עם PR ופתאום לא רואה סיבה לעבור

SupermanZW

Well-known member
טענותיי מבוססות על מהגרים שהכרתי וחזרו ועל מה שסיפרו חברים

לכן הנתונים אינם רשמיים אבל הם מבוססים על נסיוני אם כאלה שיצא לי לפגוש וכאלה שמוכרים לחבריי. היום די לי להכיר מהגר חדש באופן שטחי ומשיחה קצרה לדעת האם יישאר בקנדה או לא, כל מה שצריך לדעת הן הציפיות, סדרי העדיפויות והגישה. אלה שבאים עם ציפיות לא ריאליות נדיר שיחזיקו מעמד שנה, מספר חודשים זה התרחיש הנפוץ ואלה רוב החוזרים, אלה שחוזרים אחרי תקופות ארוכות הם אנשים שלא יצא לי להכיר אבל אחד מחבריי הכיר ופעם בהרבה זמן מבליח כזה לפורום וטוען על קנדה טענות שדומות לאלה שטען על ישראל לפני שהיגר לקנדה, אחד מהם קורא קבוע (אבל כותב לעיתים רחוקות) שלא אנקוב בשמו (ונראה לי שאתה יודע על מי אני מדבר) והאחרים מזדמנים, אלה אנשים שלא משנה איפה ישימו אותם תמיד יהיה להם רע. הבינוניים (שהם מיעוט) גם כותבים בפורום לפעמים ואתה רואה שבדרך כלל הם אנשים שקולים ומתונים שבחנו היטב מה מתאים להם והגיעו למסקנה שקנדה אינה עונה על דרישותיהם יותר טוב מישראל וסיבותיהם עמם (הם בדרך כלל כותבים למה), רוב החוזרים (אלה שחזרו אחרי פחות משנה) מתביישים בכשלונם ובדרך כלל אם כתבו בפורום בעבר נעלמו ממנו לתמיד (בתור כותבים אבל לא בהכרח בתור קוראים), אולי הם קוראים אבל הם לא מעזים לכתוב כי הם מתביישים בעצמם. אחרי הכישלון חלקם מבינים שבאו עם ציפיות לא הגיוניות ואין להם יותר אנרגיות לנסות.
 
הבנתי

רשמים אישיים זה חשוב- ובסופו של דבר זה מה שאנחנו עושים כאן: מחליפים רשמים וחוויות אישיות.
אני חושב שאתה שוכח את הגורם הכי משמעותי לחזרה לארץ: משפחה. משום מה הרושם שלי הוא שאצל יוצאי ברה״מ לשעבר זה שיקול פחות משמעותי מאשר אצל ילידי הארץ. אבל גם זה סובייקטיבי. אני יכול לספר על עצמי שלפני כמה שנים גיששנו לגבי אפשרות לחזור- הסיבה העיקרית היתה מרחק מהמשפחה ובעיקר חמי וחמותי שמצבם הבריאותי מתדרדר. ואנחנו כאן כבר עשר וחצי שנים, מצבנו הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר, לשנינו עבודות שאנחנו אוהבים. לא הרבה חברים, אבל מה שיש מספיק לנו. הסיבה שלא חזרנו בסוף היא שהמשא ומתן (הדי מתקדם) שלי עם מקום עבודה עלה על שרטון. ביחד עם ״רשת בטחון״ שהציעו לי בטורונטו זה הכריע את הכף לטובת הישארות (ואני לא מתחרט ולא חושב מה היה אם. רק דאגנו לזה שאשתי תגיע לביקורים תכופים יותר בישראל).
אגב, שיקול ההורים עובד גם בכיוון ההפוך. יש לי קולגה יהודי יליד טורונטו שעלה לישראל, נקלט היטב, עבד, התחתן עם ישראלית... הוא חזר לטורונטו לטפל באביו החולה ומאז הם נשארו כאן, גם אחרי שאביו נפטר.
 
ממ,,,,זה מעניין

בוא נאמר שהכל היה מסתדר והיית חוזר לארץ
&nbsp
מה היית עושה לגבי הילדים?
אני מבינה שאחד בקולג' והשני בתיכון.
&nbsp
האם היית לך כוונה לחזור "זמנית"? - כלומר לא היית מוכר פה את הבית?
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 
קודם כל, זה היה לפני שקנינו בית

אז זו לא היתה בעיה. ומבחינת הילדים זו דווקא היתה נקודת זמן לא רעה לעבור. ברור שהיו צפויים קשיים, כמו שיש בכל מעבר (גם בתוך אותה ארץ).
 
