רע ט'

[היי48]

מותק אנחנו פה איתך תמיד

אני יודעת שהכל קשה עכשיו, אבל בקרוב את מתחילה טיפול אינטנסיבי ותרופות חדשות, וב"ה זה קצת יאזן את הדברים. את אדם כ"כ אמיץ וחזק, גם אם את לא רואה את זה אנחנו רואים את זה, ואת תצליחי לצאת מהתקופה הקשה במיוחד הזו, את תראי שזה יקרה

 

[אלומת האור]

טריגר

למות למות למות למות למות, לא יכולה יותר, לא יכולה יותר, די, מספיק, מתחננת שזה יפסיק... זו רק פריקה, לא אעשה כלום, לא לדאוג. אני פשוט מרגישה שאני הולכת למות ואני היסטרית לגמרי ולא יכולה יותר ככה, שמישהו יעצור את זה כבר, אני לא עומדת בזה.

 

[מיצי2013]

קחי נשימה עמוקה אלומונת....

את יכולה לעמוד בזה. את כבר עומדת בזה- הרבה זמן את עומדת בזה, ועכשיו זה התגבר, אבל אחרי כל פיק חייבת לבוא הקלה. לפעמים יותר גרוע ממה שקורה לנו זו הבהלה ממה שקורה לנו, והבהלה יותר מפחידה מהדבר עצמו. אז תעשי את ההפרדה... ואת מוזמנת לספר מה קרה לך היום....

 

[מילקי110]

אלומה

מצטערת לשמוע שאת במצב הזה

תזכרי כפי שאמרתי לך שיש הרבה מאד אנשים שאת חשובה להם ושיצטערו מאד אם חס וחלילה יקרה לך משהו

אני אחת מהן .. הלוואי שהייתי יכולה לעזור לך בשעה קשה זו כפי שאת עזרת לי . כאשר הייתי בשפל , את סיפרת לי על לבב , ובזכותך יש לי חברה חדשה

ועוד מכרה ועשיתי דברים שלא עשיתי שנים בזכותך . תראי איזה אצילות של אדם שגם כאשר את בעצמך במצב קשה את עוזרת לאחרים.

תנסי להחזיק מעמד אני יודעת שכאשר מרגישים רע אז לא רואים אור , אבל תנסי להאחז בזה שאת חשובה להרבה מאד אנשים , והרבה אנשים אוהבים אותך

ושאת בן אדם טוב לב , ויש הרבה מאד אנשים רעים בעולם הזה , ומעט מידי אנשים טובים . אל תיתני לרוע לנצח את הטוב .. כמו בסרטים המצויירים והאגדות עליהן גדלנו כילדים הטוב תמיד מנצח את הרוע

האור מנצח את החושך . אני מבינה שלא יבוא נסיך ונחיה בעושר ואושר , אבל אני אכן מאמינה שגם כיום הטוב מנצח את הרע .

תחזקי מעמד אלומה , הלוואי ויכולתי לעזור לך או לעשות משהו ..

 

[Lady Stark]

מותק

זה רק רגע ממש קשה. כמו שמיצי אמרה עוד מעט תהיה הקלה.
תעשי נשימות איטיות כדי לצמצם את התקף החרדה ותזכירי לעצמך שאין עליך איום של מוות. הכל בסדר מתוקה. זאת תקופה נורא קשה והיא מגיעה מדי פעם לשיאים של סבל.
אבל האמת היא שהפחד הזה שלך הוא חרדת מוות. את רוצה לחיות. אחרת לא היה כל כך מפחיד אותך למות.
ולמרות כל הסבל, את לא באמת בסכנת חיים. את מאוד דרוכה כרגע והמוח שלך משדר סימני אזהרה שהוא חושב שאת צריכה כדי לשרוד, אבל הם לא באמת נחוצים.

