barrow wight
New member
אני מזועזע
נכנסתי לטוראל, משכתי את נימרוד לקרן זווית, הרגתי אותו, הסחתי את דעתם של השומרים, פתחתי את השער לרווחה וקראתי לצבא הנסיך להיכנס, והנה, כל החבורה מזדחלת דרך פשפש צד קטן, חרפה, חרפה. תגידו, אתם לא יודעים לזהות שערי עיר פתוחים, כשהם מופיעים לפניכם. חרפה!!! בכל מקרה, הנה החוויה המסעירה ביותר שלי מן הלילה, תהליך מדהים שהוביל אותי מהאמונה בטיר לאמונה בליאוניר, מנוסחים כמכתב שנשלח לנימרוד חברי הטוב לשעבר, אשר הרגתי, (וכל כוהניו מחפשים אותי מתחת לכל עץ רענן בגרזינים וקרדומים וחניתות ושאר כלי מטבח). נימרוד ידי רועדת בשעה שאני כותב שורות אילו, מכיוון שאני משקיף על התהום החוצצת בינינו, תהום שחותכת את העולם לשניים, ועוברת בדיוק במרכז טוראל. אני מרגיש שאני חייב לך לפחות הסבר, הסבר למה עשיתי את מה שעשיתי, אני רוצה שתדע את האמת, ואז, מי יתן כי ינחו האלים את דרכך. משהו השתנה בך נמרוד, ואינך אותו אדם שהיה יד ימיני שנים כה רבות, ראיתי זאת ברגע הראשון בו נפגשנו ליד מקדש טיר בטוראל, ומכיוון שכך, שמרתי מרחק, והתבוננתי בך, ואכן, מרחק רב עשינו זה מזה, אתה אימצת לחיקך את המלחמה כפתרון כל הבעיות בעולם, ואני, אף על עצם היותי מאמין (מפוקפק) של טיר, למדתי לסלוד ממנה. כל תקופת שהותי בטוראל עמדה בסימן השאלה "מה אני עומד לעשות בחיי?", והגילוי כי אתה שוב אינך כשהיית רק הכבידה את המעמסה השוכנת על כתפיי. כל זאת לא גרע מאומה מאהבתי והערכתי אותך, וציפיתי בכליון עיניים לרגע בו תתפנה מעיסוקיך ונשב לגלגל שיח לוחמים כבימים ההם. יתירה מזאת, גייסתי את נסיוני ויכולתי כמפקד לסייע בידך להגן על העיר, ועמדתי לצידך מול כל אשר קרה, והאמן לי, רציתי להמשיך וללחום עימך שכם אל שכם. ואז, שבו אנשי האקדמיה מקרב רה הרקת, ולא כלוחמים עטורי תהילה שבו, אלא כאספסוף מוסת ומצווח "מוות לאבירי הינשוף, מוות לאבירי הינשוף". לנגד עיני המשתאות, ניגש הלוחם והמפקד שהכרתי כה טוב, אותו אדם שידע לשמור על קור רוח במצבים הקשים ביותר, והצטרף לאספסוף, בלי לברר, בלי לשאול, בלי לארגן, פשוט הצטרף לאספסוף והחל לרדוף אחר אביר מסדר הינשוף היחידי שנותר בעיר במטרה לשחטו, באמת, גבורה גדולה!!! עמדתי שם, נמרוד, כאשר סגרתם על המסכן ליד מקדש גאיה, עמדתי שם, נמרוד, כאשר נלחם בכם המסכן האמיץ בשארית כוחותיו, ואתה, דווקא אתה מכל האנשים, הסתערת עליו בראש האספסוף, עמדתי שם, נמרוד, לופת בימיני את הקרדום, ובשמאלי את המורגנשטרן, ונפשי נקרעה לשניים, עמדתי שם, נמרוד, ולא ידעתי אם לפנות לעזרת החבר הטוב שלי משכבר הימים, החבר שאיני יודע מה קרה לו, או