עזרנו לך??!

נשארת באותה נקודה
אני זוכרת בתקופתי היה איזה אתר
שנקרא
"nocanada"
כתב אותו, אם אני זוכרת נכון, איזה מהגר מהודו
שחזר לארצו אחרי שלא השתלב פה
ברגע שהתחלת לקרוא לא רצית להתקרב לפה
בכלל.
השרשור הזה לא נותן כלום. רק יותר תסכול וסימני שאלה.
&nbsp
הנה כמה התרשמויות שלי , שמפתיעות אותי גם היום לגבי בני נוער וביה"ס
&nbsp
אנחנו מגיעים לאסיפת הורים והילדים מכוונים אותנו כסדרנים ורושמים אותנו בתור למורה מסוים
הם כולם אדיבים ונחמדים
הם פותחים את הדלת או מבקשים באדיבות שנחכה עד שהמורה יתפנה
ילדים שמגיעים לבית שלך לבקר את הילד שלך
ובצאתם אומרים
Thank you for having me
יש לידינו מגרש כדור סל- שני ילדים קטנים בני 10 שיחקו שם
באו ילדים בני 15-16 ושיחקו גם הם
כן כן כולם על אותו סל
הם לא סילקו את הקטנים
הסתכלתי ולא האמנתי למראה עיניי
&nbsp
ילדים שעומדים בתור לאוטובוס
אתה בכלל יכול לתאר לך את זה?
&nbsp
 

PuffDragon

New member
עזוב, הבחור מתבעס מזה שלא מקללים במגרש ספורט,

כי זה "משעמם". לא נראה לי שקנדה מתאימה לו.
&nbsp
 
לא מזה התבעסתי

אלא מזה שהקהל היה משעמם ושקט. כאילו צופים בסרט. רק שהגיעו ה"מעודדים" עם תותחי הטי שרטס היה קצת רועש. בשאר הזמן הרגשתי שאני צופה במשחק מהבית. שלא לדבר על זה שהמחירים בשמיים (ואני עוד קניתי ב stubhub). גם האוכל במגרש.
&nbsp
החוויה החיובית ביותר הייתה בזמן ההפסקה שהמוני אנשים עמדו בתור לשירותים, והתור התקדם באופן מעורר הערצה. ונקי! נקי!
 
חינוך

אני לא מכיר מספיק את נושא החינוך או בתי הספר בקנדה. אבל ממספר שיחות שהיו לי עם הורים שילדיהם לומדים בבית הספר, קיבלתי את הרושם שהנושא הפדגוגי והאקדמאי נמצאים מאחור, ונושא ההתנהגות והשיתוף נמצאים מלפנים. בתי הספר מחנכים ילדים להיות אזרחים טובים, אבל מאוד מאוד בינוניים. לא לשאוף מעבר. אפילו פה בפורום היה על זה דיון והרבה הסכימו שזה המצב.
&nbsp
לגבי הסלים, בבית הספר של הילדים שלי יש שערים וסלים ולכולם יש רשתות. ילדים בגילאים שונים וגם מבוגרים משחקים באותו מגרש ומסתדרים אחד עם השני. נכון שיש צעקות וקללות, ולפעמים גם בכי, אבל באופן כללי הילדים שלי מאוד אוהבים ללכת לשחק במגרש גם בזמן ההפסקות וגם אחר הצהריים.
&nbsp
נושא התור הוא אכן נושא כאוב בישראל.אני מתנחם בזה שלפחות בסין המצב יותר גרוע.
 
