......
וַיְהִי, כְּמוֹת אַחְאָב; וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. ווַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם, בַּיּוֹם הַהוּא--מִשֹּׁמְרוֹן; וַיִּפְקֹד, אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל. וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל-יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי--הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל-מוֹאָב, לַמִּלְחָמָה; וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה, כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ. וַיֹּאמֶר, אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה; וַיֹּאמֶר, דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם. וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּמֶלֶךְ אֱדוֹם, וַיָּסֹבּוּ, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וְלֹא-הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אֲהָהּ--כִּי-קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד-מוֹאָב. וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט, הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוָה, וְנִדְרְשָׁה אֶת-יְהוָה, מֵאוֹתוֹ; וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר, פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, אֲשֶׁר-יָצַק מַיִם עַל-יְדֵי אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר, יְהוֹשָׁפָט, יֵשׁ אוֹתוֹ, דְּבַר-יְהוָה; וַיֵּרְדוּ אֵלָיו, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט--וּמֶלֶךְ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מַה-לִּי וָלָךְ? לֵךְ אֶל-נְבִיאֵי אָבִיךָ, וְאֶל-נְבִיאֵי אִמֶּךָ; וַיֹּאמֶר לוֹ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַל כִּי-קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד-מוֹאָב. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, חַי-יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה, אֲנִי נֹשֵׂא--אִם-אַבִּיט אֵלֶיךָ, וְאִם-אֶרְאֶךָּ. וְעַתָּה, קְחוּ-לִי מְנַגֵּן; וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-יְהוָה. וַיֹּאמֶר, כֹּה אָמַר יְהוָה: עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה, גֵּבִים גֵּבִים. כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לֹא-תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא-תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְהַנַּחַל הַהוּא, יִמָּלֵא מָיִם; וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם, וּבְהֶמְתְּכֶם. וְנָקַל זֹאת, בְּעֵינֵי יְהוָה; וְנָתַן אֶת-מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם. וְהִכִּיתֶם כָּל-עִיר מִבְצָר, וְכָל-עִיר מִבְחוֹר, וְכָל-עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל-מַעְיְנֵי-מַיִם תִּסְתֹּמוּ; וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה, תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים.
לא רק שהמלכים פונים אל הנביא להיוועץ עמו לגבי המלחמה, אלא דרכו של הנביא להינבא היא על ידי ניגון. זו ממש דרכה של הפיתיה, להבדיל [ראה, למשל, את דברי אפלטון על המאנטיקה בדיאלוג "פיידרוס"].
לגבי ההשגה שלך בדברי הרמב"ם, שמהם הסקת את מסקנתך, זה נובע פשוט מחוסר הבנה. אותה הלכה ברמב"ם אומרת שברי הנביאים מתקיימים, אלא שיש לכך קריטריונים. זו לא עמדתו של ליבוביץ. אצל ליבוביץ עולם כמנהגו נוהג [עוד ממירה שהוא עיוות], ומעשי האדם אינם משנים מאומה במציאות, כלומר ביחס ה' אל המציאות. למעשה, בתפיסתו של ליבוביץ האמונה שמעשי האדם פועלים אינה אלא כפירה המבוססת על מאגיה ותאורגיה [ראה דבריו על כך בדיונים על "מסילת ישרים"]. העמדה של ליבוביץ בנושא הזה היא עיוות של המקורות. אם אתה מתעקש לאחוז בעמדתו, תפדל. אך כדי לומר לזולתך שעמדתו מבטאת את המקורות עליך להראות זאת מתוך המקורות, ולא על סמך זה שהדבר מתיישב לך בהיגיון.
