עם PR ופתאום לא רואה סיבה לעבור

[מתל אביב לטורונטו]

עם PR ופתאום לא רואה סיבה לעבור

הודעה כזו בדיוק כתב "שם בדוי לבינתיים" בחורף 2016 לפני שנתיים:
[URL]http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/1712/180197662[/URL]

והתשובה שלי לאותו בדוי:
[URL]http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/1712/180203542[/URL]

מריץ קדימה שנתיים להיום, ואני מרגיש באותו מקום בדיוק כמוהו.

אחרי לנדינג משפחתי (זוג+3) שכלל חרישה של טורונטו מצד לצד בחודש נובמבר, ביקורים אצל חברים ישראלים בתורנהיל, ר'יצמונד היל, מיד דאון, דאון טאון, מגדל CN ועוד שלל אטרקציות לתיירים חזרנו לארץ עייפים ומבולבלים.

או במילים אחרות, קיבלתי רגליים קרות.

המחשבה על האנרגיה הדרושה להתאקלם במקום מגורים חדש, סביבה חברתית חדשה, קליטת ילדים במערכת החינוך, גרמה לי להזדהות עם "שם בדוי" למעלה. הנקודה הכואבת ביותר היא הגיל. פתאום הרגשתי על בשרי את הקושי להשתנות. כדברי הפילוסוף האנגלי, מורפאוס:

We have a rule...we never free a mind once it reaches a certain age. It's dangerous, and the mind has trouble letting go."

באופן די משעשע, יצא לי לחוות את ה walkin clinic בטורונטו (במשפט אחד, לא משהו), לשמוע ברדיו תשדירי שירות קנדיים על הזקנה במסדרון בית החולים שאין מספיק כח אדם לטפל בה (נשבע שזה אמיתי), להתלונן על עומסי התנועה הפסיכיים בכבישי טורונטו, לנסוע בתחבורה הציבורית (רכבת ואוטובוס עם חוט כמו מפעם) ולהבין שהיא לא הפתרון לכל בעיות התחבורה בעולם. לראות חילונים גמורים שגרים ב"מיני ישראל" בטורן היל, ועושים קידוש רק כדי שיהיה משהו יהודי בבית, להבין שברוב מקומות העבודה נמצאים אנשים עם רקע תרבותי אחר, ואת הקשרים עם חברים עושים מחוץ לעבודה, וזה קשה כשהם רחוקים ועסוקים.

המילה שעלתה לראש הכי הרבה היא "שייכות". לא פשוט להשתלב במקום, שמעודד את תושביו באופן פעיל לחזק את שפת אימם. נוצרות גטאות של תרבויות שונות, כל אחד ועולמו התרבותי. הרגשתי מאוד ישראלי בין ישראלים לשעבר, וההרגשה הייתה מוזרה, כמו דג מחוץ למים

אפילו קטנות כמו לשבת עם אוהדי הראפטורס במשחק NBA (הפסידו בסוף) שלא מעיזים להרים את הקול, שלא לדבר על לקלל. זו מאוד תרבותי, ומאוד מאוד משעמם.

התסכול על שלוש שנים של מאמץ בלתי פוסק עד ל PR. עשרות תכתובות בפורום, שליפות EE, הרשמה והמתנה ל OINP שהוסיפו שנה שלמה להתהליך, אין סוף מסמכים, תרגומים וכסף, שבסוף מסתכמים ב"לא רואה סיבה לעבור".

מתסכל מאוד. אשמח לשמוע ולהקשיב לפורום

 

[PuffDragon]

Why Toronto?

The place is gross, gray and crowded. There are other places in Canada.
&nbsp
&nbsp

 

[מתל אביב לטורונטו]

תשובה

אנחנו עירוניים ומאוד אוהבים את סגנון החיים העירוני. בנוסף שנינו עובדים בתחום ההיטק בישראל ולשנינו מאוד חשובה סביבת ישראלים. טורונטו רבתי מכסה את האפשרויות האלה.
&nbsp
אנחנו מכירים את וונקובר וגרנו שם שנה. בדקנו גם את האפשרות הזו.
&nbsp
בכל אופן, תודה על ההתייחסות

 

[קיפי סגול]

אני דווקא מאד אוהב את טורונטו

 

[PuffDragon]

אתה מוזר ושגוי

 

[קיפי סגול]