תראי,
בדרך כלל ברגעים כאלה מה שמחרפן אותנו הם זיכרונות רגשיים מאוד מוחשיים מטראומות ילדות.
זה כאילו שהמוח מציף שדרים מהארכיון. והם כואבים, אבל הם לא באמת יכולים להזיק לך.
היום את כבר לא ילדה. את עצמאית, את יכולה להגן על עצמך.
אף אחד לא יפגע בך יותר כמו שפגעו בך. זה נגמר, מותק.

 

[אלומת האור]

תודה רבה מיצי, מילקי, היי, ליידי...

אני כל כך שמחה בכן.

הלכתי לישון וקמתי בוכה מחרדה ודיכאון כאילו שמישהו הולך למות. ככה הרגשתי כשגיליתי שאימא שלי עומדת למות, ממש ככה.

הייתי אצל איילה בבוקר ופתאום הודיעו לי שמישהו ביטל תור לאינטייק של האשפוז-יום ושאלו אם אני רוצה לבוא, אז מיהרתי לשם ועשו לי אינטייק והתקבלתי. אני אמורה להתחיל את האשפוז בשבוע הבא. בינתיים איילה הדפיסה את תכנית הטיפול של הד"ר מארה"ב ואני משערת שזה מה שיעשו אתי באשפוז מהבחינה הפרקטית של התרופות. חוץ מזה אשפוז יום זה משהו שדורש התגייסות של כל מעט הכוחות שיש לי כדי להגיע 5 ימים בשבוע לכמה שעות מדי בוקר, וזה אומר לשנות סדרי עדיפויות וללכת לישון הרבה יותר מוקדם כדי להיות מסוגלת לקום בבוקר בצורה סבירה. מה שנחמד זה שכבר הייתי מאושפזת שם לפני 4 שנים, אז את רוב הצוות אני מכירה ודי מחבבים אותי שם, והמקום סימפטי ומואר, לא כמו המרתף של המקלט בגהה. ויש שם פעילויות קבוצתיות וגם טיפולים אישיים... אני מקווה שיצמידו לי מטפלת נורמלית ולא מי שהייתה לי פעם שעברה. ביקשתי, אבל זו לא תכנית כבקשתך, אז אני יכולה רק לקוות.

והחרדה שלי לאבד את איילה כל כך קשה, למרות שהיא אמרה שתבוא לבקר אותי שם ותהיה מעורבת בטיפול בדרך שהיא יכולה וכמה שהיא יכולה ואמרה לי שהיא לא עוזבת אותי וכשאני אסיים שם אני אחזור אליה לטיפול, ועם זאת זה כל כך קשה לי. כל כך. כל כך בכיתי היום כאילו מישהו הולך לרצוח אותי, פחדתי שאני אתאבד או שאפגע בעצמי בצורה אכזרית מאוד. היא הציעה לי להביא לה באופן סמלי את החפץ שבאמצעותו אני פוצעת את עצמי, אולי אני אעשה את זה. בכל מקרה היא לא תהיה שם בשבוע הבא (שבועות, וזה).

