על קרקס ולוליינית על חבל דק
קרקס. ישר עובר לך בראש - צבעים, ומוזיקה, וליצנים ופעלולים. משהו שמח, משהו מהנה. גם אהבה. גם האסוסיאציה הראשונה במחשבה על אהבה היא כזו. מענג, מרטיט, מרגש, מסוכן. הרבה פחות מודגש המסוכן, אבל גם קיים שם באיזשהו מקום. יש לי חברה. נשואה. נישואים טובים לדבריה, הוא איש נפלא היא אומרת. אבל אחרי כך וכך שנים חסר לה הריגוש, הניצוץ, התשוקה. לחברה יש מאהב. גם הוא נשוי. הרבה דיבורים ופלירטוטים וטלפונים, המון התרגשות וסכנה, גם אקשן לא מעט. והיא מספרת לי בסודי סודות, חולקת איתי סיפורים מרגשים על רגעים גנובים ומתוקים, על מפגשים סוערים בהיחבא, על טלפונים וליחשושי אהבים, מודה שהיא כבר מאוהבת בו מזה זמן, כולה זוהרת ושבויה בקסם. אין שם שום דיבור על עתיד משותף או עזיבת בני הזוג החוקיים. רומן.ואני שמחה שנחמד לה, מחייכת מול הזוהר שעוטף אותה, באמת, אבל מהמקום שלי בקהל אני רואה בבירור את החבל הדק הזה שעליו היא צועדת, וכנראה שבשל נסיוני שלי בכגון אלה, וגם היכרותי עם ההשלכות האפשריות של המעידה - אני רואה היום הכל. פול פריים. גם את הקרקע החשופה, את היעדרה המוחלט של רשת הבטחון, את הכאב של הפציעה, את מה שיכול להיחרב ללא תקנה אם רק תפספס במילימטר את החבל הדק - ויתגלה דבר הרומן לבעלה. ונחמץ ליבי. כי לא רע לה בבית לחברה הזו שלי, סתם שגרתי. כי בעיניי שלי הסיכון האדיר שהיא לוקחת לא שווה את החורבן הגדול שאורב מעבר לפינה לחייה, לילדיה...- נכון, אני לא שם - בנעליה. אני כאן - עם צלקות הפציעה, עם זכרון הכאב, מעורבב בזכרונות המתוקים שהולכים ודוהים עם הזמן. כבר נאמר פה בעבר שאין התחלה חדשה שמנותקת מהעבר. שהוא הולך איתנו תמיד, שבעצם נוכחותו בזכרון יכול להשביח את ההתחלה החדשה, לגרום לה להפוך לצעידה קדימה ולמנוע את ההליכה במעגל לעבר נקודת ההתחלה. כרגע מרגיש לי העבר כמו אפור שמלכלך את הצבעים החדים של התמונה הזו שלפניי, שפעם הייתה רק זה - מוסיקה, וצבעים, וליצנים - קרקס. אהבה.
קרקס. ישר עובר לך בראש - צבעים, ומוזיקה, וליצנים ופעלולים. משהו שמח, משהו מהנה. גם אהבה. גם האסוסיאציה הראשונה במחשבה על אהבה היא כזו. מענג, מרטיט, מרגש, מסוכן. הרבה פחות מודגש המסוכן, אבל גם קיים שם באיזשהו מקום. יש לי חברה. נשואה. נישואים טובים לדבריה, הוא איש נפלא היא אומרת. אבל אחרי כך וכך שנים חסר לה הריגוש, הניצוץ, התשוקה. לחברה יש מאהב. גם הוא נשוי. הרבה דיבורים ופלירטוטים וטלפונים, המון התרגשות וסכנה, גם אקשן לא מעט. והיא מספרת לי בסודי סודות, חולקת איתי סיפורים מרגשים על רגעים גנובים ומתוקים, על מפגשים סוערים בהיחבא, על טלפונים וליחשושי אהבים, מודה שהיא כבר מאוהבת בו מזה זמן, כולה זוהרת ושבויה בקסם. אין שם שום דיבור על עתיד משותף או עזיבת בני הזוג החוקיים. רומן.ואני שמחה שנחמד לה, מחייכת מול הזוהר שעוטף אותה, באמת, אבל מהמקום שלי בקהל אני רואה בבירור את החבל הדק הזה שעליו היא צועדת, וכנראה שבשל נסיוני שלי בכגון אלה, וגם היכרותי עם ההשלכות האפשריות של המעידה - אני רואה היום הכל. פול פריים. גם את הקרקע החשופה, את היעדרה המוחלט של רשת הבטחון, את הכאב של הפציעה, את מה שיכול להיחרב ללא תקנה אם רק תפספס במילימטר את החבל הדק - ויתגלה דבר הרומן לבעלה. ונחמץ ליבי. כי לא רע לה בבית לחברה הזו שלי, סתם שגרתי. כי בעיניי שלי הסיכון האדיר שהיא לוקחת לא שווה את החורבן הגדול שאורב מעבר לפינה לחייה, לילדיה...- נכון, אני לא שם - בנעליה. אני כאן - עם צלקות הפציעה, עם זכרון הכאב, מעורבב בזכרונות המתוקים שהולכים ודוהים עם הזמן. כבר נאמר פה בעבר שאין התחלה חדשה שמנותקת מהעבר. שהוא הולך איתנו תמיד, שבעצם נוכחותו בזכרון יכול להשביח את ההתחלה החדשה, לגרום לה להפוך לצעידה קדימה ולמנוע את ההליכה במעגל לעבר נקודת ההתחלה. כרגע מרגיש לי העבר כמו אפור שמלכלך את הצבעים החדים של התמונה הזו שלפניי, שפעם הייתה רק זה - מוסיקה, וצבעים, וליצנים - קרקס. אהבה.
