צלם
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם
בביאורו למילים 'צלם' ו'דמות' קבע הרמב"ם כי מדובר במשמעות מופשטת [מורה נבוכים א, א]: "צלם נקראת הצורה הטבעית, דהיינו, העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא. וזאת אמיתתו באשר הוא הנמצא ההוא. אותו עניין באדם הוא אשר בו מתהווה ההשׂגה האנושית. בשל ההשׂגה השׂכלית הזאת נאמר עליו: בצלם אלהים ברא אֹתו (בראשית א', 27), ובשל כך נאמר: צלמם תִּבזה (תהלים ע"ג, 20), מכיוון שהבִּזָיון דבק בנפש, שהיא צורת מין [האדם], ולא בתבניות האיברים ובמִתאר שלהם [...] דמות, לעומת זאת, הוא שם מן דמה. הוא מציין גם דמיון בעניין מופשט, שהרי דבריו דמיתי לִקְאַת מדבר (תהלים ק"ב, 7) אינם אומרים שהוא דמה לקאת בכנפיה ונוצותיה, אלא שיגונו דמה ליגונה. כמו כן כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו בְּיָפְיוֹ (יחזקאל ל"א, 8) מציין דמיון בעניין היופי. חמת למו כדמות חמת נחש (תהלים נ"ח, 5); דמיֹנו כאריה יִכסוף לטרֹף (תהלים י"ז, 12). כולם מציינים דַמְיוּת בעניין מופשט, לא בתבנית ובמִתאר"
יש לבחון אם פירושו משרת עמדה פרשנית בלבד, שבמובן זה אין כל פסול במדרש שכזה, או אם יש לכך גם ביסוס לשוני אמתי. במידה ואין לכך ביסוס לשוני אזי שאין כל תוקף לראיות שהביא. ראשית, יש לציין, שהרב לא הבחין בין שכבות שונות של לשון-מקרא. כדי להקיש ממקור מסוים על משמעותה של מילה במקור אחר יש צורך בעיון מדוקדק. אין כל ספק שישנם מקומות שבהם באות מילים אלו במשמעות מושאלת, אך ספק אם השאלה זו התממשה באותם מובנים שייחס להם הרב. המילה "צלם" אינה שכיחה במקרא. ככל הנראה היא משמשת במקרא בכמה מובנים: חושך, פסל ודמות [דומי].
חושך: "אך בצלם יתהלך איש" [תהלים לט, ז]. כבר המדקדק דונש בן לברט קישר בינה לבין 'צלמוות'. משמעות זו מתיישבת עם המובן של SALAMU האכדית [=באכדית המשמעות היא 'להשחיר'].
פסל: בספר במדבר לג, נב מובא הצירוף "צלם מסיכה", שם מדובר על צלם שנעשה ביציקה או על ידי ציפוי מעטה מתכת. ראו גם שמואל-א ו, ה, יא; מלכים-ב יא, יח; דב"ה-ב כג, יז; יחזקאל ז, כ; טז, יז; כג, יד; דניאל ב, ג. [ראו בנוסף בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ו. ירושלים: ביאליק. 1971. עמ' 731].
דמות: בראשית א, כו; ט, ו. כשם שהאל ברא את האדם בצלמו, אף בניו של אדם נוצרו כך: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" [בראשית ה, ג].
נחלקו החוקרים אם לגזור את 'צלם' מ-ALMO$ או מ-SALAMU האכדיות, חרף הקרבה המקורית בין שתיהן. מכל מקום, בשפה האכדית המשמעויות של 'ALMO$' היא תגליף, ציור, או - מצב הכוכבים בשמים. חשוב לציין שהמילה 'צלם' אינה מייחדת פסלים מסוג מסוים. כל סוגי הפסלים נקראים צלמים. "המלה צלם מצויה הרבה בארמית ונפוצה ביותר בכתובות הקדשה ארמיות מתדמור שנחקקו על עמודים ששימשו כנים לפסלים. בכתובת דו לשונית (משנת 193 לסה"נ) שעל עמוד כן כזה מתדמור, מתורגמת המלה צלמא — היינו אנדרטא, והכוונה שם לפרוטומי שהועמדה על העמוד הכן" [מזר, שם].