והיא אמרה לי משהו מאוד קשה. לא שאני לא יודעת את זה עוד מקודם, אבל אסור להיתלות בבן אדם אחד כאילו הוא כל עולמי, וזה בדיוק מה שאני עושה אתה. היא אמרה לי שהיא רופאה והיא רוצה להיות שם בשבילי, אבל אנשים בחוץ לא עומדים בזה. היא לא חידשה לי כלום בזה, אני יודעת את זה, וזו גם הסיבה שבגללה עזבתי את הקבוצות, כי אנשים שם לא יכלו להכיל אותי. וזו הסיבה שאני לא יכולה לקיים קשר זוגי, כי אני מאבדת גבולות ו"לוקחת בשבי" את ה"סיגניפיקנט אד'ר" שלי ואין לזה גבולות וזה מחניק ומציף, והייתה לי הרגשה נורא רעה שכאילו הצפתי וחנקתי גם אותה ואני יודעת והיא יודעת שאני לא יכולה כרגע לשלוט בזה, החרדה שלי כל כך גדולה, התובענות שלי חונקת, אני מקווה שבאשפוז ילמדו אותי איך למתן את זה ואיך לפזר את עצמי בין כל מיני אנשים ולא רק להיתלות באדם אחד שלא תמיד פנוי ושזה מסוכן מאוד. כאילו שאני לא יודעת. אני לא מצליחה להרפות. היא נכנסה לי למכתש שהיה כל כך ריק, וכל פעם שמשהו הכי קטן זז אני נגמרת. מתמוטטת. גם באינטייק בכיתי כאילו שהיא הולכת למות או משהו, והרופא שאל אותי אם זה מה שאיילה אמרה לי, שהיא באמת הולכת לעזוב אותי, אז אמרתי לו שלא, שהיא אמרה שלא ידוע לה על תכנית כזאת בקרוב, ושאני יודעת שזה קרב שניטש בתוך המוח שלי ואני לא מסוגלת להשתלט על זה, לצערי. אני גמורה. אני יודעת בדיוק מה אני עושה, אבל לא מצליחה להיות נורמלית. תוסיפו לזה את העובדה שאני לא מאוזנת תרופתית בשיט, ואת כל השינויים האמיתיים שחלים בחיים שלי מבחינה פסיכולוגית וטכנית אפילו.

אם יש משהו שיותר גרוע מבחינתי מהתקף חרדה, זה ללכת לישון מרוב תשישות אחרי התקף חרדה ואז לאבד שליטה בשינה לגמרי ולקום מפורקת עם עוד יותר חרדות. זה בלתי נסבל, אני אומרת לכם. המצב שלי הוא בלתי נסבל עד כדי כך שאני מבקשת את נפשי למות. בכל השעות שישבתי שם היום הצטערתי שאין לי חפצים לפצוע את עצמי, כל כך רציתי את זה, השתוקקתי לזה ממש, וזה היה בלתי נסבל. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מאיפה יהיה לי כוח לאשפוז יום הזה. זה לא דבר קל. אבל לפחות אולי יהיה מי שיחזיק אותי לפחות לכמה שעות, וגם היא תבקר אותי והבטיחה שלא תשכח אותי. אבל אני לא יודעת עד כמה באמת אפשר לרפא שם. הרי הולכים בסוף כל יום הביתה אל הריק המשמים (או אל העבודה והלימודים, במקרה שלי, שזה טוב) והכול עלול להתפרק שוב, אז מה. אין באמת מי שיכול להציל אותי אם משהו יקרה לי. וכן, יש דואליות בין הרצון למות לבין הפחד למות. אני מרגישה איום ונורא. איום ונורא. באמת שלא יודעת מה יכול להציל אותי עכשיו מהתופת הזה.

ושוב תודה לכן שאתן אתי

.

 

[Lady Stark]

התחושה

שאין מה שיציל אותך היא משהו מאוד קשה ומתעתע.

אבל גם התחושה הזאת נובעת מהדיכאון. תשנני את זה. יש עתיד ויש התאוששות, רק שכרגע את לא רואה אותם ברור. כשהתרופות יתחילו לאזן וטיפולי השיחות באשפוז יתחילו לעזור תוכלי לראות יותר טוב כמה התעתוע גדול.

אני כל כך מצטערת על היום הקשה ועל השיחה הקשה. אני חושבת שלפעמים כאפה של מציאות יכולה להיות דבר טוב שאפשר ללמוד ממנו ולהתפתח. היא אמרה לך את זה כי היא סומכת עליך שתצליחי להתמודד עם זה. ועדיין, היא הרופאה שלך והיא תבוא לבקר ורוצה להמשיך לטפל בך. את לא ננטשת.
את ממש מוזמנת להתחיל לפזר את האמון שלך בעוד כמה אנשים, ביניהם כל מי שנמצא איתך פה.
תנסי להבין שהתמיכה שאת מקבלת פה מצביעה על זה שכן יש בני אדם טובים בעולם. עם הידיעה הזאת יהיה לך יותר קל למצוא עוד ועוד אנשים.

