פילאטוס, נהניתי מאד
לקרוא את המחשבות שלך. בעיקר את הניתוח שלך על השוני בין שיפוט אנשים אחרים לשיפוט עצמי. אבל חולקת עליך לגבי המשפטים האחרונים. אני כן חושבת שיש דברים שהם ערך בפני עצמם, כמו משפחה, נאמנות, ועוד דברים. זה לא אומר שהם אינם - כמו שאמרת - נובעים גם מדברים אחרים, אבל, לדעתי, גם כשהדברים האחרים אינם, הערך עדיין צריך להמשיך להתקיים.
לקרוא את המחשבות שלך. בעיקר את הניתוח שלך על השוני בין שיפוט אנשים אחרים לשיפוט עצמי. אבל חולקת עליך לגבי המשפטים האחרונים. אני כן חושבת שיש דברים שהם ערך בפני עצמם, כמו משפחה, נאמנות, ועוד דברים. זה לא אומר שהם אינם - כמו שאמרת - נובעים גם מדברים אחרים, אבל, לדעתי, גם כשהדברים האחרים אינם, הערך עדיין צריך להמשיך להתקיים.
רוב הזמן אני חושבת שערכים ועקרונות נועדו כדי לשרת אותנו, להקל על חיינו, לאפשר לנו קיום שפוי עם הזולת, קרוב ורחוק. מה טעם בערך אם הוא לא מועיל יותר, לא משרת יותר, לא מאיר יותר, אלא מתקיים רק לעצמו? מרגע שנאמנות, למשל, ממשיכה להתקיים רק כי "ככה חינכו אותנו", או ערכים משפחתיים ש"גדלנו עליהם" ממשיכים לשלוט בכיפה גם כשלנו נכון משהו אחר, אנחנו הופכים עבדים של החיים שלנו, הם לא שלנו יותר. אני כמובן לא מתכוונת ש"נאמנות" ו"משפחה" כשלעצמן לא משמעותיות, אלא רק ששווה, כשרע לתפארת, לעצור ולשאול כמה אנחנו מצייתים לחיים כפי שהורו לנו אותם וכמה אנחנו עושים אותם במו ידינו, כמה אנחנו יצירתיים בתוכם. מנסיוני לפחות, מה שחשוב ברוב המקרים הוא האיך. אפשר לפרק "משפחה" (ואני שמה את המלה במרכאות כי לפעמים כל מה שנשאר היא קליפה של משפחה, ריקה מתוכן טוב) ולהרוס את הזולת ואת עצמנו, ואפשר לעשות את זה בחוכמה, בהתחשבות, בכבוד. אפשר "לבגוד" ולאמלל את עצמנו ואת בן-זוגנו, ואפשר להתבונן במציאות באופן אותנטי, שמכבד את עצמנו ואת השינוי שחל בנו, ולגדול מזה.