רע ט'

[מיצי2013]

אהוד בנאי..

 

[Lady Stark]

בהחלט

 

[מיצי2013]

ליידי חייבת לממש את זכותה לקטר מידי פעם....

לא יכול להיות שכל הזמן רק אנחנו נקטר לה... למרות שהיא מלכה בכל התשובות שלה

מצטרפת אליכן לעניין של השינויים עם/בלי טריגר... לפעמים אני ממש לא מבינה איך ולמה זה קורה, ואם לפני דקה היה טוב (או בזמן האחרון, לפחות היה סביר

) פתאום הכל משתנה בבת אחת.
אבל הגעתי למסקנה שאם אני מסתכלת על זה לעומק, הרבה פעמים יש טריגר שכמו שכתבת- אני לא מודעת שהוא טריגר, או משהו ממש קטן, או שאני חושבת שיש דברים שלא משפיעים עליי ובעצם הם כן משפיעים, כמו למשל- אפילו אם קראתי איזו כתבה בוואינט על משהו עצוב או מפחיד (ולא חסר כאלה...), זה כאילו לא נוגע אליי אבל בעצם זה משפיע בתת מודע.

 

[היי48]

את ממש צודקת

לגבי מקרים כמו הכתבה שקראת-אני מרגישה שעם הזמן אני נהית יותר ויותר רגישה גם לדברים כמו כתבות וסרטים עצובים. כמובן שתמיד זה השפיע עלי, אבל עם הזמן זה פשוט משפיע יותר.

מיצי, אני זוכרת שפעם ליידי ומחבקת כתבו שאולי הן תאומות שהופרדו בלידה. אולי גם אנחנו תאומות שהופרדו בלידתן????????

 

[Lady Stark]

היי ומיצי התאומות שהופרדו בלידתן

אני רוצה לעודד אתכן עם העובדה שעם הזמן אפשר ללמוד מה הטריגרים. ואז, עוד אחד ועוד אחד מתגלה, עד שאתן תוכלו לדעת בפני מה להגן על עצמיכן.

 

[מיצי2013]

יש מצב

וואי- זה ממש ככה, גם אני בזמן האחרון התחלתי להרגיש איך סרטים וסיפורים נוגעים לי בנקודות חדשות.

תאומות חרדתיות אמנם.... אבל בהחלט great minds think alike

 

[היי48]

 

[אלומת האור]

סבבה לקשקש על שטויות, השאלה עם מי

להתחיל לזבל לאנשים בתחנת אוטובוס ולא להיות מסוגלת לעצור את עצמי זה נראה לי יותר תמהוני מאשר סבבה...

 

[מיצי2013]

בקטנה...

במילא לא תראי אותם שוב. אני בטוחה שאנשים לפעמים מסתכלים עליי כמוזרה, ולפעמים הם נראים מוזרים. כולנו תמהונים

 

[היי48]

 

[אלומת האור]

דרעק ט'

דקה לפני שאני פוגעת בעצמי שוב, אני כותבת שוב שאני מותשת. תשושה. כואב לי. אני עצובה ועצבנית וגם נורא מתרגשת כי מחר אני נוסעת שוב לאיילה שלי על הבוקר והיא תסביר לי כל מה שהפרופ' אמר. אולי תהיה לי תרופה חדשה ואולי יהיו מסקנות לגבי האשפוז-יום. אני אוהבת אותה כל כך, היא לא מפסיקה להפתיע אותי עם המסירות שלה ועם הנתינה שלה ומה שהיא מוכנה לעשות למעני ואני כל כך אסירת תודה שהיא נמצאת בחיים שלי. היא הכי חשובה לי בעולם אחרי אחותי. אני רוצה כבר לסיים את הציור שלי, אני מציירת אותה עם טוויסט מסוים. הסקיצה יצאה לא רע בכלל, אני רוצה להמשיך עם זה, זה נותן לי תקווה ושמחה.

דיברתי עם ההוצאה לאור, הסכימו לדחות לי קצת את העריכה בכמה ימים, ולמרבה הבאסה סניף הדואר היה סגור ולא יכולתי לקחת את החבילה.

