שרון של לוטן
New member
כן, זה שווה כל מחיר מלבד חיים ומוות
אני בדיוק מה שתיארת: אחרי הלידה הייתי מרוסקת, דיממתי בצורה איומה במשך כמעט שלושה חודשים והקרבתי המון עבור ההנקה של בתי. המון. נתחיל בזה שכל הנקה ארכה שעתיים, במשך שלושה חודשים. נמשיך בזה שניסיתי כל דבר אפשרי, טבעי ולא טבעי, כדי להגביר את כמויות החלב שלי, כולל שימוש בכל מיני "מתקני השקיה" עם צינוריות מודבקות לי לפטמות. ונסיים בזה שיש לי מחלה כרונית שכנראה גרמה לזה שאהיה באותם אחוזים בודדים של נשים שאין להן מספיק חלב. אפילו לא חצי מהכמות שהבת שלי צרכה. ובכל זאת, המשכתי לשאוב עד שהיתה בת ארבעה וחצי חודשים, עד שכל מה שהצלחתי לשאוב בשעה היה 2CC. שם החלטתי שנגמרה ההנקה. למה זה שווה? אני לא סבורה שאבקה מלאכותית יכולה להיות תחליף הולם לנוזל חי, מלא בתאים, נוגדנים, אנזימים. זה כמו להשוות דם למיץ פטל. אולי בגלל שאני ביולוגית וגם לומדת יעוץ הנקה אני יכולה להבין עד כמה מגוחך הנסיון לייצר משהו דומה לחלב אם. אם היו מציעים לכן עירוי של תחליף דם מלאכותי מאבקה אדומה, הייתן מסכימות, אם חייכן היות תלויים באותה מנת דם? אני לא הייתי מוכנה שבתי תגדל במשך שישה חודשים על תזונה בלעדית של אבקה. מתן כמות כלשהי של חלב אם הרגיע אותי. ידעתי שלפחות חלק מתזונתה מגיע מהמקום הנכון. אח"כ היא חיה על תמ"ל במשך חודש וחצי, עד שמלאה לה חצי שנה, ואז כבר יכולתי לתת לה מוצקים. אל תשאלו מה פרשת רמדיה עשתה לי. היא הצדיקה את כל הפחדים שהיו לי מתזונה בלעדית של תמ"ל. מזלי שהיא התרחשה כשלוטן היתה בת כמעט שנה וכל הפחדים היו תאורטיים בלבד. אני לא רוצה אפילו לחשוב מה עבר בראשה של כל אם שהתינוק שלה גדל על רמדיה צמחית. אז לסיכום, הנקה בשבילי היא השקט הנפשי בידיעה שהילדים שלי חיים ומקבלים בדיוק את כל אשר הם זקוקים לו להתפתחותם, בתקופה הקריטית בה מערכות גוף כמו המוח והמערכת החיסונית שלהם נבנות. לא בערך ולא כמעט. יכול להיות מאוד שאם היו לי ילדים נוספים לא הייתי יכולה להאבק על ההנקה כפי שנאבקתי. עם זאת, זה בראש סדר העדיפויות שלי ושל בעלי. אם אתקל שוב בבעיות בפעם הבאה, אני משערת שאנהל מאבק דומה ומקווה שאצליח למשוך את ההנקה כפי שמשכתי את זו של לוטן. אם לא, עכשיו שאני מכירה את הבנות הנפלאות בפורום הנקה, אני מקווה שאוכל להעזר בתרומות חלב אם מחברות. תקראו לי פנאטית, אבל בשבילי מדובר בחיים של ילדי ובבריאותם. לא פחות.
אני בדיוק מה שתיארת: אחרי הלידה הייתי מרוסקת, דיממתי בצורה איומה במשך כמעט שלושה חודשים והקרבתי המון עבור ההנקה של בתי. המון. נתחיל בזה שכל הנקה ארכה שעתיים, במשך שלושה חודשים. נמשיך בזה שניסיתי כל דבר אפשרי, טבעי ולא טבעי, כדי להגביר את כמויות החלב שלי, כולל שימוש בכל מיני "מתקני השקיה" עם צינוריות מודבקות לי לפטמות. ונסיים בזה שיש לי מחלה כרונית שכנראה גרמה לזה שאהיה באותם אחוזים בודדים של נשים שאין להן מספיק חלב. אפילו לא חצי מהכמות שהבת שלי צרכה. ובכל זאת, המשכתי לשאוב עד שהיתה בת ארבעה וחצי חודשים, עד שכל מה שהצלחתי לשאוב בשעה היה 2CC. שם החלטתי שנגמרה ההנקה. למה זה שווה? אני לא סבורה שאבקה מלאכותית יכולה להיות תחליף הולם לנוזל חי, מלא בתאים, נוגדנים, אנזימים. זה כמו להשוות דם למיץ פטל. אולי בגלל שאני ביולוגית וגם לומדת יעוץ הנקה אני יכולה להבין עד כמה מגוחך הנסיון לייצר משהו דומה לחלב אם. אם היו מציעים לכן עירוי של תחליף דם מלאכותי מאבקה אדומה, הייתן מסכימות, אם חייכן היות תלויים באותה מנת דם? אני לא הייתי מוכנה שבתי תגדל במשך שישה חודשים על תזונה בלעדית של אבקה. מתן כמות כלשהי של חלב אם הרגיע אותי. ידעתי שלפחות חלק מתזונתה מגיע מהמקום הנכון. אח"כ היא חיה על תמ"ל במשך חודש וחצי, עד שמלאה לה חצי שנה, ואז כבר יכולתי לתת לה מוצקים. אל תשאלו מה פרשת רמדיה עשתה לי. היא הצדיקה את כל הפחדים שהיו לי מתזונה בלעדית של תמ"ל. מזלי שהיא התרחשה כשלוטן היתה בת כמעט שנה וכל הפחדים היו תאורטיים בלבד. אני לא רוצה אפילו לחשוב מה עבר בראשה של כל אם שהתינוק שלה גדל על רמדיה צמחית. אז לסיכום, הנקה בשבילי היא השקט הנפשי בידיעה שהילדים שלי חיים ומקבלים בדיוק את כל אשר הם זקוקים לו להתפתחותם, בתקופה הקריטית בה מערכות גוף כמו המוח והמערכת החיסונית שלהם נבנות. לא בערך ולא כמעט. יכול להיות מאוד שאם היו לי ילדים נוספים לא הייתי יכולה להאבק על ההנקה כפי שנאבקתי. עם זאת, זה בראש סדר העדיפויות שלי ושל בעלי. אם אתקל שוב בבעיות בפעם הבאה, אני משערת שאנהל מאבק דומה ומקווה שאצליח למשוך את ההנקה כפי שמשכתי את זו של לוטן. אם לא, עכשיו שאני מכירה את הבנות הנפלאות בפורום הנקה, אני מקווה שאוכל להעזר בתרומות חלב אם מחברות. תקראו לי פנאטית, אבל בשבילי מדובר בחיים של ילדי ובבריאותם. לא פחות.
