הכי גדולים זוכים בו. בנואה ניצח את דניאלסון בפער גדול בפרס הטכני, בפעם החמישית, ושבר את השיא של עצמו ולייגר יריבו. אבל מדהים שבמשך 11 שנה, הייתה רק פעם אחת שלא היה לפחות במקום השני, ב-1998 במקום הרביעי. עקביות כזאת הופכת אותו למתאבק הטכני הכי טוב בדורנו. דניאלסון עלה ממקום רביעי לשני. למרות שהיה פצוע רוב השנה ולא ברמה הרגילה שלו, אנגל הגיע למקום שלישי רחוק. בנואה גם ניצח את ג'ו בפער בפרס הברולר על שם ברוזר ברודי. השנה היה חלש- רוב האנשים שהתקוטטו היו גרועים. חוץ מזה שסאסאקי מתחת לרייבן, ו-JBL ואביס מעל קאוואדה, אין הרבה לדבר. פולי מקום 12, רק מקרב אחד, כי ברסלמניה זה היה בידורי, ואורטון קיבל קולות על אותו קרב אז זה מראה את הבעיה. ריי מיסטריו זכה בפרס המעופף בפער קטן מ-AJ סטיילס. מעניין, כי אם הקטגוריה הייתה המתאבק הכי טוב שלפעמים עף אז ריי. אבל בחידושים מעופפים בקרבות גדולים, AJ צריך לנצח. ריי זכה בפעם השישית וגם שבר את השיא שלו עם לייגר. אוונס הוא המעופף הכי טוב, אבל לא קרוב לרמה שלהם כמתאבק. שישה חזרו גם השנה, מי שירדו היו טדי הארט שהטירוף שלו העיף אותו, חובנטוד גאררה שגם לא נראה בגלל טירוף קצת פחות חמור, ודרגון קיד ואמייזינג רד שלא חזרו מבעיות הברך שלהם. טריפל אייץ' זכה בפרס האוברייטד בפער מג'ארט, שנה שלישית ברצף ולא בטוח שמגיע לו. היו לו קרבות נהדרים השנה ולפחות תמיד טובים. הוא באמת הכוכב הכי גדול מבין המתאבקים במשרה מלאה. הוא לא מצליח בקופות כמו שמצפים, כי הוא היה שם המון זמן, אז יותר מדי פוש אבל הוא טוב עבור הרמה שדלו, פשוט צריך קצת לתת לאחרים. הבעיה היא שהוא שלט כבר שבע שנים בארגון ועבד כהיל, נצחי בגלל הטלוויזיה המודרנית. ג'ארט ו-JBL יותר אוברייטד- ג'ארט לא צריך להיות שם, ואמנם טריפל אייץ' מסלק כמה צופים, כי המון אנשים שעזבו אומרים שנמאס להם ממנו, אבל ג'ארט מעולם לא הצליח ולכן פגע ב-TNA. הם צריכים אלוף שיהיה הכי טוב שיש, יותר טוב מה-WWE, וג'ארט הוא בחור שלא הצליח ב-WWE, נכשל ב-WCW עם הארגון ועכשיו הוא זקן בלי כריזמה. וורקר נחמד שמשחק אלוף נחמד אבל הם צריכים מישהו מיוחד והוא לא כזה. JBL מבדר, אבל כמה אלופים מבריחים צופים באופן עקבי? הם רצו להוריד את התואר מאדי, אבל התואר חסר תועלת אצל JBL.

YossihNew · 30/1/25

פול לונדון זכה בפער בפרס האנדרייטד. מגיע לו יותר. ג'ריקו נהדר ומדבר יפה, אבל צריך יריבים חדשים שירעננו אותו, וזה לא שסמאקדאון לא צריכה מישהו איכותי כרגע. RVD לא ממש אנדרייטד כוורקר, אם כבר אוברייטד, אבל הקהל מאוד היה רוצה לעמוד מאחוריו אם זה היה עובד. ג'ריקו דומה, ודברן ועובד טוב יותר, אבל RVD כן ייחודי. הפרס הוא קללת הוורקר הטוב מהאנדרקארד שההנהלה חושבת שלא יצליח. מעטים יצאו מזה. איירון שיק הצליח, בגלל משבר בני הערובה האיראני וסטריאוטיפים. אם היה מיוון עם אותן יכולות, הוא לא היה עובר. מיסאווה הפך מג'וניור לכוכב ענק בשנות ה-90 וגם בנואה. ג'ריקו נשאר באותו המקום מאז שהגיע פרט לתקופה כאלוף. NOAH ניצחו בפער את ROH בפרס הארגון. זה היה מירוץ משולש, PRIDE הצליחה הכי הרבה ועם מופעים לוהטים. ROH היא כת. PRIDE זכתה שלוש שנים רצוף וגם עכשיו טובה, אבל למרות שיותר אנשים רואים MMA זה השתנה. ROH היא אינדי נהדר, אבל היא לא ברמה הזאת. NOAH הגיוני- ארגון חשוב שנותן מופעים טובים. ל-WWE היו יותר מדי מופעים רעים. RAW ניצחה את NOAH בפער של 11 קולות בפרס התוכנית. בהתבסס על האביב שם כל שנה היה להם מיין איבנט נהדר, והאנגל של טריפל אייץ'-באטיסטה, שנבנה נהדר. RAW התעלתה על שנה חלשה. NOAH הייתה עם פחות רע וגם עם חצי שעה היה להם היאבקות טובה כמו ב-RAW. תלוי בטעם- בשבועות של-NOAH אין קרבות טובים זה קשה. זה הפער הכי קטן, ולמען האמת NOAH השיגו יותר קולות למקום הראשון. NOAH הצליחה שהתקרבה ל-RAW. אמנם OVW היא התוכנית עם הבוקינג הכי טוב, אבל הרמה שלהם לא שווה בגלל חוסר הניסיון. בשנה שעברה עוד היו ניק דינסמור, רוב קונוואיי, דאג באשאם ודאמאג'ה. השנה בנו סביב מאט מורגן, שאמנם נראה מעולה ונותן פרומואים מעולים, אבל לא תקבל ממנו קלאסיקות. סמאקדאון ירדה. קרב השנה הוא קובאשי-אקיאמה מיולי בפער מהקרב המשולש ברסלמניה. זה הקרב החמישי של קובאשי, והוא בתיקו עם מיטסוהארו מיסאווה, שיש לו איתו שלושה קרבות ברשימה. הם עקפו את פלייר. זה בהתבסס על טעם, כל הקרבות היו די טובים. מדהים מה שהיה עם שלושת המקומות הראשונים- כולל ג'ו-פאנק. היה ברור שאלו יהיו המובילים, אבל מדהים כמה הם שלטו. NOAH עשו את הקרב מול 50,000 איש והיה ברור שינצח, לפחות ביפן. כל המגזינים תמכו בו, הם רצו קרב ענק והצליחו. קובאשי-טאקאיאמה הצליח וטאקאיאמה כוכב גדול יותר מאקיאמה. המיין איבנט של רסלמניה היה הכי גדול בארה"ב, והיה שיא של בנואה. ג'ו-פאנק היה תיקו שני ביניהם, והקרב הראשון במקום השביעי. אבל זה היה קרב יותר טוב, כי היה בשיקגו ופאנק ניסה לנצח את האלוף.
פיטי וויליאמס ניצח בפער בטירון השנה. זכייה שנייה ברציפות למחנה האימונים של סקוט ד'אמור לאחר כריס סייבין. שנה טובה לטירונים. ויליאמס ניצח בפער את קאטסוהיקו נאקאג'ימה בן ה-16, המתאבק הכי צעיר שהגיע למיקום כזה ויש לו פוטנציאל ענק. גו שיוזאקי כוכב עתידי אם לא יפצע, ואוסטין אריס אלוף ROH. מפתיע שקן דואן הגיע לרמה הזאת. ג'ים קורנט אמר שהתקדם יותר מרנדי אורטון בשלב הזה ושניהם דומים, אבל לא ממש. צ'אד טולנד צריך להיות ב-WWE וכנראה יגיע בשנה הבאה, אבל בגודל שלו הוא יהפוך לקראש הולי. בפרס הלא-מתאבק פול היימן ניצח בפער את אריק בישוף. מצחיק כי הוא הועף מהתוכנית ולא מתכוונים להשתמש בו ממש בעתיד, וישוחרר כשהחוזה שלו יגמר. מצחיק כי היימן יכול להוציא אובר מתאבקים שלא יודעים לדבר. אבל יש שני צדדים לכל מטבע וה-WWE לא רוצים אותו. מייק טניי ניצח את ג'ים רוס ב-200 קולות בפרס הפרשן. זה ביניהם מאז 2002. כל אחד בעל יתרון- רוס הוא הקול של תוכנית הדגל של ההיאבקות האמריקנית, קול של היאבקות לדור. טניי מכיר את התעשייה אבל בניגוד לרוס לא צריך לפרשן דברים מביכים. אבל הוא לא נראה כמוהו. המון אמרו שכשרוס הפסיק להיות אחראי על מתאבקים הוא כבר נהיה פחות עמוס, אבל זה תמיד תלוי ב-RAW. כשמדובר בהיאבקות טובה, הוא יודע לפרשן נהדר. אבל כשזה מגוחך, הוא צריך להוציא את זה אובר. השנה, בעיקר בהתחלה עם הקרבות הטובים ועם הסוף החזק, התוכנית הייתה טובה יותר. באמצע לא. טאז מקום שלישי בגלל נראות. קורנט נהדר וסוחב את הארגון כמו טניי ורוס. טוד גרישהאם ניצח את קואץ' בפרס הפרשן הגרוע- זאת אשמת ה-WWE והרעיון שלהם לפרשנים יפים שלא מכירים היאבקות. אז הם יודעים פחות מהקהל ולא מבינים. זה לא מקרי ששני הפרשנים הכי טובים בסביבות גיל 50 והעריצו מאז הילדות, כתבו במגזינים בשנות ה-70 והיו ברדיו בשנות ה-90. הפרשן המוביל לפני היה גורדון סולי, לא דוגמן אבל הכיר את התעשייה, ולאנס ראסל שפרשן ב-1950 וזכה בפרסים גם אחרי 35 שנה. מדהים שה-WWE ממשיכים להחתים ככה, כאילו אין להם מושג למה פרשן אחד אהוד והאחרים לא. אבל הם שמו את גרישהאם שם וב-DVD של כריס בנואה הוא לא ידע מי זה ג'ושין לייגר. קואץ' החליף את ג'ים רוס ותוך דקות זה היה כמו לילה ויום. בפרס האירוע הטוב, NOAH ב-10 ביולי בטוקיו דום ניצחה את רסלמניה בפער של 200 קולות. המופעים הגדולים של NOAH ושל ה-WWE, וזה לא היה צריך להיות צמוד. רסלמניה הייתה טובה אבל לא ברמה של NOAH. הארלי רייס היה במופעים גדולים וברסלמניה 3 ואמר שהמופע של NOAH היה הכי טוב שראה, וקובאשי-אקיאמה הקרב הכי טוב שראה. זה לא התחיל טוב- שלושה קרבות מארבעה היו רעים, אבל אז זה הפך לאחד מהאירועים הגדולים בכל הזמנים. אקירה טאו ואקומה סאנו ניצחו את מוחמד יונה ודאיסוקה איקדה ב-3.5 כוכבים, קנטה ומרופוג'י ניצחו את טקאשי סוגיירה וקנדו קאשין בקרב הג'וניורים של 4.25 כוכבים, יושינובו קאנאמארו זכה בתואר הג'וניורים מלייגר עם 4.5 כוכבים, יושיהירו טאקאיאמה ומינורו סוזוקי שמרו על תארי IWGP לזוגות מול טאקאשי מורישימה וטאקאשי ריקיו עם 3. כוכבים, מיטסוהארו מיסאווה ויושינארי אוגאווה ניצחו את קייג'י מוטו וטאיו קיאה בקרב תארי זוגות של 3.25 כוכבים מלא בהיט, וקובאשי-אקיאמה של 5 כוכבים. 11 קרבות מעל 3 כוכבים ושלושה מעל 4. רק הסופר ג'יי קאפ של 1995 יוכל להתחרות מזה, אפילו רסלמניה 16 לא הייתה ברמה. ברסלמניה רק ארבעה קרבות ניצחו את ה-3 כוכבים, האווירה בגארדן מדהימה אבל לא כמו NOAH. היו רק ארבעה קרבות חזקים- כריסטיאן-ג'ריקו עם 3.5, אבולושן-רוק ופולי עם 3.75, אדי-אנגל עם 4, והמיין איבנט 4.75 כוכבים. באקלאש במקום השלישי היה עם שני קרבות מוצלחים- אורטון פולי עם 4.5, ובנואה נוקם באדמונטון בשון מייקלס עם 4.5 כוכבים.
בפרס המופע הגרוע זכה הגרייט אמריקן באש בפער. המהלך הכי טוב הוא הקנדיין דיסטרוייר בפער. הטקטיקה הכי נוראית היא ההריון-חתונה-הפלה של ליטה בפער מחיפוש הדיוות ומוחמד חסן. סמאקדאון זכתה בפער בפרס התוכנית הגרועה. סטיבן ריצ'ארדס-טייסון טומקו זכה בפער בפרס הקרב הגרוע, מקאזויוקי פוג'יטה-קאנסוקה סאסאקי. הפיוד הגרוע הוא קיין-מאט הארדי, בפער של 12 קולות מקיין-סניצקי. הארגון הגרוע הוא ניו ג'פאן בפער של שמונים קולות מהאסטל ו-TNA. הבוקר הכי טוב הוא גייב ספולסקי בפער מג'ים קורנט. פרומוטר השנה הוא נובויוקי סאקאקיברה בפער גדול ממיסאווה. הגימיק הכי טוב הוא JBL בפער של 20 קולות מקרליטו. והגימיק הגרוע הוא מרדכי, בפער של שישה קולות מסניצקי ושבעה מיוג'ין.

YossihNew · 1/2/25

פרסי חצי העשור- 31 בינואר, 2005:

קשה להאמין שהעשור חצי נגמר. הגיע הזמן להסתכל על מי יהיה הכי טוב בשנות ה-2000. זה מה שעשינו בסוף העשור הקודם, מי קיבל הכי הרבה נקודות בפרסים. זה לא ממש הוגן למדידה, כי להיות מתאבק השנה בשנת 2000 היה קשה יותר מ-2004, וזה נכון בהמון תחומים. אבל זה כן מאפשר לנו לפקוח עיניים ומתגמל אנשים שהיו טובים ועקביים כמה שנים. 10 נקודות למקום ראשון עד נקודה אחת לעשירי. מתאבק החצי עשור הוא קורט אנגל- זה מראה איך אנשים נתפסו במהלך השנים. זוכרים דברים באופן שונה או ששופטים אותם לא לפי מה שהיה אז. מה שמעניין זה שקנטה קובאשי הגיע למקום שני בשנים 2000-2004 ובשנות ה-90, הוא גם היה שני למיסאווה. ב-15 השנה האחרונות הוא היה בעשרת הגדולים 11 פעמים, מיסאווה 12. הנקודות שאנגל צבר היו יותר מכל מתאבק אמריקני פרט לריק פלייר, סטיב אוסטין והאלק הוגאן בכל הקריירה שלהם. קייג'י מוטו, טושיאקי קאוואדה ורוק הם היחידים שהשיגו נתון דו ספרתי גם בשנות ה-90, מוטו השיג 40 נקודות, קאוואדה 44 ורוק 30, כמו ברט. ב-15 השנים האחרונות מיסאווה השיג 81 נקודות וקובאשי 79, פלייר וקאוואדה עם 44. פלייר שלט בשנות ה-80 עם שש זכיות, שלוש פעמים מקום שני ומקום שלישי, אז הוא השיאן עם 139. למרות שמיסאווה וקובאשי נלחמים במשך 15 שנה, הם עקביים, אבל אוסטין צריך להיבחר ב-15 השנים האחרונות. ההשפעה שלו, יותר מכל אדם אחר, שינתה את פני התעשייה. לא המתאבק הכי מדהים אבל גם היה טוב. הטוען הראשי גם צריך להיות סאקוראבה, כי בלי זכייה, מי שינה יותר בשש השנים האחרונות? המתאבק הכי מדהים הוא כריס בנואה. הוא וקובאשי הכי עקביים במשך 15 שנה. קובאשי השיג 98 נקודות, 12 פעמים בעשירייה הפותחת. בנואה עם 76 ו-11 פעמים בעשירייה. למרות שהיה מעט זמן, אנגל מאחורי מיסאווה, קובאשי, בנואה, לייגר, קאוואדה ומאנאמי טויוטה. מי שהשיגו נתון דו ספרתי גם בשנות ה-90 הם בנואה, קובאשי, קאוואדה ואדי גאררו עם 28 וארבע פעמים בעשירייה. כשמשווים בין אדי ובנואה, חושבים שהם שווים, אבל לבנואה היה יותר זמן כמתאבק חשוב, ולאדי היו שנים פחות טובות. בהשוואה לבנואה הוא לא עקבי. קובאשי נתן יותר קרבות קלאסיים כי היה במעמד כזה, אבל בנואה נפצע פחות ומתאבק ממש טוב. דייב מעדיף את קובאשי. מושך הקהל הגדול הוא רוק- זה נושא חשוב. אבל ב-15 השנים האחרונות, למרות שהובילו מעט שנים, אוסטין ובוב סאפ ניצחו. אוסטין שינה את העסקים והוביל לתקופה הכי רווחית בהיסטוריה, שלא לדבר על מרצ'נדייז. סאפ במרצ'נדייז, כוכבות ורייטינג כמו אף אחד ב-40 השנה האחרונות. סאקוראבה, רוק והאלק הוגאן גם מועמדים, וגם נובוהיקו טאקאדה שיצר את PRIDE.
צמד חצי העשור הם אולטימו גאררו וריי בוקאנרו. הבעיה הגדולה היא שצמדים נפרדים מהר מבעבר ופחות חשובים, בעיקר בארה"ב כי WWE לא ממש מתלהבים מזה, גם בתקופות טובות למחלקה. אף צמד משנות ה-90 לא קיים היום. ב-15 השנה האחרונות, גאררו ובוקאנרו שניים רק לטושיאקי קאוואדה ואקירה טאו והאחים סטיינר. קנטה ומרופוג'י במקום השישי. אם הם או AMW, שמעליהם יש רק את קאוואדה וטאו, הסטיינרים, מיסאווה וקובאשי, טרי גורדי וסטיב ויליאמס, מיסאווה וג'ון אקיאמה, דן קרופאט ודאג פורנאס וטאטסוהיטו טאקאיווה ושינג'ירו אוטאני יצליחו ב-2005, ובלי פרידה הם יצליחו, הם יוכלו להיות מחמשת הטובים ב-15 השנים האחרונות. היום הצמדים לא ממש טובים. הצמד הכי טוב מזה 15 שנה היה באול ג'פאן בתחילת ואמצע שנות ה-90, ומאז אף אחד לא התקרב. מבין כולם, מיסאווה וקובאשי הם החלום. המתראיין הכי טוב זה כריס ג'ריקו. הוא, רוק, פלייר, פולי, היימן ואוסטין הצליחו גם בשנות ה-90. פלייר היה בעשירייה בכל השנים השונות. אם היו פרסים, הוא היה יכול גם לשרוד 30 שנה. הוא אולי לא ממש איש הפרומו הכי גדול בהיסטוריה, אבל בהתחשב בשינויים, אף אחד לא יהיה עקבי כמוהו. אבל הוא זכה רק שלוש פעמים.ג'ים קורנט זכה חמש, אוסטין ארבע, ורוק ופולי זכו רק פעמיים. ג'ריקו הגיע שבע פעמים לחמשת הגדולים. רוק שש פעמים לעשירייה וחמש לחמישייה, ורק ב-1997 וב-2004 כשלא היה לא הגיע. פלייר היה 15 פעמים בעשירייה ושמונה בשלישייה. פולי 11 פעמים בעשירייה ב-15 שנה, כשרק ב-1990 ובשנים לאחר שפרש משנת 2000 נעדר, והשנה בכל זאת זכה. אוסטין היה שמונה פעמים בעשירייה. גם ארן אנדרסון שם. נושא סגנון, פולי מעל פלייר, כי פלייר עם כריזמה טבעית ולא היה יצירתי חוץ מהפגנת עוצמה בראיונות. הכי כריזמטי זה רוק. ריק פלייר שרד 15 שנה והגיע לעשירייה ב-14 מתוכן, ו-24 מתוך 25 הראשונות. האלק הוגאן זכה שש פעמים לעומת חמש לפלייר וארבע לרוק. הוגאן הגיע לעשירייה 18 פעמים ב-25 שנה וכמעט בכל שנה שהתאבק. פלייר, רוק, אוסטין, הוגאן, סטינג, אטסושי אוניטה- ממש נשכח אך השפיע ואנשים פוסלים אותו בגלל הסגנון- הם המובילים ב-15 השנים. שון וג'ריקו אחריהם. רוק, אוסטין, אינוקי והוגאן מובילים. רוק הכי כריזמטי בדרכו והצליח מחוץ להיאבקות בניגוד להוגאן ואוסטין. אינוקי אחד מהכי מסקרנים, הוא שלט מאז סוף שנות ה-60. הוגאן היה נשחק אם היה נחשף כמו אינוקי אבל היה גדול מבחינה עולמית. איפה רוק יהיה כשיהיה בן 50? בכל הזמנים, הוגאן ואינוקי מעל כולם, ופלייר עקבי אבל מתחתיהם, גדול למעריצי היאבקות אבל לא מחוץ לזה.
הטכני הוא כריס בנואה. הוא הגיע למקום ראשון או שני עשר פעמים ב-12 השנים האחרונות, עקביות מדהימה, ו-11 פעמים היה בארבעת הראשונים. אדי גאררו הוא היחיד שהצליח גם בעשור הקודם, שבע פעמים. ג'ושין לייגר פעיל, אבל למרות שהוא וורקר טוב כבר המון זמן לא מצליח ודורג שמונה פעמים. דין מלנקו הגיע שבע פעמים לדירוג, קובאשי שבע ואוטאני שש. המתאבק הטכני הכי טוב זה קיושי טאמורה אבל הוא התאבק פעם בחודש בסגנון שונה. מבחינת מגוון סגנונות ועקביות, בנואה. הברולר הוא גם בנואה. לאחרונה הסגנון כל כך שונה משנות ה-80 וה-90, הכל פאסה, ובמקום קטטות גדולות של אוסטין, טאקאיאמה וטריפל אייץ', יש מתאבקים גרועים שנראים נורא בברול ומדממים ונותנים מוניטין גרוע. מיק פולי היה המלך בשנות ה-90, הוא זכה בזה עשר פעמים ברציפות בין 1991 ל-2000. טרי פאנק, ויידר וסטן האנסן הזדקנו, וסאבו, סנדמן ואטסושי אוניטה פאסה. בנואה הגיע שמונה פעמים לעשירייה, ושמונה פעמים לשלישייה כדי לשלוט. המעופף הכי טוב הוא ריקי מרווין בפער של נקודה מריי ודרגון קיד. ריי מיסטריו הוא הכי עקבי. ג'ושין לייגר, אואן הארט, טייגר מאסק ואחרים היו מהפכניים אבל הוא שלט מאז הבכורה שלו ב-AAA בגיל 17 ב-1992- מאז גיל 15 הוא עבד באינדיז. הוא השתנה והיום הוא וורקר טוב יותר. הוא השתפר אבל כמעופף, קשה לנצח אותו ב-1996. הוא הצליח 11 פעמים להגיע לעשירייה וזכה שש פעמים, זה שיא. הוא זכה השנה בגלל המוניטין שלו, אבל הוא המעופף הכי טוב בדור הזה.
הארגון הכי טוב הוא PRIDE. מתאבק הקרבות הגדולים הכי טוב הוא טריפל אייץ'. מדהים לגמרי. הוא לא נחשב למתאבק כמו בנואה וקובאשי, או כמו פלייר ושון. אבל הוא די אנדרייטד דווקא. הוא מקבל יותר מדי פוש, עברנו על זה. יש לו יתרונות, יותר מיין איבנטים מכולם והקרבות הם בין 15 ל-60 דקות, ויותר מ-20 בניגוד לאנדרקארד. הוא גם יכול לדמם, להשתמש בחפצים ולשבור שולחנות. בנואה עבד נמוך יותר. ויש לו קרבות השנה עם אנשים גדולים, אבל זה אצל כולם. אבל בניגוד לבנואה וקובאשי, לא היו לו קרבות מדהימים והוא לא יצא אובר ככה. הוא תמיד היה טוב, אבל בשנת 2000 הפך לנהדר מול פולי, וזה נמשך שנה וחצי לפני הפציעה. היה לו קשה, הוא שקל יותר מדי והאט. המון יכולים להצליח מול בנואה ושון כמו שעשה השנה, אבל בינוני היה נותן סתם קרבות טובים. מבחינת קלאסיקות, מיסאווה וקובאשי מנצחים אחד עם השני. ב-1997 הם היו צריכים להיות קרב השנה, אבל ברט הארט וסטיב אוסטין נתנו את הקרב הכי טוב ברסלמניה. הם זכו ב-1998, 1999 ו-2003. אף יריבות אחרת לא השיגה שני קרבות השנה, אבל פלייר וסטימבוט זכו בשלושת המקומות הראשונים ב-1989. מאז 1990, מיסאווה היה ב-22 קרבות בעשירייה הראשונה. קובאשי ב-23. קאוואדה עם 17. אקיאמה עם 11 וגם בנואה ושון, אז שון מוביל בצפון אמריקה כי בנואה הצליח ביפן. פולי עם 9, פלייר לא אוהב אותו, אבל זה ממש מספיק כדי להיות גדול. אוסטין גם עם 9 וריי עם 7. הלא מתאבק הכי טוב הוא פול היימן בפער קטן מווינס. כבר דיבאנו על זה שהוא לא מופיע בכלל. והפרשן הכי טוב הוא ג'ים רוס- ההבדל בינו ובין מייק טניי הוא שב-2001 טניי ירד מהאוויר בלי WCW ולא הגיע ל-WWF. הוא הצליח ב-TNA וניצח מאז בתחרות. אבל רוס היה במשך עשרים שנים בשלושת הראשונים, זכה עשר פעמים, שמונה פעמים במקום השני ופעמיים בשלישי. שניהם נזרקו יותר מפעם אחת. טניי נאלץ לשרוד את WCW, בעיקר כי היה כתב ושדרן רדיו לפני. אלמלא היה מצליח ב"כשעולמות מתנגשים" כי אף אחד לא הכיר את התחום… לאנס ראסל שיחד עם גורדון סולי פרשן שישה עשורים, אמר שטניי היה השדרן הכי טוב ששמע. אבל בנייטרו, אנשים ירדו עליו בפני אריק בישוף וה-WWF לא רצו אותו. רוס פוטר פעמיים בימים שווינס פרשן לפני סרבייבור סירייס 1997, וב-WCW כי ביל וואטס פוטר. הוא עבד בלי תשלום אצל SMW כפרשן עד שחזר ל-WWF. בתקופה של רוסו ניסו להחליף אותו בידי מייקל קול, הוא השתגע ועשה היל טרן אבל זה נכשל. אחרי שחטף שיתוק, ירדו על המראה שלו והמבטא הדרומי. אחרי סגירת מיד סאות' ב-1987, רוס התגבר במשך 18 שנה על המבטא שלו, ועל השיתוק שפגע בו בעולם של קוסמטיקה. האירוניה היא שבלי TNA, טניי עם ארבע זכיות ופעמיים מקום שני לא היה בתחום היום. אלמלא סטיב אוסטין וכוחו והרצון שרוס יפרשן את הקרב שלו ברסלמניה, והתגובה הגדולה כשרוסו היה חזק מספיק לשכנע אנשים לזרוק את רוס, הוא לא היה מעורב בשנים האחרונות. מדהים כמה פעמים היה גמור ולא רצו אותו, והוא בטח היה חוזר. אבל מדהים בהתחשב בהיסטוריה שלהם והאנשים שהגיעו במקומם ונכשלו.

YossihNew · 6/2/25

מאמר על ביירייטס- 14 בפברואר, 2005:

