../images/Emo18.gif לא שכחתי! ../images/Emo18.gif
אוקיי אז כן שכחתי, אז מה, הנה הוא בכל זאת במלוא הדרו (?): הביקורת השניה.
Abbey Road - המנה האחרונה של הביטלס (ולא במובן הסטלני)
Save the best for last היא אידיאולוגיה (מאוד מורכבת, אני יודעת) שבזכותה אוכלים את המנה האחרונה בסוף, סוף השבוע הוא בסוף השבוע, וכו'. הביטלס כנראה אימצו את הרעיון הזה –ולט איט בי לא נחשב - כי עובדה שהטוב ביותר בעיני רבים, כולל אותי, בא בצורת האלבום האחרון: אבי רואד. בשלב הזה, כך אומרים, הארבעה כבר לא יכלו לסבול אחד את השני, והקליטו כל אחד את הקטעים שלו בנפרד, ואילמלא הניצוח המרהיב של ג'ורג' מרטין ייתכן והעולם היה מקבל סוף עצוב ומביך ללהקה המפורסמת בעולם (והטובה ביותר?). אז כולם להגיד: "תודה ג'ורג'!" האלבום, כפי שכולם יודעים, מתחלק לשניים: הראשון, מ"קאם תוגת'ר" ועד סוף "איי וואנט יו (שיז סו הווי)", מכיל שישה שירים רגילים, ואף מגוונים – "קאם תוגת'ר" של ג'ון, שיר קצבי שמתאר לנו איש מסוים – אם מישהו יודע מי, אנא שתפו! השני הוא "סאמת'ינג" הנהדר של ג'ורג', שמה כבר לא נאמר עליו. לדעתי האישית הוא אחד השירים הטובים ביותר של הביטלס (שלא לדבר על ג'ורג' לבדו), ואחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם. ואם ברשימת שירי האהבה היפים בהיסטוריה מופיעים גם כמה של אריק קלפטון מאותה תקופה, זה לא מפתיע: שניהם כידוע נכתבו על פטי בויד, שמהווה מסתבר מוזה לא רעה בכלל... ויש את "מקסוול'ס סילבר האמר" של פול (מגוון כבר אמרתי?), שמבוסס על סיפור אמיתי ומדויק על מר מקסוול אדיסון שרצח בקיץ 1969 מספר אנשים – לסיפור המלא, תשיגו פשוט ליריקס של האלבום... השיר הרביעי, ואחד האהובים עליי אישית הוא עוד אחד של פול: "או! דרלינג". הבתים נחמדים מאוד, אבל הסיבה האמתית שבגללה אני אוהבת את השיר כל כך היא דווקא הפזמון מלא הרגש. מסתבר שבנים באמת לא בוכים... הם צועקים. השיר החמישי הוא שיר של רינגו – דבר די נדיר, בהתחשב בעובדה שהוא כתב בסך הכל שני שירים לבדו בכל תקופת הביטלס. "אוקטופוס'ס גארדן" הוא שיר קצבי וחמוד, ילדותי-משהו אבל פה כל הקסם. ואז ליצירה שחותמת את צד א' של הויניל ואת החלק הראשון בכלליות: "איי וואנט יו". אני אישית לא מצאתי את השיר הזה גאוני במיוחד, הוא נסיון מעניין ובהחלט לא משעמם או תקוע סתם ככה, אבל לא הייתי אומרת שהוא אחד מהטובים שלהם. רגע אחד שאני מאוד אוהבת באלבום הוא הרגע שבא עכשיו: המעבר. בויניל כנראה לא שומעים את זה, אבל בדיסק או קלטת שמריץ את כל האלבום בלי להחליף צד שמים לב טוב מאוד למעבר המעודד בין הסוף הקודר של "איי וואנט יו" לבין ההתחלה מלאת התקווה של "היר קאמס דה סאן" – עוד שיר של ג'ורג', שגם הוא אחד מהטובים שלו לדעתי. שיר שעוזר כל פעם שעצוב, שיר פשוט אבל יפה: "היה זה חורף ארוך, קר ובודד... אך הנה באה השמש." מיד אחריו מגיע "ביקוס", שיר עם הרמוניות שלא היו מביישות את בריאן ווילסון ונערי החוף שלו. ואחרי שנחנו והחזרנו את כל האוויר שאבד בחזרה לריאות, מגיע "יו נוור גיב מי יור מאני" – אחד מהחזקים באלבום לטעמי. בדומה ל"א דיי אין דה לייפ" מהאלבום סרג'נטט פפר, מסגרת השיר איטית ומלנכולית, והברדיג' דווקא שמח וכייפי, ומי מאיתנו יכול באמת להגיד שהוא לא מצא את עצמו מאזין אללבום ולא מזמזם את "בט או דאת מג'יק פילינג..." מרגע זה ועד השיר "דה אנד" מתחילה גולת הכותרת של האלבום, מה שמייחד אותו משאר האלבומים – רצפי השירים. יש שניים בעצם, אך ניתן גם להתייחס אליהם כאל אחד (עם הפסקה של כמה שניות באמצע... קורה!) שמתחיל ב"סאן קינג" ונגמר ב"דה אנד": למעשה קשה להגדיר את הקטע הזה כקונספט, בסך הכל אין משמעות למילים ולקשר בין כל שיר ושיר, אבל עזבו אותכם מהגדות ופשוט תקשיבו לזה. שבעה שירים שונים לגמרי שמשתלבים יחד בצורה נפלאה. על מלך השמש הספרדי (הם טוענים שזה סתם קישקושים, כמה מילים שפול ידע להגיד וכמה שיבושים, העיתונות מתעקשת להסביר את המסר מאחורי השיר), על מר מאסטרד המרושע שחי לו ברחוב, על גברת (או מר) פולית'ין פאם, על הבחורה שהתגנבה לה לביתו של פול: הסיפור המלא במאמר "הו לוק אאוט!" של ל נ ו ן, יש ברצף גם שיר ערש רגוע ושקט... ברובו, השיר "קארי דט ווייט" שכבר נותן תחושה של סוף וגם מחזיר את "יו נוור גיב מי יור מאני" לתמונה, ולבסוף... "דה אנד". וזהו, אומרים ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, נגמר. התפרקנו, המשכנו בדרכנו (אמרתי לכם שלט איט בי לא נחשב!), מקווים שנהנתם (איזו שאלה...) ואל תשכחו את המסר החשוב מכולם (לא, לא שוב ג'ון ו"אול יו ניד איז לאב" שלו)... "ובסוף, האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה עושה." ולא שכחתי את המיני-הדרן: "הר מג'סטי" הוא שיר חמוד, קצרצר, מפתיע אפילו – אם אין לכם רשימת שירים. אומרים שהוא סתם שם, שהוא לא קשור: לדעתי הוא מאוד קשור. חייבים להשאיר אותנו עם טעים של עוד לא?
אוקיי אז כן שכחתי, אז מה, הנה הוא בכל זאת במלוא הדרו (?): הביקורת השניה.
