אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
פורט קורא אקס-מן
- פותח הנושא furret
- פורסם בתאריך
אני מנסה לזכור אם קראתי סיפורים בכיכובו
אבל לא חושב שהיה משהו מעבר ל-New X-Men #132 וכמה הופעות שלו כאידיוט מעצבן ב-Excalibur (הסדרה משנות האלפיים עם צ'ארלס ואריק בה הם ניסו לשקם את ג'נושה, לא הקבוצה הבריטית-למחצה).
http://marvel.wikia.com/New_X-Men_Vol_1_132
אבל לא חושב שהיה משהו מעבר ל-New X-Men #132 וכמה הופעות שלו כאידיוט מעצבן ב-Excalibur (הסדרה משנות האלפיים עם צ'ארלס ואריק בה הם ניסו לשקם את ג'נושה, לא הקבוצה הבריטית-למחצה).
http://marvel.wikia.com/New_X-Men_Vol_1_132
עופר ברנשטיין
New member
סליחה? לא עושים הרבה רטקונינג?
קודם כל, יש המון 'שכתובים' קטנים וגדולים כל פעם שיוצר חדש מקבל לידיו כותרים ודמויות. מעטים המקרים שמשהו בעבר של הדמות לא משתנה או שלא נוצרת סתירה בגלל חוסר אכפתיות להמשכיות. לא רק אצל מארוול או די.סי.
חוצמזה, יש דמויות שכל מהותן נבנתה חלקית לפחות על רטקונינג ומגנטו היא רק דוגמא אחת מצויינת לכך. קפטן אמריקה הוא תוצאה של רטקונינג שהוא יותר פוליטי מאשר ענייני לקומיקס.
וולברין עבר את כל השכתובים האפשריים, וגם כמה בלתי אפשריים, על תקן 'דבר לא יהרוג את הדמות' כדי לאפשר לה להיות ב-1919 במלחמת העולם ה-1, ב-1922 ביפן, ב-1929 בארה"ב ואז בשנות ה-30 במקביל משני צידי האטלנטי ועוד ועוד...
באטמן, כל עברו שוכתב וישנם כמה ורסיות של סיפורי האוריג'ין, כולל מי הרג את מי ולמה וכולל מניעים שונים פסיכולוגיים ומשונים ללמה בכלל להפוך ל'אביר האפל' מלכתחילה.
כשהרטקונינג הוא יצירתי נטו, עוד איכשהו אפשר לפתור את זה ב'חירות יצירתית'. אבל כשמשכתבים את הפיניקס או את מגנטו כי זה לא 'פוליטיקלי קורקט' ולא 'חינוכי' - זה מרתיח לי את הדם בעורף כי זה מעיד יותר מכל על איך המו"לים מזלזלים בקוראים, מתנשאים עליהם ובזים להם.
קודם כל, יש המון 'שכתובים' קטנים וגדולים כל פעם שיוצר חדש מקבל לידיו כותרים ודמויות. מעטים המקרים שמשהו בעבר של הדמות לא משתנה או שלא נוצרת סתירה בגלל חוסר אכפתיות להמשכיות. לא רק אצל מארוול או די.סי.
חוצמזה, יש דמויות שכל מהותן נבנתה חלקית לפחות על רטקונינג ומגנטו היא רק דוגמא אחת מצויינת לכך. קפטן אמריקה הוא תוצאה של רטקונינג שהוא יותר פוליטי מאשר ענייני לקומיקס.
וולברין עבר את כל השכתובים האפשריים, וגם כמה בלתי אפשריים, על תקן 'דבר לא יהרוג את הדמות' כדי לאפשר לה להיות ב-1919 במלחמת העולם ה-1, ב-1922 ביפן, ב-1929 בארה"ב ואז בשנות ה-30 במקביל משני צידי האטלנטי ועוד ועוד...
באטמן, כל עברו שוכתב וישנם כמה ורסיות של סיפורי האוריג'ין, כולל מי הרג את מי ולמה וכולל מניעים שונים פסיכולוגיים ומשונים ללמה בכלל להפוך ל'אביר האפל' מלכתחילה.
כשהרטקונינג הוא יצירתי נטו, עוד איכשהו אפשר לפתור את זה ב'חירות יצירתית'. אבל כשמשכתבים את הפיניקס או את מגנטו כי זה לא 'פוליטיקלי קורקט' ולא 'חינוכי' - זה מרתיח לי את הדם בעורף כי זה מעיד יותר מכל על איך המו"לים מזלזלים בקוראים, מתנשאים עליהם ובזים להם.
עופר ברנשטיין
New member
http://en.wikipedia.org/wiki/Comics_vocabular
דמויות אהובות, דמויות שנואות
אי אפשר שלא להעלות את זה: איזה דמויות אתם אוהבים ואיזה דמויות אתם שונאים בעולם של אקס-מן?
אני אמנם קראתי גם קומיקסים מהזמן האחרון, אבל אני רוצה להתייחס בתשובה שלי רק לריצה הנוכחית שלי של האקס-מן, כלומר עד כרך 200 של Uncanny X-Men (אחרת הייתי מוסיף גם את בלינק, אמה פרוסט, גמביט וכד'). אתם מוזמנים להתייחס לאותה תקופה או לכל תקופה, לבחירתכם.
דמויות אהובות:
אני אהבתי מאוד את קבוצת הדור השני של האקס-מן, הזכורה לטוב: סופה, וולברין, נייטקרוולר, קולוסוס וקיטי פרייד. אני חושב שזה היה הזמן הטוב ביותר, והייתה כימיה מצויינת בתוך הקבוצה. בשלב זה, אני מאוד אוהב את סופה, קיטי, וולברין ונייטקרוולר:
סופה היא דמות נשית חזקה ועשירה. הקול שלה מאוד ייחודי ובולט והיא עוברת את ההתפתחות הגדולה ביותר בסדרה (אם כי גם היא הגיעה בצורה חדה מדי לדעתי, כך שאני לא לגמרי שלם איתה).