בלימודים הייתי עצבנית ביותר, התווכחתי אפילו קצת עם המרצה והיא דווקא כל כך נחמדה... לא הבנתי כמעט שום דבר מהחומר, כי אני נמצאת בפיגור רציני אחרי כולם, לא קראתי את המאמרים ואת הספרים, אני כל כך על הקצה כל הזמן... כל הזמן רק מנסה לשרוד, ולתפקד קשה לי. מישהי שם צחקה עליי שאני בפיגור והיא בעצמה לוקחת 3 קורסים הסמסטר הזה והיא גם עובדת... מה לעשות, זאת אני, זה ההספק שלי וזה מה יש ועם זה אני אמורה לנצח!!! בהתחלה הרגשתי צורך לסנגר על עצמי ולהתגונן, אבל ויתרתי, כי באמת אין לי כוח ואנרגיות וגם לא התחשק לי להסביר על המצב הרפואי שלי שהוביל אותי לפיגור הזה ולכך שאני בקושי נושמת מרוב מאמץ למשוך את הקורס הזה עד הסוף. אני לא חייבת לאף אחד דין וחשבון. אני יודעת שמהצד זה נראה כאילו מי ישמע, כולה קורס בנושא ספרות ילדים, קליל וזה, אבל מה לעשות שכל דבר בשבילי הוא טריגר... הספרים עצובים לי, הדוגמאות מעציבות אותי, מזכירות לי את הילדות שלי, את איך שאבא שלי היה מקריא לי סיפורים לפני השינה ואז תוך כדי...

אני לא יודעת אם אני אתבגר פעם. הפסיכיאטרית האכזרית שהייתה לי לפני כמה שנים אמרה לי שהבעיה שלי זה שלא התבגרתי. מצחיק לשמוע את זה ממישהי שבעצמה לא התבגרה ושיש לה קיבעון רציני בשלב האוראלי - שמנה מאוד ומעשנת מאוד, ומאוד לא נעימה (סוג של כוסברה - אנשים מתים עליה או שהם לא סובלים אותה). זה היה מקומם מאוד לשמוע את זה. אני מצרפת את זה למטפלים המופלאים שאמרו לי שאני בלתי נסבלת ושאני מעייפת ושאי אפשר להתמודד אתי. מי נתן לכם רישיון בכלל, חלאות

.

אני לא זוכרת שאיזה שהוא רופא מסוג כלשהו ממין כלשהו עשה למעני כל כך הרבה כמו איילה, בכזו מסירות. אני לא אשכח איך היא אמרה לפרופ' כששאל אותה כמה זמן יש לה והיא ענתה לו "בשבילה יש לי כמה זמן שצריך". ממש בכיתי מהתרגשות מזה, זה לא משהו שקורה כל יום ובטח לא עם כל אחד. זה יקר לי כל כך. אני יודעת שאני חשובה לה, אחרת לא הייתה מתנהגת ככה. ואני זוכרת שפעם שלחו אליה מישהי על כיסא גלגלים, ולמרות שהיא באה עם מלווה, איילה יצאה מהחדר, הסיעה פנימה את האישה ואחר כך הוציאה אותה עם כיסא הגלגלים. חמלה שכזו, אישה נדירה שכזו. והשיחות השטותיות שלנו לפני שהיא קיצצה במשרה, כשעוד היה הרבה יותר זמן לרבוץ אצלה, היא לימדה אותי שטויות בלשניות של רופאים, חידדה לי דברים שלמדתי אז באוני' והיינו צוחקות על שטויות... היא אהבה לשאול אותי על הלימודים. למי יש זמן לזה בכלל עכשיו.

וזה שהיא נתנה לי בובונת קטנה מהחדר שלה בתור 'חפץ מעבר', שתשמור עליי בין הפגישות שלנו... והצורה שבה היא מגישה לי טישו (ואם אין לה בחדר, היא הולכת ומארגנת לי ניירות מעפנים מהשירותים). והמילים היפות והטובות שתמיד מנחמות ועוטפות לי את הלב. והחיבוק שאני רוצה שלא ייגמר לעולם. המון המון מחוות קטנות וגדולות ואנושיות. והכבוד שהיא נותנת למה שאני אומרת ולאיך שאני אומרת. היא לא מתווכחת אתי כשאני אומרת לה שאני מאוכזבת מאוד שקיבלתי 90 במטלה באוני' ולא אומרת לי 'נו באמת, מה את רוצה, זה מעולה, מי ישמע...' כמו שאנשים אחרים אומרים לי. היא באמת מבינה שבשבילי זה עניין של מה בכך, היא לא מתווכחת כמעט בכלל עם הרגשות שלי. וזה שהיא הסכימה לתת לעו"סית שלי את הנייד שלה ולדבר אתה עליי מחוץ לימי העבודה שלה אם יש משהו דחוף. אני באמת בת מזל שזכיתי לרופאה מיוחדת שכזו. הלוואי שלא הייתי צריכה לסבול כל כך מחרדת הנטישה הנוראית הזאת שהיא כרגע ניצבת במרכזה. הלוואי שלא היה לי כזה מכתש בתוכי שתמיד רוצה רק עוד ועוד אישורים ועוד ועוד נחמות וקשה לי כל כך להסתפק ולא לפחד שזה ייגמר, שזה ייעלם, שאני אפקח את העיניים ואתעורר ואגלה שזהו, נגמר, אין ואולי גם לא היה.

