עושר זה דבר שנבנה בשלבים. לכן החל מרגע שאני אהיה עשיר, עדיין יעבור עוד זמן מה עד שאהיה עשיר מספיק בשביל לבנות לעצמי את אחוזת הענק שלי

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[hrpbiiapnrpeltework]

הפיננסי. אני מגיע ממשפחה עשירה. ממזמן הגיע הזמן שאני אספר את זה. השאלה היא, למה לא סיפרתי עד עכשיו? טוב, כי אני באופן אישי לא חושב שזה כזה מעניין, או כזה חשוב, או קשור אל הפורומים או הכתיבה שלי בהם, או שזה בהכרח משהו שאנשים צריכים לדעת אותו או שזה אחד הדברים הגדולים או המרכזיים שמגדירים אותי. כי כאילו, אני חושב שאני הרבה יותר מוגדר על-ידי הלב הטוב שלי והאישיות הטובה שלי, החוכמה האדירה שלי, הכישרון הרב שלי, ואפילו המראה הנאה שלי (שימו לב איך שממש מניתי את הדברים מהדברים החשובים יותר אל החשובים פחות), לפני מה שאני מוגדר על-ידי הכסף שלי. מה גם, שבואו נזכור שבסוף-בסוף, זה לא באמת-באמת כזה-כזה הכסף שלי. זה הכסף של ההורים שלי. אני נחשב עשיר כי אני פשוט מגיע מאותה משפחה. אני עשיר כי אני איתם וכי אני חי מהכסף הזה.

ועכשיו, אם הכסף לא כזה מעניין, או כזה חשוב, או קשור אל הפורומים או הכתיבה שלי בהם, וזה לא משהו שבהכרח אנשים צריכים לדעת עליו או שזה אחד הדברים הגדולים או המרכזיים שמגדירים אותי, אז למה בסוף אני כן מדבר על זה וכן מספר?

קודם כל, כי אפילו שזה לא כזה מעניין או חשוב, כן קרה שמידי פעם בפעם נפלט לי איזשהו משהו עם אנשים שכן מרמז על הכיוון הזה, כמו לדוגמה "לדולצ'ה וגבאנה שלי אין שרוכים, הן פשוט נתפסות על הרגל" או "קרה ככה וככה ואז עליתי אל החדר שלי ועשיתי ככה וככה..." או "הספרייה שלי כוללת למעלה מ-1,500 ספרים" ודברים בסגנון הזה, ואז בעצם נוצר מצב שהנה חלק מהאנשים מתחילים לדעת ומתחילים לשים לב, ואז בעצם נוצר מצב של חלק מהאנשים יודעים וחלק לא, ואז אני כאילו כזה חושב לעצמי "בסדר נו יאללה, אם כבר אז כבר", אז החלטתי שאולי הגיע הזה פשוט לצאת בהכרזה רשמית וליישר קו עם כולם.





שנית כל, יש דווקא את אלו הטוענים, שדווקא יש ערך וחשיבות לחשיפת הרקע האישי, כדוגמת הגיל, ההשכלה, המצב הפיננסי וכדומה', מכיוון שהדבר מוסיף עוד נופך לדברים ומאפשר להבין את האדם, דבריו, דעותיו ועמדותיו בהקשרים גדולים ורחבים יותר, מה שמאפשר לשפר את איכות, יעילות ועומק הדיון, שאני חייב להודות, זה לפחות נשמע נכון, וכשכך מנוסחים הדברים, זה דווקא נשמע די משכנע, ועל כן השתכנעתי, והחלטתי לשחרר.



ועכשיו, ואחרי כל זה, נותרה עוד שאלה גדולה אחת אחרונה-אם המשפחה שלי עשירה, למה ההורים לא נותנים לי כסף להשקיע על-מנת לממש את גאונותי הפיננסית, האדירה ביותר שנצפתה בכל הזמנים? וואי, תקשיבו, זה סיפור טראגי ברמות. החיים שלי הם טלנובלה. באמא.

אז ככה:

כשסבתא זכרונה לברכה, שהייתה רופאה רוסית-מוסקבאית כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, נפטרה מהסרטן שהיה לה בכל הגוף בינואר של 1998, יומיים לאחר שנולדתי, שזאת גם כנראה הסיבה למה היא נפטרה מתי שהיא נפטרה כי היא כנראה החזיקה מעמד עד אז כי היא הייתה חייבת לדעת שנולדתי ואני ואמא בסדר, כשהיא נפטרה, היא הורישה מיליון שקל ודירה. לא הרבה אבל לא קצת. הכסף האמיתי לא הגיע עד מותו של סבא.

סבא, שהיה גאון פיננסי (נו, אלא מה?), עשה את הכסף משני דברים, עסקים, והבורסה.

בסופו של דבר, ויום אחד, סבא הפסיד הרבה כסף, בעסקים ובבורסה, אבל סבא יותר הרוויח מאשר הפסיד, ככה שאת הפער בין הרווח להפסד, שזה לא קצת, הוא הוריש כשמת.

הבעיה היא, שאמא ואבא כאילו קצת קיבלו טראומה מההפסדים של סבא, שבאיזשהו מקום זה מגוחך לחלוטין, כי זה אפילו לא הפסדים שלהם אלא שלו, אז הם בטראומה בשביל ובגלל מה שקרה למישהו אחר? מצד שני, זאת הירושה שלהם, שהם ראו סכום משמעותי ממנה נעלם לפתע, אז מצד שני אולי אני בכל זאת קצת מבין אותם.

בעקבות האירוע, אבא ואמא פיתחו סוג של טינה וחשדנות טבעית ומובנת כלפי עולם הפיננסים. עסקים, ובוודאי שהבורסה.

כמובן שזה גם לא עוזר שהגאונות הפיננסית של סבא לגמרי דילגה על אמא מה שרק עוד יותר הופך בעבורה את העולם הזה לעולם זר ומוזר שאליו אין לה שום קשר ושאליו היא איננה מתחברת. אבל מצד שני, אולי ככה אני זכיתי לקבל מנה כפולה, והפכתי, עובדתית, לגאון הפיננסי הגדול ביותר בכל הזמנים, שמתעלה על סבו אלפי מונים ויותר.

מה אני יכול להגיד?

I am my grandfather's grandson. I'm guilty as fuck. Take me to the fucking guillotine

תצרפו את כל הדברים האלו ביחד, והתוצאה היא שההורים מסרבים עקרונית, ללא קשר לכסף שיש אותו ואיך שמה שאני רוצה זה כלום בהשוואה למה שיש וגם אם אני אפסיד הכול עד השקל האחרון עדיין אין שום בעיה אמיתית, לתת לי כסף להשקיע. זאת כאשר כאמור, אני הגאון הפיננסי הגדול ביותר בכל הזמנים ואנשים גם ראו את זה קורה במו עיניהם (ואני ממש לא מדבר על זה שחזיתי את 2022. זה עוד בקטנה. אני מדבר ל זה שחזיתי מניות ואז הן עלו באלפי אחוזים), כולל ההורים שלי, אבל הרתיעה מהמקום שבו סבא הפסיד מיליונים רבים, מושרשת בהם כל-כך חזק, שהם לא מוכנים לשמוע בכלל, או לפחות לא היו מוכנים לשמוע בכלל זמן רב, גם אם לאט-לאט הם מתחילים להישחק. בינתיים, כל-כך קרוב, ובאותה נשימה, כל-כך רחוק.

אבל ככה הם. זה ערכים. זה אידיאלים. זה אמונות. וזה רגשות. זה במיוחד רגשות. ורגשות זה דבר לא רציונלי.

זה גם לא רק החשש מהבורסה (של ההורים. לא שלי). באופן כללי אנשים צנועים סה"כ. חיים ברמה פחותה מכפי יכולתנו

זה בא לדוגמה לידי ביטוי בבית הצנוע (יחסית לכסף שיש [שני קומות, שלוש חדרי שינה, סלון, מטבח, שני חדרי שירותים ומרפסת. פשוט אף-פעם לא עברנו גם אחרי שסבא מת והוריש בוכטה. דוד שלי לשם ההשוואה, שמייעץ לבנקים ב-200 שקל לשעה, ושיש לו משמעותית פחות כסף מאיתנו, חי בוילה פרטית של שלוש קומות עם חצר פרטית ובריכה]), והטיסות לחו"ל רק פעמיים בשנה כמו כל שאר האנשים.

את הסטטוס הכלכלי הגבוה ניתן לראות אצלנו לדוגמה בעיקר באוכל, בבגדים. אולי את הספרייה שלי אפשר להחשיב. היא עלתה יותר ממאה וחמישים אלף שקל. לא שיש לי ספרים נדירים או משהו, כן? זאת פשוט כמות מאסיבית של ספרים. איך אתם חושבים שנעשיתי כזה חכם? רק גנטיקה?

אבל בסוף כן, זה מה שההורים מאמינים בו, צניעות, איפוק, לא להשתגע יותר מידי רק כי יש מה שאפשר להשתגע איתו. בכל זאת, אתם יודעים מאיפה באנו, רוסיה הקומוניסטית. כלומר כן, ההורים נולדו בארץ, אבל מי גידלה את אמא שלי?

