פורט קורא אקס-מן

[furret]

מתי היא שודרה בדיבוב אנגלי?

 

[spidey 82]

אאל"ט, בשידור המקורי (93', ערוץ 2).

 

[Top10Movies]

אני עדיין מקווה שזה יהיה שונה

מהחירטוט הזה של "חייבים להציל את הסנאטור כי אחרת הארמגדון יבוא"...

ממה שראיתי בטריילר זה יהיה מאוד שונה, והרבה יתרכז באקסבייר "ילד האימו" שבוכה כי הוא משותק...

 

[spidey 82]

זה לא חירטוט.

וזה לא הביא ל"ארמגדון" אלא לשרשרת אירועים שהעצימה את הרדיפה של מוטאנטים, עד לכדי שואה.

אם לשפוט מהטריילר, אני מנחש שגם בסרט יהיה משהו דומה (תראה את הקטעים של אריק בעבר).

 

[Top10Movies]

אהמממ

רדיפה של מוטאנטים עד כדי שואה = ארמגדון. חחח

ממליץ גם על הסרטון הזה כאן שמפרט קצת יותר. יוטיוב.

 

[spidey 82]

סוף הגזע המוטאנטי, לא סוף העולם.

זה לא ארמגדון.

 

[Top10Movies]

ממש לא.

תקרא שוב.

"the sentinels concluded that the best way to do that is to take over the country"...
הכל שם איי חורבות. ה-כ-ל. קראת את זה בכלל?

 

[spidey 82]

שולטים באמריקה, לא בכל העולם.

ובני האנוש לא סובלים כמו המוטאנטים. אמנם כולם חיים תחת שלטון רודני של רובוטים, אבל לא טובחים בהם או סוגרים אותם בגטאות כמו מוטאנטים. ארמגדון זה סוף העולם פשוטו כמשמעו, לא מה שקורה בעתיד החלופי הזה.

 

[Top10Movies]

מקבל.

 

[spidey 82]

 

[עופר ברנשטיין]

קצת קשה לי עם ההגדרה שלך לגבי 'גדולת הסיפורים

כי כמו שאני רואה את זה כל העבודה של קלרמונט על האקס-מן, ובמידה רבה גם החומרים שכתב במקביל לשאר כותרי יקום מארוול הם מקשה אחת ענקית וקשה להפרדה שהעמידה את היקום הזה על יסוד יציב ורציני שבמידה רבה משמש עד היום.
לא שדארק פיניקס אינו סיפור גדול (ואגב, חלקו באוונג'רז לא באנקאני במקור) אבל אל תזלזל בחשיבות MUTANT MASSACRE ו-FALL OF THE MUTANTS. שניהם סיפורים שבמידה רבה העמיקו וביססו את יחסי הכוחות בין הדמויות המרכזיות בחבורה, כמו גם את היחסים שלהם עם קבוצות שוליים אחרות (מראודרז, וכד') ששנים אח"כ יהפכו פתאום חשובות שוב.

לגבי סגנון הכתיבה, כן זה היה ה-ד-ב-ר לפני 20+ שנים כשהקומיקס הזה יצא. זה גם היה הלהיט בשנות ה-40 כשהסופר גיבורים התחילו...
אין ספק שהיום היו מוציאים מזה 12 חוברות (ולא 10, כדי שיהיה שני אוגדנים ולא אחד). האם זה טוב? אני לא בטוח. אני מאוד אמביוולנטי לגבי הרבה מסצנות האקשן שרואים בקומיקס העכשווי ומרגיש יותר מדי פעמים שזה 'סתם' בשביל למלא עוד כמה דפים כי הצוות מקבל תשלום לפי דף.

 

[spidey 82]

את Mutant Massacre אני אוהב, אז לא היה

זילזול מצידי. הנקודה הייתה שבתקופה הקצרה והמאוד קריאייטיבית של קלרמונט וביירן (שלא היה לו שום חלק ב-MM ו-FotM, שנכתבו שנים לאחר פרישתו) נוצרו שני הסיפורים הכי גדולים ומשמעותיים בתולדות האקס-מן, בנוסף לסיפורים נפלאים נוספים ביניהם (Proteus, למשל).

