אוי לנו מחשכת הנאורות
"הוי המתאווים את יום ה'; למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור. כאשר ינוס איש מפני הארי, ופגעו הדוב; ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש. הלוא חושך יום ה' ולא אור, ואפל ולא נוגה לו" [עמוס, ה]
אני סבור שאין בידך הזכות לומר לי שאני טועה ללא הבאת ראיות. אתה כבר מכיר את גישתי, אני לא מקבל סיסמאות, הצהרות או "דעות" כשאין לכך סמך. אני חושד שמא ידיעותייך על התקופה מבוססות על ראיונות או שיחות ששמעת האכא והתם ולא על עיון בתעודות בנות התקופה או על אודותיה. אם אתה רואה את הולנד בימיו של שפינוזה כמרכז של סובלנות דתית אז ייתכן שאנחנו משתמשים אחרת ב"סובלנות". זאת משום שבאותה חברה הייתה רשימה של מעל 1000 ספרים שאסורים בקריאה; הפרוטסטנטים והקתולים ביחד נידו אנשים מקיהלותיהם והוציאו חרמות ונידויים בצורה גורפת. המאבק בין הקלוויניסטים לקולגיאנטים במאה ה-17 היה מהחריפים שידעה ההיסטוריה של מלחמות הדת; חברי הקהילה הקולגיאנטית נאלצו להיפגש במקומות מסתור או לחבור לקהילות אנבפטיסטיות. הכמורה הרפורמיסטית איימה בעונש מוות למי שכופר בשילוש. ב-1639 פסקו בקהילות היהודיות שאסור להיראות בציבור בהתאגדויות גדולות, אף לא בחגיגות נישואין ובלוויות, כדי לא לעורר את חמתם של הנוצרים. רבני הקהילות אסרו על בני הקהילה היהודית לנהל דיונים דתיים עם נוצרים, אף לא דיונים "ידידותיים", מחשש שהשלטון יתנכל ליהודים עקב כך. ב-1653 הוצא צו מפי העוצרים ה"נאורים" של הולנד ושל פריסלונד, שקיבלו את ההסתה של הפרדיקנטים, לפיו על קבוצות הכופרות בשילוש אסור להתכנס. גורלם של המארנוס לא שפר עליהם יותר מכך. משמר הקודש של הולנד דאג היטב שמי שנכנס לשורות הנצרות לא ייצא ממנה. ב-1661 החלו לרדוף כל אדם שנחשד כקרטזיאני בדעותיו, והיו מלומדים שנאלצו להישבע כשידם על ספרי הקודש שהם דוחים את דקרט ואת משנתו. סובלנות דתית אעלק. אני יכול להמשיך בדוגמות רבות ואף להפנות אותך לספרות הרלוונטית. לפיכך כל עוד אינך מביא קונטרה מנומקת לדבריי, אל תשלח חיצייך השדופים כלפי טענותיי.
הגלות גרמה לכך שההנהגה היהודית היתה כפופה תמיד להחלטותיהם של הגויים. אולם כשאלישע בן אבויה חילל את השבת החברה היהודית בימיו לא הייתה תחת אימת השלטון של הגויים. באותה תקופה [אלישע בן אבויה היה בן המאה הראשונה למניינם] החברה בארץ-ישראל נהנתה מסמכויות שיפוטיות שונות, וכל עוד היהודים לא הפרו את דינא דמלכותה לא עשו להם בעיות. בניגוד לכך, הקהילה היהודית בהולנד הייתה תחת מעקב אובססיבי של ההנהגה הנוצרית. אפילו בעיות פנימיות שבקהילה טופלו על ידי הנוצרים, ויש לציין שהללו נהנו לעשות סדר אצל היהודים. הרבנים שלחו אל שפינוזה עשרות יהודים כדי שישוחחו אתו. הם טענו בפניו שהדעות שהוא משמיע והמעשים שהוא עושה מסכנות את בני הקהילה היהודית כולה. היו שדיברו אתו בנחת, היו שהתחננו אליו שלא יראה סימני כפירה לפחות למראית עין, מתוך התחשבות בבני הקהילה שלו, והיו כאלו שהלחץ והפחד כבר גרמו להם לאיים. באחת הפעמים הציעו לו 1000 גילדן כדי שיפקוד את בית הכנסת מדי פעם. אפילו לא דרשו ממנו שיתמיד בכל התפילות. לפי בייל, לאחר מכן הובטחה לו קצבה שנתית כל עוד ישמור למראית עין על נורמות ההתנהגות. לפי העדות של לוקס, לאחר שהתרו בו שוב ושוב, הגיע אל שפינוזה לא פחות מרבה הראשי של הולנד, אותו הרב שלימדו תורה בצעירותו, הרב מורטרה. הלה איים עליו שיחזור בו. לוקס טוען כי מורטרה "דחק בו בנימה מאיימת ביותר כי יחליט לחזור בתשובה או לשאת בעונש, ונדר כי ינדה אותו אם לא יראה סימני חרטה". ומה שפינוזה השיב למורטרה? "אני יודע את חומרת האיום, ובתמורה למאמץ שעשית כדי ללמד אותי את השפה העברית, הרשה לי ללמד אותך כיצד לנדות". התגרות וחוסר התחשבות מוחלטת. ניחא המניעים האישיים שלו, אך מה היה לו נגד היהודים המפוחדים שגדל ביניהם? למה לא פשוט לעזוב את המקום ולתת לאותם חשוכים לחיות בשלווה? למה לעורר את קצף הגויים עליהם? כאן, למעשה, שפינוזה נהג בצורה מנוגדת בתכלית להצהרותיו הפילוסופיות, ואין כאן מקום להאריך. בכל אופן, לאחר כל ההפצרות האלו נתנו לו שלושים יום כדי לשנות את דרכיו. כשזה לא הועיל נתנו לו שלושים ימים נוספים. רק לאחר כל זאת יצא החרם הידוע.
אתה חושב שאתה חכם גדול, אך אם אתה היית המנהיג של הקהילה היהודית בזמנו, ייתכן שהיית מביא אובדן גדול על בני הקהילה שלך. כפי שאמרתי עוד קודם, רבני העדה נהגו כמו שצריך בהתחשב בנסיבות. אך אומר לך יותר מזה. גם אם לא מדובר בנסיבות כאלו, הרבנים מוכרחים להישאר "חשוכים". החושך, ולא האור, הוא שמתווה ליצירות את צורתן.