זה, הטראומה ממה שקרה לסבא, זה שהגאונות הפיננסית דילגה על אמא, ומעל הכול הערכים, זה למה הם לא מביאים לי כסף להשקיע.

זה קצת כמו כשפתחתי שרשור על זה שהדמי כיס שלי הם 3,000 שקל בחודש ושאלתי האם לדעתם של החברים עליי לבקש העלאה ל-4,000 שקל בחודש, כאשר במשפחה אחרת עם אותו מצב פיננסי היה לי עכשיו כמה מיליונים בחשבון הבנק מתנה מההורים והייתי עכשיו על יאכטה בקאריביים כשדוגמנית על נורווגית בלונדינית עם עיניים כחולות אוכלת לי קוויאר מהביצים.



העיקר שאחרי כל הסיפור הזה, אנשים חושבים שאני משוגע כשאני טוען שעל סיפור חיי יעשו סדרות טלוויזיה וסרטים בהוליווד.



טוב, אבל מצד שני, אנשים לא מכירים את סיפורי.

בנוגע להורים, אני משקיע עליהם עבודה כבר למעלה משנתיים בניסיון "לשבור אותם". אני מאמין שזה מתקדם טוב. אני חושב שהם על סף שבירה. אז כמו שאומרים, תאחלו לי בהצלחה ותחזיקו לי אצבעות!




תודה רבה לכולם על ההקשבה. אני הייתי מאור. ילד שמנת מפונק אירופאי-רוסי זין מניאק אשכנזי לבן פריבילגי אליטיסטי ובורגני מהאריסטוקרטיה שמגיע ממשפחה עם כסף ושהוא דור חמישי באקדמיה (בקירוב, בשלב כלשהו מאבדים את הספירה).

 

[hrpbiiapnrpeltework]

אתמול בשעות הערב הסתובבתי קצת בשכונה שלי. פתאום ומבעד לגדרות אחד הבתים, התעופף לו כדור, קטן, עשוי פלסטיק, חלול וממולא באוויר, כזה של ילדים, ונחת על המדרכה.

מיד נשמעו זעקות שבר של כשניים או אולי שלוש ילדים קטנים.

"כדורי! כדורי!", הם זעקו.

ניגשתי אל הכדור, שנחת במרחק מה מחצר הבית והגדר המפרידה בינה לבין הרחוב, הרמתי את הכדור עם היד והחלתי לעשות את דרכי אל עבר הגדר.

פתאום ראש הופיע מעבר לראש הגדר. אמם של הילדים.

"כן, היי, סליחה, אתה יכול להחזיר לנו את הכדור?"

שאלה מגוחכת. את הרי רואה אותי מחזיק את הכדור שלכם וצועד לעברכם. אישה מצחיקה.

לרגע ראשה נעלם שוב מעבר לגדר. כנראה פנתה אל הילדים. אמרה להם משהו. אולי משהו בסגנון של "הנה, מישהו מביא לנו את הכדור".

כיוונתי וזרקתי את הכדור אל תוך שטח החצר, אך לפתע שוב פעם הפציע ראשה של אמם של הילדים מעבר לגדר, בדיוק במסלול של הכדור, ובמקום לנחות בתוך החצר, הכדור פגע בראש שלה וניתז בחזרה שוב פעם אל הרחוב.

"וואי, סליחה", התנצלתי.

"הכול בסדר", היא ענתה.

שוב פעם ניגשתי אל הכדור, הרמתי אותו, וזרקתי אותו פעם נוספת אל תוך החצר. הפעם הכדור לא פגע באף-אחד, ונחת בתוך החצר בהצלחה.

"ילדים, מה אנחנו אומרים לאיש הנחמד?"

"תודה!" קראו אליי הילדים.

"בכיף".

המשכתי בדרכי במבוכה מסוימת.

לא נעים.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני אוהב לתת לבנות בראש. פשוט לא ככה

 

[hrpbiiapnrpeltework]

של עצמו?-הסבר של מאור פז. גאון בפסיכולוגיה.

חברים, מזו תקופה פעיל באתר משתמש ושמו lemner40. lemner40 הוא יהודי-ישראלי שמאלני-רדיקלי שפועל ימים כלילות כדי לכתוב והפיץ פוסטים ארוכים של אוטו-אנטישמיות, שנאת יהודים, שנאת עם ישראל, שנאת מדינת ישראל, עכירת ישראל ב-כ' וב-ק', ועידוד ירידה מהארץ, הכול בשעת מלחמה.

תקשיבו, ברמת העיקרון אני לא בן-אדם שמדבר פוליטיקה, וגם בוחר שלא להזדהות מבחינה פוליטית, ואם כבר, מעדיף להימנע מבחירת צד מלכתחילה, אבל גם אם נגיד שאני בוחר צד, אני עדיין יכול להבין ומבין את כל הצדדים וכל הדעות, או כמעט כל הדעות, ככה שאם לדוגמה נגיד שאני ימין, לא באמת יש לי בעיה עם אנשים שהם שמאל, ואם אני בעצמי שמאל, אז בטח ובטח שאין לי בעיה עם אנשים שהם שמאל, אבל אוטו-אנטישמיות, עכירת ישראל, שנאת ישראל, עידוד ירידה מהארץ, כל אלו מיהודי, לא תגידו עכשיו איזה מוסלמי, כל אלו מישראלי, לא תגידו עכשיו מישהו מחו"ל, שעוד מקדיש כמויות עצומות של כוחות, זמן ומאמצים לכל אלו ולכתיבת פוסטים ארוכים על כל אלו, ועוד בזמן מלחמת חובה על זכותנו האלוהית לחיות בארצנו הקדושה שאין עוד ארצות רבות שטובות כמוה, זה איפה שאפילו אני שם את הקו האדום, ככה שאם הגענו למצב שמאור בא ומדבר, זה אומר הרבה מאוד.

איך מישהו יכול לשנוא (אבל שנאת מוות של ממש ברמה של מוות בעיניים, כן?) את הדת של עצמו? את העם של עצמו? את המדינה של עצמו? האם מדובר במחלת נפש מסוג כלשהו?

אפילו אני, עם כל חוכמתי, ועד שפתאום וביום שבת האחרון הייתה לי הארה באשר לפשר הדבר, הדבר נשגב מבינתי, עד שכאמור, הייתה לי הארה.

קודם כל, בוא נתחיל מהשתלשלות אירועים קטנה שקרתה בשבוע שעבר. אני במקרה נכנסתי לעוד אחד משרשורי האוטו-אנטישמיות והשנאת עם ישראל ומדינת ישראל הקשים מאוד של lemner40, ופשוט הזדעזעתי מהשנאה הכה רבה שהאיש הזה רוחש לאנשיו ולמדינתו, והמאמצים הכה רבים שהאיש משקיע בכתיבת פוסטים ארוכים לשם הפצת שנאה זאת, כל זה, כאמור, בעת מלחמה. בשלב הזה, אפילו אני כבר לא יכולתי לשתוק, וכתבתי לו תגובת ביקורת קצרה אך ממצה. ביקרתי אותו על האוטו-אנטישמיות (כלומר שנאת דתו, אנשיו, עמו ומדינתו), עכירת הישראל שלו ועידודו ירידה מהארץ.

אמרתי לו איך שזה לא פחות ממדהים כמה מלל, מאמץ וכוחות, דם יזע ודמעות הוא שופך פה על אוטו-אנטישמיות, עידוד ירידה מהארץ ועכירת ישראל. אמרתי לו שרבין מצא את המילים המדויקות בשביל לתאר אנשים כמוהו, אבל שלא אחזור עליהן מפאת כבוד בסיסי ומינימאלי לשיח ולנוכחים. ואז סיימתי בכך שאמרתי לו שזה שהוא ירד מהארץ זה דבר אחד וזה שלו, אבל איזו תועלת הוא מפיק מעידוד אחרים לרדת בעקבותיו?

על תגובתי זאת, לא הייתה לו כל תשובה קונקרטית או מענה הולם, וכל תגובתו הייתה התפרצות של שטף ארוך וממושך של קללות ועלבונות, כמובן מנותקים לחלוטין מהמציאות.

ברגע ההוא, ידעתי שני דברים.

הדבר הראשון, שצדקתי בכל מילה שאמרתי, שהרי שאם לא הייתי צודק בכל מילה שאמרתי, היה בידו ובכוחו להשיב באמצעות מענה קונקרטי הסותר את הטענות. בחוסר יכולתו לסתור את הטענות ולספק מענה של ממש על איך שהוא אינו כל מה שאמרתי, הוכח הלכה למעשה שהוא כל מה שאמרתי-אוטו-אנטישמי ששונא את דתו, את אנשיו, את עמו ואת מדינתו, שהוא עוכר ישראל ושהוא מעודד ירידה מהארץ.

