אלומת האור
New member
רע ט'
ואז טוב, ואז שוב רע ושוב טובבבבבבבבב ואז רעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע, רוב הזמן רעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע וטובבבבבבבבבבב ורעעעע וטובבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב ורע וטוב והכול מעורבב לי ומתיש אותי וקשה לי לנשום.
ובתוך כל זה אני צריכה להגיש מטלות לאוניברסיטה, להקפיד להגיע לעבודה השיקומית - מה שנורא קשה לי, עם כל ההתחשבות המדהימה שלהם בי, ללכת לבדיקות לפחות אחת לשבוע, לבדוק טקסטים של ההוצאה לאור, ללכת לדואר להביא את החבילות ששולחים לי מההוצאה לאור, ולהתמודד עם כאבים בלתי נסבלים ברחם, ועם הכמיהה שלי לחיזוקים מהרופאה שלי ולטפל בבעיות הנפשיות של החתולה שלי ולהתמודד עם השותפה שלי ולשלם חשבונות ולטפל בדברים שמתקלקלים בבית (ויש להם נטייה להתקלקל בו זמנית, תמיד).
אני מרגישה שאני כושלת, לפני קריסה. ייתכן שאוריד את קבוצת הלימוד של הדיור המוגן שלי, וכל כך חבל לי כי זה היה נקודת אור בשבילי. ואני לא יודעת איך יהיה אם אכנס לאשפוז יום, זו מסגרת די תובענית וקפדנית, והאחות שם מאוד לא נחמדה... אף אחד לא יהיה כמו איילה שלי שאני כל כך קשורה אליה ואוהבת אותה.
ואני שונאת להרגיש מנוצלת. אנשים מבקשים ממני דברים שאני לא יכולה לתת ונותנת בכל זאת ומרגישה טינה אחר כך, או שמסכמים אתי על מחיר ובסוף תובעים ממני מחיר גבוה בהרבה ואני לא מתווכחת ותמיד משלמת כי אני פוחדת, ואחר כך אני כועסת נורא עליהם שרימו ובעיקר על עצמי שהסכמתי, פראיירית.
ואני רוצה לפגוע עכשיו ומחזיקה, מנסה לומר לעצמי שאם כבר אז אעשה את זה כשאחזור מהלימודים, אין לי כוח להתעסק עם זה עכשיו, צריך לחטא, להיות הגיינית וכל החרא הזה.
וכמה שזה מוזר - אין לי טיפת תיאבון היום. לי! אין! תיאבון! זה לא קורה לי כמעט בכלל. לא יודעת מה יש לי.
עכשיו אני עצובה מאוד וכבדה מאוד, ואני אוהבת את עצמי ככה יותר מאשר כשאני ב"היפר" ומפטפטת בלי הפסקה ומתוזזת וקופצנית ומקשקשת ומספרת לאנשים דברים שבא לי לקבור את עצמי אחר כך מרוב בושה ומזבלת אפילו לאנשים בתחנת אוטובוס. די עם התנודות האלה, אני מתחננת שזה ייפסק כבר, שאהיה סתם שמחה או סתם עצובה - לא רוצה דיכאון ולא רוצה אושר, אני לא יכולה לג'גל בין הקטבים כשכל קוטב משתנה לי תוך כמה דקות, אפילו תוך כדי שיחה עם מישהו בלי שום טריגר. זה נורא. זה לא שיש לי התקפי מאניה, זה לא מגיע לעוצמה הזאת, זה הרבה יותר דיכאון מאשר אושר. אבל העוצמות כל כך חזקות והנפילות כל כך קשות אחרי כל אפיזודה של אושר כזה מעצם קיומי. אני מחכה כבר שאיילה תתאים לי תרופה לפי מה שהפרופ' אמר, אני אהיה חכמה יותר מחר.
בינתיים אני צריכה לחזור לעריכה ואח"כ לימודים בערב... טוב להיות עסוקה בדברים טובים.