מבט על עסקי אירועים כל חודש- נתחיל ברויאל ראמבל. ב-2001, 625,000 רכישות, עם בנייה סביב אוסטין ורוק בראמבל, ואנגל מול טריפל אייץ'. ב-2002- שיא של 670,000, שטריפל אייץ' הביא. זה נבנה סביב חזרתו, למרות שמשום מה התאבק בתוכנית לפני, לאחר קרע בשריר הארבע ראשי. הארגון קידם אותו במהלך הפציעה והוא היה אמור לצאת כוכב, אבל הוא חזר איטי ושמו לב. ידעו שינצח בראמבל, מי שמנצח שם זה מי שהכי הגיוני שיהיה במיין איבנט וזה לא מפתיע. ב-2003 485,000 רכישות, לסנר ניצח והקרב היה אסון. חלק גדול מהרכישות היה בגלל שסקוט סטיינר היה אובר לקראת הקרב מול טריפל אייץ' אבל הוא נכשל ממש והקרב התארך. כריס בנואה-קורט אנגל לא משך קהל אבל היה קרב השנה, והראמבל הקדים את רסלמניה בביירייט גרוע. ב-2004 היו 585,000 רכישות והראמבל משך את הקהל. היה קצת עניין בטריפל אייץ'-מייקלס אבל זה לא מכר בגלל המון קרבות ביניהם, ולסנר-הולי ממש לא עזר, ורק הראמבל עזר, האנדרקארד היה חלש והראמבל הצליח. בפברואר- ב-2001 טריפל אייץ'-אוסטין השיג 590,000 רכישות. חשבו שאוסטין ינצח אבל טריפל אייץ' ניצח, והרעיון היה לעשות לשניהם טרן ברסלמניה ופיוד בקיץ. זה היה שיא הארגון ותחילת הנפילה, גם רוק-קורט אנגל עזר לביירייט. אוסטין הצליח למשוך קהל בלי התואר וטריפל אייץ' היה היל מצוין. ב-2002 575,000 רכישות. היה ג'ריקו-אוסטין, אנגל-טריפל אייץ' ורוק-אנדרטייקר, אבל מה שמשך את הקהל היה החזרה של ה-nWo שלא התאבקו. ב-2003 450,000, נפילה גדולה. אוסטין עזב בגלל בעיות אישיות ופציעות, והוגאן עזב כי לא אהב את הבוקינג. רוק עזב להוליווד. המשיכה הייתה שכולם חזרו, רוק הפך להיל מול הוגאן והמיין איבנט האמיתי היה אוסטין-בישוף, בקרב כמעט אחרון לאוסטין. רוק-הוגאן עוד נחשב לקרב גדול, וסטיינר-טריפל אייץ' כבר לא היה חשוב. העניין ירד וזה היה רע לקראת רסלמניה. ו-2004, 265,000, אדי גאררו במיין איבנט ראשון מול ברוק לסנר. הבנייה הייתה טובה, אבל הפופים של אדי לא אמרו שהוא מושך קהל. עדיין טוב יחסית לשנה שהייתה חלשה.
רסלמניה- ב-2001 1,040,000 רכישות, המופע הכי גדול והכי טוב בהיסטוריה. אוסטין-רוק שבר כל שיא, אוסטין הפך להיל עם וינס מקמהן. רוק עזב להוליווד אבל הסיום היה בעייתי, הקהל רצה את רוק היל. אוסטין לא הבין את עצמו וחשב לרענן את עצמו עם היל טרן. זה נשמע ככה, אבל בניגוד לשאלה מה חיסל את WCW, ב-WWE זה ברור. אוסטין-מקמהן הביא קהל שלא הכיר את ברט הארט ושון מייקלס, והם שנאו את זה. הוגאן עשה היל טרן כי היה צריך, אבל אוסטין היה כמו ברונו סאמארטינו שלא עשה טרן. לא היה גם הסבר. אוסטין ורוק כבר התאבקו קודם אבל היה להם שיא שאפילו הוגאן-אנדרה לא הגיע אליו. ב-2002 840,000 רכישות. כביכול טריפל אייץ'-ג'ריקו אבל הוגאן-רוק משך את הקהל. אוסטין נעלם לקרב מול סקוט הול. ב-2003 560,000. השפל הכי גדול מאז 1997, שלפחות תרמה את ברט-אוסטין שהכניס כסף בטווח הארוך. אנגל-לסנר היה המיין איבנט וטריפל אייץ'-בוקר לא חשוב. לסנר-אנגל היה חלום לאנשי NCAA כמפגש אלופים, אבל אנגל שבר את הצוואר וחשבו שלא יתאבק, ואנגל לא קיבל בוקינג בניגוד ללסנר. הקידום היה על וינס-הוגאן, דיברו על זה אבל זה לא הצליח. ב-2004, 885,000. שני רק ל-2001. הם הצליחו משני דברים- רסלמניה מספר 20 וחמישה מיין איבנטים. יזכרו את הניצחון של כריס בנואה על טריפל אייץ' ושון מייקלס בקרב השנה שהיה מהמדהימים בתולדות רסלמניה, אבל זה בטח היה הקרב השלישי הכי חשוב. האנגלים והפרומואים היו אצל רוק ופולי-באטיסטה, אורטון ופלייר, והשני היה גולדברג-לסנר עם אוסטין שופט, שהיה אסון כי הקהל ידע שהשניים עוזבים, ואז גם אוסטין עם בעיות חוזה. אדי שמר על התואר מול קורט אנגל שנפצע בצוואר וזה חיסל את סמאקדאון למרות שברייטינג הם התאוששו, ואנדרטייקר חזר עם פול ברר מול קיין, כדי להפוך לאטרקציה כמו אנדרה הענק. אפריל- 2001 עם 375,000, חודש אחרי השיא. אוסטין עם טרן, רוק נעלם וטריפל אייץ' לא פייס. בנו על אוסטין-טריפל אייץ' כצמד כשטריפל אייץ' הכוכב, והם זכו בתארי הזוגות מאנדרטייקר וקיין בפלופ. ב-2002 400,000, עוד רסלמניה גדולה והחזרה של הוגאן כפייס, זוכה בתואר מטריפל אייץ' בהחלטה של הרגע האחרון, אנדרטייקר מנצח את אוסטין לקראת כהונה. 2003- 345,000, רוק-גולדברג. קרב שהיה אמור להיות קל עם רעיונות גרועים- לא הפאה, זה היה מטופש, אלא שהאנגלים בנו את גולדברג כמו אידיוט והוא היה פייס, וזה לא הוסיף מימדים. זה עלה להם מיליונים וחיסל אותו. רוק עזב. 2004- 295,000, היה אמור להיות חזק עם קרב משולש חוזר ופולי חוזר מול רנדי אורטון. המופע הבלעדי הכי חזק של 2004 אבל היה יכול להיות טוב יותר. ב-2000, החזרה של אוסטטין הביאה 625,000 רכישות לבאקלאש, וגם בזכות רוק-טריפל אייץ', אבל אוסטין אפילו לא התאבק.
במאי- 2001 עם 405,000. אוסטין-אנדרטייקר וקיין-טריפל אייץ', הפך למעניין אחר כך. 2002, 373,000. טייקר ניצח את הוגאן, שוב יוני יותר חשוב. 2003, 315,000 עם טריפל אייץ'-נאש ולסנר-שואו, וגם הוגאן-פייפר. מאוד מאכזב, הכריזו מאוחר על הוגאן-פייפר ולא קידמו את זה. 2004, 235,000. בלי אנגל ולסנר, אדי-JBL הביא את הביירייט הגרוע מזה שמונה שנים, אבל חשבו שיהיה רע יותר. יוני- 2001 עם 445,000. אוסטין-בנואה-ג'ריקו, כשרצו שבנואה יהיה מול טריפל אייץ'. במקור רצו אוסטין-טייקר שוב, אבל הרייטינג ירד עם אוסטין וטריפל אייץ'-אנדרטייקר וקיין. היימן רצה שג'ריקו ובנואה יזכו בתארי הזוגות נקי בקרב מדהים. טריפל אייץ' נפצע, וינס לא חשב שג'ריקו ימשוך קהל אז הכניס את בנואה. אוסטין היה בחיסרון ושבועיים לפני הקרב, וינס החליט להוריד ברמה את ג'ריקו ובנואה שהפסידו את התארים לדאדליז. בנואה שתק לגבי פציעה וגילה שהוא צריך ניתוח בצוואר. הוא עבר את המיין איבנט שאוסטין ניצח, אבל בלי טריפל אייץ' ובלי אנדרטייקר וקיין, הקהל רצה משהו חדש. 2002, 320,000. טייקר ניצח את טריפל אייץ', אנגל את הוגאן, הביירייט נכשל. ,2003 385,000. טריפל אייץ'-נאש עם פולי כשופט בהאל אין א סאל ופלייר-מייקלס. נאש-טריפל אייץ' נכשל וכאן הקארד היה גרוע, אבל פולי והסאל הוסיפו 70,000 רכישות ואפילו יותר. הצליח יותר מבאקלאש. 2004, 290,000. שוב סאל, ושוב הצליח. טריפל אייץ'-שון ובנואה-קיין. מופע שני עם 238,000 לזכייה של JBL מאדי ואנדרטייקר-דאדליז, שקיבל קידום וטייקר רצח את פול ברר. הקידום של הרצח ממש הצליח. לא טוב, אבל טוב מהצפוי.