השוואה בין גישת המקרא לגישות אחרות תוכל להעמידנו על הכוונה של המקרא, ועל ההבדלים שיש בינו לבין הגישות השונות, במידה ואלו ישנם. "שאר עמי המזרח הקדמון נקטו לשונות דומים כשביקשו לפאר את מלכיהם. הפנייה אל מלך ממלכי האימפריה האשורית החדשה היתה כך: אביו של אדוני המלך צלם בל (Salam Bel) הוא, ואדוני המלך הוא ממש צלם בל. שבח זה נתייחד באשור למלך, ובפירוש כתוב במכתב אחר: המלך, אדון הארצות הוא צלם (האל) שמש. אותן ההשקפות רווחו גם במצרים. שם המלך תות ענח'-אמון פירושו: הדמות החיה של אמון, ועל פרעה תחותימס ד' כתוב שהוא דמות רע. בספרות החכמה המצרית ניכרת דימוקראטיזציה של השקפה זו; כן כתוב באמרותיו של אני, לא החכם בלבד צלמו של האל כאילו היו המוני בני אדם בהמות, ובסתם אומרת חכמת מריכארע (מסוף מאה כ"ב לפסה"נ) על כל בני אדם שהאל נפח בהם חיים ושיצאו מגופו, צלמו הם. אותה דימוקראטיזציה נתנה את אותותיה במקרא האומר על כל אדם שנברא בצלם אלהים. אך יש לשים לב לכך שהאדם מתואר כאן כמושל בכל, כלומר כמעין מלך. השווה תהילים ח, ו-ט. הספרות היהודית ההליניסטית התקשתה בכתובים על בריאת האדם בצלם אלהים והוציאה אותם מידי פשוטם על ידי הפירוש שכוונת הכתוב לנצחיות נשמת האדם (חכמת שלמה ב, כג; פילון, על בריאת העולם, מט )" [מזר, שם].
הקביעה שהאדם נברא בצלם אלהים מובילה אל מסקנות הומניסטיות רדיקליות, אך ההומניזם הזה נכנס מהדלת האחורית. מפני שחפץ הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים. חשיבותו של האדם אינה טמונה בו אימננטית, היא טמונה בו מתוקף קרבתו אל האל. הטעם שבגינו אסור להרוג אדם אינו מפני שהוא בעל חשיבות כשלעצמו, אלא מפני שהוא נברא בצלם: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך: כי [=סיבה] בצלם אלהים עשה את האדם" [בראשית ט, ו]. בדומה לכך, איסור השארת המת על עץ נובעת מכבודו של אלהים: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" [דברים כא, כב-כג]. וכל כך למה? "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר 'המלך תלוי'" [רש"י]. המקרא וההלכה אוסרים על עשיית צלמים. מאידך, האל עושה צלמים, שהרי נאמר שהאדם נברא בצלם האלהים. ייחודו של האדם נעוץ בכך שהוא נעשה בצלם דמות תבניתו של קונו: "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם" [אבות]. קרבתו של האל אל האדם קיימת מתוקף זה שהאדם הוא האנטיסטרופה של האל עלי האדמות: 'אמר ר' ינאי: מה התומין [=התאומים] הללו אם חשש אחד מהם בראשו חבירו כך, כביכול אמר הקב"ה: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), ואומר "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט)'. אהבת האל את האדם היא נגזרת של אהבת האל את עצמו.
