על הראוי להיות

[בר אiריין]

על הראוי להיות

אשמח אם מישהו יוכל להראות לי כיצד דברי ליבוביץ מתלבשים על האמור לקמן. כפי שנראה לא רק שדברי ליבוביץ אינם מתלבשים על מה שנאמר אלא ההפך. התוספות מציגים עמדה שכולה אנטי תיזה מוחלטת לעמדתו של ליבוביץ. לפי התוספות דלהלן התפילה פועלת, נבואות מתקיימות, ניתן להאריך [או להשלים] את אורך החיים על פי מעשיו של אדם, ואם נתחשב גם בעמדת הגמרא [דקיימא לן דהיכא דהתוס' אינם מרחיבים אזי דפשיטא להו גירסא דגמרא] הרי שניתן להשתמש בשם קדוש כדי לחולל ניסים. זה נכון שישנם דברים שפתוחים לפרשנויות שונות, אך במקרה הנוכחי לא מדובר בפרשנות לגיטימית אלא בחוסר הבנה טוטאלי, או, לחלופין, בדמגוגיה, ואף כזו שאינה מורכבת או עמוקה דיה. דברים אלו אמורים לגבי המקור הנוכחי גופו; לא כל שכן כשנעלה את העמדות של בעלי התוספות במקומות אחרים. גדולי התוספות היו מבצעים שאלות חלום, עליות נשמה, מתייעצים עם נשמות מתים ועוסקים בשמות קדושים [ראו לדוגמה, אפרים א. אורבאך. בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם - כרך ראשון. מוסד ביאליק. 1954. עמ' 337].

תני: שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה: 'איש פלוני ממזר מאשת איש'; וכתוב בה: 'משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי'; וכתוב בה: 'מנשה הרג את ישעיה'. אמר רבא: מידן דייניה וקטליה. אמר ליה: משה רבך אמר (שמות לג, כ) 'כי לא יראני האדם וחי', ואת אמרת (ישעיהו ו, א) 'ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא'. משה רבך אמר (דברים ד, ז) 'מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו' ואת אמרת (ישעיהו נה, ו) 'דרשו ה' בהמצאו'; משה רבך אמר (שמות כג, כו) 'את מספר ימיך אמלא' ואת אמרת (מלכים ב כ, ו) 'והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה'. אמר ישעיה: 'ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה, ואי אימא ליה אישוייה מזיד. אמר שם איבלע בארזא אתיוה לארזא ונסרוה. כי מטא להדי פומא נח נפשיה, משום דאמר (ישעיהו ו, ה) 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב'. מכל מקום קשו קראי אהדדי: 'ואראה את ה' ' כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. 'דרשו ה' בהמצאו' הא ביחיד הא בצבור. ויחיד אימת? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימי שבין ראש השנה ליום הכפורים. 'את מספר ימיך אמלא', תנאי היא, דתניא: 'את מספר ימיך אמלא' אלו שני דורות. זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו, דברי ר' עקיבא; וחכמים אומרים: זכה מוסיפים לו לא זכה פוחתין לו. אמרו לו לרבי עקיבא: הרי הוא אומר 'והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה'?! אמר להם: משלו הוסיפו לו. תדע שהרי נביא עומד ומתנבא (מלכים א יג, ב) 'הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו', ועדיין לא נולד מנשה. ורבנן: מי כתיב מחזקיה? לבית דוד כתיב! אי מחזקיה נולד אי מאינש אחרינא [תלמוד בבלי, מסכת יבמות נ, א]