יולי- 2001, 775,000. האירוע השישי הכי מוצלח בארגון, הכי מוצלח שהוא לא רסלמניה. אינבייז'ן, אנגל שידעו שלא יעבוד כי WCW לא טובה מספיק. הם הצליחו עם ECW ואוסטין. ההילים שהביאו את הקהל היו בוקר טי, DDP, הדאדליז וריינו, יותר מכוכבים אחרים. האנגל היה אמור להרוויח כסף. שיין מקמהן עם WCW וסטפני עם ECW היה קרב המקמהנים ואף אחד מ-WCW לא קיבל פוש. 2002, 375,000. רוק זכה בתואר מאנדרטייקר וקורט אנגל היה הג'ובר. אנגל הפך את זה לקרב מעולה. רוק הביא עוד 55,000, אבל זה כמו האירועים של הוגאן. 2003, 365,000. אנגל-לסנר-שואו במיין איבנט, אבל מה שהצליח וגם ברייטינג היה וינס מקמהן-זאק גאוון. גאוון עם הרגל האחת היה דברן ומתאבק טוב. הוא היה אמור לנצח כאן ולהביא קהל, ג'ים בארנט חשב שיש פוטנציאל ענק. אבל וינס רצה לצאת אובר לקראת אנדרטייקר. גאוון לא היה בוגר מספיק וסטפני כעסה כי הוא לא התאמן. אחרי כמה חודשים הוא כבר פוטר. בהיאבקות, משתמשים באנשים שמכניסים גם אם הם כבר לא. גאוון היה צריך את וינס אבל וינס-הוגאן לא הצליח. ברור שגאוון לא היה יכול להצליח לטווח ארוך. 2004, 240,000. מופע שלישי בשישה שבועות, ביירייט רע. בנואה-טריפל אייץ', לא רצו לראות. אחד מהשניים חטף. סאמרסלאם- 2001, 565,000. אחרי שבירת השיא, האינבייז'ן כבר נכשלה עם אוסטין-אנגל ורוק-בוקר טי. אנדרטייקר וקיין חיסלו את DDP וקניון, ה-WWF חיסלו את WCW והבוקינג היה אסון. על פניו נראה טוב אבל לא נהדר, וירד מהחודש הקודם. 2002, 520,000. העסקים בירידה, והביירייט הגדול האחרון לא בראמבל או רסלמניה, עם לסנר שקיבל פוש כמו גולדברג וניצח את רוק והפך לכוכב. שון מייקלס חזר לאחר ארבע שנים מול טריפל אייץ'. כעבור שבוע נתנו לטריפל אייץ' תואר עולם ולסנר די נכשל, מה שמנע מהתואר להביא קהל. 2003, 465,000. צ'יימבר ואנגל-לסנר. 2004, 415,000. מאכזב, בנואה-אורטון, JBL-טייקר וטריפל אייץ'-יוג'ין. לא עמד להצליח.
ספטמבר- 2001, 350,000. הכל התפרק אז, אנגל-אוסטין ובוקר טי היה עם שיין מקמהן והפסיד לרוק. 2002, 300,000. לאחר פיצול התארים, טייקר מסרב לג'וב ללסנר וטריפל אייץ'-RVD. לא טוב, ולא הגיעו לרמות האלה. 2003, 360,000, גולדברג-טריפל אייץ' וקרב פרשנים שאל סנואו וקואץ' ניצחו. 2004, 239,000, אכזבה עם טריפל אייץ'-אורטון הפייס שמפסיד. הביירייט די נכשל עוד לפני שאורטון הפסיד, ומייקלס חזר מ"פציעה" שהייתה בגלל לידת בתו, והאנגל היה מטופש והוא לא מכר את זה. אוקטובר- 2001, 325,000. האינבייז'ן ממש נכשלת, אפילו אוסטין-RVD-אנגל, היל מול שני פייסים, וג'ריקו-רוק לא הצליח. 2002, 300,000 עם לסנר-טייקר האל אין א סאל. לא הביא קהל חדש, אבל כלל את קרב השנה, אנגל ובנואה-אדג' וריי. 2003, 275,000. שוב לסנר-טייקר, הפעם בקרב שרשרת, לא הצליח, אבל וינס ניצח את סטפני במיין איבנט האמיתי והעלים אותה. סטפני הייתה צריכה לחזור אחרי כמה חודשים אבל היא נעלמה מאז. 2004, פעמיים ביירייט בשפל. סמאקדאון עם 183,000 ל-JBL-אנדרטייקר בלי כלום, ו-174,000 לטאבו טיוזדיי. לא היה מיין איבנט וזה היה ביום שלישי. קונספט מעניין אבל רק 3,500 איש הגיעו. הציבור דחה את זה, אז כמובן שזה יקרה שוב ב-2005, וביום שלישי.
נובמבר, 2001, 450,000. בהתחשב בחודשים לפני, זה נראה טוב, אבל נוראי. סוף הפיוד הכי חשוב בהיסטוריה- ה-WWF מול WCW ו-ECW, המפסידים מתפרקים. סוף הפלישה, WCW ו-ECW קיבלו מוות שני בגלל בוקינג כושל. קרב הדחות בגרינסבורו, הבית של סטארקייד. זה היה יכול להשיג מיליון רכישות. 2002, 340,000. צ'יימבר ראשון, שון זכה וניצח. הצלחה. 2003, 450,000. הצלחה אדירה, מה שמשך היה אוסטין ובישוף מסתכנים בקרב הישרדות עם נציגים, ובישוף ניצח את אוסטין. גם היה וינס קובר את טייקר וגולדברג-טריפל אייץ'. 2004, 325,000. אחרי חמישה מופעים גרועים מתוך שישה, זאת הקלה. המיין איבנט היה על השליטה ב-RAW, צוות אורטון-צוות טריפל אייץ', ו-JBL-בוקר טי. ודצמבר- 2001, 315,000, כישלון. התארים חוסלו, טורניר להכתרת האלוף הבלתי מעורער עם אוסטין, רוק, ג'ריקו ואנגל. ג'ריקו זכה, וכמו חודש קודם, עם בוקינג טוב זה היה צריך להצליח. 2002, 335,000, קצת טוב יותר, טריפל אייץ'-שון בקרב חוזר. קצת יותר מהמופעים המשניים אז. 2003, 240,000. נורא. גולדברג-טריפל אייץ'-קיין היה קרב שלא רצו לראות. 2004- 230,000. רע, אבל אחרי אוקטובר צפוי. JBL בקרב מרובע.
ב-2001, הממוצע של אוסטין הוא 648,333 כפייס, 410,833 כהיל, ו-503,500 בכללי. הוא הוביל את כל המופעים אז. 2002, השיאן הוא הוגאן עם 547,000, לעומת 362,000 לטריפל אייץ' ו-33,600 לטייקר. 2003, בלי רסלמניה וקרבות גימיק, טריפל אייץ' השיג 369,000 משישה מיין איבנטים. גולדברג השיג מארבעה 348,750. רוב הזמן הם נלחמו אחד מול השני, לגולדברג היה גם קרב מול רוק ולטריפל אייץ' מול נאש. אז גולדברג לא משך יותר מטריפל אייץ'.

