פרדוכוס

<

אתה טענת ששפינוזה חי בחברה עם סובלנות דתית, ושלכן המאורע נבע מחוסר רדיפה. זה לא נכון, אז מה קשור אם זו סובלנות יחסית או סובלנות מוחלטת? בפועל לא הייתה שם שום סובלנות דתית. איום בגזר דין מוות אינו "נסבל" ביחס לשאר אירופה. הנוצרים חיפשו אצל היהודים אנשים שכופרים בהישארות הנפש ובברית הישנה, וכל פעם שנמצאו כאלו הקהילה סבלה [ע"ע אוריאל דה קוסטה].

שפינוזה לא רשע מפני שהוא סירב לקבל את הכסף, זה דווקא דבר שבא לזכותו. הוא רשע מפני שהוא התבצר בעמדתו כאגואיסט ולא התחשב במשפחתו ובהשלכות של אורח חייו על הקהילה. זו ההגדרה של רשע למעשה. הרי רֶשע לא שייך אצל אדם שחי במנותק מקהילה בעלת נורמות. אגב, שפינוזה גם היה מתחמק מתשלום חובות. ייתכן שזה נבע ממחסור וייתכן שזה קשור גם לטבעו המרושע, שנהג לא להתחשב בזולתו כל עוד הדבר מתנגש עם טובתו האישית [ודוק: תורת המוסר של שפינוזה מבוססת על אגואיזם]. על כך נאמר "לווה רשע ולא ישלם".


טעות נוספת בדברייך היא שפעלו של שפינוזה הוערך היכן שהוא חי. זה גם לא נכון. פעלו הוערך לאחר שעזב את אמסטרדם ויצר קשרים עם יסלזון, פיטר באלינג, אדריאן קורבאך ולודבייק מייר.

לעמוד מול החברה ולהשמיע את דברייך זה מעשה ראוי. אולם עליך לשאת בתוצאות של הדברים. הרבנים שהנהיגו את הקהילה דנו על פי החוק שהנחה אותם, והם באו לקראת שפינוזה יותר משבאו לקראת אחרים. כשלא עלה בידם, הם נידו אותו. ככה היו אמורים לנהוג, וטוב הם עשו. בתור מנהיג של קהילה, טובת הציבור ורווחתו חשובים יותר ממתן חופש הבעה לאיזה פילוסוף שחי את חייו באותנטיות. כנראה אתה לא מצליח להבין מעשים בתוך הקשרם, ולדעתך הערכים ה"נכונים" [בעינייך] תקפים תמיד. זה לא עובד ככה. הרבנים היהודים אינם קאנטיאניים ואין אצלם צווים קטגוריים. המציאות מכתיבה לעתים את פסקי ההלכה. גדולתה של היהדות נמצאת ביכולתה לשרוד ולקרוא נכון את מצב העניינים. כשנמצא שורש פורה ראש ולענה יש לשרשו בזמן. לתת לאנשים כשפינוזה להשמיע את דעותיהם, בהקשרים ההיסטוריים שנכפו על היהודים, משמעו לוותר על היהדות ולהשתלב בחברה שהיא אמנם ליברלית וסובלנית, אך חסרת תוכן יהודי. בניגוד אליך, הרבנים לא חפצו בחברה כזו, ולכן מעשיהם מעידים על רציונליות.

הרעיון של האור והחושך לא אמור להיות עמוק, זה דבר טריוויאלי ביותר. בדיוק כמו שבקבלה צמצום האור על ידי הדינים הוא שהביאו ליצירת העולם, כך גם באמנות הציור - צמצום האור על ידי הצל הוא שמבליט את הצורה. רעיון זה, דרך אגב, הוא רעיון שפינוזיסטי [שפינוזה נהג לצייר, והוא כתב על היחס בין ציור לבין תחום עיסוקו - אופטיקה].