חייתי במספיק מקומות קטנים

המקום הטוב ביותר מבחינת איכות חיים היה קיבוץ קטן בחבל הבשור. מגדר הקיבוץ, שהיתה 200 מ' מהבית, אפשר היה לראות את הבתים של חאן יונס. עזבנו מסיבות אישיות (לימודים, שינוי מקום עבודה) באוגוסט 2000, חודשיים לפני שאריק שרון החליט לעלות להר הבית והקסאמים והפצמר"ים התחילו לעוף.
מעולם לא חשבתי שארצה לגור בעיר גדולה (את תל אביב למשל אף פעם לא אהבתי), אבל מהביקור הראשון בטורונטו התחברתי לעיר הזאת. אם עיר גדולה- מבחינתי רק טורונטו (אנחנו אמנם חיים בפרברים מצפון, אבל אני מגיע לעבודה בעיר כמעט כל יום ויוצא לי להסתובב בה די הרבה. וגם בעיר עצמה יש לא מעט שכונות שקטות ושלוות).
לפני כמה שנים גיששתי לגבי אפשרות לעבור לויקטוריה, אבל מבחינה מקצועית החלטתי שכרגע עדיין עדיף גם לי וגם לאשתי להישאר בטורונטו.

 

[בונבוניירה6]

Analysis paralysis

לפי דעתי, אין משהו שמישהו יגיד פה, שיעזור לך לקחת את החלטה.
אין פה החלטה נכונה ,או לא נכונה.
יש רק דבר אחד שאתה צריך לחשוב עליו:

עם איזו החלטה אתה יכול לחיות את שארית חייך?
הייתה בידי האופציה להגר ועשיתי זאת.
או הייתה בידי האופציה להגר והחלטתי להישאר.

אם אתה יכול לחיות עם האופציה השניה.
לדעתי אתה צריך להישאר.

 

[מתל אביב לטורונטו]

תודה על ההתייחסות. אחשוב על כך

 

[SupermanZW]

טורונטו היא סיר לחץ

זו הסיבה שלא עברתי אליה. חשוב טוב, האם עזבת את ישראל בשביל לחיות כמו בישראל ובעיקר עם ישראלים או כדי לשנות את אורח חייך לאורח חיים הרבה יותר נעים וליהנות מהרב תרבותיות שקנדה מציעה?
&nbsp
אני מציע לך לקחת פסק זמן ולטייל בערים אחרות בפרובינציות אחרות בקנדה ולהסיק בעצמך היכן יותר נעים לך לחיות. קח חודשיים להסתובב בפרובינציות אחרות ולחוות את החיים בהן, רק אתה, בלי אשתך והילדים ותוך כדי חפש גם עבודה, בטוח שיהיו לך ראיונות ובטוח שתגיע לאיזושהי מסקנה מהי העיר בה אתה מעדיף לחיות. כשתהיה בטוח היכן בקנדה אתה רוצה לחיות בקש מאשתך וילדיך להצטרף אליך ותשתקעו, רק אל תוותר על ההזדמנות לפני שבדקת אפשרויות נוספות ושונות מאלה שניסית עד כה. אם אחרי שביקרת לפחות בעוד 4 פרובינציות תגיע למסקנה שאין מקום בקנדה בו אתה רוצה לחיות תדע שישראל מתאימה לך יותר ותחזור לישראל, בינתיים היית רק באונטאריו. זה כמו שתחווה דעה על ישראל משהות בתל אביב בלבד. כמו שתל אביב לא מייצגת את כל ישראל אונטאריו לא מייצגת את כל קנדה, לכן כדאי לך לבדוק אפשרויות נוספות.

 

[מתל אביב לטורונטו]

תגובה

אנחנו מכירים את בריטיש קולומביה ואלברטה וטיילנו שם בעבר (חיינו שנה בוונקובר עם תינוק).
&nbsp
לגבי הישראלים, הקרבה הזו חשובה לי. אני מבלה בעבודתי בישראל שעות רבות עם עולים חדשים מארצות שונות ומרגיש את הפער התרבותי בינינו.
&nbsp
לגבי ההשוואה לתל אביב, אני מכיר את ישראל אבל מוכן לגור רק באיזור תל אביב. היא עונה על רוב הדרישות שלי
&nbsp
בכל אופן, תודה שהגבת

 

[SupermanZW]

מחיה של שנה בונקובר בהחלט נותנת פרספטיבה מהימנה על החיים בה

האם היה לך טוב בונקובר? אני מניח שכן, אחרת לא היית מתאמץ כל כך להשיג את הPR. תקן אותי אם אני טועה.

האם היה לך טוב בטורונטו? אני מניח שלא, פתחת את השרשור בהודעה בה פירטת כמה אתה מאוכזב.