YossihNew · 15/2/25

היכל התהילה- 14 במרץ, 2005:

היכל התהילה של ה-WWE זה עניין מוזר. במובן אחד, זה כמעט בזבוז זמן לדבר על זה. היכל התהילה הוא מה שכולם יודעים שהוא. עם עצות מכמה אנשים, וינס מקמהן בוחר את מי הוא מכניס. זה מבוסס על כמה דברים, נאמנות למשפחה, תשומת לב, או לפעמים זה שאתה כוכב ובאמת מגיע לך להיות שם. השנה המיקוד הוא באופן בלתי רשמי ברסלמניה הראשונה, כי האלק הוגאן, רודי פייפר, פול אורנדורף ובוב אורטון ג'וניור נכנסו. ברסלמניה הראשונה המיין איבנט היה הוגאן ומיסטר טי מול פייפר ואורנדורף, כשג'ימי סנוקה שכבר בהיכל ליווה את הוגאן ואורטון את פייפר. השופטים היו פאט פטרסון שכבר בפנים, ומוחמד עלי שהם יהיו מוכנים למות כדי לצרף אותו כסלבריטאי. רצו גם את מיסטר טי כדי לצרף את כל הקרב. במובן מסוים אפשר להגיד שכמו עם פיט רוז בשנה שעברה, לכלול אותו זאת סטירה בפני המתאבקים שהקריבו את חייהם. אבל בניגוד לרוס, שנבחר כדי שווינס יקבל קישור מיינסטרים ובלי עוד סיבה, טי היה חשוב לתולדות ההיאבקות. רסלמניה לא הייתה מצליחה בלעדיו. אפילו שלהוגאן היה חלק גדול, הדינמיקה הגזענית של טי-פייפר, וזה שאנשים ב-1985 האמינו שטי קשוח והיה כוכב ענק, היה מה שמשך. וינס מקמהן הימר על כל מה שהיה לו, וגם מה שלא, שהאירוע יצליח. מיסטר טי גם היה במיין איבנט של רסלמניה 2, אבל זה היה פחות חשוב, וזה לא השפיע על האירוע, למרות שזה היה קרב ממש נוראי, קרב אגרוף מול פייפר. איירון שיק וניקולאי וולקוף ניצחו את ברי ווינדהאם ומייק רוטונדו על תארי הזוגות באירוע. לוולקוף ושיק יש היסטוריה ארוכה עם הארגון, והיו ידועים בשנות ה-80 כזרים קומיים. ג'ימי הארט גם מאותה תקופה וזה שהצטרף היה כטובה להוגאן.
הוגאן ופייפר היו חשובים, כי הביקורת על ההיכל מההתחלה הייתה ששמות גדולים מתולדות הארגון לא נכנסו. עכשיו נשארו ארבע שמות: ברונו סאמארטינו, בוב באקלנד, ברט הארט ורנדי סאבאג'. הוגאן הוא הכי חשוב בתולדות הארגון. סטיב אוסטין בשיאו הכניס יותר, ורוק היה כוכב גדול יותר מחוץ לעסק, אבל הוגאן הפך אותו מארגון של פחות מ-10 מיליון דולר לשנה ל-186. אוסטין הפך אותם מ-125 מיליון ל-375. עד סוף שנות ה-90, לא היה ספק שבמקום השני היה ברונו. באקלנד היה האלוף והכוכב בין 1978-83, והמיין איבנטר הכי ותיק לפני ההתרחבות פרט לברונו. עד וינס מקמהן, פייפר היה ההיל הכי גדול לארגון. אבל בהתבסס על זה שפוטר לפני פחות משנתיים בגלל מה שאמר על סמים ומוות, בעיקר ב-HBO וב-USA טודיי, החזרה שלו הפתיעה. אבל זה לא אמור להפתיע. לפני כן ההיל הגדול היה בילי גרהאם שנכנס בשנה שעברה לאחר עשור של סכסוך עם משפחת מקמהן. אחרי התערבות מג'סי ונטורה ואשתו של גרהאם ולרי, ובגלל חומרת הבעיות של גרהאם, הוא ווינס קברו את הטינה. זה היה שנוי במחלוקת, כי יש אנשים שמאוד כעסו שווינס סלח לגרהאם, וגם צירף אותו להיכל התהילה, ונתן לו עבודה והציג אותו מחדש לקהל המודרני. ידוע שברונו ובאקלנד סירבו להצעות. באקלנד הסכים בשנה שעברה ואז סירב מסיבות לא ברורות. זה קרה באותו הזמן שפיט רוס נכנס, אבל לא ברור אם זה קשור. רבים בהיכל כעסו, כי לטענתם רוס פגע בכבוד והם רצו שההיכל יהיה אמיתי, ורוס אמר שזה פשוט עבור פרסום וכסף. לסאבאג' לא הציעו אבל יציעו. אם הוגאן נכנס זאת לא השנה. לברט גם לא הציעו. כמו גרהאם, השבץ בקיץ 2002 גרם לזה שווינס התקשר אליו ודיבר איתו על עסקים, אבל לאחרונה הם לא דיברו. הוא בטח יקבל הצעה, אבל לא בטוח, כמו עם ברונו ובאקלנד, אם יסכים. אם רוצים שתהיה אמינות, צריך לצרף אנשים שמגיע להם בין אם יגיעו לטקס או לא. הם גם צריכים לגלות אם זה היכל תהילה של היאבקות, כמו שאמרו וצירפו את הארלי רייס, או של ה-WWE. אם שלהם, אז למה לצרף את לו ת'אז, ורן גאנייה, ג'ק בריסקו והפאנקים? וינס אמר שזה התחיל שלהם אבל בתור הארגון היחיד זה היכל תהילה להיאבקות. השאלה היא איך אתה מתחיל וכמה מועמדים כבר נפטרו. כל אחד עם מוח יראה שאפילו עם הוגאן הם קברו את הטינה, ואחרים יוכלו להיכנס. אם ברונו, באקלנד או ברט לא יגיעו, שמישהו ינאם למה הם הצטרפו וישלח להם תעודת הוקרה. זאת דרך טובה. ברונו לא יבוא לעולם, וזאת תמיד תהיה בעיה. מגוחך לדבר על משהו שאי אפשר לקחת אותו ברצינות, ואפילו עכשיו, עם כל הניסיונות, עדיין סובל מבעיות.
הייתה כתבה לפני כמה שבועות על ברונו וגרהאם לגבי היכל התהילה. ברונו חש שאם יקבל את ההזמנה יהיה צבוע כי הוא נגד ההיאבקות המודרנית. והוא אמר שהיכל התהילה זאת בדיחה. הוא גם סירב לטקס היכל התהילה של ההיאבקות ב-2002. גרהאם אמר שכולם רוצים שייכנס אבל היכל התהילה לא חשוב לו. ברונו אמר שהיום היאבקות לא מתאימה לילדים ויש לו בעיות עם התעשייה, משככי הכאבים, הסטרואידים והקוקאין. הוא ביקר את סטיב אוסטין, האצבע המשולשת והבירה. ברונו הבהיר שלא יסכים ושיבחו אותו על כך. כתב אחר שמעריץ היאבקות, אמר שאמנם נכון של-WWE יש מוצר בעייתי שווינס מומחה בו ועוד משווק לילדים. אבל הוא אמר שברונו בנה את האגדה שלו על רמאות. גם בתקופתו הכל היה מכור, ג'ורג' סטיל וקילר קוואלסקי מודים בכך. אם יש משהו מכובד שווינס עשה, זה להגיד שזאת לא תחרות אלא הופעה. 