תוספות, ד"ה משלו:
משלו הוסיפו לו. וקרי ליה תוספת לפי מה שנגזר לפחות ע"י עון והא דאמר בפ"ק דחגיגה (דף ד: ושם) גבי איתתא מגדלא נשיא כי חזינן צורבא מרבנן דמעבר אמיליה מוסיפין ליה אר"י דניחא אפילו לר"ע דאין זה תוספת כיון שנגזרו לשום אדם:
תדע שהרי נביא עומד. וא"ת והלא אם לא התפלל חזקיהו על עצמו היה מת והיתה נבואה בטלה אלא ע"כ אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא א"כ היכי מוכח מכאן דמשלו הוסיפו לו אפי' לא הוסיפו לו משלו וחיה כבר כל שנותיו שנגזרו לו מה שלא נתקיימה הנבואה לפי שחטא ואילו לא חטא ונשא אשה בשנים הראשונים היה מוליד ואר"י דשמא הדורות נגזרו להוולד באותו הזמן ובאותו הפרק שהם נולדים ובשני התוספת נגזר לו להוליד מנשה

 

[iricky]

היה כדאי שתביא תרגום מלא לעברית

בתוספת ביאור על דברי הכתוב שכן אפשר שיש כאן מישהו שאינו שומע לשון ארמי ואינו רגיל בלשון הגמרא.

ובאשר לשאלתך, אף אתה לא נותן דעתך להערתו המתודולוגית של ל', שציטוט מן המקורות לעולם אינו מהווה אצלו אסמכתא או ראיה למשהו, אלא אילוסטרציה בלבד למה שיש בדעתו של ל' לומר. זה לא מחייב את ל' לכוון לדעתו של בעל המאמר המקורי, או לדעתך שלך באשר לאמור בציטוט, לשמור על ההקשר המקורי וכיוצא בהם. מתי סוף סוף תפנימו את זה?
נו, זה מובן מאליו שבעולמו של המקרא התפילה פועלת ונבואות מתקיימות וניסים הם מעשה שבכל יום. דא עקא, שאין אנו חיים באותו עולם. לא אני בלבד, אלא אף אתה ואוריאל וכל הפלנטה הדתית שלו אינכם חיים באותו עולם. תחזרו לקרקע המציאות.

 

[אשר אטדגי]

והקדמני חכם ובר אוריין. ואמשיך באפיזודה מעניינת בהקשר זה

כאמור, הדברים ברורים ופשוטים. הצהרתו של לייבוביץ, ועדות בעל דבר כמאה עדים דמי, שלא דרכה כף רגלו בישיבה וכו' הביאה אותו למשוגות בעניין, שכל אוחז סטנדר בישיבה לא היה כלל מעלה על דעתו. ומענין הדבר בהקשר זה דייקא, כלומר במהות הפרפקטביליזם, שדבריו הנוספים בהקשר זה, כלומר אתו דבר הראוי להיות וכו' באותה גמרא דשבת דף קנ"א (אגב, שוב מחוסר היכרותו את המאטרייה לייבוביץ ייחס זאת לדברי מדרש עלומים, והדברים מפורשים בתלמוד עצמו כאמור, אבל את העיקרון הוא הבין היטב) "רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו "וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה" - אלו ימי הזקנה. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה". הם ממש כפי מה שניסה להוכיח ומדוע הסתמך זה על תוספות כאשר כלל לא התכוונו לזה, אלא על כרחך לומר שאותה סלידה שהזכרת שהדירה רגליו ממקום מים חיים, הביאה אותו לכמה שגיאות בעניין זה, שהן ממש אלמנטריות. בכלל, אם היה יודע שבעלי התוספות עצמם בכל הש"ס לא מדברים על עניינים רעיוניים (או מה שחברנו אוריאל מרגלא בפומיה לומר: "פילוסופיים") אלא על אנליזה טהורה וחדה כתער של דברי הגמרא, הוא כלל לא היה מעלה בדעתו להביא מהם ראייה. אבל נעזוב את זה כרגע.