חיבוק ואנחנו פה כל הזמן בשבילך, מותק

 

[אלומת האור]

אני כל כך תלותית, שזה נראה כמו קרב אבוד מראש

אני רוצה אותה, ואותה בלבד. ואי אפשר ככה. וככה אני מכשילה מראש כל אפשרות ליצור קשר מכיל ותומך עם גורמים טיפוליים אחרים, בלי כוונה. ואני בכלל לא מדברת על קשרים סימטריים. אני לא יודעת מה זה קשרים סימטריים. אני יודעת רק להיות ילדה נזקקת, יתומה ותלותית שתועה בעולם ומחפשת אימא ואבא, מדי פעם בפעם מוצאת סוג של תחליפים, ושוב ושוב נופלת לבורות העמוקים האלה, כשבכל פעם זה הולך ומידרדר ונהיה הרבה יותר קשה לצאת משם.

קשה לי מאוד הידיעה שהצפתי וחנקתי גם אותה, ושאולי היא בכלל שמחה עכשיו להשתחרר מעולי כדי שאפסיק להתאבסס עליה. ואין לי אלא להאשים את עצמי, למרות שאני באמת לא אשמה. אני לא עושה את זה בכוונה. אני מודעת מאוד לכובד משקלי (ואני לא מתכוונת פה רק לפן הפיזי) ואפילו מטפלים התייאשו ממני ואמרו לי שאני בלתי נסבלת ושאני מעייפת אותם, אז היא עוד נחשבת איתנה וחזקה, ומעניין מתי גם היא תישבר. הרי בסוף אני עושה את זה לכולם. אין באמת בן אדם שיכול להכיל אותי, מטפל או לא מטפל. לפחות אם זה מטפל, כשהוא הולך הביתה הוא משתחרר ממני ומכל המשוגעים שפקדו את חדרו באותו יום, אז אנשים רגילים שבמקרה רצו לעזור לי והושיטו יד נפלו יחד אתי לבור שלי, וברגע שרק יכלו, ברחו כל עוד נפשם בם, וזה מכעיס, מקומם, מכאיב ומאכזב, אבל אני גם לא יכולה להאשים אף אחד כי אני באמת מבינה איך אני נתפסת עם הרעב האדיר שלי והבולענות התובענית שלי. אף אחד לא יכול לעמוד בצונאמי שלי. ואני עצובה מאוד שככה זה. אי אפשר להיות חבר שלי. או חברה. כולם נבהלים, בורחים, והכי גרוע שבאמת אין את מי להאשים. זה מצב מאוד טראגי ואולי גם חסר תקנה. חיים שלמים אני חיה ככה, אז איך משהו יוכל אי פעם להשתנות? אני מתקרבת לגיל 40 ואין לי בכלל חברים, רק אנשים "בתפקיד", וגם הם מתייאשים. כמה אפשר לטפל בילדה בת 38. נמאס, אז הולכים אפילו בלי להודיע. רק בשנה האחרונה איבדתי ככה הרבה מאוד אנשים. איזו הרגשה איומה זו.

