פרק בחיי שאני מרגיש

[סביב השעון]

חוסר הבנה

למה שזה יקרה? אני ממש לא מבינה.

 

[ח ד]

יעלי...זה יעבור.

אצל ילדיי יש שילוב של אהבה גדולה מאוד לבן זוגי - הם מחוברים אליו ומעריכים אותו ....מתגעגעים אליו בנסיעותיו לחו"ל...הם מביעים מאוד בחופשיות את אהבתם אליו (בדומה למה שקורה אצל מעוף)הם פשוט סומכים עליו . ומצד שני ....הכאב הגדול של הפרידה מאיביהם. הם היו קטנטנים כשהתגרשתי ...חד קרן בת 3 ופרד בן שנתיים בערך... ובכל זאת הם חסרים את אביהם יום יום ...במובן הרגשי. זאת כאמור ללא קשר לאהבתם לחד. לדעתי הם גם מקנאים בילדיו של חד...על שיש להם כזה אבא נפלא שלא מוותר ובא ולוקח ומקפיד על הסדרי ראייה מאוד נרחבים ...זה מעצים את ההבדל בינו לבין אבא שלהם ,אותו הם רואים נורא מעט . בכלל...הקשר שלהם עם אביהם מחוזר על ידם ,להבדיל מהקשר של חד עם ילדיו ..שם הוא בתפקיד האב המחזר ...המגונן ... זה כואב , ויש רק מעט שאפשר לעשות לטובתם מהמקום בו אני נמצאת....וזה לחזק את הקשר עם הגרוש שלי. מקלה עליהם העובדה שהקשר בין ההורים הוא טוב . שהם משוחחים ומתאמים דברים בנוגע לילדים המשותפים למרות שכל אחד מהם חי את חייו .זה הרע במיעוטו ...מהזווית שלהם. ויעל ,אני רוצה לספר לך סוד קטן ...זה עובד! זה אמנם קשה לי ...קשה ביותר לשמור על קשר טוב עם ה"ירח"...אביהם, אבל בתקופות שאני מצליחה ...זה פשוט מרגיע אותם ,הם רווים נחת וסיפוק מהעובדה שעצם קיומם מחייב את ההורים להיות לפחות נחמדים האחד לשני. אז ..אני בדיוק בתקופה של לנסות שוב לאחות את הקרעים בקשר עם הירח...שוב אני אומרת :מבחינתי זה נורא קשה ....אין עם מי לדבר..ובכל זאת הצבתי לי מטרה :להצליח למענם . מקווה שגם את תמצאי דרך להגיע ללבה של בתך היקרה ולהקל על כאבה.

 

[ח ד]

חברים לחיים (מחד האמיתי).

אני יודע שבשבילי, הרגע שבו פרד וחד קרן הראו שהם סומכים עלי ואוהבים אותי היה רגע נפלא (זה לא קרה ברגע, זה נבנה בהדרגה, אבל לצורך העניין). בשבילי זה היה ניצחון גדול לזוגיות שלנו, ולאהבה, ולכל הרגעים האחרים שבהם המשכתי לקוות שהם יקבלו אותי למרות שהמציאות היתה מאוד שונה. באיזשהו מקום כל הזמן אמרתי בתוכי שלא יתכן, שלא הגיוני, שאדם כמוני, וילדים כמוהם, בסוף לא יתחברו. שהאמת והאהבה חייבים לנצח. אני המשכתי לנסות, ועין עמדה כל הזמן על המשמר כדי לשדר להם את עובדות החיים, גם להגן עלי ברגעי הזעם והדחיה שלהם כלפי, וגם להגן על זכותה לבחור את בן הזוג שלה. הרבה זמן התלבטתי מה אני בשבילם, איך קוראים לזה, לא אבא,לא אב חורג, לא דוד, אז מה אני בשבילם? עכשיו אני חושב שמצאתי מילה: חבר. אנחנו חברים. כמו שמבוגרים וילדים יכולים להיות, ובלי וויתור על מרחק השנים, וחוסר הסימטריה של האחריות והמחוייבות. הכי אני נהנה מרגעי החברות נטו, שבהם הילד שבי משתווה עם המבוגר שבהם, ואז כולנו ילדים או כולנו מבוגרים. עוד רגע שאני מאוד אוהב זה כשהם מראים לי שאיכפת להם ממני. מהבריאות שלי, מהנוכחות שלי. ממש עושה טוב. מסתבר שהביטוי הזה שאנחנו משתמשים בו לעיתים קרובות - חבר או חברה לחיים, יכול להיות ישים לא רק לגבי בני זוג, אלא גם על הילדים שלהם. גם פרד וחד קרן נהיו, בשלוש שנים האחרונות, חברים לחיים. ואם קשרים בין אנשים זה נכס, הרי שהתעשרתי.