המשך יום נפלא לכולם.
ואז טוב, ואז שוב רע ושוב טובבבבבבבבב ואז רעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע, רוב הזמן רעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע וטובבבבבבבבבבב ורעעעע וטובבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב ורע וטוב והכול מעורבב לי ומתיש אותי וקשה לי לנשום.
ובתוך כל זה אני צריכה להגיש מטלות לאוניברסיטה, להקפיד להגיע לעבודה השיקומית - מה שנורא קשה לי, עם כל ההתחשבות המדהימה שלהם בי, ללכת לבדיקות לפחות אחת לשבוע, לבדוק טקסטים של ההוצאה לאור, ללכת לדואר להביא את החבילות ששולחים לי מההוצאה לאור, ולהתמודד עם כאבים בלתי נסבלים ברחם, ועם הכמיהה שלי לחיזוקים מהרופאה שלי ולטפל בבעיות הנפשיות של החתולה שלי ולהתמודד עם השותפה שלי ולשלם חשבונות ולטפל בדברים שמתקלקלים בבית (ויש להם נטייה להתקלקל בו זמנית, תמיד).
אני מרגישה שאני כושלת, לפני קריסה. ייתכן שאוריד את קבוצת הלימוד של הדיור המוגן שלי, וכל כך חבל לי כי זה היה נקודת אור בשבילי. ואני לא יודעת איך יהיה אם אכנס לאשפוז יום, זו מסגרת די תובענית וקפדנית, והאחות שם מאוד לא נחמדה... אף אחד לא יהיה כמו איילה שלי שאני כל כך קשורה אליה ואוהבת אותה.
ואני שונאת להרגיש מנוצלת. אנשים מבקשים ממני דברים שאני לא יכולה לתת ונותנת בכל זאת ומרגישה טינה אחר כך, או שמסכמים אתי על מחיר ובסוף תובעים ממני מחיר גבוה בהרבה ואני לא מתווכחת ותמיד משלמת כי אני פוחדת, ואחר כך אני כועסת נורא עליהם שרימו ובעיקר על עצמי שהסכמתי, פראיירית.
ואני רוצה לפגוע עכשיו ומחזיקה, מנסה לומר לעצמי שאם כבר אז אעשה את זה כשאחזור מהלימודים, אין לי כוח להתעסק עם זה עכשיו, צריך לחטא, להיות הגיינית וכל החרא הזה.
וכמה שזה מוזר - אין לי טיפת תיאבון היום. לי! אין! תיאבון! זה לא קורה לי כמעט בכלל. לא יודעת מה יש לי.
עכשיו אני עצובה מאוד וכבדה מאוד, ואני אוהבת את עצמי ככה יותר מאשר כשאני ב"היפר" ומפטפטת בלי הפסקה ומתוזזת וקופצנית ומקשקשת ומספרת לאנשים דברים שבא לי לקבור את עצמי אחר כך מרוב בושה ומזבלת אפילו לאנשים בתחנת אוטובוס. די עם התנודות האלה, אני מתחננת שזה ייפסק כבר, שאהיה סתם שמחה או סתם עצובה - לא רוצה דיכאון ולא רוצה אושר, אני לא יכולה לג'גל בין הקטבים כשכל קוטב משתנה לי תוך כמה דקות, אפילו תוך כדי שיחה עם מישהו בלי שום טריגר. זה נורא. זה לא שיש לי התקפי מאניה, זה לא מגיע לעוצמה הזאת, זה הרבה יותר דיכאון מאשר אושר. אבל העוצמות כל כך חזקות והנפילות כל כך קשות אחרי כל אפיזודה של אושר כזה מעצם קיומי. אני מחכה כבר שאיילה תתאים לי תרופה לפי מה שהפרופ' אמר, אני אהיה חכמה יותר מחר.
בינתיים אני צריכה לחזור לעריכה ואח"כ לימודים בערב... טוב להיות עסוקה בדברים טובים.
המשך יום נפלא לכולם.