הדבר השני שידעתי באותו הרגע ובעקבות תגובתו, הכל-כך רגשנית ומתרגשת, כועסת, מתעצבנת ומתפרצת, תגובה אינסטינקטיבית כאילו הוכש על-ידי נחש, כאילו מישהו דרך לו על העצב הכי רגיש שיש, הדבר השני שידעתי באותו רגע הוא שהכאבתי לו מאוד, וזאת מכיוון שכאמור, צדקתי בכל מה שאמרתי, אבל לא רק זה, אלא גם שהוא לא אהב את זה שאני צודק בכל מה שאמרתי, וזה למה זה כאב כל-כך, כי הרי בסופו של דבר, מה אמרתי? אמרתי דברים שהם נכונים, ואמרתי דברים עליו, ולכן ברגע שאנחנו אומרים משהו שהוא גם נכון והוא גם משהו על מישהו, ותגובתו של אותו מישהו היא כל-כך הרבה כאב, שמוליד כזאת התפרצות אדירה של קללות ועלבונות מכוערים מתוך צורך אינסטינקטיבי להתפוצץ על מי שהכאיב לו כל-כך, זה הרגע שבו אנחנו מבינים ולומדים שאותו אדם לא אוהב את אותה אמת על עצמו, ולכן לא אוהב את עצמו, לפחות לא את התכונות שבו שהצביעו עליהם, ושהוא לא אוהב את עצמו בצורה הזאת, עם התכונות האלו.

lemner40 הוא לא רק אוטו-אנטישמי ששונא את דתו, את אנשיו, את עמו ואת מדינתו, עוכר ישראל ומעודד ירידה מהארץ, נפולת של נמושות, גיס חמישי, בוגד במדינה שפועל על-מנת להחלישה ולקרעה מבפנים בשעת מלחמה. קשה לו וכואב לו עם זה שהוא כזה והוא לא אוהב את עצמו ככה.

כל זה נורא מעניין, אבל עדיין מותיר אותנו עם עוד שאלה גדולה מרכזית אחת-למה? למה הוא כזה אוטו-אנטישמי, עוכר ישראל, מעודד ירידה מהארץ, אויב המדינה, גיס חמישי? וגם אם הוא כזה למה הוא משקיע בכך מאמצים כה רבים וזה כה חשוב לו להיות כזה ולנהוג כך ללא הפסק? בוודאי כאשר כפי מה שהוכח, עמוק בפנים הוא לא באמת רוצה להיות כזה ולנהוג כך. שכשחושבים על זה, זה בעצם בדיוק אבל בדיוק מה ששאלתי אותו והוא מעולם לא ענה עליו קונקרטית אלא רק התפוצץ עד השמיים במחזה מרהיב מחד גיסא, אך מעורר רחמים ואמפתיה מאידך גיסא.

אז זהו, שיומיים לאחר שיחתנו, ביום שבת ולאחר כיומיים של מחשבה הבנתי את זה ופיצחתי את זה. כיצד יכול להיות הדבר. כיצד יכולה להיות כזאת פארסה, וכיצד יש כאלו אנשים, יהודים, ישראלים, אוטו-אנטישמיים, ששונאים את דתם, עמם ומדינתם, מעודדים ירידה מהארץ, עוכרי ישראל, גיס חמישי.

התשובה וההסבר הם כאלו: במתכונתם המודרנית, רוב האנשים האלו הם יורדים מהארץ. מדובר באנשים שתחילה כל, הם אותה נפולת של נמושות שעליה דיבר רבין, שבגלל קשיים לא באמת כאלו קשים שמדינת ישראל צריכה להתמודד איתם, ובגלל חולשתם כאנשים חלשים, ולכן בגלל היותם נמושות, ולמרות שכאמור הקשיים לא באמת כאלו נוראיים, הם "נשברו", ירדו מהארץ הנפלאה שלנו, שכאמור היא אחת הארצות הטובות בעולם, ולכן הם מפסידים כעת את כל מנעמיה ותענוגותיה של הארץ הנפלאה הזאת ושל חיים יהודיים בציון.

לאחר שזה קורה, קורים שלוש דברים:

1. לאחר שבהיותם נפולת של נמושות, הם נשברו כך, בצורה כל-כך עלובה, מעוררת רחמים ופתאטית, עכשיו יש להם ביטחון עצמי נמוך בנוגע לעצמם ובנוגע ליכולותיהם.

2. הם גם כועסים שעכשיו ולאחר שנשברו בצורה הזאת, הכל-כך עלובה ומעוררת רחמים, בגלל איזו מלחמה פעם בעשרים שנה, קצת פקקים בכבישים ומי-יודע איזה עוד שטויות שכל אחד אחר יכול להתמודד איתן, אבל אותם הן הבריחו, הם גם כועסים על כך שהם אינם זוכים עוד ליהנות מישראל הנפלאה כל-כך והנהדרת כל-כך שלנו, וכועסים עלינו כי אנחנו חזקים, בעלי יכולות ובעלי מסוגלות, ולכן נשארים פה, נהנים, עפים על החיים, מגשימים את החלום הציוני וחיים בבית הלאומי שלנו, בעודם הם נאלצים בעקבות חולשתם ועליבותם כנפולת של נמושות כפי מה שתיאר אותם רבין, אחד משלהם (רוב היורדים הם שמאל), אז אם הוא אומר, אז בכלל, ונאלצים לחיות בגולה בין הגויים, מוקפים באנטישמיות מכל עבר.

3. הם כועסים ופגועים מעצם כל מי שנשארים בישראל, כי ההישארות של שאר היהודים בישראל היא עלבון עבורם, כי היהודים הפטריוטיים ואוהבי הארץ שנשארים פה למרות מעט הקשיים, למעשה מוכיחים שאין שום בעיה רצינית או משמעותית עם ישראל, ושאלו הם, היורדים, שחלשים, שמסכנים, שחסרי כושר עמידות, שנמושות.

בעקבות שלושת אלו, קורה התהליך הבא: מה שקורה, זה שהיורדים מהארץ, שהם מלכתחילה שמאל, מתחילים לפתח נטיות אוטו-אנטישמיות ושנאה עזה כלפי דתם, עמם ומדינתם. שנאה עזה כלפי דתם כי דתם מזוהה עם עמם ושנאה עזה כלפי עמם כי בשעה שעמם יכול, מצליח וימשיך להצליח להתגבר ולהתעלם ממעט הבעיות הלא משמעותיות המאפיינות את החיים בישראל, ולכן ליהנות מישראל, תענוגותיה ונפלאותיה, היורדים מהארץ הם נפולת של נמושות שלא היו מסוגלים להתגבר על מכשולים קטנים אלו ולזכות בתגמול הגדול של החיים הנהדרים במדינה הנהדרת שלנו. לכן אותה נפולת הנמושות עליה נמנה lemner40, קודם כל מקנאת בעם של עצמה, בעקבות כך שהיא מקנאת בעם של עצמה היא מתחילה גם לכעוס על העם של עצמה, ואז בעקבות הכעס על העם של עצמה, אותה נפולת נמושות מתחילה לבסוף גם לשנוא את העם של עצמה. כמובן שזה גם לא מאוד עוזר עצם זה שכל יהודי שחי וממשיך לחיות בישראל מוכיח שאין שום בעיה משמעותית ראויה לציון עם ישראל ושהבעיה היא אצל היורדים הנמושות, מה שרק עוד יותר ממלא את היורדים בקנאה, כעס ושנאה כלפי היהודים הפטריוטים שמשנסים מותניים, ממשיכים לחיות פה, לא כזה-כזה סובלים כי הבעיות לא באמת כאלו-כאלו קשות, ואז נהנים מהתגמול הגדול של החיים הנפלאים במדינה הנפלאה הזאת.

לאחר כל זה, והנה הגענו אל הפיתרון והנה התשובה לתעלומה-הסיבה שהיורדים מהארץ לא מסתפקים בחלקם הגדול בעצם ירידתם, מעודדים נוספים אחריהם לרדת, ולמעשה יוצאים למסע צלב על-מנת לעודד אוטו-אנטישמיות, לעודד שנאת יהדות על-ידי יהודים ולעודד שנאת ישראל על-ידי ישראלים, מכיוון שככל שיעודדו ויצליחו חלילה במזימתם השטנית והעלובה כנפולת של נמושות לעודד את כל אלו, הם למעשה גם יצליחו בתוכניתם ובמזימתם לעודד עוד ועוד ירידה מהארץ ושיבה לגלות, והסיבה שהם מעודדים ורוצים לעודד ירידה מהארץ ושיבה לגלות, זה כי כל יהודי-ישראלי פטריוטי אוהב ישראל, כלומר כל יהודי-ישראלי נורמאלי ושפוי שהוא אינו נמושה חסרת כושר עמידות מינימאלית, שהם מצליחים ויצליחו לעודד לרדת מהארץ, למעשה מוכיח ויוכיח, לפחות כביכול ולמראית עין, שהיורדים הנמושות עוכרי ישראל הם בסדר גמור, וזאת ישראל שלא בסדר, כי הנה, עוד אנשים הולכים ועוזבים. ישראל קשה! ישראל נוראית! המצב שלה מחמיר מיום ליום! בסוף כולם יעזבו! אנחנו בסדר! אנחנו לא נפולת של נמושות! זאת ישראל שעלובה ורעה וקשה! זאת ישראל שלא בסדר! זה בדיוק מה שהיורדים רוצים. זה מה שנותן להם לגיטימציה, מחזיר להם את הביטחון העצמי, מוכיח להם בפני עצמם שהם לא נמושות חסרות כושר עמידות, שישראל באמת לא כזאת נהדרת והם לא מפסידים כולם שהם לוזרים נמושות אז הם לא יכלו להישאר בגלל כמה קשיים קטנים ולא משמעותיים וכדומה'.