 

[ohevet]

../images/Emo24.gif

 

[*יערית]

נכון חד....

לשימחתי זו התשובה הראשונית שנאמרה מצד בן זוגי כלפי ילדיי..עוד בתחילת הדרך הם שאלו מה הוא עבורם...הוא אמר "חבר שרוצה להיות החבר הכי טוב שלכם...ובטח לא במקום אביכם" אני חושבת שמאז הם ידעו שיש להם על מי לסמוך.... גם בשעות הכי קטנות של הלילה

ושרק ימשיך ככה לכולנו

 

[סביב השעון]

חברים חברים אבל....

אני אישית לא מאמינה ב"חברות" ההורית. אנחנו קודם כל הורים (ביולוגים או חורגים) . חברות באה מנקודה של אחריות משותפת. כאן יש נקודות מנחות. אנחנו אלה שאמורים להנחות (למרות המחקרים שמראים שהשפעת הילדים על אבות גדולה מהשפעתם על הילד). יש בכך משהו לא ממצה. אם נוצרת ידידות בסופו של דבר - מה טוב. אבל אם לא אז האחריות שלנו לא פגה .

 

[ע י ן]

הנה הסיפור....הכינו טישו..ו ../images/Emo185.gif

פרד נחשף לאמת שביקשה נפשו לדעת וניסתה אימו למנוע.... לפני כשנתיים..פרד היה כבן 10. היחסים ביני לבין אביו ("הירח ") היו קרירים ...אני חייתי את חיי עם בן זוגי וילדיי ..הוא רחוק ...מגיע לקחת /לא מגיע... מאז ומתמיד היו ביננו חילוקי דיעות קשים בעניין האחריות האלמנטרית הניקראת : מזונות ילדים. בזמנים ההם הייתי עסוקה בקריירה שלי..עבדתי המון שעות מחוץ לבית ...ופרדון וחד קרן (אז 12) היו ילדי מפתח ,עצמאיים עוד מגיל צעיר מאוד. התחילו אז בעיות גיל ההתבגרות , שכידוע כיום מופיעות כבר בגילאיים צעירים . על רקע בעיות משמעת עם פרד ...התעורר האיום לראשונה: אני עובר לאבא! אביו של הפרדון כבר אז לא שילם מזונות ...כי טען שאני משתכרת מספיק בכדי לשלם לו מזונות... לשמע האיום של הפרד..נפלה עליי מרה שחורה. כל הכאב והיגון המוכרים לנו..(נתתי לו את חיי ... גידלתי אותו לבד מינקות ממש...בשביל מי אני עובדת כל כך קשה...) העלבון...הכאב...הייתי חסרת אונים . מצד אחד כל שהיה בי שמתי בילדי...טובתו חשובה לי ...ויודעת אני היטב כי אביו אינו אלטרנטיבה... מצד שני האיום המרחף ...יוצר מצב קשה ומעמיד אותי במקום שהפרד "עושה לי טובה גדולה שנשאר לחיות איתי... בשביל לקצר...אספר רק שעשיתי קפיצת ראש לתוך החרדות החששות והעלבון.. יום אחד בעקבות האיום ...אמרתי : או.קיי. בבקשה, אם זה מה שנראה לך כפיתרון ...אם אתה כל כך רוצה...אני לא אעמוד בכוח בדרכך..