קיטי הייתה תוספת גאונית לקבוצה - מהרגע שהגיעה לא ברור איך התקיימה הקבוצה לפניה. בדרך כלל אני נגד הכנסה של ילדים לעולם של מבוגרים (ניו-מיוטנטס - אני לא אוהב כשהם משתלבים בעלילות של אקס-מן, ואוי אלוהים - הס מלהזכיר את ה-Power Pack) אבל קיטי עושה את זה מצויין. יש לה את הקול הילדותי והשובב של טינייג'ר, אבל בניגוד לסיידקיקס צעירים קודמים (*אהם*אייסמן*אהם*) הוא לא מנסה לעלות על יתר הקולות. זה גם טוב שהכוח שלה גורם לה להשתתף פחות מאחרים בקרבות באופן ישיר, ובכך מצדיק את חוסר הניסיון שלה. נתעלם, לצורך העניין, מהמיני סדרה של קיטי-וולברין ביפן (שהייתה נוראית, לדעתי, ופגעה פגיעה קשה בדמות של קיטי, שלמזלנו השינוי שעברה אופס חזרה כמעט לגמרי לאחר מכן).
וולברין טוב כל זמן שהוא לא נמצא שם כל שתי שניות (מזל שלמדתי לירות באקדח מוולברין... מזל שוולברין לימד אותי קרב מגע). אני לא אוהב את וולברין בתפקיד המבוגר החכם והאחראי, שאיכשהו מצליח תמיד לצפות את המשך העלילה ולהגיד את מה שנכון. אהבתי אותו כדמות משולחת הרסן שמתעמתת עם כולם, אבל גם השינוי שהוא עבר - לבטוח ביתר האקס-מן כמו משפחה - היה מתאים ויפה.
נייטקרוולר הוא מהדמויות שנשארות בצל, אבל מדי פעם פותחות את הפה או עושות איזושהי פעולה שמזכירה לך אותן וחושפת לך רמז לעולם הפנימי שלהן, שהוא טוב יותר מאילו נאמר מפורשות. בכלל, בכל הנוגע לעומק של דמויות, יש נטייה לפעמים ליוצרים להאמין שזה נקבע על פי כמות סיפורי הרקע הדרמטיים שדמות עברה בחיים (הדבר הנורא שנעשה עם וולברין). זה כמובן לא נכון. נייטקרוולר הוא מהדמויות המצויינות הללו שמציגות מורכבות בזמנים שונים, דווקא כשלא ציפית לה. זה קצת חבל שהוא לא נמצא יותר במרכז, לא בתור המנהיג - אלא שיותר יכניסו אותנו לעולם שלו. מצד שני, אולי דווקא החן שלו מושג מכך שהוא דמות צדדית טובה כל כך. הרומן שלו עם אמנדה ספטון הוא מערכת היחסים האהובה עלי ביותר בסדרה עד כה (חבל רק שאני יודע שהוא ייפסק).
קולוסוס הוא החוליה החלשה, לדעתי. הוא כמעט לא משתנה, כמעט לא מסתיר בתוכו שום מורכבות. תמיד אותו רוסי מגודל, שקט ונחמד, בלי רמז אפילו למשהו מעבר. את כל המשמעות שלו הוא מקבל רק בתור מושא האהבה של קיטי, וכל מה שהוא חושב, לתקופה ארוכה, זה רק על מערכת היחסים ביניהם. ובקרבות הוא משמש כשק החבטות של החבורה. אני אוהב את קולוסוס כחלק מהאקס-מן ובשל הפוטינציאל של הדמות שלו, אבל כמו שהוא ב-100 הפרקים הראשונים, חוסר ההבעה או הגדילה שלו מפריע לי.
אני שמח שבאנשי עזב. הוא לא התאים בעיניי לאקס-מן, לא התאים להנהגה או ללקיחת חלק בקבוצה, ונראה כאילו הוא עושה טובה לאקסייבייר בתור משגיח זמני על החבורה.
דמויות שנואות:
רייצ'ל גריי! אויש, למה את כאן, רייצ'ל? למה את כאן?! מישהו פשוט זרק אותה לתוך האקס-מן ושכח ממנה. הסיפור שלה כמעט לא מקודם, הדמות שלה לא משתלבת בחבורה, האישיות שלה לא מקבלת כמעט זמן מסך, מלבד האלמנט החוזר של הטראומה מהזמן בעתיד (שרק מתסכל יותר, כי מזכירים את זה אבל לא מתעסקים עם זה). זה הדבר שהכי מעצבן בריצה הזו של קלרמונט: דמויות שנמצאות שם עם בעיה די דחופה (רייצ'ל, וורלוק, מג'יק, בעיית המוטציות כמכלול) אבל עוברים פרקים שלמים בלי שאנחנו רואים שלמישהו אכפת בכלל.
פרופ' אקס - זה מתקשר לסעיף הקודם. הוא זה שאמור להיות לו אכפת, והוא כמעט לא עושה כלום. הוא בדרך כלל לא עושה כלום, וכבר כתבתי מקודם שהפכו אותו לדמות הכי נלעגת וחלשה בריצה הנוכחית.
ציקלופ איבד את חינו בעיניי בריצה הנוכחית, מאז שהוא עזב את האקס-מן. זה כאילו האישיות שלו, שהתבלטה בריצה הראשונה של האקס-מן הקלאסיים, נתקעה במקום. הוא כמו דמות משנות ה-60 בעולם של שנות ה-80. זה מה שאולי גרם לאנשים לשנוא אותו ולהגיד שהוא boy-scout. אין הרבה זמן מסך איתו - הוא נשוי למדלין פריור - אז אני מניח שזה בסדר.