וכואב לי נורא מהמחזור (אצלי זה קשור למחלה מסוימת שגילו לי), והגב כואב מאוד מהסחיבות שאני תמיד סוחבת עליי ומעודף המשקל העצום שלי. ואני רק רוצה חיבוק. ושלווה. ותקווה. יש?

 

[Lady Stark]

קוקי,
החיבוק במקרה הזה הוא וירטואלי, אבל שולחת חיבוק אמיתי.
עוד קצת סבלנות. את בתקופת מעבר. מתחילה לטפל כראוי ואני אמשיך לדבר איתך על טיפול בשיחות.
לב גדול כמו שלך חייב למצוא מזור.
ואנחנו נלווה אותך בתהליך. יד ביד.

 

[אלומת האור]

קוקי את בעצמך

אני יותר בגיל המעבר מאשר בתקופת מעבר חחחח
לגבי לטם החלטתי להקפיא בינתיים (מחר אתייעץ על כך גם עם איילתי), כתבתי פה מקודם על זה, לא זוכרת איפה ולמי, דיברתי עם העו"סית היום והגענו למסקנה שטיפול כזה הוא חיוני וחשוב, אבל לא כרגע, כשהמטרה היא להציל את החיים שלי ולהחזיק אותי בחיים. אני לא אסופה כרגע. טיפול כזה (ואני זוכרת, כי הייתי כבר מטופלת במקום ייעודי לנפגעות) דורש הרבה מאוד אנרגיה ותמיכה שתחזיק אותי בין הפגישות. אני לא מסוגלת להשקיע בזה כרגע (ואני לא מתכוונת אפילו לכסף). המטפלות שלי חושבות שכרגע אשפוז יום ייתן לי מענה יותר אינטנסיבי שיעזור לי יותר. לא יודעת. מחר אחרי איילה אהיה חכמה יותר. הלוואי שהיא לא תבריז ושלא יהיה שום מקרה חירום. איזו מדהימה היא.

ואני כל כך כל כך מודה לך - את ממש מקסימה עם כל התמיכה הזו כשלך בעצמך לא קל. אני אוהבת אותך

.

 

[Lady Stark]

מתוקה

אוהבת אותך בחזרה.
קראתי הרגע את ההודעה הנוספת ששמת בלילה.
צעד צעד, מתוקתי.
תעדכני אותנו איך היה עם הרופאה שלך ובעיקר תזכרי שאין דחיפות. יש לך זמן לטפל.

 

[אלומת האור]

אוי, טריגר

"אוי, כואבת המכה, אימא, תני לי נשיקה"

אני שרוטה כל כך, תרתי משמע. חרצתי בעצמי תלמים ועדיין אינני מרוצה. אני פוחדת מדם. עכשיו היה ברדיו השיר "אימא" (אילו יכולתי) של ריקי גל וגם אני... כל מילה... זו אני. ואני פצועה. ורואים. ואני נחנקת. עוד מעט הנפיחות תרד. עכשיו לא כואב, מחר זה יכאב, אני כבר מכירה את הריטואל. סתם צורב קצת. לא נורא. אני מרגישה שזה מגיע לי.

אני לא זוכרת שאי פעם קיבלתי נשיקה לפצע. חם לי, חם לי, לכי ממני. אפשר לחשוב מה זה, תראי מה לי יש. פלשבקים. ואם כבר, אז - די, די, תפסיקי לבכות כבר, אני לא יכולה לשמוע את זה!

אני לא יכולה לשמוע ילדים בוכים. אני לא יכולה שיש רעש. אני מתחילה ישר לבכות. לא יכולה שיש נביחות של כלב שקושרים אותו בחוץ אנשים שנכנסים לחנויות.

