איך זה נראה מהצד של
אני עברתי טיפול סרוגייט במרפאה של דר´ רונית אלוני, ועוד לפני ש"סרוגייט אישה" ביקשה תגובות ממטופלים בהווה או לשעבר חשבתי לכתוב. קצת חששתי להיכנס לזה, כי האמת היא שהפורום הזה זרק אותי למערבולת רגשית סוערת במיוחד: מעבר לפגישות שהיו לי במהלך הטיפול עם הסרוגייט (שהסתיים לפני כשנה וחצי), אני לא יודעת עליו פרטים אישיים, ולא אמורה לנסות ליצור איתו קשר. ועד עכשיו גם לא היה לי איך. אבל עכשיו יש, מאחר וזיהיתי את הסרוגייט "שלי" בתור "סרוגייט גבר" (או לפחות אחד מהם, על פי ההערה של שלומלום), ומסתבר שהגעגוע עדיין גדול, והצורך להיות איתו בקשר עדיין קיים. למרות זאת, התאפקתי ולא יצרתי איתו קשר, נפגשתי עם מרים ברנר (הקודקוד השלישי במשולש הטיפולי), וכרגע הסערה די נרגעה, אז בחרתי להגיב. ההשוואה בין זנות לסרוגייט מאוד לא מוצדקת (ואתייחס כאן לזנות במובן הקלאסי, של המקצוע העתיק בעולם): לא הלכתי מעולם לזונה (וגם לא אלך...), אבל, להבנתי, אצל זונה הקשר מתמצה באקט המיני – זיון, מציצה, מה שלא יהיה. לזונה אין שום מחוייבות כלפי הלקוח שלה, אפילו לא אחריות שיגמור (אני חושבת...). נראה לי שזונה רק רוצה שהלקוח ישלם ויעוף לה מהעיניים. בטיפול שעברתי היה גם סקס, אבל לא רק, ואפילו לא בעיקר. כמו שכבר כתבו כאן, הטיפול התחיל מהדברים הכי בסיסיים: בליינד דייט בבית קפה, שיחות, החזקת ידיים, מגע בכל הגוף, בהדרגתיות, עם בגדים ובהמשך בלי. בשלב הזה למגע לא היה כלל אופי מיני (תאמינו או לא, אבל שני אנשים מבוגרים, בתחתונים בלבד, יכולים לגעת אחד לשני בגוף בצורה לא מינית). כל הדברים האלה היו חדשים לי. רק אחרי חודשיים בערך המגע החל לקבל אופי מיני, ולקח עוד יותר מחודש עד שהגענו ליחסי מין "ממש" (חדירה). במהלך הטיפול נוצר בינינו קשר חברי אמיתי, למרות כל המגבלות. סיפרנו אחד לשניה על דברים שמחים ועצובים קשרו לנו במהלך השבוע, ציינו ימי הולדת וחגים, אפילו דיברנו על פוליטיקה... התהליך שעברתי שינה אותי המון: התבגרתי, למדתי לקבל את עצמי (גוף ונפש), למדתי לקבל את המיניות שלי והנשיות שלי (ולהנות מזה!!), אבל אי אפשר לייחס את זה רק לעובדה שהיה סקס. החום הרגשי שקיבלתי מהסרוגייט, החיבה, ההבנה, הקבלה, הלמידה שלי את עצמי, דרכו ובעזרתו, הם שגרמו לשינוי. הסקס היה ה"קינוח", והוא היה הכרחי מבחינת הבעיות שהביאו אותי לטיפול, אבל הוא בפירוש לא היה הגורם לשינוי. אני חייבת להודות, שלפעמים חלפה לה מחשבה במאחורה של הראש, שהוא בתפקיד, שהוא מקבל כסף (ואלו עובדות, אין מה לעשות), שאולי יש לו דברים יותר מעניינים לעשות, אנשים אחרים להיות איתם... אבל המחשבה הזו לא הייתה כתוצאה מההתנהגות שלו: בפגישות שלנו הוא תמיד היה מרוכז בי, בצרכים שלי, בקשיים ובחרדות שלי, ובניסיון כנה לעזור לי, לתת, להקשיב, להרגיש... האיכפתיות שלו הייתה אמיתית לחלוטין. האדם שהיה הסרוגייט "שלי" הוא אדם נפלא, עם לב גדול ויכולת נתינה בלתי נגמרת. אדם שלא אשכח כל חיי. ההחלטה שלי ללכת לטיפול הזה הייתה ההחלטה הכי אמיצה והכי חשובה בחיים שלי. כיום אני עדיין מתמודדת עם קשיים ובעיות שאני נתקלת בהם בעולם האמיתי, מחוץ לחממה של הטיפול, אבל הכלים שקיבלתי ביטלו את החרדה ואת חוסר היכולת להתמודד, שהיו קודם. ועל זה אני מודה לכל מי שהיה מעורב בטיפול שלי, אבל בייחוד לך, סרוגייט יקר שלי, בלעדייך זה לא היה אפשרי