 

[furret]

סיפורים של האקס-מן הקלאסיים

יצרתי רשימה, אולי לדורות הבאים, מתוך Uncanny X-men #1-#93 וכל הסיפורים בני התקופה בהם השתתפו דמויות מהאקס-מן, והגעתי למסקנה שרק קומץ הסיפורים הבאים מהווה איזושהי חשיבות לקריאה:

Uncanny X-men #1: ההופעה הראשונה של מגנטו, פרופ' X, ציקלופ, חיה, אנג'ל, אייסמן וג'ין גריי. החשיבות ההיסטורית ברורה מאליה.

Uncanny X-men #3: אולי לא חשובה במידה שווה - ההופעה הראשונה של הבלוב. זה סיפור מעניין ביחס לתקופה בגלל שהבלוב לא מוצג כרשע טיפוסי. הוא טיפוס גס ונאלח, כן, אבל גם טראגי. באופן שאותי, אישית, הדהים, כקורא המבוגר והביקורתי, הבלוב כלל לא ניסה לתקוף את האקס-מן, אלא הם אלו שתקפו אותו לאחר שאקסייבייר (המעוות והאכזרי בצורה שעוד אכתוב עליה בהמשך) ציווה עליהם לעשות כן, כדי שלא יוכל לספר לאחרים על הזהות הסודית שלהם.

Uncanny X-men #5-#6: ההופעה הראשונה של אחוות המוטציות של מגנטו (מאסטרמיינד, סקרלט-וויטץ', קוויקסילבר וטוד)

Uncanny X-men #12-#13: ההופעה הראשונה של הג'אגרנאט והקשר בינו לבין פרופ' X (באופן מפתיע לתקופה, אביו של פרופ' X מוצג כאן כאישיות מורכבת: כאדם רע שמפוצץ את התיוג שלו במעשה טוב בלתי צפוי).

Uncanny X-men #14-#16: ההופעה הראשונה של הסנטינלס והסיפור של בוליבר טראסק.

הסיפורים האלו רחוקים מלהיות מופת לכתיבת קומיקס טובה, במיוחד לא בסטנדרטים של היום; הדמויות שבלוניות לחלוטין, הרשעים הם רשעי שנות ה-60 - הם מכנים את עצמם רשעים וצריכים להביא את זה לידי ביטוי בכל אחת מהפעולות או השיחות שלהם. הגיבורים הם אותו דבר רק להפך. הסיפורים הם אפיזודות חולפות של קרבות נגד אויבים שונים ומשונים (בדגש על משונים), כשהקרבות עצמם מוצגים בצורה עלובה - דרך בועות דיבור של המשתתפים שמתארות את מה שמתרחש בקרב - ויש מספר די מכובד של קרבות מיותרים שהיו יכולים להימנע אם הדמויות היו פשוט מדברות. אין שום פיתוח של דמויות לאורך כמעט 100 פרקים (!)

מבין כל האקס-מן, ציקלופ הוא אולי הדמות היחידה שיש לה איזשהו צל של אישיות שניתן להזדהות איתו - דרך החרדה שיש לו מהכוח ההרסני של עצמו וחוסר השליטה עליו, שגורמים לו לחוש חוסר ביטחון ביחס לחיים נורמאליים בעולם (בדגש על התחום הרומנטי עם ג'ין גריי), ובנוסף, בהתמודדות עם תפקיד המנהיג שהופל עליו. אבל גם הוא לא מתפתח. חיה, אנג'ל, אייסמן וג'ין גריי הם קריקטורות לא מוצלחות שמלבד הכוחות המיוחדים שלהם אין להם כמעט דבר שמבדיל אותם זה מזה (אנג'ל מעט יותר שש-אלי-קרב מאחרים, חיה הומוריסטי יותר, אייסמן הוא ה"רובין" של באטמן שנות ה-60 - הנער המרגיז והקולני שתר אחר תשומת לב, וג'ין גריי היא עדינה ורגישה כמו כל בחורה של שנות ה-60, והיא מבשלת לאקס-מן כשהם בבית.