אני רוצה לספר לך איזו אפיזודה מלפני כחצי שנה בערך שהייתי נוכח בה הקשורה לעניין זה בכללותו. ולעיתים, אפיזודות מעין אלו, מסבירות את כל הדיונים המופשטים הללו באחת. אתן הקדמה קצרה מאוד לעניין הנדון. לייבוביץ בשתי שיחות לפחות, מוקלטות באתר זה אפילו, ניבל את פיו כלפי הגר"ע יוסף ז"ל משום שהורה לתלמידיו ששאלוהו לא ללכת אל אחותו נחמה ז"ל כדי ללמוד ממנה תורה. לא אחזור כמובן על הקללות, אך אוסיף שתוך יום או יומיים, ממש בהקלטה אחרת, חזר בו מהדברים, משום שנחמה ביקשה אותו לעשות זאת, ואמר לאישיות אחרת שהגר"ע יוסף אומנם לא פסק כך, אאבל תלמידיו אמרו לה שהוא אמר שאין שום הלכה שאוסרת זאת אך הדבר לא ראוי. וכך זה נשאר אצלי שנים הרבה כדבר מה שהגר"ע יוסף אמר או נתכוון בו (ואישית אוסיף, שדבריו היו לי פלא גדול מכיוון שהכרתי את עמדתו של הגר"ע יוסף ככלל בהלכה, המתירה אפילו לנשים לדון בימינו. אך בכל אופן, נאמן עליי היה איש אשכולות זה).

לפני כחצי שנה, כאמור, הוזמנתי לפאנל בקתדרה בהרצליה ביום חמישי שלפני שבת פרשת "שלח לך" לשוחח על עניין קדושת הארץ וכו', שהשתתפו בו עוד שניים: הרבנית עדינה בר שלום שהיא בתו של הגר"ע ופרופ' בנימין בראון. בתום רב שיח זה, שוחחתי, מה שנקרא "במסדרון", עם פרופ' בראון אודות הדיון שזה עתה סיימנו, ומטבע הדברים (קדושת הארץ או לא?) לייבוביץ אשר אין ספק שאני כמעט חסיד שוטה שלו, עלה בשיחה זו. הרבנית בר שלום שמעה את שיחתנו, או יותר נכון את המילה לייבוביץ' בשיחתנו, ופרצה לשיחה בספרה איזו אנקודוטה מעניינת מחיי אביה ונחמה לייבוביץ (היא חשבה שאנחנו מדברים על נחמה, ולא על ישעיהו) אבהיר מייד, אני לא אגזים אם אומר שלדעתי הרבנית בר שלום שמעה על ישעיהו רק בהקשרים פוליטים מסויימים, ודומני כי מעולם לא קראה אפילו מאמר אחד שלו. כלומר היא לא הייתה חשודה באיזה עניין מוטה כלפיו מבחינת הגותו, או בבחינת מה שאנחנו דוברים בו, שהזכרתי לעיל אודות אביה. בכל אופן היא שחה על פי תומה, באומרה כך (אינני זוכר את הציטוט המדוייק, אבל בהחלט הדברים זהים): "אתם יודעים שאבא שלי שהייתי נערה, היה קורא לי בזמן שנחמה הייתה נותנת שיעורים ברדיו והיה אומר לי: 'עדינה אני רוצה שתלמדי הרבה כדי שתהיי כמוה. תלמידה חכמה שנותנת שיעורים". אני ביקשתי מהרבנית ממש, אבל ממש, שתחזור על מה שהיא אמרה, ופרופ' בראון שמכיר כמוני מה בדיוק אמר לייבוביץ בהקשר זה גם החזיק החרה אחריי, והיא חזרה בדיוק: "כן. הוא אמר לי שהיא תלמידה חכמה, ושאני צריכה להיות כמוה והוא אפילו היה צוחק איתי: 'נו, היום לא שמעתי אותך ברדיו? מתי נשמע?') בראון ניסה באותו רגע להזכיר את הסיפור ההוא, ואני, וייתכן שזה היה מעשה שטות, החזקתי בידו, ליטרלי, וביקשתי ממנו שלא לעשות זאת, מפאת כבודם של שני המנוחים.

מה יוצא מאפיזודה זו? דבר פשוט מאוד, חוסר היכרותו את עולם הישיבות ואת עולם הרבנים עליהם הוא דיבר רבות, ובדרך כלל לא לשבח, בגלל סלידתו הביא אותו לשגיאות ושגיונות אשר טובה השתיקה הייתה להם בבחינת: "חכמים היזהרו בדבריכם שמא מתוכם וכו'".

