כל הדברים שאת כותבת ברורים לי ונכונים בעיניי
ואין לי ויכוח איתך, כולל על כך שאין זה מועיל לעשות הכללות וכולל העובדה שאנחנו לא יודעים מה שורש הבעיות של הילד הזה, האם נגרמו מרקע גנטי, ממה שהיה לפני האימוץ או מגישה לא מיטיבה של ההורים המאמצים או מהשילוב של כל או חלק מהנ"ל, וכולל העובדה שלשלוח ילד למחנה כזה זה לא הפתרון בכל מקרה. אני גם לא מגדירה אימוץ כדרך לצרף ילד למשפחה בלבד ובהבחלט סבורה שאימוץ זה מצב שמלווה את הילד לכל החיים, על כל הבטיו, במידה זו או אחרת, שהיא אינדיבידואלית אצל כל אחד.
מה שניסיתי להדגיש הוא שהמצב שבו יש לאמץ ילד הוא לא ההתחלה, אלא נובע מהעובדה שלאותו ילד אין בכלל משפחה ביולוגית, לא משנה לצורך העניין מאיזו סיבה. האימוץ לא נוצר יש מאין, אלא הוא תוצאה וניסיון לפתור בעיה שכבר נוצרה (ושוב, הפתרון לא תמיד מוצלח, אבל עצם הצורך בו הוא תולדה של העובדה שאין לו משפחה ביולוגית). כשאומרים "לילד יש בעיות כי הוא מאומץ", גם אם מתכוונים לכל הסיפור בכללותו, כולל מה שהיה לפני האימוץ, צורת ניסוח כזאת לדעתי עדיין מנציחה איזושהי צורת חשיבה סטיגמטית, שהיא לכל הפחות מאוד חלקית ולא מדויקת, שהאימוץ אשם בכל, שלא היה כלום לפני האימוץ, ושהאימוץ ו/או ההורים המאמצים הם האחראים הבלעדיים למצבו של הילד ולבעיותיו. להגיד שאילו הילד היה נשאר במשפחתו הביולוגית היה טוב יותר זה חסר כל תוחלת וטעם וקשר למציאות, כי לא בגלל האימוץ הוצא הילד מהמשפחה או ננטש על ידה, אלא התהליך היה הפוך, וגם אילו לא היה מאומץ, עדיין לא היה חי בקרב משפחתו הביולוגית. וגם - אין כל דרך לקבוע שהילד הוא כזה רק בגלל איך שהמאמצים גידלו אותו, מבלי כל ידע על הרקע הגנטי שלו ועל כל החוויות שהוא צבר לפני שאומץ.
לדעתי אצל קורא מהצד, שלא ממש מבין מה זה אימוץ, ושקורא את הניסוחים האלה של "בגלל האימוץ..." עלול להיווצר רושם שלילי על עצם האימוץ והשלכותיו, וזה מה שאני מבקשת למנוע.