וזה היה ההסבר של כל התהליך וכל הפסיכופתולוגיה של אוטו-אנטישמיות, שנאת האוטו-אנטישמים את הדת של עצמם, שנאתם האוטו-אנטישמים את העם של עצמם, שנאת האוטו-אנטישמים את המדינה של עצמם, והצורך האובססיבי והכפייתי שלהם לעודד עוד ועוד שנאת יהדות על-ידי יהודים, שנאת ישראל על-ידי ישראלים, ומעל הכול, עוד ועוד ירידה מהארץ אחריהם של יהודים נוספים, על-מנת לזכות מחדש באישור שלהם את עצמם, בביטחונם העצמי, והערך העצמי שלהם, וזאת מטרת העל שלהם.

וזה הסיפור של האוטו-אנטישמיות, שנאת היהדות, שנאת העם הישראלי, שנאת הישראל, והאקטיביזם הרב מאוד בנושא, של lemner40 ואוטו-אנטישמיים נוספים כדוגמתו.

אני כל-כך שמח שהצלחתי להבין את כל הדברים האלו, במיוחד בהתחשב בעצם כך שכאמור, lemner40 לא שיתף פעולה (מסיבות שעכשיו הן מובנות לאחר שפיצחתי את הכול בעצמי והבנתי את הבושה הגדולה והכאב הגדול שאנשים כמו lemner40 נושאים איתם) והשאיר אותי להבין הכול לבד. הגעתי להרבה הארות חשובות בנושא זה וחשבתי שחשוב שאחלוק אותן עם החברים על-מנת לעזור להם להבין את התופעה המכוערת.

נסיים בכך שנאחל לימים שקטים יותר, של פחות אוטו-אנטישמיות, ושל פחות אויבים מבפנים, שזה הדבר האחרון שאנחנו צריכים אותו, בשעה שיש לנו אויבים כה רבים מבחוץ.

שיהיה המשך שבוע נפלא לכל החברים ולכל עם ישראל.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[hrpbiiapnrpeltework]

טוב, סה"כ הגיוני ומתבקש שלמלך הפורומים יהיה פורום פרטי משלו.

אתם רשאים להתחיל להשתחוות.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[hrpbiiapnrpeltework]

אני כל-כך...כל-כך...כל-כך אתעצבן.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[hrpbiiapnrpeltework]

הרבה פעמים נשמעות קריאות בעם של "אחדות! אחדות! צריך אחדות!". לפני כשנה, חברנו Permafrost העלה פוסט ואמר "לא, זה לא הזמן לאחדות", כאשר כוונתו לא באמת הייתה שלא צריכה להיות אחדות, אלא פשוט "לא ככה". מה זאת אומרת "ככה"? ב"ככה" הכוונה לאחדות מעושה שאין לה בסיס של ממש. בעיקרון, אני נאלץ להסכים.

אם אין אחדות בעם, ואין, אז מדובר בבעיה עמוקה ויסודית, שעליה להיפתר ברמות העמוקות והיסודיות. סתם לצעוק "אחדות! אחדות!" כמו מטומטמים (סליחה), קודם כל, זה דבר שלא יעבוד, ודבר שני, גם אם בדרך נס כן, זה לא יחזיק, כי זה לא מטפל בבעיה עמוקה מאוד ויסודית מאוד, לא רק לא מהשורש, אלא אפילו לא בדרך אל השורש. זה כמו לשים פלסטר על פציעה קשה. זה לא תופס.

כשמדינת ישראל קמה, והביאו אנשים מכל העולם, ידעו על הבעייתיות של צירוף אנשים רבים יחדיו מתרבויות שונות רבות, זה לא שלא ידעו, ולראש הממשלה דוד בן-גוריון, היה פיתרון.

כולם יתגייסו לשירות צבאי של שלוש שנים, והצבא ישמש ככור היתוך שיהפוך את העמים השונים לעם אחד.

זה לא עבד.

זה לא עבד משתי סיבות. הראשונה היא שלא-יהודים לא מתגייסים ככה שבכל מקרה יש מלא ערבים ודרוזים ונוצרים ומוסלמים ועוד כל מיני שבכל מקרה לא לוקחים חלק בדבר הזה. מעבר לכך, גם בתוך היהודים, תמיד היו הרבה שלא התגייסו, ובמיוחד היום. ברח לי המספר המדויק אבל בין 1 מתוך 4 ל-2 מתוך 4 לא מתגייסים (אני מדבר על הנתונים היהודיים, ללא קשר לכל אלו שלא מתגייסים כי הם ערבים, נוצרים, דרוזים, מה שלא יהיה). אני לא מצליח לזכור אם הנתונים האלו כוללים בתוכם את החרדים, שבכל מקרה לא מתגייסים.

הסיבה השנייה שזה לא עבד, זה כי זה מעט מידי ומאוחר מידי. מה שנקרא באנגלית, too little too late. התקופה הקריטית לעיבוד אנשים לכדי תצורה מסוימת ומשהו מסוים, היא מה שאצלנו בפסיכולוגיה קוראים לה "התקופה הקריטית". התקופה הזאת, היא הילדות. לכן, כשמי שכן מתגייס, מתגייס בגיל 18, זה כבר מאוחר מידי. הבן-אדם שהוא יהיה בסוף הדרך ובגיל 21 זה הבן-אדם שהוא בא מהבית ומהבית-ספר. השפעת השירות הצבאי, מזערית. זה גם מעט מידי, כי אדם שלם לא נעשה ומתעצב בתוך שלוש שנים, וצריך יותר זמן. אדם מתעצב לאורך שנים רבות. לדוגמה...12 שנה זאת כמות סבירה.

לכן, תוכנית כור ההיתוך נכשלה, וזאת מכיוון שהיא השתמשה במודל צבא העם בתור הגורם המאחד עבור יצירת כור ההיתוך שייצור עם אחד.

לכן, הפיתרון העמוק והיסודי לבעיית האחדות בעם, הוא מעבר משימוש בצבא ככור היתוך, לשימוש במערכת החינוך ככור היתוך.

12 שנים במקום 3, שזה פי 4, ובין גיל 6 לגיל 18 במקום בין גיל 18 לגיל 21, שזה אנשים פי 3 יותר צעירים בתחילת הדרך, ועדיין פי 1.16 צעירים יותר בסוף הדרך, למרות שהתוכנית והמודל שנשתמש בו עבור כור ההיתוך ארוך פי ארבעה. זה כבר ייתן אפקט הרבה יותר משמעותי.

עכשיו עלולה לעלות השאלה, הרי כולם כבר ממילא הולכים לבית-ספר, וכולם הולכים לבית-ספר 12 שנה, וכולם הולכים לבית-ספר בין הגילאים 6 ל-18, אז אם החינוך הוא כזה כלי נכון ואיכותי לשמש ככור היתוך, למה זה לדוגמה לא עבד לנו "ככה במקרה" גם אם לא התכוונו לזה ככה, בהתחשב בזה שכל זה כבר קורה?

הבעיה היא, קודם כל, שאנחנו לא חושבים על החינוך ככלי אפשרי לכור ההיתוך שעליו דיבר דוד בן גוריון. הקטע השני, הוא שהתוכנית החינוכית והלימודית, אינה נכונה. הקטע השלישי, הוא שהחינוך בישראל, בצורה שכמעט אין דומה לה בעולם, מפוצל לארבע מסלולים, שבהם כולם לומדים דברים שונים, מה שלא רק לא עוזר, אלא אפילו מנציח את הפיצול בעם.

ועכשיו, הקטע הטריקי הוא לדעת לעשות וליצור את התוכנית החינוכית הטובה והנכונה, ואז לכפות אותה על כולם.

כרגע, לא רק שהחינוך הוא לא גורם מאחד, אלא גורם מבדל, שמסליל את העם לכדי מסלולים שונים ויוצר כאילו כמו עמים נפרדים, וזאת מכיוון שלכולם יש את החינוך שלהם, שזה דבר שיש מעט מאוד כמותו בעולם, כן? רק שלכולם יהיה ברור. יש ארבעה מסלולים גדולים. יש את החינוך החילוני, החינוך הדתי, החינוך החרדי, והחינוך הערבי.

מכיוון שהדרך הכי טובה להשיג את המטרות היא שיטת הסלמי, ביחד עם קצת "הפרד ומשול" הישן והטוב, על התוכנית להתבצע בשלבים.

ראשית כל צריך לכתוב את התוכנית החינוכית הנכונה (כבר עשיתי את זה), ואחרי זה צריך ליישם אותה בכל חינוך וחינוך ולהפוך את כל החינוכים לחינוך אחד, אבל צריך לעשות את זה חינוך-חינוך, בדרך של התמודדות עם יריב אחד בכל פעם, וצריך גם לעשות את זה מן הקל אל הכבד, כי צריך לצבור מומנטום, וגם להשאיר את הקשה ביותר לסוף.

