פורט קורא אקס-מן

[furret]

מיסטיק

קראתי עכשיו את uncanny #199 (כרך מצויין באופן בולט, דרך אגב) ואני מכניס את מיסטיק רשמית לאחת הדמויות האהובות עלי בריצה האחרונה.
מיסטיק לא הייתה רעה שגרתית באקס-מן (לא יודע לגבי ms. marvel) כבר מהרגע הראשון, בתקופה בה רוב הרעים עדיין לא יצאו מהשבלונה (חוץ מהמהפך של מגנטו, אבל קליירמונט כבר הפך אותו ללא-רע בשלב הזה). כבר מההתחלה, הקשר שלה עם דסטיני ורוג מאיר אותה באור יוצא דופן, וזה ממשיך הלאה דרך הבחירות שלה. אבל בנוסף לזה, מיסטיק היא הדמות שמתקשרת לי ביותר לאחוות המוטציות (the brotherhood) כמו שמגנטו מעולם לא היה: אכפת לה באמת מחברי הקבוצה שלה. זה מתבטא בכך שהיא נלחמת על החופש שלהם, בכל פעם שסכנת הכליאה מאיימת עליהם בקרב עם האקס-מן. זה שובר את כל האופי הבוגדני השגרתי של רעים אחרים. אבל בנוסף, יש לה גם רציונל ושיקול דעת שלפי דעתי הקדים את התקופה, בייחוד אצל רעים - ב-199 היא מבצעת עסקה עם ואלרי קופר, סוכנת ממשלתית, להפוך את האחווה ל-Freedom Force - המהלך המחושב הזה גם נועד לשמור על המוטציות הקרובות למיסטיק בתקופה בה מצבן של המוטציות בדעת הקהל הולך ומחמיר וגם משרת את האינטרסים של מיסטיק בהתקרבות עמוק יותר אל תוך הממשלה.
השורה התחתונה היא שמיסטיק, למרות החיוך המרושע, העיניים הצהובות ותלבושת הגולגלות, מתנהגת יותר כמו דמות של אנטי-גיבור במלכודת, שמנסה להוציא את המירב בדרכים לא שגרתיות עבור אנשים שאכפת לו מהם ושתלויים בו, מאשר בתור נבל מניפולטיבי בעל תוכנית זדונית כלשהי. זה מדהים עוד יותר ביחס לתקופה בה הקומיקס נכתב.

 

[furret]

מישהו יכול להסביר לי את דאזלר?!

אני קורא עכשיו את הסדרה המשובחת ומורכבת העלילה שכולם אוהבים, secret wars 2, וה-Beyonder מתאר את דאזלר Dazzler) כאישה המוטציה החזקה ביותר, ככל הנראה, על כדור הארץ. עכשיו זה, ביחד עם עלילותיה של דאזלר נגד גלקטוס בסדרה שלה, די הולכות ביחד.
אישית, היא אולי הדמות (שקשורה לאקס-מן) שהכוח שלה הכי נסתר מבינתי. אני לא מצליח להבין, קודם כל - מה הכוח שלה, בעצם? היא מסוגלת "לתרגם" צליל לאור - באופן מפוזר, כך שזה מסנוור אנשים, או באופן ממוקד, כך שזה כמו קרן לייזר. בסדר, זה הכל? סבבה. אבל מה עוצמת הכוח שלה? היא חלשה? היא חזקה? היא נלחמת בגלקטוס, היא נלחמת ב-Absorbing man, היא נלחמת בהאלק, היא נלחמת בדום, היא נלחמת בוולברין וקולוסוס, היא נלחמת בבריוני רחוב... עברתי ברפרוף על כמה מהקומיקסים של הסדרה שלה והקרבות שם בדרך כלל נפתרים על ידי כך שדאזלר... מסנוורת את האויבים שלה, עד שהם המומים. נראה שאף אחד, בינתיים, לא גיבש איזושהי טקטיקה מיוחדת להילחם נגדה (לדוגמא, לירות בה מרחוק או ללבוש משקפי-מגן) אז אין לי דרך לדעת מה גבולות הכוח שלה, אם יש בכלל. האם היא באמת חזקה, נאמר, יותר מהפיניקס, כמו שהביונדר טוען? מה הקטע שלה?