40 שנה אחר כך, ברונו עוד לא הודה בזה. למען האמת, בשום מצב ברונו ניסה להגיד שהקרבות שלו לא היו קבועים מראש. הוא התעקש על תיקון בכתבה בה אמר שהודה שהכל מבוים כי הוא לא אמר את זה. בנוגע לחברי ההיכל: אנדרה הענק הוא אוטומטי לכל היכל תהילה, מושך קהל ענק ודמות בלתי נשכחת. פרד בלאסי, כמעט בן משפחת מקמהן, גם אחד מההילים והדברנים הגדולים בהיסטוריה. ג'ורג' סטיל היה דמות WWF נהדרת. שוב, הוא היה דמות זכורה בגלל הגימיק, ולא הצליח עד שעבר את שיאו. הוא היה מורה תיכון במישיגן שעבד בסופ"ש ובקיצים בצפון מזרח המדינה. הוא לא פרש מהעבודה שלו עד שווינס התרחב והכסף היה גדול והוא לא רצה להישאר במקצוע הישן. אבל הוא גם הוביל ב-WWWF. ג'ימי סנוקה היה ענק בצפון מזרח המדינה, בעיקר כי לא הכירו סגנון אווירי. ג'סי ונטורה ניתק קשרים עם וינס לפעמים, כולל בתביעה שזכה, אבל כפרשן, יותר ממתאבק בשנות ה-80, הוא התפרסם. אף אחד לא חושב שנכנס כמתאבק. חוץ מזה, הוא נהיה גדול יותר, וזה שהסכים להגיע, כי בילי גרהאם שהעריץ צורף, היה הצלחה אדירה. בובי הינן מועמד ברור. סרג'נט סלוטר היה אנדרייטד לפני שהתפרסם, וגם היה דמות ידועה כפייס השני או השלישי בתחילת ההתרחבות. הוא הסתכסך איתם על מרצ'נדייז והאיגוד, ואז חזר כהיל. על גרהאם דיברו. לו אלבנו היה חשוב בצפון מזרח המדינה בין 1970-84, כשהאלוף הפייס פגש כל מיני הילים, אבל אלבנו, בלאסי, וגראנד וויזארד שגם נכנס והיה דברן מעולה, היו מי שהוציאו אובר הילים שחלקם לא יכלו לעשות פרומו ועדיין מילאו את האולם. בובו ברזיל היה כוכב אפרו אמריקני בתקופה עם מעט כאלו, ומשך קהל במשך עשורים, אבל לא היה ב-WWWF המון פעמים ובקושי הוביל את המדיסון סקוור גארדן. מולה קרובה לווינס האב, ותישאר כל החיים בגלל זה. אם אישה אמריקנית בין 1956-85 צריכה להיכנס, אז היא, למרות שלא הובילה מופע פרט לספיישל ב-MTV שבכלל הוגאן הביא את הקהל. באדי רוג'רס וורקר ומושך קהל ענק, האלוף הראשון. אם מתנתקים מהשורשים, אז לא, אבל זה היכל של מקמהנים, והוא וארגנטינה רוקה היו שני הכוכבים כשווינס האב הפך את הגארדן למכה של ההיאבקות בשנות ה-50. פדרו מוראלס היה האלוף בין 1971-73, ומכל האלופים לפני אוסטין, הוא וגרהאם מילאו הכי הרבה מופעים כאלופים. ארני לאד היה כוכב, והיל גדול, ובתור שחור בגובה 2 מטר שיחק לפחדים הגזעניים והיה היל ענק. קוואלסקי היל גדול בהיסטוריה, הוא ולאד היו כוכבים בין לאומיים ומגיע להם להיכנס, אבל ב-WWWF הם לא ממש הרשימו. וינס האב חייב להיכנס, אבל אם רוצים לכבד יותר מה-WWF, אז הזוי שהוא הפרומוטר היחיד בפנים. גורילה מונסון היה יריב היל ענק של ברונו בשנות ה-60, והוא גם המציא לו את השם הנהדר. הוא נכנס כי היה בעלים חלקי, מנג'ר בדרכים, בוקר, פרשן ובן אלמוות בגלל עמדת הגורילה. לא ידוע אם מתאים בתור מתאבק, אבל הוותק שלו כמישהו גבוה בהנהלה הופך את זה להגיוני. פאט פטרסון היה מתאבק מצוין אבל מעט ב-WWF, ועבר את שיאו כשהגיע. עדיין, הוביל את הגארדן ארבע פעמים מול באקלנד, והיה האלוף הבין יבשתי הראשון. הוא היה וורקר טוב כבר עשרים שנה קודם. לאחר פרישתו, הפך לבוקר ויד ימינו של וינס ג'וניור בהתרחבות, ונחשב בעסקים למתכנן הקרבות והסיומות הגדול בעידן המודרני. אחרים לא ברורים- גרג ולנטיין היה וורקר טוב ומכובד. הוא הוביל מופעים והיה יריב מעולה לבאקלנד. הוא לא בחירה רעה, אבל אף אחד לא חושב שהוא צריך להיכנס לפני אביו ג'וני, שהפיוד שלו עם באדי רוג'רס היה אגדי, והוביל יותר מופעים למרות שברוב הקריירה היה מחוץ לצפון מזרח המדינה. דון מוראקו היה יריב חזק לבאקלנד. בשיאם שניהם היו הוורקרים הגדולים במדינה ואולי היריבים הכי טובים של באקלנד. מוראקו-סנוקה היה פיוד ענק, הפעם הראשונה ואולי האחרונה שפיוד על התואר הבין יבשתי היה גדול מהתואר הראשי.
הם לא ממש שייכים לשם, אבל בהתבסס על הסטנדרטים הם לא כישלונות. טיטו סנטנה, נאמן במשך שנים ופייס טוב, קצת יותר בעייתי, אם רק בגלל שיש הרבה במעמדו. הארלי רייס שייך להיכל התהילה, אבל לא בגלל ה-WWF. ג'אנקיארד דוג משך קהל בהתרחבות ומוכר אצל כולם. כמו סנוקה, איירון שיק, פייפר והשאר, בעיות סמים אגדיות, אבל היה חשוב שנים לפני שהרס את עצמו. גם המיין איבנטר הכי נורא בזירה בתקופה המודרנית, כולל אולטימייט ווריור. בנה את מיד סאות', וג'ים רוס, שהיה מעורב שם, כנראה השפיע על הבחירה שלו. ג'ון סטאד גם היה בשנות ה-80. המון קרבות רעים שלו זכורים, אבל הוא היה היל מפלצתי אפקטיבי מול הוגאן ואנדרה, גם אם הקרבות עצמם היו נוראיים. הוא לא היה כריזמטי כמו JYD, אנדרה והווריור, אבל היה כוכב. הוא העיד נגד וינס מקמהן במשפט, ולהגיד שווינס זעם זה בלשון המעטה. וינס אפילו לא האמין שסטאד חלה בסרטן, כי הוא העיד בטלפון ולא בבית המשפט, וגילה אחר כך שזה נכון. סטאד מת ווינס לא נוטר טינה לאנשים חולים. איבן פוצקי גם היה מתאבק נורא, אבל יצא אובר בענק בסוף שנות ה-70 ככוח הפולני, והיה הפייס מספר 2 לתקופה. צ'יף ג'יי סטרונגבו היה הפייס השני רק למוראלס וברונו בתחילת שנות ה-70, והוביל מופעים סוג ב'. הוא היה כוכב גדול ואהוד כמה שנים. ג'ו סקרפה היה וורקר נהדר, אבל סטרונגבו היה גימיק יותר נוסחאי, דומה להאלק הוגאן. הוא היה אובר בצפון מזרח המדינה. חשוב לציין שה-WWF היו מתחת לרמת ההיאבקות של כל טריטוריה אחרת. הם עבדו לאט יותר, עם הביגמנים שלא זזו טוב, ובעיקר בגלל שבאולמות גדולים הבעות הפנים והסיפור היו חשובים מההיאבקות הטכנית. סטרונגבו קיבל פוש ובשיאו וינס האב לא נתן לו להפסיד נקי. ג'ימי וג'וני וליאנט הם מהצמדים המעטים אחרי 1973 שהובילו מופעים. וינס האב הצליח בסוף שנות ה-50 עם צמדים, בעיקר רוקה ומיגל פרז האב, אבל כשברונו הגיע תארי הזוגות היו משניים, ובסוף שנות ה-60 ביטלו אותם. בשנות ה-70, ה-WWWF היו ייחודיים כי תארי הזוגות שלהם לא היו מרכזיים. אלופי הזוגות ההילים לא היו מיין איבנטרים באולמות הגדולים. לא הווליאנטים- הם לא היו וורקרים גדולים. ג'ימי וליאנט היה ענק בממפיס ואגדי, והם לא הובילו את הגארדן. אבל בשנות ה-70, כשאלבנו ליווה פריקים כאלופי זוגות, הווליאנטים היו הצמד הכי כריזמטי, ויחד עם טורו טאנאקה ומר פוג'י שתמיד היה ההיל היפני זורק המלח משנות ה-70, הם הצמד הכי ידוע. מבחינת הארגון, אין מצב שהם צריכים להיכנס לפני הגולדן גרהאמס, הקנגרוז ורוקה ופרז- הצמד הכי מושך בתולדות הארגון בפער.

