וואללה, חשבתי שהפורום כבר יהיה מפוצץ בתגובות
מפתיע שלא, אבל אני שמחה להיות "רק" שניה! הפסטיבל היה מדהים. לא רק שלא ציפיתי, אלא שברגע האחרון נרשמתי, ועוד אמרתי לעצמי שאני לא אקח חדר במלון, למקרה שאני אתבאס- מה יש לומר, הדבר היחידי שהתבאסתי ממנו זה שהייתי צריכה לצאת כל ערב מיד אחרי ההופעות לדרך חזרה הביתה, כדי לא להרדם על ההגה, ולקום כל בוקר ב- 7:00 כדי להגיע בזמן לסדנה הראשונה של הבוקר (פעמיים אורלי פורטל המהממת...). ועכשיו להייטלייטס מבחינתי: אין ספק בכלל שמצאתי לי גורו. ולא אחת- שתיים. להניח את הטכניקה מאחורי הגב, להתחבר לריקוד הפנימי, לרקדנית הפנימית, לא להכנס לתחרות טכנית עם כל הסובבות אותי ועם המראה, לא "להיאלם" נוכח עוד 20 בנות בכיתה, ללמוד לרקוד בלי לחקות, מהבטן, מבפנים- גם אם מה שנדרש זה עיניים עצומות, ולהצליח לתת את עצמי בדיוק על הבמה, ולא איזה אוסף טלאים שאספתי במהלך לימודיי... אני מצליחה להבין עכשיו את מה שהרגשתי כל הזמן: אין חוקים של איך לרקוד, אני לא צריכה "לדעת" כדי לרקוד "יפה", טכניקה זה נחמד ואולי נחוץ- אבל בלי עצמי אני לא יכולה באמת לרקוד, וגם אם הטכניקה שלי לא מושלמת, ולעולם לא תהיה מושלמת כי יש לגופי מגבלות- אני יכולה לרקוד את עצמי וזה יצא נפלא... אז למי שעוד לא הבינה, למרות המרחק (הפיזי) הרב ביני לבינן- אני יודעת שאני הולכת לאמץ, לאמץ ללבי כמעט, את שתי המורות החדשות שלי, מי יתן שהן ילוו אותי מרחק גדול: מירי אלון ואורלי פורטל. כשאני חושבת איזה עוד שמות תואר אפשר להצמיד להן, כדי להביע את תחושותיי ורגשותיי לגביהן - באמת שאני מגיעה למסקנה שאני קצת מעריצה אותן, וקצת רוצה פשוט לצעוד לאורן לזמן מה. פיפי נס המהממת... איזה סיום מופלא לפסטיבל זה היה לשבת, גמורות מעייפות, בפינת האולם המלא בנשים שעוד כוחן במותניהן והן ממשיכות לרקוד- ולקלוט שעל הבמה מתרחש הרבה יותר משיעור- שהמאסטרית הגדולה יוצאת במלוא עוצמתה הרגשית, הלא מזויפת, הפנימית, האמיתית, מה יש לומר- עצומה. זו היתה חוויה משכרת, לראות את קטע המוזיקה הזה זורם דרך גופה, זה בכלל לא היה שיעור, זה בכלל לא היה מופע- זה היה כמעט להציץ, כמו ממחשכי ארון הבגדים של המלכה הגדולה של הריקוד, לריקוד הפרטי, האישי, של נשמתה הענוגה... זו היתה סדנת הטכניקה היחידה שלקחתי בפסטיבל הזה, והעומק של העבודה, החופש היחסי שהוענק בתוכה (כמעט לרקוד תוך כדי אימון), החינניות המתפרצת והעוצמה הבלתי מרוסנת של המורה המדהימה- כל אלו היו חוויה חדשה, להבין שגם בתחום של טכניקה, אפשר כך ואפשר אחרת- ויש עבודת טכניקה שאינה מכניסה למצב של תחרות, שאינה גורמת לקיפאון עמוק של היצירתיות, שמאפשרת הנאה... בין העולות על הבמה התרשמתי עמוקות מכל אחת מהמקצועניות, אלו שהריקוד הוא כבר חלק מהן, נזכרו במיוחד (ואף צולמו בוידאו, ולשמחתי יהיו לי עוד הזדמנויות להתענג על מראיהן): מירי אלון בקטע הקצר שהיא נתנה בערב הראשון- קטע שהיה מלא השראה, מלא עוצמה, מלא אמונה... מאד מאד אהבתי את הקטע הזה, הוא השאיר בי רושם עז, שלתחושתי המילים יעשו עימו עוול... לצערי, גיליתי במהלכו שכמה ממשתתפות הפסטיבל סובלות מקוצר רוח שגובל בחוסר נימוס, שלא לומר בשטחיות מעוררת גועל ובחוסר כבוד לאומנות (אלו שמחאו כפיים באמצע כדי לזרז את סיום המופע או אלו שצחקקו או שדיברו). אורלי פורטל שכמובן הפילה את כולנו מהכיסאות מרוב התרגשות, ועל לומר בפה מלא- שלא היתה זו הטכניקה, ולא היתה זו הכוריאוגרפיה- היתה זו נשמתה היקרה שהסעירה את ליבות כולנו. בחיי שחשבתי בתחילה שאני פשוט משוחדת: מסונוורת, קצת "מאוהבת" קצת "מעריצה", אבל לראות שהתגובות של אולם מלא בנשים רוקדות שיודעות ריקוד מהו- היו זהות, נלהבות, חמות, מרותקות, נסערות, מתרגשות, נופלות מרגליהן מרוב