 

[חיים פרידמן1]

איני רואה סתירה בין הדברים

הרב עובדיה תמך בנשים שלומדות ומלמדות אך חשב שאין זה ראוי שגברים ילמדו מהן וכבר אמרו חכמים תבא מארה על אדם שאשתו מברכת לו.

 

[אשר אטדגי]

ודאי שלא, הגלים האלקטרו מגנטיים המוליכים את הקול נשמעים

רק אצל נשים ולא גברים. מה שנקרא, רדיו מהדרין. פרס נובל, ידידי.

 

[חיים פרידמן1]

לשיטתיה ששמע גם את אום כלתום דרך הרדיו...

 

[חיים פרידמן1]

לגמרא אודות הימים שאין בהם חפץ אין שום קשר למאמציו של ל'

להעברת האמונה בנבואה ובימות המשיח (כמו כל תכני האמונה) מהמישור הקוגנטיבי לקונאטיבי. רשב"א אמר שאין חפץ בימות המשיח (למי שלא זכר את בוראו בימי נעוריו קרי קודם בואו...) שברור שאכן יבוא ולכן צריך להזדרז...
העברת האמונה מהמישור הקוגנטיבי לקונאטיבי היא חידוש של ל'. וכיוון שחידוש זה נועד לשמר את הדת היהודית הקיימת ולא לייסד דת חדשה הוא הוכרח להישען על המקורות למרות שבהכרח הוציאן מפשטן.

 

[אשר אטדגי]

צו לערנען..

את הגמרא הנ"ל ומשמעותה.
לגבי המשפט: "העברת האמונה מהמישור הקוגנטיבי לקונאטיבי היא חידוש של ל'" פייר, לא הבנתי מילה. בטח לא בהקשר הנוכחי.

 

[חיים פרידמן1]

זה שהנביא מדבר על מה שראוי להיות

וזה שהמשיח לעולם יבוא קשור לכך שהאמונה לדעתו של ל' שייכת למישור הרצון ולא למישור הידע. לכן אין הנביא יודע מה יהיה אלא מה ראוי להיות (בתחום הרצון) ואנו לא יודעים שהמשיח יבוא (אליבא דל' ולא לדעתי) אלא אומרים שראוי שיבוא. כל זה קשור לכך שהאמונה אינה ידע אלא תפיסה בדבר הראוי. אף פעם לא חשב כך א יהודי. כולם היו בטוחים שהמשיח אכן יבוא ובאותה גמרא שציטטת לא כתוב משהו אחר. המשמעות זה משהו שאתה מלביש.

 

[אשר אטדגי]

מילא רש"י, ראשונים כמלאכים

אבל גם לייבוביץ לא להבין? לייבוביץ דיבר במישור מה שקרוי במונחי אקדמיה, "פרפקטביליזם" - כדבר מה הראוי לחתור אליו ולעולם לא תוכל להשיגו בבחינת קדושים תהיו (ולעולם לא תוכלו להיות) כי קדוש אני (כי רק הקדוש ברוך הוא קדוש ומושלם). והוא, כהוגי דעות עמוקים וגדולים ממנו לפניו הביעו דבר זה שהתורה עצמה מנחה אותך לשאוף לדבר מסוים על אף שרק בזמן מסויים ("אחרית הימים") אולי תוכל להשיגו, והיו הוגים גדולים מאוד בעולם הרבני, אפילו בדורות האחרונים (הרב חרל"פ הוא דוגמה מובהקת לכך) שטענו שדבר זה לעולם גם לא תוכל להשיגו. רוצה לומר הדרך היא הכול, והמטרה היא לא כלום. וזו כוונת התנא אלו ימים אשר אין בהם לא זכות ולא חובה, והם אין לי בהם חפץ. (הסיבה לכך היא איברא נכון, שימים אלו אין בהם בחירה, ולא שווים לדבר והוא בבחינת דאמרו רז"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה).

