התשובות שלי, בארץ ובאנגליה.
אהוב:
17 הירושלמי של שנות ה90, כשהיה דוהר לו מרחביה לניות דרך השטחים הריקים שבין הכנסת והמוזיאונים.
קווי 1A, 1, 6 בברייטון מכיכר צ'רציל לבית הנופש ששכרנו כמה קייצים, לבית של סבתא ולדודים גם.
קו ווטרלו והסיטי או הDLR כשיושבים מקדימה. הראשון מרגיש ריק וחגיגי מחוץ לשעות העומס והשני זו חוויה שאני ממליץ לכל הבאים ללונדון.
שנוא:
הקו-לכאורה שמגיע לכאן פעם בשעה. מעולם לא השתמשתי, אבל הוא לפעמים מעכב אותי כאשר אני רוכב או נוהג. מבחינתי שיתגברו אותו או יהרגו אותו.
הרכבת המקומית כאן, שגרמה לי ללמוד לנהוג אחרי עשור וחצי שזה נראה לי מיותר. רק אתמול נסענו לעיר שכנה במכונית ולקח שעה. לאותה העיר יכול לקחת שעה וחמישים ברכבת. וויתרתי, סיפרתי בפורום למה, אם הם רוצים לחפש אותי שיציעו תדירות של פעם בחצי שעה לפחות ויכולת לחזור הביתה עד חצות. עד אז - עלי לעשות את המיטב כדי לאפשר לעצמי חופש תחבורה. אם הם רוצים להמשיך להפעיל את אותו הלו"ז מההפרטה ב1994 עוד 20 שנה הם יכולים לשכוח ממני.
אהבה-שנאה:
הטמזלינק (קו מברייטון לבדפורד דרך צפון לונדון). מצד אחד הוא שירת אותי נאמנה עם ארבעה רכבות בשעה (אפקטיבית היו 25 דק' ללא רכבות בגלל שטויות של רכבת "מהירה" ו"איטית" שפגעו בתדירות) אבל מצד שני היו לו תקופות צפופות, תקופות של עבודות תשתית (כולל סגירה לחצי שנה פלוס ופיצול הקו), המפעילים סירבו ועדיין מסרבים לשים סימון אזור אופניים בפנים הקרונות הישנים ליד הדלת שמסומנת בסמל אופניים מבחוץ, מה שכמובן הוביל לוויכוחים עם נוסעים בורים ו"למה אתה כאן דווקא?", תיאום לקוי ביותר עם הקו השני של הרשת (קו שטכנית יכל לחסוך לי 7 דקות רכיבה, אך למעשה ירידה לתחנה האזורית שלו בקנטיש טאון היתה גורמת לי לפספס את הרכבת לברייטון בקינג'ס קרוס או בימינו סנט-פנקרס, ורק לעיתים נדירות הקו שלו צפונה היה מגיע אחרי הרכבת מברייטון). מה שכן - תמיד היתה הרגשה של שיפור והשקעה בקו, במיוחד עם פתיחת תחנת סנט-פנקרס במקום קינג'ס קרוס טמזלינק, ומתישהו בעתיד יפתחו שלוחה לפינסברי פארק שטכנית תאפשר רכיבה על שביל הרכבת הישן להייגייט (לא שהייתי מנסה את זה בלילה) כך שעל כל הרע היה אפשר לראות הבטחה לעתיד טוב יותר.
נוסע הכי הרבה:
תח"צ: קו הרכבת המקומית (אם כי בצימצום ניכר, אפילו לעומת השנה שעברה, בשל איפול גאוגרפי לא אפרט) בין השאר כי שיניתי ג'ים ומהחדש לא הכי נוח או בטוח להגיע לתחנה שבמרכז העיר כי חייבים לעבור מעגל תנועה בלתי מרומזר של 3 נתיבים! למרות זאת ביקרתי קרובים בברייטון השנה וכן ביקרתי בלונדון. בעיר השכנה ביקרתי אולי פעמיים.
תחבורה פרטית ירוקה: האופניים שלי. הקו המערבי הוא בן פחות מרבע שעה ומגיע לעיירה מסויימת, המזרחי בן 20 דקות פלוס ומגיע לעיירה שניה, יש לשני הקווים האלו מספר וריאציות כי ניתן לרכב בהם ביותר מציר אחד.
תחבורה חינוכית ובלתי ירוקה: שיעורי נהיגה. כפי שהודעתי בפורום - נשברתי עקב חוסר רצונה של חברת הרכבות המקומית שלי לשפר את השירות שלה, ולכן אני מבלה שעתיים בשבוע בשיעורי נהיגה עם מורה שמנווטת אותי לכל מני מקומות שמעולם לא רכבתי או הגעתי אליהם בתחבורה אחרת. אלו סיבובים מעצבנים ללא מטרה חוץ מהלמידה ובגלל שזו לא הטריטוריה שלי זה גורם לקצת דיס-אוריינטציה. כמו כן יש לה תחביב לגרום לי לנסוע אחורה בפניות, זה קשור לטסט אבל אינני חושב שאי-פעם אעשה את זה בחיים האמיתיים. בגלל שהטסט הבריטי הקרוב ביותר הוא חודש אחרי שאני יורד לספרד לא אוכל לעשות טסט הסתיו, אז אצטרך להמשיך את התחביב הזה גם בספרד ולקוות שעד שאחזור לאנגליה אוכל לארגן משהו.
