קשה להוציא הרבה הרגלי ילדות
אפילו בתור חילונית ספקנית שהתפללה באובססיה, המעבר לאתאיזם היה כמו מיני יציאה בשאלה וכמו טיפול בטראומות. בהתחלה זה מרגיש נכון, אח"כ יתכנו רגרסיות ילדותיות..ועם השנים זה הולך ומסתדר, כאשר אתה הופך ליותר ויותר בטוח בדעתך (ואם היית בטוח כבר בהתחלה, המוח מתרגל עם השנים לשינוי התפשיתי). אתה לא יכול להוציא מהראש משהו בכוח, אחרי שהחדירו לך את זה בשנות הלמידה הקריטיות (גם למרבית החילונים מחדירים אלוהים בגיל דומה, רק עם פחות או בלי טקסים) אתה יכול לנתח את מנגנון ההגנה שגורם לך לשוב לאותה אמונה ובדר"כ תראה שזה רצון להאמין ותקווה שיהיה לך משענת לשעת צרה (שהחבר הדמיוני לא יזנח אותך רק בגלל שזנחת אותו), אבל לא אמונה "מכל הלב".