על הקדושה
אין דבר שיש לו משהו, יהיה אשר יהיה, מצד עצמו. זה לא נכון רק לגבי קדושה, אלא אף לגבי קיום, תועלת, שימוש, משמעות, צורך וכו'. לפיכך זה ברור שלשום דבר אין קדושה מצד עצמו, וזאת ללא כל קשר להגדרות של ליבוביץ. דומני שאפילו אצל עובדי אלילים לא תמיד - אלא רק לפעמים, ולא בכל המקומות - ייחסו קדושה לעצמים שונים, אלא רק כשאותם עצמים נתפסו כמלאים באלים וכד' [ויקו, המדע החדש: 490. עמ' 191 בהוצ' שלם, 2009]. כלומר הדברים התקדשו מכח האלים ולא היו בעלי קדושה מעצמם. [בדומה - דומה, אך לא זהה - למה שאמר הרמב"ם על הצלמים: "כמו כן אומר אני, שהעילה לכך שהפסילים נקראו צלמים היא שמה שרצו להשׂיג בהם היא המשמעות שייחסו להם מן הסברה, לא תבניתם והמִתאר שלהם". מורה נבוכים א, א].
בבלשנות אנו טוענים שתופעת החילון היא אחת מהדרכים של הרחבת הלקסיקון האנושי. לכן קבילים בלשוננו היום ביטויים כגון "אני מקדיש לך שיר", "הבית הזה קודש למפגשים שלנו" וכד'. שימוש חולין שכזה מכונה בפי בלשנים "הרחבת משמעות". כלומר בגרעין השימוש ישנו יסוד סמנטי מקורי, והוא נפוץ אל הקשרים רחבים יותר. מכיוון שהקדשה אינה אלא ייחוד והבדלה של משהו כלפי דבר מיוחד, ברור שניתן להקדיש דבר מה אף לע"ז. לכן הערותיו של שפינוזה, כשהתייחס לקדושת המקרא, קולעות ומדויקות. נשים לב לאופן שבו הוא משתמש בלשונו:
"די להראות כאן מאיזו בחינה [qua ratione] צריך לומר על המקרא, וכן על דבר-מה דומם, שקדוש ואלהי הוא [...] אינו מקיים קדושתו אלא כל זמן שהבריות משתמשים בו ביראה; שכן אם יחדלו מיראתם, מיד תחדל גם קדושתו. אך אם יקדישו את הדבר הזה גופו למעשי-עבירה, הרי הדבר, שהיה קדוש תחילה, סופו טמא ומחולל. דרך משל, אחד המקומות נקרא על ידי יעקב בשם בית אל מפני ששם עבד לאלהים אשר נראה אליו; אבל אותו מקום עצמו נקרא על ידי הנביאים בית און (ראה עמוס ה, ה; הושע י, ה) כי לפי תקנת ירבעם נהגו בני ישראל להקריב שם לאלילים. דוגמה אחרת, המראה את העניין בבהירות יתירה. מלים אין להן מובן מסוים אלא לפי שימושן; ואם לפי שימוש זה תצורפנה באופן שתעוררנה את האנשים הקוראים אותן ליראת-שמים, הרי המלים הללו תהיינה קדושות. והוא הדין בספר הכתוב בצירוף זה של המלים. אבל אם אחר כך יבטל השימוש, עד שהמלים לא יהיה להן שום מובן, או שהספר יוזנח מכל וכל, בין מחמת רשעות ובין מפני שאינם זקוקים לו, הרי המלים והספר יפקעו שימושם וקדושתם. ואחרון אחרון, אם אותן המלים תצורפנה באופן אחר, או ישתלט שימושן בהוראה הפוכה, הרי המלים והספר, שהיו קדושים תחילה, סופם טמאים ומחוללים. יוצא מזה, כי אין דבר קדוש או מחולל או טמא בפני עצמו מחוץ לנפש, אלא בזיקה אליה בלבד" [שפינוזה, מאמר תאולוגי-מדיני, פרק יב, 160-161].
הנה דברי שפינוזה אינם שונים כלל מדבריו של ריב"ז אל תלמידיו: "חייכם! לא המת מטמא ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי עבור על גזרתי". לאמור, התורה הגדירה מעשים מסוימים שצריכים להיעשות באופן מדויק. משנעשו כך, הרי הם קדושים. אחרת, הם חול, או במקרים אחרים, טומאה. ברוח זו קבע גם רבנו כשכתב:
"הטהרה והקדושה אף הן ממטרות התורה, כלומר, נטישת המשגל, הימנעות ממנו או המעטה בו ככל האפשר, כמו שאבהיר. מפני שהוא יתעלה ציווה לקדש את האומה לקבלת התורה ואמר: וקדשתם היום ומחר (שמות י"ט, 10). הוא אמר: אל תגשו אל אשה (שם, שם, 15). הרי שאמר מפורשות שהקדושה היא נטישת המשגל. כן אמר במפורש שהימנעות משתיית יין היא קדושה באומרו על הנזיר: קדש יהיה (במדבר ו', 5), ולשון ספרא: והתקדשתם והייתם קדשים (ויקרא י"א, 44) זו קדושת מצוות וכשם שהתורה קראה את קיום הציוויים האלה קדושה וטהרה, כן קראה לעבירה על ציוויים אלה ועשיית מעשים רעים טומאה" [מורה נבוכים ג, לג].
