קצת על חנוניזם ואתאיזם
מכובדיי, שלום. ראיתי שעלה פה לפני כמה ימים נושא שנוגעים בו מעט בתוכנית, והוא היחס לדת. כידוע, העולם מתחלק לשניים - יפות וטיפשות, שמאמינות ברבנים, וחנונים מאותגרים חברתית, שבטוחים שאין אלוהים, או לפחות שריצ'רד דוקינס הוא האלוהים. אז זהו, שלא ממש. בעיניי, אין קשר אמיתי בין אינטיליגנציה ליחס לדת. כמו שנאמר כאן, באמירה שאני דווקא די מסכים איתה, הדת שייכת באופן חלקי בלבד לתבונה האנושית. מעבר לתבונה, היא נוגעת בשאלות אחרות ולא פחות חשובות שהאדם טרוד בהן - ערכים, משמעות, תרבות, יצירה, אמונה, תקווה, כיסופים, אהבה. אם היינו יצורים תבוניים בלבד, הרי שמחשבים יכלו להחליף אותנו בסופו של דבר. המוח האנושי אכן מתוחכם, אבל זו רק שאלה של זמן עד שנצליח לגבור עליו וליצור משהו מתוחכם ממנו, לא? אבל הרי האדם הממוצע חווה דברים נוספים בחייו, מעבר לחוויות שכליות, חוויות שהוא לא היה מוכן לוותר עליהן בשום אופן. האם נוותר למשל על האהבה, בידיעה שאהבות רבות מסתיימות בשברון לב? האם נמנע ממנה כי נחשוב שהיא מכילה חוויות בלתי רציונלית, כגון - מחשבות אינסופיות על האהוב/ה, אידיאליזציה שלו/ה, נכונות להקרבה עצמית למענו/ה, ועוד? אני רוצה לדבר מעט על חנונים אתאיסטים. לעיתים אני מקבל את התחושה, שמדובר במעין כת קנאית. אולי אפילו סוג של דת. דת אתאיסטית, כמובן. בדת הזו יש אל, או מבשר הבשורה (הנצרות הצליחה לאחד ביניהם!) והוא כמובן ריצ'רד דוקינס. את ספריו של דוקינס קוראים ככתבי קודש, וסביב הקוראים נוצרות חבורות חבורות של מאמינים, הנכונים להאבק בדת בכל דרך שיימצא לנכון... כמו שפרק נחמד בסאות' פארק הראה - גם אתאיסטים עלולים ליצור יום אחד מלחמות עולם. לא כי אמונה כלשהי יוצרת מלחמות, אלא כי האדם נוטה להאבק כדי להשיג שליטה, כבוד וטריטוריה. אני קורא קריאה נרגשת לחנונים - האם אדם מפוכח בעיניכם הוא אדם שסבור ששאלות הנצח של הדת נמצאות בכיסו הקטן? על אף שדורות של מדענים, פילוסופים, אנשי אמנות, רוח ומדע שוברים את קולמוסיהם בנושאים אלו? אני סבור שקנאות האתאיסטים היא קנאה ככל קנאה. קיצונית ככל קיצוניות. אין בה פכחון. מקסימום - אימוץ של ערכים מודרניסטיים שאפילו עולם המדע כבר אינו מחזיק בהם. ועוד עניין - הטענה המגוחכת, כאילו הדת הביאה רק רוע לעולם, היא כמובן לא נכוכה. מכיוון שבעבר הדת הייתה האופציה היחידה, הרי שהאדם עשה בה שימושים שונים, בהתאם לטבעו. לעיתים הוא השתמש בה כדי ליצור ערכים נעלים, ולעיתים הוא השתמש בה כדי לשנוא את האחר ולפגוע בו. יש בי חשש, שגם לאתאיסטים יש צדדים חיוביים ושליליים. מעבר לכך, העולם ההומניסטי שהאתאיזם נשען עליו כיום, לא יכול היה להתקיים כמובן ללא ההיסטוריה של הדת. האם אמנות לזכויות אדם יכלו להתקיים ללא מוסר הנביאים התנכ"י? ללא התובנה שהאדם באשר הוא אדם נברא בצלם אלוהים? ובכך איני מזכיר את התרבות, האמנות והיצירה הדתית, שהייתה עד לפני מספר מאות שנים התרבות האנושית היחידה שהייתה קיימת. האם נזרוק את כל אלו למען ספריו של ריצ'רד דוקינס? חשבו בעצמכם.
