צמד הפרוטות שלי (My 2 Cents)
גילוי נאות - אני אתיאסט. קראתי את התנ"ך. קראתי חלקים מהברית החדשה. קראתי את רוצ'ארד דוקינס. קראתי את סיימון סינג. קראתי את ג'יי קיי רולינג. קראתי שלמה אבס. קראתי דיי הרבה. אני לא מחשיב את אף אחד מהספרים שקראתי כאמת ניצחית, ואף אחד מהסופרים (בין שבשמם האמיתי, בין שעם שם עט ובין שללא שם בכלל) כאל, נביא או קדוש. מקסימום - גאון סיפרותי. סיפרותי ותו לא. אני נותן כבוד ליצירות אומנות באשר הן - בין אם הם מראות מחזות הקשורים לדת, הקשורים לחול, הקשורים לרגש והקשורים לידע. אומנות נועדה להוסיף נפח לחיים. לתאר באמצעות צבע וצורה מה שקשה, או יקח יותר מידי זמן, לתאר במילים. (אנקדוטה מעניינת - בזמן שבכל פולין ציירו את ישו ומעלליו על קירות הכנסיות, בהרבה בתי כנסת לקחו את עיקרון לא תעשה פסל בצורה רצינית, ולא עיטרו את הקירות בדבר חוץ ממילות תפילה. קירות שלמים עם טקסטים עליהם. זה מדהים. בקרו בטיקטין) אני יכול גם להעריך אומנות גם בהקשר תרבותי - אם היא הוזמנה, אם האומן השאיר חותם אישי למרות מגבלות שונות, אם היו קיימים חוקים שהגבילו את האומנות, השימוש בצבעים מסויימים כי אחרים היו חסרים בגלל הגבלי מסחר וכד'. (דגל הולנד הישן הוא כתום, כי צבע אדום היה יקר ליצר. נשבע, זה אמיתי) כשאתיאיסטים מדברים על דת, רוב הפעמים הם מדברים עליה בהקשר מודרני. אם מזכרת הדת בהקשר היסטורי, אז זה בדרך כלל כדי להפריך את הטיעון שהיא מאז ומעולם עזרה לאנשים והיתה מקור חיובי. עכשיו כשהפרדתי בין התפל לעיקר - הנה מה דעתי על דת. פעם היו צריכים דת. לא היה ידוע איך תופעת טבע מתרחשת - מקורה באל כלשהו. לא היה ידוע מה מקור דבר מוסרי כלשהו - זוהי מצווה אלוהית. לאט לאט אלוהים נהיה מופשט יותר ואמונה בריבוי אלילים הצתמצם. (למרות שעדיין קיימות ישויות שמימיות בדתות מסויימות - מלאכים, נביאים בשמים, שדים, ליליים וכד'. אבל הם משחקים תפקיד פחות ראשי מאשר, לדוגמה, פוסידון, הרמס והשאר בפנתאון היווני) יותר מאוחר - ב-200 שנה האחרונות, הוא נהיה אלוהי הפערים. הוא לא שולט יותר בגאות ובשפל - זה הירח. הוא לא גורם לברקים - זה חשמל סטטי. וב-60 שנה האחרונות אלוהים נלחם על מה שמיחסים את התפקיד הכי חשוב שלו בכל הדתות - יצירת העולם, ויצירת האנושות. בחזית אחרת, הפילוסופית, אלוהים גם נדחק - נמצא שהוא לא המקור למוסר, אלה שהמוסר משתנה ומתאים לתקופה ולמקום. הוא לא המקור לחוקים הבסיסיים. אם הוא שולט עלינו, נוצרים פרדוקסים בנוגע לרצון חופשי. האדם מוצא בעצמו פתרונות שלא מצריכים קיום של אל. ואם תשאל את ניל גיימן וטרי פראצ'ט - אלים קיימים רק כשמאמינים בהם. יכול להיות שאלוהים קיים, אבל אין כרגע שום סיבה טובה לכך שהוא יהיה קיים. ואם הוא קיים (מה שלא ניתן להוכיח), זה לא משנה שהוא קיים. העולם מתנהל גם יופי בלעדיו. לסיכום - אני נהנה להתבונן באיורים של הגדות פסח עתיקות מפראג, באותה מידה שאני נהנה להתבונן בסעודה האחרונה, פסל ונוס, ציורי קיר אצטקים, פסלי הראשים בראפה נוי (איי הפסחא), ומעגלי תבואה של "חזרים". זה לא אומר שאני חייב להאמין בכל אלו. יש אתיאיסטים קנאים כמו שיש מטיפים קנאים. יש אתאיסטים נינוחים כמו שיש מאמינים נינוחים. אני באפן אישי לא לוחמני, אבל אני לא אוהב שמזלזלים בדעותי, ואני אגן בצורה מנומסת וקרת רוח נגד מי שבא לתקוף אותה. אני מכיר את הטיעונים לשם ולשם, ואני תמיד מתעדכן בחדשים. אני חושב בעצמי.
