אני חושב שתמצתת את זה טוב
כמו שתמיד כתבתי, קנדה זה לא המקום בקצה הקשת בענן, זאת לא איזה מדינה מופלאה וקסומה, ואני לא חושב שיש בעולם מדינה כזאת. ברגע שמסתכלים על חיי יום יום של אנשים שגרים בכל מקום הכל נראה אפרורי וקודר יותר מאשר קריאת דירוגי איכות חיים, טיולים בטבע או טיולים באתרי תיירות.
כל הפחדים שנכתבו בהתחלה הם אמיתיים ולגיטימיים ונכונים. קנדה מדינה מפגרת מהרבה בחינות. אני גם לא מבין את כל אלה שמתלהבים מהרב תרבותיות מצד אחד ושוללים את הישראליות מצד שני. אותה רב תרבותיות קסומה בסך הכל אומרת שיש כאן מהגרים ממדינות אחרות שמתבוססים בתרבות הקודמת שלנם, חיים בגטאות משלהם עם מסעדות וחנויות משלהם, אבל משום מה יש ישראלים שזה מרגש אותם באותה מידה שלהיות בקירבת ישראלים מגעיל אותם. אני מתעב סינים, ולא אוהב הודים, והאיטלקים הם ערסים, אני לא רואה בהם שום דבר קסום, סתם תרבויות אחרות ולא בהכרח טובות. אין שום פסול בלחפש קירבת ישראלים עם רק תרבותי דומה.
אישית גם אחרי 8 שנים אני לא מרגיש שייך, אבל מצד שני כשאני מבקר בישראל אני גם לא מרגיש שייך . יש לי מכרים, אבל אין לי חברים, מצד שני זאת האישיות שלי וגם בארץ לא ממש היו לי חברים. הגעתי בגיל 39 +4 ההתאקלמות קשה, הדיכאון גדול, קשה להבתגל למנטליות האחרת, קשה להתרגל לתנאים האחרים בעבודה, לילדים קשה בביהס, אין להם חברים, הם לא ממש מדברים את השפה, כל שירות או פעולה מסובך ושונה ממה שרגילים (עד היום מטריף אותי שבהנק כל פעולה פשוטה שהיא לא הפקדה או משיכה צריך לקבוע פגישה מראש),.
אבל, אחרי שמתרגלים הילדים מתחילים לצבור חברים, והאנגלית משתפרת עד לנקודה שהיא טובה יותר מהעברית, ומתרגלים לקצב האיטי יותר של הכל (בכביש זה דווקא נוח כי זה כמו להיות זאב בין כבשים), ונהנים מהשלווה שיש ומזה שאין מצב שהילד יחזור מביהס ויספר שחטף מכות ונורא קל להתרגל לנימוס והאדיבות ולאין קללות (אישית אני מקלל המון בעברית אבל בגלל שלא מבינים אז אין בעיה) ופתאום החיים בארץ ניראים כמו זכרון רחוק ועמום.