לפנות לעזרת לוחם ינשוף אמיץ ובודד, שלחם לבדו בשלושה לוחמים ועמד להיקרע לגזרים, עמדתי שם, נמרוד, וגבך היה מופנה אליי, מזמין מהלומת מחץ, כזו שאתה יודע שאני מסוגל לספק, אבל רגליי קפאו, וידיי התאבנו. עמדתי שם, נמרוד, ובפעם הראשונה בחיי, התפללתי אל האלים, והתחננתי בפניהם כי יחסכו ממני את הצורך להחליט בין החברות לבין הצדק, להחליט בין חברי הטוב לבין עקרונות שהוטמעו בי כל ימיי. ובפעם הראשונה בחיי, האלים נענו, בעודי מתייסר מאחורי גבך, חשתי כאב עז בגבי שלי, הסתובבתי לאיטי, וראיתי מישהו שולף מגבי חרב מכוסה בדם. התמוטטתי לקרקע וגססתי דקות ארוכות, שמעתי אותך כורע לצידי, ושמעתי אותך משתמש במותי כדי להלהיט את האספסוף צמא הדם שרקד מסביב. ואז, מצאתי את עצמי בהיכל מואר, לפני האישה היפיפייה ביותר שראיתי מעודי, זו הייתה האלה ליבריה, השיחה ביננו מעורפלת, אבל משפט אחד שאמרה נצרב בנפשי "עליך לבחור צד, וללכת עימו עד הסוף". התעוררתי מטושטש, המום, ומבולבל, בשערי רה הרקת, איני זוכר הרבה מהמוצאות אותי שם, רק כי אנשי רה הרקת היו מנומסים ואדיבים, הגמיאו אותי מים, וסיפקו לי מלווה מכיוון שחשתי שעליי לשוב לטוראל בדחיפות. הם אמרו לי כי טוראל במצור ע"י הנסיך מכיוון שאתה חברי הטוב!!!! נטלת לעצמך את השלטון בטוראל, שלא כחוק, ובניגוד לכל דרך לגיטימית הקיימת לצורך כך. חשתי לטוראל בחברת מלווי, והצטרף אלינו גם סייר מזדמן, ממש חבורה. אבל בכל זאת הרגשתי את עצמי בודד, ובמוחי השתולל הקונפליקט, מה אעשה לכשאגיע לשערים, אצטרף אליך, אתנקש בנסיך?, אהפוך לשכיר חרב עצמאי ואעזוב את הפוליטיקה לצמיתות?. וכל הזמן חשתי בנוכחותה של ליבריה, ובציוויה "בחר צד". ואז, כשהתקרבתי לשעריה הנעולים של טוראל, וראיתי את צבאו של הנסיך, חזרתי להיות אותו מפקד שהכרת, אותו אדם שיודע את אשר לפניו, מקבל החלטות ודבק בהן. החלטתי, חברי שבר את שרשרת הפיקוד, חברי רוצה להביא מלחמה, ולא כשימוש באלימות מבוקרת ותכליתית לכפיית רצונך על האויב, אלא מלחמה לשם המלחמה, מלחמה לשם ההרג, מלחמה לשם הדם, ואני איני יכול לתת ידי לכך, לא עוד, לא עוד לעולם. מקומי הינו בשירות המלך, השליט החוקי היחיד של סילין, בלעדיו תהפוך כל הארץ לתוהו ובוהו, כדוגמת הטירוף שהשתלט על טוראל. ויותר מזה, הרגשתי כי אני פועל בשליחותם של האלים, הרגשתי כי המלחמה בין מאמיני טיר לליאוניר הינה אסורה, וכי האלים כיוונו את צעדי על מנת שאהיה האדם הנכון, במקום הנכון, ובזמן הנכון. מכאן, הפעולות היו ברורות לאדם בעל נסיון כמוני, ניגשתי אל הנסיך ואמרתי לו לו כי אני יכול להיכנס לתוך טוראל (בתור מאמין טיר ששב מן המתים, ועוד