YossihNew · 15/2/25

זה משאיר כמה שמות. ג'יימס דאדלי אמר פעם שאם למישהו היה אקדח, ואבא שלו ווינס האב היו בחדר, הוא היה קופץ מול וינס. הוא עבד במשרד שלו והיה נהג שלו עשורים. כשנכנס, לפני שלקחו את ההיכל ברצינות, אמרו שהוא מנג'ר מדהים. כזה מדהים עד שכל ההיסטוריונים לא זכרו אותו. הוא ליווה כמה פייסים שחורים כמו ברזיל בשנות ה-50. המקמהנים אהבו אותו ותמיד טיפלו בו, והוא לפעמים הופיע גם אחרי גיל 90. אבל בלי תהילה. ג'ון טולוס כמאמן- בהופעה מאוד מאכזבת- היו מנג'רים יותר זכורים. ארנולד סקאלנד עבד בהנהלה עשורים ולפני שווינס הבן רכש את המניה שלו, הוא היה בעלים. הוא סחב את המזומנים לבנק, היה מנהל דרכים, קידם מופעים והתאבק בקרבות פתיחה. הוא גם היה המנג'ר הפייסי של ברונו ובאקלנד, ולפעמים התאבק כשלו אלבנו נכנס לזירה, והתראיין בשביל באקלנד. ברון מיקל סיקלונה יותר מוזר. הוא עבד שנים כמידקארדר, למרות שנלחם בשלישיית מיין איבנטים מול ברונו ומוראלס, והיה אלוף זוגות. וורקר נוראי, שהיה ידוע שלא משנה איפה תרביץ לו, הוא ימכור את האוזן, ותמיד השתמש בחפצים. סטיל לא היה טוב יותר, אבל בגלל השם, הלשון הירוקה ואכילת הטורנבאקל היה זכור והיה במיין איבנטים. אחרון- ג'וני רודז. וורקר טוב מהרוב בארגון כג'ובר ומתאבק פותח שהפסיד. המקביל שלו היום הוא סטיבן ריצ'ארדס, לאחר ה-RTC, ועם התקופה הזאת הוא כוכב גדול מרודז. אם תשאלו איפה עובר הגבול, אם רודז בפנים, 85% מהמתאבקים שעבדו שם ב-35 השנים האחרונות נכנסים. היכל תהילה להיאבקות יותר נתון לוויכוח כי פרט למייק טניי, אף אחד לא יודע מה הקונצנזוס. אם זה היכל תהילה של ה-WWE, קל לדעת יותר מי שייך. שום דבר לא מושלם, כי לכל תקופה יש חוקים שונים וההצלחה שונה. אבל ננסה להבין: קודם כל, מכיוון שזה היכל תהילה של ה-WWE, לא צריך להדגיש עבודה, כי זה לא חשוב בארגון. רק ברט הארט ושון מייקלס התחילו להדגיש את זה שהם שני המתאבקים הכי טובים כשהיו כוכבים. זה המון זמן שזה לא שינה. רובם לא נחשבו לוורקרים טובים בזמנם, וסלוטר ופטרסון לא נכנסו על זה. בשנות ה-70, האיכות של ה-WWWF הייתה מביכה בהשוואה לשאר הארגונים. בשנות ה-80 זה לא היה ברמה של הארגונים האזוריים שנקברו בגלל ההפקה והקידום של האלק הוגאן. סנוקה היה מדהים כי היה מנופח בימים שלא ראו אנשים כאלה, והיה מעופף נהדר. מוראקו היה ביגמן ממש טוב ומצוין עם מוטיבציה, אבל זה לא לעתים קרובות. ולנטיין היה טוב, אבל גם בשיאו לא מהכי טובים בעולם. באדי רוג'רס היה הטוב בזמנו, אבל גם לא נכנס בגלל זה. היחיד שנכנס בגלל העבודה היה רייס, וזה בגלל טריפל אייץ', שכן אכפת לו והעריץ אותו. אבל מבחינת וינס, זה צריך להיות מי שהביא קהל. אז הנה הנוסחה: נתחיל כשווינס האב השתלט על הגארדן בנובמבר 1956. הגארדן היה האולם הראשי, אז נעניק נקודות על מיין איבנטים. אחת למיין איבנט, שלושה לקהל מלא. זה יהיה עד אביב 1995, כשהארגון התחיל לערוך מופעים כל חודש.
גם נחשיב מרסלמניה עד האירועים הנוכחיים. אירועים גדולים יותר, שם יקבלו שתי נקודות על מיין איבנט וארבע על ביירייט של 1%, או לאחר 40 מיליון בתים שיכלו לרכוש אירועים, 400,000 רכישות. רסלמניה תקבל חמש נקודות למיין איבנט, פרט לכישלון של 13. כל מופע עם 600,000 רכישות יהיה דומה לרסלמניה. רסלמניה 3 ו-17, ואולי אוסטין-טייקר ב-RAW יהיה שווה שש נקודות. שלושת המופעים באצטדיון שיי יהיו כמו רסלמניה. יש בעיות, אבל זה יתגמל מיין איבנטרים מוצלחים ויזרוק יכולות בזירה ושיפוט רגשי. הכשל הוא שהמון אנשים נוכחיים יצטרפו כי הם יותר מיין איבנטרים, והאירועים חשובים מה-MSG. אבל יהיה מגוחך שהגארדן יהיה שווה לאירוע, המתאבקים מביאים פי 40 מההכנסה, אז זה חשוב. הדור הנוכחי ינצח כי בזמנו מתאבקים עברו בין טריטוריות. עשית שלושה מיין איבנטים, עבדת כמה חודשים ועזבת. בין 1963-83, כל מיין איבנט היה האלוף מול המאתגר החודשי. האלופים יצליחו כי תמיד הובילו, והיו פייסים. פייסים מוצלחים אחרים כמו אנדרה הענק, דאסטי רודס, צ'יף ג'יי סטרונגבו, פיטר מאיביה עד הטרן ומיל מאסקאראס בשנות ה-70 לא עבדו במיין איבנטים. אנדרה לא הוביל את הגארדן עד ההתרחבות, אפילו הקרבות שלו מול סטאד, בלקג'ק מוליגן, האלק הוגאן בהתחלה וקילר קאן היו מתחת לבאקלנד. רודס ומאסקאראס הובילו רק כשגרהאם היה אלוף. סטרונגבו היה קצת בצמד עם ברונו. אז נוכל לראות אנשים שבלי ספק צריכים להיכנס, גבוליים וחלשים. אז בנוגע למי שלא נכנס לחמישים הגדולים: אדריאן אדוניס היה וורקר מדהים עם בעיות משקל שחיסלו אותו. ארגנטינה אפולו החליף את רוקה, וכמו לקס לוגר במקום הוגאן, או טומי ריץ' ואדי גילברט כפביולוס וואנס החדשים בממפיס, גימיק המעופף היחף כבר נעשה וההעתק גרם לקהל לרצות את המקורי. ספירוס אריון היה היריב הכי טוב של ברונו לפני גרהאם וזביסקו. אל קוסטלו ורוי הפרמן, הפביולוס קנגרוס, היו הצמד הכי מושך קהל בתולדות הארגון חוץ מהגראהמים ורוקה ופרז. אואן הארט ייכנס מתישהו, אבל המצב עם אשתו והמשפחה עוצר את זה. קורט הניג בטוח ייכנס, אבל לא היה מיין איבנטר ולא משך קהל, וזכור יותר ממה שהיה כי בשיאו היה מדהים. הונקי טונק מן גם זכור כמושך קהל יותר גדול, אבל לא התקרב לפסגה, והוא דמות בלתי נשכחת וזה שהיה האלוף הבין יבשתי הגדול בכל הזמנים מדויק כמו ש-JBL אמר שהוא כי גדול בכל הזמנים, ואנשים מאמינים לזה. הוא היה אלוף בין יבשתי כשהארגון ממש התפרסם, בטח ייכנס מתישהו. דון ליאו ג'ונתן היה הענק הכי זריז בזמנו, ומהיריבים הכי מרשימים של ברונו ומוראלס, אבל היה ב-WWWF רק פעם אחת בקריירה. קילר קוואלסקי וארני לאד שבפנים זכורים יותר ממה שהיו ב-WWWF. קוואלסקי התאבק בכל העולם, אבל הכי הצליח במונטריאול כהיל. לאד גם נסע בטריטוריות והיו לו רק שלוש ריצות רציניות בארגון, אחת כטירון, אחת ככוכב ואחת כשעבר את שיאו והיא נגמרה מהר. פיטר מאיביה הוביל מול באקלנד וגרהאם, ואולי נכנס בגלל הנכד שלו. ההיי צ'יף היה כמו צ'יף ג'יי סטרונגבו, פייס שלא הוביל אבל לא הפסיד. מיל מאסקאראס לא ממש עבד אצל הארגון, בשנות ה-70 הוא היה אטרקציה בין לאומית, אבל היה גדול ב-MSG כי נחשף בשידורים בלוס אנג'לס. הוא ודאסטי רודס באותה הרמה. דאסטי הוזמן השנה וסירב, אבל יכנס מתישהו. מיל- לכו תדעו, כי כשווינס הגיע הוא לא נתן לו בוקינג וכעסו שהוא סירב לעשות ג'ובים או למכור לסופרסטאר גרהאם בסיום הפיוד שלהם שהיה בפסילה. טורו טאנאקה גבולי אבל לא ייזכר טוב. אחרים שצברו ניקוד הם ג'וני ברנרד, עוד שותף של רוג'רס; ברוטוס ביפקייק שנכנס בגלל שהוא השותף של הוגאן; באם באם ביגלו על רסלמניה 11; בולדוג בראוור; אדוארד קרפנטייה שהיה כוכב בין לאומי אבל עבד מעט במיין איבנטים בגארדן בסוף שנות ה-50; בובי דאנקם האב, ג'קי פרגו, פמפרו פירפו, גולדברג, אדי גאררו, JBL, לקס לוגר, שיין מקמהן, קורטיס איוקאה, רייזור ראמון, הנס שמידט, השיק, דון סטיבנס, ויידר, רוב ואן דאם, קראשר ורדו, ביל וואטס ומייטי זומה, וגם כמה אנשים מתוך ההיכל כמו ברזיל שווינס האב השתמש בו כמוביל מופעים בוושינגטון שהיה הבית במשך שנים, אבל בקושי בגארדן, פטרסון, פוטסקי, רייס, רודס, סנטנה, סטרונגבו, וולקוף וסטאד.
אז ברשימה: קינג קונג באנדי, בוב אורטון האב, לארי זביסקו וואלדו ואן אריק. הם לא נכנסו. וואלדו היה יריב של ברונו בשנות ה-60 וה-70, אבל גבולי, ולא יכנס בלי בני ברית. באנדי הוביל מול הוגאן ואנדרה בשנות ה-80 בתקופה זכורה, והוביל את רסלמניה 2. אורטון האב היה שותף של באדי רוג'רס. הבן שלו הוביל בתקופה גדולה יותר, אבל אביו הצליח יותר. זביסקו נכנס בגלל ברונו, שבזמנו שבר איתו שיאים צפון אמריקניים וגם בכל אולם אחר בטריטוריה. אבל חוץ מ-1980, הוא לא היה מיין איבנטר. הוא עזב קצת אחרי בגלל שקיבל רק 23,000 דולר על המופע ולא חזר. אדי גרהאם, ביג שואו וסטן סטזיאק. גרהאם היה שותף של דוקטור ג'רי ויריב לרוקה ופרז. שואו היה צריך להיות אנדרה החדש ולא הצליח, אבל הרוויח יותר ממעטים ברשימה. סטזיאק היה היריב של מוראלס ואדון מכת הלב. גרהאם וסטזיאק משניים. איירון שיק וג'ימי סנוקה- זוכרים יותר מיין איבנטים שלהם. שיק עבד במידקארד פרט לבאקלנד והוגאן. סנוקה הצליח ממש, אבל פחות זמן. הוא זכור כי הפיודים מול מוראקו ופייפר היו מדהימים אז. קן פטארה הוביל עם ברונו ובאקלנד ונחשב למאתגר חזק בגלל הרקע שלו- צריך להיכנס. פרד בלאסי ופול אורנדורף- אורנדורף יותר זכור בגלל הפיוד הענק מול הוגאן, פיוד ההאוס שואוז הכי גדול בתולדות הארגון. הוביל את רסלמניה 1 אבל לא הרבה כמו שזוכרים. בלאסי יותר הוביל בג'ורג'יה וקליפורניה, אבל אחוז המיין איבנטים שמילא בגארדן שני רק לגרהאם. ריק פלייר וגרג ולנטיין- פלייר הצליח ב-1992-93 וחזר בגיל 52, אבל רוב הזמן לא ב-WWF. ולנטיין היה יריב ענק של באקלנד, וגם מול הוגאן. השניים גם היו צמד ויריבים בקרוליינה. טד דיביאסי, רנדי אורטון, סיד וישס, דייבי בוי סמית' וברוק לסנר- דיביאסי לא בפנים אבל ייכנס. סיד, מי יודע? דייבי ודיינמייט שלא הוביל ייכנסו ביחד. סיד קיבל הזדמנויות להיות חשוב אבל תמיד נכשל. דון מוראקו וסטן האנסן- האנסן זכור ככוכב יפני, אבל משך קהל לאחר ששבר לברונו את הצוואר ואז גם מול באקלנד. לא בפנים רק בגלל שהיו לו שתי ריצות קצרות אך מוצלחות. אז יש את מונסון וסלוטר.

