שירי10 היחידה
New member
עושה מילואים בעל כורחי ......
קודם שלום לכולם ,ובמיוחד למנהל ניר . יישר כח על החייאת הפורום. אז ככה, בתור רעייה מסורה לגבר מקסים אני משתדלת לתמוך בו בהרבה תחומים בחיינו המשותפים, אבל בנושא המילואים קשה לי מאד . בעלי הוא פטריוט אמיתי ,אוהב את המדינה ומשרת במילןאים ביחידה קרבית. צו קריאה זה אומר חודש מילואים באיזה חור רחוק עם יציאות בודדות וקצרות. שלא תטעו,גם אני פטריוטית , אבל,כל עוד היינו רק שניים עוד איך שהוא ספגתי את זה ,היום תודה לאל יש לנו שני קטנטנים, בני שנתיים ושלוש וחצי החיים שונים לגמריי,כבר לא פיקניק , היום כשרק מגיע הצו בדואר אני כבר באטרף.אני תמיד מנסה לשכנע אותו להמציא משהו או להיתחלות (מלשון חולה ) .אבל הוא בשלו אם אני לא אעשה מי יעשה ,לא רוצה לדפוק את החברים וכו... אז ככה כל החברים ששירתו עם בעלי בסדיר ,מזמן לא קרביים ,חלקם אפילו השתחרר לגמריי ,ויותר מזה עוד אומרים לו שהוא פראייר,שזה מקומם אפילו אותי ,תחשבו בן אדם עוזב את המשפחה העבודה הולך להגן על כוווולם כולל המישתמטים והם עוד לא מתבישים לקרוא לו פראייר. דבר שני הסכנה במקומות שהוא מוצב בהם מאד מלחיצה ומדאיגה ,הרי כל יום שומעים על אסונות ,גם בקרב המילואמניקים ,ואני אומרת לו , שהמצב כבר שונה יש לנו שני גוזלים בבית הוא חייב לשמור על עצמו לפחות בשבילם אם חס וחלילה ייקרה לו משהו ,אף אחד לא יוכל להשלים את החלל הזה בחיים של ילד ללא הורה . בטח לא המדינה , רק המשפחה הקרובה מרגישה בחסרונו של החסר . לגביי היתר , גם המישתמטים זו דקת דומיה ביום הזיכרון. בנוסף לכך השגרה היומיומית לא קלה ,להורים שבינינו , אתם יודעים מה זה קניות, מקלחות ,ארוחות , ניקיונות לקחת לגן להחזיר ,בקיצור לא קל . כשבעלי הולך לחודש מילואים כל הנטל הזה נופל עלי , בנוסף להיותי אישה עובדת , וזה מאד קשה ,לצערי גם אין לנו סבים וסבתות עוזרים. בחומת מגן הייתי 3 חודשים לאחר לידה, בדויק חזרתי לעבודה ,תודה לאל שלא קיבלתי דיכאון לאחר לידה . אז לעזאזל למה אני צריכה את זה ? אני מרגישה שגם אני עושה מילואים ,אמנם בסיגנון שונה אבל הכי מרגיז בעל כורחי ...
קודם שלום לכולם ,ובמיוחד למנהל ניר . יישר כח על החייאת הפורום. אז ככה, בתור רעייה מסורה לגבר מקסים אני משתדלת לתמוך בו בהרבה תחומים בחיינו המשותפים, אבל בנושא המילואים קשה לי מאד . בעלי הוא פטריוט אמיתי ,אוהב את המדינה ומשרת במילןאים ביחידה קרבית. צו קריאה זה אומר חודש מילואים באיזה חור רחוק עם יציאות בודדות וקצרות. שלא תטעו,גם אני פטריוטית , אבל,כל עוד היינו רק שניים עוד איך שהוא ספגתי את זה ,היום תודה לאל יש לנו שני קטנטנים, בני שנתיים ושלוש וחצי החיים שונים לגמריי,כבר לא פיקניק , היום כשרק מגיע הצו בדואר אני כבר באטרף.אני תמיד מנסה לשכנע אותו להמציא משהו או להיתחלות (מלשון חולה ) .אבל הוא בשלו אם אני לא אעשה מי יעשה ,לא רוצה לדפוק את החברים וכו... אז ככה כל החברים ששירתו עם בעלי בסדיר ,מזמן לא קרביים ,חלקם אפילו השתחרר לגמריי ,ויותר מזה עוד אומרים לו שהוא פראייר,שזה מקומם אפילו אותי ,תחשבו בן אדם עוזב את המשפחה העבודה הולך להגן על כוווולם כולל המישתמטים והם עוד לא מתבישים לקרוא לו פראייר. דבר שני הסכנה במקומות שהוא מוצב בהם מאד מלחיצה ומדאיגה ,הרי כל יום שומעים על אסונות ,גם בקרב המילואמניקים ,ואני אומרת לו , שהמצב כבר שונה יש לנו שני גוזלים בבית הוא חייב לשמור על עצמו לפחות בשבילם אם חס וחלילה ייקרה לו משהו ,אף אחד לא יוכל להשלים את החלל הזה בחיים של ילד ללא הורה . בטח לא המדינה , רק המשפחה הקרובה מרגישה בחסרונו של החסר . לגביי היתר , גם המישתמטים זו דקת דומיה ביום הזיכרון. בנוסף לכך השגרה היומיומית לא קלה ,להורים שבינינו , אתם יודעים מה זה קניות, מקלחות ,ארוחות , ניקיונות לקחת לגן להחזיר ,בקיצור לא קל . כשבעלי הולך לחודש מילואים כל הנטל הזה נופל עלי , בנוסף להיותי אישה עובדת , וזה מאד קשה ,לצערי גם אין לנו סבים וסבתות עוזרים. בחומת מגן הייתי 3 חודשים לאחר לידה, בדויק חזרתי לעבודה ,תודה לאל שלא קיבלתי דיכאון לאחר לידה . אז לעזאזל למה אני צריכה את זה ? אני מרגישה שגם אני עושה מילואים ,אמנם בסיגנון שונה אבל הכי מרגיז בעל כורחי ...