גילוי נאות - אני אתיאסט. קראתי את התנ"ך. קראתי חלקים מהברית החדשה. קראתי את רוצ'ארד דוקינס. קראתי את סיימון סינג. קראתי את ג'יי קיי רולינג. קראתי שלמה אבס. קראתי דיי הרבה. אני לא מחשיב את אף אחד מהספרים שקראתי כאמת ניצחית, ואף אחד מהסופרים (בין שבשמם האמיתי, בין שעם שם עט ובין שללא שם בכלל) כאל, נביא או קדוש. מקסימום - גאון סיפרותי. סיפרותי ותו לא. אני נותן כבוד ליצירות אומנות באשר הן - בין אם הם מראות מחזות הקשורים לדת, הקשורים לחול, הקשורים לרגש והקשורים לידע. אומנות נועדה להוסיף נפח לחיים. לתאר באמצעות צבע וצורה מה שקשה, או יקח יותר מידי זמן, לתאר במילים. (אנקדוטה מעניינת - בזמן שבכל פולין ציירו את ישו ומעלליו על קירות הכנסיות, בהרבה בתי כנסת לקחו את עיקרון לא תעשה פסל בצורה רצינית, ולא עיטרו את הקירות בדבר חוץ ממילות תפילה. קירות שלמים עם טקסטים עליהם. זה מדהים. בקרו בטיקטין) אני יכול גם להעריך אומנות גם בהקשר תרבותי - אם היא הוזמנה, אם האומן השאיר חותם אישי למרות מגבלות שונות, אם היו קיימים חוקים שהגבילו את האומנות, השימוש בצבעים מסויימים כי אחרים היו חסרים בגלל הגבלי מסחר וכד'. (דגל הולנד הישן הוא כתום, כי צבע אדום היה יקר ליצר. נשבע, זה אמיתי) כשאתיאיסטים מדברים על דת, רוב הפעמים הם מדברים עליה בהקשר מודרני. אם מזכרת הדת בהקשר היסטורי, אז זה בדרך כלל כדי להפריך את הטיעון שהיא מאז ומעולם עזרה לאנשים והיתה מקור חיובי. עכשיו כשהפרדתי בין התפל לעיקר - הנה מה דעתי על דת. פעם היו צריכים דת. לא היה ידוע איך תופעת טבע מתרחשת - מקורה באל כלשהו. לא היה ידוע מה מקור דבר מוסרי כלשהו - זוהי מצווה אלוהית. לאט לאט אלוהים נהיה מופשט יותר ואמונה בריבוי אלילים הצתמצם. (למרות שעדיין קיימות ישויות שמימיות בדתות מסויימות - מלאכים, נביאים בשמים, שדים, ליליים וכד'. אבל הם משחקים תפקיד פחות ראשי מאשר, לדוגמה, פוסידון, הרמס והשאר בפנתאון היווני) יותר מאוחר - ב-200 שנה האחרונות, הוא נהיה אלוהי הפערים. הוא לא שולט יותר בגאות ובשפל - זה הירח. הוא לא גורם לברקים - זה חשמל סטטי. וב-60 שנה האחרונות אלוהים נלחם על מה שמיחסים את התפקיד הכי חשוב שלו בכל הדתות - יצירת העולם, ויצירת האנושות. בחזית אחרת, הפילוסופית, אלוהים גם נדחק - נמצא שהוא לא המקור למוסר, אלה שהמוסר משתנה ומתאים לתקופה ולמקום. הוא לא המקור לחוקים הבסיסיים. אם הוא שולט עלינו, נוצרים פרדוקסים בנוגע לרצון חופשי. האדם מוצא בעצמו פתרונות שלא מצריכים קיום של אל. ואם תשאל את ניל גיימן וטרי פראצ'ט - אלים קיימים רק כשמאמינים בהם. יכול להיות שאלוהים קיים, אבל אין כרגע שום סיבה טובה לכך שהוא יהיה קיים. ואם הוא קיים (מה שלא ניתן להוכיח), זה לא משנה שהוא קיים. העולם מתנהל גם יופי בלעדיו. לסיכום - אני נהנה להתבונן באיורים של הגדות פסח עתיקות מפראג, באותה מידה שאני נהנה להתבונן בסעודה האחרונה, פסל ונוס, ציורי קיר אצטקים, פסלי הראשים בראפה נוי (איי הפסחא), ומעגלי תבואה של "חזרים". זה לא אומר שאני חייב להאמין בכל אלו. יש אתיאיסטים קנאים כמו שיש מטיפים קנאים. יש אתאיסטים נינוחים כמו שיש מאמינים נינוחים. אני באפן אישי לא לוחמני, אבל אני לא אוהב שמזלזלים בדעותי, ואני אגן בצורה מנומסת וקרת רוח נגד מי שבא לתקוף אותה. אני מכיר את הטיעונים לשם ולשם, ואני תמיד מתעדכן בחדשים. אני חושב בעצמי.