האם יתכן שהתשובה לשאלתך איך להמשיך מכאן טמונה בהודעתך עליה הגבתי כעת? האם יתכן שמעבר לונקובר הוא מה שיעשה אותך מאושר?

אני בטוח שלא החלטת להגיש בקשת הגירה לקנדה בעקבות אכזבה מונקובר, בה חיית שנה שלמה, הרי זה לא היה הגיוני.

 

[michaelbl]

זה לא מדוייק

כי כשמישהו עושה רילוקיישן לתקופה קצובה הוא מתייחס לזה כאל חוויה, כאל איזה טיול גדול ואז הגישה היא אחרת מפשוט לעבור לחיות. חוץ מזה אולי אז לא היו ילדים או הם היו תינוקות כך שהשיקולים שונים

 

[SupermanZW]

ניסיון להתייחס לדברים שהפריעו לך

"אחרי לנדינג משפחתי (זוג+3) שכלל חרישה של טורונטו מצד לצד בחודש נובמבר, ביקורים אצל חברים ישראלים בתורנהיל, ר'יצמונד היל, מיד דאון, דאון טאון, מגדל CN ועוד שלל אטרקציות לתיירים חזרנו לארץ עייפים ומבולבלים."
לחוות דעה על מדינה שלמה על סמך חלק קטן מאוד ממנה שאינו יכול לייצג אותה זה לא רצוי, במיוחד לאור העובדה שלא היית במקומות אחרים שיש בה.

"המחשבה על האנרגיה הדרושה להתאקלם במקום מגורים חדש, סביבה חברתית חדשה, קליטת ילדים במערכת החינוך, גרמה לי להזדהות עם "שם בדוי" למעלה. הנקודה הכואבת ביותר היא הגיל. פתאום הרגשתי על בשרי את הקושי להשתנות. כדברי הפילוסוף האנגלי, מורפאוס:"
גילך לא עצר אותך לפני שנתיים, אין סיבה שיעצור אותך היום. שנתיים הם מעט מאוד זמן ביחס לחיים שלמים ואפילו ביחס לזמן שעוד נותר לך לחיות בהנחות סטטיסטיות סבירות. קח את זה בפרופורציה.

"באופן די משעשע, יצא לי לחוות את ה walkin clinic בטורונטו (במשפט אחד, לא משהו)"
ודאי ידעת על המחסור החמור ברופאים בקנדה גם לפני שנתיים, זה לא עצר אותך לפני שנתיים, מדוע תתן לזה לעצור אותך היום?

"לשמוע ברדיו תשדירי שירות קנדיים על הזקנה במסדרון בית החולים שאין מספיק כח אדם לטפל בה (נשבע שזה אמיתי)"
קנדה לא מדינה מושלמת, אני מקווה מאוד שלא השלית את עצמך לפני שנתיים. המחסור ברופאים הוא בעיה רצינית אבל אל תשכח את היתרונות בגלל החסרונות. אין בעולם מדינה מושלמת.

"להתלונן על עומסי התנועה הפסיכיים בכבישי טורונטו" - כמו שבישראל לא חייבים לחיות בתל אביב, בקנדה לא חייבים לחיות בטורונטו.

"לנסוע בתחבורה הציבורית (רכבת ואוטובוס עם חוט כמו מפעם) ולהבין שהיא לא הפתרון לכל בעיות התחבורה בעולם" - אין פתרון שמתאים לכל בעיות התחבורה בעולם. מבחינת תחבורה ציבורית בקנדה, העיר בעלת התחבורה הציבורית הטובה ביותר בקנדה היא מונטריאול, טורונטו במקום השלישי (שזה לא רע) וונקובר במקום השני.

"לראות חילונים גמורים שגרים ב"מיני ישראל" בטורן היל, ועושים קידוש רק כדי שיהיה משהו יהודי בבית"
אתה לא צריך לחקות אחרים, אתה יכול לבחור בעצמך איך לחיות.
אני למשל מכיר יהודים רבים בהליפקס אבל הולך לבית כנסת רק בחגים ולא עושה קידוש אף פעם, לפעמים יש אירועים שמארגנת הקהילה ולפעמים אני משתתף אבל בשבילי מדובר רק בקטע חברתי, יצא לי להשתתף גם במסיבות קריסמס והאלווין, גם כן בקטע חברתי בלבד. את רוב החברים שלי הכרתי במקום עבודתי ואני בקשר איתם גם מחוץ לעבודה. מי שרוצה להשתלב משתלב ומי שלא רוצה להשתלב נשאר בודד, הכל תלוי בך.

