פרשתי האהובה

[חיים פרידמן1]

איני מסכים. ההלכה כולה כבר ניתנה בסיני

עלינו רק לשאוב מתוכה את דעתה (ולא את דעתנו) על המצבים שלא דיברה בהם.

 

[iricky]

זה ממש מגוחך

אם לא דברה בהם, כיצד אתה יכול לדעת מה דעתה? על כרחך אתה מוכרח להשען על שיקול הדעת האנושי.
כן, כולנו מכירים את האגדה שההלכה כולה כבר ניתנה למשה מסיני, אלא שמשה היה כבד פה וכבד לשון ולא תמיד דיבר ברור, והסתבר שזקנים שונים שמעו והבינו ממנו דברים שונים, וגם אותם לא תמיד הבינו הנביאים כי מפאת זקנתם היה דיבורם כבד, ספק מדברים ספק מלחשים ספק בולעים מילה או שתיים, והנביאים הרבו לדבר בלשון שירה עשירה בסמלים, שאנשי כנסת הגדולה התקשו בהבנתה, וככה במשך הדורות הלכה אותה הלכה שניתנה למשה מסיני ונשתבשה, ורבו בה המסורות והמחלוקות, עד שהיום לא נותר ממנה אלא הלכות ספורות שהן "הלכה למשה סיני", ועל כל היתר אנו מוכרחים להכריע בכח השכל האנושי, דא עקא שלא כל השכלים שווים, אבל נגד זה עוד לא המציאו תרופה, אז מה מועילה לנו אותה אגדה?

 

[חיים פרידמן1]

איני מדבר כלל על אותה אגדה

אני מדבר על הבנתם את מגמת התורה. לעומת גזירות שלא ניתן לומר שמגמת התורה מחייבת גזירה מסוימת והחיוב הוא בגלל הם גזרו.

 

[אשר אטדגי]

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת

אם גזרה שאין מקורה תורני כך, אלא מדעתם גזרוה, ותקנתם לשעה תיקנוה, ואף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה, קבלה ומצווה מהתורה גופא לא קל וחומר..?

 

[חיים פרידמן1]

הרמב"ם אומר שלא, וק"ו פריכא היא

הגזירה מחייבת רק מפני שהם גזרוה. הדעה ההלכתית היא משום שהם מבינים שכך התורה מחייבת.

 

[אשר אטדגי]

קריקטורה

מה שייך כאן רמב"ם? - הרמב"ם מאוד ברור באוטונומיה שהוא נותן לחז"ל בנושא זה - עד שהוא מעמיד את ככל אשר יורוך בדרגה של מצווה דאורייתא היינו לגזרתם ולתקנתם מעמד תורני. ((ואתה מבין בדיוק לאיזה פח יוקש הוא נכנס כאן - אין הבדל בין מצוות דאורייתא לדרבנן, מה בדין ספק דאורייתא וספק דרבנן וכו וכו').

"הדעה ההלכתית", כתבת, "היא משום שהם מבינים שכך התורה מחייבת" - והם הבינו כך את התורה והם ביטלו מצוות עשה ולא תעשה שהם הבינו בתורה זו. וזו קריקטורה אדוני, שהייתה קטלנית ליהדות זו לא פחות מאשר הקריקטורות של 'שרלי הבדו' (ופרישה של רבים ממנה לחיק אלוהים אחרים אשר לא שיערום אבותיכם (מן הקראים ועד לרפורמים בימינו). אלא אם כן אתה מנמק את סמכות חז"ל ....ראה הודעתי הראשונה בעניין זה.

 

[חיים פרידמן1]

כמו שכורתים רגל כדי להציל את האדם

וראה את תגובתי לריקי

 

[אשר אטדגי]

אינני מדבר על עת לעשות לה'

מה שייך עקירת סוטה ועגלה ערופה עם עת לעשות לה'.. ואם ביטול המצוות או תקנתם החדשה לא נועדה אלא לחזק ידיים רפות וברכיים כושלות אמץ, ריקי צודק בכל מילה שלו, עתה, שיהודים כשרים הומוסקסואלים, בהם חרדים באותו היחס המספרי, אשר יודעים שמשכב זכור נאסר, וכל חייהם, וניתן בהחלט לומר שנטייתם זו היא חלק נכבד מהווייתם, היא בחטא - על כרחך יפנו אל האבות והידעונים ולאל לא אל - אלא אם כן תתיר להם את הדבר הזה. ומדוע כאן לא תאמר עת לעשות לה' וכו'..?