לכן, הסדר הנכון, הוא שצריך להתחיל וליישם את התוכנית בקרב אלו שיגלו הכי פחות התנגדות, ועד לאלו שיגלו הכי הרבה התנגדות.

לכן, הסדר הנכון הוא קודם כל ליישם את התוכנית בחינוך החילוני, כי הם הכי נוחים והכי יקבלו הכי בקלות את מה שיונחת עליהם מלמעלה, אחרי זה החינוך הדתי, שקצת יותר יתנגדו אבל גם אותם נשבור בסוף, אחרי זה החינוך הערבי, ולבסוף החינוך החרדי.

מהסיבות שהוסברו, עם החינוך במקום הצבא בתור כור ההיתוך, נגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, ובתוך זמן קצר נהפוך מעמים מרובים, לעם אחד.

וכך, יוצרים אחדות בעם, ומעצבים ומעבדים עמים מרובים, לכדי תצורה של עם אחד.

שאלות?

 

[hrpbiiapnrpeltework]

-מאמר דעה של מאור פז. גאון ביחסי ציבור.

הם רק מסמנים אותם בפני כל העולם ככאלו שנבנו באמצעות כספים מלוכלכים וגורמים לכל העולם להסתכל עליהם בעין עקומה. מסע היחצ"נות העלוב הזה לא מצליח וגם לא יצלח. ההימורים הורסים את חייהם וחיי משפחותיהם של אלו המכורים להם.

סיכויו היחיד של מפעל הפיס לגאול את עצמו היא באמצעות רפורמה מקיפה בתחום ההימורים בישראל.

בלוטו, בלי מיליון סוגי הגרלות, כמו צ'אנס, חישגד, 777 ו-123. ובלי כרטיסי גירוד. רק ההגרלה הרגילה של הלוטו עם ה-37 מספרים והמספר החזק. זהו.

בטוטו, בלי הימורים על תחרויות ומשחקים ספציפיים שונים במגוון ענפי ספורט כמו כדורסל, טניס, פוטבול אמריקאי ובייסבול בסכומים כספיים בלתי מוגבלים של שלוש, ארבע וחמש ספרות. רק כדורגל. ובלי מיליון סוגי ווינרים, כמו ווינר ליין, ווינר מחצית, ווינר עולמי וווינר מיליונר. רק הווינר הרגיל של הווינר 16, עם ה-16 משחקים. זהו.

צריכים להיות רק שניים. הלוטו, והטוטו. זהו.

בלוטו צריך גם לבטל את הדאבל לוטו.

בלוטו צריך גם להגביל לכמות סבירה, את כמות הטבלאות, לאדם, שניתן לשלוח בהגרלה בודדת.

בטוטו צריך להגביל לכמות סבירה, את כמות הטפסים, לאדם, שניתן לשלוח בהגרלה בודדת.

המסע היחצ"ני לא יעבוד, והחזרת חלק קטן מהכסף לקהילה לא יעבוד גם הוא. האנשים לא טיפשים והם יודעים בדיוק מה קורה. אלו כספים מזוהמים והם רק מזהמים את כל מה שבא איתם במגע ואת כל מה שנעשה ונבנה באמצעותם.

אני וכל השאר הולכים ברחובות ובשכונות ובערים ורואים אולמות ספורט ובתי-ספר עליהם כתוב בגדול "נבנה בכספי מפעל הפיס", ואנחנו לא חושבים לעצמנו "וואו, איזה תותח מפעל הפיס. איך הם תורמים. איך הם מחזירים לקהילה". לא. אנחנו רואים את זה וחושבים לעצמנו "אוי, כמה נורא, שאולם הספורט הזה/הבית-ספר הזה נבנה בכסף מזוהם. מה הם גם מיידעים בזה את כל העולם כאילו זאת גאווה גדולה במקום להתבייש ולהצניע?".

רק כאשר תחולל רפורמה מקיפה שתמנע מאנשים להתמכר, או לממש התמכרות, ולהרוס את חייהם וחיי משפחותיהם באמצעות בזבוז כמויות לא סבירות של כספים על הימורים, יוכל מפעל הפיס וכל תחום ההימורים בישראל לגאול עצמו מהתדמית השלילית, המלוכלכת והמזוהמת שיצאה לו בצדק.

 

[Harrington]

-מאמר דעה של מאור פז. גאון ביחסי ציבור.

הם רק מסמנים אותם בפני כל העולם ככאלו שנבנו באמצעות כספים מלוכלכים וגורמים לכל העולם להסתכל עליהם בעין עקומה. מסע היחצ"נות העלוב הזה לא מצליח וגם לא יצלח. ההימורים הורסים את חייהם וחיי משפחותיהם של אלו המכורים להם.

סיכויו היחיד של מפעל הפיס לגאול את עצמו היא באמצעות רפורמה מקיפה בתחום ההימורים בישראל.

בלוטו, בלי מיליון סוגי הגרלות, כמו צ'אנס, חישגד, 777 ו-123. ובלי כרטיסי גירוד. רק ההגרלה הרגילה של הלוטו עם ה-37 מספרים והמספר החזק. זהו.

בטוטו, בלי הימורים על תחרויות ומשחקים ספציפיים שונים במגוון ענפי ספורט כמו כדורסל, טניס, פוטבול אמריקאי ובייסבול בסכומים כספיים בלתי מוגבלים של שלוש, ארבע וחמש ספרות. רק כדורגל. ובלי מיליון סוגי ווינרים, כמו ווינר ליין, ווינר מחצית, ווינר עולמי וווינר מיליונר. רק הווינר הרגיל של הווינר 16, עם ה-16 משחקים. זהו.

צריכים להיות רק שניים. הלוטו, והטוטו. זהו.

בלוטו צריך גם לבטל את הדאבל לוטו.

בלוטו צריך גם להגביל לכמות סבירה, את כמות הטבלאות, לאדם, שניתן לשלוח בהגרלה בודדת.

בטוטו צריך להגביל לכמות סבירה, את כמות הטפסים, לאדם, שניתן לשלוח בהגרלה בודדת.

המסע היחצ"ני לא יעבוד, והחזרת חלק קטן מהכסף לקהילה לא יעבוד גם הוא. האנשים לא טיפשים והם יודעים בדיוק מה קורה. אלו כספים מזוהמים והם רק מזהמים את כל מה שבא איתם במגע ואת כל מה שנעשה ונבנה באמצעותם.

אני וכל השאר הולכים ברחובות ובשכונות ובערים ורואים אולמות ספורט ובתי-ספר עליהם כתוב בגדול "נבנה בכספי מפעל הפיס", ואנחנו לא חושבים לעצמנו "וואו, איזה תותח מפעל הפיס. איך הם תורמים. איך הם מחזירים לקהילה". לא. אנחנו רואים את זה וחושבים לעצמנו "אוי, כמה נורא, שאולם הספורט הזה/הבית-ספר הזה נבנה בכסף מזוהם. מה הם גם מיידעים בזה את כל העולם כאילו זאת גאווה גדולה במקום להתבייש ולהצניע?".

רק כאשר תחולל רפורמה מקיפה שתמנע מאנשים להתמכר, או לממש התמכרות, ולהרוס את חייהם וחיי משפחותיהם באמצעות בזבוז כמויות לא סבירות של כספים על הימורים, יוכל מפעל הפיס וכל תחום ההימורים בישראל לגאול עצמו מהתדמית השלילית, המלוכלכת והמזוהמת שיצאה לו בצדק.

צפה בקובץ המצורף 113864

למה כספי הימורים הם בהכרח "כספים מלוכלכים"? למה לוטו וטוטו כן מקובלים עליך ומסלולי הימורים אחרים לא?

 

[Harrington]

הרבה פעמים נשמעות קריאות בעם של "אחדות! אחדות! צריך אחדות!". לפני כשנה, חברנו Permafrost העלה פוסט ואמר "לא, זה לא הזמן לאחדות", כאשר כוונתו לא באמת הייתה שלא צריכה להיות אחדות, אלא פשוט "לא ככה". מה זאת אומרת "ככה"? ב"ככה" הכוונה לאחדות מעושה שאין לה בסיס של ממש. בעיקרון, אני נאלץ להסכים.

(גם) אני לא חסיד גדול של צווחות ה'צריך אחדות'. לא חושב שזה באמת מצרך נדרש לא לנצחון במלחמות ישראל ולא לדברים אחרים. אך... זה לא אומר שהאחדות היא "אחדות מעושה" (ותיכף ארחיב בתגובה למשפט הבא שלך).

אם אין אחדות בעם, ואין

מי קבע שאין אחדות? לדעתי יש אחדות, בוודאי יותר מכפי שמצטייר בתקשורת הממסדית. ראינו את האחדות הזאת בימים שלאחר שמחת תורה כאשר כל העם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, התגייס לתמיכה בנפגעים ובכוחות הבטחון. אז אמנם לא כולם התגייסו באותה צורה, אבל כולם התגייסו לאותה מטרה. אחדות מופלאה ראינו שם.