קו הילדות:
מסוף כיתה א' קו 31 בגילה מאשכול בתי הספר בגילה א' לגילה ב'. הקו היה מתחיל בצפיפות איומה ואני זוכר איך בגיל כזה הילדים של הכיתות הגבוהות (ובשלב מסויים - תלמידי החטיבה של מקיף גילה) היו גבוהים יותר מהתלמידים של הכיתה שלי כך שלעמוד בכניסה לאוטובוס היה כמו לעמוד מאחורי גדר של אנשים. מצד שני זה אומר משהו על רמת הביטחון האישי בשנות ה80 טיפ-טיפה לפני האינטיפדה הראשונה שהורים יכלו לסמוך על ילדים בגילאי 6-7 להתחיל להשתמש בתחבורה ציבורית לבדם.
הקו הצפוני, ענף היי-בארנט. דודה שלי (שדי מזכירה את דוריאן גרין ללא הסקסיות המוגזמת של הדמות) גרה שם עם בעלה השני ומשפחת הבריידי שלהם, אז תמיד היינו מקדישים חלק מהביקור באנגליה לביקור אצלה וחלק לסבתא וסבא. הענף הזה בקו הזה תמיד היה נקודת המוצא הלונדונית שלי, אם כי במקור הדודה רצתה שנרד בפינצ'לי סנטראל ומשם היא תקפיץ אותנו ברכב, או שניקח מונית לארנוס גרוב וניסע בפיקדילי. לטענתה האופציות האלו היו נוחות יותר כי הקו הצפוני היה די בעייתי (בשלב מסויים הוא זכה לכינוי The misery line) אבל בתור מבקרים ללא רכב היה הגיוני יותר שנלך ברגל 4-5 דקות לתחנה הקרובה אליה. לימים, כשחזרתי לאנגליה (למרות שהמשפחה במקור מלונדון לא נולדתי בעיר ולא גרתי בה עד אז) איכשהו יצא שגרתי על הענף הזה של הקו כי היו כמה מוקדים חברתיים שביקרתי בהם עליו כשהתגוררתי אצל קרובה אחרת על קו אחר והיה הגיוני שאם אשכור מקום בעיר זה יהיה שם.
לא קו הילדות:
הקו הישן לירושלים בתקופת החאן. סליחה אבל מעולם לא נסעתי עליו. בשלב מסויים כשכבר לא גרתי בגילה הייתי רואה אותו חולף מתחת לגשר דב יוסף בצהריים באוטובוס הביתה, ותמיד היו הורים שהיו ממליצים לכולם לקחת את הילדים בקו בתור חוויה חד-פעמית. לצערי הקו היה נפקד-נוכח שההיכרות שלי מסתכמת בחציית הפסים עם הכיתה בדרך לבריכת ירושלים, או איזה ארוע פורים בתחנה הישנה ב88 או 89 (אינני בטוח בדיוק איזו שנה). היתה לקו הזה נוכחות מוזרה בחיי - דבר שידעתי שהוא קיים, אך מעולם לא השתמשתי בו.
אמצעי תחבורה קווי מהילדות - Helter Skelter , סוג של מגלשה ענקית שעל מנת לנסוע בה צריך לשבת בתוך/מעל שק/מחצלת מיוטה או קש. מבחינת קנה המידה של הגירסה הישרה זה די מקביל למגלשת מים אבל אין צורך להרטב. די חבל שבעיר כמו ירושלים אין מספר מגלשות כאלו לצד גרמי מדרגות ציבוריים כי זה היה יוצר דרך מהירה ונוחה לרדת למשל מהפלמ"ח להרצוג. (עם גלי האטה כמובן...) בגירסה המסורתית הישנה יותר מדובר במגדל בן 4-5 קומות עם גרם מדרגות פנימי, כאשר גרם המדרגות האחרון ליציאה העליונה הוא בדרך כלל סולם בזווית חדה, והמגלשה היא בסליל סיבובי היורד מסביב למגדל בכמה סיבובים.
http://en.wikipedia.org/wiki/Helter_skelter_(ride) לפני שעלינו היה אצלנו בעיר יריד אביב מסויים שתמיד היו בו מגלשות ענק כאלו. לעלות את גל ההאטה בקטע האחרון היתה חוויה די מעניינת, השק/מחצלת שירדה מהמפלס העליון במגלשה המשיכה בישורת קצרה לפני שעלתה את הגבעה הקטנה שהאטה אותה לקראת הסוף. בדרך כלל משטח המגלשה הוא מפלדה או פלסטיק, ומשטח ההאטה האחרון הוא מקש, בדומה למידרסה או מחצלת ששמים ליד הדלת.