חברו של הכוהן הראשי של טיר), וקיבלתי אישור לפעול. אתה ראית מה קרה, אתה היית שם, התוכנית פעלה באופן נפלא, או כמו שהיינו אומרים בימים ההם, "התוכנית התיישבה טוב". או, נמרוד, כשעמדתי מעל גופתך ובידי הקרדום המגואל בדמך, נזכרתי בנהרן, נזכרתי באיך עמדתי אז מעל גופתך וניסיתי להחיותה, כל כך רציתי שתהיה לצידי, כל כך רציתי להתמוגג עימך ועם קנקן בירה על תוכנית שפעלה יפה, אבל, האלים הציבו אותנו בשני מחנות נפרדים. לאחר מותך, וההסחה שיצרתי סביב גופתך, ניגשתי לשערי העיר ופתחתי אותם בפני צבאו של הנסיך, והגייסות נכנסו. עמדתי שם, נמרוד, והתבוננתי אל תוך החשכה, עמדתי שם, נמרוד, ולא ברחתי מן העיר למפלט שבמחנה הנסיך, עמדתי שם, נמרוד, גם כאשר התקרבו מאמיני טיר אל השער, עמדתי שם, נמרוד, ולא התגוננתי כאשר הם הרגו אותי, קצצו אותי, וערפו את ראשי, עמדתי שם, נמרוד, והיישרתי מבט אל האספסוף המלוהט ששחט אותי כבוגד, בעוד אני יודע כי עשיתי את חובתי!!! רציתי למות, מכיוון שלמרות המצב שחייב את עשיית המעשה שעשיתי, עדיין רצחתי בדם קר חבר, שכדי לראותו הלכתי מקצות ארץ. מכיוון שכלצערי אני מציין שכל מעשי מאז שחדרתי לטוראל היו מחושבים, מתוכננים, והכרחיים, ואם הייתי צריך לעשות זאת שוב, הייתי עושה זאת שוב. ואכן מתתי, והופעתי שנית בפני ליבריה, ושוב איני זוכר את דבריה אלא במעורפל, למעט המשפט "בחרת צד, ועכשיו הצטרף אליו". ושוב מצאתי את עצמי בטוראל, אבל הפעם ידעתי לאן אני הולך, הפעם ידעתי למי אני שייך,הפעם גיליתי של מי היד שהנחתה אותי בדרכי הארוכה, הקשה, והמייסרת. זו הייתה ידו של ליאוניר. ועתה אני משרת את ליאוניר, האמונה שלי בטיר נבעה מעניין אקדמי במחקרי על המלחמה, והייתה זו אמונה מפוקפקת ביותר, אבל אמונתי בליאוניר נובעת מלילה מפרך וקסום בו הוביל אותי ליאוניר להיות האדם הנכון, במקום הנכון, ובזמן הנכון, לילה בו מצאתי מחדש את מקומי בחיים. עמדתי שם, נמרוד, כאשר חזרת מן המתים, עמדתי שם, נמרוד, כאשר כרעת ברך לפני נהיר והושטת את חרבך, עמדתי שם, נמרוד, וראיתי את נמרוד שאני מכיר, נמרוד איש הכבוד, נמרוד הלוחם, נמרוד החבר. ניסיתי לצעוק לנהיר, לבקש על חייך, אבל הוא התעלם ממני, וידו של ליאוניר בעניין, מכיוון שליאוניר וטיר רצו שאתה ואני נראה כי אין עוד צורך בשפיכות דמים בינינו, שהעניין נגמר, אתה טעית, והודית בטעותך כגבר, אני שילמתי מחיר יקר, ושילמתי אותו בשימחה. ברגע בו כרעת לפני נהיר, ראשך על המגן, וליאוניר הסיט את החרב השלוחה מצווארך, אני ידעתי כי מבחינתי, עם סיום המלחמה בין טיר לליאוניר, נגמרה גם המלחמה בין נמרוד לאיידן. שלך הבאשאר (קולונל) איידן קודיאק