ומבחינה זוגית בגלל זה, גם בגלל זה, בחרתי לא להיכנס לשם. לא רוצה יותר ליפול ככה. לא יכולה שנייה אחת להיות לבד אם יש לי בן זוג. הכול חייב להיות סביבו. לא יכולה להניח לו לעשות דברים שלא קשורים אליי. מובן שאני כן "מרשה" במובן הטכני, אבל אני שומרת על כך טינה. זקוקה לו לידי כל הזמן. פוחדת כל הזמן שיבגוד. שואלת כל הזמן אם הוא אוהב. מתחננת שלא יעזוב גם כשלא חושב בכלל על עזיבה. עולמי קורס באחת אם הוא מבטל פגישה או שלא מתחשק לו בכלל להגיע. קורסת. קורסת ברמה של חדרי מיון ואשפוזים. לא יכולה ככה יותר. אני לא יודעת איך לחיות את החיים שלי בצורה נורמלית, וכבר נמאס לי כל כך מהנוכחות של עצמי, ואני לא יכולה להיפרד ממנה בלי להתאבד. יש גם רגעים שאני מחבבת את עצמי ואפילו מאוד, אבל אז אני מוצאת דרכים אחרות להעניש אותי, כי הרי אני לא ראויה גם שיהיה לי טוב. וכשזה בן זוג זה אפילו יותר גרוע, כי את גם נכנסת אתו למיטה ומרגישה אותו בגוף שלך ואין חציצה ועם כל הטראומות שעברתי - איכשהו הצלחתי להגיע למצבים אינטימיים עם בני זוג, וזה היה קשה עשרת מונים להיפרד, כשמישהו נגע בך ככה ומכיר כל נקודה בגוף שלך ואז פתאום עוזב והקריסה אצלי היא משהו ברמות אחרות, לא פרופורציונליות לכלום. אין אצלי בכלל יכולת השתקמות כמו אצל בני אדם נורמליים. פעם כן הייתה. בשני הקשרים הראשונים שלי נפלתי חזק, אבל יחסית אספתי את עצמי והתאוששתי. אבל עם בן הזוג האחרון, זה כבר היה אחרי מותה של אמי בזרועותיי, ופה כבר קרסתי ברמה פתולוגית שהצריכה התערבות רפואית. אז לא, אני מוותרת על ה"תענוג", ואני סקפטית מאוד אם אי פעם יהיה לי דבר כזה, שכרגע גם לא חסר לי, באמת שלא. הכי טוב לי בלי. זה יותר מדיי רועש וגועש כשאני עם. כל עולמי מצטמצם לאותו בן זוג פוטנציאלי ואני לא רואה בעיניים שום דבר ואף אחד אחר. מי יכול לחיות ככה, כשנותנים לבן אדם אחד כל כך הרבה כוח? זה מבהיל! אי אפשר לקיים אתי קשרים, וכאמור, לא רק זוגיים. אני מעייפת. אני מתישה. אני טוטאלית כל כך בנתינה שלי, שאני באמת חונקת ומציפה (אוי, כמה כואב לי שאיילה אמרה לי את זה. זה כואבבבבבבבבבב).

כל כך מעריכה את זה שכתבת לי, את באמת בחורה מדהימה

.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

ועדיין, זה מובן

כל הכאב שאת סוחבת לבד, ברור שאת רוצה לחלוק אותו עם מישהו וכרגע - איילה היא הבן אדם הכי קרוב אליך שאת יכולה לסמוך עליו שיהיה שם ויצליח להכיל אותך. זה מתיש כל אחד לשמוע על הכאב הנפשי של מישהו, אבל רק תחשבי על זה, מה זה אומר עליך? על כל הזמן שעבר מאז האפיזודה הראשונה שלך? על העובדה שאת עדיין פה ואת עדיין נלחמת, שוב ושוב, בלי לוותר, בלי לסגת, עומדת וצועקת בכל הכוח שרע, אבל את עדיין נשארת איתנו כאן. את בוחרת לחיות.
אמרת בעצמך, זה נראה כמו קרב אבוד מראש, אבל זה רק נראה כמו, זה לא באמת אבוד. בטח שלא מראש. היית צריכה מישהו שיהיה שם ויבין אותך, יבין באמת, אולי אפילו בפעם הראשונה וזה מובן שאת קשורה אליה. אני מאמינה שהיא יודעת את זה בעצמה, אבל היא רוצה שתוכלי להיפתח לאנשים אחרים, שתוכלי לבטוח שוב. ואת יודעת מה? אני בטוחה שאת תצליחי, כי זאת את. ואת בהחלט יודעת ליצור קשרים סימטריים, גברת. מה נראה לך קורה פה בפורום? כל ההודעות שלך ושלנו, התמיכה שאת מעניקה ומקבלת, זו סימטריה. את מכילה אותנו ואנחנו מכילים אותך. בשביל זה אנחנו כאן. בשביל להקשיב לך ולהיות שם בשבילך, מתי שתרצי.