את אנג'ל אני שונא. הוא היה קצת יהיר בשנות ה-60, כשכולם היו יהירים. בשנות ה-80 הוא פשוט אסהול.
אני שונא את דאזלר. בכנות, אני יודע שהמיני-סדרה שלה נפתחה בגלל איזה חוזה עם חברת תקליטים כלשהי, אבל זה לא ברור למה נתנו לה להימשך כל כך הרבה. דאזלר מעולם לא משכה אותי באישיות הלא-אחידה והרדודה שלה. "אני רוצה להיות זמרת מצליחה" מעולם לא היה צריך להיות סיפור בעולם של האקס-מן, והמיני-סדרה שלה לא מצליחה להחליט אם היא אופרת סבון או אקשן גיבורי על. מעצבן אותי שדמות כל כך מטופשת (דיסקו!) נאבקת, כבר בפרקים הראשונים, בדמויות כמו ד"ר דום וגלקטוס (!) אבל ברצינות, גם אם נעמיד פנים שכל זה לא קרה, האישיות של אליסון והרקע שלה כדמות עדיין לא מצדיקה את הקיום שלה בעיניי.
הניו-מיוטנטס - שלא תבינו אותי לא נכון: וולפסביין היא דמות מצויינת, מתוקה, ריאליסטית, מעניינת ומתפתחת, וקאנון-בול הוא בחור שאי אפשר שלא לחבב, מלא צבע וחוכמה, וגם הוא מתפתח. אני מניח שגם מיראז' וסאנספוט משתלבים היטב בצוות. אבל אני פשוט לא רואה טעם לעוד קבוצה של מוטציות בעולם של אקס-מן. אין להם ממש הצדקה. הסיפורים שלהם לא מוסיפים לעולם, לא מעמיקים את העלילה, וכמו שכתבתי קודם, הם מחייבים אותי לקרוא אותם פעמים רבות כחלק מהאקס-מן. והבעיה הנוספת היא שמרגע שנוספים מגמה, מג'יק, וורלוק וסייפר (!) הקבוצה בכלל הופכת לגדולה ואקראית מדי, ואף אחד לא עוצר לפתח את הדמויות קיימות.
סלין - מכשפה באקס-מן כארכי-רשעית. כבר כתבתי את זה מקודם. מעצבן.
אי אפשר שלא להעלות את זה: איזה דמויות אתם אוהבים ואיזה דמויות אתם שונאים בעולם של אקס-מן?
אני אמנם קראתי גם קומיקסים מהזמן האחרון, אבל אני רוצה להתייחס בתשובה שלי רק לריצה הנוכחית שלי של האקס-מן, כלומר עד כרך 200 של Uncanny X-Men (אחרת הייתי מוסיף גם את בלינק, אמה פרוסט, גמביט וכד'). אתם מוזמנים להתייחס לאותה תקופה או לכל תקופה, לבחירתכם.
דמויות אהובות:
אני אהבתי מאוד את קבוצת הדור השני של האקס-מן, הזכורה לטוב: סופה, וולברין, נייטקרוולר, קולוסוס וקיטי פרייד. אני חושב שזה היה הזמן הטוב ביותר, והייתה כימיה מצויינת בתוך הקבוצה. בשלב זה, אני מאוד אוהב את סופה, קיטי, וולברין ונייטקרוולר:
סופה היא דמות נשית חזקה ועשירה. הקול שלה מאוד ייחודי ובולט והיא עוברת את ההתפתחות הגדולה ביותר בסדרה (אם כי גם היא הגיעה בצורה חדה מדי לדעתי, כך שאני לא לגמרי שלם איתה).
קיטי הייתה תוספת גאונית לקבוצה - מהרגע שהגיעה לא ברור איך התקיימה הקבוצה לפניה. בדרך כלל אני נגד הכנסה של ילדים לעולם של מבוגרים (ניו-מיוטנטס - אני לא אוהב כשהם משתלבים בעלילות של אקס-מן, ואוי אלוהים - הס מלהזכיר את ה-Power Pack) אבל קיטי עושה את זה מצויין. יש לה את הקול הילדותי והשובב של טינייג'ר, אבל בניגוד לסיידקיקס צעירים קודמים (*אהם*אייסמן*אהם*) הוא לא מנסה לעלות על יתר הקולות. זה גם טוב שהכוח שלה גורם לה להשתתף פחות מאחרים בקרבות באופן ישיר, ובכך מצדיק את חוסר הניסיון שלה. נתעלם, לצורך העניין, מהמיני סדרה של קיטי-וולברין ביפן (שהייתה נוראית, לדעתי, ופגעה פגיעה קשה בדמות של קיטי, שלמזלנו השינוי שעברה אופס חזרה כמעט לגמרי לאחר מכן).
וולברין טוב כל זמן שהוא לא נמצא שם כל שתי שניות (מזל שלמדתי לירות באקדח מוולברין... מזל שוולברין לימד אותי קרב מגע). אני לא אוהב את וולברין בתפקיד המבוגר החכם והאחראי, שאיכשהו מצליח תמיד לצפות את המשך העלילה ולהגיד את מה שנכון. אהבתי אותו כדמות משולחת הרסן שמתעמתת עם כולם, אבל גם השינוי שהוא עבר - לבטוח ביתר האקס-מן כמו משפחה - היה מתאים ויפה.
נייטקרוולר הוא מהדמויות שנשארות בצל, אבל מדי פעם פותחות את הפה או עושות איזושהי פעולה שמזכירה לך אותן וחושפת לך רמז לעולם הפנימי שלהן, שהוא טוב יותר מאילו נאמר מפורשות. בכלל, בכל הנוגע לעומק של דמויות, יש נטייה לפעמים ליוצרים להאמין שזה נקבע על פי כמות סיפורי הרקע הדרמטיים שדמות עברה בחיים (הדבר הנורא שנעשה עם וולברין). זה כמובן לא נכון. נייטקרוולר הוא מהדמויות המצויינות הללו שמציגות מורכבות בזמנים שונים, דווקא כשלא ציפית לה. זה קצת חבל שהוא לא נמצא יותר במרכז, לא בתור המנהיג - אלא שיותר יכניסו אותנו לעולם שלו. מצד שני, אולי דווקא החן שלו מושג מכך שהוא דמות צדדית טובה כל כך. הרומן שלו עם אמנדה ספטון הוא מערכת היחסים האהובה עלי ביותר בסדרה עד כה (חבל רק שאני יודע שהוא ייפסק).
קולוסוס הוא החוליה החלשה, לדעתי. הוא כמעט לא משתנה, כמעט לא מסתיר בתוכו שום מורכבות. תמיד אותו רוסי מגודל, שקט ונחמד, בלי רמז אפילו למשהו מעבר. את כל המשמעות שלו הוא מקבל רק בתור מושא האהבה של קיטי, וכל מה שהוא חושב, לתקופה ארוכה, זה רק על מערכת היחסים ביניהם. ובקרבות הוא משמש כשק החבטות של החבורה. אני אוהב את קולוסוס כחלק מהאקס-מן ובשל הפוטינציאל של הדמות שלו, אבל כמו שהוא ב-100 הפרקים הראשונים, חוסר ההבעה או הגדילה שלו מפריע לי.
אני שמח שבאנשי עזב. הוא לא התאים בעיניי לאקס-מן, לא התאים להנהגה או ללקיחת חלק בקבוצה, ונראה כאילו הוא עושה טובה לאקסייבייר בתור משגיח זמני על החבורה.
דמויות שנואות:
רייצ'ל גריי! אויש, למה את כאן, רייצ'ל? למה את כאן?! מישהו פשוט זרק אותה לתוך האקס-מן ושכח ממנה. הסיפור שלה כמעט לא מקודם, הדמות שלה לא משתלבת בחבורה, האישיות שלה לא מקבלת כמעט זמן מסך, מלבד האלמנט החוזר של הטראומה מהזמן בעתיד (שרק מתסכל יותר, כי מזכירים את זה אבל לא מתעסקים עם זה). זה הדבר שהכי מעצבן בריצה הזו של קלרמונט: דמויות שנמצאות שם עם בעיה די דחופה (רייצ'ל, וורלוק, מג'יק, בעיית המוטציות כמכלול) אבל עוברים פרקים שלמים בלי שאנחנו רואים שלמישהו אכפת בכלל.
פרופ' אקס - זה מתקשר לסעיף הקודם. הוא זה שאמור להיות לו אכפת, והוא כמעט לא עושה כלום. הוא בדרך כלל לא עושה כלום, וכבר כתבתי מקודם שהפכו אותו לדמות הכי נלעגת וחלשה בריצה הנוכחית.
ציקלופ איבד את חינו בעיניי בריצה הנוכחית, מאז שהוא עזב את האקס-מן. זה כאילו האישיות שלו, שהתבלטה בריצה הראשונה של האקס-מן הקלאסיים, נתקעה במקום. הוא כמו דמות משנות ה-60 בעולם של שנות ה-80. זה מה שאולי גרם לאנשים לשנוא אותו ולהגיד שהוא boy-scout. אין הרבה זמן מסך איתו - הוא נשוי למדלין פריור - אז אני מניח שזה בסדר.
את אנג'ל אני שונא. הוא היה קצת יהיר בשנות ה-60, כשכולם היו יהירים. בשנות ה-80 הוא פשוט אסהול.
אני שונא את דאזלר. בכנות, אני יודע שהמיני-סדרה שלה נפתחה בגלל איזה חוזה עם חברת תקליטים כלשהי, אבל זה לא ברור למה נתנו לה להימשך כל כך הרבה. דאזלר מעולם לא משכה אותי באישיות הלא-אחידה והרדודה שלה. "אני רוצה להיות זמרת מצליחה" מעולם לא היה צריך להיות סיפור בעולם של האקס-מן, והמיני-סדרה שלה לא מצליחה להחליט אם היא אופרת סבון או אקשן גיבורי על. מעצבן אותי שדמות כל כך מטופשת (דיסקו!) נאבקת, כבר בפרקים הראשונים, בדמויות כמו ד"ר דום וגלקטוס (!) אבל ברצינות, גם אם נעמיד פנים שכל זה לא קרה, האישיות של אליסון והרקע שלה כדמות עדיין לא מצדיקה את הקיום שלה בעיניי.
הניו-מיוטנטס - שלא תבינו אותי לא נכון: וולפסביין היא דמות מצויינת, מתוקה, ריאליסטית, מעניינת ומתפתחת, וקאנון-בול הוא בחור שאי אפשר שלא לחבב, מלא צבע וחוכמה, וגם הוא מתפתח. אני מניח שגם מיראז' וסאנספוט משתלבים היטב בצוות. אבל אני פשוט לא רואה טעם לעוד קבוצה של מוטציות בעולם של אקס-מן. אין להם ממש הצדקה. הסיפורים שלהם לא מוסיפים לעולם, לא מעמיקים את העלילה, וכמו שכתבתי קודם, הם מחייבים אותי לקרוא אותם פעמים רבות כחלק מהאקס-מן. והבעיה הנוספת היא שמרגע שנוספים מגמה, מג'יק, וורלוק וסייפר (!) הקבוצה בכלל הופכת לגדולה ואקראית מדי, ואף אחד לא עוצר לפתח את הדמויות קיימות.
סלין - מכשפה באקס-מן כארכי-רשעית. כבר כתבתי את זה מקודם. מעצבן.