 

[חיים פרידמן1]

סוטה ועגלה ערופה לא נעקרו אלא בטלו לזמן מסוים

והא ראיה שהרמב"ם פוסק את שניהם.
מי אמר שאני מתנגד להיתר?

 

[אשר אטדגי]

לא מדברים על דעותינו.. מדברים מה ניתן לעשות

או יותר נכון למה לא ניתן לעשות.

ואת מה שכתבת לגבי סוטה ועגלה ערופה וכמותן תמצא רבות - זה בדיחה! טריק להמון העם כדי לומר שזו התורה לא תהיה מוחלפת - היינו השארת התשתית האמונית המחוייבת על מכונה כדי שהמון העם יבין זאת, או יותר נכון "יקבל" זאת. חז"ל היא תראפיסטים לא קטנים כידוע, נוסח התפילה היא הפרוזאק האולטימטיבי האמוני שהם ניפקו לעולם. לומר שהם בטלו לשעתן - ולא בטלו לעולם. זה ה- "יהיה בסדר" הארוך בהיסטוריה המוכרת לנו (שעה שנמשכת 2100 שנים).

 

[חיים פרידמן1]

ניתן לעשות הכל אם הכוונה היא לקיום התורה

 

[אשר אטדגי]

כך היה ראוי שיהיה, וכך לא ניתן שיהיה

אמרת דבר יפה מאוד - כל מגמת חז"ל בביטול ובשינוי והוספת תקנות גזרות ומצוות, היא לשם קיום התורה וכינונה, ורק לשם זה. כל מגמה אחרת - היא לא רק כפירה - אלא ממש עבודה זרה (מגמה למען האדם, או למען כל ערך וכו (לא מחללים את השבת בשביל חיי אדם כשלעצמם, אלא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכו').

אממה- כללי הפסיקה אינם מאפשרים לנו בימינו, אני מדבר על חכמים בדור הזה, לשנות אחת ממצוות התורה, שאינן תלויות ומותנות המציאות על ידי חז"ל, ואפילו לא תקנה מתקנתם, אע"פ שהשתנתה מציאות זו, אלא אם כן יגיע בית דין הגדול מאיתנו במניין ובחכמה.

ראה, אותו רבנו גרשוום, מראשוני הראשונים, ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה ("בל תוסיף") אני יודע שיש תשובות עקומות בעניין זה כיצד הוא עשה זאת, אבל בפועל זה מה שהוא עשה. איך הוא הצליח לעשות זאת? על פי המיתודה שאני דובר עליה - היינו גדולתו כבית דין, היות קהילת ישראל כולה שומרת תורה ומצוות המוכנה לקבל על עצמה זאת, מגמתו לשימור תורה וביסוסה במציאות, היות המצוות שהוא ביטל היו תלויות מציאות זו, ובעיקר בעיקר על סמך אותה אוטנומיה חזלית אשר היא נתונה לשכלו של האדם ואשר האל אפשר קיומה של אוטונומיה זו מעיקרא.

 

[חיים פרידמן1]

א. לא נכון. הרמב"ם בפירוש מגביל זאת לגזירות בלבד

ואנסה להיות בהיר יותר בהסברת ההבדל:
כשחז"ל אומרים שממגמת התורה שכבר ניתנה ע"י משה שאמר עין תחת עין מתחייב לשלם ממון, הרי שהם אומרים שמשה אמר מפי הגבורה לשלם ממון. אבל כשהם גוזרים גזירה מחשש שמא יעבר מאן דהו על עבירה, אין זה מחייב את הכלל מכוח החשש אלא אך ורק מכוח שהם גזרו.
ב. תורה שבע"פ ממהותה נעדרת כללים מגבילים. אבל את זה לא אומרים בקול.

 

[חיים פרידמן1]

ג. הבהרה נוספת לא. ויישובה עם ב.:

כשירצו לבטל גזירה מכוח ביטול סיבת החשש בלבד הרי שאין זה בסמכותם. כיוון שהגזירה מחייבת בגלל שנגזרה ולא בגלל החשש. אך כשיראו שתועלת הדת מחייבת ביטול הגזירה הרי שהם יבטלוה אבל לא יאמרו שמבטלים אלא יאמרו שביטולה זהו קיומה.
משא"כ כשמבינים אחרת את מגמת תורת משה הרי שיכולים הם לדחות את דברי קודמיהם כי משה היה גדול הנביאים וגדול החכמים.
&nbsp

 

[חיים פרידמן1]

עקירת מצוות עשה היא בגלל גזירה

(לולב ושופר). הלכה עוקרת מקרא זה רק הלמ"מ

 

[אשר אטדגי]

להיפך, בהלכה למשה מסיני לא אומרים הלכה עוקרת מקרא

גם לדעתם הרמב"ם ודעימיה.

 

[חיים פרידמן1]

רציעת עבד עברי בדלת ולא במזוזה

היא פרי יישוב מקראות בין ספר שמות לספר דברים.
באותו ציטוט מהגר"א הוא בפירוש כתב שזה הלמ"מ.

 

[אשר אטדגי]

הלכה למשה מסיני מהי?

לדעת הרמב"ם סמכות חכמים בקביעת המצוות וגדריהם (כמעט כל השיעורים שבתורה), ובגדר מתמצת ורדוקציוני: דבר שלא נמצא לו בתורה רמז ולא היינו מוציאים אותו מתוך סברה בשום אופן - מה זה בדיוק, אם לא רוב המצוות שבתורה שיש עליהם קבלה שזהו פירושם. יוצא מתוך דבריו של הרמב"ם שהוא כותב בהדיא אבל זה ברור גם כך: שמה שאנחנו מבינים וכתוב בתורה בפירוש (כלומר הוא בכלל יוצא מתוך הנחה שאנחנו יודעים מה כתוב בתורה באופן עצמאי ללא תיווך) זה דבר אחד, ומה שאנחנו לא מבינים זה חכמים שקיבלו. אתה מבין מה הוא עושה כאן? (וכאמור, זהי היהדות ההיסטורית בפועל) הוא אומר שחכמים הם בעלי אוטנומיה מוחלטת לא בהבנת התורה אלא בקיומה למעשה. ומאיין סמכותם לומר שזוהי דווקא קיומה, אם לא נדע זאת מעצמנו בתורה עצמה? אז הוא מתרץ ואומר: כתוב "ככל אשר יורוך", זה כן מבינים - זו כן התורה, אם כן אלוהים בעצמו נתן לחז"ל מעמד של מגיסטראט (מושג רומי שאול - בו הקיסר נתן מעמד לבעל משרה רשמית סמכות פוליטית, דתית, צבאית, שיפוטית וכו') להתעסק בנושא זה ודבריהם שלהם הם הם בעצמם הלכה למשה מסיני.

(אגב, הגר"א, וזה מרתק, לגבי תנורו של עכנאי אמר באדרת בהדיא: שכל מה שאמרנו לא בשמיים היא, היינו בדבר שאינו הלכה למשה מסיני (כמו תפילין, וארבעת מינים וכמעט כל השיעורים שבתורה - היינו בגדרי המצוות) אלא בשאר קבלתם.

 

[חיים פרידמן1]

מה הקשר אוטונומיה של חכמים? זו לא המצאתם אלא קבלתם!

ככל אשר יורוך זה בהבנת המצוות ובגזירות.

 

[אשר אטדגי]

לא!

ככל אשר יורוך זו מצוות עשה לדעת הרמב"ם (על זה הרמב"ן זועק). הנה בפרשתנו שנקרא השבת ממש מובא מדרש משל בעל משמעות נוקבת ובעיקבותיו מגיע דיון אגדי בתלמוד שמשמעותו נוקבת יותר. מדר"ר על שמות: "אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו........כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש". והתלמוד בב"מ דף פ"ו מספר על אותה אנקודטה אגדית בדין מצורע: "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא. ואמרי מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות". והוא כידוע טימא . והק' הר"ן (דרוש ז') על אתר, דהוא תמוה מאד אחרי שהקב"ה אמר טהור האיך טימאו הם, ותי' דכיון שהכרעת התורה ניתנה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא אע"פ שהוא בהיפוך האמת, ע"יש.