YossihNew · 15/2/25

ג'ורג' סטיל וג'רי גרהאם- גרהאם קצת מוגזם אבל בסדר. הוא בחור שיצא מדעתו, אויב גדול של עצמו, אבל המתאבק האהוב על וינס הילד. הבעיה היא שהוא היה שיכור ודפק כל הזדמנות שווינס האב נתן לו, ולא היה בכושר, אז גם כמושך קהל מוכח לא נגעו בו. זה היה בתקופה של 35 ארגונים, היום יש אנשים שאי אפשר לפטר לא משנה כמה הם גרועים. גרהאם זכור לשלילה, אבל היה היל ענק. ווריור וג'וני ולנטיין- שני שמות מעניינים שלא נכנסו. ווריור זכור יותר ממה שהיה, בעיקר בגלל הוגאן, אבל מכר המון מרצ'נדייז והרוויח בזמנו 2 מיליון דולר לשנה, מעטים יכלו להשיג את זה. ולנטיין נשכח ב-WWWF, יותר כוכב ב-NWA וחבל. כריס בנואה, קווין נאש, וינס מקמהן ויוקוזונה- יוקוזונה שייך. נאש כיהן שנה ולא משך קהל, אבל זה הרבה זמן. איבן קולוף ורודי פייפר- קולוף תמיד יהיה זה שניצח את ברונו. הוא חטף כל כך הרבה היט שיכול היה להוביל חודשים, אבל במקום מיד סילקו אותו מהטריטוריה כי חששו מזה והוא לא חזר חמש שנים. שייך. פייפר, היה היל ענק בתקופה חשובה, זכור יותר ממה שהיה. ב-1987 פרש ולא עבד באופן מלא אחר כך ב-WWF. אנדרה הענק- בחמשת הגדולים בכל הזמנים, אבל היה אטרקציה ולא מיין איבנט. באדי רוג'רס, קיין וכריס ג'ריקו. השניים האחרונים הובילו כמה אירועים. רוג'רס היה יכול להגיע יותר אבל עבד בגארדן רק שנתיים, תמיד במיין איבנט והצליח. זה היה חשוב כי הוא היה אלוף ה-NWA ווינס האב לא רצה שיפסיד. וינס פרש מה-NWA והקים את ה-WWWF כשהחליטו שרוג'רס יפסיד את התואר ללו ת'אז בקרב שנדחה כל הזמן כי רוג'רס נפצע ממש לפני הקרבות, ות'אז לא משך קהל בניו יורק. רבים חשו ממילא שווינס תכנן לגנוב את אליפות ה-NWA ושבאדי לא יפסיד את התואר. לא הפעם האחרונה שזה קרה, וינס ג'וניור רצה ב-1983 שהארלי רייס לא יפסיד את התואר לריק פלייר ויעבור אליו. בתור אחת מהדמויות הכי חשובות בארגון, הזמן שלו בפסגה שם את רוג'רס שני רק לברונו, הוגאן, אוסטין ואולי רוקה.
ו-16 הגדולים. מיק פולי- בדיוק התחיל להצליח כשכל האלימות בתחילת הקריירה חיסלה אותו. קורט אנגל- הוביל המון מופעים מוצלחים, וחמש שנים בפסגה זה המון בעולם של מונופול. מיגל פרז היה השותף של ארגנטינה רוקה, עוד חי בפורטו ריקו ואבא של בנו עם אותו השם. נשכח כי הצליח בשנות ה-50 והיה ג'ובר בשנות ה-60, ומעולם לא היה בקרבות יחידים, אבל שייך. רנדי סאבאג'- כמה כהונות וההיל הכי מוצלח בשנות ה-80. מדהים שלא ביקשו ממנו עוד, זה יגיע. שון מייקלס- נפצע בגב לארבע שנים, רק בגיל 32 חשבו שהקריירה שלו נגמרה, וחזר. ברט הארט היה כוכב חמש שנים, אבל המיין איבנטים התחלפו יותר, וגם תקופה רעה לעסק. בילי גרהאם מילא 19 מ-20 מיין איבנטים בגארדן, שיא שישרוד המון זמן. טריפל אייץ' מעליו, אבל גרהאם הוא ההיל הכי טוב בתולדות הארגון. פדרו מוראלס הוביל כל מופע בין 1971-73, ומילא 21 מ-30 מיין איבנטים. הכי גבוה מהמתאבקים הלא פעילים שלא בהיכל התהילה של האובזרבר. ארגנטינה רוקה היה מושך הקהל הגדול בשנות ה-50, והיה יותר גבוה אבל המיין איבנטים שלו היו אצל פרומוטרים אחרים בגארדן לפני וינס האב.
ושבעת הגדולים- אנדרטייקר, שהיה ותיק והוביל מלא פעמים וגמר גבוה. רוק היה מקום שלישי, ואולי יום אחד מקום שני או אפילו ראשון, אבל הוליווד קראה לו והוא רק מקום שישי. גם מועמד בטוח. טריפל אייץ'- עוד מתאבק ואנשים לא מבינים שהוביל כבר שבע שנים. כמעט תמיד במיין איבנטים, ברור למה, ואלא אם ייפצע ברצינות, יהיה במקום השני. לא רק שבטוח ייכנס, בטח יבנה את ההיכל אחרי שיפרוש וישים אגף לעצמו. סטיב אוסטין בטוח ייכנס. בשיאו, אף אחד לא היה גדול ממנו. בגלל פציעות לא הגיע למקום השני כי לא שרד כמו אלו מעליו. אבל מבחינת כסף, אפילו עם התקופה הקצרה שלו, מספר אחת. בוב באקלנד- שוב, מגיע לו להיכנס, הוביל בין 1978-83, וקצת אחרי כשהעסקים עוד חזקים. 41 מיין איבנטים מלאים בגארדן מ-67. האלק הוגאן- האיש שהצליח באירועים עבור הארגון. רק שלושה אנשים יוכלו להגיד שאם לא היו שם, האהדה לא הייתה מתקרבת למה שהייתה, ומסלול ההיאבקות היה שונה. ובפסגה- ברונו סאמארטינו. הוביל כל מופע בגארדן בין מאי 1963 לינואר 1971, ושוב בין דצמבר 1973 למאי 1977. אמנם הטענה שמילא 187 מ-211 מיין איבנטים מוגזמת, יותר 45 מ-130, אבל זה מרשים כי בכהונה הראשונה היה להם שידור נוראי ולפעמים גם זה לא. כשהארגון חזר לשידורים בסוף שנות ה-60 בתחנת UHF חלשה בשפה הספרדית בניו ג'רזי, בלייט נייט, הוא מיד שבר שיאים בקופות, גם מול אלמונים כמו קראשר ורדו שלא עשה כלום חוץ מזה, ביפו מונגול שזה ניקולאי וולקוף הצעיר ועוד. אפילו שאחרים הובילו מופעים גדולים יותר, הוותק שלו ככוכב הופך אותו לאגדה הכי גדולה בארגון.

סיכום אובזרבר- מאמרים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member