אז מה לעשות?
אז מה לעשות? כששומעים על מעשי זוועה כמו מה שקרה בחדרה ורואים את המחזות הנוראים על המסך התגובה הראשונית זה זעם אדיר. רוצים נקמה, רוצים "להכנס בהם" ו"להראות להם" ו"ללמד אותם לקח, פעם אחת ולתמיד". הבעיה שכבר עשינו את זה, לא פעם אחת אלא מאה פעם וגם אלף ועשרת אלפים פעמים, וזה אף פעם לא פתר שום דבר. הרי בדיוק הפיגוע הנורא הזה בא בתגובה לכך שצה"ל הגיע אל "המבוקש מספר אחד" (כמה "מבוקשים מספר אחד" כבר היו לנו?) ו"חיסל" אותו בקול תרועה – ותוך יומיים נחתה עלינו התגובה בחדרה. ועכשיו צה"ל יצא לדרך למצוד אדיר, יתפוס ויחסל גם את המנוול שעשה לנו את זה – ומיד תבוא עוד תגובה וצה"ל שוב יגיב וכך הלאה וכך הלאה, הכל יחזור על עצמו עוד פעם ועוד פעם ורק המתים לא יחזרו לעולם. אז מה לעשות? חייבים להבין, גם בימים קשים וכואבים, שהיציאה מעזה לא היתה סוף פסוק אלא בקושי התחלה. אנחנו חייבים להמשיך הלאה, לסיים בכל השטחים מעבר לקו הירוק את שלטון הכיבוש שבו אנחנו מדכאים אותם וגוזלים את אדמתם להקמת התנחלויות חדשות לבקרים ומביאים על עצמנו שנאה ופיגועים והרג והרס בלי סוף ובלי גבול. בשלב ראשון צריך לעשות הפסקת אש מלאה ומוחלטת משני הצדדים. זה אומר שהם לא יורים ולא מפוצצים ולא פוגעים בשום ישראלי שלא יהיה, אבל זה גם אומר שגם אנחנו לא נכנסים בלילות לערים שלהם ולא יורים שם ולא הורגים שם אף אחד – אפילו לא המנוול הכי גדול. זה פשוט לא שווה את המחיר שאנחנו משלמים!