בחג ט'
אולי אחליט להפסיק. לחדול. חגים עושים לי רע. אני יודעת שהם עוברים, אבל הבדידות הורגת אותי ואין לי עם מי ואיפה להיות. יש לי המון עבודה ולימודים להשלים, אבל האווירה הזאת של חג מסביב... ואין פעילות באשפוז יום בחג...
אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות במקום למצוא אותה. אולי זה בגלל שהיום היה רע במיוחד - היום הראשון, שיחה לא כל כך נעימה עם הרופא הדווקא די נחמד, ההרגשה הזאת שכל צעד ושעל בוחנים אותי, המרחק מאיילה, השאלות שחוזרות על עצמן שוב ושוב רק כי יש איזה באג בתוכנה והאחות לא מצליחה לשמור את הרשומות ושוב ושוב שואלת את אותם הדברים שמציקים גם ככה...
והזיכרונות מלפני ארבע שנים מחדר האוכל... וההתעלמות ממי שהייתה המטפלת שלי אז ואני כועסת עליה עדיין מאוד... היא עושה לי פרצופים ומתעלמת, ומחר יש קבוצה איתה ואין לי טיפת כוח לזה, אבל אני אתן את כל כולי לאשפוז הזה כי הם נותנים לי חודש ואני רוצה בחודש הזה ללמוד כלים להתמודד עם התלות הבלתי נסבלת שלי שמרחיקה מעליי כל חלקה טובה ואנשים. ועם זאת, אני מרגישה שאין לי כוח. באמת שלא. טובעת בהררי אוכל, מוציאה על כך המון כסף שאין לי, אין לי כוח לזוז, אין לי כוח לנשום, אני רוצה רק לישון ולאכול ואת איילה וזהו. איזה מין חיים עלובים אלו. פשוט לא רואה בהם שום טעם חוץ מהפחד למות. איזה מטורף זה שמישהו החליט שאתה צריך להיות כאן אז אתה כאן ואין לך כוח למחות אז אתה נשאר, אבל סובל כל שנייה ודקה ולכוד בתוך הגוף הזה לנצח (כלומר עד שהגוף ימות) ולא נותר אלא לפצוע ולפגוע כי אתה לא מכיר דרך אחרת להעביר את החיים האלה כשהכול כואב כל כך וזועק כל כך וכולם בורחים, כולם עוזבים, אף אחד לא נשאר, אני אומרת לכם, אף אחד לא נשאר. אפילו איילה כבר בורחת ובלעדיה אין לי כלום. אני אוויר. אני רוצה למות. אני חושבת שאני אלך מכאן בחג (ואולי אסמם את עצמי כהוגן לפני כדי שאישן את כולו ואחר כך...).
הדבר היחיד שמחזיק אותי חוץ מהפחד למות זה הידיעה שמתישהו אראה את איילה ואני רוצה לשמח אותה ולתת לה את המספריים (אבל שזה לא יהיה למראית עין, אלא כי אני באמת רוצה להפסיק עם החרא הזה).
וכשאני כותבת 'לסמם' אני מתכוונת לדברים חוקיים, אל תדאגו, אני ילדה מאוד טובה וצייתנית בסך הכול. לא היה מזיק לי דווקא איזה מרד קטן בחיים האלה כדי להחלים.
עד שהשלמתי עם הרעיון של האשפוז הוא אומר לי שאלך משם אחרי חודש. הוא באמת חושב שהוא מכיר אותי עד כדי כך שהוא קובע כבר מעכשיו שחודש יספיק לי??? הרי בקושי דיברנו כמה משפטים, איך הוא יכול לקבוע? והמלחמות האלו של לאשר לי את הטיפול התרופתי של הפרופ' מארה"ב... למה זה צריך להיעשות על הגב שלי? למה הם לא יכולים לדבר ביניהם ולעזור לי? הוא רוצה להחליף לי לתרופה חזקה בהרבה, והפרופ' הציע משהו יותר מתון, רק שמנהל המחלקה אמר שזה לא מאושר בארץ, המתון הזה, במינון שהפרופ' הציע... ובינתיים לא מעלים לי ולא משנים לי כלום, ואני רוצה למות, למות, נמאס לי כבר. אני מנסה כל הזמן לדבוק בדברים טובים ובחתולה שלי שצריכה אותי ורואה בי את אמה היחידה, אבל מבפנים אני גוססת ואף אחד לא רואה ואם מישהו כן רואה נבצר ממנו לעזור לי. אני באמת לא רואה את האור. רע לי כל כך...
