על הבקר, אמא בגן שואלת אותי:

[Anti Gone]

סדר הפוך

בגיל 4 הייתי בטוחה שאמא שלי היא אמא שלי ואבא שלי הוא אבא שלי. לא היה דבר בטוח יותר. אבל 20 שנה מאוחר יותר נפלתי על תעודת הלידה שלי שבה גיליתי שם משפחה לא מוכר צמוד לשם הפרטי שלי. 20 שנה מאוחר יותר הבנתי שהסדר שבו ראינו, אני ואחותי, את האלבומים לא היה נכון. לא יודעת איפה הייתי כשהוריי התחתנו אבל אני יודעת שכבר נולדתי.

 

[ערבהאיןקץ]

וואו-

וזה שינה לך משהו? השתנה היחס שלך אל אחד מהם? לשניהם? לעצמך? לאחותך?

 

[Anti Gone]

קצת יותר לעומק

יש לי נטייה לענות לך ישר 'כן, זה שינה הרבה' אלא שאולי נכון יותר להגיד שהסוד מתמיד השפיע ולאו דווקא הגילוי. כן, שינה הרבה. בעיקר כי לא ענו לשאלותיי. כששאלתי את אמי 'למה הסתרת?', ענתה כי 'זה לא היה חשוב'. כששאלתי 'אם זה לא חשוב אז מה הבעיה לספר?' שתקה, כששאלתי 'מי האיש מאחורי שם המשפחה הלא מוכר?' ענתה 'בעלי הראשון' וכשסוף סוף הגעתי לשאלה שכבר שרפה לי את הלשון 'אם אבא הוא באמת אבי' אמרה 'זה ברור, איך את יכולה לשאול כזה דבר' והתחילה לבכות. מאז לא דיברנו על זה ובקשה ממני לא לספר לאחותי, שהיא תספר לה. אחותי שמעה על זה לפני כמה שנים מסבתא שלנו, הרבה שנים אחרי. רק אמרה 'מזל שאני נולדתי אחרי'

 

[יסמין@]

מאוד מאוד חבל. שמירת סוד

במשפחה היא דבר כל כך לא רצוי ופוגע והורס... וזה תמיד מתגלה בסופו של דבר...

 

[אבא גאה]

../images/Emo24.gif

וכאמור, אני באמת מאמין שלו מלכתחילה היתה גלויה איתך היה לך הרבה יותר קל. וגם לה היה יותר קל, לא היתה "נפגעת" משאלתך הלגיטימית לחלוטין. ושוב

ולמה אחותך חושבת שיש לה מזל בכך שנולדה אחרי?

 

[Anti Gone]

מה ? לא ברור ?

כי היא נולדה עם השם הנכון ובזמן הנכון, ולה לא הייתה שאלה כזו "האם אבא הוא באמת אבי?"

 

[ערבהאיןקץ]

תגידי -

איך את קוראת לו - לבעלה הראשון של אימך? בדיבור? במחשבותייך? ולשני?

 

[Anti Gone]

אבא הוא אבי

לבעל הראשון אני לא קוראת. לא בדיבור ולא במחשבות. הוא קיים כשם, הוא שייך לעבר הלא מסופר של אמי, דבוק אלי כאותיות ליד השם שלי. לבעל השני (וכבר לא - הם התגרשו) אני קוראת אבא, כי ככה הוא בשבילי מתמיד. נכון יישאר בי לעולם ספק, סדק, שאלה אבל השאלה היא יותר לגבי ההסתרה.

 

[ערבהאיןקץ]

אני לוקחת את הדברים שלך

למקום של הלבטים שלי... יש לי בת שאומצה. מהיום שהגיעה אלינו, אנחנו מספרות לה מדי פעם, כמה חיפשנו אותה... ואיך נסענו רחוק-רחוק להביא אותה. אבל, שלא כמו הרבה מאמצים אחרותים, לא עשינו "ספר אימוץ" , אנחנו לא חוגגות "יום אימוץ" ואיכשהו אין לנו בתכניות לעשות איתה טיול שורשים למחוזות הלידה שלה... שאלת ההסתרה, מידת המשמעות של העבר, וכל זה, מעסיקות אותנו מדי פעם.. זה בטח מאד אינדוידואלי... אבל - יש לך משו להגיד לנו על זה?