אני אוהבת אותך מכדי למנוע ממך מה שבעניך נראה הטוב שלך.תדע לך שזה הבית שלך , אתה כל חיי ....ותמיד תמיד תוכל לחזור ..בלי שאלות ,בלי משפט... אתה רוצה לנסות ואני יודעת בליבי שהניסיון יחזיר אותך אליי ..לא אעמוד בדרכך ואשא על כתפיי את עול האשמה הכבדה ...שבגללי לא ניסת. תתקשר לאבא ..אני אעזור לך לארוז. מותר לך לקחת איתך כל מה ששלך ..מחשב , טלויזיה , סוני , מיטה...הכל , מה שתבחר. הפרד נדהם.נהיה מבולבל...שמח ונעצב... התקשר לאביו .. שהנה נתנה לו הזדמנות ...לקחת את ילדו .."לגאול" אותו מאמא קרייריסטית שלא מעניין אותה כלום חוץ מהקריירה...שזונחת את ילדייה כל כך הרבה שעות...וכדרך אגב ...גם לשלם(לא לשלם..) פחות מזונות. שיחה קשה...גם ירח נדהם מהסכמתי.. והרי ברוב טיפשותו כשהפרד איים ...לא טרח להרגיעו ,להעמידו במקומו ...במקום זאת עודד את הפרד בהתמרדותו...כביכול ולכאורה :"הבין לליבו".. הירח הבטיח לבוא בשש בערב. ערב קיץ...אהי מוצאת עצמי אורזת בתיקים ומזוודות את כל הארון של הפרד...סיטואציה קשה...נוראית. אורזת את החיים המשותפים שלי עם בני...ומכניסה למזוודות...והלב מדמם...בשקט בשקט. בשש הכל היה ארוז ...פרד שתקן והמון תיקים ... עד אחת אחר חצות חיכה הפרד על המדרכה מחוץ לבית...יושב על אחד התיקים..ואני מביטה בו דרך חלון המטבח ...רק רחבת הדשא והנדנדה בחצר הפרידה אותי ממנו...והסתירה את הדמעות... שעות של סיגריה אחר סיגריה...של קריעה... והירח לא הגיע ....גם לא היה זמין בסולולרי... יצאתי החוצה ברגליים כושלות ...בלי מילים התחלתי להכניס את התיקים חזרה הביתה ... הפרד הצטרף הכניס את הכדורגל והמחבט טניס...עלה לחדר שלו ...עייף ...ונכנס למיטה. עוד ימים ארוכים אחר כך התיקים נשארו ארוזים ...בלי מילים. שמעתי אותו בוכה בטלפון בשיחותיו עם הירח ...שמעתי ובכיתי ... אבל אבא למה ? אז מה ? אני מבטיח להיות ילד טוב ...אני אקום בזמן מבטיח...אבל אבא אני אביא את המיטה שלי ... לאחר מספר ימים ...פרקתי את התיקים והמזוודות..החזרתי הכל למקום. לפעמים כשמרפים ממה שנראה לנו ומרגיש לנו הכי הכי ...אז רק זוכים בו. מאז פרד לא מדבר על לעבור לאבא. כמה עצוב ...לגלות את האמת ולהתעורר מהפנטזיה..בעיקר אם אתה רק ילד. זה שיעור חשוב וכואב ...להתמודד במקום לברוח. להצליח להתבונן על חצי הכוס המלאה ...ולכאוב את החצי הריקה.