בין שלל הוויכוחים שהתקיימו במרוצת הדורות עמד הוויכוח הקרדינלי לגבי מהם עיקרי היהדות, או מהם הכללים שמהם נפרטים הפרוטים. אחת הדעות המוכרות היא זו של רבי עקיבא, לפיה אהבת הרע היא כלל גדול בתורה. בן עזאי, בן דורו של רבי עקיבא, סבר שכלל גדול בתורה הוא רעיון הבריאה בצלם ודמות: 'ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם [ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו], זה כלל גדול מזה'. טעות נפוצה מפרשת את הביטוי "צלם אלהים" כאמירה אנתרופומורפית על אודות האל, שעה שברור מההקשר שלא זו הכוונה. הפסוק אינו משווה לאל דמות אדם, אלא הוא משווה לאדם את דמותו של האל. לא מדובר כאן באנתרופומורפיזם אלא בתיאומורפיזם. ישנן הלכות שנגזרות מקביעה זו. למשל, הצו על פרייה ורבייה תכליתו להפיץ את צלם אלהים כמה שיותר. וכל "מי שלא עסק
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם
בביאורו למילים 'צלם' ו'דמות' קבע הרמב"ם כי מדובר במשמעות מופשטת [מורה נבוכים א, א]: "צלם נקראת הצורה הטבעית, דהיינו, העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא. וזאת אמיתתו באשר הוא הנמצא ההוא. אותו עניין באדם הוא אשר בו מתהווה ההשׂגה האנושית. בשל ההשׂגה השׂכלית הזאת נאמר עליו: בצלם אלהים ברא אֹתו (בראשית א', 27), ובשל כך נאמר: צלמם תִּבזה (תהלים ע"ג, 20), מכיוון שהבִּזָיון דבק בנפש, שהיא צורת מין [האדם], ולא בתבניות האיברים ובמִתאר שלהם [...] דמות, לעומת זאת, הוא שם מן דמה. הוא מציין גם דמיון בעניין מופשט, שהרי דבריו דמיתי לִקְאַת מדבר (תהלים ק"ב, 7) אינם אומרים שהוא דמה לקאת בכנפיה ונוצותיה, אלא שיגונו דמה ליגונה. כמו כן כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו בְּיָפְיוֹ (יחזקאל ל"א, 8) מציין דמיון בעניין היופי. חמת למו כדמות חמת נחש (תהלים נ"ח, 5); דמיֹנו כאריה יִכסוף לטרֹף (תהלים י"ז, 12). כולם מציינים דַמְיוּת בעניין מופשט, לא בתבנית ובמִתאר"
יש לבחון אם פירושו משרת עמדה פרשנית בלבד, שבמובן זה אין כל פסול במדרש שכזה, או אם יש לכך גם ביסוס לשוני אמתי. במידה ואין לכך ביסוס לשוני אזי שאין כל תוקף לראיות שהביא. ראשית, יש לציין, שהרב לא הבחין בין שכבות שונות של לשון-מקרא. כדי להקיש ממקור מסוים על משמעותה של מילה במקור אחר יש צורך בעיון מדוקדק. אין כל ספק שישנם מקומות שבהם באות מילים אלו במשמעות מושאלת, אך ספק אם השאלה זו התממשה באותם מובנים שייחס להם הרב. המילה "צלם" אינה שכיחה במקרא. ככל הנראה היא משמשת במקרא בכמה מובנים: חושך, פסל ודמות [דומי].
חושך: "אך בצלם יתהלך איש" [תהלים לט, ז]. כבר המדקדק דונש בן לברט קישר בינה לבין 'צלמוות'. משמעות זו מתיישבת עם המובן של SALAMU האכדית [=באכדית המשמעות היא 'להשחיר'].
פסל: בספר במדבר לג, נב מובא הצירוף "צלם מסיכה", שם מדובר על צלם שנעשה ביציקה או על ידי ציפוי מעטה מתכת. ראו גם שמואל-א ו, ה, יא; מלכים-ב יא, יח; דב"ה-ב כג, יז; יחזקאל ז, כ; טז, יז; כג, יד; דניאל ב, ג. [ראו בנוסף בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ו. ירושלים: ביאליק. 1971. עמ' 731].
דמות: בראשית א, כו; ט, ו. כשם שהאל ברא את האדם בצלמו, אף בניו של אדם נוצרו כך: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" [בראשית ה, ג].
נחלקו החוקרים אם לגזור את 'צלם' מ-ALMO$ או מ-SALAMU האכדיות, חרף הקרבה המקורית בין שתיהן. מכל מקום, בשפה האכדית המשמעויות של 'ALMO$' היא תגליף, ציור, או - מצב הכוכבים בשמים. חשוב לציין שהמילה 'צלם' אינה מייחדת פסלים מסוג מסוים. כל סוגי הפסלים נקראים צלמים. "המלה צלם מצויה הרבה בארמית ונפוצה ביותר בכתובות הקדשה ארמיות מתדמור שנחקקו על עמודים ששימשו כנים לפסלים. בכתובת דו לשונית (משנת 193 לסה"נ) שעל עמוד כן כזה מתדמור, מתורגמת המלה צלמא — היינו אנדרטא, והכוונה שם לפרוטומי שהועמדה על העמוד הכן" [מזר, שם].