וכל זה אינו מתייחס למהות הדבר עצמו, כלומר מה אכן יהיה באחרית הימים, ואם היא תתרחש בפועל, אלא לדעת הסוברים שאחרית הימים היא ימים שאין בהם בחירה אלא דעת ה' ממש (שלא כדעת שמואל), כלומר זהו האידיאל, אזי החתירה לאידיאל זה, רק לה יש משמעות, ולא השגת האידיאל לכשעצמו, וזהו מאמר התנא.

________
לגבי מה יהיה "באמת" באחרית הימים? אזכיר את דברי הרמב"ם, שכידוע לא היה ריק ופוחז, אשר אמר בשני מקומות: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח בטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג" (הלכות מלכים ומלחמותיהם יב, א) וכן, "אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך" (הלכ' תשובה). ואותו עולם כמנהגו הולך שבו לא ישתנה טבע האדם והוא כמאמר שמואל "אין בין העולם הזה וכו' כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" ואנחנו בהחלט מבינים מהי כוונת הדברים, וכדברי המורה עצמו בפ"א במו"נ: "..כבר התברר ואפילו הוכח שמעלות המידות הן הכנה למעלות השכליות. ולא ייתכן שישיג דברים שכליים אמיתיים, כלומר מושכלות
מושלמים, אלא איש שמידותיו מאומנות מאוד, שקט ושלו. ש אנשים רבים שמטבע לידתם יש להם נטייה מזגית אשר אין עמה
שום אפשרות לשלמות... תמצא בין האנשים בני אדם בעלי קלות דעת ופחזות, אשר תנועותיהם הבהולות מאוד, הבלתי מסודרות,
מצביעות על הרכב פגום ומזג רע לאין שיעור. באלה לא תראה שלמות לעולם; להשתדל למענם בעניין זה הוא סכלות גמורה מצד
המשתדל..."
לייבוביץ, שלא אוהב סתירות ואנטינומיות ככלל, ואם ניתן ליישבן כך הוא עושה, ראה פרדוקסליות בדברי הרמב"ם אשר מצד אחד ראה בימות המשיח ומלאה הארץ דעה את ה' כלומר שאדם יכול לדעת את ה' (אגב בניגוד גמור לרוב ככל הוגי הדעות בתקופתו) ומצד שני עולם כמנהגו הולך שבו לא ישתנה הטבע כלל והאדם נשאר אותו אדם. ללייבוביץ היה האומץ ליישב זאת שלא כדברי קדמונינו על הרמב"ם, שטענו שבמקומות שיש סתירה בהגותו של הרמב"ם יש ליישבה בצורה כזאת שהרמב"ם התכוון לאומרם בדרך הסתר מכיוון שהדברים לא יכולים להתבאר, כשיטתו של אבן תיבון בדברי הרמב"ם: "..ואשר מהם נאמרו לצורך ההסתר פן יתישב גלוי הבאור במה שלא יתכן לבאר בו...", אלא שבאמת לא יתרחש דבר זה בפועל!

 

[חיים פרידמן1]

זהו ההסבר שלך לדברי התנא

ידיעת ה' ברמב"ם הוא הפרדתו בדעת משאר הנמצאים (מה שמורנו קרא הכרת אלוהים) ולא השגתו ולכן דבר זה הוא אפשרי והכרחי.

 

[אשר אטדגי]

כן. זו דעתו והוא סותר אותה בכמה מקומות

 

[חיים פרידמן1]

מן הסתם רש"י הקדוש לא ידע צו לערנען שהרי לא למד בפונוביז'

וכך הוא מסביר: עשה - צדקה. עד שאתה מוצא - למי לעשות. ומצוי לך - ממון. לא זכות - לא דבר לזכות בו שכולם עשירים. ולא חובה - לאמץ לב ולקפוץ יד.
איך זה קשור לכך שהמשיח לעולם יבוא?

