קו-קו! מישו בבית?
האמת שטרם נרגעתי לגמרי מכל הקורות שחוויתי בפסטיבל. הכל היה בבחינתי חוויה מטלטלת, עזה, עצימה רגשית, חזקה, מלמדת, מפתחת, מעשירה, מעצימה. כמו כל דבר עוצמתי - לוקח לי זמן להבין באמת מה קרה שם. נכון הוא שהייתי שותף לכל שלב משלבי ההפקה, ארכיטקטורת המידע, הופעות וכו', יחד עם זאת - הופתעתי בעוצמה יותר גדולה מהפסטיבל הקודם אפילו - מההשפעה של כל ארועי הפסטיבל, ושל כל האנשים המדהימים שעשו בו, עימו ואותו - עלי. הפרגון הגדול, האהבה, תשומת הלב הענקית, ההקשבה, כמה שיכולתי להעניק מכיווני - הענקתי, כמה שיכלו להעניק לי - העניקו: פיפי היקרה שאין כמעט גבול ליכולת ההכלה שלה, חברותיי - צורצור, רותם אוסנת, שונטל, ז'וז'ו. חייב לציין באהבה גדולה גם אתך טלינגיט שלנו - שיודעת מה עברתי עד לרגעי השיא של הפסטיבל - היית לי שם כמלאך: הרוך, החיבוק, החיוך, ההקשבה, הליווי. בן זוגך היקר שידע לתת חיבוק מאמץ ולהזכיר לי דברים חשובים על עצמי כאדם וכ"סדנאיסט". רק עכשיו ארועים שונים מהפסטיבל מתחילים לצוץ במחשבותיי. פתאום אני זוכר את סדנת הפקאצות, שכל כך נהניתי להעביר. מסתבר שגם לפקאצות יש מה להגיד לעולם: הצחוק, ההומור, המוסיקה, המסר התרבותי והערבית שאותה באתי ללמד - הכל שימש בערבוביה כזו מנצחת. אני חייב להעלות על נס קבוצת גברות מצריות נכבדות מאשדוד שבו לסדנאות הערבית - אומנם הן עשו לי טירונות אמיתית (מי שהיה זוכר בחיוך את הכל!) אבל אני מודה להן שבאו דווקא אותי לשמוע, ולהעניק לי מהילידיות הכובשת והאותנטית שלהן. הן לי אוניברסיטה! הן כל כך עזרו לי להעביר את המסרים התרבותיים שביקשתי להעביר בסדנאות, והלוואי שיביאו גם בעתיד לסדנאותיי. איך אומרים במצרית "מעלאאאאאמה!"... כאלה היו הן. השאלות הנוקבות ששאלו, הביקורת המוחצת, הכל כל כך העצים את השאלות של עוצמת הכאב של אום כלתום, של עוצמת נגיעתה בקהל שלה בסדנה שהעברתי על הדיווה. איך שחזרתי הביתה הכנתי לי מרק עדשים מצרי מהביל, כמו שמאדם ז'נט, אמא של פיפי, מכינה, ככה פשוט - עם טוסט מתקתק ונתחי בצל טרי בצד. טעם של בית, שהתגעגעתי אליו אחרי כל הפסטיבל המרגש הזה. לאט לאט אני חוזר להכיל את עצמי האמיתי אחרי עבודה מאומצת ואינטנסיבית על הפרויקט היפה הזה, ומתפנה לשני קורסים יפים שפתחתי באחרונה ולטיול הריקודי הנוסף לירדן בקרוב. שיהיה לכולנו אהבה ואור בלתי פוסקים, אלון (אלואן)