נכון אני מסכימה עם מה שאומרים

מחנכים ילדים להיות אנשים טובים ואין דחיפה למצויינות ,אלא אם זה מגיע מהמשפחה הקרובה
&nbsp
חזרת להתחלת הדיון
"עם PR ולא רואה סיבה לעבור"
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 

SupermanZW

Well-known member
הסתייגות לגבי "אין דחיפה למצוינות"

ככל ששיעור הסינים בכיתה גבוה יותר התחרותיות באותה כיתה גבוהה יותר. הורים שרוצים שילדיהם יקבלו דחיפה למצויינות גם בבית הספר צריכים לרשום אותם לבתי ספר שיש בהם כמה שיותר סינים. סביבה תחרותית הופכת אנשים (ובמיוחד ילדים) לתחרותיים. הורים ששמים בראש סדרי העדיפויות מצוינות אקדמית צריכים למדוד בתי ספר על פי שיעור התלמידים הסינים בהם.
 

orenmod

New member
>>עזרנו לך? - תשובה

>> עזרנו לך?
כתבת באחת התגובות לגבי ה- "what if": אז יש ויזה (שיש לה תוקף מוגבל), ויש כרטיסי טיסה.
יש גם הרבה לחץ ולימוד איך דברים עובדים שם (לעומת פה) וכו', וסוג של היסטריה, אולי לא מוצדקת, מכל החיסרונות של קנדה (ולא חסר). יש את הפחד לפגוע בילדים במקום להיטיב עימם (שזה היה הרעיון המקורי). ואני אפילו לא מדבר על זה שאנחנו משאירים הורים מזדקנים והופכים את הנכדים ל "נכדי סקייפ".

אנחנו מאוד לא שלמים עם ההחלטה.

מצד שני סוג של "תחושת הרפתקנות" וכמו שאמרת, הידיעה שנוכל לחזור אחורה אם לא ייצא מזה משהו טוב...

אני לא מדבר בשם כותב הפוסט המקורי (שיש לו ניסיון של שנה בקנדה).

אז כן נתפטר מהעבודה (מלחיץ בטירוף), וניסע. ניראה איך זה (אם לא נישבר ברגע האחרון).

אנחנו רוצים לעשות זאת כי חשבנו בהתחלה, שטוב לנו כמשפחה חיים "רגועים יותר" (slower pace) אולי, ולא מתחושת מיאוס מהמדינה או, חלילה, סלידה מתושביה. אנחנו מאוד אוהבים את ישראל ומאוד אוהבים ישראלים.

דיברת על הטירוף הזה בבתי ספר, הרעש, חוסר יכולת של מורה לדבר ברוגע עם תלמידים,ואני אוסיף את החשש ממצב הביטחוני, הסיכון שכרוך בגיוסם בעתיד לצה"ל: כל אלה כבר חלק מהשיקולים המקוריים שגרמו לנו לנסות את הדבר הזה שניקרא "הגירה".
תודה רבה על התגובות!
 
אל תבין אותי לא נכון

אני מבינה את הלחץ, הרגלים הקרות, החששות הדאגות, המחיר (הנפשי) שבמעבר, הייתי שם.
כל אחד היה שם.
אני לא מזלזלת בזה בכלל, ואם עזרנו לך אז מצוין
בשביל זה אנחנו פה
אבל אני די בספק שעזרנו
&nbsp
האנלוגיה הכי טובה שאני יכולה לתת זה
להביא ילדים לעולם
אנשים יודעים הכל על להביא לעולם ילדים
אבל עד שאין לך ילדים משלך
שום דבר שמישהו אחר יגיד לא יעזור להחליט האם להביא ילדים לעולם או לא?
ובסופו של דבר החוויה האישית שלך, אחרי שתחליט לכאן או לכאן ,תהיה שונה מכל אחד אחר. (שלא לדבר שלגבי הבאת ילדים לעולם, אין דרך חזרה)
&nbsp
נגיד שהייתי אומרת לך, שלפי דעתי אתה צריך להישאר בארץ, זה היה עוזר?
&nbsp
 

SupermanZW

Well-known member
לפעמים העצות הכי מעצבנות הן הכי עוזרות

עצה כמו "לדעתי אתה צריך להישאר בישראל" או "לדעתי אתה צריך להגר לקנדה" יכולה לעזור מאוד כל עוד היא מנומקת היטב כי אין חכם כבעל ניסיון והכי כדאי ללמוד מנסיונם של אחרים במקום "להיכוות". אם מישהו מבין מדוע מישהו שמנסה לעזור לו חושב שעליו לפעול באופן מסוים הוא גם לומד משהו על עצמו שלא התייחס אליו קודם וזה מסייע בקבלת החלטות.
&nbsp
הכי פחות מועילות הן העצות ה"פסיכולוגיות", שבהן המייעץ אינו מציע את דעתו כלל אלא רק "מקשיב" או מעודד את השואל לספר יותר.
&nbsp
העצה הטובה ביותר היא זו בה המייעץ מנסה לדמיין עצמו בנעליו של המתייעץ ובהתבסס על הידע והניסיון שלו אומר לו מה לדעתו כדאי לו לעשות.
 

orenmod

New member
תשובה

>> נגיד שהייתי אומרת לך, שלפי דעתי אתה צריך להישאר בארץ, זה היה עוזר?