 

[בר אiריין]

האמת

שכבר נמאס לשמוע את הטיעון המגוחך הזה. וכי אין לך עיניים לראות? לא מדובר כלל באילוסטרציה, אלא בהגיית "דברי תורה", לכאורה. גם בהקשר הזה ליבוביץ עיוות את השימוש התקין ב"אילוסטרציה". לתת אילוסטרציה לדבר מה זה דבר שנעשה יום ביומו על ידי כל רב, או בר בי רב, אשר מצטט פסוק ודורשו כדי להעביר רעיון. זה לגיטימי וכולנו עושים את זה. אילוסטרציות אנו רואים, למשל, בליקוטי מוהר"ן, או במש"ך חכמה, או בנפש החיים - אלו מרבים באילוסטרציות ומוציאים דברים מפשטם כדי להביע רעיון. אולם דבריהם תמיד מבוססים על המקור, הם רק מדייקים בו דיוקים, ברם הם אינם נאחזים רק בניסוח הפורמלי של המקור. נתקלתי כבר בעשרות אנשים שמשוכנעים שמה שליבוביץ ציטט זה מה שהגמרא אומרת. הם ממש בטוחים בזה. אנשים שאין להם יד ורגל במקורות וכל ידיעתם מסתמכת על כתבי ליבוביץ יוצאים מופסדים, מכיוון שהם חושבים שהנה הם רכשו ידע שעה שאין בידם מאומה.

לגבי המאמר של התוספות עצמו. בכל ההקשרים שליבוביץ הזכיר את דברי התוס' הללו הוא הביאם כתנא דמסייע ולא כאילוסטרציה. והרי הוא אומר שבמאמר הזה התוספות לימדו אותנו "כלל גדול באמונה". הם לימדו, כלומר אלו דבריהם שלהם, ולא אילוסטרציה. מילא הוא היה אומר את זה בהקשר מסוים כדי "להביע רעיון", אך הוא הפך את הציטוט לחלק ממשנתו הרעיונית. זה חלק מהגותו על אודות הדת של האיש. כשאומרים שיש לכל דבר כמה אפשרויות לפירוש הכוונה היא, בדרך כלל, לאוקימתות שונות, או לדיוקים כאלו או אחרים, ולא לניסוח משפט כדי להביע משהו שכלל לא כלול בתוכנו. מה גם שזה דבר שונה לגמרי מלהביא ציטוט מהגמרא כדי להביע את עמדת בעל הרעיון. יש הבדל ברור בין דברי תורה לבין הגיגים. אם ליבוביץ היה יודע תורה - וכוונתי היא אם הוא היה מעיין בדיונים ובמלחמות בין הפוסקים, כשהם נעזרים במקורות כדי להכריע - הוא היה מבין שניגשים לתורה כדי להביא ממנה ראיות, כלומר לתת לה לכוון את המחשבה ואת המעשה, ולא כדי להפוך אותה למשרתת של הגותנו הפרטית. כמובן שניתן להביא אילוסטרציות, אך זה עניין שולי ולא מהותי. אצל ליבוביץ, לעומת זאת, ההגיגים הם הם המהות. מעולם לא תמצא אצלו דיון תורני מעמיק, או דיוק נבון במקורות. תמיד רק "הגיגים". ותורה מה תהא עליה?

באמת שנעלם ממני טעם הדבר, אך משום מה אתה מבקש להגן על עמדתו בלי לבחון אם זה מוצדק או לא.

 

[iricky]

כי לא הבנתי

למה בדיוק מכוונים אותם דברי התוספות. לפיכך בקשתי תרגום של כל ההקשר.
ובאשר לל' הוא לא התימר להיות פרשן של התורה או של הגמרא או של התוספות, במובן זה שהוא חושף את כוונת הכותב, אלא הוא נתלה בכתוב על מנת להביע באמצעותו את רעיוניו שלו. זו המשמעות של אילוסטרציה. וכל שהוא פיקח לא יסמוך על ל' בלבד אלא יבחן את הדברים במקור ובשאר פרשנים.