מעניין דווקא לראות את פרופ' X, שמוצג (כנראה לא במתכוון) כאדם קר, נוקשה ומניפולטיבי, עם קבלת החלטות שהחלק המוסרי בהן הוא במקרה הטוב אמביוולנטי ובמקרה הרע סתם מושחת ואכזרי. הוא עושה באקס-מן כמו חיילי השח-מט הפרטיים שלו והיחס האנושי שלו אליהם הוא בהתאם (העמוד הראשון של הסדרה מפורסם בכך שפרופ' X מודיע לאקס-מן טלפטית להגיע מיד לחדר האימונים, ומזהיר שמי שיאחר ייענש. ויש לו גם נקודות רעות להעניק!) פעמיים לאורך 90 הפרקים הוא מזייף את המוות שלו בלי סיבה הגיונית באמת. כבר הזכרתי מקודם את ההתקפה על הבלוב: אקסייבייר זימן את הבלוב לאחוזה בשביל לצרף אותו אל האקס-מן. הבלוב סירב ורצה ללכת, אז אקסייבייר שילח בו את האקס-מן, כי "אסור שיעביר הלאה את המידע על זהותם הסודית של האקס-מן". כמובן, לפי הרציונל הזה אקסייבייר לא ממש נתן לבלוב הזדמנות בכלל להגיד את דעתו (מה חשבת שיקרה אם הוא יסרב, צריך לשאול את אקסייבייר, ומדוע בחרת לפגוש אותו בתוך הבסיס הסודי של האקס-מן עוד לפני שהוא הסכים?). אקסייבייר לא מהסס להשתמש בכוחות שלו נגד אנשים, גם בשביל למחוק להם את הזיכרון או להעלים להם את הכוחות (דבר שישתנה מקצה לקצה אחר כך, אולי באופן קצת מוגזם, לטעמי).

מעניין לראות את זה ולחשוב, מנקודת מבט מודרנית יותר, מה הייתה רוח התקופה של אותם זמנים, כנלמד מתוך הקומיקס, ומה נחשב אז למקובל. כנראה אקסייבייר מייצג דמות אבא כפי שהיא נתפסה אז, שמרנית - אהבה קשה. האקס-מן הם הילדים, והם ממש ששים לרצות ואוהבים את אקסייבייר (אהבה שהוא מקבל כמובן מאליו) וסומכים על כל מה שהוא עושה בעיניים עצומות. ובגלל שהוא האבא רב הכוח, הוא גם צודק ביחס לעולם - יתר העולם: הממשלה, הצבא, המשטרה - כולם מצייתים לאקסייבייר ונותנים לו לעשות כרצונו.

 

[Top10Movies]

להם שתהיה להם בעיה?

אף פעם אין להם בעיה לעשות רטקון...

 

[furret]

מה זה רטקון?

 

[spidey 82]

Retroactive Continuity.

שינוי או הוספת פרט בדיעבד באופן שמשנה לחלוטין את האופן בו ראינו את הסיפור או הדמויות.
http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/Retcon

 

[furret]

אני חושב שזה לא המקרה ביחס לריצה הקלאסית

הדרך של כותבים להתייחס לריצה הקלאסית היא בדרך כלל של התעלמות או נגיעה עדינה ביותר, כמו תזכורת מוסווית לשינוי ביחס של אקסייבייר לאקס-מן הישנים לעומת כיום. במקום להתייחס לאירועים שקרו בעבר, היוצרים החדשים בוחרים להתעלם מהם ולתת להם לרדת לתהום הנשייה - אם אתה לא מתייחס למשהו והדמויות שלך לא מתייחסות למשהו, אז מצד אחד לא אמרת באופן חותך שהוא לא קרה ומצד שני אתה יכול לפתוח דף חדש כאילו הוא לא קרה.
לפעמים זה קצת בוטה מדי, כמו בשינוי "הכפרה" שקלרמונט עשה למגנטו. אני חושב שהוא מיהר מדי לעשות את השינוי ובעקבות כך זה נראה לא אמין וחסר עידון. אני לא קניתי את ה"מגנטו היטיב את דרכו".

