תקוות (גם שלי) לחוד ואצבע
אלוהי ההפקה
לחוד
אכן הלשעבר (ופרחות תמיד, כנראה) מיצו. אגב, יחס המחפצן לתושבים מקומיים, כמו-גם, לעמיתהם למרוץ (התאומים שנהגו בהן אבירות ואח"כ הן בטיפשותן, "בתמורה," בזו להם על אהדתם את קבוצת הכדורסל של עירם: הפועל אילת) מאוד מרגיז אותי. היחס לבני-אדם כאילו היו אוביקטים, הדיבור הסקסיסטי-מחפצן והעילגות-בורות-נבערות הפסיקו מזמן להצחיק אלא רק להרגיז ולהעיד על תהום האשפתות שממנה, ככל הנראה, אספה ההפקה את כוכבותיה במשבצת ה"לשעבר".
מעשית, נראה לי שחביבות ההפקה לא במהרה תתאיידנה. בניגוד ל"עמך": הזוג ברזני, טילטיל ומזרחי ואירית וסיני (החמודות בעיני) שעשו את שלהם ויכלו ללכת נראה כי הבניית הדמויות, הדרמה והייפ סביב מי שברכת רבי בנימין שורה עליהן מעידה שהן כאן כדי להשאר -לפחות, לעת עתה.
אכן העצמת הפגיעה החמורה ברגל (גם מפלסטיק?) של אלכסיס, הנשיאה על גב היהלום ועוד נותנים שיותר משנפצעה היפה והאמיצה חפצה ההפקה בהעצמת דרמה, מתח, מלודרה ו-E.R במקום "מרוץ - מהיר, בועט ועצבני - למיליון". מצד שני, למרות הכל, הזוג נותן עבודה ולא מתפנק כפי שהסטריאוטיפ היה מחייב. את הדביקות איני יודעת אם יש ליחס רק להם או למי שליהק אותם למשבצת הזוג: "היפה והאוהב". כשהזוג (בזוגיות "קונבנצינאלית") המתחרה, היחיד הוא ליאל וגל ברור מדוע נדרשים רז ואלכסה לספק את סחורת הזוגיות כ"בסטה" יחידה וללא מתחרים. אולי מכאן עודף הדביקות? אולי מכאן (בתוספת היופי, ידוענות ושאר מרכיבי מציאות מדומה) ליהוק היתר על משבצת הנאהבים והנעימים-דבקים-חיים שלי-בובו?
לתאומים אין את הפלפל שהיה לסווארים, ולא את הזוגיות והנחישות. עם-זאת יחסם לחבריהם וההגינות הטבעית שלהם מעמידם לצד הסווארים בעיני כ"דוכסים" (הקרדיט כמובן למעין ובת אל הסטנדאפיסטיות מלידה). כששורות ה"עמך" מתדלדלות נדמה שעיגול המטרה-הדחה די קרוב אליהם.