קיטי ואמה הופיעו לראשונה באותו הגיליון
אז אפשר להחשיב גם את אמה (אע"פ שאני מניח שזה יתייחס לדמותה בשנים האחרונות ולא בשנים הראשונות, אז... החלטה שלך.)
גם אני חושב שזה היה הליין-אפ האולטימטיבי, גם עם ג'ין וסקוט לפני סאגת הפיניקס והפרישה של סקוט. יש הרבה שרואים בליין-אפ של תחילת שנות ה-90 כאולטימטיבי, הקבוצות הכחולה והזהובה, אבל אני לא אוהב את החלוקה הזו. הפופולריות של העידן הזה עומדת לזכות ג'ים לי וההשפעה של העיצובים שלו על המראה של הסדרה המצוירת, אבל זהו.
סיכמת עד גיליון 200, אז זה דקה וחצי לפני Mutant Massacre, שם היה לקולוסוס את אחד הרגעים המשמעותיים ביותר לדמותו. אולי דעתך עליו תשתנה.
אז אפשר להחשיב גם את אמה (אע"פ שאני מניח שזה יתייחס לדמותה בשנים האחרונות ולא בשנים הראשונות, אז... החלטה שלך.)
גם אני חושב שזה היה הליין-אפ האולטימטיבי, גם עם ג'ין וסקוט לפני סאגת הפיניקס והפרישה של סקוט. יש הרבה שרואים בליין-אפ של תחילת שנות ה-90 כאולטימטיבי, הקבוצות הכחולה והזהובה, אבל אני לא אוהב את החלוקה הזו. הפופולריות של העידן הזה עומדת לזכות ג'ים לי וההשפעה של העיצובים שלו על המראה של הסדרה המצוירת, אבל זהו.
סיכמת עד גיליון 200, אז זה דקה וחצי לפני Mutant Massacre, שם היה לקולוסוס את אחד הרגעים המשמעותיים ביותר לדמותו. אולי דעתך עליו תשתנה.
קראתי את טבח המוטנטים
לפני שהתחלתי לקרוא את הסדרה מהתחלה קראתי כל מיני ארקים שאנשים אמרו עליהם שהם משמעותיים.
האמת? שנאתי את טבח המוטנטים. לדעתי זה נעשה בצורה עלובה. לא נדבר על זה שזה לא נראה כמו טבח - זה כבר עניין של התקופה והצנזורה וכו', למרות שאני בטוח שעם הציירים המתאימים - לי עולה ביל שיינקוויץ לראש, שזה בדיוק סוג הסיפור בשבילו - היה אפשר להציג את הנוראות של הטבח בצורה מטאפורית ועזה. אני מדבר על זה שכל העלילה של הטבח עבדה כך: המוטציות של סיניסטר - המורדורס - באות לטבוח במרלוקס - האקס-מן מביסים אותם, מעלפים אותם, ואז הולכים למקום אחר ומשאירים את המורדורס בלי השגחה. המורדורס מתעוררים, הולכים וטובחים במורלוקס, האקס-מן באים, מעלפים אותם שוב, ממשיכים למקום אחר ומשאירים אותם שם. זה היה ארק שיותר מכל סיפור אחר שאי פעם קראתי הדגיש לי את האבסורד שבהתנהגות של הגיבורים. הפעם האחרונה שהרגשתי את זה היה כשצפיתי מחדש בסדרה המצויירת, לפני כמה שנים. זה נורא. אשכרה עלילה שלמה נבנית על שש מוטציות רעות - אפילו לא כל כך חזקות - שכל הזמן קמות מחדש אחרי שכל פעם מנצחים אותם, וממשיכות לטבוח - כשזה ברור לחלוטין (מלבד לאקס-מן) שזה מה שהן יעשו! הדם על הידיים של האקס-מן, שלא הרגו את המורדורס. איכס, זה פציפיזם שעובר כל גבול.
אני מעדיף לשכוח את הארק הזה. הוא פשוט מעצבן אותי מדי וגורם לי לא לרצות יותר לקרוא אקס-מן.
ולגבי קולוסוס - אני יודע למה אתה מתכוון, אבל מיד לאחר שקולוסוס עשה מה שעשה הוא נכנס לתרדמת, אז אין לי דרך לדעת (בינתיים) איך זה השפיע עליו.
לפני שהתחלתי לקרוא את הסדרה מהתחלה קראתי כל מיני ארקים שאנשים אמרו עליהם שהם משמעותיים.
האמת? שנאתי את טבח המוטנטים. לדעתי זה נעשה בצורה עלובה. לא נדבר על זה שזה לא נראה כמו טבח - זה כבר עניין של התקופה והצנזורה וכו', למרות שאני בטוח שעם הציירים המתאימים - לי עולה ביל שיינקוויץ לראש, שזה בדיוק סוג הסיפור בשבילו - היה אפשר להציג את הנוראות של הטבח בצורה מטאפורית ועזה. אני מדבר על זה שכל העלילה של הטבח עבדה כך: המוטציות של סיניסטר - המורדורס - באות לטבוח במרלוקס - האקס-מן מביסים אותם, מעלפים אותם, ואז הולכים למקום אחר ומשאירים את המורדורס בלי השגחה. המורדורס מתעוררים, הולכים וטובחים במורלוקס, האקס-מן באים, מעלפים אותם שוב, ממשיכים למקום אחר ומשאירים אותם שם. זה היה ארק שיותר מכל סיפור אחר שאי פעם קראתי הדגיש לי את האבסורד שבהתנהגות של הגיבורים. הפעם האחרונה שהרגשתי את זה היה כשצפיתי מחדש בסדרה המצויירת, לפני כמה שנים. זה נורא. אשכרה עלילה שלמה נבנית על שש מוטציות רעות - אפילו לא כל כך חזקות - שכל הזמן קמות מחדש אחרי שכל פעם מנצחים אותם, וממשיכות לטבוח - כשזה ברור לחלוטין (מלבד לאקס-מן) שזה מה שהן יעשו! הדם על הידיים של האקס-מן, שלא הרגו את המורדורס. איכס, זה פציפיזם שעובר כל גבול.
אני מעדיף לשכוח את הארק הזה. הוא פשוט מעצבן אותי מדי וגורם לי לא לרצות יותר לקרוא אקס-מן.
ולגבי קולוסוס - אני יודע למה אתה מתכוון, אבל מיד לאחר שקולוסוס עשה מה שעשה הוא נכנס לתרדמת, אז אין לי דרך לדעת (בינתיים) איך זה השפיע עליו.
אגב, לגבי השינוי של קולוסוס
אני מסופק לגבי ההשפעה שלו. זה קשור למה שאמרתי קודם שהופך דמות למעניינת: זו טעות של כותבים להניח שהם יצליחו להפוך דמות משעממת לפחות משעממת על ידי זה שהם יגרמו לה לאיזה שינוי חד (הפיכה לרע, רצח, אובדן, שגורם לדמות להשתנות). אם הדמות היא שטחית גם השינוי יהיה שטחי, וזה בדיוק מה שמוליד כל כך הרבה סיפורי קומיקס גרועים, שבהם אתה לא מצליח להתחבר לא לסיפור ולא לדמויות, ודמויות מתנהגות בצורה ילדותית, קריקטוריסטית.
הסיבה שנייטקרוולר, לדוגמא, הוא דמות מעניינת, היא לא בגלל העבר שלו כיצור נרדף ודחוי. אפשר אפילו לומר שהוא מעניין למרות זאת. לא היה שום סיפור שהתמקד בנייטקרוולר בריצה הזו (מלבד מיני-סדרה שטותית, ואני מניח, משעשעת, של דייב קוקרום שבה נייטקרוולר מטייל בין מימדים פנטסטיים, וסיפור אחר, שטותי במידה שווה אבל לא אמור לשעשע - שבו נייטקרוולר והאקס-מן הולכים לגיהנום לפגוש את האמא המאמצת שלו) ולא היה שום אירוע שנגע לנייטקרוולר ישירות (כמו רצח, פרידה או הרוטינה הרגילה ש"מכסחים אותי, אני חלש בזמן האחרון") מלבד איזה אזכור של מיסטיק בדבר האמא האמיתית שלו. נייטקרוולר לעולם אינו עומד בחזית, ועדיין אני יודע עליו כל כך הרבה דברים שבונים אישיות מורכבת: האמונה העזה שלו באלוהים - שהוא שומר לעצמו (החוק הקריקטורי אומר שאם דמות מאמינה היא צריכה לדבר על זה כל הזמן), החביבות והקלילות שלו מחד ומצד שני איזו עצבות ומרירות שצצים לעיתים רחוקות (בכך שאנשים שונים מהאקס-מן, בדגש על קיטי ו-וולפסביין - נדחים ממנו), הקשר המיוחד והחם שלו לכל אחת מהדמויות, שמתבטא פעם בכמה זמן בשיחת אחד על אחד, הביטחון שלו עם נשים - במיוחד החברה שלו, אמנדה (שעומד בסתירה למה שהיית מצפה מהמראה שלו והעבר שלו). הוא קליל עם אנשים, ומצד שני, כשנשאר עם עצמו, ואחד על אחד, הוא מהורהר ומחושב - אחרי שסופה מאבדת את הכוחות שלה הוא קורא את האקס-מן לשיחה ושוקל לעזוב, וזה ממש מפתיע כשזה בא ממנו. אחרי שהיא הולכת הוא זה שמנהיג את האקס-מן, אבל הוא לא מסתדר טוב עם התפקיד ונכנס ללחץ.
זו דמות מלאה שהאירועים רק מכוונים את הצבעוניות שלה למקום מסויים, אבל כל היסודות כבר מונחות שם לפני כן.
לקולוסוס אין את זה...
אני מסופק לגבי ההשפעה שלו. זה קשור למה שאמרתי קודם שהופך דמות למעניינת: זו טעות של כותבים להניח שהם יצליחו להפוך דמות משעממת לפחות משעממת על ידי זה שהם יגרמו לה לאיזה שינוי חד (הפיכה לרע, רצח, אובדן, שגורם לדמות להשתנות). אם הדמות היא שטחית גם השינוי יהיה שטחי, וזה בדיוק מה שמוליד כל כך הרבה סיפורי קומיקס גרועים, שבהם אתה לא מצליח להתחבר לא לסיפור ולא לדמויות, ודמויות מתנהגות בצורה ילדותית, קריקטוריסטית.