"להבין שברוב מקומות העבודה נמצאים אנשים עם רקע תרבותי אחר, ואת הקשרים עם חברים עושים מחוץ לעבודה, וזה קשה כשהם רחוקים ועסוקים."
זה נכון ולא נכון, בהחלט מכירים אנשים במקום העבודה וגם בונים חברויות, אם תגביל את עצמך לישראלים בלבד או ליהודים בלבד תפסיד הרבה. כולם עסוקים לפעמים, גם אתה, אבל בקנדה יש יותר פנאי מבישראל, האיזון בין עבודה לפנאי בקנדה טוב מבישראל.

"לא פשוט להשתלב במקום, שמעודד את תושביו באופן פעיל לחזק את שפת אימם"
לא נכון, הרבה יותר קל להשתלב במקום רב תרבותי, כל הקטע הוא שקיימת פתיחות בין התרבויות השונות ואנשים שמחים לשתף אחרים בתרבותם, גם השפות אינן בעיה, כולם מדברים גם אנגלית (אחרת לא היו מצליחים למצוא עבודה).

"נוצרות גטאות של תרבויות שונות, כל אחד ועולמו התרבותי"
נכון אבל לא לגמרי, למרות הגטאות קיימת פתיחות, אנשים לא ישללו אותך בגלל שאתה בה מרקע תרבותי שונה ונרמז מדבריך שאתה מגביל את עצמך ולא שאחרים סירבו להתחבר אליך.

"הרגשתי מאוד ישראלי בין ישראלים לשעבר, וההרגשה הייתה מוזרה, כמו דג מחוץ למים"
ההרגשה מוזרה כשאתה מנסה לחיות בקנדה כמו בישראל, הרחב את אופקיך.

"אפילו קטנות כמו לשבת עם אוהדי הראפטורס במשחק NBA (הפסידו בסוף) שלא מעיזים להרים את הקול, שלא לדבר על לקלל. זו מאוד תרבותי, ומאוד מאוד משעמם."
לי קשה להבין למה צריך לקלל כדי ליהנות ממשחק ספורט, מה הקטע?

 

[מתל אביב לטורונטו]

תודה

 

[בדרך לקנדה1]

כאילו בעלי כתב את ההודעה הזו

גם בעלי לא בטוח פתאום שהוא רוצה לעבור , החיים של נו בישראל הם חיים טובים ונוחים חברתית כלכלית מקצועית שנינו נוקשים ל- 40 ופתאום להתחיל הכל מהתחלה נראה מאיים מפחיד ובעיקר מיותר, אני חושבת שמה ששבר אותו באופן מפתיע הייתה פתיחת חשבון בבנק מעולם לא חווינו תסכול וקושי בהבנה כמו שחויינו בשעתיים שישבנו צול פקידת הבנק. אני אגיד לך איך אני מנסה לשווק את העניין לבעלי- תחשוב על המקרה הכי גרוע נסעתם ואחרי שנתיים הבנתם שזה לא זה אז מה קרה? מה אתם מפסדים בניסיון הזה? האם כשתחזרו אם יקרה כזה מצב תוכל להשתלב שוב פעם בשוק העבודה הישראלי? האם הילדים יוכלו להשתלב שוב פעם בבי"ס ובחברה? כמה כסף אתם שורפים במהלך הזה? אני חושבת שזה אומנם מהלך שמאוד משפיע על החיים אבל בסופו של דבר הוא לא בלתי הפיך. במקרה הכי גרוע נסעתם צברתם חוויות של שנתיים טיילתם חוויתם תרבות חדשה הילדים למדו אנגלית וזהו תמיד אפשר לחזור, לחיות עם התחושה של WHAT IF ברמה האישית שלי הרבה יותר קשה מאשר לנסות ומקסימום להכשל. (אגב אני נוקבת בתקופה של שנתיים כי כל המחקרים מדברים שהשנה הראשונה למעבר היא הכי קשה והיא לא אינדקציה לשום דבר)
&nbsp

 

[מתל אביב לטורונטו]

תגובה

כשפתחנו חשבון ב TD היינו עם שלוש הילדים שעה באותו חדר והפקידים היו מאוד סבלניים (הילדים היו תקועים ב IPAD). דווקא הלך לנו די בקלות העניין הזה.
&nbsp
אני לא דואג מההשתלבות שלנו או של הילדים בחזרה בישראל. ואני מסכים באופן כללי שאפשר להתייחס לכך כטיול ארוך (ויקר). אבל כמות האנרגיה הדרושה היא מאוד גבוהה ולכן דורשת מוטיבציה גבוהה גם כן.
בגיל 30 הייתי שם מבחינת האנרגיה.
בגיל 40 אני פשוט לא שם

 

[CanBonly1]

"לחיות עם התחושה של WHAT IF ברמה האישית שלי הרבה יותר קשה

מאשר לנסות ומקסימום להכשל."
בדיוק מה שכתבה הבונבוניירה6 למעלה.
מכל הבדיקות, והניתוחים, והראיונות של כל הסובבים זה מסתכם בזה.