איילה אמרה לי אתמול שאם אני אמשיך עם הפציעה ואגיע למיון בשביל האשפוז-יום, יגידו לי שאני צריכה להתאשפז בפתוחה, ולזה אני לא מסכימה בשום אופן, לא שם.

מה אני עושה לעצמי, מה. הפכתי ליצור לא אסתטי. כולם מסתכלים ואני לא יודעת איפה לקבור את עצמי. אז התחלתי לעשות במקום נסתר, אבל זה לא מספיק לי, זה לא מספיק מרגש. אילו מחשבות חולות. אילו ריגושים. במקום ללכת לשטוף כלים וללכת לישון כבר, שאהיה ערנית בבוקר. במקום זה אני מסמנת שבילים ליתושות, אני יכולה להיות להן מדריכת דרך. איזו עקומה אני. ועגולה.

מזל שאני פוחדת מדם. מזל שאני פוחדת נורא למות. חבל שבאותה נשימה אני גם רוצה את זה, מתאווה לזה, חושקת בזה.

אני פוחדת להרתיע אנשים. במיוחד את השותפה שלי. אני פוחדת. אולי אני אמציא מחלה חדשה. מחלת השריטות. ואז, אם ישאלו, אני אגיד שיש לי את המחלה הזאת. שריטות שנגרמות מעצמן. בחיי שהייתי צריכה לרשום פטנט על ההמצאה הגאונית הזאת, לא?

מחר זה יתחיל לכאוב.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

זה כואב כבר עכשיו

זה כואב לך בנפש ואני רואה את זה בהודעה שלך. כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה פחד.
וזה כואב לי גם, לקרוא את זה. בן אדם כמוך, עם לב גדול וכל כך הרבה אהבה ונתינה, הלוואי שיכולת לראות את עצמך דרך העיניים שלנו, לדעת כמה חשובה את בעינינו וכמה יפה את! האור שקורן ממך (אלומת אור, אחרי הכל

) בהודעות שאת כותבת לאחרים והעובדה שאת לא מוותרת על עצמך וממשיכה להילחם, אפילו שקשה לך.
שולחת לך חיבוק גדול ומקווה שתרגישי יותר טוב אחרי הפגישה עם איילה

 

[אלומת האור]

מחבקת, תודה ענקית על המילים האלה

ממש נגעת ללבי

נ"ב גם איילה קוראת לי 'יפה' לפעמים ואמרה לי שהיא אוהבת מאוד את הסטיילינג שלי ושאני באמת יפה

.

 

[היי48]

אלומה, כל כך חבל לי ואני כל כך מצטערת לשמוע את כל זה. רק רוצה לומר שכולנו איתך ואוהבים אותך מאוד. אני מקווה שהתרופות החדשות יעזרו ושהתור הלך טוב היום.

 

[אלומת האור]

רע לי ברמות אחרות

הייתי אצל איילה. היה לי רע. כל כך רע. כמעט הקאתי מרוב בכי. התקף חרדה מזעזע ודיכאון ורציתי לפצוע את עצמי... אני כנראה מתאשפזת בשבוע הבא ואז יתחילו לאזן אותי תרופתית

. בינתיים תהיו אתי, טוב? אני פוחדת כל כך...

 

[אלומת האור]

טריגר

אני רוצה למות. אני רוצה לא להיות יותר. לא לסבול יותר. הכאב הזה חונק אותי, גומר אותי, לא נשארו לי דמעות (ליטרלי לגמרי, אני צריכה טיפות עיניים של תחליף דמעות). אני אסביר מאוחר יותר. אני נכנסת למיטה אבל כל כך פוחדת לישון, שלא יהיו לי סיוטים. אני פוחדת. אני פוחדת. צריכה שיחזיקו אותי ויחבקו אותי ואין מי ואני בוכה אפילו שאין לי דמעות. אני לא יכולה לאבד אותה, והייתה שיחה שהייתה קשה לי, ועוד עניינים. אני מרגישה שאני עומדת למות או שמשהו רע יקרה. אני מרגישה את זה בעצמות של הנפש, אם יש דבר כזה עצם של נפש. אני לא אעשה שום דבר, לפחות לא בשעות הקרובות, אבל רע, רע כל כך, הכי רע שיש, כבר לא יודעת מה יהיה, כל כך פוחדת, הצילו