הנאה- הבנתי שבאמת, זו היא שיצרה בי את ההתרגשות הזו, נפשי נסחפה אחרי נשמתה שבהקה שם... פיפי נס ריגשה בכל אחת מהופעותיה, הצחיקה, הנעימה, שיתפה אותנו, פטפטה איתנו, היתה האדם הכי משמח שנתקלתי בו בחיי- בשתי ההופעות המקסימות שלה. שפת הגוף שלה משדרת נינוחות בתוך הסיטואציה, פשוט לאכול אותה מרוב תענוג... כמו שמישהו (עישי, שתיכף גם עליו ארחיב את הדיבור) אמר לי אח"כ: אפילו עפעוף ריס אחד שלה- והריגוש בשמיים... הבנתי את זה, כמו שתיארתי קודם- ביתר שאת- בשיעור הסיום של הפסטיבל... נטלי דביר- איזו בחירה מוזיקלית, איזו עוצמה מרגשת, איזו תנועה זורמת ואוהבת- אוף, למן הרגע הראשון שראיתי אותה, לפני שנתיים בפסטיבל זורבה הבודהה הראשון שלי (לא משנה, היא תדע על מה אני מדברת)- התאהבתי. הבנתי שלעזאזל, אפשר אחרת- אפשר ריקוד שהוא כל כך עוצמתי, ריקוד שהוא כל כולה ויותר מכך, ריקוד שהוא אהבה- גם עצמית וגם לקהל, גם לריקוד, וגם למוזיקה- אישה של אהבה ועוצמה. עישי המתוק- איזה ריקוד! איזו הופעה! צחקתי והתלהבתי כאחת, כוריאוגרפיה מלאת הומור, מלאת חן, המלבוש היה מקסים (אני גם רוצה כזה!!!) המשקה בכד היה משכר
היה מקסים בעליל. ועכשיו לפינת המנצחות (שלי
) בתחרות הבמה הפתוחה: ראשית, כולן היו מקסימות- באמת שקצר זכרוני מלזכור את כולן, אז אמנה רק את אלו שאני זוכרת- חלקן אני אפילו לא זוכרת בשם, תסלחנה לי
ובלי מנצחות, כולן מנצחות! מיכל ספרא- טוב, מה יש לומר, נשמתי נעתקה, מילולית, מההופעה המושלמת, המרגשת, הנוכחת, החזקה והעוצמתית שלה. באמת שכמעט בכיתי מגעגועים לריקוד הזה, אם הייתי יכולה הייתי מעמידה אותה אצלי בסלון, בקופסא של תכשיטים שמנגנת, ומסתכלת בה כל היום- כמה מקסים היא רוקדת. לא מדובר בטכניקה, או בתנועה או במראה (כל אלו היו מושלמים בעיני, כמובן) אלא מדובר ברגש, בנוכחות האמיתית, בחיבור- שהיא הביאה לבמה. צר לי לומר שאחריה היה קשה לעלות... בדיעבד נודע לי שהיא תלמידתה של אורלי פורטל, לא רק שזה לא הפתיע אותי- אלא שהבנתי שגם את התכונה האחרונה שציינתי (שאחריה היה קשה לעלות לבמה וליצור התרגשות) היא למדה ממנה...
אין מה לומר על התלבושת- היתה מהממת למן הרגע הראשון, אבל ברגע שהנערה החלה לנוע- כל זכרון התלבושת התעמעם לו, ומה שנשאר זה רק העצמיות הבוהקת והכאריזמטית שלה... הדס הראסטה-וומן- טוב, אני חולה על ראסטות, אז לא מפתיע שהתאהבתי בה עד קצות אצבעותיי. הריקוד היה עוצמתי, מדויק, מלא חן, מחוייך, והתלבושת? סוף הדרך! טל- הסעידית המוזהבת עם המקל- איזו הופעה!!! התרשמתי עמוקות וקשות, התרגשתי וצחקתי, ומחאתי כפיים בהנאה גלויה- באמת, הופעה מענגת. והתלבושת! אני רוצה בדיוק כזו! כולל החצאית והכל. זהו, את אלינה שבלאדיה כתבה עליה גם זכרתי מאד, כמישהי שמצד אחד נראתה כבעלת יכולת טכניות להפליא, ומספיק צעירה כדי "ליפול" למקום של הופעה חסרת האישיות- מצד שני- הבחירה המוזיקלית, הכוריאוגרפיה המתוקה, ההתלהבות חסרת השליטה שלה, ובכלל- הרימו אותה משם מהר מאד, והציבו אותה במקום של מי שהולכת להיות בהחלט הדבר הגדול (והחינני להפליא) הבא... גם את החליפה שלה מאד אהבתי. ניכר עיצוב אישי והתאמה מדויקת לאישיות הקופצנית והמקסימה שהובעה שם
גם מצאתי 2-3 חברות חדשות- אם כי עלי להודות שאני זו שלא מתערבבת יותר מדי, כך שאני בטוחה שאחרות הצליחו יותר ממני בעניין הזה
זהו, אני חייבת לחזור לעבודה- אבל לא לפני תודות ענקיות לכל מי שעשה את הפסטיבל הזה, לאמנון ניסים- סליחה שהתעצבנתי על השורות שורות של הכיסאות, ועל המזגן בחדר הגדול, לו הייתי יודעת מי אתה וכמה קשה עבדת כדי שלנו יהיה נוח הייתי ודאי הרבה פחות חצופה (וזה שיעור לחיים: לעולם לא להיות חצופה, כי את לעולם לא יודעת עד כמה תתחרטי על זה בדיעבד
) ואיזה כיף לי שזכיתי!