 

[חיים פרידמן1]

גם אני עד גיל 20 הייתי בטוח שהמובן של "ונשלמה פרים שפתינו"

הוא שהתפילות הן במקום הקרבנות. מה לעשות? את זה הכניסו לי לסידור לומר יום יום ואת ההפטרה רק פעמים בודדות בשנה. ל' הלך בדרך חז"ל.

 

[u r i el]

אז מה באמת ראוי להיות ?

נראה על פניו שאכן ליבוביץ לא "זרם" עם כוונות התוספות. אין הוא עמנו כדי להגן על קביעה זו. עוד אנו יודעים מכתביו ודבריו שמדי פעם היה הולך אצל "מומחים" לתחומם, ונועץ בהם. לפיכך מוזר שכמי שלא היה איש ישיבה כנראה לא למד את הסוגיה הנ"ל מפי מומחה בתחום. אבל לא זאת הבעייה בעיניי מאחר שכשם שריקי כתב, לליבוביץ היה גלגל הצלה נצחי לכל ה'תנאים המסייעים' שלו - והיא המגמה להשתמש בקודמיו רק לצורכי אילוסטראציה, ואילוסטראציה איננה מחוייבת תמיד לאמינות העניינית החופפת, ותתכנה גם אילוסטראציות אחרות ו/או מנוגדות, שהרי עניינה של אילוסטראציה לצבוע רעיון או מידע בצבעים המושכים את העין ותו לא.

הבעייה היא איפא - לאן הוא לקח את הדברים. הרי הרמב"ם בהלכותיו מביא קריטריונים מפורשים לנבואה, בינהם העתידנות וקיומם של דברי עתיד אלה וליבוביץ וודאי הכיר זאת. כך הוא גם הנביא המקראי והחז"לי. הבעייה אצל ליבוביץ היא המינון החריף של תיבול הגותו הדתית בראציו. זה פשוט לא שייך ! על זה הוא נפל בקרב המאמינים המסורתיים.

לדוגמא ראוי להביא כאן קטע ממדרשי חז"ל ( בראשית רבה ) שאף הם ככל מאמין בר דעת העסיקו עצמם בנבואה.

" .. ויבא אלהים וגו' בחלום הלילה... ", א"ר יוסי אין הקדוש ברוך הוא נגלה על נביאי אומות העולם אלא בשעה שדרך בני אדם לפרוש זה מזה. הה"ד (איוב ד) "בשעיפים מחזיונות לילה ואלי דבר יגונב..." וגו'. מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם ? רבי חנינא בר פפא ורבנן, רבי חנינא בר פפא אמר : משל למלך שהיה נתון הוא ואוהבו בטרקלין וילון מונח ביניהם כל זמן שהיה רוצה לדבר עם אוהבו היה קופל את הוילון ומדבר עמו אבל לנביאי אומות העולם אינו מקפל אותו אלא מדבר עמהם מאחרי הוילון, ורבנן אמרי למלך שהיה לו אשה ופלגש כשהוא הולך אצל אשתו הוא הולך בפרהסיא וכשהוא הולך אצל שפחתו הולך במטמוניות, כך אין הקדוש ברוך הוא נגלה על אומות העולם אלא בלילה : (במדבר כב) ויבא אלהים אל בלעם לילה (בראשית לא) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, (שם /בראשית/ כ) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה,.... "

וכי יש לקב"ה פלגש ? וכי יש לו שפחה אליה הוא סר במחשכים [ ] ?? האין אלה דברי חרפות דמיוניים של המוני העם הנמוכים בדעת והשכל ? לא ! זו לשון הפלנטה הדתית וכל הגותה נובעת ממנה פנימה ולא מבחוץ. מי שאיננו דובר לשון זו, גם אם דבריו משובחים ונעלים נחשב בחוץ. המקובלים נחשבים בפנים כי הם "זרמו" עם לשון הפלנטה הדתית - וליבוביץ בחלק נכבד מדבריו לא.