 
להזכירך

בהשוואה לספרד, שממנה באה משפחתו של שפינוזה, אמסטרדם היתה PEANUTS.
לגבי אנוכיותו לכאורה- זה לא דבר רע בהכרח ואפילו תנאי יסודי לגדלות שאח"כ מעניקה שפעה לעולם ונתפסת כצדיקות.
אינני יודע כיצד התנהל בכלכלת ביתו הכוללת את חובותיו אולם סביר להניח שהזניח אותה, כשם שהזניח את יחסיו החברתיים. יש תכונה משותפת לפילוסופים שהם מזניחים את העניינים האישיים שלהם. זה גם היה אצל סוקרטס במידה רבה, ואף הוא שילם מחיר (ואף הוא ניצח מבחינת חוסר נכונותו המוחלטת לקבל את התכתיבים החברתיים). אני לא מוצא שום הבדל מהותי בין סוקרטס לבין שפינוזה- שניהם "חטאו" בהתנתקות מ"הבלי העולם הזה" וזהו אידאל שמצוי ביהדות. הם היו, במידה רבה, פרושים, על כל מה שמשתמע מכך.
זה אינו רשע אלא זו גבריות. לא הצליחו לגרום לו להיכנס להיסטריה. מאידך גיסא זה גם לא צדיקות- זה פשוט לא נמצא בקטגוריות המוסר האלו. זה קונסטלציה נפשית, אולי בספקטרום האוטיסטי, שבימינו יטענו שהיא גובלת במחלה, שיש אותה לחלק מהגברים לאורך ההיסטוריה והיא זו שמאפשרת גאונות.
יוצא שרבניך החשוכים רדפו חולה נפש בשעה שבפועל היה ראוי שהיו מתגייסים ודואגים לצרכיו (ושלא יכנס לחובות) ומאפשרים לו להגשים את יעודו הגאוניי.
ובאשר להדגמה של עיקרון הצימצום, הקליפות וכ"ו, אם כבר, אז שפינוזה הוא דוגמא חיה לקליפה שבתוכה יש אור עצום שמתאפשר ומתעצם רק בגלל אותה קליפה ואילו רבניך החשוכים ממש לא מדגימים את זה.
 
<

אתה תמיד מצליח להפליא אותי מחדש. אצטרך להתאמץ כדי להגיע לרעיונות הבליים כאלו. שפינוזה לא היה חולה נפש כלל וכלל, הוא היה אדם מפוכח, נבון וחריף שכל. גם מבחינה רגשית הוא לא היה אדם נסער אלא שליו וללא תנודות קיצוניות במצב הרוח. זו לא מחלת נפש - הוא סך הכל היה מניאק, ומבחינה יהודית היה רשע מרושע. אולם אתה צודק ששפינוזה ניצח, מכיוון שהיהדות הפסידה. מצד אחד ישנה התחרדות פסיכופטית ומאידך חילוניות ריקה ומנוונת אנשים כמותך, הגאים באתאיזם ובערכים נאורים, מהווים ראייה לכך שתורת ישראל והיהדות נמצאות בשפל המדרגה. אולם עת צרה ליעקב וממנה יוושע. בסופו של דבר, אתם תצאו מתוך היהדות ההיסטורית, ומסתמא תתבוללו בין העמים האוחזים בערכים שאתם כה מתפעלים מהם, ויוותרו רק אנשי אמונה נאמנים. אמן ואמן.
 
אתה טועה

אין פה עניין של גאווה או שפלות- האתאיזם כפוי על הכרתי והנאורות היא סביבתי הטבעית. הנטיה הנפשית לסגוד לאל או לסגוד בכלל זרה לי, אינה מחלה שאני לוקה בה ואני לא חש צורך להתבייש בכך.
אם זה לא מוצא חן בעיניך- זבש"ך. אם בעיניך זה לא מתיישב עם ה"יהדות" שמינית עצמך להיות דוברה- אז גם זבש"ך.
רק אציין שנבואתך השטותית בנוגע לעתיד הנפרד, לכאורה, של היהדות והנאורות שיביא לשיטתך לכך שיוותרו רק "אנשי אמונה נאמנים" מטופשת מיסודה מכיוון ששום דבר לא חי בואקום. אין "יהדות" נפרדת מהזרמים הרוחניים שסבבו אותה בתקופות ההיסטוריות השונות ובקרב התרבויות השונות שבהן חיה ולפיכך הנאורות נכללת באותה משוואה שמגדירה את היהדות ותהליך זה עדיין בהתהוות. דווקא נבואתו של הרב קוק ששפינוזה (וניקח אותו כרגע כמייצג הנאורות) יהפוך מארור לברוך נראית לי סבירה יותר.
תפיסתך את היהדות היא אטומיסטית רדוקטיבית, כאילו שאם תפרק ותפריד את הנהר לפרטיו- לגדות, לדגים, למוצא, לשפך וכ"ו, תמצא את מהותו באחד מהפרטים הללו.
לא, אין המהות מושגת כך. ולא כת שומרי המצוות (עוד אטומיזם) היא המגדירה את היהדות, גם אם בזכות אטומיזם זה הם משמרים איזשהו מבנה שאמר משהו למישהו.
הפורמלין הוא לא נוזל החיים אלא רק משמר את מה שכבר מת. דת חיה אינה דת ממוסדת מלכתחילה. רק אינטרסים פוליטיים גרמו לדתות להתמסד. אם יש עדיין משהו חי ביהדות (וספק בכך) הוא משהו שמסתגל לשינויים. אמנם לאט, בניחותא, בלי לחץ, אבל בטוח. עתידה של היהדות הוא הטמעתה המוחלטת של הנאורות.
&nbsp
&nbsp
 
למעלה