הסיבה שנייטקרוולר, לדוגמא, הוא דמות מעניינת, היא לא בגלל העבר שלו כיצור נרדף ודחוי. אפשר אפילו לומר שהוא מעניין למרות זאת. לא היה שום סיפור שהתמקד בנייטקרוולר בריצה הזו (מלבד מיני-סדרה שטותית, ואני מניח, משעשעת, של דייב קוקרום שבה נייטקרוולר מטייל בין מימדים פנטסטיים, וסיפור אחר, שטותי במידה שווה אבל לא אמור לשעשע - שבו נייטקרוולר והאקס-מן הולכים לגיהנום לפגוש את האמא המאמצת שלו) ולא היה שום אירוע שנגע לנייטקרוולר ישירות (כמו רצח, פרידה או הרוטינה הרגילה ש"מכסחים אותי, אני חלש בזמן האחרון") מלבד איזה אזכור של מיסטיק בדבר האמא האמיתית שלו. נייטקרוולר לעולם אינו עומד בחזית, ועדיין אני יודע עליו כל כך הרבה דברים שבונים אישיות מורכבת: האמונה העזה שלו באלוהים - שהוא שומר לעצמו (החוק הקריקטורי אומר שאם דמות מאמינה היא צריכה לדבר על זה כל הזמן), החביבות והקלילות שלו מחד ומצד שני איזו עצבות ומרירות שצצים לעיתים רחוקות (בכך שאנשים שונים מהאקס-מן, בדגש על קיטי ו-וולפסביין - נדחים ממנו), הקשר המיוחד והחם שלו לכל אחת מהדמויות, שמתבטא פעם בכמה זמן בשיחת אחד על אחד, הביטחון שלו עם נשים - במיוחד החברה שלו, אמנדה (שעומד בסתירה למה שהיית מצפה מהמראה שלו והעבר שלו). הוא קליל עם אנשים, ומצד שני, כשנשאר עם עצמו, ואחד על אחד, הוא מהורהר ומחושב - אחרי שסופה מאבדת את הכוחות שלה הוא קורא את האקס-מן לשיחה ושוקל לעזוב, וזה ממש מפתיע כשזה בא ממנו. אחרי שהיא הולכת הוא זה שמנהיג את האקס-מן, אבל הוא לא מסתדר טוב עם התפקיד ונכנס ללחץ.
זו דמות מלאה שהאירועים רק מכוונים את הצבעוניות שלה למקום מסויים, אבל כל היסודות כבר מונחות שם לפני כן.
לקולוסוס אין את זה...
אני לא יודע עד כמה זה אפשרי
אבל מומלץ לחפש את Classic X-Men שהחלה ב-86'. יש לי את הגיליון הראשון ועוד כמה; הסדרה הייתה הדפסה חוזרת של סיפורי אקס-מן ישנים החל מהעידן החדש של "All New, All Different" של הקבוצה השנייה והכה אהובה עליך. אבל זה לא העיקר, אלא הסיפור החדש הקצר שהתווסף לכל גיליון, למשל בגיליון הראשון וולברין מנסה להתחיל עם ג'ין בלילה הראשון שלו באחוזה ואנג'ל מתעמת איתו.
אבל הסיפור הכי אהוב עליי הוא מתוך גיליון 9, הדפסה חוזרת של X-Men #101 (ההופעה הראשונה של פיניקס). הסיפור הקצר בסוף החוברת מתרחש באותו לילה בו ג'ין אושפזה בביה"ח, ומתמקד בקורט כשהוא מתיידד עם ילד שפגש במקום.
http://www.comicbookdb.com/issue.php?ID=46085
http://www.comicbookdb.com/title.php?ID=6049
ב-1990 השם של הסדרה שונה ל-X-Men Classic. יש לי לפחות גיליון אחד מהריצה הזו, אבל אני לא חושב שכבר הפסיקו לפרסם סיפורים חדשים.
http://www.comicbookdb.com/title.php?ID=6049
לא קראתי ריצות מלאות של האקס-מן לפני שנות ה-90, למעט הסיפורים המפורסמים ועוד קצת; אבל אני זוכר את קולוסוס כדמות מלאה יותר מכפי שאתה מתאר. מאז ומתמיד הייתה התנגשות בין הנפש העדינה והפיוטית שלו לבין המראה והיכולות שלו. היו לו רגעים קשים בשדה הקרב; נגד בלוב ב-DoFP, נגד גלדיאטור ב-DPS וכאמור, רגע השבירה ב-Mutant Massacre. גם תמיד היה את הקטע הרומנטי-על-גבול-האסור עם קיטי (מישהו שכח שקיטי הייתה קטינה; מאוד קטינה) שהאיר אותו באור מקסים, כל עוד זה לא מומש עד שהיא בגרה ושכחת את הבדלי הגילאים... יכול להיות שאני מושפע מאירועים עתידיים והזכרונות שלי מתערבבים, אבל אף פעם לא חשבתי על פיטר כפי שאתה מתאר.
אבל מומלץ לחפש את Classic X-Men שהחלה ב-86'. יש לי את הגיליון הראשון ועוד כמה; הסדרה הייתה הדפסה חוזרת של סיפורי אקס-מן ישנים החל מהעידן החדש של "All New, All Different" של הקבוצה השנייה והכה אהובה עליך. אבל זה לא העיקר, אלא הסיפור החדש הקצר שהתווסף לכל גיליון, למשל בגיליון הראשון וולברין מנסה להתחיל עם ג'ין בלילה הראשון שלו באחוזה ואנג'ל מתעמת איתו.
אבל הסיפור הכי אהוב עליי הוא מתוך גיליון 9, הדפסה חוזרת של X-Men #101 (ההופעה הראשונה של פיניקס). הסיפור הקצר בסוף החוברת מתרחש באותו לילה בו ג'ין אושפזה בביה"ח, ומתמקד בקורט כשהוא מתיידד עם ילד שפגש במקום.
http://www.comicbookdb.com/issue.php?ID=46085
http://www.comicbookdb.com/title.php?ID=6049
ב-1990 השם של הסדרה שונה ל-X-Men Classic. יש לי לפחות גיליון אחד מהריצה הזו, אבל אני לא חושב שכבר הפסיקו לפרסם סיפורים חדשים.
http://www.comicbookdb.com/title.php?ID=6049
לא קראתי ריצות מלאות של האקס-מן לפני שנות ה-90, למעט הסיפורים המפורסמים ועוד קצת; אבל אני זוכר את קולוסוס כדמות מלאה יותר מכפי שאתה מתאר. מאז ומתמיד הייתה התנגשות בין הנפש העדינה והפיוטית שלו לבין המראה והיכולות שלו. היו לו רגעים קשים בשדה הקרב; נגד בלוב ב-DoFP, נגד גלדיאטור ב-DPS וכאמור, רגע השבירה ב-Mutant Massacre. גם תמיד היה את הקטע הרומנטי-על-גבול-האסור עם קיטי (מישהו שכח שקיטי הייתה קטינה; מאוד קטינה) שהאיר אותו באור מקסים, כל עוד זה לא מומש עד שהיא בגרה ושכחת את הבדלי הגילאים... יכול להיות שאני מושפע מאירועים עתידיים והזכרונות שלי מתערבבים, אבל אף פעם לא חשבתי על פיטר כפי שאתה מתאר.