 

[ohevet]

כמו שבעלי אומר

כשהוא נוסע שבת לאבא שלו אני מתגעגע אליו, איך אפשר לוותר ככה על בן? הם ממש אידיוטים-אני לא רוצה לכתוב מה באמת התכוונתי שהם. מסכן הילד, אבל אנחנו יודעים שמבלי להכאיב לו ככה, גם הסקרנות שלו הייתה הורגת אותו וזה דרך אגב היה הורג אותנו, ובסוף זה גם נהפך לסחיטות אצל הילד. מקווה שתמיד נוכל לתת להם גב להשען עליו.

 

[אור של קרן]

שברתי! עד כאן שתקתי. לא יכול יותר

מה קורה פה?! מכל הסיפורים האחרונים אני שומע אותו דבר. וזה דבר שלא מובן לי בכלל! הורה שמעביר את ילדו דבר קשה וכואב ושללא ספק משאיר צלקות. וכל כך למה? כי היה מצב שלא היה נוח להורה. טוב, אז לפני שמתנפלים עלי תנו לי להסביר שאני מבין שגם לילד זה לא טוב לחיות באשליות. ושבאמת קשה לשמוע איומים כאלה, כולל הביקורת הנרמזת מעצם האיום. ועוד כל מיני "נסיבות מקלות". אבל השורה התחתונה היא שנעשה דבר נורא לילד. אני חושב שכדאי לפורום לנסות להציע דרכים יותר עדינות להתמודד עם בעיית האייומים של הילדים. אני לא חושב שלפוצץ להם את האשליות זה פתרון טוב. ושוב. בואו לא ניגרר להתנגחויות והתנצלויות. לא התכוונתי להעביר ביקורת על מי שעשה מה שעשה. אני גם לא בטוח מה אני הייתי עושה במצב דומה. אני בסך הכל מנסה פה להפיק משהו חיובי מתוך הסיפורים העצובים האלה. משהו שיעזור לאחרים בעתיד. ומי יודע, אולי גם לנו עצמנו...

 

[אור של קרן]

"נשברתי" כמובן.

 

[ע י ן]

אור...לא להישבר...../images/Emo142.gif

בסה"כ אני פתוחה לשמוע דיעות מגוונות...וזאת הסיבה שאני משתפת. אתה צריך להבין...זה אמנם קשה וכואב ולנו כהורים יש נטיה טבעית לגונן ולנסות למנוע מהילדים התנסויות מכאיבות ...אבל לעיתים אין ברירה ..אלא לאפשר להם לוות בעצמם את מה שהם מאוד מתעקשים. המטרה אינה לפוצץ להם את האשליות...נהפוכהו...לשמר להם אותם ולגונן עליהם מפני פיצוץ ...אבל כאמור...לפעמים הם דורשים לראות ולהווכח באמת ..למעשה דווקא ממקום של לרצות לגונן אתה הופך לאשם בחוסר מימוש הפנטזיה..וזה יוצר חיכוכים ולכן עדיף לתת להם לנסות , לטעות את הטעויות שלהם...זה קשה וכואב מספיק כהורה...אין צורך להוסיף כאן. רק להסביר שוב ...שלעיתים זה בלתי נמנע, ועדיף לגמור עם זה (להורה ולילד..)מאשר לסחוב צלקות והאשמות ותחושות אחרות קשות שמכבידות על השיגרה . מדברת מהלב...שכבר התנסה...ורק מנסה להסביר ולשתף גם את מי שעוד לא חווה... אז תודה ...ואולי הפעם הצלחתי להסביר טוב יותר.

 

[ע י ן]

לוות= לחוות

 

[ע י ן]

ועוד מילה ...