מכובדיי, שלום. ראיתי שעלה פה לפני כמה ימים נושא שנוגעים בו מעט בתוכנית, והוא היחס לדת. כידוע, העולם מתחלק לשניים - יפות וטיפשות, שמאמינות ברבנים, וחנונים מאותגרים חברתית, שבטוחים שאין אלוהים, או לפחות שריצ'רד דוקינס הוא האלוהים. אז זהו, שלא ממש. בעיניי, אין קשר אמיתי בין אינטיליגנציה ליחס לדת. כמו שנאמר כאן, באמירה שאני דווקא די מסכים איתה, הדת שייכת באופן חלקי בלבד לתבונה האנושית. מעבר לתבונה, היא נוגעת בשאלות אחרות ולא פחות חשובות שהאדם טרוד בהן - ערכים, משמעות, תרבות, יצירה, אמונה, תקווה, כיסופים, אהבה. אם היינו יצורים תבוניים בלבד, הרי שמחשבים יכלו להחליף אותנו בסופו של דבר. המוח האנושי אכן מתוחכם, אבל זו רק שאלה של זמן עד שנצליח לגבור עליו וליצור משהו מתוחכם ממנו, לא? אבל הרי האדם הממוצע חווה דברים נוספים בחייו, מעבר לחוויות שכליות, חוויות שהוא לא היה מוכן לוותר עליהן בשום אופן. האם נוותר למשל על האהבה, בידיעה שאהבות רבות מסתיימות בשברון לב? האם נמנע ממנה כי נחשוב שהיא מכילה חוויות בלתי רציונלית, כגון - מחשבות אינסופיות על האהוב/ה, אידיאליזציה שלו/ה, נכונות להקרבה עצמית למענו/ה, ועוד? אני רוצה לדבר מעט על חנונים אתאיסטים. לעיתים אני מקבל את התחושה, שמדובר במעין כת קנאית. אולי אפילו סוג של דת. דת אתאיסטית, כמובן. בדת הזו יש אל, או מבשר הבשורה (הנצרות הצליחה לאחד ביניהם!) והוא כמובן ריצ'רד דוקינס. את ספריו של דוקינס קוראים ככתבי קודש, וסביב הקוראים נוצרות חבורות חבורות של מאמינים, הנכונים להאבק בדת בכל דרך שיימצא לנכון... כמו שפרק נחמד בסאות' פארק הראה - גם אתאיסטים עלולים ליצור יום אחד מלחמות עולם. לא כי אמונה כלשהי יוצרת מלחמות, אלא כי האדם נוטה להאבק כדי להשיג שליטה, כבוד וטריטוריה. אני קורא קריאה נרגשת לחנונים - האם אדם מפוכח בעיניכם הוא אדם שסבור ששאלות הנצח של הדת נמצאות בכיסו הקטן? על אף שדורות של מדענים, פילוסופים, אנשי אמנות, רוח ומדע שוברים את קולמוסיהם בנושאים אלו? אני סבור שקנאות האתאיסטים היא קנאה ככל קנאה. קיצונית ככל קיצוניות. אין בה פכחון. מקסימום - אימוץ של ערכים מודרניסטיים שאפילו עולם המדע כבר אינו מחזיק בהם. ועוד עניין - הטענה המגוחכת, כאילו הדת הביאה רק רוע לעולם, היא כמובן לא נכוכה. מכיוון שבעבר הדת הייתה האופציה היחידה, הרי שהאדם עשה בה שימושים שונים, בהתאם לטבעו. לעיתים הוא השתמש בה כדי ליצור ערכים נעלים, ולעיתים הוא השתמש בה כדי לשנוא את האחר ולפגוע בו. יש בי חשש, שגם לאתאיסטים יש צדדים חיוביים ושליליים. מעבר לכך, העולם ההומניסטי שהאתאיזם נשען עליו כיום, לא יכול היה להתקיים כמובן ללא ההיסטוריה של הדת. האם אמנות לזכויות אדם יכלו להתקיים ללא מוסר הנביאים התנכ"י? ללא התובנה שהאדם באשר הוא אדם נברא בצלם אלוהים? ובכך איני מזכיר את התרבות, האמנות והיצירה הדתית, שהייתה עד לפני מספר מאות שנים התרבות האנושית היחידה שהייתה קיימת. האם נזרוק את כל אלו למען ספריו של ריצ'רד דוקינס? חשבו בעצמכם.