נכנסתי לטוראל, משכתי את נימרוד לקרן זווית, הרגתי אותו, הסחתי את דעתם של השומרים, פתחתי את השער לרווחה וקראתי לצבא הנסיך להיכנס, והנה, כל החבורה מזדחלת דרך פשפש צד קטן, חרפה, חרפה. תגידו, אתם לא יודעים לזהות שערי עיר פתוחים, כשהם מופיעים לפניכם. חרפה!!! בכל מקרה, הנה החוויה המסעירה ביותר שלי מן הלילה, תהליך מדהים שהוביל אותי מהאמונה בטיר לאמונה בליאוניר, מנוסחים כמכתב שנשלח לנימרוד חברי הטוב לשעבר, אשר הרגתי, (וכל כוהניו מחפשים אותי מתחת לכל עץ רענן בגרזינים וקרדומים וחניתות ושאר כלי מטבח). נימרוד ידי רועדת בשעה שאני כותב שורות אילו, מכיוון שאני משקיף על התהום החוצצת בינינו, תהום שחותכת את העולם לשניים, ועוברת בדיוק במרכז טוראל. אני מרגיש שאני חייב לך לפחות הסבר, הסבר למה עשיתי את מה שעשיתי, אני רוצה שתדע את האמת, ואז, מי יתן כי ינחו האלים את דרכך. משהו השתנה בך נמרוד, ואינך אותו אדם שהיה יד ימיני שנים כה רבות, ראיתי זאת ברגע הראשון בו נפגשנו ליד מקדש טיר בטוראל, ומכיוון שכך, שמרתי מרחק, והתבוננתי בך, ואכן, מרחק רב עשינו זה מזה, אתה אימצת לחיקך את המלחמה כפתרון כל הבעיות בעולם, ואני, אף על עצם היותי מאמין (מפוקפק) של טיר, למדתי לסלוד ממנה. כל תקופת שהותי בטוראל עמדה בסימן השאלה "מה אני עומד לעשות בחיי?", והגילוי כי אתה שוב אינך כשהיית רק הכבידה את המעמסה השוכנת על כתפיי. כל זאת לא גרע מאומה מאהבתי והערכתי אותך, וציפיתי בכליון עיניים לרגע בו תתפנה מעיסוקיך ונשב לגלגל שיח לוחמים כבימים ההם. יתירה מזאת, גייסתי את נסיוני ויכולתי כמפקד לסייע בידך להגן על העיר, ועמדתי לצידך מול כל אשר קרה, והאמן לי, רציתי להמשיך וללחום עימך שכם אל שכם. ואז, שבו אנשי האקדמיה מקרב רה הרקת, ולא כלוחמים עטורי תהילה שבו, אלא כאספסוף מוסת ומצווח "מוות לאבירי הינשוף, מוות לאבירי הינשוף". לנגד עיני המשתאות, ניגש הלוחם והמפקד שהכרתי כה טוב, אותו אדם שידע לשמור על קור רוח במצבים הקשים ביותר, והצטרף לאספסוף, בלי לברר, בלי לשאול, בלי לארגן, פשוט הצטרף לאספסוף והחל לרדוף אחר אביר מסדר הינשוף היחידי שנותר בעיר במטרה לשחטו, באמת, גבורה גדולה!!! עמדתי שם, נמרוד, כאשר סגרתם על המסכן ליד מקדש גאיה, עמדתי שם, נמרוד, כאשר נלחם בכם המסכן האמיץ בשארית כוחותיו, ואתה, דווקא אתה מכל האנשים, הסתערת עליו בראש האספסוף, עמדתי שם, נמרוד, לופת בימיני את הקרדום, ובשמאלי את המורגנשטרן, ונפשי נקרעה לשניים, עמדתי שם, נמרוד, ולא ידעתי אם לפנות לעזרת החבר הטוב שלי משכבר הימים, החבר שאיני יודע מה קרה לו, או לפנות לעזרת לוחם ינשוף אמיץ ובודד, שלחם לבדו בשלושה לוחמים ועמד להיקרע לגזרים, עמדתי שם, נמרוד, וגבך היה מופנה אליי, מזמין מהלומת מחץ, כזו שאתה יודע שאני מסוגל לספק, אבל רגליי קפאו, וידיי התאבנו. עמדתי שם, נמרוד, ובפעם הראשונה בחיי, התפללתי אל האלים, והתחננתי בפניהם כי יחסכו ממני את הצורך להחליט בין החברות לבין הצדק, להחליט בין חברי הטוב לבין עקרונות שהוטמעו בי כל ימיי. ובפעם הראשונה בחיי, האלים נענו, בעודי מתייסר מאחורי גבך, חשתי כאב עז בגבי שלי, הסתובבתי לאיטי, וראיתי מישהו שולף מגבי חרב מכוסה בדם. התמוטטתי לקרקע וגססתי דקות ארוכות, שמעתי אותך כורע לצידי, ושמעתי אותך משתמש במותי כדי להלהיט את האספסוף צמא הדם שרקד מסביב. ואז, מצאתי את עצמי בהיכל מואר, לפני האישה היפיפייה ביותר שראיתי מעודי, זו הייתה האלה ליבריה, השיחה ביננו מעורפלת, אבל משפט אחד שאמרה נצרב בנפשי "עליך לבחור צד, וללכת עימו עד הסוף". התעוררתי מטושטש, המום, ומבולבל, בשערי רה הרקת, איני זוכר הרבה מהמוצאות אותי שם, רק כי אנשי רה הרקת היו מנומסים ואדיבים, הגמיאו אותי מים, וסיפקו לי מלווה מכיוון שחשתי שעליי לשוב לטוראל בדחיפות. הם אמרו לי כי טוראל במצור ע"י הנסיך מכיוון שאתה חברי הטוב!!!! נטלת לעצמך את השלטון בטוראל, שלא כחוק, ובניגוד לכל דרך לגיטימית הקיימת לצורך כך. חשתי לטוראל בחברת מלווי, והצטרף אלינו גם סייר מזדמן, ממש חבורה. אבל בכל זאת הרגשתי את עצמי בודד, ובמוחי השתולל הקונפליקט, מה אעשה לכשאגיע לשערים, אצטרף אליך, אתנקש בנסיך?, אהפוך לשכיר חרב עצמאי ואעזוב את הפוליטיקה לצמיתות?. וכל הזמן חשתי בנוכחותה של ליבריה, ובציוויה "בחר צד". ואז, כשהתקרבתי לשעריה הנעולים של טוראל, וראיתי את צבאו של הנסיך, חזרתי להיות אותו מפקד שהכרת, אותו אדם שיודע את אשר לפניו, מקבל החלטות ודבק בהן. החלטתי, חברי שבר את שרשרת הפיקוד, חברי רוצה להביא מלחמה, ולא כשימוש באלימות מבוקרת ותכליתית לכפיית רצונך על האויב, אלא מלחמה לשם המלחמה, מלחמה לשם ההרג, מלחמה לשם הדם, ואני איני יכול לתת ידי לכך, לא עוד, לא עוד לעולם. מקומי הינו בשירות המלך, השליט החוקי היחיד של סילין, בלעדיו תהפוך כל הארץ לתוהו ובוהו, כדוגמת הטירוף שהשתלט על טוראל. ויותר מזה, הרגשתי כי אני פועל בשליחותם של האלים, הרגשתי כי המלחמה בין מאמיני טיר לליאוניר הינה אסורה, וכי האלים כיוונו את צעדי על מנת שאהיה האדם הנכון, במקום הנכון, ובזמן הנכון. מכאן, הפעולות היו ברורות לאדם בעל נסיון כמוני, ניגשתי אל הנסיך ואמרתי לו לו כי אני יכול להיכנס לתוך טוראל (בתור מאמין טיר ששב מן המתים, ועוד חברו של הכוהן