חיילתשבורה
New member
עצוב לי וכואב../images/Emo7.gif
אני הייתי בפינוי וחזרתי לא מזמן, חיפשתי מקום להוציא את כל מה שאני מרגישה ואני חושבת שזה יכול להיות מקום טוב. כולי שוברה, כולי כואבת ועדיין לא מבינה, אני כל הזמן בוכה וכל לילה עולות לי שוב התמונות האלה לראש. הילד הבוכה, ההורים הזועקים, ההמולה, הרעש. לא יכולה לשכוח את המבט של הנערה הראשונה אותה פיניתי, מבט כואב וגם שונא, מבט שאי אפשר לשכוח, זה כל הזמן חוזר אליי. אני שכל הזמן חשבתי שזה לא יהיה כזה קשה, שחשבתי שהם דתיים פאנטיים שצריך להעיף אותם משם- נשברתי. היו קריאות שלא הזיזו לי כמו 'נאצית' וכדומה ורק גרמו לי לרצות לפנות אותם, אבל בקושי קראו לי ככה, עיקר האנשים באו אליי והתחילו לבכות לי בפנים לשאול אותי איך אני יכולה לעשות כזה דבר, שזה ירדוף אותי כל החיים, שאני אצא מזה פצועה אנוש בנפש- לצערי הם צודקים. הכי שבר אותי היה לראות אותם שרים "אני מאמין" בבית הכנסת כשהם בוכים- אני לא חושבת שמישהו שם לא בכה מהחיילים, זה מראה קורע לב, מראה שאני לא יכולה לשכוח, לפנות אנשים כאשר הם שרים ומחזיקים אחד בשני ושכל הפנים שלהם רטובות מדמעות. אני כל הזמן מסתגרת בחדר וקשה לי לדבר על זה, המשפחה מאד תומכת ורוצה לעזור אבל אני לא יכולה. אני שואלת את עצמי- למה שלחו אותנו?! למה את החיילים שכל כך קשה להם להתמודד עם דבר כזה?! אני קיבלתי לעצמי חלק מהקריאות- אנחנו צבא הגנה לישראל, אני לא חושבת שתפקידי לפנות מתנחלים מהבתים שלהם. שיתנו את זה לאנשים שזה תפקידם, שלזה הם אומנו. מה שאני כבר יודעת זה שאם יבקשו ממני שוב לפנות יישובים- אני אומר שאני לא אוכל שוב לשאת בזה, לא בגלל אידיאולוגיה ולא מתוך דעה כלשהי אלא פשוט כי אני לא אוכל לפנות אנשים חפים מפשע מהבית שלהם ואני חושבת שאני אתמוטט אם זה שוב יקרה. אני מקווה שזה שאני אוציא כאן את כל מה שאני חושבת יעזור לי בהמשך. כי כרגע אני לא מרגישה שאני יכולה לתפקד. אשמח לעצות- דנה.
אני הייתי בפינוי וחזרתי לא מזמן, חיפשתי מקום להוציא את כל מה שאני מרגישה ואני חושבת שזה יכול להיות מקום טוב. כולי שוברה, כולי כואבת ועדיין לא מבינה, אני כל הזמן בוכה וכל לילה עולות לי שוב התמונות האלה לראש. הילד הבוכה, ההורים הזועקים, ההמולה, הרעש. לא יכולה לשכוח את המבט של הנערה הראשונה אותה פיניתי, מבט כואב וגם שונא, מבט שאי אפשר לשכוח, זה כל הזמן חוזר אליי. אני שכל הזמן חשבתי שזה לא יהיה כזה קשה, שחשבתי שהם דתיים פאנטיים שצריך להעיף אותם משם- נשברתי. היו קריאות שלא הזיזו לי כמו 'נאצית' וכדומה ורק גרמו לי לרצות לפנות אותם, אבל בקושי קראו לי ככה, עיקר האנשים באו אליי והתחילו לבכות לי בפנים לשאול אותי איך אני יכולה לעשות כזה דבר, שזה ירדוף אותי כל החיים, שאני אצא מזה פצועה אנוש בנפש- לצערי הם צודקים. הכי שבר אותי היה לראות אותם שרים "אני מאמין" בבית הכנסת כשהם בוכים- אני לא חושבת שמישהו שם לא בכה מהחיילים, זה מראה קורע לב, מראה שאני לא יכולה לשכוח, לפנות אנשים כאשר הם שרים ומחזיקים אחד בשני ושכל הפנים שלהם רטובות מדמעות. אני כל הזמן מסתגרת בחדר וקשה לי לדבר על זה, המשפחה מאד תומכת ורוצה לעזור אבל אני לא יכולה. אני שואלת את עצמי- למה שלחו אותנו?! למה את החיילים שכל כך קשה להם להתמודד עם דבר כזה?! אני קיבלתי לעצמי חלק מהקריאות- אנחנו צבא הגנה לישראל, אני לא חושבת שתפקידי לפנות מתנחלים מהבתים שלהם. שיתנו את זה לאנשים שזה תפקידם, שלזה הם אומנו. מה שאני כבר יודעת זה שאם יבקשו ממני שוב לפנות יישובים- אני אומר שאני לא אוכל שוב לשאת בזה, לא בגלל אידיאולוגיה ולא מתוך דעה כלשהי אלא פשוט כי אני לא אוכל לפנות אנשים חפים מפשע מהבית שלהם ואני חושבת שאני אתמוטט אם זה שוב יקרה. אני מקווה שזה שאני אוציא כאן את כל מה שאני חושבת יעזור לי בהמשך. כי כרגע אני לא מרגישה שאני יכולה לתפקד. אשמח לעצות- דנה.
