פרשתי האהובה
השבת יקראו את פרשת משפטים האהובה עליי בכל המקרא מבחינה תוכנית, נוסטלגית (סדר נזיקין בבחרות בני הישיבות על מה נסוב אם לא על פרשתנו) ועוד (בשירת "הבקשות" היא במקאם חג'אז אל-כביר- ה"נובה" האנדלוסית היפה ביותר לטעמי).
אך משמעותה של פרשה זו ביהדות ההיסטורית הוא מעל לכל שיעור ואומדן נוסטלגי, שטייגן ושירה, שכידוע לא עוצבה יהדות זו "ברוח" תורה שבכתב, אלא רובה ככולה "ברוח" תורה שבעל-פה. פרשתנו עולה מדרגה בחשיבותה של תורה שבעל פה - היינו מעמדם של חז"ל. הדעה הרווחת היא כי חז"ל מפרשים את המקרא, וכמו שאני אוחז, יש בידם - ורק בידם - את היכולת האקסקלוסיבית לעשות זאת. עתה, פרשתנו, חושפת מעבר לכך - לא רק שחזל הם המפרשים את התורה שבכתב - אלא מעבר לכך: הם פוסקים חוקים אשר נוגדים את הכתוב בתורה באופן מפורש. וזר, הקורא בתורה ומכיר את ההיהדות ההיסטורית - לא יעלה בדעתו שהיהדות בפועל ינקה את חוקיה מתורה זו. רוב ככל פרשת משפטים, אשר מרביתה אינה אלא דיני נזיקין ונורמות שונות בין אדם לזולתו, נחקקת באופן שונה לגמרי מפשט הכתוב. לא רק פירוש שונה ממה שנראה לנו כתוב, אלא פירוש מנוגד לכתוב. הפרשה מתחילה בדיני עבד וההכרח לשחררו לאחר שבע שנות עבדות. באם העבד אינו מעוניין להשתחרר מצווה אדונו: "..וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". הציווי ברור: צריך לערוך טקס שבו נלקח העבד לדלת הבית או אל המזוזה (אחד משני דפנות הפתח של בית או חדר) ולנקב (לרצוע) את אוזנו. חז"ל קובעים להלכה, כי טקס זה יכול להעשות רק מול הדלת ולא מול המזוזה, בניגוד גמור לכתוב.
מספר פסוקים לאחר מכן, מגיע ציווי הרבה יותר מפורסם, המקרא קובע כי אדם הפוגע בזולתו ייענש באותו האופן: "וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן.." וכו'. "הצדק המקראי" מורה בירור כי מי שהורג, ייהרג. מי שמוציא עין מוציאים לו עין, מי ששבר שן שוברים לו שן, וכו'. ומה בפועל חז"ל קובעים: אין הכתוב מדבר אלא בדיני ממונות. וכן, "השור ובעליו יומת", וכן, "אחרי רבים להטות" ועוד ועוד אלו רק דוגמאות מתחילתה של הפרשה, שכאמור רובה היא באופן כזה שבו ההלכה נוגדת את הכתוב. לא פירוש הפסוק, אלא ניגודו.
וכאן מגיע כלל גדול אותו קובע התלמוד, וכאלף שש מאות שנים אחריו מרחיב אותו הגאון מוילנה: "הלכה עוקרת מקרא". ובלשונו, בפירושו על פרשתנו ביחס לעבד שיש לרצוע את אוזנו בדלת: "פשטא דקרא (פשט המקרא) גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה; והן מגדולת תורתנו שבעל-פה שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם".
השבת יקראו את פרשת משפטים האהובה עליי בכל המקרא מבחינה תוכנית, נוסטלגית (סדר נזיקין בבחרות בני הישיבות על מה נסוב אם לא על פרשתנו) ועוד (בשירת "הבקשות" היא במקאם חג'אז אל-כביר- ה"נובה" האנדלוסית היפה ביותר לטעמי).
אך משמעותה של פרשה זו ביהדות ההיסטורית הוא מעל לכל שיעור ואומדן נוסטלגי, שטייגן ושירה, שכידוע לא עוצבה יהדות זו "ברוח" תורה שבכתב, אלא רובה ככולה "ברוח" תורה שבעל-פה. פרשתנו עולה מדרגה בחשיבותה של תורה שבעל פה - היינו מעמדם של חז"ל. הדעה הרווחת היא כי חז"ל מפרשים את המקרא, וכמו שאני אוחז, יש בידם - ורק בידם - את היכולת האקסקלוסיבית לעשות זאת. עתה, פרשתנו, חושפת מעבר לכך - לא רק שחזל הם המפרשים את התורה שבכתב - אלא מעבר לכך: הם פוסקים חוקים אשר נוגדים את הכתוב בתורה באופן מפורש. וזר, הקורא בתורה ומכיר את ההיהדות ההיסטורית - לא יעלה בדעתו שהיהדות בפועל ינקה את חוקיה מתורה זו. רוב ככל פרשת משפטים, אשר מרביתה אינה אלא דיני נזיקין ונורמות שונות בין אדם לזולתו, נחקקת באופן שונה לגמרי מפשט הכתוב. לא רק פירוש שונה ממה שנראה לנו כתוב, אלא פירוש מנוגד לכתוב. הפרשה מתחילה בדיני עבד וההכרח לשחררו לאחר שבע שנות עבדות. באם העבד אינו מעוניין להשתחרר מצווה אדונו: "..וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". הציווי ברור: צריך לערוך טקס שבו נלקח העבד לדלת הבית או אל המזוזה (אחד משני דפנות הפתח של בית או חדר) ולנקב (לרצוע) את אוזנו. חז"ל קובעים להלכה, כי טקס זה יכול להעשות רק מול הדלת ולא מול המזוזה, בניגוד גמור לכתוב.
מספר פסוקים לאחר מכן, מגיע ציווי הרבה יותר מפורסם, המקרא קובע כי אדם הפוגע בזולתו ייענש באותו האופן: "וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן.." וכו'. "הצדק המקראי" מורה בירור כי מי שהורג, ייהרג. מי שמוציא עין מוציאים לו עין, מי ששבר שן שוברים לו שן, וכו'. ומה בפועל חז"ל קובעים: אין הכתוב מדבר אלא בדיני ממונות. וכן, "השור ובעליו יומת", וכן, "אחרי רבים להטות" ועוד ועוד אלו רק דוגמאות מתחילתה של הפרשה, שכאמור רובה היא באופן כזה שבו ההלכה נוגדת את הכתוב. לא פירוש הפסוק, אלא ניגודו.
וכאן מגיע כלל גדול אותו קובע התלמוד, וכאלף שש מאות שנים אחריו מרחיב אותו הגאון מוילנה: "הלכה עוקרת מקרא". ובלשונו, בפירושו על פרשתנו ביחס לעבד שיש לרצוע את אוזנו בדלת: "פשטא דקרא (פשט המקרא) גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה; והן מגדולת תורתנו שבעל-פה שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם".