צהריים אנשים
אח גדול על הפרק
אוקיי. אז מה אתם אומרים עד עכשיו? מה המצב? יש מה לראות? זה מעניין מישהו בכלל?
התחושה הכללית שלי היא של אכזבה. אכזבה רבתי למרות שלא התעמקתי כל כך בדמויות. אף אחד לא ממש מזמין אותי להתעמק בדמותו. לחשוב עליו ולנסות לתהות על קנקנו. אז היתה לנו הדחה אחת והיה לנו ניצוֹל אחד מהספינה המטלטלת וכולנו החזקנו לו אצבעות ואני אישית שמחה שהוא עדיין שם. מסתבר שהוא צריך את התוכנית הזאת. אני רואה כיצד כל אחד מהדיירים, כל אחד בתורו, מנסה לפרוש עליו את חסותו.
בדיוק עכשיו אני צופה איך דור מעביר שיעור כושר את יניב, אשר נראה כאילו בשנים האחרונות, הדבר האחרון שהיה לו בראש, זה לעשות התעמלות או לשמור על כושר. ופתאום הרגשתי שזה דווקא טוב שהוא שם עכשיו. לא בקטע של חוויה או בקטע של חיפוש משמעות, אלא באמת בקטע של התמודדות. התמודדות עם קשיים, התמודדות עם המראות שנמצאות מולו בכל מקום שבו הוא מסתובב. זה המקום להזדקף. להכניס בטן. להרים ראש. לצאת מהמקום של החנון עם הבטן שמסתפק בכך שהראש מפותח מספיק. להסתכל מסביב ולא רק לנסות להילחם ברוע או בגזענות. להפסיק ולחשוב רק על איך עוצרים את החרם על בני האדם. להפסיק ולחשוב רק כדוקטור גובלין או כאיש של חתולים, ולהתחיל לחשוב על עצמו, על איך אני מתחיל לדאוג לעצמי, לדאוג לגופי, לדאוג לעתידי, איך אני ממשיך בחיי בכיוון של משפחה, של אהבה, של חברה לחיים.
אני מסתכלת עליו, על יניב, על דמותו הגמלונית והמבקשת חסות, ואני גאה פתאום בעצמי, על כי הוא היה החבר הווירטואלי שלי עד עכשיו, החבר ששלח לי משחק בחינם, החבר שסיפר לי דברים בסוד כמו שמספר ילד לאימו, וגם אם הוא הכאיב לי לכמה רגעים באיזה וויכוח, אני ידעתי שזה לא ממקום רע, אלא ממקום של איכפתיות. ולמדתי, למדתי ממנו להיזהר בדברים שאני אומרת כי גם אם אני צודקת בעיני עצמי, יש תמיד מישהו מהעבר השני, שנפגע מאוד מ"הצדק" שלי.
אז כן, אני קוראת שהוא מרכל ושהוא אומר ככה או אומר אחרת, ובאמת לא איכפת לי. כולם במקום הזה מדברים על כולם. גם הוא רוצה להיות שייך. גם הוא רוצה לשחק את המשחק. הוא לא אמור להיות יותר צדיק מהאפיפיור. הוא בא לשחק בדיוק כמו כולם בדרכו המיוחדת והגמלונית מעט.
צהריים טובים ומצויינים לכולם
http://www.youtube.com/watch?v=221mohEolWc
אוקיי. אז מה אתם אומרים עד עכשיו? מה המצב? יש מה לראות? זה מעניין מישהו בכלל?
התחושה הכללית שלי היא של אכזבה. אכזבה רבתי למרות שלא התעמקתי כל כך בדמויות. אף אחד לא ממש מזמין אותי להתעמק בדמותו. לחשוב עליו ולנסות לתהות על קנקנו. אז היתה לנו הדחה אחת והיה לנו ניצוֹל אחד מהספינה המטלטלת וכולנו החזקנו לו אצבעות ואני אישית שמחה שהוא עדיין שם. מסתבר שהוא צריך את התוכנית הזאת. אני רואה כיצד כל אחד מהדיירים, כל אחד בתורו, מנסה לפרוש עליו את חסותו.
בדיוק עכשיו אני צופה איך דור מעביר שיעור כושר את יניב, אשר נראה כאילו בשנים האחרונות, הדבר האחרון שהיה לו בראש, זה לעשות התעמלות או לשמור על כושר. ופתאום הרגשתי שזה דווקא טוב שהוא שם עכשיו. לא בקטע של חוויה או בקטע של חיפוש משמעות, אלא באמת בקטע של התמודדות. התמודדות עם קשיים, התמודדות עם המראות שנמצאות מולו בכל מקום שבו הוא מסתובב. זה המקום להזדקף. להכניס בטן. להרים ראש. לצאת מהמקום של החנון עם הבטן שמסתפק בכך שהראש מפותח מספיק. להסתכל מסביב ולא רק לנסות להילחם ברוע או בגזענות. להפסיק ולחשוב רק על איך עוצרים את החרם על בני האדם. להפסיק ולחשוב רק כדוקטור גובלין או כאיש של חתולים, ולהתחיל לחשוב על עצמו, על איך אני מתחיל לדאוג לעצמי, לדאוג לגופי, לדאוג לעתידי, איך אני ממשיך בחיי בכיוון של משפחה, של אהבה, של חברה לחיים.
אני מסתכלת עליו, על יניב, על דמותו הגמלונית והמבקשת חסות, ואני גאה פתאום בעצמי, על כי הוא היה החבר הווירטואלי שלי עד עכשיו, החבר ששלח לי משחק בחינם, החבר שסיפר לי דברים בסוד כמו שמספר ילד לאימו, וגם אם הוא הכאיב לי לכמה רגעים באיזה וויכוח, אני ידעתי שזה לא ממקום רע, אלא ממקום של איכפתיות. ולמדתי, למדתי ממנו להיזהר בדברים שאני אומרת כי גם אם אני צודקת בעיני עצמי, יש תמיד מישהו מהעבר השני, שנפגע מאוד מ"הצדק" שלי.
אז כן, אני קוראת שהוא מרכל ושהוא אומר ככה או אומר אחרת, ובאמת לא איכפת לי. כולם במקום הזה מדברים על כולם. גם הוא רוצה להיות שייך. גם הוא רוצה לשחק את המשחק. הוא לא אמור להיות יותר צדיק מהאפיפיור. הוא בא לשחק בדיוק כמו כולם בדרכו המיוחדת והגמלונית מעט.
צהריים טובים ומצויינים לכולם
http://www.youtube.com/watch?v=221mohEolWc