השוואה בין גישת המקרא לגישות אחרות תוכל להעמידנו על הכוונה של המקרא, ועל ההבדלים שיש בינו לבין הגישות השונות, במידה ואלו ישנם. "שאר עמי המזרח הקדמון נקטו לשונות דומים כשביקשו לפאר את מלכיהם. הפנייה אל מלך ממלכי האימפריה האשורית החדשה היתה כך: אביו של אדוני המלך צלם בל (Salam Bel) הוא, ואדוני המלך הוא ממש צלם בל. שבח זה נתייחד באשור למלך, ובפירוש כתוב במכתב אחר: המלך, אדון הארצות הוא צלם (האל) שמש. אותן ההשקפות רווחו גם במצרים. שם המלך תות ענח'-אמון פירושו: הדמות החיה של אמון, ועל פרעה תחותימס ד' כתוב שהוא דמות רע. בספרות החכמה המצרית ניכרת דימוקראטיזציה של השקפה זו; כן כתוב באמרותיו של אני, לא החכם בלבד צלמו של האל כאילו היו המוני בני אדם בהמות, ובסתם אומרת חכמת מריכארע (מסוף מאה כ"ב לפסה"נ) על כל בני אדם שהאל נפח בהם חיים ושיצאו מגופו, צלמו הם. אותה דימוקראטיזציה נתנה את אותותיה במקרא האומר על כל אדם שנברא בצלם אלהים. אך יש לשים לב לכך שהאדם מתואר כאן כמושל בכל, כלומר כמעין מלך. השווה תהילים ח, ו-ט. הספרות היהודית ההליניסטית התקשתה בכתובים על בריאת האדם בצלם אלהים והוציאה אותם מידי פשוטם על ידי הפירוש שכוונת הכתוב לנצחיות נשמת האדם (חכמת שלמה ב, כג; פילון, על בריאת העולם, מט )" [מזר, שם].
הקביעה שהאדם נברא בצלם אלהים מובילה אל מסקנות הומניסטיות רדיקליות, אך ההומניזם הזה נכנס מהדלת האחורית. מפני שחפץ הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים. חשיבותו של האדם אינה טמונה בו אימננטית, היא טמונה בו מתוקף קרבתו אל האל. הטעם שבגינו אסור להרוג אדם אינו מפני שהוא בעל חשיבות כשלעצמו, אלא מפני שהוא נברא בצלם: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך: כי [=סיבה] בצלם אלהים עשה את האדם" [בראשית ט, ו]. בדומה לכך, איסור השארת המת על עץ נובעת מכבודו של אלהים: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" [דברים כא, כב-כג]. וכל כך למה? "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר 'המלך תלוי'" [רש"י]. המקרא וההלכה אוסרים על עשיית צלמים. מאידך, האל עושה צלמים, שהרי נאמר שהאדם נברא בצלם האלהים. ייחודו של האדם נעוץ בכך שהוא נעשה בצלם דמות תבניתו של קונו: "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם" [אבות]. קרבתו של האל אל האדם קיימת מתוקף זה שהאדם הוא האנטיסטרופה של האל עלי האדמות: 'אמר ר' ינאי: מה התומין [=התאומים] הללו אם חשש אחד מהם בראשו חבירו כך, כביכול אמר הקב"ה: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), ואומר "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט)'. אהבת האל את האדם היא נגזרת של אהבת האל את עצמו.
בין שלל הוויכוחים שהתקיימו במרוצת הדורות עמד הוויכוח הקרדינלי לגבי מהם עיקרי היהדות, או מהם הכללים שמהם נפרטים הפרוטים. אחת הדעות המוכרות היא זו של רבי עקיבא, לפיה אהבת הרע היא כלל גדול בתורה. בן עזאי, בן דורו של רבי עקיבא, סבר שכלל גדול בתורה הוא רעיון הבריאה בצלם ודמות: 'ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם [ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו], זה כלל גדול מזה'. טעות נפוצה מפרשת את הביטוי "צלם אלהים" כאמירה אנתרופומורפית על אודות האל, שעה שברור מההקשר שלא זו הכוונה. הפסוק אינו משווה לאל דמות אדם, אלא הוא משווה לאדם את דמותו של האל. לא מדובר כאן באנתרופומורפיזם אלא בתיאומורפיזם. ישנן הלכות שנגזרות מקביעה זו. למשל, הצו על פרייה ורבייה תכליתו להפיץ את צלם אלהים כמה שיותר. וכל "מי שלא עסק