בשבילך

http://www.youtube.com/watch?v=Z823DvGnPjM

 

[אלומת האור]

מחבקת נפלאה

מה את מתכוונת אפיזודה ראשונה שלי?

ולגבי הפורום... טוב, אני כן תומכת ונתמכת, מודה, אבל בעולם האמיתי זה לא ככה. אני לא נותנת לאנשים להתקרב. אני יוצרת רושם ראשוני מאוד חביב בדרך כלל, אני מאוד מצחיקה ולבבית וחמה, אבל אם מישהו נגיד רוצה את מס' הטלפון שלי או אפילו להתכתב במייל, אני נסוגה. ואני לא מדברת רק על גברים, גם על נשים. אני פוחדת. חרדה לפרטיות שלי. זקוקה לשקט שלי. פוחדת מתובענות של אחרים ופוחדת ליפול עם התובענות שלי על אחרים. ואין לי שמץ של מושג איך יושבים עם חברה בבית קפה סתם, למשל. אין לי עם מי ללכת לסרט. אין לי את הדברים האלה שאנשים עושים ביום יום עם סתם אנשים. עד שהיה לי סל שיקום בכלל לא נכנסו לי הביתה אנשים. לא ניקיתי את הבית וגם לא הייתה לי עוזרת במשך משהו כמו 3-4 שנים. את יודעת מה זה לא לנקות בית כל כך הרבה שנים??? לא היה אכפת לי. לא שטפתי כלים, היו פה הרים של כלים ורק פעם בכמה ימים נשברתי. לא הייתי מתקלחת לפעמים כמה ימים רצוף, כי בשביל מה. בשביל מה בכלל לצאת מהמיטה, לא יצאתי. רק בשביל לאכול. והקשרים היחידים שהיו לי בשנים האחרונות (ובעצם ברוב חיי הבוגרים) הם קשרים עם אנשים שתומכים בי מתוקף תפקיד כלשהו, או כי הם בחרו לקחת את התפקיד הזה גם אם הם לא שייכים למקצוע טיפולי אלא אנשים שפגשתי בקבוצות של OA ופרסו עליי את חסותם. לזה אני מתכוונת. לא יודעת מה זה קשרים של סמול טוק, ומקשרים כאלו וגם מקשרים של שיחות נפש אני נרתעת. אין לי כוחות לכלום, פשוט לכלום.

ותודה, את נהדרת

 

[היי48]

אלומונת

אנחנו גם מאוד שמחות ואסירות תודה שאת איתנו, מקסימה כמו שאת, וכמו שמיצי אמרה לאחרונה גם יודעת להביא בצורה מעוררת השראה את מה שעל ליבך, ובגלל שגם הרבה אנשים כאן מזדהים עם מה שאת כותבת, את גם עוזרת המון למי שיותר קשה לו להביע את התחושות האלו. אז תודה גם לך

אני מאחלת לך המון בהצלחה באשפוז יום, ושמחה לשמוע שתהיי במקום מוכר ושיש לך עליו דעה טובה, מקווה שתקבלי את המטפלת שאת רוצה.

אני בטוחה שלכולנו יהיה טוב בסוף ב"ה, ובגלל שכל האנשים כאן מדהימים, זה גם מגיע להם (חוץ ממני כמובן, אני סתם אחת...

)

 

[היי48]

להביא=להביע

פאדיחות...

 

[אלומת האור]

ממש תודה רבה לך על המילים הטובות

ואני לא מסכימה עם הסיפא של דברייך.