דרך אגב, הזכרנו סיפורים מצויינים כמו DP ו-DOFP אבל אני חושב שצריך לזקוף לטובת אותה ריצה, למרות שזה נעשה קצת לאחר מכן, את God loves men kills של קלרמונט ואנדרסון, שהוא אחד הסיפורים האנושיים והטובים ביותר של אקס-מן שקראתי.

 

[spidey 82]

חזרו לסיפור המקור של הקבוצה ולעבר

הרבה פעמים.

לדוגמה: בשנות ה-90, כחלק מסאגת אונסלוט, הנבל (לא יודע אם קראת את הסיפור, אז לא אספיילר לך קומיקס שהסתיים לפני 17 שנה) הראה לג'ין גריי איזשהו רגע נשכח מהימים הראשונים של ביה"ס, והיא גילתה שצ'ארלס היה מאוהב בה.
http://i45.tinypic.com/2rca9lc.jpg

את גאד לאבס אני פחות אוהב, לא יודע למה. נושאי הגזענות כמובן מובלטים בסיפור הזה יותר מבכל אחד אחר, אבל את הסיפור כמכלול אני לא אוהב.

ציינתי רק שני סיפורים אבל כמובן שהם לא היחידים. היו סיפורים שהגיעו אחרי עזיבתו של ביירן, כמו החשיפה של מגנטו על עברו. אני מוכן לכלול גם את המיני-סדרה של וולברין של קלרמונט ומילר.

אם השינוי של מגנטו הפריע לך אז, מעניין מה תגיד על המקום שלו בעולם האקס-מן בשנים האחרונות.

 

[furret]

השינוי של מגנטו מפריע לי רק כי הוא היה חד

הוא לא מפריע לי כשינוי בפני עצמו.

אני מסכים לגבי המיני-סדרה של וולברין, שהייתה טובה בצורה שלא ציפיתי לה, ואני מוסיף, ככה, מהשרוול, את המפגש הראשון עם אלפא פלייט. היו עוד כמה סיפורים קטנים שנהנתי מהם שנמצאים לי בראש: הפריצה של האקס-מן לפנטגון (שגם נכנסה לסדרה המצויירת בתור הפרק הראשון), הפרק בו האישיות של קרול דנווס כמעט משתלטת על רוג והיא מתעמתת עם הפשע שעשתה, הקרב הראשון עם נמרוד, הפרק בו קולוסוס נפרד מקיטי ו-וולברין לוקח אותו לפאב וגורם לג'אגרנאט לכסח לו את הצורה... אני נוטה לאהוב את פרקי הביניים של קלרמונט, שיש בהם דגש על פיתוח דמויות. הבעיה היא שאלו issue בודדים וקטנים, ובדרך כלל הם מוצמדים לפרק רע לפנים ופרק רע אחריהם.

 

[furret]

ולגבי הרטקון

כמובן, לא אמרתי שלא עושים את זה. רק אמרתי שיוצרים כמעט לא עושים את זה. עושים זה לעיתים רחוקות, כשזה משולב בעלילה.
אני לא חושב שמישהו רוצה לזכור את כל המגנטו-bot והדום-bot שהחליפו את מגנטו ואת ד"ר דום לאורך השנים בגלל פערים עלילתיים או עלילות גרועות שהציגו אותם בצורה רעה... או את הרובה שחיה בנה בשביל לשלול את הכוח של Anus הבלתי-ננגע (ברצינות, איזה רע מטומטם!)