אמנם בהמשך, די מהר יחסית, קמו קבוצות שחזרו לנסיונם לפלג את השורות ולעשות הכל כדי למנוע אחדות ואף מצג של אחדות. אך בניגוד למצטייר מהתקשורת הממוסדת, אלו קבוצות מיעוט שאינן מייצגות את כלל האוכלוסיה. זה היה ונותר במצב של אחדות. העובדה שלא כל חברי העם מסכימים על כל דבר ועניין, אין בכוחה לשנות זאת. אחדות זה לא אחידות ולא נדרשת אחידות כדי לראות ולהגיע לאחדות.

אם אין אחדות בעם, ואין, אז מדובר בבעיה עמוקה ויסודית, שעליה להיפתר ברמות העמוקות והיסודיות.

למה? גם בלי אחדות יתכן שיתוף פעולה. גם בלי אחדות אפשר לנצח מלחמות. אין כל צורך ממש באחדות כדי להגיע להישגים (זה מעבר לכך שלדעתי, בניגוד לדבריך, דווקא יש אחדות בעם בתקופתנו).

סתם לצעוק "אחדות! אחדות!" כמו מטומטמים (סליחה), קודם כל, זה דבר שלא יעבוד, ודבר שני, גם אם בדרך נס כן, זה לא יחזיק, כי זה לא מטפל בבעיה עמוקה מאוד ויסודית מאוד, לא רק לא מהשורש, אלא אפילו לא בדרך אל השורש. זה כמו לשים פלסטר על פציעה קשה. זה לא תופס.

זה נכון כמובן. אכן בשביל אחדות לא מספיק לצעוק "אחדות אחדות". אבל זה לא מסביר לשם מה נחוצה האחדות. זה לא מסביר מדוע בהיעדרה אנחנו ב"בעיה עמוקה מאוד ויסודית מאוד". נדירים התקופות בהן עם ישראל היה באמת מאוחד. היום נהוג להתרפק על ההיסטוריה (עד למקראית) ולטעון שבעבר ניצחנו רק כשהיינו מאוחדים, אבל אין כל שחר או בסיס לטענה הזאת. די בלראות את אבני החושן שהיו על חזהו של הכהן הגדול כדי ללמוד זאת. שנים עשר אבנים שמסמלים שנים עשר שבטים. לא שבט אחד גדול ומאוחד, אלא שנים עשר שבטים, כל אחד שונה מחברו. כולם ביחד יוצרים את עם ישראל. 11 שבטים לא מספיקים לשם כך. גם לא עשרה. על חזהו של הכהן הגדול לא מצאנו אבן אחת גדולה שסימלה את העם כולו כעם מאוחד ומפוצץ אחדות. מצאנו דווקא 12 אבנים. מצאנו דווקא 12 שבטים שונים שכל אחד ואחד מהם נדרש והוא חלק מהחבורה הגדולה, כשרק כולם ביחד יכולים להיקרא עם (ישראל).

מתישהו מישהו החליט שלצווח "אחדות אחדות" זה רעיון מגניב לשאוף אליו. זה אולי נכון. אבל זה ממש לא אומר שבלעדיה אנחנו לא שווים או לא חזקים. זה גם לא אומר שהאחדות היא מטרה בפני עצמה. היא לא או בכל אופן לא צריכה להיות כזה. זאת מהטעם הפשוט שאין שום דבר פסול בשוני, בהשקפות שונות, במנהגים שונים. כל עוד כל שבט יודע לכבד את השבטים האחרים ולהכיר בכך שהשקפות שונות ומנהגים שונים זה דבר לגיטימי ומהווה חלק בלתי נפרד מהעם בדיוק כמו השקפותיו ומנהגיו שלו, די בכך כדי לקיים את העם האחד, היחיד והמיוחד. שום בעיה מיוחדת אין בזה שאין אחדות (ככל שאכן אין).

 

[hrpbiiapnrpeltework]

היום הייתי בסינמה סיטי בראשון לציון, מקום הבילוי המועדף עליי. קודם כל אכלתי במקדונלד'ס (110 שקל), אחרי זה סרט (כרטיס לסרט 44 שקל, פופקורן ושתייה עוד איזה 40), אחרי זה שני ספרים בצומת ספרים (180 שקל), ואז כשסיימתי בסינמה אבא הצטרף אליי והמשכנו יחד לקניון הזהב (וברור שמאותו הרגע ואילך כל ההוצאות עליו ולא מהתקציב החודשי שלי, כן?). אני מגיע לקניון הזהב, קונה לעצמי קצת בגדים, לא הרבה, ארבע מכנסיים ושני חגורות (1,250 שקל), ממשיך להסתובב עוד קצת, מילקשייק (40 שקל), בושם (בעיקרון, אני אוהב את הבושם שלי של השאנל 5 לגבר, אבל אוהב להתנסות בדברים חדשים אז קניתי משהו אחר [עלה 520 שקל, או אולי 550, לא זוכר]), פאזל (85 שקל), עוד קצת הסתובבתי, עוד קצת קניות, עניינים, שטויות, ובסוף אני שם לב שכבר שעות אחר הצהריים המאוחרות. אני מבין שיאללה, די, סיימנו, ומתחיל לחשוב על חזרה הביתה, ולהודיע לאבא שסיימנו, יאללה, הולכים, אבל עשיתי כל-כך הרבה דברים, שכבר עוד מעט הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב, אבל לא בא לי לחזור הביתה ולאכול את מה שאמא אולי הכינה באותו היום או מה שבמקרה יש במקרר, אז למרות שלא התכוונתי לאכול מקדונלד'ס פעמיים היום, אני ואבא נכנסנו למקדונלד'ס של קניון הזהב לארוחת ערב מוקדמת, אבל הסתבר שהם לא מקבלים מזומן, ואני עובד רק עם מזומן, אין לי כרטיס אשראי. אני לא מאמין בהם וגם לא זקוק לאחד.

מזל שאבא הצטרף אליי אחרי הסינמה סיטי (יחד עם כרטיס האשראי שלו) ככה שבכל זאת יכולנו לאכול שם והכול הסתדר (ועל הדרך ולפני שסיימנו סופית וחזרנו הביתה קנינו גם לאמא ואחי הקטן). בכל מקרה, ובנוגע לתקרית חוסר האפשרות לשלם במזומן בסניף המקדונלד'ס של קניון הזהב, לא ניסיתי לברר יותר מידי לעומק מה פשר העניין. פשוט אמרתי להם שבכל המכונות כתוב שאין אפשרות לשלם במזומן והם פשוט אמרו לי "כן, זה בלי מזומן". מה אני אגיד לכם? אני מקווה שזאת סתם הייתה תקלה או משהו במכונות היום ספציפית או משהו בסגנון, ושזה לא באמת-באמת סניף שפשוט לא מקבל מזומן וזהו זה. כי אם כן, אז אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שהחוק לצמצום שימוש במזומן עובד, ושבאופן כללי, כל המזומן בירידה, והאשראי בעלייה. מעניין מה יהיו ההשלכות על הכלכלה אם זאת הולכת להיות מגמה רצינית וארוכת טווח. לדעתי, בגדול, השלכות שליליות. בכל מקרה, פחות עפתי על הרעיון.

לאחר הארוחה אבא הקפיץ אותי הביתה, אבל היה צריך להמשיך בשביל לאסוף חבילה שהגיעה, ספק בשבילי, ספק בשביל אחי הקטן. עליתי לביתי ולחדרי, אפוף דאגות באשר לכיוון שאליו העולם צועד מבחינת מה שמקובל ככסף וכאמצעי חליפין. אבא חזר לאחר זמן מה עם החבילה. הסתבר שזאת הייתה חבילה ב-400 שקל שהזמנתי לפני כמה זמן ושחיכיתי לה במיוחד. התעודדתי במעט. לפחות עד הפעם הבאה שבה המעבר מהמזומן אל האשראי והקריפטו, יטרדו את מנוחתי.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

לוק הוקינס היה צעיר, בריא ומאושר. הוא היה חכם והוא היה מוכשר. היו לו הרבה חברים, הוא היה חתיך, והוא היה עשיר, ולפני עשר שנים, היום, הוא נכנס לחדר שלו בדירה שלו ותלה את עצמו מהמנורה. הוא היה בן 16.

חברה קרובה מתארת תחושות קשות, על כך שעצם זה שיום אחד הוא היה בחייה, וביום הבא כבר לא, זה רעיון שמאוד קשה לקבל אותו.

חבר קרוב אחר מספר שהוא היה אחד הבחורים הכי מצחיקים, הכי אדיבים והכי נעימים להיות בחברתם, ושהלוויה הייתה כל-כך עמוסה באנשים, שהם בעצם היו צריכים לשים מאות כיסאות בחוץ, רק כדי שיהיו מקומות ישיבה לכולם.

כעת נותרת השאלה, מה גורם לבחור כל-כך צעיר, כל-כך מוצלח ומצליח, כל-כך אהוב ונאהב, לנטול את חיי עצמו בצורה כל-כך קשה וטראגית.