ילד מאיים (אני אעבור לאבא...) בעצם מאיים על הסמכות שלנו כהורה, ואומר :יש לי אלטרנטיבה. האיום כמוהו כסירוס ההורה ... הוא ישלוף את האיום בכל פעם שננסה למשמע ..בכל פעם שיהיה לו קשה... אין דרך אחרת אלא לפרוק אותו מנשקו מפני שזה גם רע לו. זה כואב ...ומנסים להימנע..אבל אם הילד כבר מחזיק באיום...אין דרך חזרה - רק להתמודד . להתמודד - משמע להתייחס עניינית לאיומו. בדומה למאזניים: על כף אחת מונח הרצון העז של ההורה למנוע מהילד את ניפוץ האשליה , למנוע ממנו חוויה קשה -נקודתית , ועל הכף השניה מונחים הסמכות שלך כהורה והדרך שלך..טובת הילד לטווח ארוך , הכלים לחינוכו. ברור שכמה קשה שזה לא יהיה, הכף מכריעה לטובת הכלים שלך להמשך חינוכו וגידולו. לא ניתן לנהל שיגרה אוהבת תומכת מחנכת ...כשהילד אוחז באיום. הרגשתי שאני מתפוצצת מכאב...אבל ידעתי שאין לי ברירה אני חייבת להסיר את האיום שמאיים על ההורות שלי ועל טובת ילדי. אם לא הייתי עושה זאת(ןעד שלא העזתי...) הפרד היה מאמין שאני מונעת ממנו מימוש חלום ...מונעת ממנו את טובתו ...והאיום היה ממשיך ללות אותנו . הצער היה גדול עוד יותר...העצב והתיסכול היו מציפים את חיינו.. זה לפחות מה שאני הרגשתי והאמנתי כשבחרתי להעמיד את הפרד מול האיום של עצמו.... וכל אחד ודרכו...יתכן שישנם ביננו אנשים שזה יראה להם אכזרי ...מיותר. גם דיעה כזו אני מסוגלת לכבד.

 

[ohevet]

אור של קרן

אני לא יודעת אצל אחרים אבל אצלי זה הגיע אחרי שנה של יעוץ אצל פסיכולוגית ובהמלצתה. בסה"כ המטרה היא גם שהילד יבין שהוא לא מאיים, וגן לתת לו את מה שהוא רוצה ולא ללכת כל הזמן נגדו, שזה דרך אגב הרבה יותר גרוע. הלוואי שאף פעם לא תגיע לזה, אבל אם כן אני מקווה שתמצא דרך יותר טובה (לדעתך) בשביל להתמודד

 

[maof]

אור של....אל תישבר../images/Emo13.gif

כן אולי אתה צודק על פניו הסיפור נישמע רע איומים וניפוץ אשליה של הילד.... אולי גם אמא לא רוצה אותי....הרי אבא כבר הלך....אולי בגללי????????? אבל לפי דעתי למרות שזה נישמע רע.......יש כאן דבר נוסף מסר לילד שאמא כן אוהבת אותו ולא "מחזיקה" בו בניגוד לרצונו היא רוצה רק את הטוב עבורו.......למרות שקשה לה הפרידה ממנו וזכות הבחירה נימצאת בידו...... נכון אולי תגיד מה ילד בגיל 3-7 יודע...מה הוא מבין?? לפי דעתי ילדים (גם אם הם קטנים) לא טיפשים ........ והם משחקים קצת על הרגשות של ההורים והם חושבים שאולי בדרך כזאת הם יחזירו את ההורים יחד ויהיו שוב מישפחה שלמה......קצת קשה להבין את חוסר ההתאמה בין ההורים מבחינתם שאמא כועסת וקצת צועקת לפעמים גם מחטיפה על הטוסיק הרי זה לא "צו גרוש" מהבית....... אז למה היא ואבא לא מיסתדרים הרי הם בסך הכל צועקים ...... יש כאן בכל הסיפור קצת מנפולציה של הילד מעוף

 

[ארלה4]