 

[קיפי סגול]

כתבתי על זה כבר פעם

עבורי ה what if זה לא פקטור. מי שכל הזמן חי בעבר וחושב מה היה אילו, דן את עצמו לחיי אומללות. מהרגע שבוחרים משהו מסתכלים קדימה ולא לאחור... ולא שלא בחרתי בחירות גרועות בחיים, אבל מעולם לא העסקתי את עצמי בלנתח כל הזמן מה היה אם

 

[דובוני123]

אתה צןדק שהגישה של מה היה קורה אילו מובילה לדיכאון אבל

ייתכן שאתה מעולם לא העסקת את עצמך במה היה קורה אילו בגלל שגם האלטרנטיבה לא הייתה כזו רעה?
לדוגמה, נניח שבאוניברסיטת טורונו משלמים לך 100K לשנה ויש לך תנאים טובים וקנדה זו בסך הכל מדינה מערבית מתקדמת
אילו לא הייתה הולך על ההצעה בקנדה והיית מקבל הצעה מישראל במשכורת של 70K אולי עדיין הייתמרוצה כי למרות המשכורת הנמוכה גם ישראל היא מדינה מערבית מתקדמת ובנוסף יש לך קשר של שייכות למדינה וגם משפחה כל שזה היה מתאזן
לעומת זאת תאר לעצמך שהיית בוחר באלטרנטיבה שלישית שהייתה מובילה לכך שהמשכורת שלך הייתה כיום 30K והייתה מוצא את עצמךל בתנאי מחייה גרועים או גרוש חלילה (אני סתם ממציאה תרחיש שבהחלט יכול להיות אמיתי כיוון שהוא אמיתי עבור אנשים מסוימים שבחרו באלטרנטיבה שלימים התבררה כטעות איומה עם השלכות מרחיקות לכת) או חולה במחלה קשה אז ייתכן שכן הייה עוסק במחשבה של WHAT IF

 

[קיפי סגול]

רוב התרחישים שלך לא זרים לי

משכורת נמוכה: צ'ק. את יכולה לבדוק את טבלאות השכר של ות"ת ולראות כמה מרוויחים חברי סגל באוניברסיטה. זה הרבה פחות משכר של חבר סגל באונ' טורונטו בדרגה מקבילה- גם באופן מוחלט וגם יחסית ליוקר המחיה. ועדיין לא הייתי פוסל את האופציה לעבוד באונ' בישראל.

מחלה קשה: צ'ק. ביליתי שנה מחיי בשיקום לאחר מחלה קשה. מתוכה כמה חודשים בכסא גלגלים, ואח"כ ללמוד מחדש ללכת (בהתחלה עם הליכון, אח"כ קביים, אח"כ עם מקל, ובסוף ללא תמיכה). לא יודע איך זה קשור ל what if? מה הטעם לחשוב על מה היה אילו בקשר למשהו שלא נתון בכלל לשליטתי?

תנאי מחייה גרועים: בערך. הגענו בשלב מסויים למצב שבו גמרנו את כל חסכונותינו והיינו קרובים למצב שבו היינו צריכים לבחור בין לשלם שכר דירה או לקנות אוכל. שילוב של מזל ובחירה שבדיעבד (כתוצאה מנסיבות שהשתנו ולא היו בשליטתנו) התבררה כלא טובה- אז חישבנו מסלול מחדש ויצאנו מזה.

דווקא במצבים האלו, רחמים עצמיים ומחשבות על מה היה אם זה הדבר הגרוע ביותר. במצבים כאלו מה שנדרש הוא נחישות והסתכלות קדימה: להתמקד במה שחשוב, לקחת את עצמך בידיים ולגבש דרך פעולה. וכמובן, תמיכה של משפחה וחברים עוזרת ואת זה יש (לרובנו) יותר בארץ (אני בטוח שהיה לי הרבה יותר קשה לעבור את תקופת המחלה אם זה היה קורה בקנדה, בלי התמיכה מהמשפחה וחברים שליוו אותי בכל צעד של השיקום הארוך).