השם שלו היה לוק הוקינס, זהו סיפורו:

לוק הוקינס נולד ב-1998 בניו-יורק סיטי שבניו-יורק, והתגורר בדירה בקומה ה-49 של מגדל יוקרה ברובע מנהטן.

הוא למד בבית-הספר הפרטי השתיים-עשרה שנתי אווניוז, שעלות הלימודים בו היא 45,000 דולר אמריקני לשנה.

היו לו חיים טובים, הוא עשה הרבה כיף במשך הרבה זמן.

וכפי מה שנאמר בהתחלה, הוא היה צעיר, בריא ומאושר, הוא היה חכם והוא היה מוכשר, הוא היה חתיך, והוא היה עשיר.

אז למה? למה? למה הוא עשה את זה? למה הוא התאבד?

התשובה טמונה בסרט הדוקומנטרי שאליו הוא הצטלם בשנת 2014, השנה האחרונה לחייו, ושיצא בשנת 2015, "תלמידים עשירים, תלמידים עניים", זהו השם שבחרו לו בעברית, וזאת בגלל הקושי לתרגם בצורה מוצלחת את השם באנגלית, "Class Divide".

לוק הוקינס היה בחור מצחיק, אדיב ונעים. היה לו לב טוב, הייתה לו נשמה טובה, והוא היה רגיש, אבל אולי יותר מידי. לוק היה רגיש לסביבתו, והוא היה רגיש לסוגיות של מעמד וחברה, סטטוס, כסף ופריבילגיה.

הוא היה עשיר, אבל הוא הרגיש שלא בנוח בתוך העור של עצמו בגלל זה. הוא לא אהב את זה. הייתה לו בעיה עם זה. הייתה לו בעיה עם זה שלו יש בזמן שלאחרים אין. זה מה שהוא מספר לנו בסרט הדוקומנטרי שהוא הצטלם אליו.

אבל זה לא רק, וזה לא בדיוק, שהייתה לו בעיה עם הפערים הסוציו-אקונומיים, באותה המידה שבה הפריע לו סדר הגודל של הפער. זה לא היה מפריע לו אם הוא פשוט היה מישהו שהיה לו, בגבולות ההיגיון, בשעה שלאחרים יש פחות, בגבולות ההיגיון. מה שבאמת הפריע לו זה סדר הגודל של הפער. הפריע לו איך שהוא גר בדירת יוקרה ושהוא בן למיליונרים כבדים (בדולרים אמריקניים), בשעה שלאנשים אחרים אין אפילו בתים לגור בהם, והם נאלצים לגור בדיור ציבורי מוזל מטעם המדינה. הפריעו לו ארוחות היוקרה שלו במסעדות ובתי קפה במאות דולרים, בשעה שלאחרים אין מספיק כסף בשביל לחם, ביצים וחלב במחיר מפוקח בסופרמרקט. הפריעו לו הבגדים היקרים שלו, גם כן במאות דולרים, בשעה שלאחרים בקושי יש כסף לקנות לעצמם את הבגדים הכי זולים שיש. הפריעו לו הטיולים שלו בחו"ל, עם כרטיסי טיסה באלפי דולרים במחלקות עסקים ליעדים נחשבים, בשעה שאחרים אף-פעם לא היו בחו"ל. הפריע לו שהבית-ספר הפרטי שהוא הולך אליו עולה 45,000 דולר לשנת לימוד בשעה שאחרים צריכים לשלוח את הילדים שלהם לבית-ספר ציבורי בחינם.

ובסופו של דבר, וכנראה מעל הכול, מה שהכי הפריע לו, והזיק לבריאותו הנפשית ומצב רוחו, היה עצם זה שהוא גר באזור מעורב של הרבה אנשים עשירים שגרים ליד הרבה אנשים עניים, לא רחוב ליד רחוב, אלא ממש בתוך הרחובות עצמם, כאשר העשירים גרים מצידו האחד של הכביש, והעניים מצידו השני, וכאשר יש ממש גם בניינים מעורבים, כאשר העניים גרים בקומות נמוכות, והעשירים בקומות הגבוהות, ולוק הוקינס עצמו אף התגורר בבניין כזה ממש. וגם הפריע לו תהליך הג'נטריפיקציה, שבמהלכו העשירים, כמותו, נכנסים למנהטן, ודוחקים את האוכלוסייה הענייה שהייתה שם קודם, החוצה.

איזה מוח יפיפה. איזה מחשבות יפות כל-כך ובוגרות כל-כך בשביל ילד עשיר בן 16, שעבור רוב האנשים הטיפוסיים במצבו, במקומו ובגילו, לא היה יכול להיות פחות אכפת, או שאולי הם לא היו חכמים מספיק או בוגרים מספיק בשביל שיהיה להם אכפת. לפחות לא ככה.

בראשון באוגוסט של 2014, כשלוק ואני היינו בני 16, ו-21 ימים לפני התאבדותו של לוק, ב-22 באוגוסט של אותו החודש, יצא סרט דוקומנטרי באמריקה בשם "ריץ' היל", שמתאר ומציג את חייהם של שלושה ילדים עניים בעיירה נידחת בשם "ריץ' היל" במחוז בייטס שבמדינת מיזורי. זמן קצר לאחר יציאת הסרט, ראיתי אותו בעצמי, ונפעמתי מיופיו ועומקו של הסרט הדוקומנטרי הנ"ל על העוני באמריקה, שצולם ונערך בכל-כך הרבה כישרון, והציג את חייהם קשי היום של שלוש ילדים עניים ומשפחותיהם ואת המחשבות, התקוות והחלומות שלהם על החיים, על העולם, ועל עתיד טוב יותר.

אבל זאת הייתה כל תגובתי. נפעמתי מהיופי והעומק, ומאוד אהבתי את הסרט, ומאוד ריחמתי על הילדים, ומאוד רציתי ואני עדיין מאוד רוצה שהם יצליחו בחייהם, ויהיו מאושרים, אבל מה שלא קרה, זה שלא עשיתי את הקישור בין העוני של הילדים לעושר של המשפחה של עצמי, ולא חשבתי על הילדים האלו והמשפחות שלהם בהקשר של המשפחה שלי, ההקשר של החיים שלי עצמי, וההקשר של המעמד הכלכלי שלי עצמי.

מוקדם יותר החודש, בראשון לאוגוסט של 2024, ובמלאת עשר שנים ליציאתו של הסרט, ובגיל 26, עשר שנים לאחר יציאתו ועשר שנים לאחר שצפיתי בו לראשונה בגיל 16, התיישבתי וצפיתי בסרט שוב פעם, אך הפעם מנקודת מבט קצת שונה, של בן-אדם קצת אחר, והפעם ידעתי לעשות את כל הקישורים הנכונים. הפעם, ובצפייתי השנייה בו, לא רק אהבתי את הסרט, נפעמתי מהיופי והעומק, הערכתי את הכישרון הרב של כל המעורבים בפרויקט, ריחמתי על הילדים ומאוד רציתי ואני עדיין מאוד רוצה שהם יצליחו בחייהם, אלא הפעם ידעתי לעשות עוד משהו. ידעתי לכעוס על הרשויות ועל מערכת הרווחה שאיפשרה להם להגיע למצב הזה, וידעתי להעריך טוב יותר את ההתמודדות האמיצה ואת הבגרות של אותם ילדים ומשפחותיהם, אבל מעל הכול והכי חשוב, ידעתי להתבייש. ידעתי להתבייש על עצם זה שלי יש ולהם אין. וידעתי במהלך הסרט ולאחריו לשאול את עצמי שאלות על הלגיטימיות של עושר, באופן כללי, בעולם של עוני, וידעתי לשאול את עצמי שאלות על הלגיטימיות של העושר שלי עצמי, כאדם עשיר, בן למשפחה עשירה, בזמן שיש עניים בעולם, רבים מהם ילדים, כפי מה שלדוגמה הובא בסרט הנ"ל.

הנקודה של כל הסיפור הקטן הזה, והדבר המשוגע פה, הוא שאת הדברים שאני ידעתי לעשות, להבין, לראות, להבחין בהם, ולשאול את עצמי בגיל 26, לוק הוקינס ידע לעשות כבר בגיל 16. וזה...זה...זה בהחלט משהו. אני אגיד לכם את זה.

בכל מקרה, ואם נחזור לסיפור הקטן שלנו על לוק הוקינס, כפי מה שאמרתי, הוא גר במקום מעורב, ואפילו בבניין מעורב, של עשירים ועניים, והבדלי המעמד בין עשירים לעניים, הרבה אנשים עשירים פחות חכמים, או פחות נחמדים, או פחות בוגרים או איך שלא תרצו לקרוא לזה, דווקא עלולים לאהוב דבר שכזה. הזדמנות להרגיש טובים יותר או נעלים יותר, במפגשים במהלך חיי היום-יום עם העניים. לא לוק הוקינס. לו זה הפריע.

