גנרלים בשירות המדינה ../images/Emo150.gif
רשמתי פעם רשומה בבלוג הפרטי שלי, על גנרלים בשירות המדינה....בעצם מסכם את דעתי על אנשי צבא אשר מכהנים בתפקידים ציבוריים... "...הניצחון עדיף להם על שלום, המלחמה טובה בעיניהם ממצב של רגיעה. השלום עבורם אינו אלא הפסקה בין מלחמות.." ניטשה. למדינת ישראל לא חסר בעיות להתמודד איתם, כלכלה קפטליסטית פרועה , מערכת בריאות על סף קריסה, מוסדות חינוך רווים באלימות נוער, קטל נורא בדרכים ועוד לא שכחנו את בעיות הביטחון ואת המשא ומתן התקוע עם הפלסטינים. כל הצרות האלה ועוד רבים דורשים טיפול מעמיק, יסודי ומערכתי על מנת שישראל תתחיל לצעוד בשורה הראשונה של מדינות המערב. אך על מנת להתייצב בשורה הראשונה של מדינות אירופה וארצות הברית דורשים שינויים מרחקי לכת בפולטיקיה ובחיי הציבוריות הישראלית. אנו צריכים עונדי עניבות וחליפות שחורות ולא לובשי מדים לשעבר. אקס גנרלים לא צריכים להיות פוליטיקאים ומנהיגים מדיניים מאחר שאין ספק שחשיבה צבאית לא תמיד מבטאת את תחושות הציבור, בעוד שגישה אזרחית נותנת ראיה רחבה יותר על מצבים שונים ומגוונים. מגדולי הפילוסופים בעולם דרשו שבראשי מדינות דמוקרטיות יעמדו פילוסופים, שכן הם היפכו הגמור של אנשי צבא. מטבעו של פילוסוף הוא פתוח למגוון רחב של אפשרויות, סובלני, לא קשוח ורחב אופקים בעוד שגנרלים רגילים להנחית הוראות ולקבל פקודות. גנרלים על פי חוק ומטבע עבודתם מנועים להביע רגשות, וזוית ראיה שונה מזה של מפקדיהם ואת הגיגיו ומחשבותיו הוא מנוע מלספר ולחלוק עם אחרים. אבל מה שמוזר ותמוה, שדווקא בישראל, המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון התבוללה עם מינהגי שכונותיה הערביות והעמידה לרשות הגנרלים לשעבר את כיסאות העור ותפקידי מפתח בחיי הציבור ובפוליטיקה הישראלית. סקירה קטנה ואקראית של פוליטיקאים רק מראה את גודל המחלה: אריאל שרון, אהוד ברק, בנימין נתניהו, מתן וילנאי, אמנון ליפיקין שחק, איציק מורדכי ועוד רבים אחרים שהלכו לעולמם, אך מערכת הביטחון איננה כוללת רק את הצבא וגם השב"כ כבש לו כיסאות בפרלמנט הישראלי - כדוגמת גדעון עזרא ואהוד יתום. כל האנשים האלו אשר נבחרו מכל הספקטרום הפוליטי בישראל מורגלים לתפקד בדרכה הצבאית הלא פושרנית, הישירה והחד משמעית, אז נכון שרובם ראויים לקבלת פרס ישראל לביטחון, ותרומתם לביטחון האומה והגנתה עומדים לזכותם לעולם ועד, אך אין זה נכון וצודק להפוך אותם למנהיגים במדינה דמוקרטית, בוודאי לא בישראל אשר הבעיות החברתיות כלכליות מציקות לרוב מוחלט מאזרחי ישראל, ובטח לא למדינה אשר נכספת לצאת ממצב של מלחמה, הרי להם בחסרונם יאמר ששרושה בהם לתמיד הגישה המיליטנטית ואגרסיבית לפתרון בעיות מדיניות/חברתיות. והיום כבימים עברו, מציבה לה ממשלת ישראל בראשה, גנרל לשעבר אשר צלח את התעלה אך הפסיד הזדמנוית אינסוף לפתרון צודק ונכון בחיפוש אחר השלום. הרי אין עוררין שאריאל שרון הציל במלחמת יום הכיפורים את ישראל מחורבן והשמדת המדינה, אך כאיש צבא נטול רגשות וחמלה ממשיך הוא לזנוח בצורה פושעת את כל הנושאים הלא-צבאיים-ביטחוניים בישראל. החברה בישראל ממשיכה להתפורר מבפנים וראש הממשלה בהתעלמות מופגנות מרצון העם ומצוקותיו עסוק כולו בדיונים ביטחוניים מסווגים בלשכתו בירושלים. אומנם פעולות הטרור בישראל פחתו בצורה ניכרת, אך עדיין מחיר הדמים של ארבעת שנות טרור לא משתווה לשנתיים של מחיר הדמים שאנו משלמים בכבישים. מצבם הבריאותי של אזרחי ישראל מדרדר והאלימות על כל גווניה גולשת מכל הסכרים שבנינו. מערכת החינוך, הרווחה ושוק העבודה קורסים, והכל תחת פיקודו של גיבור ישראל, אלוף במיל` אריאל שרון. אז נכון, שיש גם פוליטיקאים שבאו מרקע לא צבאי אלא מתחומים אזרחים לחלוטין, כמו לימור לבנת, חיים רמון, סילבן שלום ושמעון פרס אך עדיין אף אחד מהם לא נבחר על ידי הציבור לראשות הממשלה. אני בטוח ששלטון אשר מנוהל על ידי אזרחים יהיה הרבה יותר טוב, מאשר הגמוניה הצבאית ששולטת בישראל. קישור