אור של קרן

באמת אני מסכים איתך, אבל, והאבל הוא גדול, כמו שאומרת עין, יש מקרים שחייבים להראות שהאלטרנטיבה היא לא הפתרון הכי טוב, נכון זה כואב, רבאק כואב. אבל מה נעשה. ביתי האמצעית הייתה בת 19 (לא קטנה כמו במקרה הזה ולא הסתדרה עם אימה מגיל 12 לערך. והתגרשתי כשהייתה בת 17)כשבאחד הריבים אמרה אני עוברת לאבא, תבין אני לא אב שמעודד ריבים עם האמא להיפך, דיברתי עם הציפורה(סתם מצאתי כינוי ולוא בגלל שלא רוצה להזכיר את שמה ללא רשותה וגם גרושתי מסתדר, אני קורא לה בשמה בד"כ)העירקר דיברתי איתה שלא תעשה עניין שהרי ברור לי מתוך הכרותי אותה ואת אהבתה לאימה ולאחים שלה (יש לה עוד אחות גדולה ממנה ואח צעיר ממנה, הם כרוכים אחד בשני למרות הריבים והצעקות שהיו,) שלא תחזיק מעמד, ואכן לאחר חודש שגרה אצלי והיה לה חדר משלה לא מפואר אבל חדר. באה אלי בבקשה שלא אפגע והיא רוצה לדבר עם אמא שלה שתוכל לחזור לקן האהוב שלה. נכון שונה, לא דומה, אבל מי אמר שכל הסיפורים דומים, לכן גם הפתרונות שונים, ושוב אבל, יש מקרים שבהם חובה להוציא את העוקץ מהיכולת ליצור סחיטות ריגשיות מאיתנו. לומר שכל הפתרונות ושיהיו הכי יצירתיים שיהיו בדיעבד נכונים? לאלוהים פתרונים, ונכון שצריך שמה שיוביל אותנו זה :איך למנוע פגיעה מילדינו. נכון אבל עפ"י ההוראות תפעול שקיבלתי כשנולדו היה כתוב "ללא הוראות תפעול" תמציא וכולנו מחפשים כשאני מניח שכולנו או רובינו חושבים תחילה איך לא לפגוע בהם

 

[אור של קרן]

קשר להסרת האיום.