קראתי את classic x-men
חלק מהסיפורים היו טובים, אבל רובם, בעיניי, או מיותרים או שפגעו בצורה בה הדמויות נראו בקומיקס של אותה תקופה (מתוך איזה צורך להסביר ולהסדיר מאורעות עתידיים, וכמו שהסבירו לי פה - לעשות רטקון). אני זוכר לטובה סיפור ללא מילים של ג'ין שמחכה לדייט עם סקוט או באמת, הסיפור בו רואים את האקס-מן החדשים מחליפים את הישנים (שבאמת ממלא את החסר איפה שהיה צריך) אבל הרוב היה מיותר על גבול המקלקל, במיוחד ככל שעברו הפרקים וליוצרים החלו להיגמר הרעיונות.
חלק מהסיפורים היו טובים, אבל רובם, בעיניי, או מיותרים או שפגעו בצורה בה הדמויות נראו בקומיקס של אותה תקופה (מתוך איזה צורך להסביר ולהסדיר מאורעות עתידיים, וכמו שהסבירו לי פה - לעשות רטקון). אני זוכר לטובה סיפור ללא מילים של ג'ין שמחכה לדייט עם סקוט או באמת, הסיפור בו רואים את האקס-מן החדשים מחליפים את הישנים (שבאמת ממלא את החסר איפה שהיה צריך) אבל הרוב היה מיותר על גבול המקלקל, במיוחד ככל שעברו הפרקים וליוצרים החלו להיגמר הרעיונות.
Gul the Great
New member
קיטי!
בגלל שכאמור לא קראתי הכל (קראתי את הקבוצה הישנה קצת ואת הקבוצה החדשה יחסית הרבה) קיטי הייתה הדמות שהיינו אמורים להתחבר אליה הכי הרבה. היא הייתה חמודה, תמימה ואנדרדוג, איך אפשר לא לאהוב? (אהבתי בטירוף את החוברת שהיא צריכה להתמודד לבד עם חייזר בחג המולד Uncanny #143)
בכל מקרה, ממש אהבתי את הכתיבה של קליירמונט.
קראתי לפני איזה שנה בפעם הראשונה את Mutant Genesis (X-Men #1-7) האוגדן בו ג'ים לי עיצב את הדמויות מחדש וקליירמונט כתב את הקשת האחרונה שלו וממש אפשר להרגיש את איכות הכתיבה יורדת באופן משמעותי במעבר לקשת הנוספת באוגדן (ג'ים לי כתב את הסיפור, סקוט לובדל את התסריט).
קשה לי לומר איזו דמות אני שונא... כנראה הדחקתי את החלקים שלא אהבתי. קראתי את זה די מזמן...
בגלל שכאמור לא קראתי הכל (קראתי את הקבוצה הישנה קצת ואת הקבוצה החדשה יחסית הרבה) קיטי הייתה הדמות שהיינו אמורים להתחבר אליה הכי הרבה. היא הייתה חמודה, תמימה ואנדרדוג, איך אפשר לא לאהוב? (אהבתי בטירוף את החוברת שהיא צריכה להתמודד לבד עם חייזר בחג המולד Uncanny #143)
בכל מקרה, ממש אהבתי את הכתיבה של קליירמונט.
קראתי לפני איזה שנה בפעם הראשונה את Mutant Genesis (X-Men #1-7) האוגדן בו ג'ים לי עיצב את הדמויות מחדש וקליירמונט כתב את הקשת האחרונה שלו וממש אפשר להרגיש את איכות הכתיבה יורדת באופן משמעותי במעבר לקשת הנוספת באוגדן (ג'ים לי כתב את הסיפור, סקוט לובדל את התסריט).
קשה לי לומר איזו דמות אני שונא... כנראה הדחקתי את החלקים שלא אהבתי. קראתי את זה די מזמן...
אני גם אהבתי מאוד את הקשר בין סופה לקיטי
ואת העובדה שסופה קינאה במורה של קיטי לריקוד (שכחתי את שמה). זה היה יכול להיות כמו סיפור קומיקס טיפוסי, שהדמות שקיטי נמשכת אליה וסופה לא מחבבת אותה וחושדת בה, במהרה מתבררת כסוג של רשע שמעוניין לנצל את קיטי, אבל לא - היה מדובר רק בקנאה רגילה ואנושית באישה שלא הייתה רעה יותר מאף דמות אחרת. אני אוהב כשקומיקס לא נכנס לשבלונות.
לקלרמונט יש הרבה נקודות זכות, אבל כמו שקראתי במקום כלשהו - יש לו את ה"טיקים" שלו.
ואת העובדה שסופה קינאה במורה של קיטי לריקוד (שכחתי את שמה). זה היה יכול להיות כמו סיפור קומיקס טיפוסי, שהדמות שקיטי נמשכת אליה וסופה לא מחבבת אותה וחושדת בה, במהרה מתבררת כסוג של רשע שמעוניין לנצל את קיטי, אבל לא - היה מדובר רק בקנאה רגילה ואנושית באישה שלא הייתה רעה יותר מאף דמות אחרת. אני אוהב כשקומיקס לא נכנס לשבלונות.
לקלרמונט יש הרבה נקודות זכות, אבל כמו שקראתי במקום כלשהו - יש לו את ה"טיקים" שלו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.