היחס שלי לאלוהים מורכב.
ראשית, התעצלתי לקרוא את כל השרשור, קראתי כמה הודעות שקפצו לי לעין, אבל לא מעבר. אני בטוחה שאני אחזור על דברים שאמרו פה, אבל אני בטוחה שתצליחו לסלוח לי. שנית, ראיתם את השעה?! סורי אם זה יצא מבולבל - אני אשמח להסביר. ועכשיו. אני לא בטוחה שהוא קיים, אבל אם הוא קיים - הוא בטוח לא האלוהים הקנאי-שוחר הרע-בודק מה אני אוכלת ואם אני נוסעת בשבת שמנסים למכור לי. הוא לא האלוהים שישלח אותי לעשות הוכחת יהדות אם אתחתן דרך הרבנות, הוא לא האלוהים שיכריח אותי לפגוע בגוף של הבן שלי, והוא לא האלוהים שמשוכנע שאני רחם מהלך ושאני נחותה רק בגלל שנולדתי עם אחד כזה. דוקינס אמר משהו מאוד נכון, ב"יש אלוהים?". הוא אמר שאנשים שהמוסר שלהם מגיע מהדת הם הרבה פחות מוסריים מאנשים שהמוסר שלהם מגיע שלא מתוך הדת [אני אשמח אם מישהו יביא את הציטוט המקורי]. הדת הממוסדת והכביכול מוסרית הביאה רוע בכמויות לא נתפסות לעולם, והיא ממשיכה להביא רוע. אינספור אנשים, חיים היום בדיכוי מחפיר רק בגלל שהם נולדו לדת הלא נכונה, בצבע הלא נכון, עם איברי המין הלא נכונים. זכויות אדם בסיסיות שנראות לנו, בעולם המערבי, כל כך טריוויאליות, נשללות מאותם אנשים בשם הדת. הבעיה שלי היא לא עם אלוהים, עם הכח העליון שברא או לא ברא את היקום שלנו. נוח לי להאמין שיש כזה, מנחם אותי להאמין שיש כזה. אני מתייחסת לתנ"ך כאל אסופת סיפורים נחמדה, לא כאל עובדות. רק מה שניתן להוכיח היסטורית ובאמצעים מדעיים הוא עובדה, לא מעבר. היהדות מבחינתי היא מסורת, היא משהו שמאחד את המשפחה שלי, את המדינה שלי. היא לא guideline מוסרי. אני בטוחה לחלוטין שאם הייתי נולדת לדת אחרת, הייתי מאמינה באותה דת. אני לא מאמינה שנועדתי להיות יהודיה. אני לא מאמינה שאני נעלה יותר ממישהו אחר רק בגלל שאני יהודיה. אני לא שומרת מצוות, ולא ממזמזת מזוזות, ולא אוכלת כשר, כי אני לא רואה את ההגיון שבזה. אני לא מתחברת לזה. אם אני לוקחת משהו מהיהדות ומיישמת, זה בגלל שאני רואה בזה את היופי, או ההגיון, או שזה לא מפריע לי לאורח החיים, או הכל יחד.