אני עדין בגישה שרצוי למנוע התנפצויות מן הילדים. כאשר המעבר להורה השני מהווה איום, האיום הזה משמש למשהו מסויים. לא סתם איום שירחף באוויר. זה יהיה "אם מכריחים אותי ל XYZ אז אני אעבור לגור שם" או משהו בסגנון הזה. אז לדעתי כדאי להתמודד עם הבעיה הנקודתית ולא דווקא לנפץ את האיום כולו. נכון שבחישוב קר עדיף לשבור את כלי האיום אחת ולתמיד מאשר להתמודד נקודתית עם האיומים שהכלי הזה מייצר כל הזמן. אבל לא מדובר כאן על תרגיל באסטרטגיה למתקדמים בבית ספר לפיקוד באיזה צבא. מדובר כאן על גידול וטיפוח הגוזל שלנו. ומוכרחים לזכור שהכלי שמייצר לנו את האיומים האלה קרוב מאות לנפש של הילד. או אולי ממש חלק מן הנפש שלו. אם ננפץ את הכלי אז באמת לא יהיו איומים יותר. אבל רק הזמן יאמר איזה דברים אחרים בנפשו של הילד נשברו תוך כדי התהליך. וקצת תכלס: אם האיום בא במסגרת משמעת או חינוך או הגבלות או כדי לסחוט הסכמה לדברים וכדומה אפשר לענות לכל אלה באותה תשובה. "אני אוהב/ת אותך, וטובתך חשובה לי מאוד. (וכו וכו כמו שכבר נאמר בשירשור זה הרבה פעמים) ואם תחליט לעבור זה יהיה לי מאוד עצוב וכו וכו אבל כל עוד הינך גר כאן אתה צריך לשמוע בקולי/ אני עדיין המחליט כאן/ וכדומה." זה אמנם מסוכן כי זה מחזק את המוטיווציה ללכת לגור "שם". אבל יכול לעבוד אם משלבים את זה עם החלשה הדגרתית של האשליה שיש אופציה לגור "שם". לא צריך לנפץ אותה. אפשר להקטין אותה עוד ועוד במנות קטנות. הרי בעצמכם אמרתם המון סיבות למה זה לא מעשי לילד לעבור. אז תשמחו על בינתו של הילד שיחשוב על הדברים האלה (בעזרתכם העדינה אם צריך).למשל בגלל האהבה והגעגועים אליכם. בגלל שכל החברים שלו כאן ולא שם. בגלל שכרגע הוא חושב רק על הדברים הוורודים ש"שם" אבל בחיי היום יום יגלה מהר מאוד שלא הכל וורוד, גם שם. ועוד ועוד. לא צריך לזרוק ילד למים כדי שיגלה שהמים קפואים. אפשר להשפריץ לו טופה על היד. ולא צריך לתת לילד לחטוף כוויה כדי שיבין שסיר רותח זה מסוכן. אפשר לאמר שוב ושוב ואפילו לתת דגימות קטנות. לא צריך לחשוף ילד למלוא עוצמת המכה. עם כל זאת - אני מוכרח להתנצל בפני כל המצדדים בניפוץ האיום. אני אמנם לא מסכים עם הדרך הזו, אבל היא לא נראית לי אכזרית או רעה. אני לא חושב לרגע אחד שהיה אלמנט של רישעות. נהפוך הוא. זו גבורה לעמוד מנגד ולא להתערב כשלקטנים שלנו קשה, בגלל שאנחנו מאמינים שכך נכון לעשות. עכשיו שאני כותב את זה אני נזכר בעקידת יצחק. מי שמע על "האכזריות" של אברהם שהלך לשחוט את בנו? כולנו מכירים את זה דווקא כסיפור של גבורה עילאית ו"כל הכבוד" גדול לאברהם שהתגבר על הכאב העצום שבליבו בגלל שידע שמה שהוא עומד לעשות בא מכוח גדול וחשוב יותר. ואני בטוח שלעמוד בחלון ולהשגיח על הקטנטן שמחכה לאביו שלא יבוא זה ממש קורע לב. וברור לי שהתגברתם (בקושי רב) על זה רק בגלל שידעתם או חשבתם שאתם עושים את הדבר הנכון. אז כל מי שנפגע - סליחה. לא זו היתה כוונתי. אני רק מנסה למנוע כאב כזה מהורים נוספים ומילדים נוספים. ובמקרים קשים וקיצוניים שהכל כבר נוסה ואין ברירה? מה לעשות! כנראה שגם אני הייתי נושך חזק חזק את השפתיים ועומד בחלון להשגיח.

 

[יונה לבנה 1]

גם אני חושבת אחרת

כל איום של ילד לדעתי זאת בדיקה,והדרך לתת לילד את הביטחון כדי שלא יצטרך לבדוק זה להגיד אתה אומנם רוצה ללכת אבל אני אוהב אותך ולא מוותר עליך,אני חושבת שילד שאומר אני הולך לאבא ואמא אומרת לו שלום מקבל דחיה קשה מיותרת ונזק בלתי הפיך. לילד מותר לעשות לנו מבחנים הפוך אני לא בטוחה.יציבות באהבה ובקבלה זה הכח של הילד זה הביטחון שלו שאמא רוצה אותו ללא תנאי.