 

[היי48]

 

[אלומת האור]

לא יכולה ט'

לא מצליחה לישון (לא מנסה בכלל, כל כך פוחדת).
לא מצליחה להתאפק לפגוע בעצמי. פוגעת.
שמישהו יפסיק כבר את הרעש הזה בראש שלי

 

[אלומת האור]

בלתי נסבלת - טריגר

כבדה. מעיקה. נופלת על אנשים. חונקת. מחניקה. מציפה. מעייפת. מתישה. מכבידה. מציקה. ובעיקר - יותר מדיי, יש יותר מדיי אני, יותר מדיי ממני. אומרים לי את זה כל הזמן, גם אנשים רגילים וגם אנשים בתפקיד, שזה אפילו יותר מפחיד. תלותית. תולה את כל עולמי באדם אחד. זה לא בריא. כאילו שאני לא יודעת את זה. אי אפשר להטיל את כל האחריות על חיי על כתפיו של בן אדם אחד, בתפקיד או שלא בתפקיד. כולם בורחים, ובצדק. כולם עוזבים. אף אחד לא יכול לקרוס תחת הנטל של "לגדל" אותי, לתמוך בי. לכולם יש עוד חיים, וכולם איכשהו יודעים לפזר את עצמם בין כל האנשים שבחייהם. לי אין מושג איך עושים את זה. נכות, אם תרצו. אני יודעת ליפול על מישהו אחד, רופא, בן זוג, מטפלת, לא משנה מי, להתאבסס עליו ולהטיל עליו את כל כובד משקלי, וכמו שאתם יודעים יש עליי. וגם הפעם. שלושה מטפלים אמרו לי את זה בתוך פחות מיממה וזה הכי מכאיב כשזה בא ממנה, וכשגם האחרים אומרים אותו דבר וכשאני מצייצת במחאה סותמים לי את הפה ואומרים לי שאני צריכה לשמוע גם דברים שינערו אותי וישקפו לי את האמת ושזו האמת ושזה מכביד על אנשים ואנשים לא יכולים לשאת ולהכיל אדם כמוני.

ואני כועסת, בעיקר על עצמי, כי אני מכירה באחריות שלי למצב, אבל זה גם מכעיס אותי שאנשים טובים אליי באופן כמעט חסר גבולות, ואז הם נבהלים ממני ומתחילים להציב גבולות שאינני יכולה לעמוד בפניהם. תחשבו על גמילה מחומר מסוים כשלא נותנים חומר אחר כתחליף, בהדרגה. שפתאום לוקחים ממך בבת אחת את כל הטוב הזה שלא יכול יותר לשאת, ורוצה שאפזר את עצמי בין עוד אנשים שיש להם לתת. והאובססיה שלי היא רק כלפיה, ונראה שזה דווקא בגלל חוסר הנגישות שלה.

ואני עצובה מאוד, כי אני חושבת שאין לי תקנה. אני בת 39 עוד מעט, ואין לי שמץ של מושג איך להזין את עצמי או איך להיזון מכמה אנשים במקביל בלי ליפול עליהם. בלי להרתיע אותם. בלי להבהיל. בלי לכפות. בלי לדבר בלי הפסקה. בלי לצפות ולתבוע ולטבוע ולהטביע. אני לא מתפלאת שאנשים בורחים, ואפילו הכעס שלי הוא לא כל כך עליהם כמו על עצמי. אבל גם עצמי לא אשמה. אני לא אשמה שגידלו אותי בצורה כל כך מטורפת, כמו עשב שצריך לגזום את עצמו כדי להתקיים. אני לא אשמה שאין לי שום כלים ושום SELF להיבנות ממנו, להצמיח שורשים, אין לי אותי, אין לי ביטחון, אין לי כלום חוץ ממנה, וזה מבהיל, כי הרי יש בסביבה שלי עוד אנשים תומכים: יש את השיקום, יש את העבודה המוגנת, יש, באמת, אבל אני לא יכולה. אני רוצה רק את מה שיש לה לתת, וכשאני אומרת שאם היא תפסיק לטפל בי אני גומרת לעצמי את החיים זה אשכרה מבהיל. גם אני כמטפלת לא הייתי רוצה לטפל במישהי כל כך חסרת עמוד שדרה שכל משב רוח מטלטל אותה בעוצמה כזאת, שהיא שבירה כל כך.