 

[furret]

תיקון טעות

הביונדר לא אמר שהיא המוטציה האישה הכי חזקה - הוא אמר שהיא המוטציה הכי חזקה שהלכה על פני כדור הארץ אי פעם. אז אני מניח שזה עובר גם את פרופ' אקס, מגנטו וג'ין גריי, לפחות בזמן שהקומיקס הזה נכתב.
פלא שמארוול לא הוציאו באותה תקופה קומיקס של דאזלר נגד הביונדר בקרב איתנים.
"אליסון בלר, האישה שרוצה להיות זמרת מפורסמת: עכשיו הופכת לאלה... שרוצה להיות זמרת מפורסמת."

 

[furret]

X Factor sucks!

אוי ואבוי, אני קורא עכשיו X Factor (הריצה הראשונה) וזה פשוט נורא ואיום. לא קראתי יצירות קודמות של בוב לייטון, אז אני לא יודע עליו הרבה, אבל אני לא חושב עליו דברים טובים כרגע. הרמה של הכתיבה, העלילה, הדמויות, אפילו הציור (!) - הכל מרגיש במידה חזקה כמו חזרה לשנות ה-60 - כאילו לא למדנו שום דבר מאז.
קודם כל, צריך להציב כסא של כבוד מפוקפק למי שהגה את הרעיון להחזיר את ג'ין גריי לחיים. הסדרה הזו כבר התחילה ברגל שמאל. הרעיון שלה מלכתחילה לא נשמע טוב: ג'ין חוזרת. יופי - היא אומרת מיד - אז בוא נחזיר את החבורה הותיקה. זה לא שהיא איבדה כמה שנים מהחיים שלה וחזרה לעולם שונה לחלוטין, זה לא שההורים שלה חושבים שהיא מתה - לא; בואו נחזור ונילחם בפשע כמו הימים הטובים ההם. אה, ונסמוך על התוכנית של הפרסומאי המפוקפק ההוא שאומר לנו שהדרך שלנו להילחם באפליית המוטציות היא על ידי זה שנפרסם את עצמנו כציידי ראשים של מוטציות בפריים-טיים.
אבל מעבר לזה - החיבור בין חמשת הדמויות - חמשת האקס-מן הותיקים - לא הייתה טובה בשנות ה-60 הנאיביות והיא לא טובה עכשיו. אבל לשנות ה-60 היה תירוץ. הסיבה שציקלופ המשיך לתפקד (פחות או יותר) בסדר בתחילת הריצה של קליירמונט לא הייתה בגלל שהוא השתנה והפך לדמות פחות דביקה, אלא בגלל שהוא היה דמות דביקה אחת בין מגוון של חמש דמויות שונות ממנו בתכלית. אבל כל אחד מהאקס-מן הותיקים, כולל ג'ין גריי, מייצג דמות דביקה: דמות הגיבור הקלאסית, כמעט בלי חיים חדשים, עם אהבה אלטרואיסטית בלתי מסתייגת וחשיבה שגרתית על המשימה בלבד. ביחד, הם כמו שכפול של דמות אחת חמש פעמים. לייטון, במה שנראה כמעט מכוון, חוזר אפילו למה שהיה נהוג באקס-מן של שנות ה-60-70, לחשוף את המחשבות הפרטיות של הדמויות (בחלק היחיד שניסה להיות מוקדש להשמעת הקול השונה של הדמויות, כדי שלא ייראו באמת זהות מדי) דרך מונטאז' של הדמויות כשהן מתארגנות למשימה והצגת בועת המחשבות הפרטית שלהן; למי שלא זוכר, זה היה משהו בסגנון של להראות את אנג'ל מכניס את הכנפיים שלו לתיק גב: "התגעגעתי לג'ין. עדיין יש לי רגשות אליה. אבל מה אעשה? היא אוהבת את ציקלופ." - וכנ"ל לכל אחת מהדמויות.
הסיפורים עצמם מופרכים, מלאים חורים, גדושים בכיתה ודמויות שמסבירות את העלילה, תפניות לא ריאליסטיות בעלילה ואווירת שנות ה-60 בכלליות. אין כמעט התייחסות לדמויות כאנשים, אין מגע ביניהן, כל רגע של שיחה בין דמויות שעולה על שתי משבצות נקטע מיד באמצעות אמתלה מסוימת, בדרך כלל של אקשן...
נורא, פשוט נורא.

על כותרת הסדרה הזו נאמר משהו בסגנון: המעריצים דרשו, אנחנו סיפקנו את הסחורה.
זה מחזק את מה שלמדתי מדון דרייפר - הלקוח לעולם אינו יודע מה הוא רוצה, והדבר הכי גרוע הוא שכותבים עלילה על פי רצון המעריצים.