 

[*יערית]

גם לך מותר להישבר מידי פעם../images/Emo140.gif

רק בבקשה בלי להיתאפק......כי זה לא בריא

 

[עוד קרן אור]

הילד שרוצה לגור אצל אבא

חשבתי על זה כמה ימים. יש הבדל גדול בין הסיפור של עין לבין הסיפור של אוהבת ואני חושבת שהוא הבדל חשוב. עין מספרת שבתאום עם האבא, ארזו הכל והילד חיכה - והאבא אכזב. בגדול. באמת סיפור סוחט דמעות. אוהבת ספרה שלקחה את הבן הקטן עם תחתונים בתיק והשאירה בתחנת האוטובוס שיחכה עד בוש. בעצתה של הפסיכולוגית. אני מזועזעת. ואני כן חושבת שהמילה אכזריות היא במקום. (אני הרבה פחות נחמדה מהאור שלי... ) מה שעין עשתה זה לשתף פעולה עם הרצון של הילד, מתוך הידיעה שסביר מאד שהוא יתאכזב - אבל נראה לי שאם האקס היה מפתיע ובאמת בא לקחת אותו, פרד היה הולך לגור אצלו לפחות לזמן מה. עד שזה היה מתמוטט (ואין לי ספק שזה היה מתמוטט, לפי הסיפור שלך.) הפרימדונה שלי הייתה צועקת מדי פעם שהיא רוצה לגור אצל אבא עד שפעם אחת צעקתי בחזרה (ואני לא גאה בזה, אבל אני בנאדם ולא סופרמן) שבבקשה שתלך לגור שם, אבל שיהיה לה ברור שאם היא מעבירה את שתי המשפחות כזו טלטלה היא צריכה להשאר שם זמן מינימלי ושתחשוב על זה טוב טוב אם היא רוצה לגור אצל אשתו השלישית של אבא. היא בכתה ונעלבה וצעקה בחזרה שאני מסכימה לה ללכת לא בגלל שאני רוצה שיהיה לה טוב, אלא בגלל שאני רוצה שיהיה לה רע... בזמנים יותר רגועים כבר הבהרתי לה שאני אוהבת אותה, שאני רוצה שהיא תגור פה, שהיא תחסר לי כמו אויר לנשימה וגם האחים הקטנים האהובים עליה יתגעגעו ויצטערו נורא. והיא אמרה שבעצם היא לא רוצה ללכת... כי פה זה הבית שלה, כי פה החברות, כי היא לא ממש רוצה ללכת לגור אצל אבא. אני לא מרגישה שהעניין הזה הוא איום מוחשי. ואח שלה הגדול, האנרכיסט, כשהוא צריך להיות אצל אבא שבועיים בקיץ מדי פעם עושה מזה עניין גדול ולא אוהב את זה בכלל. ולא בגלל אבא שלו. אצל אף אחד משניהם העניין של אני אגור אצל אבא לא הפך לאיום מהסוג שמאיים באמת על המשפחה. יעלי, אני לא יודעת איך זה אצלך, אבל אני חושבת שאפשר בהחלט להגיד לילדה שלך שהיא גרה אצלך כי עם כל הכבוד זה מה שהוחלט וילדים בני עשר לא יכולים להחליט לבד איפה הם יגורו, ושאת אוהבת אותה מאד ועצם העובדה שהיא רוצה לעזוב מאד מכאיבה לך. ודי. נכון שהיא תשתמש בזה, אבל היא כבר משתמשת בזה. היא בפאזה של לבעוט ולהכאיב ואת בפאזה של לקבל את הבעיטות. לפי הפסיכולוגית שלנו, חלק מן הביטחון של הילדה, חלק שצריך חיזוקים בלתי פוסקים, נובע מזה שאת מסוגלת לקבל את ההכאבות האלה וזה לא גורם לך להפסיק לאהוב אותה. היא מפחדת פחד מוות שיום אחד היא תצליח לגרום לך להפסיק לאהוב אותה והיא כל הזמן מנסה כדי שאת תוכיחי לה שאין דבר בעולם שיכול לגרום את זה. אלוהים, כמה קשה להיות אמא. אז זהו. זה מה שהיה לי להגיד.