אין דבר שיש לו משהו, יהיה אשר יהיה, מצד עצמו. זה לא נכון רק לגבי קדושה, אלא אף לגבי קיום, תועלת, שימוש, משמעות, צורך וכו'. לפיכך זה ברור שלשום דבר אין קדושה מצד עצמו, וזאת ללא כל קשר להגדרות של ליבוביץ. דומני שאפילו אצל עובדי אלילים לא תמיד - אלא רק לפעמים, ולא בכל המקומות - ייחסו קדושה לעצמים שונים, אלא רק כשאותם עצמים נתפסו כמלאים באלים וכד' [ויקו, המדע החדש: 490. עמ' 191 בהוצ' שלם, 2009]. כלומר הדברים התקדשו מכח האלים ולא היו בעלי קדושה מעצמם. [בדומה - דומה, אך לא זהה - למה שאמר הרמב"ם על הצלמים: "כמו כן אומר אני, שהעילה לכך שהפסילים נקראו צלמים היא שמה שרצו להשׂיג בהם היא המשמעות שייחסו להם מן הסברה, לא תבניתם והמִתאר שלהם". מורה נבוכים א, א].
בבלשנות אנו טוענים שתופעת החילון היא אחת מהדרכים של הרחבת הלקסיקון האנושי. לכן קבילים בלשוננו היום ביטויים כגון "אני מקדיש לך שיר", "הבית הזה קודש למפגשים שלנו" וכד'. שימוש חולין שכזה מכונה בפי בלשנים "הרחבת משמעות". כלומר בגרעין השימוש ישנו יסוד סמנטי מקורי, והוא נפוץ אל הקשרים רחבים יותר. מכיוון שהקדשה אינה אלא ייחוד והבדלה של משהו כלפי דבר מיוחד, ברור שניתן להקדיש דבר מה אף לע"ז. לכן הערותיו של שפינוזה, כשהתייחס לקדושת המקרא, קולעות ומדויקות. נשים לב לאופן שבו הוא משתמש בלשונו:
"די להראות כאן מאיזו בחינה [qua ratione] צריך לומר על המקרא, וכן על דבר-מה דומם, שקדוש ואלהי הוא [...] אינו מקיים קדושתו אלא כל זמן שהבריות משתמשים בו ביראה; שכן אם יחדלו מיראתם, מיד תחדל גם קדושתו. אך אם יקדישו את הדבר הזה גופו למעשי-עבירה, הרי הדבר, שהיה קדוש תחילה, סופו טמא ומחולל. דרך משל, אחד המקומות נקרא על ידי יעקב בשם בית אל מפני ששם עבד לאלהים אשר נראה אליו; אבל אותו מקום עצמו נקרא על ידי הנביאים בית און (ראה עמוס ה, ה; הושע י, ה) כי לפי תקנת ירבעם נהגו בני ישראל להקריב שם לאלילים. דוגמה אחרת, המראה את העניין בבהירות יתירה. מלים אין להן מובן מסוים אלא לפי שימושן; ואם לפי שימוש זה תצורפנה באופן שתעוררנה את האנשים הקוראים אותן ליראת-שמים, הרי המלים הללו תהיינה קדושות. והוא הדין בספר הכתוב בצירוף זה של המלים. אבל אם אחר כך יבטל השימוש, עד שהמלים לא יהיה להן שום מובן, או שהספר יוזנח מכל וכל, בין מחמת רשעות ובין מפני שאינם זקוקים לו, הרי המלים והספר יפקעו שימושם וקדושתם. ואחרון אחרון, אם אותן המלים תצורפנה באופן אחר, או ישתלט שימושן בהוראה הפוכה, הרי המלים והספר, שהיו קדושים תחילה, סופם טמאים ומחוללים. יוצא מזה, כי אין דבר קדוש או מחולל או טמא בפני עצמו מחוץ לנפש, אלא בזיקה אליה בלבד" [שפינוזה, מאמר תאולוגי-מדיני, פרק יב, 160-161].
הנה דברי שפינוזה אינם שונים כלל מדבריו של ריב"ז אל תלמידיו: "חייכם! לא המת מטמא ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי עבור על גזרתי". לאמור, התורה הגדירה מעשים מסוימים שצריכים להיעשות באופן מדויק. משנעשו כך, הרי הם קדושים. אחרת, הם חול, או במקרים אחרים, טומאה. ברוח זו קבע גם רבנו כשכתב:
"הטהרה והקדושה אף הן ממטרות התורה, כלומר, נטישת המשגל, הימנעות ממנו או המעטה בו ככל האפשר, כמו שאבהיר. מפני שהוא יתעלה ציווה לקדש את האומה לקבלת התורה ואמר: וקדשתם היום ומחר (שמות י"ט, 10). הוא אמר: אל תגשו אל אשה (שם, שם, 15). הרי שאמר מפורשות שהקדושה היא נטישת המשגל. כן אמר במפורש שהימנעות משתיית יין היא קדושה באומרו על הנזיר: קדש יהיה (במדבר ו', 5), ולשון ספרא: והתקדשתם והייתם קדשים (ויקרא י"א, 44) זו קדושת מצוות וכשם שהתורה קראה את קיום הציוויים האלה קדושה וטהרה, כן קראה לעבירה על ציוויים אלה ועשיית מעשים רעים טומאה" [מורה נבוכים ג, לג].