 

[iricky]

משל הוא רק משל

אין הוא בא לתאר מציאות קיימת אלא לבטא רעיון מסוים. זו דרכם של חז"ל לבטא רעיונות בלשון ציורית של משלים ולא בדרך של הרצאה פילוסופית, כפי שמקובל היום. עצם השאלה אם לקב"ה יש פילגש מעידה על חוסר הבנה מוחלט של תפקידו של המשל, וכל שכן של הרעיון הגלום בו.
השאלות המעניינות באמת הן מהו הרעיון הגלום בשני המשלים שהבאת? מה ההבדל בין המשל הראשון לשני מבחינת אותו רעיון? יש לך תשובות לשאלות אלה?

 

[u r i el]

ליבוביץ לא דבר גם במשלים.

המשלים מקרבים את האדם לבוראו. הפילוסופיה הטרנסצנדנטית מרחיקה את האדם מ"""בוראו""" והופכת אותו עובד את עצמו ( אני מעמיד הכל על הרצון ..., האל מחוץ להכרה .... וכו' ). המאמין הדתי הרווח איננו מעוניין בראציונאליזציה כי הוא חש היטב בסכנה, בנבוכות, ולכן אם הוא למרות הכל ובכל זאת מציץ הצידה לעבר הראציו - מיד הוא נבהל מעצמו ומכניס שבעתיים תובנות אי ראציונאליות. כך זה בסידור, כך זה אצל חז"ל וכך זה שבעתיים אצל המקובלים. ליבוביץ מייצג ראציו יבש וקיצוני ללא פשרות ומקבל כנראה את עמדתו של הרמב"ם בדבר נחיתותו של הכח המדמה, ואין לך משל ללא כח מדמה.

אשר למדרש שהבאתי - רבי חנינא בר פפא מתאר הסרת מחיצות ( רמב"ם ) טוטאלית בין האל לאוהבו ( נביא ישראל ), היינו אינטימיות מלאה שהרי האל קופל את הווילון ומדבר עמו = מרים את הווילון בלשוננו, לעומת קשר אמצעי עם נביאי האומות אתם הוא מדבר ב"הסתר פנים", כשיש מחיצה בינותם. מצב נבואי זה עשוי לפגוע, כך להבנתי, בתכני הנבואה שהרי היא נמסרת מאחורי הווילון. לעומת זאת רבנן מתארים מצב נבואי בלתי אמצעי גם לאלה וגם לאלה, כלומר תכני הנבואה אינם נפגעים כשה' פונה לנביאי האומות, ולכן גם הם עשויים להיות נביאי אמת - אלא שהוא פועל במטמוניות - וכל אדם סביר יודע שהליכה אל פילגש איננה פוגמת באיכות המעשה .... ואני נזהר שלא לומר : אם לא למעלה מכך ...

 

[iricky]

אני מציע רעיון אחר

אין קשר בין הוילון של ר' חנינא למחיצות של הרמב"ם ותורת הנבואה שלו.
שני המשלים כאחד מגלמים את הרעיון שמעמדם של ישראל ונביאיו לפני הקב"ה הוא בכיר יותר ממעמדם של אומות העולם ונביאיהם. ואילו הם נבדלים זה מזה באופן ביטויה של בכורה זו.
אצל ר' חנינא היא מתבטאת ביחסי אהבה שבין הקב"ה לישראל, שאינם קיימים אצל אומות העולם, וכדרכם של אוהבים הם מדברים ביניהם פנים אל פנים ללא חציצה וללא מתווכים. אף דרכם של שונאים ואפילו אויבים לדבר זה עם זה, אך רק באמצעות מתווכים, שהם בגדר אותו וילון.
אצל רבנן מתבטאת הבכורה לא ביחסי אהבה אלא במעמד החברתי והציבורי הבכיר יותר, כמעמדה של האשה לעומת הפילגש. ובאמת דרכם של בני אדם להופיע עם נשותיהם בציבור, אבל את הפילגש הם מסתירים.