 

[Anti Gone]

סיפור או הסטוריה

כל ילד רוצה לדעת מה הסיפור שלו, כל ילד מחפש, בוחן, מגרה את "מיתוס היוולדותו" ומשתייך מתחזק, מתפתח אליו וממנו. קשה לי לבחור את המילים שלי. אני מרגישה המון רגישות בהודעת שלך ואני מפחדת להשתמש במילים שתפרשי אחרת ממה שהתכוונתי... (אז סליחה מראש אם דרכתי מעבר לגבולות המותר) נדמה לי- מהלב ולא מנסיון- שאולי עוד יותר לילד/ה מאומץ/ת הסיפור הזה בונה אותו/ה וחשוב לו/ה כי למרות כל האהבה שיש בו/ה ומקבל/ת עכשיו, יש צלקת לא נשכחת של דחייה או ויתור מהאם הביולוגית (אני לא רוצה להיכנס כרגע לסיבות ונסיבות). היא לא אם שנהרגה או מתה או לא הייתה. היא אם שנטשה את הילד/ה שלה. אז הסיפור שאת (לא מבינה מההודעה שלך למה היא ה"בת שלך" אבל הגיעה "אלינו") מספרת לבת שלך נותנת לה נקודת התחלה שממנה היא יכולה להמשיך. ונראה לי נכון (עוד פעם מהלב ולא מנקודה מקצועית) לא להדגיש את יום האימוץ כי אותו יום הוא יום שבו נפגשתן אבל לא היום שבו היא נולדה. כך את מספרת את הסיפור כי ככה הוא נכון וקיים עבורך ועבור הבת שלך. אלא שבכל זאת עצרת במילים שלי ונתקעת ליד "הסתרה". וכאן הכל עניין של הרגשה. האם כשאת מספרת את הסיפור את מרגישה שאת מסתירה ממנה משהו, שאת מעלימה חלק מההיסטוריה שלה?

 

[ערבהאיןקץ]

../images/Emo140.gif../images/Emo51.gif

"הבת שלי" - ככה אני על כל אחד/ת משלשתם: הם שלי

אני תמיד אומרת שהורות היא מתמטיקה שונה, שבה ילד שייך 100% לכל הורה - ובכל זאת יש 100% הורות

. כן. עצרתי ליד "הסתרה" - כי תמיד יש מקום, שבו אי חשיפה - עשוי להתפרש כהסתרה... כמו שאנחנו מסתירותים מילדנו את חיי המין שלנו (או לא חושפות...) כמו שאנחנו מסתירותים לילדנו את הויכוחים בנינו בשאלות חינוכיות - ומשתדלות להציג הסכמה הורית... תמיד שאלת הגילוי והחשיפה - נותרת עניין של מידה. נניח - מצב היפוטתי, שידעתי שהורתה הביולוגית היתה זונה נרקומנית (לא נכון!) - האם הייתי צריכה לחשוף? להסתיר?

 

[יסמין@]

בקשר לספר אימוץ

גם אני אימצתי את בתי, ואפילו מאותה תפוצה

יש סוגים שונים של ספרי אימוץ, ונראה לי שאפשר לחלק אותם בעיקר לשני סוגים: * ספר באורכים שונים (מקצר מאוד ועד ארוך) שבו מסופר כל הסיפור מא' ועד ת' בלווית תמונות ומזכרות שונות * אלבום תמונות, שבו יש תמונות המספרות את הסיפור וליד כל תמונה כמה מילים אני סיפרתי לבתי את סיפור האימוץ שלה מהתקופה הראשונה שלנו ביחד כסיפור שלפני השינה. אמנם לא כל לילה, ותלוי בחשק ובתקופה - היתה תקופה שסיפרתי לעתים קרובות והיתה תקופה שסיפרתי לעתים רחוקות. את הסיפור ליוויתי עם כל מיני אמצעים דרמטיים (מטוס צעצוע וכו' וכו') וזה היה סיפור כייפי כזה שהיא מאוד אהבה לשמוע. חוץ מזה, כתבתי קובץ וורד ארוך ובו סיפרתי את הסיפור ושילבתי תמונות סרוקות רלוונטיות. נוסף לכך, הכנתי מצגת פאואר פוינט המספרת את אותו הסיפור בתוספת איורים שונים (קליפ ארט). וכמו כן הכנתי אלבום תמונות מאוד מפורט ולפי הסדר של ספר האימוץ ובו תמונות רבות שליד כל תמונה כתבתי משהו. זה לא שכל הזמן אני מראה לה את החומר הזה. הראתי לה כמה פעמים את ספר האימוץ ואת מצגת הפאואר פוינט שהיא מאוד אוהבת. הראתי לה את אלבום התמונות כמה פעמים והנחתי אותו על מדף נמוך - אם היא תרצה היא יודעת היכן הוא. אני מתכוונת מדי פעם לעדכן מעט את ספר האימוץ שלה ואת מצגת הפאואר פוינט בהתאם לגילה ולהבנתה ולשאלותיה. ובעצם סיפור האימוץ המסופר מדי פעם בעל פה מתעדכן לפי שאלותיה ואירועים שמזמינים שיחות בנושא. כתיבת ספר האימוץ היתה תהליך חשוב קודם כל **עבורי** . הוא עזר לי לעבד את הרגשות ואת המחשבות ולסדר את הסיפור (למשל: איך מתחילים את הסיפור? בי - מאוד רציתי ילדה וכו' וכו' או בה? יש שתי פתיחות בספרי האימוץ שאני ראיתי). ספר האימוץ כבר קיים. אותי זה מרגיע. ייתכן שתהיה תקופה שהוא ישמש אותנו יותר. התמונות כבר סרוקות וקיימות ומסודרות באלבום התמונות - כשתגדל יותר ייתכן שתתעניין בו יותר. אותי זה מאוד משמח שהכל מסודר ומאורגן וקיים ושכשתגדל היא תראה שיש אלבום תמונות גדול שמוקדש לה ולסיפור שלה, ושכל המידע בהישג ידה. מבחינתי זה מקרין פתיחות לנושא ואפשרות לשוחח עליו. ושוב, זה לא הנושא המרכזי או העיקרי בחיינו ובחיי היום יום שלנו ולעתים זה בכלל לא הנושא ולא האישיו כלל. אבל זה קיים. יש לזה מקום של כבוד. יש אלבום וסיפור ומצגת. ואפילו אם היא תסתכל בזה רק פעם בשנה או פעם בכמה שנים - זה קיים כשתרצה ותצטרך, בכל גיל.