הראשי של טיר), וקיבלתי אישור לפעול. אתה ראית מה קרה, אתה היית שם, התוכנית פעלה באופן נפלא, או כמו שהיינו אומרים בימים ההם, "התוכנית התיישבה טוב". או, נמרוד, כשעמדתי מעל גופתך ובידי הקרדום המגואל בדמך, נזכרתי בנהרן, נזכרתי באיך עמדתי אז מעל גופתך וניסיתי להחיותה, כל כך רציתי שתהיה לצידי, כל כך רציתי להתמוגג עימך ועם קנקן בירה על תוכנית שפעלה יפה, אבל, האלים הציבו אותנו בשני מחנות נפרדים. לאחר מותך, וההסחה שיצרתי סביב גופתך, ניגשתי לשערי העיר ופתחתי אותם בפני צבאו של הנסיך, והגייסות נכנסו. עמדתי שם, נמרוד, והתבוננתי אל תוך החשכה, עמדתי שם, נמרוד, ולא ברחתי מן העיר למפלט שבמחנה הנסיך, עמדתי שם, נמרוד, גם כאשר התקרבו מאמיני טיר אל השער, עמדתי שם, נמרוד, ולא התגוננתי כאשר הם הרגו אותי, קצצו אותי, וערפו את ראשי, עמדתי שם, נמרוד, והיישרתי מבט אל האספסוף המלוהט ששחט אותי כבוגד, בעוד אני יודע כי עשיתי את חובתי!!! רציתי למות, מכיוון שלמרות המצב שחייב את עשיית המעשה שעשיתי, עדיין רצחתי בדם קר חבר, שכדי לראותו הלכתי מקצות ארץ. מכיוון שכלצערי אני מציין שכל מעשי מאז שחדרתי לטוראל היו מחושבים, מתוכננים, והכרחיים, ואם הייתי צריך לעשות זאת שוב, הייתי עושה זאת שוב. ואכן מתתי, והופעתי שנית בפני ליבריה, ושוב איני זוכר את דבריה אלא במעורפל, למעט המשפט "בחרת צד, ועכשיו הצטרף אליו". ושוב מצאתי את עצמי בטוראל, אבל הפעם ידעתי לאן אני הולך, הפעם ידעתי למי אני שייך,הפעם גיליתי של מי היד שהנחתה אותי בדרכי הארוכה, הקשה, והמייסרת. זו הייתה ידו של ליאוניר. ועתה אני משרת את ליאוניר, האמונה שלי בטיר נבעה מעניין אקדמי במחקרי על המלחמה, והייתה זו אמונה מפוקפקת ביותר, אבל אמונתי בליאוניר נובעת מלילה מפרך וקסום בו הוביל אותי ליאוניר להיות האדם הנכון, במקום הנכון, ובזמן הנכון, לילה בו מצאתי מחדש את מקומי בחיים. עמדתי שם, נמרוד, כאשר חזרת מן המתים, עמדתי שם, נמרוד, כאשר כרעת ברך לפני נהיר והושטת את חרבך, עמדתי שם, נמרוד, וראיתי את נמרוד שאני מכיר, נמרוד איש הכבוד, נמרוד הלוחם, נמרוד החבר. ניסיתי לצעוק לנהיר, לבקש על חייך, אבל הוא התעלם ממני, וידו של ליאוניר בעניין, מכיוון שליאוניר וטיר רצו שאתה ואני נראה כי אין עוד צורך בשפיכות דמים בינינו, שהעניין נגמר, אתה טעית, והודית בטעותך כגבר, אני שילמתי מחיר יקר, ושילמתי אותו בשימחה. ברגע בו כרעת לפני נהיר, ראשך על המגן, וליאוניר הסיט את החרב השלוחה מצווארך, אני ידעתי כי מבחינתי, עם סיום המלחמה בין טיר לליאוניר, נגמרה גם המלחמה בין נמרוד לאיידן. שלך הבאשאר (קולונל) איידן קודיאק