אם את ועוד מספיק אנשים היו אומרים שהמצב קטסטרופה, ושהרוב חוזר, ולמשפחות עם ילדים אין מה לעשות בקנדה כי זו סכנת נפשות, כמובן שזה היה מטה את הכף לכיוון להישאר.

>> אבל אני די בספק שעזרנו
כל התיעצות עם אנשים שחיים כרגע בקנדה עוזרת. כל מה שיש לחלקינו זו הפלטפורמה הזאת, שמחברת ביננו (אלה שעוד לא שם) לביניכם. וכן, גם הדעה שלכם חשובה. אולי היא לא תשנה החלטה כזו או אחרת, אבל לשמוע דעות מנומקות של אנשים בעלי ניסיון, עוזרת לגבש דעה \ הרגשה \ דרך פעולה.

אז בבקשה תמשיכו לענות ולהביע עמדה :)
 

SupermanZW

Well-known member
רוב המהגרים נשארים ולא חוזרים

אבל חשוב להבין שקנדה לא מתאימה לכל אחד. האם קנדה מתאימה לך או לא תלוי מאוד בסדרי העדיפויות שלך. הסטאטיסטיקה היא נתון יבש ואינה יכולה או צריכה להכריע לגביך.
 

SupermanZW

Well-known member
בלי סיכון אין סיכוי

מי שלא עושה לא טועה.
אלה לא רק קלישאות אלא מציאות ולדעתי אין תחושה שמפרה את שלוות הנפש יותר מתחושת What if.
&nbsp
מוטב לנסות ולהיכשל מאשר לא לנסות בכלל וחשוב גם לזכור שבלי לנסות אין סיכוי להצליח.
 
כל כך קל להתרגל לזה, שאנחנו כבר מרגישים שזה סטנדרט

אז בביה"ס לא תמצא גרפיטי, לא שולחנות שחרטו עליהם או אפילו שהדביקו מסטיק לחלק התחתון.
הסל שהזכרתי קודם,
אתה יודע שעדין יש עליו את הרשת שלו.
הכוונה לחבלים שקשורים לחישוק
מתי לאחרונה ראית סל עם חבלים בישראל?

עד היום אני חושבת שכנראה לא שמעתי נכון
כשמורה אמר לתלמיד
"Thank you , Sir"
כן, מורה לתלמיד לא הפוך
איך מרגיש תלמיד, כשמורה עונה לו ככה?
עד כדי כך הייתי בשוק, ששכנעתי את עצמי שכנראה הוא אמר
"Thank you, Sam"

עוד לא שמעתי למשל על חרם שעשו הילדים על מישהו
זה יכול להרוג ילד הרבה יותר מסמים
הבן שלי במערכת החינוך מגיל 9
בכל שנה היה שיעור ועבודה על "שמיינג ובריונות ברשת"
shaming ,bullying
זה היה ממש נושא בביה"ס , לא איזו הרצאה של שעה

מה תגיד למשל, על העובדה שהבתים הפרטיים ללא סורגים?
נכון, לרבים יש מערכת אזעקה, שמחוברת לחברת אבטחה, אבל לא לכולם.
איך אפשר לישון בלילה בשקט?
איך משאירים ילדים בבית ככה?

אני עדין מנסה להבין,
איך זה שבישראל יש פחי אשפה כל 100 מטר,אבל המדינה נראית כמו מזבלה אחת גדולה.
פה יש פחי אשפה רק בכל קרן רחוב (בדאוןטאון)
במקומות אחרים אפילו פחות
ובפארקים בכלל צריך לחפש איפה החביאו אותם
אבל הפארקים נקיים, גם אחרי שאנשים בילו שם וגם הרחובות נקים.

איך לעזאזל הם עושים את זה?!
 
למעלה