לוק הוקינס נולד אל תוך עושר ופריבילגיה, אבל היה לו את הלב הטוב, את המוח ואת ההבנה הבוגרת של הדברים בשביל לא להיות מנותק בגלל עושרו, בשביל לא לחיות בתוך בועה בגלל עושרו, ובשביל להכיר את העולם האמיתי ואת קשייו אפריורי ומתוך הכוח של תבונתו, למרות החיים המנותקים שהוא היה יכול לחיות והתודעה המנותקת שהוא היה יכול לבחור שתהיה לו.

לוק הוקינס היה אדם מלא חמלה והוא היה אדם מודע.

החיים של אף-אחד לא מושלמים, אפילו לא של היפים והאמיצים, העשירים והמוצלחים, וגם לוק הוקינס וכמו כל אדם אחר בעולם, למעט אולי ילדים צעירים מאוד, נשא איתו כאב, ולא רק כאב על הפערים הכלכליים שבינו, העשיר המופלג, לעניים המרודים, שכניו לעיר, לרובע, לרחוב ואפילו לבניין, אבל הכאב של לוק הוקינס הצעיר, העשיר, יפה התואר והפופולארי היה כאב פריבילגי של אדם שצרותיו אינן גדולות, ושכאבו הוא כאב מיוחס.

לוק הוקינס התקשה לתת לכאב שלו את מקומו הראוי לו. הוא התקשה להכיר בלגיטימיות של הכאב שלו והתקשה לתת לו את היחס הראוי. הוא ידע שכאבו פריבילגי ומיוחס. הכאב שלו עצמו הגעיל אותו. כאבו היה הוא בעצמו מקור נוסף לכאב, כי הוא לא היה יכול שלא לשאול את עצמו איך הוא מעז שיכאב לו על שטויות בשעה שיש אנשים כה רבים בעולם שסובלים ממצוקה אמיתית של קור בלילה כי אין מספיק שמיכות, או רעב כי אין כסף לאוכל, או שינה תחת שמי הלילה מלאי הכוכבים, כי אין כסף לבית. כאבו היה כאב מעגלי שהזין, קיים והעצים את עצמו עד לנקודת השבירה שטרפה את הקלפים וגרמה להתאבדותו.

זאת הייתה התאבדות מתוך כאב וקושי להכיל את עצם זה שיש לו כל-כך הרבה בזמן שלאחרים יש כל-כך מעט. זאת הייתה התאבדות שבאה לאחר שהוא שאל את עצמו שאלות על הלגיטימיות של העושר בתקופות של עוני. זאת הייתה התאבדות של מחאה כנגד דרכו של עולם.

בסרט הדוקומנטרי "תלמידים עשירים, תלמידים עניים", או כפי מה שקראו לו במקור, באנגלית, "Class Divide", לוק הוקינס בן ה-16 נותן לנו הצצה קטנה אל תוך כאבו. לא כל כאבו, אבל כאבו על העושר שלו בשעה שאחרים סובלים מעוני, כאבו על הפריבילגיה שלו, בשעה שמאחרים נמנעים זכויות בסיסיות, כאבו על כך שלו יש, בשעה שלאחרים אין. הכאב שהוא התבקש לדבר עליו. הכאב שרלוונטי לנושא הסרט. הכאב העצום, מתוך רמות של רגישות וטוב לב שקשה בכלל לתפוס בתודעה, שהלך והתעצם עם הזמן, עד שבסופו של דבר הוביל להתאבדות שאין טראגית ממנה, כואבת ממנה, מרגשת ממנה. התאבדות מתוך כאב עצום ובלתי נסבל, שכל מקורם וכל מהותם, הוא כאב על גורלם וסבלם של אנשים אחרים. האם אי-פעם ראיתם נשמה כה יפה? האם אי-פעם ראיתם לב כה גדול?

בסרט, לוק נותן לנו הצצה לכאבו זה.

כאבו יפיפה, מרגש ובוגר להפליא, בוודאי שלגילו. כאבו מנגן על מיתרי הלב. כאבו מרטיט את הנשמה.

לוק מופיע בסרט ומדבר מספר פעמים בודדות, כמות זמן המצטברת לכדי לא יותר מרק כמה דקות, אבל הוא משאיר אחריו רושם חזק ועוצמתי, והשפעה עמוקה.

אלו הם רק חלק מתוך דבריו של לוק בסרט:

"כשאני הולך על-יד פרויקט השיכון של צ'לסי (פרויקט של דיוק ציבורי לעניים), אני רואה אנשים שמסתכלים עליי אחרת, מסתכלים עליי כאילו אני ילד לבן, עשיר, פרפי (מילת סלנג ל"נער צעיר ממשפחה עשירה שהולך לבית-ספר יקר"), והם בטח חושבים שאני מסתכל עליהם כעל...(משתהה)...עניים, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה), אנשים שהם נחותים ביחס אליי, רק בגלל שאולי יש לי יותר משאבים באותו זמן".

"אני תמיד הסתכלתי על הבית שלי כעל...(משתהה)...דבר שיש לי ושאני לוקח כמובן מאליו, אבל אז, יום אחד, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה), הייתה לי את המסיבת יום הולדת שלי, והרבה ילדים באו, שלא היו בבית שלי קודם, ואמרו שהוא כאילו ענקי ומה לא, כאילו, זה באמת שם דברים בפרספקטיבה, שוואו, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה) יש לי הרבה, כאילו, אני מאוד בר מזל להיות איפה שאני".

"(מסתכל הצידה במבט נוגה ומהורהר, מוזיקה מרגשת ויפיפייה מתנגנת לאיטה ברקע בשעה שלוק שקוע במחשבותיו וחושב על דרך לנסח במילים את מחשבותיו היפיפיות על הכאב היפיפה שלו על מחסורם של אחרים, כפי מה שזה בא לידי ביטוי בסיטואציה מתוך חייו שעליה יספר לנו בתוך מספר רגעים. לאחר כמה רגעים ממושכים, הוא מתחיל לדבר) אני נכנסתי למעלית בבניין שלי יום אחד, ואני גר בקומה ה-49, והחצי התחתון של הבניין, הוא קומות לדירות לאנשים מעוטי הכנסה. אישה והילד הקטן שלה, שהיה אולי בן שנתיים, שניהם אפריקנים-אמריקניים, הם לחצו 14, והוא אמר 'וואו, אתה גר כל הדרך עד שם למעלה', ואני אמרתי 'כן, אני כן', והוא אמר 'וובכן, אני גר כאן למטה', ואז בנקודה ההיא לא ידעתי מה לומר, כאילו, יכולתי לומר 'או, קול', אבל אז חשבתי על איך שהאמא יודעת שאני לא חושב שזה קול, כאילו, היא חושבת שאני חושב שאני מעליהם והם נחותים ממני, ושחברתית אני נעלה ודברים כאלה, ו...אה...(משתהה) אני אף-פעם...(משתהה)...אף-פעם לא חשבתי על זה קודם".

סיימנו.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

לוק הוקינס, איפה שלא תהיה, ולמרות שמעולם לא נפגשנו, רציתי שתדע שאני מגיע ממשפחה דומה לשלך, עם מעמד כלכלי דומה לשלך, שאני שואל את עצמי שאלות דומות לשאלות שאתה שאלת את עצמך, ומתמודד עם אותן סוגיות על הלגיטימיות של העושר בעולם של עוני, ועל הלגיטימיות של להיות מישהו שיש לו, בשעה שלאחרים אין.

לוק הוקינס, איפה שלא תהיה, רציתי שתדע שאני מזדהה איתך מאוד, ושדבריך הותירו בי רושם עז, השפיעו עליי עמוקות, נחרטו בליבי, ויישארו איתי למשך שארית ימי חיי.

לוק הוקינס, רציתי שתדע שסיפורך נגע בי. רציתי שתדע שסיפורך ריגש אותי מאוד. רציתי שתדע שסיפורך הזיז משהו בחלקים העמוקים ביותר של ליבי ונשמתי.

לוק הוקינס, נוח על משכבך בשלום, ילד יפיפה, נשמה יפיפייה.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

ואז אני לא דואג יותר.

מה דעתם של החברים? הטעם שלי בנאלי ומשעמם, או קלאסי ונצחי?

אשמח לחוות דעת נוספות שיוכלו להבהיר לי האם אני צודק או לא, יעזרו לי לסגור את הפינה הזאת סופית (בין אם אקבל את התשובה שהייתי רוצה ובין אם לא), רק כדי שאדע איפה אני עומד ומהי הדרך הנכונה להגדיר את הטעם שלי, מה שיאפשר לי להגיע לתשובה סופית ומוחלטת ולהשלמה, ולהניח את הנושא מאחוריי אחת ולתמיד

 

[dory30]

נועה ארגמני חגגה במסיבה והסעירה את הרשת | צפו - וואלה סלבס

מי שנחטפה על ידי החמאס יחד עם בן זוגה וחולצה מהשבי, הגיעה ל'מסיבת חזרה לחיים' יחד עם החברים הקרובים והמשפחה. למרות התיעודים המנחמים, היו גולשים שנכנסו בה

celebs.walla.co.il

 

[hrpbiiapnrpeltework]

בכמה שבועות האחרונים, אני חושב עליו יותר ויותר.