 

[ערבהאיןקץ]

לשאול מותר...

ולגבי התשובות: לא בחרנו *לא לעשות* ספר אימוץ. פשוט - לא בחרנו *כן לעשות*. כיום היא בת חמש, והיא בעיקר מעוניינת לנסוע ללטף אריות בקניה ולהגן על חיות הבר... (בהשראת פליקס?). ברור לנו שאם היא תרצה לנסוע לאסוף שורשים במזרח אירופה - ניסע איתה.. אבל בהחלט רק אם היא ממש תירצה... (אגב, לי יש שורשים ממש ליד אותו פיסטין!). היא אומצה בהיותה בת שנתיים ושבוע, ונראה לי שאת רוב השאלות על העבר - כבר שאלה... וקיבלה תשובות.

 

[בשקט]

לי יש הרבה שאלות על זה. מותר ../images/Emo35.gif

שואלת בכל מקרה, מקסימום לא תעני. שלח לחמך... מדוע בחרתן לא לעשות "ספר אימוץ" ? אני חושבת שאני מבינה למה לא לחגוג "יום אימוץ", בעיקר אם יש עוד ילדים בבית. לא הייתי רוצה לחגוג לילד אחד יומולדת, ולאחר יומולדת וגם יום אימוץ, או רק יום אימוץ. ובעניין טיול שורשים – ההחלטה היא לא לנסוע איתה, או שאתן לא רואות צורך אבל אם היא תרצה אתן לא תתנגדו ? בת כמה היא היום ? כבר שואלת שאלות על העבר ? ובאיזה גיל אומצה ?

 

[דרורית דרור]

נראה לי אנחנו כולנו קצת מסתבכים

במינוחים. אומרים את אותו דבר וקוראים לזה בשם קצת שונה, לא? קשה לאללה להיפטר מכל הטייפים האלה של הרגשות והשפה שהכניסו לנו. אבא או אמא. למה יש כאלה שמתעקשים לקרוא לאנוש שהם הזדיינו איתו שתיים וחצי פעמים, ומזה נולד ילד, אבא? יצור אנוש שאין לו כלום עם הילד. בגלל הטייפים והחברה הן יוצרות כמיהה תמידית בלב הילדים. ואחר כך קוראים לזה "טבע"... אז מי מוכנ/ה להיות האקדמיה לעברית הומולסבית ולהחליט אחד ולתמיד על המילים שלנו?

 

[דרורית דרור]

ואני מתחילה...

אשלק בשרק...

 

[אדמה טובה]

ואללה, את זה אפילו אני זוכרת!

אשלק בשרק לכולכמן!

 

[ערבהאיןקץ]

אשלק בשרק לכולך ../images/Emo24.gif

איך שלומכם?

 

[אדמה טובה]

תודה, מותק. שלומנו אוי.

כולם חולים כבר שלושה ימים. פיצי ישן, בוכה וצופה בטלויזיה, בובון משתעל עם ליחה וצורח אני מנגבת לכולם עם 39.5 - בחיים לא היה לי כזה חום. ואתמול גם האיש חטף ואני לא בטוחה אם התנסית בזה איך מתנהג גבר חולה... רק בריאות!

 

[ערבהאיןקץ]

אוי.. מותק שלי... איזה בעסה !!

סירופ סמבוכל? ויטמין C? אדים של אקליפטוס+עץ התה בכל הבית? אינולה נגד החום? יש לכם הכל???