אבל איך נהיים מישהי אחרת? איך אי פעם יהיו לי כלים למתן את עצמי, למנן את עצמי בפני אנשים? איך? אני שואלת באמת, כי אני מתמודדת עם הבעיה הזאת כבר שנים, וזה רק הולך ומחמיר כשמישהו טוב אליי עד כדי כך, בתוספת חוזר זמינות. זה המתכון לנפילות, להתרסקות. ואי אפשר ככה. אף אחד לא יכול לסבול אותי, ומה שעצוב פה, זה שאני באמת לא יודעת לשנות את זה. המודעות הכואבת למצב שלי לא מלמדת אותי איך להשתנות, איך לשנות, איך לגרום לאנשים שלא יתרחקו, שלא יפחדו ממני ומהעוצמות שלי. זה כואב כל כך.

עכשיו זה בעיקר עניין של איזון תרופתי, שזה הדבר הכי דחוף. אחר כך מישהו יצטרך ללמד אותי, בין אם זה יהיה באשפוז יום או בשיקום או לא יודעת איפה, אבל ככה אי אפשר להמשיך. אני מרגישה שאני כל שנייה עומדת להתמוטט, רסמי. אם אין לי אותה, אני מתה. מתה. וסוף סוף קיבלתי את כרטיס אדי שהזמנתי באינטרנט כבר מזמן ושכחתי מזה. הזמנתי את הכרטיס ממניע לא נקי כל כך. פשוט רציתי למות ולעשות למישהו טובה עם האיברים שלי על הדרך, סוף סוף לעשות משהו מועיל בחיים האלה, שאם אני לא רוצה אותם אז לפחות שמישהו יהנה ממה שאשאיר אחריי. שנים רציתי לעשות את זה ופחדתי, אבל בתקופה האחרונה עם הפחד מהמוות ישנו גם הרצון, אז לפחות להועיל. וכשהזמנתי את הכרטיס סיפרתי לאיילה, והיא אמרה לי בחצי חיוך שממילא אי אפשר יהיה לקצור ממני איברים בגלל כל המחלות שלי. זה אקט סמלי, אמרתי לה, והיא הבינה, ועוד איך הבינה.

והכי הייתי רוצה להביא לה במתנה את המספריים שלי, כמו שהיא ביקשה. גם אקט סמלי, הרי מה הבעיה לקנות עוד מספריים. הבעיה היא שאני לא רוצה ולא מוכנה עדיין לוותר על הפציעה. היא משרתת אותי ועוזרת לי לווסת את הרגשות שלי, גורמת לי להקלה רגעית לפחות. אבל הסבל שבא בעקבותיה הוא סבל גדול והייתי רוצה שילמדו אותי איך לווסת את עצמי בדרך בריאה ויעילה יותר. ואני חושבת שעל שני הדברים האלה יהיה לי חשוב מאוד לעבוד באשפוז (או בכל טיפול אחר שיהיה לי אי פעם). מקווה שיאזנו אותי סוף סוף, מרגישה שאין לי כבר כוחות (גם היום התפרקתי בהתקף חרדה ובכי). אין לי כוח להכיל את עצמי, להורים שלי לא היה כוח להכיל אותי, אז מי יוכל בכל העולם כולו? (ע"ע נורית זרחי והסיפור על פטוניה החתולה).

 

[Lady Stark]

הורים שלא מכילים את הילדים שלהם

זה דבר נוראי ולא מוצדק, והגיוני שגם יעצב בהתאם את התפישה שלנו כלפי עצמנו.
כמו שאמרתי לך, יקירה, אנחנו באמת פה בשבילך.
לא שופטים.
ביום ראשון את מתחילה מסגרת שתעזור לך, כמו שכתבת, להתחיל לאזן.
לאט לאט התחושות והעניינים יתבהרו.

תרגישי טוב מתוקה.

 

[אלומת האור]

תודה מכל ה

ובבקשה אל תעזבו אותי גם פה

 

[היי48]

מותק אנחנו תמיד כאן בשבילך

לא שופטים, כמו שליידי אמרה, ותמיד נכונים לתמוך ולעודד

 

[אלומת האור]

תודה